מקור חולין ד׳
1 דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִים, קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
2 אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא, רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא. אַבָּיֵי דָּיֵיק מֵרֵישָׁא: טַעְמָא דְּיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לָא.
3 רָבָא דָּיֵיק מִסֵּיפָא, טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – שַׁפִּיר דָּמֵי.
4 וּלְאַבָּיֵי קַשְׁיָא סֵיפָא, אָמַר לָךְ: יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי ״בָּא וּמְצָאוֹ״ קָרֵי לֵיהּ. וּלְרָבָא קַשְׁיָא רֵישָׁא, אָמַר לָךְ: יוֹצֵא וְנִכְנָס נָמֵי כְּעוֹמֵד עַל גַּבָּיו דָּמֵי.
5 כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ דְּקוּרְיָא שֶׁל צִפֳּרִין, קוֹטֵעַ רֹאשׁוֹ כּוּ׳. אַמַּאי? לֵיחוּשׁ דִּלְמָא הַאי הוּא דַּהֲוָה שָׁחֵיט שַׁפִּיר!
6 אָמַר רַב מְנַשֶּׁה: סִימָן: מַכְנִיס, אִיזְמֵל, בִּזְכָרִים בְּמַכְנִיסָן תַּחַת כְּנָפָיו.
7 וְדִלְמָא סִימָנָא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: דִּמְמַסְמֵס לֵיהּ מַסְמוֹסֵי.
8 וְדִלְמָא קָסָבְרִי כּוּתִים: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה?
9 וּלְטַעְמָיךְ, שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר – מִי כְּתִיבָן?
10 אֶלָּא, כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ בְּהוּ – אַחְזִיקוּ בְּהוּ. הָכָא נָמֵי: כֵּיוָן דְּאַחְזִיקוּ – אַחְזִיקוּ.
11 וְאַחְזוּק וְלָא אַחְזוּק בִּדְלָא כְּתִיבָא, תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.
12 רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת כְּיִשְׂרָאֵל.
13 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.
14 אָמַר מָר: מַצַּת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר, קָא מַשְׁמַע לַן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר, לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּדִקְדּוּקֵי מִצְוֹת. קָסָבַר: לָא בְּקִיאִי בְּשִׁימּוּר.
15 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים, הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּכְתִיבָא וְלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כֵּיוָן דִּכְתִיבָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אַחְזִיקוּ בַּהּ, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אִי אַחְזוּק – אִין, אִי לָא אַחְזוּק – לָא.
16 אִי הָכִי, ״כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים״ – ״אִם הֶחְזִיקוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
17 אֶלָּא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּלָא כְּתִיבָא וְאַחְזִיקוּ בַּהּ: תַּנָּא קַמָּא סָבַר, כֵּיוָן דְּלָא כְּתִיבָא, אַף עַל גַּב דְּאַחְזִיקוּ בַּהּ – נָמֵי לָא; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, כֵּיוָן דְּאַחְזוּק – אַחְזוּק.
18 גּוּפָא אָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן – בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
19 מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִיכָּא הֶתֵּירָא וְאִיסּוּרָא, לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.
20 אִי הָכִי, כִּי לָא בְּדַק נָמֵי, מִיטְרָח לָא טָרַח.
21 אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ, חֲמֵצָן שֶׁל עוֹבְרֵי עֲבֵירָה אַחַר הַפֶּסַח
22 מוּתָּר מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְלִיפִין.
23 סַבְרוּהָ, הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח דְּאוֹרָיְיתָא, וְקָתָנֵי: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְלִיפִין, אַלְמָא לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא.
24 מִמַּאי? דִּלְמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: חָמֵץ אַחַר הַפֶּסַח דְּרַבָּנַן, וְכִי מְקִילִּינַן – בִּדְרַבָּנַן, בִּדְאוֹרָיְיתָא – לָא מְקִילִּינַן!
25 וְתִיהְוֵי נָמֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִי קָתָנֵי ״שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הֶחְלִיפוּ״? מִפְּנֵי שֶׁמַּחְלִיפִין קָתָנֵי, דְּוַדַּאי מַחְלִיפִין. וּמָה בִּדְרַבָּנַן לָא שָׁבֵיק הֶתֵּירָא וְאָכֵיל אִיסּוּרָא, בִּדְאוֹרָיְיתָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
26 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי, וַאֲפִילּוּ עָרֵל, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי עָרֵל הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא מֵתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָּה – הַאי יִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, וְקָא סָבַר מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
27 אֵימָא סֵיפָא, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי מְשׁוּמָּד הֵיכִי דָמֵי? אִי מְשׁוּמָּד לְדָבָר אַחֵר – הַיְינוּ מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, אֶלָּא לָאו מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר, וְכִדְרָבָא.
28 לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר לָא, מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּדָשׁ בֵּיהּ – כְּהֶתֵּירָא דָּמֵי לֵיהּ. אֶלָּא מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִדְרַב עָנָן, דְּאָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
29 גּוּפָא, אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁנֶּהֱנָה מִסְּעוּדַת אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר לָרֹב וְלָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיְסִיתֵהוּ לַעֲלוֹת אֶל רָמֹת גִּלְעָד״.
30 וְדִלְמָא מִיזְבָּח זְבַח, מֵיכַל לָא אֲכַל! ״וַיְסִיתֵהוּ״ כְּתִיב, וְדִלְמָא בִּדְבָרִים, אֵין הֲסָתָה בִּדְבָרִים.
31 וְלָא? וְהָכְתִיב: ״כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ״! בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה, וְהָכְתִיב: ״וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם״! לְמַעְלָה שָׁאנֵי.
32 וְדִלְמָא מִשְׁתָּא אִשְׁתִּי, מֵיכַל לָא אֲכַל? מַאי שְׁנָא שְׁתִיָּה – דְּאָמְרִינַן: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, אֲכִילָה נָמֵי – מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
33 הָכִי הַשְׁתָּא? שְׁתִיָּה – סְתָם יֵינָן הוּא, וַעֲדַיִין לֹא נֶאֱסַר יֵינָן שֶׁל גּוֹיִם, אֲבָל אֲכִילָה – אֵימָא לָךְ: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה הֲוֵי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
34 אִיבָּעֵית אֵימָא: לָאו אוֹרְחֵיהּ דְּמַלְכָּא מִשְׁתְּיָא בְּלָא מֵיכְלָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״וַיִּזְבַּח … וַיְסִיתֵהוּ״ כְּתִיב, בַּמָּה הֱסִיתוֹ – בִּזְבִיחָה.
35 וְדִלְמָא עוֹבַדְיָה זְבַח? ״לָרוֹב״ כְּתִיב, עוֹבַדְיָה לָא הֲוָה סָפֵיק.
36 וְדִלְמָא שִׁבְעַת אֲלָפִים זְבוּח, דִּכְתִיב: ״וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כׇּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְגוֹ׳״, טַמּוֹרֵי הֲווֹ מִיטַּמְּרִי מֵאִיזֶבֶל.
37 וְדִלְמָא גַּבְרֵי דְאַחְאָב הֲווֹ מְעַלּוּ? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כׇּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים״.
38 וְדִלְמָא גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט נָמֵי לָא הֲווֹ מְעַלּוּ, זְבוּח גַּבְרֵי דְּאַחְאָב אֲכוּל גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט, זְבוּח עוֹבַדְיָה אֲכַל יְהוֹשָׁפָט.
39 לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּ״מוֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כׇּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים״, הָא לִדְבַר אֱמֶת – מְשָׁרְתָיו צַדִּיקִים.
40 וְדִלְמָא זְבוּח גַּבְרֵי דְּאַחְאָב אֲכַל אַחְאָב וְגַבְרֵיהּ, זְבוּח גַּבְרֵי דִּיהוֹשָׁפָט אֲכַל יְהוֹשָׁפָט וְגַבְרֵיהּ?
פירוש ים של שלמה על חולין ד׳:ט״ז
16 דין אם נשבר העצם במקו' צ"ה ונקשר ונתרפא יפה אפ"ה טרפה בעוף אבל בבהמה אם לא נשתנה הבשר ונתרפא יפה כשרה ואפי' בעוף אם נשבר למעלה מצ"ה ונתקשר ונתרפא יפה כשר ובלבד שנקש' שבר אל שבר וחזרו יחדיו למקו' הראשון אבל אם לא חזר שא"ש למקום הראשון אלא שני השברי' שוכבי' זע"ז זה נמשך למעלה וזה למטה טריפה אע"פ שנתחברו וקרם עליה' עור ואם נשבר הגף ונתרפא ואין ניכר ריעותא כשירה:
