בן יהוידע על עירובין נ״ג

« בן יהוידע על עירובין מ״ה ×¢×´× בן יהוידע על עירובין נ״ד ×¢×´× »

1 עירובין פתח ↗

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זֶה עַל גַּב זֶה — הַיְינוּ ״מַכְפֵּלָה״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי בָתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, מַאי ״מַכְפֵּלָה״?

2 עירובין פתח ↗

״וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל״, רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: נִמְרוֹד שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַמְרָפֶל? שֶׁאָמַר וְהִפִּיל לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְחַד אָמַר: אַמְרָפֶל שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נִמְרוֹד? שֶׁהִמְרִיד אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עָלָיו בְּמַלְכוּתוֹ.

3 עירובין פתח ↗

4 עירובין פתח ↗

״וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם״, רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר: שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו.

4 מגילה פתח ↗

כְּווֹתֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בֵּית הַכְּנֶסֶת — מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה׳ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כׇּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כׇּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ״. ״בֵּית ה׳״ — זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. ״בֵּית הַמֶּלֶךְ״ — אֵלּוּ פַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ. ״וְאֵת כׇּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם״ — כְּמַשְׁמָעָן. ״וְאֶת כׇּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ״ — רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד אָמַר: מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה, וְחַד אָמַר: מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תְּפִלָּה. מַאן דְּאָמַר תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״. וּמַאן דְּאָמַר תְּפִלָּה, דִּכְתִיב: ״סַפְּרָה נָּא הַגְּדוֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע״, וֶאֱלִישָׁע דַּעֲבַד — בְּרַחֲמֵי הוּא דַּעֲבַד. תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הוּא דְּאָמַר מָקוֹם שֶׁמְּגַדְּלִין בּוֹ תּוֹרָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בֵּית הַכְּנֶסֶת מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ. שְׁמַע מִינַּהּ. אֲבָל מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ סְפָרִים וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִמְכּוֹר סֵפֶר תּוֹרָה יָשָׁן לִיקַּח בּוֹ חָדָשׁ? כֵּיוָן דְּלָא מְעַלֵּי לֵיהּ — אָסוּר, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּלֵיכָּא לְעַלּוֹיֵי עִילּוּיָיא אַחֲרִינָא — שַׁפִּיר דָּמֵי? תָּא שְׁמַע: אֲבָל מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ סְפָרִים. סְפָרִים הוּא דְּלָא, הָא תּוֹרָה בְּתוֹרָה — שַׁפִּיר דָּמֵי. מַתְנִיתִין דִּיעֲבַד. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן, לְכַתְּחִלָּה. תָּא שְׁמַע: גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין, וְחוּמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת נְבִיאִים וּכְתוּבִים. אֲבָל לֹא נְבִיאִים וּכְתוּבִים בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין, וְלֹא חוּמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה. קָתָנֵי מִיהַת: גּוֹלְלִים סֵפֶר תּוֹרָה בְּמִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין, מִטְפְּחוֹת חוּמָּשִׁין — אִין, מִטְפְּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה — לָא. אֵימָא סֵיפָא: וְלֹא חוּמָּשִׁין בְּמִטְפְּחוֹת סֵפֶר תּוֹרָה. הָא תּוֹרָה בְּתוֹרָה — שַׁפִּיר דָּמֵי! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִישְׁמַע מִינַּהּ. תָּא שְׁמַע: מַנִּיחִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּי תּוֹרָה, וְתוֹרָה עַל גַּבֵּי חוּמָּשִׁין, וְחוּמָּשִׁין עַל גַּבֵּי נְבִיאִים וּכְתוּבִים. אֲבָל לֹא נְבִיאִים וּכְתוּבִים עַל גַּבֵּי חוּמָּשִׁין, וְלֹא חוּמָּשִׁין עַל גַּבֵּי תוֹרָה. הַנָּחָה קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי הַנָּחָה, דְּלָא אֶפְשָׁר. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, מִיכְרָךְ הֵיכִי כָּרְכִינַן? וְהָא קָא יָתֵיב דַּפָּא אַחַבְרֵיהּ! אֶלָּא כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר — שְׁרֵי. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר — שְׁרֵי. תָּא שְׁמַע: דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה יָשָׁן לִיקַּח בּוֹ חָדָשׁ. הָתָם — מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא. כִּי קָאָמְרִינַן: כְּגוֹן דִּכְתִיב וּמַנַּח לְאִיפְּרוֹקֵי, מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אֵין מוֹכְרִין סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא לִלְמוֹד תּוֹרָה וְלִישָּׂא אִשָּׁה. שְׁמַע מִינַּהּ תּוֹרָה בְּתוֹרָה שַׁפִּיר דָּמֵי. דִּלְמָא שָׁאנֵי תַּלְמוּד, שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. אִשָּׁה נָמֵי: ״לָא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״, אֲבָל תּוֹרָה בְּתוֹרָה — לָא. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ. יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אֲפִילּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל וּמָכַר סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ בִּתּוֹ — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, אֲבָל גָּבוּ וְהוֹתִירוּ — מוּתָּר. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא הִתְנוּ, אֲבָל הִתְנוּ — אֲפִילּוּ לְדוּכְסוּסְיָא מוּתָּר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, כִּי הִתְנוּ מַאי הָוֵי? אֶלָּא שֶׁגָּבוּ וְהוֹתִירוּ. טַעְמָא דְּהִתְנוּ, הָא לֹא הִתְנוּ — לָא! לְעוֹלָם שֶׁמָּכְרוּ וְהוֹתִירוּ, וְהָכִי קָאָמַר: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁלֹּא הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, אֲבָל הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר — אֲפִילּוּ לְדוּכְסוּסְיָא נָמֵי מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְהָהוּא מֵרַבָּנַן דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָתָא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: מִי שְׁמִיעַ לָךְ מֵרַב שֵׁשֶׁת מַאי ״דּוּכְסוּסְיָא״? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: פָּרָשָׁא דְמָתָא. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דִּשְׁמִעַ לֵיהּ מִילְּתָא וְלָא יָדַע פֵּירוּשַׁאּ, לִישַׁיְּילַהּ קַמֵּיהּ לְמַאן דִּשְׁכִיחַ קַמֵּיה רַבָּנַן, דְּלָא אֶפְשָׁר דְּלָא שְׁמִיעַ לֵיהּ מִן גַּבְרָא רַבָּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בְּנֵי הָעִיר שֶׁהָלְכוּ לְעִיר אַחֶרֶת וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן צְדָקָה — נוֹתְנִין, וּכְשֶׁהֵן בָּאִין, מְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶן וּמְפַרְנְסִין בָּהּ עֲנִיֵּי עִירָן. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בְּנֵי הָעִיר שֶׁהָלְכוּ לְעִיר אַחֶרֶת וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן צְדָקָה — נוֹתְנִין, וּכְשֶׁהֵן בָּאִין, מְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶן. וְיָחִיד שֶׁהָלַךְ לְעִיר אַחֶרֶת וּפָסְקוּ עָלָיו צְדָקָה — תִּנָּתֵן לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר. רַב הוּנָא גְּזַר תַּעֲנִיתָא. עָל לְגַבֵּיהּ רַב חָנָה בַּר חֲנִילַאי וְכֹל בְּנֵי מָתֵיהּ, רְמוֹ עֲלַיְיהוּ צְדָקָה וִיהַבוּ. כִּי בָּעוּ לְמֵיתֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: נִותְּבַהּ לַן מָר וְנֵיזִיל וּנְפַרְנֵס בַּהּ עַנְיֵי מָאתִין. אֲמַר לְהוּ, תְּנֵינָא: בַּמָּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּשֶׁאֵין שָׁם

5 עירובין פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁהָיִינוּ לוֹמְדִין תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, הָיִינוּ יוֹשְׁבִין אַרְבָּעָה אַרְבָּעָה בְּאַמָּה. אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִינוּ לוֹמְדִין תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, הָיִינוּ יוֹשְׁבִין שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה בְּאַמָּה.

6 עירובין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לִבָּן שֶׁל רִאשׁוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, וְשֶׁל אַחֲרוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וְאָנוּ — כִּמְלֹא נֶקֶב מַחַט סִידְקִית.

7 עירובין פתח ↗

רַבִּי אֲבָהוּ כִּי הֲוָה מִשְׁתַּעֵי בִּלְשׁוֹן חׇכְמָה, הֲוָה אָמַר הָכִי: אַתְרִיגוּ לְפֶחָמִין, אַרְקִיעוּ לִזְהָבִין, וַעֲשׂוּ לִי שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְיַעֲשׂוּ לִי בָּהֶן שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה.

8 עירובין פתח ↗

דָּוִד גַּלִּי מַסֶּכְתָּא, שָׁאוּל לָא גַּלִּי מַסֶּכְתָּא. דָּוִד דְּגַלִּי מַסֶּכְתָּא, כְּתִיב בֵּיהּ: ״יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ״. שָׁאוּל דְּלָא גַּלִּי מַסֶּכְתָּא, כְּתִיב בֵּיהּ: ״אֶל כׇּל אֲשֶׁר יִפְנֶה

8 בבא בתרא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְמוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ, שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו בִּשְׁנֵי בַּצּוֹרֶת, וְחָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, וְאָמְרוּ לוֹ: אֲבוֹתֶיךָ גָּנְזוּ וְהוֹסִיפוּ עַל שֶׁל אֲבוֹתָם, וְאַתָּה מְבַזְבְּזָם! אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״. אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בִּמְקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ״.

9 עירובין פתח ↗

אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי אֲבָהוּ: הַצְפִּינֵנוּ הֵיכָן רַבִּי אִלְעַאי צָפוּן. אָמַר לָהֶן: עָלַץ בְּנַעֲרָה אַהֲרוֹנִית אַחֲרוֹנִית עֵירָנִית וְהִנְעִירַתּוּ.

10 עירובין פתח ↗

אָמְרִי לַהּ אִשָּׁה.

11 עירובין פתח ↗

אָמְרִי לֵיהּ לְרַבִּי אִלְעַאי: הַצְפִּינֵנוּ הֵיכָן רַבִּי אֲבָהוּ צָפוּן. אָמַר לָהֶן: נִתְיָיעֵץ בַּמַּכְתִּיר וְהִנְגִּיב לִמְפִיבֹשֶׁת.

12 עירובין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם חוּץ מֵאִשָּׁה תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת. אִשָּׁה מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל אַכְסַנְיָא אַחַת, עָשְׂתָה לִי פּוֹלִין בְּיוֹם רִאשׁוֹן — אֲכַלְתִּים וְלֹא שִׁיַּירְתִּי מֵהֶן כְּלוּם. שְׁנִיָּיה, וְלֹא שִׁיַּירְתִּי מֵהֶן כְּלוּם. בְּיוֹם שְׁלִישִׁי הִקְדִּיחָתַן בְּמֶלַח, כֵּיוָן שֶׁטָּעַמְתִּי — מָשַׁכְתִּי יָדַי מֵהֶן.

13 עירובין פתח ↗

חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, הֲלֹא אָמַרְתָּ לִי קְצָרָה? אָמַר לִי: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֲרוּכָּה? נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁכּוּלְּכֶם חֲכָמִים גְּדוֹלִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם.

14 עירובין פתח ↗

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא, אַשְׁכְּחַהּ לִבְרוּרְיָה אֲמַר לַהּ: בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לְלוֹד? אֲמַרָה לֵיהּ: גָּלִילִי שׁוֹטֶה, לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה?! הָיָה לְךָ לוֹמַר: ״בְּאֵיזֶה לְלוֹד״.

1 אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: שְׁנֵי בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, מַאי 'מַכְפֵּלָה'?. פירש רש"י 'בשני בתים לא שייך היה לשון כפולה'. וקשה אמאי לא שייך דהא כמו שתאמר כפולה בשתי תקרות כן תאמר כפולה בשתי מחיצות, דהפנימית יש לה מחיצה שלה וגם מחיצה של החיצונה? ועוד קשה מאי מתרץ ליה שכפולה בזוגות והלא אברהם אבינו ע"ה קרא לה מַכְפֵּלָה לפני בני חת, ואם הוא ידע ברוח הקודש שתהיה כפולה בזוגות מנא ידעי בני חת דקרא לה קמייהו מערת המכפלה? ואי אפשר לומר שגילה להם סוד זה שתהיה כפולה בזוגות! ועוד מלשון בראשית כג, ט 'וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ' משמע שהיתה ידועה אצלם בשם זה. ונראה לי בס"ד כונת הגמרא להקשות על מה שאנחנו קורין עתה 'מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה' דבשלמא למאן דאמר זו על גבי זו הוא חידוש דלא נמצא עתה כזאת ב' מערות זו על גבי זו, אך למאן דאמר זו לפנים מזו אין זה חידוש כדי שתהיה נקראת מערת האבות לבדה בו, דכמה מערות איכא בארץ ישראל שהם מערה לפנים ממערה. ומערה שנטמן בה דוד המלך ע"ה מפני שאול היתה כן. גם מערת רבי עקיבא נמי היא כך, וכן מערת רבי חייא ובניו, וכן מערת אביי ורבא, ועוד יש כזאת, ומה חידוש זה באותה מערה שתהיה נקראת מכפלה? ומשני שאנחנו קורין אותה מכפלה משום דְכְּפוּלָה בְּזוּגוֹת. ועל אברהם אבינו ע"ה שקראה מערת המכפלה לפני בני חת אין להקשות מה חידוש זה שקראה על שם כפלותה, דאין הכי נמי אין זה חידוש והרבה מערות הם כך, אך הוא הוכרח לפרש המכפלה כדי לברר מקחו, שלא יאמרו לו אחר כך את החיצונה דוקא מכרנו אם היה אומר סתם את המערה אשר בקצה שדהו, ולכן הוכרח לפרש המכפלה לברר שהוא קנה הפנימית שהיא הכפולה. והנה נראה יותר לומר דרב ושמואל שניהם דבריהם אמת והא והא איכא, שיש שתי מערות זו על גבי זו ובתחתונה יש מערה אחרת לפנים ממנה, ופתח התחתונה אינו מכוון כנגד פתח העליונה אלא הוא טמון בקרקע העליונה בצד אחד, וכאשר הכניסו את הזוגות לתוכה ירדו תחלה לקרקע העליונה, ומשם ירדו לתחתונה דרך הפתח שלה, ואחר שירדו לקרקע התחתונה נכנסו למערה ב' הפנימית שפתחה פתוח בתחתונה וקברו הזוגות בפנימית, אך ודאי המקום עמוק עמוק מאד. ואל תתמה איך היו יכולים החיים ליכנס במקום עמוק כזה ולסבול אויר הפנימית, כי ודאי בדרך נס היה כל זה, ושרה אברהם לבדו הכניסה, וכן את רבקה יצחק לבדו הכניסה, וכן את אברהם יצחק לבדו הכניסו, ואת יצחק יעקב לבדו הכניסו, וכן את לאה יעקב לבדו הכניסה, כמו שנאמר בראשית מט, לא 'וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה' ואת יעקב יוסף הכניסו ואחיו עמו וכולם בנס נכנסו ויצאו. או יתכן היה להם סמנים שיש בהם ריח טוב ובהם או בעשן שלהם נכנסו ויצאו. ושטח המערה אין אנחנו יודעים כמה, והציונים שיש עתה בעליונה אלו עשאום הגוים לפי דעתם, והחומה מחמת שאבניה גדולים מאד נראה שהיא בנין ישראל קדמונים, אך אין מכאן הוכחה על שטח הפנימית, כי אפשר עשו החומה כפי שטח העליונה דוקא, וסדר קבורתם מבואר בזוהר הקדוש שני אופנים וברוך היודע. ודע כי מה שתשמע שבזמן המלחמה והמצור קפצו גוים והפילו עצמם תוך המערה העליונה, הנה קרקע העליונה אין ניכר בה שום דבר, ובודאי אלו תכף ומיד נעשו עפר, או נטלום השדים וזרקום לתוך הים, כי אי אפשר שתשאר נבלתם שם רגע וזה פשוט, אף על פי שבקרקע העליונה אין שם שום דבר, ואינו נראה שם כלום כי אם רק יש שם פתח לתחתונה, עם כל זה המקום מקודש ולא יתכן שנשארה נבלת הגוים שנפלו שם רגע אחד, ועל זה נאמר תהלים לז, י וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וכו', וכן אמר בקהלת קהלת ח, י וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל ואין להאריך עוד בזה והמבין יבין.

2 "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל" בראשית יד, א רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: 'נִמְרוֹד' שְׁמוֹ. קשה הוה לי להש"ס למנקט פלוגתייהו על פסוק האמור קודם זה בפרשת נח, דכתיב בראשית י, ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד? ונראה לי בס"ד דודאי מאן דאמר 'נִמְרוֹד שְׁמוֹ' הוא רַב, כיון דנקיט מילתיה בראשונה והוא נזכר קודם שמואל, ומאחר דרב הוא דאמר נִמְרוֹד שְׁמוֹ ודאי הוא אמר האי מילתא על פסוק זה של 'וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל' דקא משמע לן חידוש זה דאין אמרפל שמו אלא נמרוד שמו, וּשְׁמוּאֵל פליג עליה ואמר לא כי אלא 'אַמְרָפֶל שְׁמוֹ' וכדנקיט האי קרא, ומה שנקרא נמרוד בקרא אחרינא הוא על אשר המריד את כל העולם. ברם עדיין י"ל מאי נפקא מינה בהאי פלוגתא דפליגי רבנן אם היה עיקר שמו נמרוד או עיקר שמו אמרפל? ונראה לי בס"ד דנפקא מינה אם אחד אמר על חבירו: זה כנמרוד! אז למאן דאמר נמרוד שם הלידה אין זה בזיון ואינו יכול לתבעו בדין, כי יאמר כונתי לומר שהוא גיבור כנמרוד, אבל אם נאמר אמרפל שם הלידה ואחר כך נקרא נמרוד על עוצם רשעתו שהמריד את העולם וכו' אז חשיב זה בזיון במה שאמר 'זה כנמרוד'. ולכן תמצא בפסוק בראשית י, ט עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי הֳ', פירש רש"י ז"ל בחומש על כל אדם מרשיע בעזות פנים יודע רבונו ומתכוין למרוד בו יאמר זה כנמרוד גבור ציד עד כאן לשונו. הנה רש"י ז"ל אזיל בתר מאן דאמר 'אַמְרָפֶל שְׁמוֹ' ונמרוד הוא מורה על רשעתו, ולכן אם אמר על אחד 'זה כנמרוד' הרי זה בזיון, אך אונקלוס תרגם פסוק הנזכר הוּא הֲוָה גִבַּר תַּקִּיף קֳדָם הֳ' עַל כֵּן יִתְאֲמַר כְּנִמְרֹד גִּבַּר תַּקִּיף קֳדָם הֳ' עד כאן, והוא אזיל בתר מאן דאמר 'נִמְרוֹד שְׁמוֹ' ושם אמרפל הוא שם רשעתו, ולכן אם אמר זה כנמרוד אין זה בזיון, כי יאמר כונתו לומר הֲוָה גִבַּר תַּקִּיף כְּנִמְרֹד.

3 שֶׁאָמַר וְהִפִּיל אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ. י"ל למאי הוצרך לפרש רמז שאמר ומה בא ללמדינו בזה? ונראה לי בס"ד בזה למדנו עוד פלא הנס שנעשה לאברהם אבינו מצד אחר, כי ידוע שנמרוד היה מכשף גדול, ומסתמא עשה ואמר כמה לחשים בשמות טומאה כשהפיל את אברהם אבינו לכבשן האש כדי שישלוט בו האש, ולא הועיל כי מכולם הצילו השם יתברך, וזה שכתב שאמר והפיל את אברהם ללמדינו רבותא של נס שעשה השם יתברך לאברהם אבינו, כי אותו רשע אמר כמה לחשים בשמות טומאה להפיל את אברהם אבינו כדי שישלוט בו האש ולא שלט בו. או יובן בס"ד דאיתא בתנא דבי אליהו שעשה נמרוד ויכוח עם אברהם אבינו ע"ה, והסית אותו בכמה דברים למשוך לבו לעבוד עבודה זרה קודם שהפילו לכבשן האש, וכשראה שלא הועילו דבריו עמו אז אמר שישליכו לכבשן האש שהוא עובד לאש, ואם יש יכולת לאלוה שלך יבא ויצילך ע"ש. ולזה אמר שֶׁאָמַר וְהִפִּיל פירוש אָמַר תחילה דברים של הסתה ואחר כך הִפִּיל. והנה מלבד הנטריקון דעביד הגמרא בשם אמרפל נראה לי בס"ד טעם נכון בשם אמרפל שנקרא בו נמרוד, והוא דנמרוד עשה עצמו אלוה ופעם באחדותו יתברך הרמוזה באות אל"ף שהוא מספר אחד, ולפי הפגם שלו אינו נקרא האלף במילואו בשלשה אותיות, אלא מסתלק ממנו אות הראשונה שהיא א' ונשאר רק אותיות פל. ולכך נקרא אמרפל חלק התיבה לשתים וקרי בה 'אמר פל'. ועוד נראה לי בס"ד לרמוז אמרפל אותיות 'מר אפל' שהיה מר ואפל שהחשיך עיני הבריות במרירות אשר מירר אותם לעבוד עבודה זרה.

4 חַד אָמַר: חָדָשׁ מַמָּשׁ. מקשים מה חידש מאן דאמר זה על הכתוב דהא גם הכתוב קוראו חָדָשׁ? ונראה לי בס"ד מי שהוא מלך בן מלך כשמולך אחר מות אביו אין המלכות אצלו חדשה ממש, יען כי גם בחיי אביו היתה המלכות נקראת על שמו שקורין אותו יורש העצר, ויש לו שם מיוחד בעבור זה, מה שאין כן אם אינו בן מלך, כשמולך הנה המלכות אצלו חדשה ממש, כי קודם שמלך לא היה לו שום מגע במלכות לא מינה ולא מקצתה, ולכן מאן דאמר זה בא לחדש על הכתוב חדש ממש שלא היה בן מלך דאז המלכות היא אצלו חדשה ממש. או יובן בס"ד הכונה דסבירא ליה מקודם לא היה למצרים מלך גמור כשאר מלכים, אלא היתה ריפובלי"ק כמו שיש עתה במלכות אמריכא"ן ובמלכות פראנס"ה, והראש של ריפובלי"ק היה נקרא פרעה, ואחר כך קודם ששעבדו בישראל שינו תכסיס שלהם ומינו עליהם מלך ולזה אמר 'חָדָשׁ מַמָּשׁ' ואף על גב דכתיב בפרשת וישב בענין שר המשקים ושר האופים בראשית מ, א חָטְאוּ לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם, לא היה עדיין מלך ממש אלא היו ריפובלי"ק, ולהראש קרי ליה מלך מצרים בלשון מושאל שדינו כמלך. ועדיין יש להבין במאמר זה מאי נפקא מינה בהאי פלוגתא רב ושמואל, אם נאמר 'חָדָשׁ מַמָּשׁ' או נאמר 'נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו'? ונראה לי בס"ד דנפקא מינה לענין דינא בעלמא, דכתיב דברים כ, ה מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, ומצינו במשנה דסוטה משנה סוטה ח, ג דרבי יהודה סבירא ליה הבונה בית על מכונו, דהיינו שסתרו וחזר ובנאו אינו חוזר דחדש ממש בעינן, והרמב"ם ז"ל לא פסק דברי רבי יהודה להלכה, וכתב בפירוש המשניות שאין הלכה כרבי יהודה, אלא גם סתר ביתו וחזר ובנאו חוזר, דסבירא ליה דתנא קמא פליג על רבי יהודה בזה. והשתא לפי זה מפלוגתא דרב ושמואל הכא בתיבת מלך חדש יצא נפקותא לענין דינא בדין בית חדש הנזכר, דלמאן דאמר 'חָדָשׁ מַמָּשׁ' סבירא ליה כרבי יהודה דבעינן חדש ממש, אבל סתרו וחזר ובנאו שחידש בניינו אינו חוזר, ולמאן דאמר חדש 'שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו' סבירא ליה כתנא קמא דחידש בניינו ואינו חדש ממש הרי זה חוזר. וראיתי להרב משנה למלך ז"ל בהלכות מלכים פ"ח, ה"ח שכתב, מ"ש רבינו דאין הלכה כרבי יהודה, לא ידעתי מנא ליה דתנא קמא חולק בזה? ובגמרא הביאו על דברי רבי יהודה אלו: 'תנא אם הוסיף דמוס אחד חוזר' ואם לא היה כרבי יהודה לא הוו מפרשי דבריו! ובירושלמי שקלו וטרו אם סדו בסיד או שפתח בו חלונות וכו' וכל זה אליבא דרבי יהודה, עד כאן לשונו, ע"ש. ועל פי הדברים הנזכרים שכתבתי בס"ד דהאי פלוגתא דמלך חדש תליא בהאי פלוגתא דבית חדש נראה לי בס"ד לתרץ הערת הגאון משנה למלך ז"ל הנזכר בדרך חריף, והוא דהרמב"ם ז"ל סבירא ליה מאן דאמר חדש ממש שום דנקיט הש"ס להאי מלתא דחדש ממש בתחלה, וכן רב נזכר קודם שמואל, ומאחר דקיימא לן 'הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני' ודין זה דחזרת עורכי המלחמה הוא בכלל דיני ואינו בכלל איסורי, כי הוא בחלק המשפטים, לכן פסק הרמב"ם ז"ל בדין בית חדש דלאו כרבי יהודה, משום דהרמב"ם אזיל בתר סברת שמואל דהלכתא כוותיה בדיני, דהוא סבר אין משמעות חדש הוא'חָדָשׁ מַמָּשׁ' אלא 'נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו' נמי קרי ליה חדש, והוא הדין הכא בבית חדש אינו צריך חדש ממש אלא גם אם חידש בניינו הרי זה חוזר דקרינן ביה בית חדש. ודע דאיתא בביצה ביצה דף י: רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר בשני כיסין מחלוקת, אבל בכיס אחד דברי הכל חולין, וחד אמר בכיס אחד מחלוקת וכו', וכתב הגאון הרדב"ז בהלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ששי, פסק רבינו כמאן דאמר בשני כיסים מחלוקת דסתמא דמילתא כיון שהתלמוד הקדימו, דברי רבי יוחנן הם עיין שם. ובחדושי בס"ד למסכת מגילה בדף כ"ז ע"א, דקאמר תסתיים דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר מקום שמגדלין בו תורה, דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית מדרש שמע מינה, שם הערותי בדברי הרדב"ז ממ"ש במועד קטן מועד קטן ג. החורש בשביעית רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר לוקה, וחד אמר אינו לוקה, ופסק הרמב"ם כמאן דאמר אינו לוקה, וידוע הוא דרבי יוחנן ורבי אלעזר הלכה כרבי יוחנן, וגם שם ישבתי הערה זו. מיהו אפילו אם נאמר כל היכא, דנקיט תלמודא חד אמר וחד אמר מספקא ליה מאן אמר הא ומאן אמר הא, עם כל זה מוכרח למנקט בענין דידן בדין עורכי המלחמה להלכה על פי סברת המאן דאמר 'נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו' יען כי לסברת האומר נתחדשו גזרותיו נפיק מיניה קולא לפטרו שיוכל לחזור, ולכן אף על גב דהש"ס מספקא ליה מי הוא בעל סברא זו רב או שמואל, סבירא ליה להרמב"ם דמצי למימר זה החוזר דשמואל הוא, דאמר נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו נמי חדש קרו ליה, ולכך פסק דאין הלכה כרבי יהודה דסבירא ליה דחוזר. וכיוצא בדבר זה ממש כתב הגאון מהר"י קרקוס ז"ל בהלכות שמיטה ויובל דין ב' וז"ל, פסק רבינו כמאן דאמר אינו לוקה, כיון דלא סיימו מאן אמר לוקה ומאן אמר אינו לוקה אין ללקות מספק עד כאן לשונו, וכן כאן אומר זה החוזר דשמואל הוא דאמר נִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵרוֹתָיו נקרא חדש, ולדידיה אין אני חייב לחזור דלא בעינן חדש ממש, והא דידן עדיפה דתלמודא מזכיר את רב קמי שמואל ונקיט חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ ברישא. ושוב ראיתי להגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"א דף ק' מ"ג שהעיר על הגאון משנה למלך ז"ל דלא זכר שר דבתוספתא פ"ז דסוטה מפורש להדיא דהוא פלוגתא דתנא קמא ורבי יהודה ע"ש. ברם אנא עבדא קשיא לי למאן דאמר דגם אם נתחדשו גזרותיו נקרא מלך חדש, אם כן למה מחזיר גרושתו אינו חוזר, משום דכתיב דברים כד, ה כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, והלא גם זו נקראת חדשה 'שחידש לקוחיה' דהא לשון חדש אינו משמע חדש ממש! ובשלמא על דין נפל ביתו וחזר ובנאו דחוזר לתנא קמא ליכא לאקשויי ממחזיר גרושתו, דהתם שאני דאין ניכר חידוש בגוף האשה, אבל נפל וחזר ובנאו החידוש ניכר בבית, וכמ"ש הרב חסדי דוד ז"ל בתוספתא דסוטה, אך אהא איכא קושיא חזקה דחידוש גזירות אינו ניכר בגוף המלך ועם כל זה קרי ליה מלך חדש? ונראה לי בס"ד כי שם מלך אינו שם העצם והגוף שלו, אלא הוא שם הממלכה שלו וממלכתו היא הפועלת כל גזרותיו, ולהכי בעבור חידוש גזרותיו נקרא מלך חדש, כי החידוש ניכר בגוף ממלכתו שעושה בה גזרות חדשות בפועל, ודומה לזה בית חדש, דשם בית נאמר על הבנין, דאם אין בנין אינו נקרא בית אלא קרקע בעלמא, וכיון דנפל ובנאו ניכר בו חידוש הבנין, מה שאין כן מחזיר גרושתו אין ניכר החידוש אף על פי שעושה לקוחין חדשים.

5 אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִיתִי לוֹמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמוּעַ, הָיִינוּ יוֹשְׁבִים שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה בְּאַמָּה. י"ל למה אצל ר' אלעזר בן שמוע זכו לנס יותר מן אצל רבי אושעיה ברבי שהיו יושבים ארבעה באמה? ונראה לי בס"ד דאפשר דאצל רבי אושעיה היו לומדים בארבעה סדרים דוקא, וכמו שהיה בימי רב יהודה שלא היה להם יכולת ללמוד בששה, וכן מצינו ברבי אלעזר שאמר לאליהו זכור לטוב כשאמר לו לא תני מר סדר טהרות? והשיב לו בארבע לא מצינא בששה מצינא. ולכן היו יושבים ארבע באמה בדרך נס בזכות לימודם בארבעה סדרים, אך אצל רבי אלעזר בן שמוע היו לומדים בששה סדרים כאשר היו לומדים בימי רבא, ולכך זכו לנס יותר שהיו יושבים ששה באמה דכתיב הושע י, יב קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד.

6 לִבָּן שֶׁל רִאשׁוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם וְשֶׁל אַחֲרוֹנִים כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. נראה לי בס"ד שפע החכמה ישתלשל מן אות יו"ד דשמא קדישא שהיא סוד חכמה, והיו"ד 20 במילואה מספרה עשרים, ולכן זכו כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם דרחבו עשרים. אך האחרונים נתמעטו והיו יונקים מן המילוי בלבד שהוא מספר עשר, לכך זכו כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל דרחבו עשרה. ועוד נראה לי בס"ד אוּלָם 77 עולה מספר עֹז 77 והתורה נקראת עז דכתיב תהלים כט, יא הֳ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, לכן הראשונים שזכו לשלימות התורה היו כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם שהוא מספר עֹז. גם אוּלָם אותיות 'לו אם' סוד הבינה כמו שנאמר משלי ב, ג כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, אך האחרונים נתמעטו ולא היה להם עז שלם, כי האחרונים לפני הראשונים יאמרו להם 'הַס' דהראשונים משתקים אותם לרוב חכמתם עליהם, לכך היו כְּפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל 65 שהוא מספר הַס 65 והיינו דכתיב חבקוק ב, כ 'וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ' פירוש וה' משפיע במידת הֵיכַל קָדְשׁוֹ ולא כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, יען כי הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ ודוק.

7 וְאִם רִאשׁוֹנִים כָּאֲנָשִׁים אָנוּ כַּחֲמוֹרִים. נראה לי דנקיט חֲמוֹרִים משום דתלמיד חכם נמשל לחמור, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק בראשית מט, יד יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, והיינו רצונו לומר שסובל עול תורה כחמור למשוי, ואף על גב דגם הפרדות נושאין משוי, הנה הפרדות בועטים וכן סוסים בועטים, אבל חמור נושא ואינו מבעט.

8 דָּוִד דְּגָלִי מַסֶּכְתָּא, כְּתִיב בֵּיה: תהלים קיט, עד "יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ". נראה לי בס"ד הטעם שישמחו, כי חכם שאינו מכוין להלכה הנה הוא נכשל בדברי תורה, ואז החכמים היושבים בבית המדרש מוכרחים להשיב על דבריו ולברר לו מכשולו, ואז מוכרח שיתבייש, והם מצטערים על אשר הוא מתבייש על ידם, מה שאין כן אם הוא תמיד מכוון להלכה ואינו נכשל כלל לא יבא לידי ביוש על ידי החכמים, ולכך הם שמחים שאינו מתבייש על ידם. והנה רבותינו ז"ל אמרו במדרש פרשת אחרי ד'כל הרואה את דוד היה זוכר תלמודו' לכך אמר יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ. ונראה לי בס"ד הטעם שכל דבר שנעשה בו נס יהיה בגופו של אותו דבר רושם השראת שכינה בתמידות. והנה בגופו של דוד המלך ע"ה נעשה נס שלשה פעמים. הא' כשנולד היה גופו נפל וחיה בנס, והב' כשהלך להכות את גלית, הלבישו שאול המלך ע"ה את בגדיו ועלו לו כשיעור בדרך נס, כי שאול המלך ע"ה היה ארוך הרבה יותר מגופו של דוד המלך ע"ה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, והג' כשלבש עטרת מלכם היתה הולמתו בנס. וכיון שנעשו ג' פעמים נסים בגופו קלט גופו רושם השראת שכינה בתמידות, לכך כל רואהו זוכר תלמודו, כי רושם השראת שכינה שבגופו דוחה כח השכחה מכל אדם אשר יסתכל בו. והא דנקטי רבנן לשון זה 'דְּגָלִי מַסֶּכְתָּא' נראה לי בס"ד כי מַסֶּכְתָּא אותיות 'את מסך' כי חולשת ההשגה ותגבורת השכחה באה לאדם מצד מסך החופף עליו מזוהמת הנחש, ודוד המלך ע"ה בצדקתו היה מגלה את מסך זה מעליו, ולכן היה מכוין להלכה ברורה ולא היה שולט בו כח שכחה. ונראה לי תורה שבעל פה שהיא הנקראת מַסֶּכְתָּא כשמו של דוד המלך ע"ה שיש בו שני דלתין שהם ארבע וארבע כנגד ח' דרגין שיש בתורה שבעל פה, שהם כשר פסול, טמא וטהור, חייב וזכאי, אסור ומותר, שהם ארבע וארבע ואות וא"ו בנתים רומז לששה סדרים של תורה שבעל פה ולכן היה מגלי מסכתא הרמוזה בשמו הטוב.

9 אָמְרוּ לֵיהּ: מַאי גַּוָּן טַלִּיתָךְ? אָמַר לְהוּ: כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה. כתב הרב פ"מ ז"ל להיות דעסקיהם הכל ביראת ה' היו רומזים עניני מוסר גם בדברים שמרבים לצרכם עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע כל פניות זרות וגשמיות לא מטוהרות נמשכים מיסוד העפר, והאדם צריך להתגבר לסלק עצמו מיסוד העפר כדי שלא יהיה במצות שלו תערובת פניה זרה אשר איננה טהורה, ולכן כששואלין על גַּוָּן טַלִּיתוֹ הרומז על חלוקא דרבנן הנעשה מתורה ומצות משיב כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה, רצונו לומר מסולק מיסוד העפר שהוא האדמה וגובר עליו שאז הוא נקי מן פניה זרה. ואמר כִּתְרָדִין, כי תְרָדִין הוא אותיות 'דָּת נֵרִי' רמז לתורה שנקראת דת דכתיב דברים לג, ב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, ורמז למצוה שנקראת נר דכתיב משלי ו, כג כִּי נֵר מִצְוָה.

10 מִנַּיִן שֶׁמָּחַל לוֹ לְשָׁאוּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן? וְכוּ'. פירש רש"י ז"ל 'עון דנוב עיר הכהנים' ולפי דבריו קשה מה שייכות יש להאי מימרא דרבי יוחנן הכא? ונראה לי בס"ד כיון דאמר 'שָׁאוּל לָא גָּלִי מַסֶּכְתָּא' ולהכי כתיב ביה שמואל א' יד, מז 'וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ' אפשר שיחשוב אדם שטעה בהוראה למעשה שהתיר את האסור! לכך הביא מימרא זו דקאמר שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן ממה שמצינו שאמר לו שמואל הנביא ע"ה עמי במחיצתי, וכיון דזכה לישב במחיצה של שמואל הנביא ע"ה, ודאי לא יצא תקלה מידו בהוראה של טעות לענין מעשה, כי שמואל הנביא ע"ה היה שופט אמיתי שלא טעה בהוראה. מיהו נראה לי יותר ד'אוֹתוֹ עָוֹן' קאי על ענין מלחמת עמלק, שלא הרג הכל מפני שדן קל וחומר וטעה בו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל יומא כב: על הפסוק שמואל א' טו, ה 'וַיָּרֶב בַּנָּחַל' והיינו דכתיב: וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ, דלכך טעה בקל וחומר זה.

11 אָמְרוּ לֵיהּ: גְּלִילָאָה שׁוֹטֶה, 'חֲמַר' לְמִרְכַּב? אוֹ 'חֲמַר' לְמִשְׁתֵּי? וְכוּ'. נמצא במילה אחת שהוציא מפיו נסתפקו בה בארבעה דברים. ובזה יובן קהלת י, יד 'וְהַסָּכָל יַרְבֶּה דְבָרִים' ולהכי קרי ליה גְּלִילָאָה שׁוֹטֶה שהוא סָּכָל.

12 אַמְהָתָא דְּבֵי רַבִּי, כִּי הֲוָה מִשְׁתַּעיִין בִּלְשׁוֹן חָכְמָה. כן הגרסא בעין יעקב. ונראה לי דהשפחות ההם מפני שהיו חכמניות ביותר היה מוסר רבי הנהגת הבית בידם, אך ודאי היתה אחת גדולה ביותר שהיא נשיאה על כולם, והאמה הקטנה בעת שתראה שהיין נשלם מן החבית שואלת מהאשה הגדולה הנשיאה מה לעשות, ואומרת אם יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן, או יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ מִינָהּ, ואז אותה האמת הנשיאה אם רצונה דליתבון הות אמרה יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ מִינָהּ, ואם רצונה דלזלון אמרה יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן ואז הם שומעים קולה ועושים כחפצה ורצונה. ודע כי רבינו הקדוש שהיה נשיא היו חכמים רבים אוכלים בביתו בכל יום, והוא לא היה יושב עמהם בעת אכילה דהוא היה מסגף עצמו ואוכל דבר מועט לבדו, ועל שלחנו לפני האורחים יביאו מינים רבים של מאכל כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עָלָיו. ונודע דעל אמהותיו אמר רבינו האר"י ז"ל שהיו מאותם שאמרו רבותינו ז"ל מכילתא דשירה ג, ד"ה זה אלי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא ע"ה.

13 עַלַת נָקַפְתְּ בְּכַד, יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן. נראה לי בס"ד על דרך הרמז 'עַלַת' אותיות 'תלע' בסוד במדבר כח, ו עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי, שהוא רמז לתולע הקדוש המתגלה בכל בקר להכניע את התולע הטמא שבסטרא אחרא וכנזכר בשער הכונות, וז"ש עַלַת רמז לתלע שבקדושה נָקַפְתְּ לשון ניקוף בְּכַ"ד זיני דמסאבותא, ועל ידי זה יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא אלו ישראל לְקִינֵיהוֹן עיר האלקים, ואומרם יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ עיקר הגרסא היא באות כ"ף דהכסוי של החבית הוא כמו כתר להחבית.

14 עֲשׂוּ לִי שׁוֹר מִשְׁפָּט, בְּטוּר מִסְכֵּן. נראה לי בס"ד כשהיה מדבר בצורך הגשמיות הוה משתעי בלשון חכמה להלביש בדבריו דברים נסתרים, והיינו שׁוֹר רמז ליסוד הנקרא שׁוֹר בסוד יוסף שקרוי שׁוֹר, וּמִשְׁפָּט רמז לתפארת הנקרא מִשְׁפָּט, וחיבורם יהיה על ידי עסק התורה ומעשים טובים, וְטוּר מִסְכֵּן רמז לסוד המלכות כנודע. והכי קאמר שׁוֹר מִשְׁפָּט, רצונו לומר יסוד דתפארת תקנו אותו בְּטוּר מִסְכֵּן סוד המלכות שנקראת דלה שישפיע בה. וגם אם הדברים לפי פשוטן בלבד הוצרך לדבר בלשון חכמה כדי שלא יבינו השומעין איך היא אכילתו בביתו, ויעשה בזה רמאות וכהך עובדא דכידור, וכן בענין האושפיזא מדבר בלשון נסתר כדי שלא יבינו השומעין וקופצים עליו, וכמו שנאמר משלי כז, יד מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. ונראה לי בס"ד כַד הֲוָה שָׁאִיל בְּאוּשְׁפִּיזָא, רצונו לומר שואל דבר שהוא צרכי עולם הזה הנקרא 'אוּשְׁפִּיזָא' הוה אמר גְּבַר פּוּם דִּין חַי, רצונו לומר עסק ועמל ויגיעה של האדם בעולם הזה הוא בעבור פיו, וכמו שנאמר קהלת ו, ז 'כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ' ודא עקא שלא תעמוד בו ההנאה אלא לשעה קלה, ולזה אמר גְּבַר פּוּם דִּין חַי, כלומר שואל צרכי עולם הזה שהם צרכי הפה אם הם עומדים בטוב והוא מוסר דק ללבבות המשכילים.

15 רַבִּי אַבָּהוּ, כִּי הֲוָה מִשְׁתָּעִי בִּלְשׁוֹן חָכְמָה. הא דהוצרך לדבר דבריו אלו בלשון חכמה ולא היה אומר בפירוש להביא? נראה לי בס"ד שהיו תלמידים לפניו ואם היה אומר שיבערו הפחמין כדי להתחמם בהם היו קופצים ועושים לו הם בעצמם, אך הוא לא היה רוצה שיהיה להם ביטול תורה, לכך מדבר בלשון רמז שלא יבינו התלמידים ורק אנשי ביתו שהם מלומדים בכך יבינו וישמשו אותו כרצונו.

16 אַתְרִיגוּ לְפֶחָמִין, אַרְקִיעוּ לִזְהָבִין. נראה לי בס"ד שהיה רומז לפי דרכו דברים יקרים ומוסר השכל, אַתְרִיגוּ לשון הידור, כי תרגום של הדר אתרוג, וּפֶחָמִין רמז לשחור שבעינים שבו חוש הריאות, רצונו לומר תהדרו את מקום השחור שבעינים אשר מתוכו תהיה הראיה, שלא תראו בו מראה רע אלא מראה טוב, וכמו שנאמר שיר השירים ה, יב 'שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם'. אַרְקִיעוּ לִזְהָבִין על דרך מה שאמר מונבז המלך כשחילק אוצרותיו לצדקה, אני גנזתי למעלה ואבותי גנזו למטה בבא בתרא יא. דהנותן צדקה יהיה אוצרו ברקיע. וזהו שאמר הזהובין שלכם תניחו אותם ברקיע על ידי שתחלקום לצדקה ודבר מצוה. גם אַרְקִיעוּ לשון תגבורת, כמו 'מאן ספין ומאן רקיע' במועד קטן כח. וגם הוא לשון התרוממות כמו תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים באיוב לז, יח ושני משמעות אלו ישנם בזהובין שנותן האדם לצדקה וד"מ. ואמר עוד וַעֲשׂוּ לִי שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה רמז לשתי כליות היועצות שיש באדם שדרכם להיות א' לטובה וא' לרעה, והצדיק עושה את שניהם לטובה, והם עומדים במחשך הגוף לפנים. גם שְׁנֵי מַגִּידֵי הם קול ודיבור בעלמא בעולם הזה שדומה ללילה.

17 הַצְפִּינֵנוּ, הֵיכָן רַבִּי אִלָעִאי צָפוּן. הדקדוקים רבים במאמר זה, ונראה לי בס"ד דהחכמים שאלו מרבי אבהו על שורש נשמת רבי אלעאי ובחינתו למעלה, ועל מקום השגתו ועלייתו, וכן שאלו מרבי אלעאי על רבי אבהו, מפני ששניהם גדולי הדור ויודעים בסוד ה', ולכן תפסו השאלה בלשון הצפנה שאמרו הַצְפִּינֵנוּ הֵיכָן צָפוּן? והמשיב השיב ברמז רק על שאלתם, והודיעם שורש נשמתו ובחינתו, אבל בני אדם השומעין שאינם חכמים לא ידעו ולא הבינו כונת השואל וכונת המשיב, ולכן החכמים עשו פירוש לדברים של התשובות בדרך פשוט כדי להסביר להשומע שאינו בקי בסוד ה', ולכן עשו שני פירושים לתשובת רבי אבהו שהוא איכא דאמרי על מַסֶכְתָּא ואיכא דאמרי על אִשָּׁה.

18 אַמְרֵי לָהּ: אִשָּׁה. פירוש רש"י ז"ל 'מתה אשתו הראשונה וזו אחרונית' ויש להקשות מנא ליה דמתה, ודילמא עודנה בחיים ונשא אשה אחרת בשביל שלא ילדה לו הראשונה? ונראה לי בס"ד דאם כן היה קורא אותה שניית, ולשון אַחֲרוֹנִית משמע יותר דאין הראשונה בחיים וזו היתה אחרונה. או נראה לי בס"ד דאם לא מתה הראשונה ועודנה בחיים, לא היה עושה עגמת נפש לראשונה להראות חיבה יתירה כל כך לשניה. אי נמי י"ל בס"ד כיון דא"ל גם כן שהיא אַחֲרוֹנִית רצונו לומר 'כהנת' לא היה נושא אשה שניה כהנת כי משורת הדרך ארץ צריך שתהיה השניה כפופה לראשונה, ואין מן הכבוד לכהונה שתהיה הכהנת כפופה לישראלית. ומאן דאמר מַסֶכְתָּא, נראה לי בס"ד דלימוד המסכתא הוא בשלשה פנים, הא' על דרך הסוד, והב' הפשט, והג' פלפול, וזהו אַהֲרוֹנִית רמז לסוד, שהוא בסוד חסד, וידוע כי החסד יתייחס לכהן שהוא אהרן, וְאַחֲרוֹנִית רמז לפשט שהוא אחוריים של חלק הסוד, וְעֵרָנִית רמז לחלק הפלסופיא שהוא עמוק ומעורר לומדהו.

19 "נִתְיָעֵץ בַּמַּכְתִּיר, וְהִנְגִּיב לִמְפִיבֹּשֶׁת". עיין פירוש רש"י ז"ל והוא דוחק, דאמרו רבותינו ז"ל כלאב הוה חכים טפי שמכלים למפיבשת. ונראה לי בס"ד לִמְפִיבֹּשֶׁת אותיות מלי"ף בשת, רצונו לומר יכול ללמד בשית סדרי משנה.

20 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם, אֶלָּא אִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינֹקֶת. הנה בודאי מעשים אלו לא נזדמנו ממש, אלא רבי יהושע בן חנניא סידרם בדרך משל ללמד בהם מוסר, וכבר הרב פ"מ ביארם על דרך המוסר, ונראה לי דסידר ג' משלים אלו כנגד נר"ן נפש רוח נשמה דמשל האשה כנגד נשמה, ומשל התינוק כנגד הרוח, ומשל התנוקת כנגד הנפש, כי כל אדם אפילו יש לו נפש בלבד היא כלולה מן נר"ן והם המלמדים דעת ומוסר לגוף.

21 נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלְּכֶם חֲכָמִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם. י"ל מאחר דנתן שבח לשלשתם באומרו שנצחוהו, למה לא שבח לאשה ותנוקת בפניהם כמו ששבח לתינוק שאמר לו אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל? כי בשלמא נשיקה לא אפשר לעשות להם מפני שהם נקבות, אבל הוי לי למימר אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! ונראה לי בס"ד כיון דהיו נקבות וקיימא לן דעת נשים קלה לא רצה לשבחם בפניהם כדי שלא תזוח דעתם עליהם. או נראה לי בס"ד כיון שהם התריסו כנגד כבודו דתנוקת אמרה לו 'לִסְטִים שֶׁכְּמוֹתְךָ' ואשה הוכיחתו בדברי שחוק באומרה 'שֶׁמָּא לֹא הִנַּחְתָּ פֵּאָה בָּרִאשׁוֹנָה' לכך לא רצה לשבחם בפניהם, אבל התינוק לא התריס כנגד כבודו כלל לכך נתן לו שבח בפניו. או נראה לי דהתינוק נשקו וגם שיבחו בפניו דכבדו ביותר כדי לפרוע לו על אשר זלזל בו קצת, שחשב עליו תחלה שאינו פקח ולא אמר דבריו בהשכל, ואחר כך בירר התינוק שהוא השיב לו בתחלה תשובה בהשכל ותפס דבריו בדקדוק.

22 הָיָה לְךָ לוֹמַר: בְּאֵיזוֹ לְלֹד. קשיא לפי זה רבי יהושע בן חנניא למה אמר 'בְּאֵי זֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר' לימא 'בְּאֵיזוֹ לָעִיר' דלשון קצר הוא משובח אפילו בין אדם לחברו? ונראה לי בס"ד כי בתחילה לא חשב רבי יהושע בן חנניא שאותו תינוק פקח ולכך חש אם ידבר עמו בלשון קצר לא יבין, מה שאין כן הכא דרבי יוסי הגלילי מדבר עם ברוריה שהיתה חכמנית מפורסמת כאחד מן התנאים לא היה לו להאריך כל כך דודואי יספיק לה לשון קצר. והא דאמרה לו 'לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים' והוי לי למימר 'וְהַלֹּא אָמְרוּ'? נראה לי דרמזה לו שישים לב על לשון חכמים שאמרו משנה אבות א, ה אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה בה"א הידיעה, לומר אפילו שהיא חכמנית ומחזקת בכשרות אל תרבה שיחה עמה, ולזה אמר 'לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים' כָּךְ דייקא, רצונו לומר בלשון זה אָמְרוּ. ועוד נראה לי בס"ד דטענה עליו בתרתי, חדא שהאריך בדברים, ועוד שאמר 'נֵלֵךְ' ולא אמר 'אֵלֵךְ' דגנאי לדבר בלשון זה עם האשה, דמשמע שהוא מדבר בעדו ובעדה דמערב אותה עמו באומרו נלך שנינו יחד. ואף על גב דהוא כונתו על עצמו דוקא, כי דרך בני אדם לדבר על עצמן בלשון רבים, וכן מצינו שאמר בראשית א, כו 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ, ללמדך דרך ארץ' אך עם האשה לאו אורח ארעא לדבר בלשון זה, משום דמשתמע כאלו אומר נלך אני ואת, ועל כן אמרה 'לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים' כָּךְ דייקא, כלומר דקדק בלשונם שאמרו וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, כלומר אל תרבה לדבר בלשון שִׂיחָה דמשתמע שתהיה אתה מתערב ומתחבר עם האשה.

2 יומא פתח ↗

אוֹ דִילְמָא בַּר מֵאַמָּה יְסוֹד וְאַמָּה סוֹבֵב? תֵּיקוּ. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, הַמְּמוּנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ וְכוּ׳. תָּנָא: הוֹצִיאוּ אֶצְבְּעוֹתֵיכֶם לְמִנְיָן. וְנִימְנִינְהוּ לְדִידְהוּ? מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָסוּר לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ לִדְבַר מִצְוָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּפְקְדֵם בְּבֶזֶק״. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מִמַּאי דְּהַאי ״בֶּזֶק״ לִישָּׁנָא דְּמִיבְזַק הוּא? וְדִילְמָא שְׁמָא דְמָתָא הוּא, כְּדִכְתִיב: ״וַיִּמְצְאוּ אֲדוֹנִי בֶזֶק״. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמּוֹנֶה אֶת יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, רַבִּי יוֹנָתָן רָמֵי, כְּתִיב: ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם״, וּכְתִיב ״אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר״? לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. רַבִּי אָמַר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּידֵי אָדָם, כָּאן בִּידֵי שָׁמַיִם. אָמַר רַב נְהִילַאי בַּר אִידִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּיבּוּר — מִתְעַשֵּׁר. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״וַיִּפְקְדֵם בְּבֶזֶק״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים״. וְדִילְמָא מִדִּידְהוּ? אִם כֵּן, מַאי רְבוּתָא דְמִילְּתָא?! ״וַיָּרֶב בַּנָּחַל״, אָמַר רַבִּי מָנִי: עַל עִסְקֵי נַחַל. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁאוּל: ״לֵךְ וְהִכִּיתָ אֶת עֲמָלֵק״, אָמַר: וּמָה נֶפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עֶגְלָה עֲרוּפָה — כׇּל הַנְּפָשׁוֹת הַלָּלוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאִם אָדָם חָטָא, בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה? וְאִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ, קְטַנִּים מֶה חָטְאוּ? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה״. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ שָׁאוּל לְדוֹאֵג: ״סוֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים״, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה״. אָמַר רַב הוּנָא: כַּמָּה לָא חָלֵי וְלָא מַרְגֵּישׁ גַּבְרָא דְּמָרֵיהּ סַיְּיעֵיהּ, שָׁאוּל בְּאַחַת — וְעָלְתָה לוֹ. דָּוִד בִּשְׁתַּיִם — וְלֹא עָלְתָה לוֹ. שָׁאוּל בְּאַחַת מַאי הִיא? מַעֲשֶׂה דַּאֲגָג. וְהָא אִיכָּא מַעֲשֶׂה דְּנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים! אַמַּעֲשֶׂה דַּאֲגָג כְּתִיב: ״נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ״. דָּוִד בִּשְׁתַּיִם מַאי נִינְהוּ — דְּאוּרִיָּה, וְדַהֲסָתָה. וְהָא אִיכָּא נָמֵי מַעֲשֶׂה דְּבַת שֶׁבַע! הָתָם אִפְּרַעוּ מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם״, יֶלֶד, אַמְנוֹן, תָּמָר, וְאַבְשָׁלוֹם. הָתָם נָמֵי אִפְּרַעוּ מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּתֵּן ה׳ דֶּבֶר בָּעָם מִן הַבּוֹקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד״! הָתָם לָא אִפְּרַעוּ מִגּוּפֵיהּ. הָתָם נָמֵי לָא אִפְּרַעוּ מִגּוּפֵיהּ! לָאיֵי אִפְּרַעוּ מִגּוּפֵיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִצְטָרַע דָּוִד וּפָרְשׁוּ הֵימֶנּוּ סַנְהֶדְרִין, וְנִסְתַּלְּקָה הֵימֶנּוּ שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: ״יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ וְיוֹדְעֵי עֵדוֹתֶיךָ״. וּכְתִיב: ״הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ״. וְהָא אָמַר רַב: קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע! כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע. וּלְרַב נָמֵי דְּאָמַר קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע, הָא אִיפְּרַעוּ מִינֵּיהּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ דָּוִד לִמְפִיבוֹשֶׁת: ״אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה״, יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״רְחַבְעָם וְיָרׇבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמַּלְכוּת״. ״בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמׇלְכוֹ״, אָמַר רַב הוּנָא: כְּבֶן שָׁנָה, שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם חֵטְא. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְאֵימָא ״כְּבֶן שָׁנָה״, שֶׁמְּלוּכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה? אַחְוִיאוּ לֵיהּ לְרַב נַחְמָן סִיּוּטָא בְּחֶלְמֵיהּ. אָמַר: נַעֲנֵיתִי לָכֶם עַצְמוֹת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ. הֲדַר חֲזָא סִיּוּטָא בְּחֶלְמֵיהּ. אָמַר: נַעֲנֵיתִי לָכֶם עַצְמוֹת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּת בֵּית שָׁאוּל — מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ שׁוּם דּוֹפִי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: אֵין מַעֲמִידִין פַּרְנָס עַל הַצִּיבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן קוּפָּה שֶׁל שְׁרָצִים תְּלוּיָה לוֹ מֵאֲחוֹרָיו. שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו אוֹמְרִין לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל — מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יּוֹשִׁיעֵנוּ זֶה וַיִּבְזוּהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ״, וּכְתִיב: ״וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם

4 מועד קטן פתח ↗

אִיתְּמַר: הַחוֹרֵשׁ בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: לוֹקֶה, וְחַד אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה. לֵימָא בִּדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא קָמִיפַּלְגִי. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כְּלָל בַּעֲשֵׂה וּפְרָט בְּלֹא תַעֲשֶׂה — אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט וּכְלָל.

4 ביצה פתח ↗

וּלְמָה לִי לְשַׁנּוֹיֵי עֲלַהּ שָׁאנֵי גּוֹזָלוֹת הוֹאִיל וַעֲשׂוּיִין לְדַדּוֹת? וְהָא אִתְּמַר עֲלַהּ דְּהַהִיא, דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: בִּשְׁנֵי כִיסִין מַחְלוֹקֶת, אֲבָל בְּכִיס אֶחָד — דִּבְרֵי הַכֹּל חוּלִּין. וְחַד אָמַר: בְּכִיס אֶחָד מַחְלוֹקֶת, אֲבָל בִּשְׁנֵי כִיסִין — דִּבְרֵי הַכֹּל מָנֶה מוּנָּח וּמָנֶה מוּטָל.

8 מועד קטן פתח ↗

אֶלָּא חָיָה. אֲבָל שְׁאָר נָשִׁים — מַנִּיחִין. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אֲפִילּוּ שְׁאָר הַנָּשִׁים, דִּכְתִיב: ״וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם״ — סָמוּךְ לַמִּיתָה קְבוּרָה. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף מִרְיָם בִּנְשִׁיקָה מֵתָה. אָתְיָא ״שָׁם״ ״שָׁם״ מִמֹּשֶׁה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בָּהּ ״עַל פִּי ה׳״ — מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הַדָּבָר לְאוֹמְרוֹ. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: לָמָּה נִסְמְכָה מִיתַת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדוּמָּה? לוֹמַר לָךְ: מָה פָּרָה אֲדוּמָּה מְכַפֶּרֶת — אַף מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לָמָּה נִסְמְכָה מִיתַת אַהֲרֹן לְבִגְדֵי כְהוּנָּה? מָה בִּגְדֵי כְהוּנָּה מְכַפְּרִין — אַף מִיתָתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת. תָּנוּ רַבָּנַן: מֵת פִּתְאוֹם — זוֹ הִיא מִיתָה חֲטוּפָה, חָלָה יוֹם אֶחָד וָמֵת — זוֹ הִיא מִיתָה דְּחוּפָה. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זוֹ הִיא מִיתַת מַגֵּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֶּן אָדָם הִנְנִי לוֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה״, וּכְתִיב: ״וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמׇת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב״. שְׁנֵי יָמִים וָמֵת — זוֹ הִיא מִיתָה דְּחוּיָה. שְׁלֹשָׁה — גְּעָרָה. אַרְבָּעָה — נְזִיפָה. חֲמִשָּׁה — זוֹ הִיא מִיתַת כׇּל אָדָם. אָמַר רַבִּי חָנִין, מַאי קְרָא: ״הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת״. ״הֵן״ — חַד, ״קָרְבוּ״ — תְּרֵי, ״יָמֶיךָ״ — תְּרֵי, הָא חֲמִשָּׁה. ״הֵן״ חַד, שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת ״הֵן״. מֵת בַּחֲמִשִּׁים שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתַת כָּרֵת. חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתָתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. שִׁשִּׁים — זוֹ הִיא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאי קְרָא — דִּכְתִיב: ״תָּבֹא בְּכֶלַח אֱלֵי קֶבֶר״, ״בְּכֶלַח״ בְּגִימַטְרִיָּא שִׁיתִּין הָווּ. שִׁבְעִים — שֵׂיבָה. שְׁמוֹנִים — גְּבוּרוֹת, דִּכְתִיב: ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה״. אָמַר רַבָּה: מֵחֲמִשִּׁים וְעַד שִׁשִּׁים שָׁנָה — זוֹ הִיא מִיתַת כָּרֵת. וְהַאי דְּלָא חָשֵׁיב לְהוּ — מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. רַב יוֹסֵף כִּי הֲוָה בַּר שִׁיתִּין, עֲבַד לְהוּ יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן, אָמַר: נְפַקִי לִי מִכָּרֵת. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: נְהִי דִּנְפַק לֵיהּ מָר מִכָּרֵת דִּשְׁנֵי, מִכָּרֵת דְּיוֹמֵי מִי נָפֵיק מָר? אֲמַר לֵיהּ: נְקוֹט לָךְ מִיהָא פַּלְגָא בִּידָךְ. רַב הוּנָא נָח נַפְשֵׁיהּ פִּתְאוֹם, הֲווֹ קָא דָּיְיגִי רַבָּנַן, תְּנָא לְהוּ זוּגָא דְּמֵהַדְיָיב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת, אֲבָל הִגִּיעַ לִגְבוּרוֹת — זוֹ הִיא מִיתַת נְשִׁיקָה. אָמַר רָבָא: חַיֵּי, בְּנֵי וּמְזוֹנֵי, לָא בִּזְכוּתָא תַּלְיָא מִילְּתָא, אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִילְּתָא. דְּהָא רַבָּה וְרַב חִסְדָּא תַּרְוַיְיהוּ רַבָּנַן צַדִּיקֵי הֲווֹ, מָר מְצַלֵּי וְאָתֵי מִיטְרָא וּמָר מְצַלֵּי וְאָתֵי מִיטְרָא, רַב חִסְדָּא חֲיָה תִּשְׁעִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין, רַבָּה חֲיָה אַרְבְּעִין. בֵּי רַב חִסְדָּא שִׁיתִּין הִלּוּלֵי, בֵּי רַבָּה שִׁיתִּין תִּיכְלֵי. בֵּי רַב חִסְדָּא סְמִידָא לְכַלְבֵי וְלָא מִתְבְּעֵי, בֵּי רַבָּה נַהֲמָא דִשְׂעָרֵי לְאִינָשֵׁי וְלָא מִשְׁתְּכַח. וְאָמַר רָבָא: הָנֵי תְּלָת מִילֵּי בְּעַאי קַמֵּי שְׁמַיָּא, תַּרְתֵּי יְהַבוּ לִי, חֲדָא לָא יְהַבוּ לִי: חוּכְמְתֵיהּ דְּרַב הוּנָא, וְעוּתְרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וִיהַבוּ לִי. עִנְוְתָנוּתֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, לָא יְהַבוּ לִי. רַב שְׂעוֹרִים אֲחוּהּ דְּרָבָא הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרָבָא, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא מְנַמְנֵם. אֲמַר לֵיהּ: לֵימָא לֵיהּ מָר דְּלָא לְצַעֲרַן. אֲמַר לֵיהּ: מָר לָאו שׁוֹשְׁבִינֵיהּ הוּא? אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאִימְּסַר מַזָּלָא, לָא אַשְׁגַּח בִּי. אֲמַר לֵיהּ: לִיתְחֲזֵי לִי מָר. אִיתְחֲזִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הֲוָה לֵיהּ לְמָר צַעֲרָא? אֲמַר לֵיהּ: כִּי רִיבְדָּא דְכוּסִילְתָּא. רָבָא הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, חַזְיֵיהּ דְּקָא מְנַמְנֵם. אֲמַר לֵיהּ: לֵימָא לֵיהּ מָר דְּלָא לְצַעֲרַן. אֲמַר לֵיהּ: מָר לָאו אָדָם חָשׁוּב הוּא? אֲמַר לֵיהּ: מַאן חֲשִׁיב, מַאן סְפִין, מַאן רְקִיעַ! אֲמַר לֵיהּ: לִיתְחֲזֵי לִי מָר. אִתְחֲזִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הֲוָה לֵיהּ לְמָר צַעֲרָא? אֲמַר לֵיהּ: כְּמִישְׁחַל בִּנִיתָא מֵחֲלָבָא, וְאִי אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִיל בְּהָהוּא עָלְמָא כִּד הֲוֵית — לָא בָּעֵינָא, דִּנְפִישׁ בִּיעֲתוּתֵיהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה קָאָכֵיל תְּרוּמָה. אִיתְחֲזִי לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: תְּרוּמָה קָא אָכֵילְנָא, וְלָאו קוֹדֶשׁ אִיקְּרִי? חֲלַפָא לֵיהּ שַׁעְתָּא. רַב שֵׁשֶׁת אִיתְחֲזִי לֵיהּ בְּשׁוּקָא, אֲמַר לֵיהּ: בְּשׁוּקָא כִּבְהֵמָה? אִיתַא לְגַבֵּי בֵּיתָא. רַב אָשֵׁי אִיתְחֲזִי לֵיהּ בְּשׁוּקָא, אֲמַר לֵיהּ: אִיתְּרַח לִי תְּלָתִין יוֹמִין, וְאַהְדְּרֵיהּ לְתַלְמוּדַאי, דְּאָמְרִיתוּ: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. בְּיוֹם תְּלָתִין אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי כּוּלֵּי הַאי? קָא דָחֲקָא רַגְלֵיהּ דְּבַר נָתָן, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶירְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא. רַב חִסְדָּא, לָא הֲוָה יָכֵיל לֵיהּ, דְּלָא הֲוָה שָׁתֵיק פּוּמֵּיהּ מִגִּירְסָא, סְלֵיק יְתֵיב בְּאַרְזָא דְּבֵי רַב. פְּקַע אַרְזָא וּשְׁתַק, וִיכֵיל לֵיהּ. רַבִּי חִיָּיא לָא הֲוָה מָצֵי לְמִיקְרַבא לֵיהּ, יוֹמָא חַד אִידְּמִי לֵיהּ כְּעַנְיָא, אֲתָא טָרֵיף אַבָּבָא, אֲמַר לֵיהּ: אַפֵּיק לִי רִיפְתָּא, אַפִּיקוּ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְלָאו קָא מְרַחֵם מָר אַעַנְיָא? אַהָהוּא גַּבְרָא אַמַּאי לָא קָא מְרַחֵם מָר? גַּלִּי לֵיהּ, אַחְוִי לֵיהּ שׁוֹטָא דְנוּרָא, אַמְצִי לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ.

« בן יהוידע על עירובין מ״ה ×¢×´× בן יהוידע על עירובין נ״ד ×¢×´× »