מקור חולין ד׳
1 דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִים, קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
2 אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא, רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא. אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא: טַעְמָא דְּיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לָא.
3 רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא, טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – שַׁפִּיר דָּמֵי.
4 וּלְאַבָּיֵי קַשְׁיָא סֵיפָא, אָמַר לָךְ: יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי ״בָּא וּמְצָאוֹ״ קָרֵי לֵיהּ. וּלְרָבָא קַשְׁיָא רֵישָׁא, אָמַר לָךְ: יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי כְּעוֹמֵד עַל גַּבָּיו דָּמֵי.
5 כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִין, קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ כּוּ׳. אַמַּאי? לֵיחוּשׁ דִּלְמָא הַאי הוּא דַּהֲוָה שָׁחֵיט שַׁפִּיר!
6 אָמַר רַב מְנַשֶּׁה: סִימָן: מַכְנִיס, אִיזְמֵל, בִּזְכָרִים בְּמַכְנִיסָן תַּחַת כְּנָפָיו.
7 וְדִלְמָא סִימָנָא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: דִּמְמַסְמֵס לֵיהּ מַסְמוֹסֵי.
8 וְדִלְמָא קָסָבְרִי כּוּתִים: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה?
9 וּלְטַעְמָיךְ, שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר – מִי כְּתִיבָן?
10 אֶלָּא, כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ בְּהוּ – אַחְזִיקוּ בְּהוּ. הָכָא נָמֵי: כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ – אַחְזִיקוּ.
11 וְאַחְזוּק וְלָא אַחְזוּק בִּדְלָא כְּתִיבָא, תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
12 רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.
13 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.
14 אָמַר מָר: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר, קָא מַשְׁמַע לַן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. קָסָבַר: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר.
15 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּכְתִיבָא וְלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כֵּיוָן דִּכְתִיבָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אִי אַחְזוּק – אִין, אִי לָא אַחְזוּק – לָא.
16 אִי הָכִי, ״כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים״ – ״אִם הֶחְזִיקוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
17 אֶלָּא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּלָא כְּתִיבָא וְאַחְזִיקוּ בַּהּ: תַּנָּא קַמָּא סָבַר, כֵּיוָן דְּלָא כְּתִיבָא, אַף עַל גַּב דְּאַחְזִיקוּ בַּהּ – נָמֵי לָא; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, כֵּיוָן דְּאַחְזוּק – אַחְזוּק.
18 גּוּפָא אָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן – בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
19 מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִיכָּא הֶתֵּירָא וְאִיסּוּרָא, לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.
20 אִי הָכִי, כִּי לָא בְּדַק נָמֵי, מִיטְרָח לָא טָרַח.
21 אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ, חֲמֵצָן שֶׁל עוֹבְרֵי עֲבֵירָה אַחַר הַפֶּסַח
22 מוּתָּר מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְלִיפִין.
23 סַבְרוּהָ, הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח דְּאוֹרָיְיתָא, וְקָתָנֵי: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְלִיפִין, אַלְמָא לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.
24 מִמַּאי? דִּלְמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח דְּרַבָּנַן, וְכִי מְקִילִּינַן – בִּדְרַבָּנַן, בִּדְאוֹרָיְיתָא – לָא מְקִילִּינַן!
25 וְתִיהְוֵי נָמֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִי קָתָנֵי ״שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הֶחְלִיפוּ״? מִפְּנֵי שֶׁמַּחְלִיפִין קָתָנֵי, דְּוַדַּאי מַחְלִיפִין. וּמָה בִּדְרַבָּנַן לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא, בִּדְאוֹרָיְיתָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
26 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי, וַאֲפִילּוּ עָרֵל, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי עָרֵל הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא מֵתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָּה – הַאי יִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, וְקָא סָבַר מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
27 אֵימָא סֵיפָא, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי מְשׁוּמָּד הֵיכִי דָמֵי? אִי מְשׁוּמָּד לְדָבָר אַחֵר – הַיְינוּ מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, אֶלָּא לָאו מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר, וְכִדְרָבָא.
28 לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר לָא, מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּדָשׁ בֵּיהּ – כְּהֶתֵּירָא דָּמֵי לֵיהּ. אֶלָּא מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִדְרַב עָנָן, דְּאָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
29 גּוּפָא, אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁנֶּהֱנָה מִסְּעוּדַת אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר לָרֹב וְלָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיְסִיתֵהוּ לַעֲלוֹת אֶל רָמֹת גִּלְעָד״.
30 וְדִלְמָא מִיזְבָּח זְבַח, מֵיכַל לָא אֲכַל! ״וַיְסִיתֵהוּ״ כְּתִיב, וְדִלְמָא בִּדְבָרִים, אֵין הֲסָתָה בִּדְבָרִים.
31 וְלָא? וְהָכְתִיב: ״כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ״! בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, וְהָכְתִיב: ״וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם״! לְמַעְלָה שָׁאנֵי.
32 וְדִלְמָא מִשְׁתָּא אִשְׁתִּי, מֵיכַל לָא אֲכַל? מַאי שְׁנָא שְׁתִיָּה – דְּאָמְרִינַן: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, אֲכִילָה נָמֵי – מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
33 הָכִי הַשְׁתָּא? שְׁתִיָּה – סְתָם יֵינָן הוּא, וַעֲדַיִין לֹא נֶאֱסַר יֵינָן שֶׁל גּוֹיִם, אֲבָל אֲכִילָה – אֵימָא לָךְ: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה הֲוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
34 אִיבָּעֵית אֵימָא: לָאו אוֹרְחֵיהּ דְּמַלְכָּא מִשְׁתְּיָא בְּלָא מֵיכְלָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״וַיִּזְבַּח … וַיְסִיתֵהוּ״ כְּתִיב, בַּמָּה הֱסִיתוֹ – בִּזְבִיחָה.
35 וְדִלְמָא עוֹבַדְיָה זְבַח? ״לָרוֹב״ כְּתִיב, עוֹבַדְיָה לָא הֲוָה סָפֵיק.
36 וְדִלְמָא שִׁבְעַת אֲלָפִים זְבוּח, דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כׇּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְגוֹ׳״, טַמּוֹרֵי הֲווֹ מִיטַּמְּרִי מֵאִיזֶבֶל.
37 וְדִלְמָא גַּבְרֵי דְאַחְאָב הֲווֹ מְעַלּוּ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כׇּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים״.
38 וְדִלְמָא גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט נָמֵי לָא הֲווֹ מְעַלּוּ, זְבוּח גַּבְרֵי דְּאַחְאָב אֲכוּל גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט, זְבוּח עוֹבַדְיָה אֲכַל יְהוֹשָׁפָט.
39 לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּ״מוֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כׇּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים״, הָא לִדְבַר אֱמֶת – מְשָׁרְתָיו צַדִּיקִים.
40 וְדִלְמָא זְבוּח גַּבְרֵי דְּאַחְאָב אֲכַל אַחְאָב וְגַבְרֵיהּ, זְבוּח גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט אֲכַל יְהוֹשָׁפָט וְגַבְרֵיהּ?
פירוש ים של שלמה על חולין ד׳:י״ז
17 דין נשבר העצם למעלה מהארכובה ויצא אם רוב בשר קיי' דהיינו שעורו ובשר חופין את רובו הבהמה והאבר מותרין וצריך שיהא רוב עוביו ורוב הקיפו ואם לאו זה וזה אסו' ולמטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו הבהמה מותר והאבר אסור וא"צ להניח מקום החתך:
18 נשבר העצם וכו' אמר רב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים כו' ע"ש ושמואל אמר בין למעלה בין למטה כו' והלכתא כוותיה דרב ושמואל נמי הדר ביה לגבי דרב ולפי מ"ש דלמעלה מן הארכובה קאי על עצם הקולית אבל בעצם האמצע לא איירי ביה ומכ"ש שיהא טרפ' א"כ ה"נ נפרש כה"ג אבל למטה מארכובה היא למטה מעצם האמצע ואפי' נחתך בין עצם האמצעי לאותו עצם קטן כשר כדפרי' לעיל היינו על עצם קטן וכ"ש בנשבר ומ"ש שלמעלה מארכובה שאם רוב בשר קיים דשרי אף האבר בש"ד לא כ' כן אלא אוסר את האבר והוא נגד דין התלמוד ומצאתי שכבר נתקשה מהרי"א בכתבים ע"ז וז"ל ומה ששמעת ממנו שבד' מקומות כ' בש"ד נגד הגמ' ולא ידעת איז' הם אלו הן כ' היכא דנשבר העצ' למעלה מן הארכובה ולא יצא לחוץ והעור שלם הבהמה כש' והאבר אסור מדרבנן כו' ובגמ' איתא דגם האבר מותר שאם היה האבר אסור משום דחשבינן מדרבנן כנפסק אף הבהמה היתה טריפה:
19 עוד כתו' שם דשמוטת יד בבהמה טרפה ובגמ' איתא בהדיא דדוקא בעוף טריפ' משום הריאה השוכבת בין הצלעות:
20 עוד כת' שם סמפונות דאנקובה לחבריה כשרה ובגמ' איתא דטריפה ולא סתמי משום דקשין הם:
21 ובהל' נדה כתב רובידי דכוסילת עד תלתא יומי לא חייץ ובגמ' איתא ממש איפכא ע"כ:
22 מ"כ בהג"ה בשם הא"ז וז"ל פרקי כנף עוף דינם שוה אם נשברו עור ובשר חופין את רובו הכל מותר ואם אין עור ובשר חופין את רובו העוף מותר והאבר אסור וצריך לשייר בו מעט מן המותר עם האשר האסור כשחותך וכן בבהמה ע"כ ולא הבנתי כלל דעתו בזה מה חילוק יש בחופין את רוב השביר' לענין חשש' דניקבה הריאה כמו שאין חילוק בנשבר העצם במקום צ"ה דאנו חוששין לפסיק' הגידין כאשר נפרש לקמן כי דוקא במקו' שהטריפה תלוי בשבירת גוף העצם הוא דאיכא לחלק בהכי אם עור ובשר חופין את רוב השבירה אבל לא כה"ג ומ"ש נמי שצריך לשייר מעט מן המותר כו' לא ידעתי ממה לקח דוחקא זו אי משום דמסקינן לעיל בפירקין גבי אבר היוצא דמקום החתך אסור שאני התם שאות' אבר אסור משום היוצא כבשר בשדה משא"כ בנדון זה שוב מצאתי שכ' הרשב"א בחידושיו גבי שמוטת גף בעוף שאם נשתברו אגפיה ואין עור ובשר חופין אותו אבר אסו' ומקום חתך נמי אסור דכ"מ חתך אסור חוץ מזרוע בשלה ואיל נזיר וכדאית' בפג"ה רבינא אמר לא נצרכה אלא למקום חתך דבעלמ' אסור והכא שרי ופירש"י ככל היתר ואיסור המחוברים כגון הוציא העובר את ידו וכגון אבר המדולדל כולן מקום החתך אסור כדאיתא פ' ב"ה וכ"כ הר"ן וכ"כ ר"י בדיני העוף ואף בכל אלה איננו סר למשמעתא דאף לדברי רבינא דוקא כשהאיסו' וההיתר היו מחוברים יחד וכך קבלה שמקו' חתך אסור מכח שא"א לצמצם אבל הכא כשהיו מחוברים לא היה בהם שום איסור ואחר הפירו' באו האיסורין א"כ האיך יעל' על הדע' לאסו' מקום חתך ע"כ לא נ"ל כלל דבריו אף שהם מרובי' ובפרט בנדון זה שהאבר מדולדל אינו אסור אלא מדרבנן ורבינא לא אמר אלא באיסורי' דאורייתא וכ' בסמ"ק שהאבר יש לו דין אבר מן החי מדרבנן ואסור למולחו עם שאר בשר ולהושיט לבן כח מדרבנן ונ"מ דאם יש ספיק' דאזלינן לקולא אבל מן התורה אין לו דין אבר מ"ה אפי' למעלה מארכובה כ"א משום טריפות תו מסקי' ת"ר נשבר העצם ויצ' לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו כשירה ואם לאו אסורה מאי רובו כי אתי רב דימי אמר ר"י רוב עוביו וא"ל רוב הקיפו אר"פ הלכה בעינן רוב עוביו ורוב הקיפו וממילא מתני' נמי דקתני אם עור ובשר חופין כו' איירי נמי ביצא לחוץ ואם רוב העור והבשר קיים דמתני' נמי בחופי' רוב השבירה ודברי הבריית' הוא דברי המשנה ממש ולא כמו שעלה על דעת ר' יונה וכן הר"ן וכן בספ' ת"ה לא הזכיר את דברי' אלא פסק כמ"ש וכן עיקר וכ"כ הרא"ש והא דרוב עוביו כו' פירש"י רוב עוביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוטו של עצם נגלה ורובו מכוסה רוב הקיפו עוביו של עצם לא מעל' ולא מוריד ואם רוב הקיפו בשר שסביב העצם על השבר קיים אפי' נהפך חלל העצם לצאת דרך נקב קטן כשר ואם רוב היק' העצם שסביב השבירה מגולה אפי' פונה בליט' ראש השבירה לצד הבש' הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפ"ה טריפה ואנו בעינן רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב חלל נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים ולדבריו אי' הדב' תלוי כלל ברוב בשר כי לפעמים יצא ראש העצם הנשבר דרך נקב קטן ועוד אין אדם יכול לעמוד על טריפה זו כי בעצם לפי משמושן יצא ויחזור הטריפו' תלוי במה שהוא בחיי הבהמה ע"כ נר' שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים וחופ' את רוב העצם אלא אי משערינן ברוב עוביו או רו' היקפו דלפעמים אין העצ' עגיל ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר מצד אח' לרוב הקיפו הוי טפי מרוב עוביו ואז בעינן רוב הקיפו כשהוא הולך ומיצר הרבה וכשהוא מיצר מעט אז רוב עוביו טפי מרוב הקיפו ורוב בשר קיים דמתניתין דהיינו עור ובשר חופין את רובו דברייתא אלא דברייתא מפרשי טפי עד כאן דברי הרא"ש ומ"ש ואז בעינן רוב הקיפו כי הוא הולך ומיצר הרבה פי' באותו מקום שהולך ומיצר הרבה ומ"ש וכשהוא מיצר מעט כו' פי' באותו מקום שמיצר מעט אז רוב עוביו וכן משמע בי"ד בזה ומהרר"י קאר"ו פי' בע"א שהעצם בקצת מקומות אינו שוה בעיגול אלא רחב מצד אח' והולך ומיצר מצד השני ואם הבש' חופה בצד הרחב אז רוב עוביו יותר מרוב הקיפה כלומר אז חופה יות' לרוב עביו ממה שחופה את רוב הקיפו ואם הבשר הוא בצד שמיצר חופה יותר לרוב היקיפו ממה שחופה לרוב עביו ופסול עד שיחפה לרוב ע"כ ואין חילוק בדין אלא שפירושו נראה מכוון יותר בשל הרא"ש וכתב הרוקח שכך היו בודקי' אותו ימתח האבר כמו שהיה ויקרב שבר זה לזה ויראה אם עור ובשר חופין את רובו וכ"כ בשה"ל והיינו כפי' הרא"ש והתו' שהוא עיקר אכן הרשב"א כ' בחידושיו דבס"ה פסק כרש"י דאם יצ' רוב החלל בנקב קטן טריפה וכ"פ סמ"ג וסמ"ק ומ"מ נראה דוקא היכא שיצא רוב חלל השבירה לחוץ אפי' דרך נקב קטן יש לחוש ולהחמיר כפירש רש"י אבל היכא שלא ראינו שיצא אין לנו לחוש שמא יצא רוב השבירה חוץ לנקב קטן וכשר ברוב עוביו ורוב הקיפו והיכא דלא ידעי' מתי נעשה השבירה כתבנו לעי' בפ' אלו טריפות סימן מ"ט: