מקור חולין ג׳
1 חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל, אַב הַטּוּמְאָה הוּא, לְטַמְּיֵיהּ לְסַכִּין, וַאֲזַל סַכִּין וְטַמִּיתֵיהּ לְבָשָׂר!
2 אֶלָּא דְּאִיטַּמִּי בְּשֶׁרֶץ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, וּכְגוֹן שֶׁבָּדַק קְרוּמִית שֶׁל קָנֶה וְשָׁחַט בָּהּ, דְּתַנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.
3 אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לֹא יִשְׁחוֹט.
4 וְאִם שָׁחַט, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
5 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.
6 וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
7 אֶלָּא, אַכּוּתִי – הָא אָמְרַתְּ: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו שָׁחֵיט אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
8 אָמַר רָבָא: וְיוֹצֵא וְנִכְנָס, לְכַתְּחִלָּה לָא? וְהָתְנַן: הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַּחֲנוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר! הָתָם מִי קָתָנֵי ״מַנִּיחַ״? ״הַמַּנִּיחַ״ קָתָנֵי, דִּיעֲבַד.
9 אֶלָּא מֵהָכָא: אֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר.
10 אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
11 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, וְשֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
12 אֶלָּא אַכּוּתִי? הָא אָמְרַתְּ: אֲפִילּוּ יוֹצֵא וְנִכְנָס שָׁחֵיט לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
13 רַב אָשֵׁי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. מְשׁוּמָּד לְמַאי? לֶאֱכוֹל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן, וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן
14 בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. אֲבָל לֹא בָּדַק וְנָתַן לוֹ – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדֵק סַכִּינוֹ אַחֲרָיו. נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
15 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
16 אֶלָּא אַיִּשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד? אִי דְּבָדַק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, הָא אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה! אֶלָּא דְּלֹא בָּדַק. אִי דְּאִיתֵיהּ לְסַכִּין – לִיבְדְּקֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לְסַכִּין – כִּי אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ מַאי הָוֵי? דִּלְמָא בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחֵיט! קַשְׁיָא.
17 רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּמְחִין שׁוֹחֲטִין, מוּמְחִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּחְזָקִין.
18 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲבָל אֵין יוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם יוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
19 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, וְאִם שָׁחֲטוּ מִבְּעֵי לֵיהּ!
20 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּמְחִין, בְּבוֹדְקִין אוֹתוֹ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ לְקַמַּן דְּלִיבְדְּקֵיהּ.
21 וְאִיכָּא דְאָמְרִי, רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּחְזָקִין שׁוֹחֲטִין, מוּחְזָקִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּמְחִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁשָּׁחֲטוּ לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא נִתְעַלֵּף, אֲבָל לֹא שָׁחַט לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים – לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף. וְאִם שָׁחַט וְאָמַר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְעַלַּפְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
22 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
23 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּחְזָקִין, וְהָאָמְרַתְּ: בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דְּלִישַׁיְּילֵיהּ.
24 רָבִינָא וְרַבָּה בַּר עוּלָּא, כְּאַבַּיֵּי וְרָבָא וְרַב אָשֵׁי לָא אָמְרִי, מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לְהוּ ״וְכוּלָּן״.
25 כּוּלְּהוּ כְּרַבָּה בַּר עוּלָּא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ הָכָא עִיקָּר – אַדְּרַבָּה, הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי.
26 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: הָתָם עִיקָּר, וְהָכָא אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁין – טָמֵא בְּחוּלִּין גּוּפֵיהּ לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ לָאו כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.
27 כּוּלְּהוּ כְּרָבִינָא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּמְחִין אִין, שֶׁאֵין מוּמְחִין לָא – רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן.
28 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּחְזָקִין אִין, שֶׁאֵין מוּחְזָקִין לָא – לְעִלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן.
29 רָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי, כִּי קוּשְׁיֵיהּ. אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא, הָתָם לָא נָגַע, הָכָא נָגַע.
30 רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כְּתַרְוַיְיהוּ, קָסָבַר: כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.
31 אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרַב אָשֵׁי, לָא סְבִירָא לֵיהּ הָא דְּרָבָא. אֶלָּא רָבָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמַעְתֵּיהּ?
32 לִדְבָרָיו דְּאַבָּיֵי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.
33 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
34 כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ
פירוש ים של שלמה על חולין ג׳:ס׳
60 דין כרס הפנימי שניקב כ"ש טריפה וכל הכרב נקרא כרס הפנימי ונאסר בנקב משהו וכרס החיצונה אינו נאסר אלא בנקרע רובו בקטנה ובבהמה גדולה נאסר בקרע טפח וכרס החיצונה הוא בשר החופה את רוב הכרס מן החזה ועד הירכיים וכרס שקורין פנצ"א נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורואין כמה יש מן הקרום כנגד אותו כרס ואם נקרע שם רובו או טפח טרפה ואותו הקרע צריך שיהיה מפולש עד שנגלה הכרס שבפנים ואם נקדר כסלע כשרה יותר מכסלע טריפה והוא שיעור כדי שיכנס בו שלשה גרעיני תמרה זה אצל זה בדוחק:
61 פיסקא כרס הפנימי שניקבה או שנקרע רוב החיצונה איזהו כרס הפנימי אמר רבה בר ר"ה מפרעתה מאי מפרעתה היכא דפרעי טבחי במערבא אמרי משמיה דר"י ב"ח כל הכרס כולה זהו כ"הפ ואיזהו כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס וכתב מהר"יח בשר החופה את רוב הכרס מן החזה ועד היריכיים וכרס שקורין פאנצ"א מיעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורואים כמה יש מן הקרום כנגד אותו הכרס ואם נקרע שם רובו טריפה כ"פ רש"י לחומר' מיהו כל הני בדיקה לא בעי אא"כ נמצא בעין דאזלינן בתר רובו אלא סרוכי ריאה בלבד שעלולה ומצוי טריפות בדקינן לה ע"כ הנה הרי"ף לא הכריע אם הלכה כרבה בר ר"ה או כריב"ח אבל הרא"ש כתב וז"ל ורש"י פסק לחומרא כר"י ב"ח וכן עמא דבר ואף שבחידושי רשב"א כ' וז"ל ור"א ז"ל פסק כר"י ב"ח דהא רב אשי כוותיה ס"ל והרב ב"הע ז"ל פסק כרבה בר ר"ה דאי כריב"ח בצרי להו י"ח טריפות וכ"פ ר' הרמב"ם ז"ל דהא בנהרדעא כוותיה עבדי ואמימר ס"ל הכי ותו דלעיל בריש פרקי חשיב ליה לבשר החופה את ר"ה בשב שמעתה ואם איתא בכלל אותן המפרשים במתני' היא דהא בהדיא קתני או שנקרע רוב החיצונ' והיינו דאיבעיא ליה לר"א אי ברוב קרוע או ברוב ניטול דאי כריב"ח בהדי' קתני לה במתני' ברוב קרוע הלכך משמע דהלכתא כוותי' דרבה בר רב הונא דאמר כרס הפנימי דהיינו מפרעת' וכרס החיצונה שאר מקומות של כרס ובשר החופה את ר"ה לא מתני בהדיא במתניתין ושמעתה דשמואל היא והלכך צד הכרס הרואה את הקרקע דהיינו כנגד מפרעת נקיבתו במשהו והיינו כרס הפנימי ושאר הכרס שהוא כנגד הצלעות והשדרה ברובו דהיינו כרס החיצונ' עכ"ל ואף שדברים של טעם הם מ"מ אין כל כך הכרח לדבר דשמואל אמרה במימרא משום איכא דמפ' מתני' כרבה בר ר"ה מ"ה פסק מנפשיה כלומר אפילו תפרש המשנה בע"א מ"מ בשר החופ' את ר"ה ברובה ועוד אפי' תאמר ששמואל בודאי ס"ל כרבה בר ר"ה מ"מ אין הלכה אלא כריב"ח דר"א קאי כוותיה וכ"פ הרמב"ם וכ"פ המרדכי שכ"פ ר"ח ובתשוב' הגאון ואף הרשב"א בת"ה הכריע לחומרא כרש"י והא דבשר החופה את ר"הכ ברובו לא ק"ל דוקא בהאי שיעורו דרובו אלא ק"ל הלכתא כר"י דאמר בגדולה טפח ובקטנה ברובא וא"ר בנימין בר יפת לא גדולה ממש ולא קטנה ממש אלא כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זו היא ששנינו בגדולה טפח ושנקרע רובא ולא הוי טפח זו היא ששנינו בקטנ' ברובא כלומר איזה שיהיה נטרף בו בין בקרע טפח אפילו אינו רובו או קרע ברובו אע"פ שאינו טפח והטעם שפסקו המחברים הלכה כר"י כ' הר"ן וז"ל וק"ל הכי דכיון דשקלי וטרי אמילתיה דר"י הלכתא כוותיה ועוד שאפשר שלא בא ר"י אלא לפרש דברי חכמים ובאידך מתני' דדרוסת הזאב דקאמר ר"י דרוסת הארי בגס' ודרוסת הזאב בדקה וא"ר בנימין בר יפת עלה בגמר' דר"י לא בא לחלק אלא לפרש וא"ל נמי דר"ב ב"י אכולה מתני' קאי עכ"ל והא דנקרע בשר החופה את רוב הכרס כתב הרמב"ם אם נקרע בשר זה טריפה אף ע"פ שלא הגיע קרע לכרס עד שניראית אלא כיון שנקרע רוב הבשר הזה או ניטל טריפה ע"כ ואף שהרשב"א בת"ה בא ליישב דעתו מ"מ כ' שלא נראו דבריו בעיניו אלא לא נטרפה עד שיקרע קרע מפולש וכן השיגו ר"י וכת' ולא ירדתי לסוף דעת הרמב"ם אם נקרע אותו הבש' עד שיראה הכרס כמה יהי' שיעורו לפי סברתו אלא נראה שזה הקרע שאמרנו שנקרע אותו בשר עד שנגלה הכרס שבפנים ר"ל שנתקרע הבשר משני עבריו ע"כ ומסיק תלמודא אמר גניבא אמר רב אסי נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על הטפח א"ר חייא בר אבא לדידי מפרשא לי מיניה דגניבא אמברא דנהרדע כסלע כשרה כיתר מכסלע טרפה לכאורה נר' דר"ח בר אבא ל"פ אהא דלעיל דהא גניבא משמיה דרב אסי והוא אמ' שכך שמע הפי' מגניבא גופיה אלא שהתו' כתבו לקמן בסוגיא דאלו כשרות שר"ח ב"א פליג אהא דלעיל שמטריפין קדורה כסלע אלא צריך יותר מסלע ואם אין ט"ס בתו' שהי' לו לכתוב ור"ח ב"א פי' כו' צ"ל דיש טעות בגירסת שלא נאמר בתרווייהו גניב' או נוכל לומר לדידי מפרש' מיניה דגניבא שכך דעתו אבל מ"ש בשם רב אסי לא איירי אלא כפשוטו קדירת סלע טריפה ונר' להחמיר כסתמא דרב אסי דאמר נקדר' כסלע טריפה ולא כר"ח ב"א משמיה דגניבא ואף שר"י פי' דבריו לקמן בפרט לפי מ"ש לקמן בשם התוס' בסי' פ"א מ"ש רב נחמן כסלע כיתר מכסלע קאי אקדירה דהכא ומאחר דרבא שקיל וטרי וקאי במסקנא כדבריו א"כ כך הלכה אבל מה אעשה שכל המחברים פסקו כר' חייא דכסלע כשרה ויתר מכסלע טרפה והא דקאמר שאם תמתח תעמוד על טפח פי' התו' והרא"ש אחריהם חוט המקיף את הקדירה דאיירי לכשימתח יהיה החוט בארכו טפח ומסיק וכמה יותר מכסלע א"ר יוסף כדעיילן תלתא קשיית' בציפא בדוחק' בלא ציפא ברווחה פירש"י תלת' קשיית' גרעיני תמרה בציפא עם האוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלים אותה אם יכנסו ג' בנקב בדוחק או בלא מאכל בהרווח' והנה הרמב"ם והטור כתבו סתם כדי שיכנסו בו ג' גרעיני תמרה זה אצל זה בדוחק ולא חילקו בין ציפא כו' ונראה בעיני לפי שהוא מילתא דלא פסיקא דא"א שלא יהא בה מעט אוכל ופירש ציפא הוא מענין צפוי וכן בערו' וא"כ דוקא כשהוא מצופ' כולו במאכל ומאחר שלא ידעינן כמה יהא מצופה כתבו סתמא דלעולם אם נכנסו ג' בדוחק דטריפה: