מקור חולין ח׳
1 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?
3 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
4 וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.
5 וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
6 וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
7 מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?
8 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.
9 תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.
10 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.
11 אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.
12 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!
13 בַּחֲדָשָׁה.
14 חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.
15 אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.
16 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.
17 אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.
18 סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.
19 וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.
20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
21 וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
22 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
23 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.
24 אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי
פירוש ים של שלמה על חולין ח׳:צ״ז
97 דין אם מלח בשר בבש"מ אותו בשר אסור כולו אף מה שחוץ לציר ואפי' לא שהה רק מעט נאסר מיד ומ"מ אם נתערב' בשר זה בין שאר החתיכות בטל ברוב היבש ביבש ודף מידרן מספיק ככלי מנוקב ואם הוחלק בדהימני אפי' אינו מודרן כו':
98 אמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוק' וכ' הרא"ש כת' רב אחא משבחא מלח ע"ג כשא"מ אותו בשר אסור והכלי צריך שבירה והמולח צריך שימלח ע"ג כלי מנוקב או ע"ג קשים או על עצים כללו של דבר שכששופך מים עליו יוצאים מים לחוץ אז הבשר מותר למלוח עליו והרב הברצלוני ז"ל כ' דכי אמרינן מלח ע"ג כשא"מ הבשר אסור דווק' כשנשתהא הבשר שם כשיעור מליחתו אבל לא נשתה' שם כ"כ מותר ועוד כ' שאם מלח בשר ע"ג כשא"מ הבשר אסור ודומה כמי שבשלו בקדרה ואסור באכילה אפ' צלאו אח"כ נ"ל אע"פ שכ' רב אחא בסתמא אותו בשר אסור אינו אסור אלא מה שבתו' הציר אבל מה שחוץ לציר לא דדם אינו מפעפע למעלה וכמ"ש לעיל ולא כמו שנמצא כתב בנימוקי הרב ר"פ המולח בש' בכשא"מ אסור אפי' מה שחוץ לציר ואפי' בלא שומן וכן עשה ר"ת מעשה בתרנגולת שנמלחה בכשא"מ ואע"פ שלא שהתה שיעור מליח' אסר את כולה דלא אשכחן תלמוד' דמפליג בכשא"מ בין שהתה כדי מליחה בין שלא שהתה כדי מליחה וי"א שאין אוסר אלא מה שבתוך הציר כדין חתיכה שנפלה לתוך הציר וליתא מדא' גבי דגים ועופות שמלחו זה עם זה אסורין הדגי' ופריך אי בכשא"מ אפילו עופות ועופות נמי אסורין משמע דאסורין מע"ל קאמר דהא מדמה כשא"מ לדגים ועופות ובדגי' אסור