בבא בתרא מ״ו א:ט׳-מ״ו ב:א׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 רשב"ם פתח ↗

ראה תניא - ראה טליתו ביד האומן שרואה עכשיו ובעדים אבל זה אינו רואה טליתו ביד זה האומן וגם העדים כשראוהו לא הכירוהו אם זה הוא:

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

במקרה שראה תניא שנויה הברייתא לעיל: ראה טליתו ביד כובס, ואמר לו הכובס "אתה מכרתו לי" — לא אמר כלום. כלומר, דווקא כשהוא עצמו ראה את החפץ ויכול לזהותו בוודאות יכול הוא לבוא בתביעה, אבל אם לא ראו בוודאות את הדבר, אינו יכול לתבוע על סמך השערה.

1 שיטה מקובצת על בבא בתרא פתח ↗

שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו עדות קרקע עד שלא נסתמה כו'. פירוש אפילו עדות קרקע דאפשר דמכוון מצרנהא אפילו הכי פסול. ושמואל אמר כשר כו'. ואיתותבו כולהו ואסיקנא דתחלתו בכשרות וסופו בפסלות פסול ואפילו לעדות קרקע וכרבי אבא. מכל מקום שמעינן מדרב ששת ורב פפא לענין עדים כשרים שאם תבע את חברו מטלטלים וכפר בהם והעדים מעידים שראו קודם לכן ביד התובע מטלטלים שהיו בהם סימנים הנמצאים במטלטלים הללו ואין לנתבע עדים שראו כלים אלו קודם הזמן שמעידים עליו עידי התובע מוציאים אותו מן הנתבע בעדות סימנים אף על פי שאין העדים מכירים בטביעות עין שמטלטלים הללו היו של תובע ולא אמרינן דלמא איתרמי שסימני מטלטלים של נתבע כסימני מטלטלים של תובע וכגון שאין הנתבע טוען לקוחין הן בידי אלא טוען הוא שלא היו מעולם של תובע דכיון דסימן מובהק מדאורייתא אין נתבע נאמן בכך אף על גב דאיכא מגו דעד כאן לא איתותבו רב ששת ורב פפא אלא משום דבעינן סופו בכשרות והכא הוי סופו בפסלות ומשום הכי פסלינן פתוח ונסתמה אפילו לעדות קרקע דליכא למיחש למידי. ובפרק אלו מציאות נמי מוכח דאי סימנים דאורייתא מעידים על הסימנים שבגוף האדם להתיר את אשתו ולא אמרינן דאיתרמויי איתרמי ומדמי לה התם בגמרא לשאר סימני כלים. ודוקא בסימן מובהק אבל בסימן שאינו מובהק לא דקיימא לן כרב אשי דמספקא ליה סימנים אי דאורייתא אי דרבנן כדאיתא בפרק שנים אוחזין הלכך אי סימנים דרבנן לענין מציאה הוא דתקון כדאמרינן בפרק אלו מציאות מאי טעמא אמור רבנן מהדרינן אבדתא בסימנים כו' אבל לענין לאפוקי ממונא מחברו ודאי לא מפקינן אלא בסימן מובהק ושמואל ורב ששת ורב פפא בהא פליגי דשמואל סבר מדת ארכו ורחבו לא הוי סימן מובהק ורב ששת סבר סימן מובהק הוי דלא מתרמי שיהא גלימא של זה מכוון באורך ורוחב כגלימא של זה. ואף על גב דמדה ומנין לא הוי סימן מובהק דהא אמרינן בפרק אלו מציאות מדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן אלמא לא עדיף מדה ממשקל ובמשקל סבירא ליה לרב ששת דלא הוי סימן מובהק מדקאמר אבל נסכא לא התם במדת תבואה ופירות דאיתרמויי מיתרמי אבל ודאי לא מיתרמי שתהא גלימא של ראובן באורך ורוחב כגלימא של שמעון ורב פפא דאמר אפילו נסכא. אפשר דסבירא ליה סימנים דאורייתא פירוש אפילו סימן שאינו מובהק כדמוכח ההיא דרב אשי שכתבנו ומוכחא נמי בפרק אלו מציאות בשמעתא דסימנים. והא דאמר רב ששת אבל נסכא לא לאו למימרא דסבירא ליה דמשקל לא הוי סימן דהא אמרינן באלו מציאות בעו מניה מרב ששת משקל הוי סימן או לא אמר להו רב ששת תניתוה כו' אלא סבירא ליה לרב ששת דמשקל לא הוי סימן מובהק וסימנים לאו דאורייתא כן נראים הדברים. ויש ראיה למה שכתבתי דמדה ומנין לא הוי סימן מובהק מהא דגרסינן ביבמות בפרק האשה שהלכה ההוא גברא דאפקיד שומשמי כו' עד ורבינא אמר חיישינן והלכתא חיישינן אלמא מדה ומנין לא הוי סימן מובהק והוא הדין למשקל דהא מדמינן להו בפרק אלו מציאות ולרב יימר דאמר לא חיישינן ודאי אם היה טוען לקחתים ממך היה נאמן אלא לפי שלא היה טוען הני אחריני נינהו הוה סבירא ליה לרב יימר דלא חיישינן דלמא אתרמויי איתרמי ולא מהימנינן ליה לנתבע אף על גב דאיכא מגו שהרי היה יכול לטעון לקחתים ממך וסבירא ליה לרב יימר דמדה ומנין הוי סימן מובהק. עוד נראה לפרש כגון שהיו שם עידי פקדון שהעידו שהפקיד אצלו שומשמין ולפיכך לא היה יכול לטעון לקוחים הן בידי והיה טוען דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו והוה סבירא ליה לרב יימר אף על גב דמדה לא הוי סימן מובהק כיון שיש עדים שהפקיד לו שומשמין ונתנם בחבית והרי נמצאים שם באותה מדה שזה טוען אין הנפקד נאמן לטעון החזרתים לך והני אחריני נינהו וההיא דגרסינן בפרק הרבית ודוקא דהבא פריכא אבל דבר המסויים לא דלמא אתי איניש אחרינא ויהיב סימן מובהק ושמא לא יטעון הלה לקחתים ממך אלא יטעון לא היה שלך מעולם וכיון שיתן התובע סימן מובהק שקיל וכגון דלא רגיל דעייל התובע לבית הנתבע כדאמרינן בפרק הכותב בעובדא דרבי מיאשא. ודוקא בדברים שדרך להצניעם בתיבה ולא היה הנתבע משתמש בהם בתוך ביתו אבל דברים שהיה משתמש בהם הלה בתוך ביתו ורבים רואים אותם איכא למימר ששמע זה התובע מפיהם שיש באותם כלים סימן זה ואף על גב דגבי אבדה לא חיישינן כולי האי לאפוקי ממון מחזקתו ודאי חיישינן. ור"י ז"ל פירש דלמא יהיב תובע סימנא ועל ידי כן נכרית את הנתבע שיוציא את החפץ ויביאהו לעדים ושמא יהא להם טביעות עין באותו חפץ ויהיו סבורים שהפקידו זה התובע אצלו אבל בלא נתינת סימן אין מזקיקין את הנתבע להוציא את החפץ ולהראותו כדאמרינן בפרק חזקת הבתים שפיר קאמר ליה ראה תניא. וצריך להתיישב בדברים הללו כי על מה שכתבתי שיש להוכיח מן השמועה הזאת שאם יש עדים שהיה לתובע מקודם לכן כלי שיש בו סימן זה הנמצא בכלי שהוא תובע עכשיו זוכה בו בעדות זו כיון שהסימן ההוא סימן מובהק יש לתמוה על זה שהרי יש לחוש לרמאים בהרבה צדדים שיתן אדם כלי חברו בכליו ואחר כך יתבע כליו מחברו בעידי סימנים שראו סימן זה בכליו ולא יהיו עדים לנתבע להעיד שראו בידו גלימא זו קודם לאותו זמן שעידי התובע מעידים עליו ואף על גב דגבי אבדה אין חוששים לכך אבל להוציא ממון היה ראוי לחוש לכך. עוד יש לפרש הא דאמרינן בשמעתין ורב ששת אמר אפילו גלימא כו' כגון שהוא מעיד שראה גלימת ראובן ביד שמעון ואחר שנסתמה טוען שמעון אותה גלימא כבר החזרתים לו וזו שבידי שלי היא והעד מכוון מדת אורך ורוחב הגלימא של ראובן שראה אותה ביד שמעון כשהיה פתוח ואנו רואים אותה שכך מדת הגלימא הזאת הנמצאת ביד שמעון הלכך אמרינן דודאי זאת היא גלימת ראובן שהיה בידו ולא החזירה. עליות.

9 רשב"ם פתח ↗

שפיר קאמר ליה - האומן כך השיב רבא לאביי שאע"פ שרמאים הן הדין עמם דאפי' כשרים שבישראל יכולין לטעון כן:

9 מהר"ם פתח ↗

ד"ה שפיר קאמר דלא משוי ליה ראה וכו' ונראה לו לפרש וכו' דאי בעי אמר החזרתי או לא היו דברים מעולם וכו' כצ"ל דראה דקתני בברייתא משמע ליה בכל ענין ראייה אינו נאמן וכו' כצ"ל ר"ל דמדקתני בברייתא סתמא ראה משמע ליה ראייה בעלמא אפי' באינו ראייה גמורה אינו נאמן:

9 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר רבא: שפיר קאמר ליה יפה אומר לו, כלומר, אף שאולי רמאים הם, טענה זו טענה של ממש היא, שהרי

9 אָמַר רָבָא: שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ –

10 ״רָאָה״ תַּנְיָא.

1 רשב"א פתח ↗

אמר רבא שפיר קאמר ראה תניא. ואם תאמר והא רבא כרבה רביה סבירא ליה, וכדמקשה מברייתא דקציצה לאביי ואוקי לה בראה, ואפילו הכי אומן נאמן. י"ל דרבא לאו כדברי רביה סבירא ליה, אלא מלתא הוא דקאמר ליה לאביי לברורה לברייתא היכי מתרצא לאביי. ואי נמי י"ל, דמעיקרא סברא כרבה, ובתר דשמע תיובתא דרב נחמן בר יצחק דאותיב ממתניתין, הדר ביה. וברייתא דקציצה נמי לדידיה בדליכא עדים ולא ראה, כאוקמתיה דאביי. וברייתא דראה עבדו ביד אומן, ראה דוקא, ואף על גב דליכא עדים. ותדע לך, דהא קיימא לן דכל דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא, בר מיע"ל קג"ם, וזו אינה מהם, ואנן קיימא לן בהא כאביי, דהא איתותב רבא, אי נמי יש לפרש, דהכא בדמסר לו בעדים הוה, ואי אפקיה הוה ליה עדים וראה, ואפילו לרבא אינו נאמן, דאפילו אחר לא מהימן. אלא דלפי תרוץ זה נצטרך לומר, דהאי לא מיחשיב בפלוגתא דאביי ורבא, דעיקרא בפלוגתא דאביי ורבה רביה הוה. ובכי הא לא כיילינן בין אביי לרבא.

1 מאירי פתח ↗

כל שכתבנו בלא ראה שהאומן פטור מ"מ נשבע הוא שבועת היסת וכן בכלם ואע"פ שזה תובע טלית וידענו בבירור שטלית בידו רשאי הוא לומר אינו אותו שהוא תובע ואין מזקיקין אותו להוציאו ולהראותו שהרי ראה תניא ומ"מ אם הוציאו מאליו או שכנגדו רמהו בדברים עד שהראהו ובירר זה שהוא שלו הרי הדין כמו שכתבנו:

9 תוספות פתח ↗

שפיר קאמר ליה. דלא משוי ראה מ"ט דראה תניא תימה לרשב"א דמאי בעי למימר אי בעי למימר שפיר קאמר דלא משוי ליה ראה דלא בעי לאפוקי דנחזייה דמה צריך למימר עלה ראה תניא פשיטא דאי מפיק ליה ויכירוה שהיא שלו דחייב להחזיר שהרי כפר ואמר לא היו דברים מעולם ונראה לו לפרש הכי שפיר קאמר כלומר שטוען טענה זו לא היו דברים מעולם דעל ידי כך לא משוי ליה ראה הואיל ולעדים לא היה בה טביעות עין ויכול לומר אחר היה אבל אי הוה טעין לקוח הוא בידי לא היה נאמן דאין לו עוד מיגו דאי בעי אמר החזרתיו לך או לא היו דברים מעולם דירא לומר כן הואיל ויש עדים שראו טלית כאותו שהוא שלו בידו והשתא אתי שפיר דקאמר מ"ט ראה תניא כלומר אע"פ שאינה ראיה גמורה של טביעות עין אלא שהיו בה סימנין כמו שלו דראה דקתני בברייתא משמע ליה בכל ענין ראיה גמורה אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי:

9 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה שפיר קאמר כו' אבל אי הוה טעין לקוח כו' דירא לומר כן הואיל ויש עדים כו' עכ"ל דה"ל כעין מגו דהעזה ועיין בהגהת אשר"י וק"ל:

9 רבינו גרשום פתח ↗

שפיר קאמר דראה תניא. דכל זמן שלא ראה נאמן המחזיק:

« בבא בתרא מ״ה ע״ב בבא בתרא מ״ז ע״א »