בבא בתרא מ׳ ב:ח׳-מ״א א:א׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 רשב"ם פתח ↗

סתמא מאי - משום דתרי לישני אמר רב יוסף לעיל ואיכא בינייהו סתמא חד פסל וחד מכשר הלכך קבעי הכא אמאי סמכינן אי אמר להן סתמא כתובו ולא אמר להו תיתבו בשוקא ובברייתא ולא אמר להן נמי איטמרו מי הוי מתנתא טמירתא או לא ויש מפרשין דאמודעא קאי דאוקימנא דלא הויא מתנתא טמירתא מודעא לחבירתה אבל סתמא מי הויא מודעא ולא נהירא כלל דלההוא לישנא דאמרי' סתמא פסולה ודאי לא הויא מודעא דהיינו טמירתא:

1 שיטה מקובצת פתח ↗

והלכתא חיישינן. האי סתמא דחיישינן ליה למתנה טמירתא ליתא אלא במתנה דהויא לאחר זמן אבל במתנה מעכשיו כיון דאקני ליה מההוא יומא ומטא לידיה קמה ליה ברשותיה ואיו לך פרסום גדול מזה וכן אמר רבינו זצ"ל וגאון זצ"ל נמי כך אמר אבל ודאי אהדר ביה מקמי דתמטי האי מתנה לידיה דמקבל וקא טעין דלמתנה טמירתא הוא דאיכוון ולהכי כתב לה סתמא טענתיה טענה דהא אכתי לא מטא לידיה דמקבל כי היכי דמפרסם בהכי. הר"י ן' מיגש ז"ל. עלה בידינו האי מתנה טמירתא לא מגבינן בה אף על גב דתפס מקבל מתנה מטלטלים שנתן לו במתנה טמירתא אגב מקרקעי או שתפס פירות הקרקע מוציאים ממנו. והיכי דמיא מתנה טמירתא דאמר להו לסהדי זילו אטמרו וכתובו ליה והיכא דלא אמר להו זילו אטמרו וכתובו ליה וגם לא אמר להם תיתבו בשוקא ובברייתא ותכתבו לו חוששים שמא לא נתנה בלב שלם וזהו מה שאמרו חיישינן. ומתנתא טמירתא לאו מודעה לחברתה שאם נתנה אחר כך מתנה בפרהסיא שנקנה. אבל אם יש שם הוכחה שהשניה יש בה צד הכרח הראשונה מודעה לשנייה כמעשה דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא בנהרדעא כו'. ומתנה סתם שלא פירש לעדים תיתבו בשוקי ובברייתא ותכתבו ליה גם היא אינה מודעה לחברתה ואף על פי שאמרו סתמא חיישינן הדברים מראים כי מתורת ספק אנו מבטלים אותה כיון שהיא עומדת בחזקת בעלים הראשונים אפילו תפס מקבל מתנה את המטלטלים מוציאים ממנו דקיימא לן אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא כל זמן שלא תפס ברשות הלכך המתנה השנייה קיימת שהרי כחו וזכותו נתן לשני ושוב אין הנותן נאמן לומר שהיא של חבירו. ואם לא רצה לכתוב השטר בפרהסיא השטר כשר שהרי אפילו אם היה השטר כתוב וחתמו ונתנו לו כשר אבל ודאי צריך לצוות על החתימה שתהא בפרהסיא. עד כאן מעליות הר"י ז"ל. והשאר כבר הוא כתוב בנמוקי יוסף משמו ז"ל. מצאתי כתוב כתב ה"ר יצחק נרבוני בצרור הכסף בשם הגאונים ז"ל שהנותן מתנה טמירתא אם נותן טעם לדבריו למה הוא מצוה להטמין כגון שהוא מתיירא מקרוביו או משאר בני אדם אחד בריא ואחד שכיב מרע בכולן מתנתו קיימת. עד כאן.

1 רי"ף פתח ↗

איבעיא להו דף מא. סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן כתב רבינו האי גאון זצ"ל לא רגילינן בצוואות למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כדנפקא פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן לה וגבינן בה ולא חיישינן למאי דלא כתיב בה בפרהסיא ועוד כתב ז"ל שכ"מ דאמר לא תגלו הא תפקידתא אלא לאחר מותי לא הויא מתנתא טמירתא דלכי מתקיימה לאחר מיתה ההוא עידנא לאו טמירתא היא דהא אמר להו לסהדי לאחר מותי גליוה והא ודאי דבר מוכיח דעבידא לאיגלויי היא דאמר להו לבתר מיתה ליסהדו בצוואתו וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא:

8 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו:

8 חידושי רמב"ן על נדה פתח ↗

והא דאמר רבא א"א בשלמא עולה היינו דלא מפסקת טומאה. ה"ק א"א בשלמא דינה לעלות בשאינה רואה אפילו ברואה נמי אינה סותרת שאין כאן טומאת ז' מפסקת אלא יומו הוא דלא חזי לעלות דומיא דרואה קרי שסותר יומו ואינו מפסיק כדאמרן בריש פירקן וכ"ש הכא דהאי דם לאו כגורם הוא טומאה כלל ולא מוסיף ביה טומאה דכלום אלא א"א אינו עולה האיכא טומאת ז' ושבועיים דמפסקא, כן נ"ל לפי' שמוע' זו ובתוספת מאריכין בה בענינים הרבה שאינן עולין.ואיכא למידק אשמעתין דהא בשילהי בא סימן דף כ"ד איבעי להו ימי לידתה שאינה רואה בהן מהו שיעלה לה לספירת זיבתה, ואמר רב כהנא ת"ש ומסקנא ש"מ עולין ש"מ, וי"מ דהכא אליבא דר' מרינוס איירינן דאביי דאיק מדקאמר אינה סותרת מכלל דאינה עולה דה"ל למיתנא רבותא דעולה ורבא אמר אפילו לר' מרינוס עולה והא דאמר רבא מנא אמינא לה מואח' תטהר לומר דכיון דקרא קא דרשינן אפילו לר' מרינוס אית ליה, וכן הא דתניא מזובה ולא מנגעה מזובה ולא מלידתה קרא קא דייק והיינו דקאמר ליה אביי תני חדא כלומר לר' מרינוס דוקא חדא אבל ברייתא תרתי קתני והא דאמר אביי מנא אמינא לה לומר דכיון דמשכחת תנא דאמר אינה עולה ר' מרינוס היא דהא לרבנן עולה, וזה הפי' שמעתי ולא נתקבל לי.ועכשיו מצאתי בתוספות בשמו של ר"ש ז"ל שכתבו בתשובותיו ואמר הרב ז"ל תדע דהא בעי לה לקמן בפרק בא סימן איבעי להו וכו', ואין דרך התלמוד לשאול בעיא אחת שתי פעמים ולא מצינו כן בשום מקום תלאוהו באילן גדול, ועדיין אינו מחוור לפי שאם היה אביי מודה לרבנן דעולין לא הוה משוי ליה לר' מרינוס טועה וחולק דליכא למידק מלישנא דידיה הכי כלל כדפרישית, ועוד הא דפרישו בדרבא דאמר מנא אמינא לה דמקרא דייק ולא מצי רבי מרינוס למפלג עלה הא לאו מילתא היא דאי איכא למידק מקרא תיקשי לר' אלעזר דאמר דאינה עולה אלא היינו טעמא דאביי דאיהו סבר לתרוצא לההיא ברייתא דבשלהי בא סימן כדמתרץ לה רב פפא א' שאני התם וכו'.ומסקנא דעולין ודאי כרבא אתיא דקי"ל כוותיה ולא כדברי הרב ר' יעקב ז"ל שפי' שהלמ"ד לידה כהכא אלא כפי קבלת הגאונים שהוא לחי במסכת עירובין דף ט"ו דאיתותב מיניה התם בגמרא ת"ש מעובדא דרב וההיא דתניא בפרק המפלת אינן עולין לרבא אתיא כר' אליעזר דאמר מסתר נמי סתרא והא דלא מייתינן לכולהו בשמעתין כמה איכא בתלמודא דכוותייהו שדברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר ומה שאמרו שלא מצאו בתלמוד בעיא א' בשני מקומות כאן מצינו.ועי"ל לו דהתם אמוראי בחראי אתו למיפשט אי כאביי או כרבא והלכה או אין הלכה מיבעיא להו וכן מצינו בפרק המגרש דף פה ע"ב דאיבעי להו מי בעינן ודן או לא עביד בעיא סתם בפלוגתא ברבי יהודה ורבנן ועוד בעיא בפלוגתא דמתני' דמתני' בפרק המקבל דף קי"ד מהו שיסדרו בבעל חוב וכן בפרק חזקת הבתים דף מ ע"באיבעיא להו סתמא מאי קא מיבעי ליה מתרי לישני דרב יוסף דלעיל הי מינייהו הלכה וזו כן ופשטו מברייתא דעולין ואידתי ליה דאביי דסבר לכ"ע בין לרבנן בין לר' אליעזר אין עולין.

8 אִיבַּעְיָא לְהוּ:

9 סְתָמָא מַאי? רָבִינָא אָמַר: לָא חָיְישִׁינַן, רַב אָשֵׁי אָמַר: חָיְישִׁינַן. וְהִלְכְתָא: חָיְישִׁינַן:

1 רשב"א פתח ↗

איבעי' להו סתמא מאי. פירוש, הלכתא מאי. וסתמא היינו כל שאין כתוב בה אמר לנו כתבוה בשוקא וחתמוהו בבריאתא. ואיפסיקא הלכתא כרב אשי דאמר חיישינן ללישנא בתרא דרב יוסף. וכתב ר"ח ז"ל חיישינן ופסולה. ויש מפרשים חיישינן מיחש הוא דחיישינן הא מיפסל לא פסלינן, ונפקא מינה דהיכא דאתא נותן וערער ערעורו ערעור, הא לא אתא וערער מגבינן בה, לאו למימרא לא מגבינן בה הא תפס לא מפקינן, אלא אפוקי נמי מפקינן, דממונא בחזקת מריה קאי עד דמתברר דיהביה או זבניה, וכדאמרינן בפרק מי שמת לקמן בבא בתרא קנב, ב הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרין בריא היית, הוא מוציא מתחת ידן בלא ראיה והם אין מוציאין מתחת ידו אלא בראיה. וכתב ר"ח ז"ל וכן המקנה מתנה בקנין צריך להזכיר בעת הקנין כי מתנת פרהסיא אני מקנה, ואם לא הזכיר אלא בשעת קנין נתן סתמא פסולה, וכן אמר גאון זצ"ל, והא סמכו רבנן ואתקינו למיכתב מתנת פרהסיא, ומפרשי בה והכין אמר לן מתנתא דא כתבוה בשוקא וחתמוה בפרהסיא כי היכי דלא תיהוי מתנתא טמירתא. עד כאן לשון ר"ח ז"ל.הא דאמרינן בענין ההיא אתתא דכתב לה כולהו נכסיה וכתב לה מתנתא טמירתא מקמי הכין ואתינא למיפשט מינה דהיא הויא מודעה לחברתה, אסיקנא דלא היא, אלא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני, והתם דלא קנתה היא, משום דהתם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתיב לה. ויש מפרשים דהתם בלחוד הוא דהויא מודעה, משום דעובדא גופא מוכחא דאיכא אונס, ומיהו אי לאו מתנתא טמירתא דבריה הוה אמינא דהאי אונסא לאו אונס גמור הוא, דאונסא דנפשיה הוא, דאי בעי לא נסיב ולא כתיב ולא יהיב, אלא גמר בליביה ויהיב, אבל בדכתב ליה לבריה מתנתא טמירתא מתגלי אונסיה ומבטל ליה למתנתיה. אבל ר"ח ז"ל כתב לאו משום דכתב לבריה מתנתא טמירתא בטלה מתנתא דאיתתיה, אלא מתנתא דידי איפסילא משום דגלי אדעתיה דאנוס הוא ולא ברעות נפשיה אקני ליה.

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

שטר מתנה סתמא סתם שאין מפורש בו אם הנותן גילה דעתו לפרסמה, מאי מה יהיה דינה? רבינא אמר: לא חיישינן אין אנו חוששים שהיא מתנה נסתרת ומתנה גמורה היא, רב אשי אמר: חיישינן חוששים אנו. והלכתא והלכה היא: חיישינן חוששים אנו.

1 גליון הש"ס פתח ↗

רשב"ם ד"ה חיישינן כו' והיכא דקיימא ארעא תיקום. עיין לעיל דף לב ע"ב תוס' ד"ה והלכתא:

8 רבינו גרשום פתח ↗

איבעיא להו. להיכא דאמר לעדים זילו סתם כתיבו ליה חיישינן דלהוי מתנה טמירתא אי לא חיישינן: פיסקא כל חזקה שאין עמה למחזיק טענה אחרת של זכותו אינה חזקה:

« בבא בתרא מ׳ ע״א בבא בתרא מ״א ע״ב »