לגמרי מע"ל ולא דמי לחתיכה שנפלה לתוך הציר שאינו אסור אלא מה שבתוך הציר התם נמלחה החתיכה כדינה ופלטה כל דמה הילכך אין אסור אלא מה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלחה בכש"מ הכל אסור שלא יצא דמה ממנ' לפי שהמקו' דחוק כיון שאין הכלי מנוקב ואע"פ שדם האיברים שלא פירש מותר היינו דווקא שלא פירש כלל ממקומו אבל פירש ממקום למקום לא כגון הכא דכיון שמלח מיד הדם פירש ויצא ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שאינו מנוקב ואע"פ שנתלה באילן גדול אינם דברים של טעם ומה שהביא ראייה מדגים כשל עוזר ונפל עזור גם דגים אינם אסורין כולן ואעפ"י שאמר בסתם אסור' מ"מ אין אסורין אלא כדין מלוח כרותח קאמר וכן טמא מלוח וטהור תפל אסור ע"כ אסור כדי קליפה קאמר דלא מצינו צלי אסור יותר מכ"ק או כדי נטילה וגם מה שמחלק בין חתיכה שנפלה לתוך הציר להך דהכא אינו כלום דלמה ימנע מה שבתו' הציר את העליון מלפלוט וכי חתיכה גדולה שמלח חציה וכי חציה שאינו מלח ימנע חציה המלוח מלפלוט ה"נ אע"פ שמה שבתוך הציר אינו יכול לפלוט מה שחוץ לציר פולט כדינו ומי הוא הנביא שהגיד שפירש ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי אין אלו אלא דרכי נביאות להשחית ממונן של ישראל ומ"ש הרב הברצלוני ז"ל צריך שישהה כשיעור צלייה ובשם ר"ת ז"ל כתוב דנאסר מיד אין אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה לפי שהאסור הוא מחמת שנכבש בציר ואמרינן כבוש הרי הוא כמבוש' הילכך אני אומר שהכבוש בציר ונטלו מיד א"א שיאסור לאלתר כיון שהוא צונן ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה כדין מלוח כרותח עכ"ד והנה מ"ש דאף גבי טמא מלוח אינו אוסר אלא כדי קליפה וכן גבי דגים ועופות כו' כבר כתבתי שנאסר כולו אכן מ"ש שדם אינו מפעפע למעלה ודומה לבשר שנפל בציר הן דברים של טעם ובתשו' הרשב"א כ' ששאל הרא"ש דין זה ממנו והשיב בלשון הזה דדברים שאמר מר דברים שנאמרו למשה מסיני ואינו רואה בזה שום פקפוק שהדם אינו מפעפע ואינו נבלע ביותר מכדי קליפ' ומה שהוא בתוך הציר אינו איסור בלוע אלא מטעם כבוש הוא כמבושל ע"כ אכן מ"כ בא"ו ישן שהכי נהיגין לאסור אף מה שחוץ לציר ולא כפי' התו' והרא"ש קבלת מהרר"ש ע"כ ובתו' שלנו אינו נמצא ואולי בתו' שלו היה נמצא גם בתו' שלנו בפרק כיצד צולין כתב בשר שנפל בציר שנוהגין לאיסור אפילו לצלי ועדיפ' מיניה אוסר ר"ת תרנגולת שנמלחה בכשא"מ ומדכ' ועדיפא מיניה משמע דס"ל דלא חמיר מיניה אלא מה שהוא בתוך הציר אסור מיד אפי' לא שהה אכן מה שלמעלה אינו אסור ע"כ באה הקבלה מגדול של כל האחרונ' שלא לנהוג כתו' והרא"ש אלא מעשה רב ומ"ש הרא"ש בתשוב' וז"ל מה שהביא הרב ראייה מר"ת שעשה מעשה בתרנגולת שנמלחה בכשא"מ ואסר כולה אפשר שר"ת אסר כל התרנגולת מחמת שהוציאה מן הציר ולא נודע איזה צד היה מונח בתוך הציר והשומע שמע וטעה והאוסר עליו להביא ראייה ברורה וחזקה כי התורה חסה על ממונם של ישראל ע"כ ואין דברים אלו שוין לי לומר שכל תלמידי ר"ת טעו ושגו במעשה אשר הורה גם במרדכי כ' להדי' דברי ר"ת וכתב ואותם שבאו לדמות לבשר שנפל בציר לא מצאו ידיהם ורגליהם בבה"מ אלמא שנמנו עליו משנים רבים לאיסור ובפרט שיש להם לסמוך על דברי הגאון וגדולה מזו מצאתי נשאלתי על חתיכות בשר שנמלח בכש"מ אבל לא נמלח כעין מליחת קדירה אלא מעט במלח שבודאי נאכל מחמת מלחו מהו מי אמרי' הא דק"ל דאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח והוא שאינו נאכל מחמת מלחו והכא שרי דהא נאכל מחמת מלחו או דלמא ל"ש ואסרתי כי אמרתי הא דבעינן שאין נאכל מ"מ היינו לעניין זה שיש לאסור זה מחמת זה המלוח דומיא דההוא גוזל דנפל לכדא דכמכא בפרק כ"ה אבל הכא א"א שלא יוציא המלח כל דמו מן הבשר ואותו הדם חוז' ונבלע בבשר ויאס' כיון שהכלי אינו מנוקב ע"כ א"ז:
99 גם כתב הא"ז וז"ל תרנגולת דר"ת לא שהתה שיעור צלייה גם לא היה בה כ"א מעט ציר מ"מ אוסרת וכן היה נוהג ר"י זצ"ל ע"כ וכתב מהרא"י בשערי' וז"ל אפי' לא שהת' רק מעט מיד נאסר דאין שיעור בדבר הכי נהוג ע"כ ונר' בעיני מה שכתב מהרא"י ואין שיעור לדבר דמ"ה כתב כן לומר אע"פ שס' א"ז אפכא מסיק וגם לא היה בה כ"א מעט ציר א"כ משמ' דשהיית' מעט בעי' וכ"כ באשר"י במעשה דר"ת וז"ל וכן עשה ר"ת מעשה בתרנגולת שמלחו בכשא"מ ואע"פ שלא שהת' כשיעור מליחה דמשמע ששהתה כו' לכן אמר אין שיעור לדבר ומיד נאס' וכן משמע מלשון הרא"ש שכתב וז"ל ומ"ש ר"ת ז"ל דנאסר מיד כו' א"כ משמע דמיד אוסר ואחר כל משא ומתן אני או' נהי דנהיגין לאיסור כדברי ר"ת וכן המעשה של רש"י סי' ע"ה בבשר ששהה כבר שיע' מליח' ואח"כ שמוהו בכלי כו' נוהגין לאיסור לכתחילה ואף בדיעבד בפני עצמו אבל נתערב באחרו' ולא ידעינן אפי' חד בתרי בטל דמאחר דמדאוריית' אין כאן איסור דחד בתרי בטל לעולם אלא שמדרבנן אסור עד ס' כבישול כדאי הם רש"י במעשה שלו והרשב"א והרא"ש במעשה דר"ת להתירם כה"ג מאחר שהאיסור אינו ידוע ופרסות רגלים שלא נחתך שאין לאסור אלא מה שבתוך הקליפ' כבר כתבתי זה בפג"ה סימן י"ב ובשר שנמלח בכש"מ ועל גבי דף שאינו מודרן פסק הא"ז שאסור אפי' שה' מעט צריך הגעלה הכלי והדף והבש' מותר עד שישהה שיעור מליחה ע"כ וכבר כתבתי דלא ק"ל הכי אלא הבשר נאסר מיד וז"ל מהרא"י בשעריו וכ' בא"ז המלוח ע"ג דף שאינו מודרן אסור יראה דאיכא לאוקמי הך כגון שהדף אינו הוחלק ברהיטני שאז אין כח לדם לצאת להיות משריק שריק ונפל אבל אם הוחלק ברהיטני שרי כי היכי דלא ליפלגו הגאונים וכמדומה לי שאין נזהרין כ"כ לעשות הדפין במודרן כשמולחין עליהן בשר כגון לייב' שאז רגילין למלוח על הדפין אע"ג שכת' א"ז יש לעשות בעניין שיצאו המים מיד אפשר ר"ל רוב מים ולא טיפין מעטין דאל"כ אפי' במודרן נדבקים טיפין שלא ישתרקו ונהי נמי שהדם יורד טיפין מ"מ אינו חוזר ונבלע אלא א"כ אינו יכול כלל לצאת ולזוב ע"כ והנה מה שכתב כי היכי דלא ליפלגו הגאונים פי' לפי שהמרדכי כתב וז"ל אמר שמואל אין מניחין בשר אלא ע"ג כלי מנוקב וה"ה ע"ג שלחן ע"כ וכן לשון ס"ה ועל דף פשוט מותר למלוח ע"כ אלמא דהני גאונים ס"ל דשרי למלוח אף שאינן מודרן וכי היכי שלא ליחלקו עם הא"ז דאסור צריך לחלק דמיירי הא"ז כשאינו הוחלק ברהיטני והמנהג כדבריו: