בבא בתרא קע״ג א:כ׳-כ״ב

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

20 רשב"ם פתח ↗

גמ' חוב לך בידי - משמע מה שאתה חייב לי ואפי' כתוב החוב בהלואות דקות בשטרות הרבה:

20 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ה גמרא אמר רבא: האומר לחבירו: "שטר לך בידי שהוא פרוע" ויש לו עליו שני שטרות — הגדול מהם פרוע, והקטן אינו פרוע. ואם הוא אומר "חוב לך בידי שהוא פרוע", משמע כל החוב, גם אם הוא בשטרות רבים, ולכן — השטרות כולן פרועין.

20 רבינו גרשום פתח ↗

שטר לך בידי פרוע. ויש לו ב' שטרות עליו אמרינן הגדול פרוע ולא הקטן ויד בעל השטר על התחתונה:

21 רשב"ם פתח ↗

א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה שדי מכורה לך - שדהו הגדולה מכורה לו:

21 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר ליה לו רבינא לרבא: אלא מעתה, נאמר לפי זה שאם הוא כותב בשטר מכירה: "שדי מכורה לך" — שדה גדולה שבין שדותיו מכורה לו, ואם הוא אומר בלשון כללית "שדה שיש לי מכורה לך" — כל שדותיו מכורין לו!

21 רבינו גרשום פתח ↗

אמר ליה רבינא לרבא. לרישא מקשי למאי דאמר הגדול פרוע. אלא מעתה שדה אחת שלי מכורה לך והיה לו ב' שדות גדולה וקטנה הכי נמי דאמרינן שדה גדולה מכר לו ואם אמר לו כל שדה שיש לי מכורה משמע דמודה כל שדותיו מכורין לו. ומתרץ רבא לא סלקא דעתך דשדה גדולה מכורה לו לא כי היכי דאמר כשטר יד בעל השטר על התחתונה ואמרי' קטנה מכורה ולא גדולה: לא יפרע כדמפרש בגמ' לא יתבע ע"י בתחלה:

22 רשב"ם פתח ↗

ומשני התם יד בעל השטר על התחתונה - דהמוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו לוקח ומילתיה דרבא דלעיל נמי משום האי טעמא דיד בעל השטר על התחתונה דהיינו מלוה הלכך חוב לך בידי פרוע כל השטרות שיש לו עליו פרועין:

22 שיטה מקובצת על כתובות פתח ↗

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל רב אשי אמר בנכסיך כו'. פירש רש"י אין לך אלא דקדוק הלשון בנכסיך ולא מפירותיהן כו'. וקשה לי אביי היכי לא תירץ כדרב אשי דהא מתניתין הוא בנדרים קונם ביתך שאיני נכנס ומת או מכר אותה דכיון דמית לאו ביתו הוא. ויש לומר דהתם הוא בנדרים ומשום דאמר רחמנא ככל היוצא מפיו יעשה אבל לגבי מקח וממכר ושעבוד ומשא ומתן של בני אדם אורחא דאינשי לומר נכסיך אפילו מן הפירות ובאומר נכסי לפלוני משמע בין הגוף ובין הפירות וכן כשאומר בנכסיך לאו למעוטי כשתמות אלא כאומר בנכסיך דהשתא ומיהו כיון דלא קאמר אלא דין ודברים כו' והוא לשון סתום וגרוע אין לנו אלא פחות שבמשמעות הלשון ורב אשי סבר כי מגוף הלשון עצמו יש לנו לדקדק דמגופה בלחוד מחיל דכיון שזה הלשון הוא לשון סלוק ומחילה הא אין לך אלא לדקדק בלשון כל מה שתוכל להודיע כחה ומשום דיד בעל השטר על התחתונה ובין אביי ובין רב אשי תרווייהו סבירא להו דאמרינן בהאי נמי יד בעל השטר על התחתונה אלא דמר אתי עלה מחד טעמא ומר מטעמא אחרינא. ומה שכתב רש"י ז"ל אין לך אלא דקדוק הלשון הכי קאמר אין אנו צריכין לומר כן משום לשון דין ודברים אלא אף מלשון בנכסיך. אבל יש אומרים דרב אשי לית ליה דאביי וסבירא ליה דבכל דבר שהוא של שובר או של מחילה לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא יד בעל החוב שבא להוציא ממון מחבירו עליו הראיה כדאמרינן בפרק גט פשוט אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע אלא מעתה שדה גדולה מכורה ושדה קטנה אינה מכורה שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה דאלמא לא אמרינן לגבי שובר יד בעל השטר על התחתונה וכדאמרינן נמי התם אמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברי אי ידעיתו יומא דשטרא כתובו לה ואי לא כתובו סתמא כלומר שנתפרע מחוב שהוא מהך פלוני דכל אימת דנפיק מרע ליה דאלמא כי נפיק שובר מסך ידוע ובעל שטר החוב אומר סטראי נינהו אין אומרים יד בעל השובר על התחתונה אלא אומרים ידו של בעל החוב על התחתונה לפי שבא להוציא מחבירו. ומסתמא דמכל הני ליכא ראיה ברורה דשאני התם שאין בלשון השובר שום ספק אלא לשונו ברור כפי הסך שתובעין ממנו וכשאומר הלה סטראי נינהו עליו להביא ראיה שהרי סך השובר מתכוון יפה לסך שטר החוב שהוא מוציא וכן בההיא דשטר לך בידי פרוע שובר ברור הוא בלא ספק שאף שטר חוב של סך גדול שטר נקרא וכן כשאומר חוב לך בידי פרוע על כל שטר שמוציא עליו נכללין בלשון ההוא הלכך הבא לדחוק הלשון ולהעמידו בפרק מסויים עליו להביא ראיה אבל כשיש בלשון השובר לשון סתום שסובל שתי משמעיות והרי הוא מסופק אם נמחל החוב ההוא אליבא דכולי עלמא יד בעל השטר ההוא על התחתונה ויד בעל החוב על העליונה כיון דחיובו ברור הוא וכדאמר אביי הכא ורב אשי נמי מודה ליה דלא מוקמינן פלוגתא בכדי בינייהו ע"כ. והא כתיבנא לשון הרשב"א לעיל בסמוך. וזה לשון רש"י רב אשי לא פליג לטעמא דיד בעל השטר על התחתונה וכן לטעמיה דאביי דאמר בוצינא טב מקרא ומיתה שכיחא מכירה לא שכיחא אפשר נמי דלא פליג אלא דסבירא ליה לרב אשי דהכא לא צריכא להנהו טעמא דמדיוקא דלישנא דבנכסיך הכי משמע ולרב אשי נמי דוקא בבעל בנכסי אשתו הוא דאמרינן הכי מפני שיש לו זכיות מחולקין בנכסי אשתו אבל באדם אחר המקנה נכסיו כל נכסיו בכלל ולא דייקינן לישנא הכי. ע"כ:תנו רבנן אלו הפירות כו' הוצרך לפרש מה הן פירות אף על גב דפשיטא כדי לדמויי פירי פירות לפירות כי היכי דלא נימא דפירי פירות היינו מכר ענבים וקנה בדמייהו חטין דהא וודאי ליתא דכי היכי דפירות בעינן שיהא הקרן קיים דהיינו הכניסה לו קרקע ועשתה פירות הכי נמי פירי פירות היינו מכר פירות ולקח מהן קרקע ועשתה פירות דלעולם בעינן שיהא הקרן קיים כנ"ל:

22 ריטב"א על כתובות פתח ↗

רב אשי אמר בנכסייך ולא מפירותי' בנכסיך ולא לאחר מיתה פי' רש"י ז"ל אין לך אלא דקדוק הלשון בנכסייך ולא בפירותיהם ובעודה שלה משמע דהא נכסיך קאמר ולא לאחר מיתה שבטל שמו מעליהן וקשיא לן אביי האיך לא תירץ כדרב אשי דהא מתניתין היא בנדרים קונם לביתך שאני נכנס ומת או מכרו מותר דכיון דמית לאו ביתי' הוא. וי"ל דהתם היא בנדרים ומשום דאמר רחמנא ככל היוצא מפיו יעשה אבל לגבי מקח וממכר ושיעבוד ומשא ומתן של בני אדם אורחא דאינש לומר נכסיך אפי' מן הפירות שהאומר נכסי לפלוני בין הגוף ובין הפירות וכן כשאומר בנכסיך לאו למעוטי כשתמות אלא כאומר בנכסיך דהשתא ומיהו כיון דלא קאמר אלא דין ודברים והוא לשון סתום וגרוע אין לנו אלא פחות שבמשמעות הלשון ורב אשי אמר כי מגוף הלשון עצמו יש לנו לדקדק דמגופא בלחוד מחיל כיון שזה סילוק ומחילה הא אין לך אלא לדקדק בלשון כל מה שהורע כחה ומשום דיד בעל השטר על החתונ' ובין אביי ובין רב אשי תרוייהו ס"ל דאמרינן בהאי נמי יד בעל השטר על התחתונה אלא דמר אתי עליה מחד טעמא ומר מטעמא אחריני ומה שכתב רש"י ז"ל אין לך אלא דקדוק הלשון ה"ק אין אנו צריכים לומר כן משום לשון דין ודברים אלא אף מלשון בנכסיך אלא יש מי שאומר דרב אשי לית ליה כאביי וסבירא ליה דבכל דבר שהוא של שובר או של מחילה לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא יד ב"ח שבא להוציא ממון מחבירו עליו להביא ראייה כדאמרינן בפרק גט פשוט אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע אלא מעתה גבי שדי מכורה לך שדי הגדולה מכורה לך שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה דאלמא לא אמרינן גבי שובר יד בעל השטר על התחתונה וכדאמרינן נמי התם אמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תבריה אי ידעיתו יומא דשטרא כתובו ליה ואי לא כתובו סתמא כלומר שיאמר שנתפרע מחוב שהוא מסך פלוני דכל אימת דנפיק מרע ליה דאלמא כי נפיק שובר מסך ידוע ובעל השטר החוב אמר סטראי נינהו אין אומרים יד בעל השובר על התחתונה אלא אומר יד של בעל חוב על התחתונה לפי שבא להוציא מחבירו ומסתברא דמכל הני ליתא ראיה ברורה דשאני התם שאין בלשון השובר שום ספק אלא לשון ברור כפי הסך שתובעים ממנו וכשאומר הלה סטראי נינהו עליו להביא ראיה שהרי סך השובר מתכוין יפה לסך שטר חוב שהוא מוציא וכן בההיא דשטר לך בידי פרוע שובר ברור הוא בלי שום ספק שאפי' שטר של סך גדול שטר נקרא וכן כשאמר חוב לך בידי פרוע על כל שטר שמוציא עליו נכללים בלשון הזה הלכך הבא לדחוק הלשון ולהעמידו בפרט מסויים עליו להביא ראיה אבל כשיש בלשון השובר לשון הסתום שסובל ב' משמעות הרי הוא מספק אם נמחל החוב ההוא אליבא דכ"ע יד בעל השטר ההוא על התחתונה ויד ב"ח על העליונה כיון שחיובו ברור וכדאמר אביי הכא ורב אשי אודי ליה דלא מוקמינן פלוגתא אהדדי בינייהו:

1 גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: ״שְׁטָר לְךָ בְּיָדִי, פָּרוּעַ״ – הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ. ״חוֹב לְךָ בְּיָדִי, פָּרוּעַ״ – שְׁטָרוֹת כּוּלָּן פְּרוּעִין.

2 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, ״שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ״ – שָׂדֶה גְּדוֹלָה מְכוּרָה לוֹ; ״שָׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לִי, מְכוּרָה לָךְ״ – כׇּל שְׂדוֹתָיו מְכוּרִין לוֹ?!

3 הָתָם, יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה.

20 רא"ש פתח ↗

גמ' אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע כל שטרות שעליו פרועין אמר ליה רבינא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורות לו אמר ליה התם יד בעל השטר על התחתונה:

20 רשב״א על גיטין פתח ↗

הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. אסיקנא התם בפרק מי שמת בבא בתרא קנ, א דקרקע לאו דוקא דעשו מטלטלין שיור אצל העבד, ופירש רבינו שמואל שם במשייר קרקע או מטלטלין סתם, וטעמא משום דאי שייר קרקע אמרינן דילמא גופו של עבד הוא דשייר דדיניה כקרקע, ואי שייר מטלטלין נמי אמרינן דדילמא גופו של עבד הוא דשייר דקרי ליה מטלטלין משום דמיטלטל ונייד, אבל אם פירש חוץ מקרקע פלוני או חוץ ממטלטלי פלוני קנה עצמו בן חורין.ואינו מחוור, דהא איתמר התם בבבא בתרא קנ, ב חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, עבדו דתנן וכו', ושמע מינה דאפילו פירש בהדיא שיורו ואמר חוץ מקרקע פלוני הוי שיור. ועוד דגרסינן בתוספתא דבבא בתרא פ"ט ה"ד רבי שמעון אומר אם אמר כל נכסי קנויין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם לא אמר כלום, חוץ מעיר פלונית ושדה פלונית אף על פי שאין לו אלא אותה העיר ואותה שדה זכה עבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין, כלומר קנה עצמו בנכסים אם היו שם נכסים יותר וקנה עצמו בן חורין, ואי נמי הכי פירושא זכה בעצמו מכח כל נכסי, אלמא שמעת מינה לכאורה דשמעינהו רבי שמעון לחכמים דאפילו במפרש חוץ מעיר פלונית קאמרי דלא יצא בן חורין ומשום הכי אמר להו איהו דיצא בן חורין.אבל רש"י ז"ל פירש כאן טעמא משום דנחת לשיורא וכיון דנחת לשיורא ולא פירש לו עצמך קנוי לך אמרינן דשייר נמי גופו של עבד וכי קאמר כל נכסי אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה, ואמר להו רבי שמעון לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי וכו' חוץ מאחד מרבוא שבהם, ומדקאמר לעולם אשמעינן דלא שנא היכא דאמר לו חוץ מקרקע פלוני דעכשיו קנה כל שאר נכסים כיון שפירש את השיור, ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסיו כגון שאמר לו חוץ מקרקע כל שהוא דעכשיו אינו קונה כלום מכל הקרקעות כיון שלא פירש את השיור ובכל אחד ואחד איכא למימר זהו ששייר, ואזיל הכא ומדחי ליה מינה ואזיל הכא ומדחי ליה מינה, ואפילו הכי הרי הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא מטלטלין הוא ולא שיירא, אלמא פלגינן דבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא עצמו לבד.ואף פירוש זה אינו עולה יפה, חדא דמנא לן דתנא קמא דרבי שמעון לית ליה פלגינן דבורא, דלמא טעמא דתנא קמא בין במשייר קרקע מפורש בין קרקע סתם משום דנחית לשיורא הוא ולעולם בעלמא פלגינן דבורא אית להו. ועוד דאף לדברי רש"י ז"ל מודה רבי מאיר במשייר שדה פלונית ואין לו אלא אותה שדה דיצא לחרות, דכיון דלית ליה אלא אותה שדה, אי אפשר לומר דשיירי אפילו לעבד דאם כן כל נכסי דקאמר ליה במאי מיתוקם, ואם כן אף לפירושו האי תוספתא תיובתא.ועוד דמה שכתב ז"ל לענין דינא במשייר קרקע סתם דלא קנה מקבל מתנה קרקע כלל, אינו, דנהי דיד זוכה על התחתונה ויכול המזכה לברור איזה מהן שירצה, מכל מקום כל השאר קנה חוץ מאחד מהן וכדתנן בפרק בית כור ב"ב קז, ב חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש, אלמא חצי הכחוש מיהא נוטל ולא שנא משייר ממוכר או נותן. ועוד דבמתנה ממש אשכחן כהאי גונא דקנה, דגרסינן בפרק דייני גזירות כתובות קט, ב ההיא דאמרה להו דיקלא לברתא אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא, סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין וכו' אמר ליה אביי, מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה, הכא דיקלא גבייהו הוה, אלמא קנתה דקל אחד ומוציאתו מהם ואף על פי שלא אמר דקל פלוני, ואם מתנת בריא היתה מוציאתו כמו כן מן האב. ואמרינן נמי בשילהי גט פשוט בבא בתרא קעג, א גבי שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע, אמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך ה"נ שדה גדולה מכורה, אלא שדה גדולה הוא דאינה מכורה אבל קטנה מיהא מכורה לו, ותנן נמי מנחות קח, ב בית בביתי אני מוכר לך, מראהו עליה, נפל מראהו נפול, עבד בעבדי מראהו קטן, מת מראהו מת, כל אלו שלא כדברי רש"י ז"ל ודלא כדברי הרי"ף הר"י בן מיגש שפירש ג"כ כן וכן הק' כאן בתוס'.ונראין דברי ר"י ז"ל שפירש דלעולם דקאמר רבי שמעון בא להוסיף אפילו אין לו אלא אותה העיר ואותה שדה וכדתניא בההיא תוספתא דבבא בתרא, ומהכא הוא דשמעינן ליה לרבי שמעון דפלגינן דבורא הנ"ל והכי קאמר אפילו היכא דלית ליה אלא אותה העיר לבד, וצריכין לפלוגי דבורא, דנכסי דקאמר, דהשתא לא קאי נכסי אנכסים כלל אלא אגופיה, אפילו הכי יצא בן חורין דפלגינן דבורא, ומהכא נמי הוא דשמעינן ליה לרבי מאיר דלית ליה פלגינן דבורא דהכא אי אפשר לומר דהוי טעמא לרבי מאיר משום דנחת לשיורא, דהא כיון דלית ליה אלא אותה העיר ואותה שדה ששייר ע"כ נכסי דקאמר היינו גופו של עבד, ואם גופו נמי שיריה מאי נכסי דקאמר ליה, אלא על כרחך טעמיה דרבי מאיר דאית ליה דלא פלגינן דבורא.

20 יד רמה פתח ↗

קכב. אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועין. כלומר האומר לחבירו דרך הודאה שטר לך בידי פרוע, והיו לו עליו ב' שטרות, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. חוב לך בידי פרוע שטרות כולן שיש לו עליו פרועין, כי טעמא דלעיל:

21 רשב"א פתח ↗

מהא דאמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה האומר שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו. שמעינן דשדה אחת מיהא מכורה לו ואינו יכול לדחותו מכל אחת ואחת מהן, ואף על פי שלא סיימה לו. וזה שלא כדעת מקצת מן הגדולים ז"ל. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק קמא דגיטין ט, א גבי הכותב כל נכסיו לעבדו חוץ מאחד מריבוא שבהן.

21 רשב״א על בבא בתרא פתח ↗

הא דאמרינן סביב: אמר רב משרשיא מכאן למיצרים מן התורה. לאו למימרא שיעכבו המיצרים בקנין שדה וכרם, שאפילו אמר שדה פלוני או שדותי מכורין לך ולא מצר לו מיצרים קנה. וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר. ותדע לך, מדאמרינן במנחות קח, ב בית בביתי אני מוכר לך ונפל אחד מהם מראהו נפול, ואמרינן נמי לעיל בבא בתרא סג, א בין מצר ארעא דמינה פליגי בין מצר ארעא דמינה פסיקא אי אמר ליה אלין מצרנהא פלגא ואי לא אמר ליה אלין מצרנהא תשעה קבין, אלמא אין המיצרים מעכבין. אלא שהראב"ד ז"ל פירשה, שאם לא מצר מיצרים יכול הוא לומר לו לא מכרתי אלא תשעה קבין. ואינו מחוור.עוד פירש הוא ז"ל, דנפקא מינה לשדה שאינה מסויימת באותה בקעה, ואם לא מצר לו מיצרים יכול לטעון שלא מכר לו באותה בקעה רק במקום אחר, ואם מצר אף על פי שלא כתב לו ולא שיירית, שוב אינו יכול לטעון, שהמיצרים מן התורה, והא אתא לאשמועינן. כן כתב הרב ז"ל.עוד נראה לומר דנפקא מינה להיכא דקרו לשדה שדה ולבקעה נמי שדה, ומצר לו המיצרים החצוניים, אף על פי דלא כתב ליה ולא שיירית קנה הכל, משום דמיצרים מן התורה, ואם לא היו המיצרים מן התורה אין לו אלא שדה אחת, הקטנה שבכולן, לפי שיד בעל השטר על התחתונה, ואפילו אם אמר לו שדה שיש לי מכורה, וכדאמרינן בשלהי פרק גט פשוט לקמן בבא בתרא קעג, א אמר לו רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו, שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו, ואמר ליה שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה ונפקא מינה לגרעון הלוקח, היכא דאמר לו שדה שלי נתונה ומכורה לך ואין לו אלא אותה שדה, אי נמי יש לו ואמר לו שדה זו ואלין מצרנהא, ומצר לו מיצר אחד ארוך ומיצר אחד קצר, שאין לו אלא ארוך כנגד קצר או כנגד ראש תור, וכן לכולהו אינך דאמרינן בריש פירקין. כנ"ל.

21 מאירי פתח ↗

זה שכתבנו שאם היו לו שני שטרות על אחד אין בכלל הפרעון אלא אחד והוא הגדול אבל הקטן מיהא אינו פרוע דוקא בשהזכיר לשון שטר אבל אם אמר חוב בין חובותי פרוע או חוב שיש לי על פלני פרוע אפילו היו כמה שטרות כלן פרועות שכלן בכלל חוב הן אמר לו שדי מכורה לך ויש לו כמה שדות לא מכר אלא הפחות שדות שיש לי מכורים לך לא מכר אלא שנים יד בעל השטר על התחתונה ומ"מ אחד מיהא או שנים אם אמר שדות קנה אע"פ שלא סיימם וכן בחצי שדה משמנין ביניהם ונוטל כחוש כמו שהתבאר אבל אם אמר קרקע מנכסי או נכסי חוץ ממקצתן או מקצת נכסי אינו כלום שאין כאן סיום כלל:

22 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ומשיבים: התם שם יד בעל השטר על התחתונה, והקונה שהוא מחזיק בשטר המכירה אינו יכול לקבל אלא את המועט ביותר. ומאותה סיבה עצמה, המלוה שיש בידו שטרות שונים — אינו יכול להשתמש אלא בקטן מביניהם, והגדול הוא הפרוע.

22 בית יוסף פתח ↗

ומ"ש אם תבעה כתובתה בסתם לא אמרינן אין דעתה אלא העיקר וכו' כבר נתבאר בסמוך: כתב הרשב"א בתשובה קרוב הדבר שכל שלא מחלה כל מ"ש בכתובתה לא מחלה מזונותיה ואין אומרים שהמזונות תלויה בעיקר הכתובה בלבד שהם מנה וק"ק וכל שמחלה מנה וק"ק אבדה מזונותיה שהרי אפילו לא מחלה מה שהוסיף לה יותר על מנה וק"ק לא אבדה מזונותיה ואף על פי שאין התוספת מעיקר תקנת חכמים אף אנו נאמר כן בנדוניא ואי נפשכם לומר דשאני תוספת דא"ר ינאי תוספת כתובה ככתובה י"ל דאף נדוניא בכלל דברי רבי ינאי וכן פי' קצת מפרשים וע"כ יש לנו להודות להם במקצת מה שאמר רבי ינאי דהא אמרינן נ"מ למוכרה ולמוחלת וע"כ אם מחלה כתובתה סתם או מכרה סתם גם הנדוניא בכלל וא"כ י"ל דמאי דאמר רבין בר חיננא מוחלת כתובתה לבעלה אבדה מזונותיה כל מ"ש בכתובתה קאמר והבו דלא לוסיף עלה דהא אמר רב חסדא אי לאו דאמרת לה משמיה דגברא רבה וכו' ועוד שכל שמחלה סתם מקצת מכתובתה אנו אומרי' מהנדוניא מחלה שא"ת כדברי הטוען שכל שלא טרחה בו כגון מנה וק"ק או תוספת מחלה תחילה אדרבא בא ונאמר דכל שלא תפסיד בו מזונות מחלה ולא מחלה מה שתפסיד בו מזונות וא"ת שאין האשה בקיאה אף אנן נאמר שאינה יודעת מה בין עיקר כתובה ותוספת לנדוניא ועוד מה שטען הטוען שמן הסתם ידה על התחתונה שהיא קרויה בעל השטר מסתברא דבמקום הזה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה לפי שהבעל לא פרע לה כלום והיא משלה היא מוחלת וכל מקבל מתנה או לוקח קרוי בעל השטר להיות ידו על התחתונה ואינו דומה למה שאמרו בפרק גט פשוט שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע שאני התם שהלוה פרע וכיון שהמלוה מודה שפרע לו שטר אחד אם טוען שלא פרע אלא הקטן עליו להביא ראיה אבל בנותן או מוחל שטר שיש לו על ראובן נ"ל דראובן מקבל מתנה הוא ועליו הוא להביא ראיה מה נתן לו או מה מחל לו ותדע מדא"ל התם רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו וא"ל שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה אלמא יש הפרש בין אומר שטר לך בידי פרוע לנותן שטרו וכן י"ל שה"ה במוחל עכ"ל: כתב הר"ן בפרק אלמנה ניזונית אהא דתנן נתנה כתובתה לאחר לא תמכור אלא בב"ד משמע דדוקא לאחר אבל מחלה ליורשים יש לה מזונות והכי איתא בירושלמי אבל הרשב"א כתב דלפום גמרין לא משמע הכי ולא דמי למוחלת כתובתה לבעלה דהתם סומכת היא עליו שלא ימנע מזונותיה ולא מחלה להו אבל מוחלת ליתומים כיון שאין לה עליהם כתובה הא אסתלקא מביתייהו לגמרי ואין לה עליהם מזונות ע"כ. ולפי מה שכתבתי שהסכמת גדולי המורים לפסוק הלכה כר"א דאמר מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות כ"ש דמוחלת ליתומים אין לה מזונות:

22 לחם משנה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה פתח ↗

כשם שהמוכר צריך לסיים וכו'. כתב ה"ה על דברי הראב"ד ז"ל ואיני יודע איך עלה בזה תירוץ לדברי המחבר וכו'. ונ"ל שלא חשב הר"א ז"ל אלא לתרץ דברי הרב אלפסי ז"ל וכוונתו לומר דדברי האלפסי ודאי מצי לשנויי הכי דדבריו סתומים ואפשר לפרשם דמאי דקאמר דלא קני עבד אע"פ שיאמר לו לאדון טול השיור מקרקע עידית איירי דאיכא קרקע אחר עידית וכיון ששניהם עידית יכול לומר לא זה הוא ששיירתי לעצמי אלא זה ואע"ג דשאר נכסים שהם זיבורית קנה דודאי אין השיור מהם מ"מ כיון דלא מצי קני כלהו חוץ מן הקרקע ששייר לא קנה כלל דל"פ דיבורא והוא הדין והוא הטעם היכא דמכר ויש שנים גרועים דמצי ליה למימר לא זה הוא אלא אחר וזיל הכא קא מדחי ליה כו' ולא קני כלל אבל דברי רבינו אי אפשר ליישב דבריו שכתב ואינו יכול לומר לו תן לי פחות שבנכסיך עד שיסיים המקום שנתן לו דמשמע אפילו אין שם אלא קרקע אחד גרוע לא מצי למימר ליה תנהו ואין אופן אחר לזכותו אלא שיסיים המקום. עוד כתב ה"ה ז"ל ועוד ראיה בזה מדגרסינן בפ' שני דייני גזירות ההוא דאמר להו דקלא לברתי וכו'. קשה למה לא נאמר דהתם איירי שלא הניח אלא שדה אחת ויש בה דקלים הרבה והניח לבתו דקל אחד מאותה שדה והשאר לבניו דהשתא הוי כמסיים מהשדה וכמ"ש רבינו אבל אם אמר לו חלק וכו'. וי"ל דאין אנו יכולים לתרץ כן לדעת רבינו שהוא כתב פ"י מהל' נחלות וז"ל מי שצוה בשעת מיתתו שיתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו וחלקו האחים וכו' הרי כתב שם בפירוש דאפילו שאמר שדה מנכסים דקנה ומכאן תשובה להרב"י ז"ל שתירץ זה לדעת רבינו ז"ל בספר כ"מ דאיירי כגון דאמר דקלא משדה פלונית. ומ"מ קשה לי בדברי ה"ה ז"ל למה לא הקשה על רבינו ז"ל מההיא דכתב בהלכות מכירה פכ"א האומר לחבירו שדות אני מוכר לך מיעוט שדות שתים משמע דשתים מיהא קני ואמאי הא הוי דבר שאינו מסויים אבל אין להקשות מההיא דשדה דר' חייא שכתב שם דהיכא דיש לו שתי שדות נותן לו הפחותה שבשתיהן אע"פ שלא סיים דשאני התם דמ"מ סיים ואמר שדה דר' חייא מיהו ההיא דשדות אני מוכר לך קשה וצ"ע. עוד כתב ה"ה ז"ל ואמרינן נמי בשלהי גט פשוט גבי שטר לך בידי פרוע וכו' והקשו שם אלא מעתה שדי מכורה לך גדולה מכורה לו כו'. וקשה דאין זו ראיה דנימא דהכי קאמר התם ודאי דבשדי מכורה לך לא קנה כלל אלא לדידך דאמרת דפירוש שטר יש לך בידי משמע הגדול א"כ נימא דהתם נמי גדולה קאמר והתם לא הוי הכי אלא לא קנה כלל. ואולי דקדק ממה שאמר יד בעל השטר על התחתונה דמשמע דנותנים לו הפחות דזהו לשון על התחתונה:

« בבא בתרא קע״ב ע״ב בבא בתרא קע״ג ע״ב »