מקור חולין ט׳
1 מֵעִילַּאי נָמֵי קְרָמָא אִיכָּא? אַיְּידֵי דִּמְמַשְׁמְשָׁא יְדָא דְּטַבָּחָא מִפַּתַּת.
2 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיִּלְמוֹד שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: כְּתָב, שְׁחִיטָה, וּמִילָה. וְרַב חֲנַנְיָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: אַף קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין, וּבִרְכַּת חֲתָנִים, וְצִיצִית. וְאִידַּךְ – הָנֵי שְׁכִיחָן.
3 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל טַבָּח שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן הִלְכוֹת שְׁחִיטָה: שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר.
4 מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? כּוּלְּהוּ תְּנִינְהוּ! לָא צְרִיכָא, שֶׁשָּׁחַט לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּשְׁחַט שַׁפִּיר; מַהוּ דְּתֵימָא: מִדְּאִידַּךְ שְׁחַט שַׁפִּיר, הַאי נָמֵי שְׁחַט שַׁפִּיר, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דְּלָא גְּמִר, זִימְנִין דְּשָׁהֵי וְדָרֵיס וְלָא יָדַע.
5 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַטַּבָּח צָרִיךְ שֶׁיִּבְדּוֹק בַּסִּימָנִים לְאַחַר שְׁחִיטָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם שָׁהָה כְּדֵי בִּיקּוּר. מַאי לָאו כְּדֵי בִּיקּוּר סִימָנִין?
6 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לָא, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי בִּיקּוּר חָכָם. אִם כֵּן, נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִים! אֶלָּא, כְּדֵי בִּיקּוּר טַבָּח חָכָם.
7 לֹא בָּדַק, מַאי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יַנַּאי אָמַר: טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה בַּאֲכִילָה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: נְבֵלָה, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.
8 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בְּחֶזְקַת אִיסּוּר עוֹמֶדֶת, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִשְׁחֲטָה. נִשְׁחֲטָה – הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִטְרְפָה.
9 מָר סָבַר: בְּחֶזְקַת אִיסּוּר קָיְימָא, וְהַשְׁתָּא מֵתָה הִיא; וּמָר סָבַר: בְּחֶזְקַת אִיסּוּר אָמְרִינַן, בְּחֶזְקַת טוּמְאָה לָא אָמְרִינַן.
10 גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בְּחֶזְקַת אִיסּוּר עוֹמֶדֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִשְׁחֲטָה, נִשְׁחֲטָה – בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר עוֹמֶדֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִטְרְפָה. וְלֵימָא: ״נִשְׁחֲטָה הוּתְּרָה״! הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיתְיְלִיד בַּהּ רֵיעוּתָא.
11 כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא מֵרַב הוּנָא: בָּא זְאֵב וְנָטַל בְּנֵי מֵעַיִם, מַהוּ?
12 נָטַל?! הָא לֵיתַנְהוּ, אֶלָּא נָקַב בְּנֵי מֵעַיִים מַהוּ? נָקַב?! הָא קָא חָזֵינַן דְּהוּא נַקְבִינְהוּ! אֶלָּא נְטָלָן וְהֶחְזִירָן כְּשֶׁהֵן נְקוּבִין, מַהוּ? מִי חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נָקַב, אוֹ לָא?
13 אֲמַר לֵיהּ: אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נָקַב.
14 אֵיתִיבֵיהּ: רָאָה צִפּוֹר הַמְנַקֵּר בִּתְאֵנָה וְעַכְבָּר הַמְנַקֵּר בָּאֲבַטִּיחִים,
15 חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נָקַב.
16 אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא מְדַמֵּית אִיסּוּרָא לְסַכַּנְתָּא? סַכָּנָה שָׁאנֵי! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי שְׁנָא? סְפֵק סַכַּנְתָּא לְחוּמְרָא? סְפֵק אִיסּוּרָא נָמֵי לְחוּמְרָא!
17 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָא שָׁאנֵי בֵּין אִיסּוּרָא לְסַכַּנְתָּא? וְהָא אִילּוּ סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – סְפֵיקוֹ טָהוֹר, וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּין – אֲסוּרִין!
18 אֲמַר לֵיהּ: הָתָם הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ מִסּוֹטָה, מָה סוֹטָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – אַף טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד.
19 מֵתִיב רַב שִׁימִי: שֶׁרֶץ בְּפִי חוּלְדָּה, וְחוּלְדָּה מְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה – סָפֵק נָגַע, סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָהוֹר, וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּין אֲסוּרִין!
20 הָתָם נָמֵי הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ מִסּוֹטָה: מָה סוֹטָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דַּעַת לִישָּׁאֵל, אַף הָכָא נָמֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל.
21 אָמַר רַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: צְלוֹחִית שֶׁהִנִּיחָהּ מְגוּלָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְכוּסָּה – טְמֵאָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וְכִיסָּהּ.
22 הִנִּיחָהּ מְכוּסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגוּלָּה, אִם יְכוֹלָה חוּלְדָּה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה, אוֹ נָחָשׁ לְדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אוֹ שֶׁיָּרַד בָּהּ טַל בַּלַּיְלָה – פְּסוּלָה.
23 וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מָה טַעַם?
פירוש ים של שלמה על חולין ט׳:י״ב
12 דין אבר ובשר המדולדלין באדם אע"פ שאינם ראוי' להעלות ארוכה טהורין מת האדם הבשר טהוד והאבר מטמאה משום אבר מן החי לא משום אבר מן המת ונ"מ דאבר מן החי בשר או עצם הפורש ממנו טהורי' ואבר מן המת אף בשר או עצם הפורש ממנו כפורש מן המת שלם ואבר מן המת נמי בעינן שיה' שלם עם בשר גידין ועצמות:
13 מתני' האבר והבשר המדולדלין באדם טהורין מת האדם הבשר והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר"מ ור"ש מטהר ופריך תלמוד' ור"ש מה נפשך אי מיתה עושה ניפול ליטמו משום אבר מן החי ואי אין מיתה עושה נפול ליטמא משום אבר מן המת ומשני ר"ש בעלמא קאי ודקאמר ת"ק באבר מטמא משום אבר מן החי ואין מטמא משום אבר מן המת אלמא אבר מן המת מטמא בעלמא א"ל ר"ש אבר מן המת בעלמא לא מיטמא דתניא אמר ר"א שמעתי שאבר מן החי מטמא א"ל ר"י מן החי ולא מין המת וק"ו מה חי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא מת שהוא טמא לא כ"ש:
14 כתוב במגילת תענית פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד אלא כל דכן ה"נ כל דכן א"ל כך שמעתי ופרי' תלמודא אמאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי א"ב דתנן כזית בשר הפורש מאבר מן החי ר"א מטמא ור"נ בן הק' ור"י מטהרין עצם כשעורה הפורש מן אבר מן החי ר"נ מטמא ור"א ור"י מטהרין השתא דאתית להכי בין ת"ק לר"ש נמי כזית בשר או עצם כשעורה א"ב פי' בהא פליגי אם אבר מן החי חלוק מאבר מן המת בשתיהן או באחת מהן דלת"ק אין חלוק אלא באחת מהן דת"ק סבר אי כר"א דמטמא בבשר הפורש מאבר מן החי ובעצם כשעורה הפורש ממנו מטהר אי כר"נ דאמר איפכא וה"ק האבר טמא משום אבר מן החי ובשר הפורש ממנו טמא והעצם טהור כר"א או העצם טמא והבשר טהור כר"נ ולא משום אבר מן המת דשניהם טמאים בו ור"ש מטהר בין בעצם ובין בבשר הפורש ממנו דסבר כר"י דמטהר בשניהם אבל אבר עצמו של המת ה"נ דמטמא לר"ש ולא ק"ל כהא שינויי' בתרא דא"כ לא ק"ל לא כר"מ אלא כר"ש דהא ק"ל בהני תרי דמטהרין בכזית בשר הפורש מאבר מן החי וכן עצם כשעורה מאבר מן החי דהיינו כר"י וחד דעימיה אלא שינוייא קמא עיקר דר"ש קאי אאבר מן המת והלכה כר"מ משום דסתמא דתלמודא קרי ליה ת"ק וכ"פ הרמב"ם ואעתיק לשון הרמב"ם מה שפסק בעניני אבר מן המת ואבר מן החי כל חלוקיהם באר היטב כאלו הלכה למשה מסיני וז"ל ואע"פי שהשיעורין כולן הלמ"מ הן אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם כזית ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם מטמא במגע ובמשא ובאהל אפילו אבר קטן של בן יומו שהאיברים אין להם שיעור שנ' כל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב והדבר ידוע שדין חלל חרב כדין חלל אבן או חלל שאר דברי' מפי השמועה למדו שלא בא אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו החרב בד"א כשהיה האבר שלם כברייתו בשר וגידין ועצמו' שנאמר או בעצם אדם עצם שהוא כאדם מה אדם בשר גידין ועצמו' אף אבר מן החי עד שיהיה כברייתו בשר וגידין ועצמות אבל השליא והלשון וכיוצא בהן אע"פ שהן אבר בפני עצמן הואיל ואין בהם עצם הרי הן כשאר בשר חסר מן העצם של האבר כל שהוא הרי האבר כולו טהור חסר מבשרו אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי ויתרפא וישלם הרי זה מטמא במגע ובמשא ובאהל ואם לאו מטמא במגע ובמשא פי' דלא גרע מאבר מן החי של בהמה ואינו מטמא באוהל ובשר הפורש מן החי טהור וכן עצם בלא בשר הפורש מן החי טהור אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאוהל כמת והוא שיהיה שלם כברייתו בשר גידין ועצמות חסר עצם אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם פי' דלא גרע מכזית בשר לחוד חסר הבשר אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות המתים שאין עליהן בשר מוח שבתוך העצם כו' כבר כתבתי לעיל בסימן ז' ע"כ דלגתי אותו האבר והבשר המדולדלים באדם ואעפ"י שאין יכולים לחזור ולחיות טהורים מת האדם הרי הבשר טהור והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת בין אבר מן החי לאבר מן המת אבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו טהורים ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו הוא כפור' מן המת שלם ומטמאין כשיעורן ובין אבר מן החי ובין אבר מן המת אין להן שיעור ע"כ וכתב הראב"ד עליו בהשגתו על הא דכתב אם נשא' עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם טעה בזה שאם חסר העצם אינו כמת שלם והמשנ' הטעתו שראה מה שאמרו ואילו ואם חסרו טהורים כזית מן המת וכזית נצל וכו' אבר מן החי שחסר העצם הוא סובר מדקאמר אבר מן החי מכלל דאבר מן המת חיסרון העצם כלום הוא ולא היא דאם חסרו טהורים לגמרי קאמר ומ"ה קאמר דווקא אבר מן החי אבל אבר מן המת אעפ"י שחסר העצם מטמא במגע ובמשא ע"כ ולא אוכל להבין השגותיו הלא הוא לא כ' שיהא אבר הפורש מן המת מטמא באוהל בחסירת עצם כלל א"ל שיש כזית בשר עדיין בעצם שהוא מטמא באוהל משום בשר לחוד ומ"ש אח"כ ואם נחסר הבשר כו' אינו קאי על נחסר בעצם אלא אחסירת בשר לבדו והעצם הוא בשלימתו שאז אם מעלה הבשר ארוכה חשבינן לה כמת שלם אפילו אין כזית בבשר אבל בנחסר העצם אין בו שום טומאת מת לטמא באוהל בלא כזית:
15 הדרן עלך העור והרוטב