17 פסק ואם נשבר העצם במקום צ"ה ונקשר ונתרפא יפה יש פנים לאיסור דאילו הובא העוף לפנינו קודם שנשברה העצם היינו צריכין לבדוק בשיתסר חוטי וא"כ אע"פ שנקשר העצם מ"מ בדיק' צריך עדיין ומי שאינו בקי לבדוק צריך להטריפו ור"י לא ר"ל בו לא איסור ולא היתר כי אמר שהיה בעיר דמ"דו בצרפת כשאיר' הדבר לפני ר"ת ולא ידע מה הורה בה וכמדומה לי שאלו יצא הדבר לאיסור היה נשמע בעיר וגם היתר לא רצה להורות בו רב שמואל מאייבר"א אמר בשם ריצב"א שאם לא נשתנ' בשר שעל הקשר במראיתו אז ודאי נתרפא יפה ואם נשתנה יש לחוש ור"ש כ' שאם אירע הדבר בין השמשו' של ע"ש שא"א להכין אחרת היה מתיר ולא בענין אחר ומאחר שהיה הדב' מפוקפ' בעיני כל הגדולים נכון להחמיר בדבר וכתב מהרא"י שהכי נהגינן להחמי' ר"ל אפי' אם בא בע"ש ודוחק גדול בעיני שנאמר שבתוך הזמן השבירה עד עתה שנתרפא לא היה ניכר רעות' בבשר אם היה נפסק חוט א' שהוא דבר שנטרף בו ולא יהא מורגש ומ"מ נראה דוקא בעוף רצו להחמיר לפי סברתו שמא נפסק חוט אח' ולא נתרפא יפה אבל בבהמה שחוטין שלה גסים ואינן מרובי' א"כ היכ' שנתקשר ויתרפא אפי' למאן דלא בקי אפי' בהנך ג' חוטין מ"מ כל היכי דלא חזינן ריעותא בבשר כלל ולא נשתנה מראיתו ליכא למיחש למידי ואפי' בעוף נרא' שאין להחמיר אלא נשבר במקום צומ' הגידין אבל למעלה ממקו' צ"ה ונתרפא יפה ק"ל להיתר כמ"ש הסמ"ק בשם הר"מ וכ"כ מהרא"י בספרי' שלו וז"ל יראה דנוכל לומר אע"ג דכ' האשר"י נכון להחמיר בכה"ג ל"פ אהא דשאני הת' דכיון דנשב' במקום צ"ה איכא למימר שמ' נפסק אחד מהגידין כמו שרגילי' שע"י שבירה נפסקי' וכיון דנפסקי' שמא לא נתרפ' יפה אבל הכא הטריפו' תולה ביציאת העצם לאויר העולם והכא לא חזינן שום ריעות' ותו נוכל לומ' דקים לן דאם יצא לאויר העולם אינו חוזר להתרפאות כלל אבל גיד הנפסק הואיל ומכוסה הוא חזר להתרפאות וחיישינן שמא לא נתרפא יפה ומוכח קצ' דצריכים לחלק הכי דבמרדכי כ' בשם ר"ת ור"י וכן בסמ"ג בשם ר"י משום ר"ת להתיר כההיא דסמ"ק בשם הר"מ ממש באותו סבר' ואשיר"י כ' כההיא דלעיל בשם ר"י דלא רצה להורות בה משו' דמעש' בא לפני ר"ת ולא ידע מה הורה בה והיה דחוק קצת אם לא נחלוק בכה"ג ע"כ ואני אומ' שא"צ לכל הדחוקים דאיך יעלה על הלב להטריף כשנשב' למעלה מצ"ה ונתרפא בשלמא במקום צ"ה שהטריפות אינה משום שבירת העצם אלא מפני חשש פסיק' החוטין אפשר שנוכל לומר אע"פ ששבירת העצם נתרפא שמא קלקול החוטין במקומן עומדת אלא שאינו ניכר אבל למעלה שאין בו טריפות אלא שבירת עצם וא"כ מאחר שמסקינן למעלה בפ' א"ט דאפי' למ"ד עריפת משבחת באותו דבר שנטרפה בו אינה משבחת והכא א"כ אם נטרפה איך משבח' לחז' לבריאת' כבראשונה ודוחק לומ' דדוקא משבחת קאמר וה"ה לחזור הדבר לאיתנו כבראשונ' לא מסתב' לומ' בגוף הדב' שנטרפ' בו ומ"מ נר' שיש שפי' לחלק כמו שחילק מהרי"ק דוקא נתקשר למקומו הראשון שבר לשבר יחדיו כמו שמשמע הלשון וחזר ונתקשר מדקא' וחזר משמע שחזר השבר למקומו הראשון בזה איכא למימר אם היה יוצא לחוץ לא היה חוזר כו' אבל אם לא חזר אלא נדבק השבר ושוכבין זה ע"ז זה נמשך למעל' וזה נמשך למט' לא דכה"ג לא שייך למימ' אי אי' דהוה יצא לחוץ לא הוה נתרפא כו' וכ"ש לפי סברתי שא' אינו מתרפא כבראשונה אינו נקרא משבח משום זה כ' כל המחברים ונתרפא יפה ומ"מ נראה בשבירת הגף סמוך לגו' דאנו נוהגין להטריף משום חשש נקוב הריאה כל היכ' שנתרפא ונדבקו השברים ואין ניכר ריעותא בצלעות כשירה דא"א שבתוך אותו הזמן שנקשרו ונתרפאו שלא יהא נרגש מזה ושינוי מראה בצלעות כי בקל לשם ניכ' בפר' בנקובת הריאה: