תוספתא נדרים ב׳

1 תוספתא כפשוטה על נדרים פתח ↗

11-14. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומ' שנים שהיו נודרין זה נגד זה, אמ' אחד מהן לחבירו ככר זה קרבן אם טועמו אני, אמ' לו חבירו אין קרבן אם טועמו אתה, הריני נזיר אם אוכל ככר זו, אמ' לו חבירו איני נזיר אם אכלנו, כל שבטלו דבריו אסור. ופירושו, שנים שהיו מתעצמין זה נגד זה, אחד אומר שלא יאכל, והשני אומר שיאכל כלהלן רפ"ב, ואמר הראשון ככר זה קרבן אם אטעום ממנו,17כלומר, אחרי טעימה ראשונה יאסר עלי השאר בקרבן, עיין מ"ש לעיל, שו' 10, ד"ה קרבן. וחשיב לו חבירו "אין קרבן אם טועמו אתה", כלומר, אבל אם לא תטעום, הרי הככר הזה קרבן עלי ומכלל לאו את שומע הן, או שאמר אחד הריני נזיר אם אוכל ככר זה, וחשיב לו חבירו איני נזיר אם תאכלנו, אבל אם לא תאכלנו הרי אני נזיר וכדלעיל, כל שבטלו דבריו אסור. והיינו אם הראשון ויתר ובטל את הבטחתו, הרי הוא אסור בשאר הככר, והשני מותר בככר. אבל אם לא טעם ונתבטלה הפצרת השני, השני אסור בככר. וכן לעניין נזיר אם אכל הראשון, הראשון נזיר, ואם לא אכל, השני נזיר. וכן פירש בח"ד, והוסיף "כך נר' לפ' ע"פ הדוחק, ואי לאו הכי איני יודע ליה פי' אחר". ואין כאן שום דוחק, אלא שהרב ז"ל היתה דעתו על הבבלי בנזיר ל"ב ב', עיין בעטור בכורים, ד"ה כל, שציין גם לתוספתא נזיר פ"ג הי"ט ששנינו כעין זו, ואמרו שם: ובית הלל אומר אין נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. והיא "בטלו דבריו" היא "שלא נתקיימו דבריו", עיין מש"ש.

2 שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

נדרי הבאי כו'. כ' הר"ן דב' מיני נדרי הבאי הן חד דשייך ביה גוזמא דהיינו כעולי מצרים וחד דלא שייך ביה גוזמא כמו נחש שיש בו בקעים בגבו כקורת בית הבד ומותר ג"כ מטעמא דאמדינן לדעתיה שלא לאסור נתכוין שאילו כן לא הוי ליה לתלות איסורו בתנאי שא"א אלא נתכוין לומר דברי הבאי ונ"ל שהתולה איסור פירות בדבר שיש בו גוזמא כלומר לאפוקי בדבר דלא שייך ביה גוזמא דאפי' ודאי ליתא מותר דמ"מ הבאי הוא כגון דאמר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה או בקונם אם לא ראיתי בדרך כעולי מצרים ולא ראה כ"כ אנשים שיהא ראוי לומר מהם דרך גוזמא כעולי מצרים הפירות אסורי' עליו עכ"ל וכב"י ואיני יורד לעומק דעתו דאטו קצבה יש לדבר הא יש אדם שכשיראה מאה אנשים ואומר דרך גוזמא שהם כיוצאי מצרים וכן משמע מדתני בתוספתא דנדרים פ"ב נדרי הבאי אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו שוקלת י' ליטרין אם לא שתיתי יין שלוגו שוה דינר זהב עכ"ל ולק"מ דה"ק הר"ן דוקא כשראה אנשים רבים ובא להחזיק דבריו לו' עם רב ראיתי כיוצאי מצרים כיון שראוי לו' גוזמא על עם רב אמרינן לגוזמא נתכוין אבל אם לא ראה עם רב אין כוונתו על גוזמא אלא על האמת נתכוין שיהא פירותיו אסורים ומהתוספתא אין ראיה דהתם נמי דרך גוזמא הוא שאומר על אליה כבדה נמניתי ומגזם שהיה משקלה י' ליטרין וכן יין טוב שתיתי משא"כ כשלא ראה רק מתי מספר דבכה"ג לא שייך גוזמא וכן משמע ממה שמסיים הר"ן וכן תנן בנדרים דנדרי הבאי מותרים באומר אם לא ראיתי בדרך זה כיוצאי מצרים דוקא כשראה מנין רב של אנשים שאפשר לומר עליהם דרך גוזמא כעולי מצרים דאי לאו הכי קושטא קאמר וראוי שיהא הפירות אסורים עכ"ל:

3 שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי נדרים פתח ↗

להרגין בהרגין. — צ"ל: מהו להורגין בחורגין כ"ה בתמים דעים סי' נ"ט בשם הראב"ד וכתב דבא לפרש מה היא המלה כי נסתפקו עליה בין ח' לה' או שמא בין ד' לר' וכן מצאתי בתוספתא לחרגין ע"כ, ולפנינו בתוספתא פ"ב הנוסח "להרגין".

4 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ ״הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קׇרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת״, ״טַלִּית זוֹ קׇרְבָּן אִם אֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת״ — יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. ״הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קׇרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ״, ״טַלִּית זוֹ קׇרְבָּן עַד שֶׁתִּשָּׂרֵף״ —

5 פסקי הרא"ש על נדרים פתח ↗

תוספתא פ"ב הנודר מישראל אסור בגרים הנודר מן הגרים מותר בישראל הנודר מישראל אסור בכהנים ולוים בכהנים ולוים מותר בישראל הנודר מן הכהנים מותר בלוים מן הלוים מותר בכהנים:

6 נדרים פתח ↗

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה — שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכׇּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״. דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה — שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״.

6 רות רבה פתח ↗

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים רות א, א, רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח וְאָמַר תהלים נ, ז: שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין מְעִידִין אֶלָּא בְּשׁוֹמֵעַ. רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר, לְשֶׁעָבַר הָיוּ קְרוּיִין יִשְׂרָאֵל כִּשְׁאָר כָּל הָאֻמּוֹת בראשית י, ז: סַבְתָּא וְרַעֲמָא וְסַבְתְּכָא, מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין נִקְרָאִין אֶלָּא עַמִּי: שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה, מֵאַיִן זְכִיתֶם שֶׁתִּקָּרְאוּ עַמִּי, מִוַאֲדַבֵּרָה, מִמַּה שֶּׁדִּבַּרְתֶּם לְפָנַי בְּסִינַי וַאֲמַרְתֶּם שמות כד, ז: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שִׁמְעָה עַמִּי, לְשֶׁעָבַר. וַאֲדַבֵּרָה, לֶעָתִיד לָבוֹא. שִׁמְעָה עַמִּי, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וַאֲדַבֵּרָה, בָּעוֹלָם הַבָּא. כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִי פִּתְחוֹן פֶּה בִּפְנֵי שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁעֲתִידִין לְקַטְרְגָם לְפָנַי וְלוֹמַר רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אֵלּוּ עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵלּוּ עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֵלּוּ גִּלּוּ עֲרָיוֹת וְאֵלּוּ גִּלּוּ עֲרָיוֹת, אֵלּוּ שָׁפְכוּ דָמִים וְאֵלּוּ שָׁפְכוּ דָמִים, אֵלּוּ יוֹרְדִין לְגַן עֵדֶן וְאֵלּוּ יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם. אוֹתָהּ שָׁעָה סָנֵיגוֹרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּתֵּק, הֲדָא הִיא דְתֵימָא דניאל יב, א: וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל, וְכִי יֵשׁ יְשִׁיבָה לְמַעְלָה, וְהָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אֵין יְשִׁיבָה לְמַעְלָה, דִּכְתִיב דניאל ז, טז: קִרְבֵת עַל חַד מִן קָאֲמַיָּא, מַהוּ דֵין לָשׁוֹן קָאֲמַיָּא, קַיָּימָא, דִּכְתִיב ישעיה ו, ב: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. וּכְתִיב מלכים א כב, יט דברי הימים ב יח, יח: וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְׂמֹאלוֹ, וְאַתָּה אוֹמֵר יַעֲמֹד. מַהוּ יַעֲמֹד, מִשְׁתַּתֵּק, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר איוב לב, טז: וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ כי עמדו לא ענו עוד. אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִשְׁתַּתַּקְתָּ וְאֵין אַתָּה מְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא עַל בָּנַי, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה וּמוֹשִׁיעַ אֶת בָּנַי. בְּאֵיזוֹ צְדָקָה, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר בִּצְדָקָה שֶׁעֲשִׂיתֶם אֶת עוֹלָמִי, עַל שֶׁקִּבַּלְתֶּם אֶת תּוֹרָתִי, שֶׁאִלּוּ לֹא קִבַּלְתֶּם אֶת תּוֹרָתִי, הָיִיתִי מַחֲזִיר אוֹתוֹ לְתֹהוּ וָבֹהוּ, דְּאָמַר רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא תהלים עה, ד: נְמוֹגִים אֶרֶץ וְכָל ישְׁבֶיהָ, כְּבָר הָיָה הָעוֹלָם מִתְמוֹגֵג וְהוֹלֵךְ, אִלּוּלֵי שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי וכו', וּמִי בִּסֵּם אֶת הָעוֹלָם תהלים עה, ד: אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ, בִּזְכוּת אָנֹכִי תִּכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶלָּה. וְחַד אָמַר בִּצְדָקָה שֶׁעֲשִׂיתֶם אֶת עַצְמְכֶם עַל שֶׁקִּבַּלְתֶּם אֶת תּוֹרָתִי, שֶׁאִלּוּלֵי כֵן הָיִיתִי מְכַלֶּה אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. תהלים נ, ז: אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר דַּיֶּךָּ אֲנִי פַּטְרוֹנְךָ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי פַּטְרוֹנְךָ, מַה פַּטְרוֹנֵי מְהַנֵּי בְּדִינָא. תָּאנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אֱלֹהִים אָנֹכִי לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, וְלֹא יִחַדְתִּי שְׁמִי אֶלָּא עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, אֵין אֲנִי נִקְרָא אֱלֹהֵי כָּל הָאֻמּוֹת, אֶלָּא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי. רַבִּי יוּדָן פָּתַר קְרָיָיא בְּמשֶׁה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָאתִי אוֹתְךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה, אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי, אֲנִי עַל גַּבְּךָ. רַבִּי אַבָּא בַּר יוּדָן פָּתַר קְרָיָיא בְּיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָאתִי אֶתְכֶם אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים פב, ו: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם, אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי, דְּעוּ שֶׁאָנֹכִי עַל גַּבֵּיכֶם. רַבָּנָן פַּתְרֵי קְרָיָיא בְּדַיָּנִים, אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָאתִי אֶתְכֶם אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב, כז: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל, דְּעוּ שֶׁאֲנִי עַל גַּבֵּיכֶם, וְחָזַר וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל אֲנִי חָלַקְתִּי כָּבוֹד לַדַּיָּנִים וְקָרָאתִי אוֹתָם אֱלֹהִים, וְהֵן מְבַזִּים אוֹתָם, אוֹי לַדּוֹר שֶׁשָּׁפְטוּ אֶת שׁוֹפְטֵיהֶם.

6 תנא דבי אליהו רבה פתח ↗

לעולם יהא אדם נאה בביאתו חסיד בישיבה ערום ביראה ומרבה שלום עם אביו ועם אמו ועם רבו שלמדו מקרא ומשנה ואפילו עם כל אדם שבעולם שנאמר משלי ט״ו:א׳ מענה רך ישיב חמה. אשרי האדם שאין בו עבירה ואין בו עון ויש בו מעשים טובים ות"ת ושפל ברך וענוה עליו אומר הקב"ה זהו הדר עמי במרום שנאמר ישעיהו נ״ז:ט״ו כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. וכן אמרו חכמים מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך הא כיצד עשה אדם דברים מכוערים ודברים שאינן ראויים מעשיו מרחיקים אותו מן השכינה שנאמר ישעיהו נ״ט:ב׳ כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע אבל אם עשה אדם מעשים טובים מקרבין אותו אצל השכינה שנאמר ישעיהו נ״ז:ט״ו כי כה אמר רם ונשא וגו' ואת דכא ושפל רוח וגו'. ולא יאמר אדם בלבו הואיל ואין בי עבירה ואין בי עון וחטא אתגאה על הבריות ואתגדל עליהם ביותר אלא כך יאמר לא אעשה כן כדי שיתמלאו ימי וידע האדם שרוח נמוכה ורוח שפלה נוח לפני הקב"ה יותר מכל הזבחים שבתורה שנאמר תהלים נח זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. מכאן אמרו חכמים אם אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אשם שכר אשם בידו שלמים שכר שלמים בידו. אבל כל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הזבחים שבתורה שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה זבח לא נאמר אלא זבחי. וכן אמר יעקב אבינו ליוסף בני אל תאמר הואיל ואני מלך ואין בי עבירה ועון וחטא אתגאה על הבריות ואתגדל עליהם ביותר אלא אמר לו בני אל תעשה כן כדי שיתמלאו ימיך ולא נתן הקדוש ב"ה לאדם חכמה ובינה דעה והשכל אלא לקדש שמו הגדול שנאמר בראשית מ״ט:כ״ד וימררוהו ורובו וגו' ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל וגו' אבל אתם בשר ודם אין לכם לב לדעת את ה' לעסוק בתורה ומעש"ט עליכם נאמר תהילים קכ״ז:א׳ אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר וגו' ואומר ישעיהו ס״ב:ו׳ על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם וגו'. שפכי כמים לבך נכח פני ד' מה מים הללו רבים לכל באי עולם כך בכל איבריו צריך אדם לעשות רצונו של הקב"ה. ד"א שפכי כמים לבך מה מים הללו קורת רוח הן לכל באי העולם בין בימות החמה בין בימות הגשמים כך יהא אדם עושה קורת רוח להקב"ה לעולם כל ימי חייו. ד"א שפכי כמים לבך מה מים הללו חיים הם לכל באי העולם כך בית ישראל אני כפרתן בכל מקומות מושבותם אין מתקיימין אלא בד"ת. ד"א מה מים הללו חיים הם לכל באי עולם כך ד"ת חיים הם לכל באי עולם מה מים הללו אין בנינו של העולם אלא במים כך אין העולם עומד אלא במים מה מים אלמלא מים אין העולם יכול לעמוד כך אלמלא ישראל והתורה נ"י אלמלא ישראל אין תורה ולא נתקיימו שמים וארץ שנאמר וכו' לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר ירמיה לב כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ואומר ירמיהו ל״א:ל״ג כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל וגו' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם: ד"א שפכי כמים לבך מה מים הללו אדם נותן זרעים בארץ ומעביר עליהם מים מצמיחים ומגדלין פירות וחיין מהם בני אדם וכל באי העולם כמו כן יהיו בני ישראל לעתיד שנאמר ישעיהו מ״ד:ג׳ כי אצק מים על צמא וגו'. מכאן אמרו חכמים באותה שעה יחלקו ישראל לארבעה כתות זה יאמר לה' אני ישעיהו מ״ד:ה׳ וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה וגו'. זה יאמר לה' אני אלו צדיקים גמורים וזה יקרא בשם יעקב אלו בני הרשעים וזה יכתוב ידו לה' אלו רשעים שפרשו מן דרכם הרעה וחזרו ועשו תשובה ובשם ישראל יכנה אלו גרי אמת.

7 נדרים פתח ↗

אֵין בֵּין הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לַמּוּדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶם אוֹכֶל נֶפֶשׁ.

8 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לִפְנֵי שְׁבִיעִית — אֵינוֹ יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת. וּבַשְּׁבִיעִית — אֵינוֹ יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן הַנְּטִיעוֹת הַנּוֹטוֹת. נָדַר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל, לִפְנֵי שְׁבִיעִית — יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַפֵּירוֹת, וּבַשְּׁבִיעִית — יוֹרֵד וְאוֹכֵל.

9 נדרים פתח ↗

כְּתַנָּאֵי: ״קֻוֽנָּם כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ״ וַאֲכָלָהּ, בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ — מָעַל, לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן. ״כִּכָּר זוֹ עָלַי לְהֶקְדֵּשׁ״ וַאֲכָלָהּ, הוּא — מָעַל, חֲבֵירוֹ — לֹא מָעַל. לְפִיכָךְ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

11 פסקי הרא"ש על נדרים פתח ↗

השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ושניהם אסורין להעמיד תנור וכירים ולגדל תרנגולים. היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו לא יכנס לחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו לתוך שלי אני נכנס ואינו נכנס לתוך שלך. וכופין את הנודר למכור חלקו. היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך. הא דקתני וכופין את הנודר למכור חלקו משמע דקאי אף אדר"א בן יעקב דאע"ג דשרי למודר ליכנס מ"מ חיישי' שמא ישתמש בו תשמיש של איסור כגון ב מעמיד רחיים ותנור וגידול תרנגולין הלכך כופין את הנודר למכור חלקו ונאסר משום דפשע בין שהדיר א"ע מחלק חבירו בין שהדיר את חבירו מחלקו. והא דאוקמא הש"ס לעיל בנודר בנדור מחבירו הנאה אבל במודר הנאה לא היינו כדי לדחות הא דבעי למפשט דבהדירו נמי פליגי ולא קי"ל כהאי דיחוייא אלא כרבינא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה בבא קמא דף נא: דפליגי בברירה הלכך בהדירו נמי פליגי ואין אנו צריכין להגיה המשנה אלא כמו שהיא שנויה היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו כגון שהדירו חבירו שלא יכנס לרשותו כופין את הנודר למכור חלקו למודר משום דפשע וכדי שלא יכשל חבירו על ידו כייפינן ליה כי היכי דאם אסר חלק חבירו עליו דכייפינן ליה כדי שלא יכשל הוא כך חשו חכמים למכשול חבירו בפשיעתו כמו שחששו שלא יכשל הוא והא דקאמר ת"ש היה אחד מהם מודר מחבירו הנאה ובעי למיפשט דבהדירו נמי פליגי משום דמשמע ליה לישנא דהיה אחד מהן מודר הנאה מחבירו כגון שהדירו חבירו ופליגי בברירה ולית להו טעמא דקנסא והא דקתני וכופין את הנודר לאו דוקא נודר אלא המודר שלא יבא לידי מכשול דלית ליה טעמא דקנסא אי פליגי בברירה ותדע דהכי הוא מדקאמר אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו והא מינס אניס אלמא דכופין אותו אנודר קאי דאי אמדיר מי אנסו להדיר את חבירו ומשני תני נדור מחבירו הנאה לא שמגיה המשנה אלא שמשנה פי' המשנה היה אחד מהם מודר הנאה כגון שאסר נכסי חבירו עליו כופין רת הנודר כדי שלא יבא לידי מכשול כך נ"ל לפרש סוגיא זו וכן משמע בירושלמי שיותר ראוי לקנוס הנותן לפני חבירו מכשול מהמביא את עצמו לידי מכשול דגרסי' בירושל' ה"א בתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך ואת אמרת כופין לא על הדא אתמרת אלא על הדא וכופין את הנודר למכור חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא אלמא דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו אלא דבהא פליג אגמ' דידן דגמרא דידן חייש' לתרוייהו. והרמב"ם ז"ל כתב בחיבורו פ"ז ה"העל דרך הירושל' והרמב"ן ז"ל כתב דלא כייפינן אלא לנדור והוא נודר דאסר הניית חבירו עליו אבל לא המדיר את חבירו דחיישינן למכשול עצמו ולא למכשול חבירו וכאשר כתבתי כך נראה לי דיש לחוש למכשול חבירו בפשיעתו כמו למכשול עצמו ובתוספתא פ"ב שנינו היה אחד מהן רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו פי' שניהם הדירו זה את זה וא' מהן רגיל כופין את הרגיל והאי כפיי' כשאמר חצירי אבל אומר חצר זה לעולם אסור: גמ' אמר רבא אמר זעירי מחלוקת כשיש בה כדי חלוקה אבל אין בה כדי חלוקה ד"ה מותר אמר ליה רב יוסף הרי בית הכנסת דכמי שאין בה כדי חלוקה דמי ותנן שניהם אסורין בדבר של אותה העיר אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת בשאין בה כדי חלוקה אבל בשיש בה כדי חלוקה דברי הכל אסור אמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב דשרי כשאין בה כדי חלוקה משום ברירה ואפילו הכי כשיש בה כדי חלוקה לא סמכינן אברירה כיון דיש לתקן בחלוקה וקשה דהכא פסיק כר"א בן יעקב ובשילהי מסכת י"ט דף לח. פסיק הש"ס כר' אושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה בדאורייתא אין ברירה ורב נחמן נמי קאמר בריש האיש מקדש קידושין דף מב: האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח וכו' משום דאין ברירה וקי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני ופסקינן נמי בפרק המוכר את הבית בבא בתרא דף סה. דאחין שחלקו אין להם דרך זה על זה דמוכר בעין רעה מוכר אלמא לקוחות הן והא דפסקינן בפרק בית כור בבא בתרא דף קז. כרב דאמר בטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו אלא משום דהוו כלקוחות באחריות וברוב ספרים בפ"ק דבבא קמא ווו דף ט. כתוב כיורשין והיה אומר רבינו תם הא דפסקינן הכא כרבי אליעזר בן יעקב לאו מטעמיה דאיהו סבר יש ברירה כדאיתא בפ' שור שנגח את הפרה בבא קמא דף נא: אלא משום דחשבינן לה ויתור כדאיתא בפרק חזקת הבתים בבא בתרא דף נז: ומותר במודר ויתור הנאה ואע"ג דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי היכא דמוכחא לא סמכינן אהאי כללא ובתמורה בפ' כל האסורין תמורה דף ל. גבי השותפין שחלקו אחד נטל תשעה וכלב וא' נטל עשרה טלאים כולן אסורין משום מחיר כלב ופריך וניקו חד מנייהו להדי כלב ואינך נשתרו היינו מכח ברירה כדמוכח בפ"ק דבכורות דף כ: למאן דאמר יש ברירה פריך אע"ג דלית הלכתא הכי כדאשכחן בריש פרק ב' דכתובות דף טז. דפריך סתמא דהש"ס ונימא הלך אחר רוב נשים אע"ג דקי"ל כשמואל בריש המוכר פירות בבא בתרא דף צב. דאין הולכין בממון אחר הרוב ולפי הך פיסקא אם הדירו זה את זה מדריסת הרגל אסורין ליכנס לחצר כיון דגלי אדעתייהו דקפדי אדריסת הרגל ואם הדיר בעל החצר א אחד מן השוק מותר ליכנס לחצר דויתור מותר במודר הנאה ורבי' שמשון בשם ר"י בסוף השולח גיטין דף מח: דהלכתא דבדאוריי' יש ברירה כדמוכח הכא ובההיא דבית כור דפסיק כרב דאמר בטלה מחלוקת וההיא דתמורה וההיא דפסיק במסכתא יום טוב כרבי אושעיא לאו בכוליה מלתא פסיק כוותיה דקאמר בדאוריי' אין ברירה אלא במאי דקאמר בדרבנן יש ברירה פסיק כוותיה וה"ה בדאורייתא אלא במאי דאיירי התם במילי דרבנן קא פסיק וההיא דרב נחמן י"ל דהא דקאמר לקוחות הן לאו לקוחות ממש אלא כלקוחות דאדעתא דהכי פליג דליהוי כלקוחות לענין מחילה ואונאה וביטול מקח דאינן רוצין שיהנו זה את זה וכן ההיא דהמוכר את הבית לענין זה הן כלקוחות שדעתם להסתלק זה מזה שלא יהא להם עוד שום עסק זה עם זה ולפום הך פיסקא שותפין שהדירו זה את זה מדריסת הרגל מותרין ליכנס לחצר ואם הדיר אחד מן השוק אסור ליכנס לחצר דויתור אסור דטובא סתמות איכא לעיל דויתור אסור ומשום ברירה אין להתיר בשותפין בשיש דין חלוקה דלא שרי ר"א משום ברירה כיון שיש תקנה בחלוקה וכ"ש איניש דעלמא דלמה יכנס בחצר והא דשרי ר' אליעזר במתני' לאיניש דעלמא צריך לומר דמיירי לצורך עסק א' מבני חצר ומצאתי כתוב בשם ה"ר שלמה בר אברהם הצרפתי ז"ל דהך ברירה לאו כברירה דעלמא הוא דנימא לבתר דפלגי איגלאי מלתא שזהו חלק הראוי ליפול בגורלו כדאמר גבי כתב גט לשתי נשיו לאיזו שארצה אגרש בו גיטין דף כד. דאע"ג דלא נתברר מעיקרא לשם מי נכתב ואח"כ כשיגרש בו האחת אמרי' הוברר הדבר למפרע דלשם זו נכתב וכן גבי ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דמאי פ"ז מ"ד וכן האחין שחלקו יורשין הוו הכא לא שייך למימר לבסוף כשיחלוקו זה חלקו הראוי לו וכן דרך שהרי מותר לילך בכל החצר וכן חבירו אלא הכא היינו טעמא דשרי ר' אליעזר כשאין בה כדי חלוקה דמשום דכיון דע"כ שלחבירו קנוי לו החצר ללכת בכולו אין כח בידו לאוסרו עליו דהוי כאוסר על חבירו את שלו והיינו יש ברירה דקאמר דכל עידן דעייל בחצר רואין כאילו מקום דריסתו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקרא קנין היא דהוי כמאן דזכי להיותה קנויה לכל אחד בפני עצמו בשעה שתדרוך בה כף רגלו בשעת דריסתו וההיא דפרק שור שנגח דמיא להאי שהבור קנוי לו כולו להשתמש בו בשעת תשמישו אבל כשיש בו כדי חלוקה אסור דכיון דיכול לכופו מהני ליה הלה במה שאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר:

11 פני משה על תלמוד ירושלמי נדרים פתח ↗

גמ' ה"ג כיני מתניתא רחבה שאין דרך הרבים מפסקתה אבל רחבה שדרך הרבים מפסקתה כעולי בבל היא וכן הוא בתוספתא סוף פ"ב כלומר הא דקתני במתני' רחבה דבר של אנשי העיר מיקרי דוקא אם אין דרך הרבים הבאים מחוץ לעיר מפסקתה אבל דרך הרבים מעלמא מפסקתה לאו דידהו מיקרי וכדבר של עולי בבל היא:

12 בבא בתרא פתח ↗

אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְרֵישׁ לָקִישׁ, סָבַר לַהּ כִּדְדָרֵשׁ רָבָא: ״אֲנִי חוֹמָה״ – זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, ״וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת״ – אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא רְמָא כְּרָגָא אַרַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עֲבַרְתְּ אַדְּאוֹרָיְיתָא וְאַדִּנְבִיאֵי וְאַדִּכְתוּבֵי. אַדְּאוֹרָיְיתָא – דִּכְתִיב: ״אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ״ – אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מְחַבֵּב עַמִּים – כׇּל קְדוֹשָׁיו יִהְיוּ בְּיָדֶךָ. ״וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּכַתְּתִים רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד תּוֹרָה, ״יִשָּׂא מִדַּבְּרוֹתֶיךָ״ – לִישָּׂא וְלִיתֵּן בְּדִבּוּרוֹתָיו שֶׁל מָקוֹם. אַדִּנְבִיאֵי – דִּכְתִיב: ״גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם, וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים״ – אָמַר עוּלָּא: פָּסוּק זֶה בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית נֶאֱמַר: ״אִי תָּנוּ״ כּוּלְּהוּ – ״עַתָּה אֲקַבְּצֵם״, וְאִם ״מְעַט״ מֵהֶם – ״יָחֵלּוּ מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים״. אַדִּכְתוּבֵי – דִּכְתִיב: ״מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ, לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם״; וְאָמַר רַב יְהוּדָה: ״מִנְדָּה״ – זוֹ מְנָת הַמֶּלֶךְ, ״בְּלוֹ״ – זוֹ כְּסַף גֻּולְגָּלְתָּא, ״וַהֲלָךְ״ – זוֹ אַרְנוֹנָא. רַב פָּפָּא רְמָא כַּרְיָא חַדְתָּא אַיַּתְמֵי, אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי לְרַב פָּפָּא: וְדִילְמָא לָא מִידְּוִיל! אֲמַר לֵיהּ: מִישְׁקָל שָׁקֵילְנָא מִנַּיְיהוּ; אִי מִידְּוִיל – מִידְּוִיל, וְאִי לָא – מַהְדַּרְנָא לַהּ נִיהֲלַיְיהוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַכֹּל לַאֲגַלֵּי גָפָא, אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי; אֲבָל רַבָּנַן – לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא. הַכֹּל לְכַרְיָא פַּתְיָא, אֲפִילּוּ מֵרַבָּנַן; וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא נָפְקִי בְּכָלוֹזָא, אֲבָל נָפְקִי בְּכָלוֹזָא – רַבָּנַן לָאו בְּנֵי מִיפָּק בְּכָלוֹזָא נִינְהוּ. רַבִּי פָּתַח אוֹצָרוֹת בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, אָמַר: יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַלְמוּד, בַּעֲלֵי הֲלָכָה, בַּעֲלֵי הַגָּדָה; אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ אַל יִכָּנְסוּ. דָּחַק רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם וְנִכְנַס. אָמַר לוֹ: ״רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי!״ אָמַר לוֹ: ״בְּנִי, קָרִיתָ?״ אָמַר לוֹ: ״לָאו״. ״שָׁנִיתָ?״ אָמַר לוֹ: ״לָאו״. ״אִם כֵּן, בַּמָּה אֲפַרְנְסֶךָ?״ אָמַר לוֹ: ״פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב וּכְעוֹרֵב״. פַּרְנְסֵיהּ. בָּתַר דִּנְפַק יְתֵיב רַבִּי וְקָא מִצְטַעַר, וְאָמַר: אוֹי לִי שֶׁנָּתַתִּי פִּתִּי לְעַם הָאָרֶץ! אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: שֶׁמָּא יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם תַּלְמִידְךָ הוּא, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵיהָנוֹת מִכְּבוֹד תּוֹרָה מִיָּמָיו? בָּדְקוּ וְאַשְׁכַּח. אָמַר רַבִּי: יִכָּנְסוּ הַכֹּל. רַבִּי לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי: אֵין פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ. כְּהַהוּא דְּמֵי כְלִילָא דִּשְׁדוֹ אַטְּבֶרְיָא, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי וַאֲמַרוּ לֵיהּ: ״לִיתְּבוּ רַבָּנַן בַּהֲדַן״. אֲמַר לְהוּ: ״לָא״. אֲמַרוּ לֵיהּ: ״עָרְוקִינַן״. אֲמַר לְהוּ: ״עֲרוֹקוּ״. עֲרַקוּ פַּלְגֵיהוֹן, דַּלְיוּהּ פַּלְגָא. אֲתוֹ הָנְהוּ פַּלְגָא קַמֵּי דְּרַבִּי, אֲמַרוּ לֵיהּ: ״לִיתְּבוּ רַבָּנַן בַּהֲדַן״. אֲמַר לְהוּ: ״לָא״. ״עָרְוקִינַן״. ״עֲרוּקוּ״. עֲרַקוּ כּוּלְּהוּ, פָּשׁ הַהוּא כּוֹבֵס. שַׁדְיוּהּ אַכּוֹבֵס. עֲרַק כּוֹבֵס, פְּקַע כְּלִילָא. אָמַר רַבִּי: רְאִיתֶם שֶׁאֵין פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ. וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר וְכוּ׳. וּרְמִינְהִי: הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְלָנָה בְּתוֹכָהּ וְהוּדְּחָה עִמָּהֶן, הֵן בִּסְקִילָה, וּמָמוֹנָן פָּלֵט. וְאִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֵן בְּסַיִיף, וּמָמוֹנָן אָבֵד! אָמַר רָבָא, לָא קַשְׁיָא: הָא לִבְנֵי מָתָא, הָא לְיָתוֹבֵי מָתָא. כִּדְתַנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵאַנְשֵׁי הָעִיר; כׇּל שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ, פָּחוֹת מִכָּאן – מוּתָּר. מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר; כׇּל שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ, פָּחוֹת מִכָּאן – מוּתָּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ. וּלְכׇל מִילֵּי מִי בָּעִינַן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ? וְהָתַנְיָא: שְׁלֹשִׁים יוֹם – לְתַמְחוּי, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים – לְקוּפָּהּ, שִׁשָּׁה – לִכְסוּת, תִּשְׁעָה – לִקְבוּרָה, שְׁנֵים עָשָׂר – לְפַסֵּי הָעִיר! אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין ״שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״ – לְפַסֵּי הָעִיר תְּנַן. וְאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל לְפַסֵּי הָעִיר, וַאֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי; אֲבָל רַבָּנַן – לָא, דְּרַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא. אֲמַר רַב פָּפָּא: לְשׁוּרָא וּלְפָרָשָׁאה וּלְטֻרְזִינָא – אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי; אֲבָל רַבָּנַן – לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא. כְּלָלָא דְמִילְּתָא: כׇּל מִילְּתָא דְּאִית לְהוּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ – אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי. רַבָּה רְמָא צְדָקָה אַיַּתְמֵי דְּבֵי בַּר מָרִיּוֹן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים – אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לְאַחְשׁוֹבִינְהוּ קָא עָבֵידְנָא. אִיפְרָא הוֹרְמִיז, אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, שַׁדַּרָה אַרְנְקָא דְּדִינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַרָה: לֶיהֱוֵי לְמִצְוָה רַבָּה. יָתֵיב רַב יוֹסֵף וְקָא מְעַיֵּין בַּהּ, מַאי ״מִצְוָה רַבָּה״? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִדְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם, שְׁמַע מִינַּהּ

12 נדרים פתח ↗

תַּנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן: דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״. אָמַר לוֹ: בְּמִדְיָן נָדַרְתָּ — לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרְךָ בְּמִדְיָן. דִּכְתִיב: ״וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה״ — אֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב: ״וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה״.

1 ר' אליעזר בן יעקב אומר הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו והלה נדר שלא יאכל אצלו אע"פ ששניהם נודרין זה נגד זה הרי אלו נדרי זירוזין.

2 נדרי הבאי אמר קונם אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו שוקלת עשרים ליטרין אם לא שתיתי יין שלוגו יפה דינר זהב אם לא ראיתי נחש שעוביו כקורת בית הבד כשם שנדרי הבאי מותרות כך שבועות הבאי מותרות.

3 תולין להרגין לחרמין למוכסין לתרומה ולכותי ולבית המלך ואין תולין להן לישראל.

4 הרי נטועות האלו קרבן עד שיקציצו טלית זו קרבן עד שתשרף פרה זו קרבן עד שתשחט כיון שנקצצו וכיון שנשרפה וכיון שנשחטה יוצא לחולין.

5 הנודר מישראל אסור בגרים מן הגרים מותר בישראל הנודר מישראל אסור בכהנים ובלוים מכהנים ולוים מותר בישראל הנודר מן הכהנים מותר בלוים מן הלוים מותר בכהנים מאוכלי השום ר' יהודה אוסר אף בכותים שישראל נהנין לו לוקח ביתר ומוכר בפחות ר' יוסי אומר אין שומעין לו.

6 אינו אומר שופטים י״ד:ג׳ כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים עובדי כוכבים מגלי עריות שופכי דמים לא נאמר אלא הערלים וכן מצינו שלא נתחתם נז"ד של עובדי כוכבים אלא הערלים שנאמר יחזקאל ל״ב:כ״ה כולם ערלים וגו' ר' או' גדולה מילה שכל מצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר בראשית י״ז:א׳ התהלך לפני והיה תמים ד"א גדולה מילה שאלמלא היא לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר ירמיהו ל״ג:כ״ה אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.

7 אין בין המודר הנאה מחבירו סתם למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים מעדות עדות ממון ועדות נפשות חולה נכנס לבקרו היה לו חולה אינו נכנס ומבקרו ושואל בשלומו היה כהן זורק עליו דם חטאתו ודם אשמו מפני דרכי שלום ורוחץ עמו במרחץ וישן עמו במטה ר' יהודה אומר על הקטנה בימות החמה ועל הגדולה בימות הגשמים רוחץ עמו באמבטי גדולה ומזיע עמו במרחץ קטנה.

8 המודר הנאה מחבירו בפני שביעית לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנטיעות בשביעית יורד לתוך שדהו ואוכל מן הנטיעות.

9 דבר זה הקדש ואכלה בין הוא בין חבירו ה"ז מעל לפיכך יש לה פדיון אם אמר הרי הוא עלי ואכלה מעל בטובת הנאתו אכלה אחר ה"ז לא מעל לפיכך אין לה פדיון דברי ר"מ ר"ש אומר זה לא מעל והלה נוטל ואוכל ר' יוסי אומר שנדרו קודם להפקירו.

10 כשם ששניהם אסורים לדור בחצר כך שניהם אסורין לדור במבוי כשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולין כך שניהם אסורין לגדל בהמה דקה.

11 היה אחד מהן ראוי להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו רחבה שדרך הרבים מפסקתה הרי הוא של עולי בבל אין דרך הרבים מפסקתה הרי הוא של אנשי אותה העיר.

12 המודר הנאה מעירו או מבני עירו ובא אחר וישב שם שלשים יום מותר בו מיושבי עירו ובא אחר וישב שם שלשים יום אסור בו המודר הנאה מחבירו בפניו אין נשאלין לו אלא בפניו שלא בפניו נשאלין לו בפניו ולא בפניו.

2 פני משה על תלמוד ירושלמי שבועות פתח ↗

תני. בתוספתא פ"ב דנדרים:

6 אוצר מדרשים פתח ↗

י״א וביום השמיני ימול ויקרא י״ב ג' את מוצא השבת והמילה מדיינות זו את זו, אמרה שבת אני גדולה ממך שבי שיכלל עליונים ותחתונים שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי, אמרה לה המילה אני גדולה ממך שאלולי אני לא נברא העולם שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ירמיה ל״ג כ״ה. א״ר יהודה ב״ר שלום משל לשתי מטרוניות שלא היה העם יודע להפריש איזה מהם גדולה מחברתה, כיון שהעביר אחת לפני חברתה ידעו הכל שאותה שעברה לפני חברתה היא הקטנה, כך השבת כיון שנדחת מפני המילה אנו יודעין שהמילה גדולה מן השבת, וכן אברהם לא הניח מצוה שלא עשאה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם וגו׳ ואומר כי ידעתיו וגו׳, ואעפ״כ לא נקרא שלם עד שמל עצמו שנאמר התהלך לפני והיה תמים.

6 שיר השירים רבה פתח ↗

רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יוּדָן אָמַר, אֲנִי חֲבַצֶּלֶת, לֹא הִיא חֲבַצֶּלֶת וְלֹא הִיא שׁוֹשַׁנָּה, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָהּ חֲבַצֶּלֶת, הִגְדִּילָה קוֹרֵא אוֹתָהּ שׁוֹשַׁנָּה, חֲבַצֶּלֶת, וְלָמָּה נִקְרֵאת חֲבַצֶּלֶת, שֶׁחֲבוּיָה בְּצִלָּהּ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָשַׁל אֶת הַצַּדִּיקִים בַּמְשֻׁבָּח שֶׁבַּמִּינִים, וּבַמְשֻׁבָּח שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין. הַמְשֻׁבָּח שֶׁבַּמִּינִים, כְּשׁוֹשַׁנָּה, וּבַמְשֻׁבָּח שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים, וְלֹא כְּשׁוֹשַׁנַּת הָהָר שֶׁנּוֹחָה לְהִכָּמֵשׁ, אֶלָּא כְּשׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים שֶׁמַּרְטֶבֶת וְהוֹלֶכֶת. מָשַׁל אֶת הָרְשָׁעִים בַּמְגֻנֶּה שֶׁבַּמִּינִים וּבַמְגֻנֶּה שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין, מְגֻנֶּה שֶׁבַּמִּינִים תהלים פג, יד: כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ, אִם תֹּאמַר כַּמֹּץ שֶׁבַּבִּקְעָה, כְּבָר יֵשׁ בּוֹ לִחְלוּחַ, אֶלָּא ישעיה יז, יג: וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אָנִי, שֶׁנְּתוּנָה בְּעִמְקֵי הַצָּרוֹת, וּכְשֶׁיִּדְלֵנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהַצָּרוֹת, אֲנִי מַרְטֶבֶת מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּשׁוֹשַׁנָּה וְאוֹמֶרֶת שִׁירָה לְפָנָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה כו, טז: ה' בַּצַּר פְּקָדוּךָ. אָמַר רַבִּי אַחָא, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁאַתְּ מַעֲמִיק עֵינֶיךָ בִּי, אֲנִי מַרְטֶבֶת מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּשׁוֹשַׁנָּה וְאוֹמֶרֶת שִׁירָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים קל, א: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'. רַבָּנָן אָמְרִין כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲמָרַתְהוּ, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אָנִי, שֶׁאֲנִי נְתוּנָה בְּעִמְקֵי גֵּיהִנֹּם, וּכְשֶׁיִּגְאָלֵנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמַּעֲמַקֶּיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים מ, ג: וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן, אֲנִי מַרְטִיבָה מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאוֹמֶרֶת לְפָנָיו שִׁירָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים מ, ד: וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ. אַתְיָא דְרַבָּנָן כְּהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי, עֲתִידִים שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם לֶעָתִיד לָבוֹא שֶׁיָּבוֹאוּ לְקַטְרֵג אֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמְרִים רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵלוּ עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵלּוּ עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֵלּוּ גִּלּוּ עֲרָיוֹת וְאֵלּוּ גִּלּוּ עֲרָיוֹת, אֵלּוּ שָׁפְכוּ דָּמִים וְאֵלּוּ שָׁפְכוּ דָּמִים, מִפְּנֵי מָה אֵלּוּ יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם וְאֵלּוּ אֵין יוֹרְדִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵשִׁיב לָהֶם וְאוֹמֵר אִם כֵּן הוּא יֵרְדוּ כָּל הָעַמִּים עִם אֱלֹהֵיהֶם לְגֵיהִנֹּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מיכה ד, ה: כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו. אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן אִלּוּ לֹא הָיָה הַדָּבָר כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, כִּבְיָכוֹל ישעיה סו, טז: כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט, ה' שׁוֹפֵט, אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא נִשְׁפָּט, הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ תהלים כג, ד: גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי. דָּבָר אַחֵר, שִׁבְטְךָ אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין, וּמִשְׁעַנְתְּךָ זוֹ תּוֹרָה, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי וגו', יָכוֹל בְּלֹא יִסּוּרִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: אַךְ, יָכוֹל בָּעוֹלָם הַזֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים.

7 מגילה פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵין בֵּין הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לַמּוּדָּר מִמֶּנּוּ מַאֲכָל, אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אוֹכֶל נֶפֶשׁ.

9 שבועות פתח ↗

לְמֵימְרָא דְּסָבְרִי רַבָּנַן יֵשׁ מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת?! וְהָתַנְיָא: ״כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ״, וַאֲכָלָהּ – בֵּין הוּא בֵּין חֲבֵירוֹ מָעַל; לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן. ״כִּכָּר זוֹ עָלַי הֶקְדֵּשׁ״ – הֲרֵי הוּא מָעַל, חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל; לְפִיכָךְ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

11 ר"ן על נדרים פתח ↗

אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין - לפי שהוא גרם לעצמו אלא אי אמרת דלא נדר הוא אמאי כופין הא מינס אניס ואם תאמר ולימא ליה לעולם בהדירו חבירו עסקינן וכי קתני כופין את הנודר את המדיר קאמר יש לומר דלא סבירא לן שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו של חבירו ואיכא למיחש שמא יכשל ויש לתמוה על הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל שכתב דלמדיר הוא שכופין שאע"פ שזה הוא דרך הירושלמי אין זה דרך הגמרא שלנו וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ומיהו אם היה רגיל להדיר כופין אותו למכור והכי תניא בתוספתא פ"ב היה א' מהם רגיל להדיר הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור חלקו ומפרש בירושלמי דבתרי זימנין מיקרי רגיל דאמרינן התם עברת לך קמייתא ועברו עלך תניינא ועברו עלך מכאן ואילך או מכור חלקך או שרי נדרך ולא איפשטא בעיין אי פליגי רבנן אפי' בהדירו וא"ת וליפשוט ליה מדתנן לקמן נדרים דף מז: הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרים בדבר של עולי בבל ואסורים בדבר של אותה העיר ואיזה דבר של אותה העיר הרחבה והמרחץ ובית הכנסת אלמא אפילו בהדירו פליגי תירץ הרב ר' יונה ז"ל דהתם היינו טעמא משום דאע"ג דמודר אניס כיון דנודר לא אניס ואסור שניהם אסורים דאי שרית מודר לא ציית נודר ומשום הכי לא פלוג רבנן:

12 סנהדרין פתח ↗

קַשְׁיָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן, מַהוּ? ״וַיַּדִּיחוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שֶׁהוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן? אוֹ דִילְמָא, אֲפִילּוּ הוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן? תָּא שְׁמַע: הִדִּיחוּהָ נָשִׁים וּקְטַנִּים, אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּהוּדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן! הָנָךְ בָּתַר נַפְשַׁיְיהוּ גְּרִידִי, הָנֵי בָּתַר נָשִׁים וּקְטַנִּים גְּרִידִי. עַד שֶׁיּוּדַח רוּבָּהּ. הֵיכִי עָבְדִינַן? אָמַר רַב יְהוּדָה: דָּנִין וְחוֹבְשִׁין, דָּנִין וְחוֹבְשִׁין. אֲמַר לֵיהּ עוּלָּא: נִמְצָא אַתָּה מְעַנֶּה אֶת דִּינָן שֶׁל אֵלּוּ! אֶלָּא, אָמַר עוּלָּא: דָּנִין וְסוֹקְלִין, דָּנִין וְסוֹקְלִין. אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דָּנִין וְסוֹקְלִין, דָּנִין וְסוֹקְלִין, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מַרְבִּין לָהֶן בָּתֵּי דִינִין. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר יוֹסֵי אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הָהִיא״ – אִישׁ וְאִשָּׁה אַתָּה מוֹצִיא לִשְׁעָרֶיךָ, וְאִי אַתָּה מוֹצִיא כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ לִשְׁעָרֶיךָ! אֶלָּא, מַרְבִּין לָהֶן בָּתֵּי דִינִין וּמְעַיְּינִין בְּדִינֵיהֶן, וּמַסְּקִינַן לְהוּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל, וְגָמְרִי לְהוּ לְדִינַיְיהוּ, וְקָטְלִי לְהוּ. ״הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר וְכוּ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לָנוּ בְּתוֹכָהּ וְהוּדְּחוּ עִמָּהּ – אִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם, הֵן בְּסַיִיף וּמָמוֹנָן אָבֵד. פָּחוֹת מִיכָּן, הֵן בִּסְקִילָה וּמָמוֹנָן פָּלֵט. וּרְמִינְהִי: כַּמָּה יִהְיֶה בָּעִיר וְיִהְיֶה כְּאַנְשֵׁי הָעִיר? שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ! אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, הָא לְמִיהְוֵי מִבְּנֵי מָתָא, הָא לְמִיהְוֵי מִיָּתְבֵי מָתָא. וְהָתַנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מִבְּנֵי הָעִיר, אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ, פָּחוֹת מִיכָּן – מוּתָּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ. בְּיוֹשְׁבֵי הָעִיר, אִם נִשְׁתַּהָא שְׁלֹשִׁים יוֹם – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ, פָּחוֹת מִיכָּן – מוּתָּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ. ״הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ״ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַחֲרֵם אוֹתָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ״ – פְּרָט לְנִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּחוּצָה לָהּ. ״וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ״ – לְרַבּוֹת נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ. ״שְׁלָלָהּ״ – וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם. ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ״ – לְרַבּוֹת נִכְסֵי רְשָׁעִים שֶׁחוּצָה לָהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ יֹאבֵדוּ? מִי גָּרַם לָהֶם שֶׁיָּדוּרוּ בְּתוֹכָהּ? מָמוֹנָם. לְפִיכָךְ מָמוֹנָם אָבֵד. אָמַר מָר: ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ״ – לְרַבּוֹת נִכְסֵי רְשָׁעִים שֶׁבְּחוּצָה לָהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּבְנִקְבָּצִים לְתוֹכָהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: פִּקְדוֹנוֹת שֶׁל אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת מוּתָּרִין. הֵיכִי דָמֵי? אִי לֵימָא דְּעִיר אַחֶרֶת וְאִיתַנְהוּ בְּגַוַּהּ – פְּשִׁיטָא דְּמוּתָּרִין, לָאו שְׁלָלָהּ הוּא! וְאֶלָּא דִּידְהוּ וְאִיתַנְהוּ בְּעִיר אַחֶרֶת. אִי דְּנִקְבָּצִין לְתוֹכָהּ – אַמַּאי מוּתָּרִין? וְאִי אֵין נִקְבָּצִין לְתוֹכָהּ – הָא אַמְרַהּ חֲדָא זִימְנָא! לָא, לְעוֹלָם דְּעִיר אַחֶרֶת דְּמַפְקְדִי בְּתוֹכָהּ. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת, כְּדִידֵיהּ דָּמֵי? קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת – אֲסוּרָה. עִיסָּה חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת – מוּתֶּרֶת. מַאי טַעְמָא? בְּהֵמָה כְּמַאן דְּלָא פְּלִיגָא דָּמְיָא, עִיסָּה כְּמַאן דִּפְלִיגָא דָּמְיָא. בָּעֵי רַב חִסְדָּא: בֶּהֱמַת עִיר הַנִּדַּחַת מַהוּ דְּתִיתְהֲנֵי בַּהּ שְׁחִיטָה לְטַהֲרָהּ מִידֵי נְבֵילָה? לְפִי חֶרֶב אָמַר רַחֲמָנָא, לָא שְׁנָא שַׁחֲטַהּ מִשְׁחָט, לָא שְׁנָא קַטְלַהּ מִקְטָל. אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּשַׁחְטַהּ מַהְנְיָא לַהּ שְׁחִיטָה? מַאי? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַב יוֹסֵף: שְׂעַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת מַהוּ? אָמַר רָבָא: הָא דִּרְשָׁעִיּוֹת אָסוּר? ״תִּקְבֹּץ וְשָׂרַפְתָּ״ כְּתִיב. מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבִיצָה וּשְׂרֵיפָה – יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר תְּלִישָׁה וּקְבִיצָה וּשְׂרֵיפָה. אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּפֵיאָה נׇכְרִית, הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּמְחוּבָּר בְּגוּפַהּ, כְּגוּפַהּ דָּמְיָא. לָא צְרִיכָא דִּתְלֵי בְּסִיבְטָא. כְּנִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ דָּמֵי וְאָבַד? אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּעָיְילָא וְנָפְקָא, כִּלְבוּשַׁהּ דָּמֵי? תֵּיקוּ. ״וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ״ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לָהּ רְחוֹב – אֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לָהּ רְחוֹב – עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: ״רְחוֹבָהּ״ – מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, וּמָר סָבַר: ״רְחוֹבָהּ״ – הַשְׁתָּא נָמֵי מַשְׁמַע.

« תוספתא נדרים א׳ תוספתא נדרים ג׳ »