מקור חולין ג׳
1 חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל, אַב הַטּוּמְאָה הוּא, לְטַמְּיֵיהּ לְסַכִּין, וַאֲזַל סַכִּין וְטַמִּיתֵיהּ לְבָשָׂר!
2 אֶלָּא דְּאִיטַּמִּי בְּשֶׁרֶץ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, וּכְגוֹן שֶׁבָּדַק קְרוּמִית שֶׁל קָנֶה וְשָׁחַט בָּהּ, דְּתַנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.
3 אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לֹא יִשְׁחוֹט.
4 וְאִם שָׁחַט, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
5 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.
6 וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
7 אֶלָּא, אַכּוּתִי – הָא אָמְרַתְּ: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו שָׁחֵיט אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
8 אָמַר רָבָא: וְיוֹצֵא וְנִכְנָס, לְכַתְּחִלָּה לָא? וְהָתְנַן: הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַּחֲנוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר! הָתָם מִי קָתָנֵי ״מַנִּיחַ״? ״הַמַּנִּיחַ״ קָתָנֵי, דִּיעֲבַד.
9 אֶלָּא מֵהָכָא: אֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר.
10 אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
11 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, וְשֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
12 אֶלָּא אַכּוּתִי? הָא אָמְרַתְּ: אֲפִילּוּ יוֹצֵא וְנִכְנָס שָׁחֵיט לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
13 רַב אָשֵׁי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. מְשׁוּמָּד לְמַאי? לֶאֱכוֹל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן, וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן
14 בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. אֲבָל לֹא בָּדַק וְנָתַן לוֹ – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדֵק סַכִּינוֹ אַחֲרָיו. נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
15 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
16 אֶלָּא אַיִּשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד? אִי דְּבָדַק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, הָא אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה! אֶלָּא דְּלֹא בָּדַק. אִי דְּאִיתֵיהּ לְסַכִּין – לִיבְדְּקֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לְסַכִּין – כִּי אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ מַאי הָוֵי? דִּלְמָא בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחֵיט! קַשְׁיָא.
17 רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּמְחִין שׁוֹחֲטִין, מוּמְחִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּחְזָקִין.
18 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲבָל אֵין יוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם יוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
19 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, וְאִם שָׁחֲטוּ מִבְּעֵי לֵיהּ!
20 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּמְחִין, בְּבוֹדְקִין אוֹתוֹ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ לְקַמַּן דְּלִיבְדְּקֵיהּ.
21 וְאִיכָּא דְאָמְרִי, רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּחְזָקִין שׁוֹחֲטִין, מוּחְזָקִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּמְחִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁשָּׁחֲטוּ לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא נִתְעַלֵּף, אֲבָל לֹא שָׁחַט לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים – לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף. וְאִם שָׁחַט וְאָמַר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְעַלַּפְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
22 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
23 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּחְזָקִין, וְהָאָמְרַתְּ: בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דְּלִישַׁיְּילֵיהּ.
24 רָבִינָא וְרַבָּה בַּר עוּלָּא, כְּאַבַּיֵּי וְרָבָא וְרַב אָשֵׁי לָא אָמְרִי, מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לְהוּ ״וְכוּלָּן״.
25 כּוּלְּהוּ כְּרַבָּה בַּר עוּלָּא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ הָכָא עִיקָּר – אַדְּרַבָּה, הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי.
26 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: הָתָם עִיקָּר, וְהָכָא אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁין – טָמֵא בְּחוּלִּין גּוּפֵיהּ לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ לָאו כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.
27 כּוּלְּהוּ כְּרָבִינָא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּמְחִין אִין, שֶׁאֵין מוּמְחִין לָא – רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן.
28 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּחְזָקִין אִין, שֶׁאֵין מוּחְזָקִין לָא – לְעִלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן.
29 רָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי, כִּי קוּשְׁיֵיהּ. אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא, הָתָם לָא נָגַע, הָכָא נָגַע.
30 רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כְּתַרְוַיְיהוּ, קָסָבַר: כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.
31 אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרַב אָשֵׁי, לָא סְבִירָא לֵיהּ הָא דְּרָבָא. אֶלָּא רָבָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמַעְתֵּיהּ?
32 לִדְבָרָיו דְּאַבָּיֵי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.
33 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
34 כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ
פירוש ים של שלמה על חולין ג׳:ס״א
61 דין מחט שנמצא בעובי ב"ה מבפנים בצד הריעי מצד א' כשרה אבל אם נמצא מצד חוץ כלפי חלל הגוף טריפה אפי' לא ניקב כלל ומחט שנמצא בדופן ב"ה באורך שאין יכולין לידע מאיזה צד פונה טריפה ובדופני הדקין כה"ג כשרה והא דמכשירין בב"ה מצד א' היינו דווק' בב"ה אבל בהמה שדופנו דק אם מצד א' טריפה ואם הנקב מפולש מב' צדדים והמחט לפנינו אז אם נמצא עליו ק"ד טריפה וא"ל כשר אבל כשאין שם מחט ונמצ' נקב מפולש טרפה אפי' בלא ק"ד וכן הא דמכשירין במחט שנמצא מצד א' היינו שבדק ולא מצא ק"ד אבל אם מצא ק"ד טרפה ולפי' כשנמצא מחט בצד א' צריך לבדוק אם ניקב מבחוץ או אם נמצא דם אכן אם שטפו והדיחו קודם שבדקו אחר דם כשר ולא חיישינן שמא היה ק"ד אבל כשיצא המחט מב' צדדים אפילו דדיהו כו' חיישינן שמא היה דם וטריפה וכן אם העלתה המחט חלודה טריפה נמי כשיצא מחט מב' צדדים והיכא דהוגלד פי המכה בידוע שג' ימי' קודם שחי' ואם לקחה תוך ג' ימים צריך המוכר להחזיר מעותיו דמקח טעות הוא ודווקא בטריפות דמחמת מכה אבל טרפות מחמת סירכא לא הוי מקח טעות דהיה לו להתנות כיון דשכיחי ואם לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראייה ואם לא נתן המעות אמרי' כאן נמצאו כאן היו ובארנו דאם ניקב בקוץ או כל דבר דינו כמחט וקטן חריף שמצא מחט תחוב בכרס אוסרין אותו על פיו:
62 פיסקא ת"ר מחט שנמצא בעובי ב"ה מצד א' כשרה מב' צדדין טריפה וכת' התוס' דכי אמרינן מצד אחד כשרה היינו מבפנים כלפי הריעי דאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף אפי' לא ניקב כלל אלא שנמצא מחט בתוך חלל הגוף טריפה דאי מגוואי עייל ודאי הפנימי נקוב אלא שעלה בו קרום ואי מבראי אתא הא ודאי טריפה דחיישינן שמא ניקב א' מן האברים הפנימיים שנקובתן במשהו וא"א לעמוד על ספיקן בבדיקה וכ"כ הסמ"ג וס"ת וכ"כ ר"י בשם המפרשים מ"מ אפשר נמי לקיים דאיירי בניקב מבחוץ לפנים וכגון שהקופה הוא חוץ לחלל הבהמה דאמרי' בודאי לא ניקבה במקו' אח' כמ"ש הרשב"א ולקמן בסי' ע"ז בשמעתא דר"נ בקוץ שניקב לחלל נאריך בזה אי"ה והא דמצד אחד כשרה לפעמים אפי' מבפנים ומצד אחד טריפה וכמ"ש הא"ז ומצאתי בהג"ה ש"ד וז"ל מעשה היה ונמצא מחט בדופני הדקין ולא נקבו אלא באורך הדופן הית' והכשירוה זקני הדור דאורחי' ליכנס דרך חלל הושט אבל ליכא למיחש שמא יצא דרך הושט וחזר ונכנס למעיים דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ונר' דאם נמצא בענין זה בדופן ב"ה באורך שאין יכולין להבין באיזה צד פונה הקופה טריפה כיון דחללו רוחב דאי דרך חלל הושט עייל על הפרש איבעי ליה לאשכוחי אלא נקב ע"כ באורך פי שהמחט מונח בדופן ב"ה על אורכו של מחט ודברים של טעם הן ואין להקל והא דמצד א' כשרה פירש"י בפ' המדיר ובפ' ל"ה דוקא בב"ה אבל בהמסס אפי' מצד אחד טריפה מפני שדופנו דק ואפ' את"ל שאין סבר' לומר טריפה הואיל ולא נקב אלא חצי העור מ"ל דחיישינן שמא נקב כולו והבריא כדחיישינן בישב לו קוץ בושט למאן דחייש לספק דרוסה וכבר כ' לעיל בסי' ה' דחיישינן לספק דרוסה וחיישינן שמא הברי' אבל התו' כתבו בשם ר"ת שאין נר' להטריף בחצי עור של המסס דלא חיישינן דילמ' הבריא אלא בושט דפעי' ביה וגמד' ליה ופעמי' דחזר המחט לתוך הושט אבל בהמסס אם הבריא לא היה המחט חוזר לתוכו והא דנקט עובי ב"ה רבותא קמ"ל לפי שיש לו שני עורות ואשמועינן אע"ג דנקב עור שלם כשר ואגב דנקט מצד אח' כשר נקט נמי מב' צדדין טריפה והנה רוב האחרונים הסכימו לפי' ר"ת וכ"כ ראבי"ה בשם אביו אכן הרא"ש הביא דעת רש"י ודעת ר"ת ולא הכריע ביניהם אלא שהטור כתב דעת רש"י וכת' עליו ול"כ בלא טעם ובלא סברא ואיני יודע למה ואדרבה פשטה דברייתא משמע כרש"י שהרי במשנה נקט תרווייהו המסס וב"ה ובברייתא נקט ב"ה לחוד משמע דוקא ב"ה וכ"כ מהרא"י בת"ה שיש לנהוג כרש"י ומסיק נמצא עליו ק"ד בידוע שלפני השחיטה לא נמצא עליו קורט דם בידוע שלאחר שחיט' ואע"פ שבשאר נקבים מטרפינן אפי' ליכא ק"ד התם ליכ' מידי למיסרך אבל הכא דאיכא מחט אם איתא דקודם שחיט' הוה מסרך הוה סריך ביה וכ' התו' ה"ה גבי קוץ וכל דבר התחוב בנקב אמרינן הכי הוגלד פי המכה בידוע שהיה ג' ימים קודם שחיטה לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראייה פי' על הלוקח להביא ראייה שברשות המוכר נטרפה וכ' התו' והרא"ש ואע"פ שלא נתן מעות אמרינן כאן נמצא כאן היה כדאמרי' בשלהי המדיר בכתובות והא דקרי ליה המוציא סתמא דסתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב ליה דמי לא יהיב ליה חפץ וכתב הרא"ש וז"ל כ' ר"א ז"ל וכן ב"הע דוקא טריפות דמחמת מכה וכיוצ' בה דאינו מצוי ולא סליק אדעתיה דאינש לאתנויי אבל טריפות דמחמת סירכא דמשכח שכיח' ורמי אינש אדעתיה כיון דלא אתני' ודאי אחולי' אחיל ולא הוי מקח טעות והרמב"ן ז"ל כ' דאפי' טריפות דמחמ' סירכא נמי הוי מקח טעות שהרי במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לכ"ע אי לא דמצי א"ל לשחיטה מכרתיו לך הוי מקח טעות ואע"ג דלא אתני לוקח ואע"ג דרוב שוורים בחזקת נגחנים כדאמרינן רוב שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ואמרינן גבי מוכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מ"ט לאו משום דרובה הכי איתניהו אלא כולהו הכי איתניהו אלמא אי לאו כולהו הכי איתניהו הוי מקח טעו' ואע"ג דלא אתני לוקח וכ"ש בטרפות דמיעוטא ול"נ כדברי ר"א ז"ל וב"הע ז"ל דה"נ מפלגינן גבי טענת אונס בגיטין דבאונס דשכיח לכ"ע אין טענת אונס דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני ומה שהביא הרמב"ן ז"ל ראי' משור ועבד לאו ראיה היא דש"ה שהמוכר מכיר במומי השור ועבד ועל זה סמך הלוקח ולא מתני משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יאנהו במקחו אבל בדבר שאין המוכר יודע כמו שהלוקח א"י איבעי' ליה ללוקח לאתנוי' במידי דשכיח ומדלא אתני אחולי אחיל וקנה כדרך כל לוקחי בהמות שאין נמנעין לקנות בשביל ס"ט ע"כ כבר כ' בפ' ה"פ סימן ג' שעמא דבר כר"א תו מסיק מעשה שבא לפני רבי מחט שנמצא בעובי ב"ה מצד א' והפכה רבי ומצא עליה ק"ד וטרפה ואמר אם אין שם מכה כלומר נקב מפולש ק"ד מניין י"מ דא"צ להפוך ולבדוק אלא שאם הפך ומצא דם טריפה וכ"מ קצת לשון הרא"ש שכ' הא דאמר מצד אחד כשר אם הפכה ומצא דם טריפה לרבי שהפך כך אירע במקרה ול"נ דלישנא והפכה משמע כפשוטו שהיה בודק ומהפך לראות אם הוא מפולש וממילא נמי יראה אם יש שם ק"ד שם וכ"פ הרשב"א אבל מ"מ נראה שאם נמלח או הודח ולא בדק אחר ק"ד שכשר ול"א שמא ק"ד היה דכל זמן שלא ניקב נקב מפולש בחזקת כשרות הוא אלא שלכתחילה צריך לראות ולבדוק כדפרישית אבל ניקב נ"מ דמכשירין אם אין עליו ק"ד בכה"ג אם מלחו או הדיחו לא מכשרינן אלא בחזקת איסר קיימת ואמרינן ודאי היה שם ק"ד והמלח או מים העבירוה וכ"כ הטור בשם הר"ר פרץ יש טועים ואומרים דברי הר"פ קאי אפי' על ניקב מצד אחד שטריפה ואמרינן שמא שם היה קורט דם מבחוץ וליתא כדפרישת וכן איתא להדיא בסמ"ק דקאי דוקא אניקב מב' צדדין ובהג"א בשם ראבי"ה שכת' האי חילוק שאם מלחו או הדיחו וכו' דוקא אניקב מב' צדדין ולפ"ז מיושב מה שהקשו מה חילוק יש בין מחט שנמצא בב"ה מצד אחד ובין משני צדדין דאם יש שם קורט דם מבחוץ אפי' מצד אחד טריפה ואם אין שם ק"ד אפי' משני צדדין טריפה ולפי מ"ש לק"מ שאם נמלח והודח דליכא ק"ד אז מצד אחד כשרה ומשני צדדין טריפה והשתא מיושב נמי מ"ש מהרי"ח בשם רש"י דנקב מפולש מב' צדדין אפי' אין עליו ק"ד טריפה כיון שעבר המחט כל עוביו ע"כ ותימא שיפסוק נגד הברייתא אלא איירי בענין שפי' שנמלח או הודח דאז הוא אפי' בלא ק"ד טריפה מאחר שהוא משני צדדין וראבי"ה בשם אביו חילק שאם הוא מצד א' בעינן ק"ד ממש נגד פי המחט אבל סביבות המחט מבחוץ לא מהני אבל בניקב מב' צדדין אפי' יש שם ק"ד מבחוץ סביבות הנקב טריפה ול"נ מאחר דאמרי' אם איתא דהוה קודם מיסרך הוה סריך משמע להדיא דקאי על המחט וכ"כ הטור להדיא אם נמצא ק"ד סביב המח' ואם נבא לחלק מסתבר' לחל' כה"ג דניק' מב' צדדין בעינן ק"ד סבי' המחט בין מבפנים בין מבחוץ אבל מצד א' לא מהני ק"ד מבפני' אלא מבחוץ כנגדה ובתשוב' רשב"א ראיתי כתוב בסימן תש"ס נשאל במחט שנמצאת תחובה בכרס וקודם שבדקו אם נקבו מב' צדדין ניטל המחט ומפני שהמחט דקה מאוד לא ניכר מקו' נקובתו וגם א"א לבדוק בק"ד לפי שלאחר רחיצת הכרס היה מעשה והשיב דודאי צריכה בדיקה וכיון שכן א"ל הספיקו לבדוק טריפה ואינו דומה לבא זאב ונטל בני מעיים דכשרה ואע"פ שהיתה צריכה בדיקה לכתחילה דריאה לאו מחמת מקרה שקרה לה אנו מצריכים אותה בדיקה היא אלא לצאת יד' ספק ממקצת בהמות שהן טריפות ע"כ ול"נ כדפרישית דעיקר בדי' לראות אם ניק' אף מעבר החיצון וצריכין אני להפך לצד החוץ וממילא הוה רואה אם יש בה ק"ד או לא והיכא דמלחו או הדיחו בחזקת כשרות הוא ולא חיישינן שמא הבריאה כ"א גבי ושט ודקין ומכה כדפרישית לעיל סי' מ"ד אבל לא גבי המסס וב"ה וכרס שעורן עב אם לא שנראה ק"ד מבחוץ ועוד אני אומר אפי' לדעת הרשב"א דוקא בכרס והמסס וב"ה הוא דאמרינ' הכי ומוקמינן בחזקת מינקב כל היכא דלא בדקינן לה אבל קורקבן שעורו עב שהרי אפי' לפירשי' שכתב שניקב המסס אפי' מצד א' טריפה מ"מ בקורקבן מודה כמ"ש מהרא"י בת"ה א"כ היא בחזקת שלא ניקב שאם נמצא עליו ק"ד הוא בהכרח שאינקב א"כ היכא דלא מיבדק פשיטא שאף הרשב"א מודה דאוקמי' בחזקת כשרות וזו היא ברור והא דאמרינן לעיל דבעינן ק"ד אפי' בנקב מפולש כתב הטור דוקא כשהמחט לפנינו אבל כשאין המחט לפנינו אסור בניקב כולו אפי' ליכא ק"ד וגדולה מזו נר' אפי' כשהמחט לפנינו ותחוב בו עדיין מ"מ בעינן דוק' שיצא המחט לחוץ ואז הוא דבעינן ק"ד אבל לא יצא המחט לחוץ אפילו בלא ק"ד טריפה מאחר שראינו שניקב מבחוץ ועוד דנראה אפי' יוצא המחט לחוץ ואין בו חלודה בראשו אם יש כעין שביל סביב לנקב שנרקב הבשר סביב המחט כעין שביל הניכר עד לחוץ א"כ מוכח שקודם שחיטה יצא לחוץ וטריפה וכ"כ הרשב"א בתשו' וז"ל כל שנמצא מחט תחובה מצד אחד הולכים לצד אחר ובודקים אם ניכר לחוץ טריפה ומיהו אם עוד המחט שם מצד החוץ אם א"ש ק"ד כשרה דאם אית' כיון דאיכא מחט למיסרך ולא סריך לאחר שחיט' הוא דהוי ע"כ והא דבעינן ק"ד כ' ר"י ה"ה בנמצאת עליה חלודה פירש המחט העלתה חלודה אז ניכר שקודם שחיט' הוא דהוו מזמן ארוך והקא"רו הבין שקא נמי אניקב מצד אחר שהחלוד' מוכיח שהי' שם נקב מפולש דומי' דקורט ופי' חלודה קאי על הבשר שבחוץ ול"נ כי לא שייך חלודה אלא על המחט ודוקא אניקב משני צדדים אבל מצד אחד חלודה לא מעלה ולא מוריד וכן איתא להדיא בשערים ולפ"ז לא קשה שמא כך היתה המחט מתחילה מה בכך מאחר דאיכ' נקב מפולש שהי' בחזקת טריפה אלא שבאתה להכשירו דאם איתא דקודם שחיטה הוא מיסרך הו' סריך ביה וא"כ מאחר דאיכא חלודה אמרינן שמא מיסרך הוה סריך ביה דם עד שהעלה חלודה וממנו בא החלודה אלא שמ"כ בשם הגדול מהר"ר מנחם מ"צ וז"ל נראה שיש חילוק בין העלתה חלודה בראש המחט ובין העלתה חלודה באמצע המחט דבאמצע המחט כשרה דדוקא העלתה חלודה בחודה של מחט אמרינן טריפה עכ"ל כ' הרשב"א בתשובה קטן שמצא מחט בחוץ בכרס אוסרין אותו על פיו אם הקטן הוא חריף לידע ולכוון בדברים אלו דכל שנמצ' המחט רגלים לדבר וכעין גילוי מילתא בעלמא הוא ואפילו להוציא ממון האמינוהו בגילוי מילתא כדתנן ואילו נאמנין להעיד בגודלן כו' עכ"ל וע"ל בפ' כ"ה סימן צ"ד: