תוספתא כפשוטה על עירובין א׳

1 תוספות על עירובין פתח ↗

ועושה פס שלש אמות - וצריך לחי אחר דהאי פס לא מהני הואיל ומופלג מן הכותל שלש דאמר לקמן דלא הוי לחי ומשום הכי פריך מדר' אמי ומדר' אסי שהיה לו להתבטל לאותו התקון:

2 עירובין פתח ↗

תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא: מָבוֹי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים אַמָּה יְמַעֵט, וְאִם יֵשׁ לוֹ צוּרַת הַפֶּתַח אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט.

2 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִקְּשׁוּ בְּנֵי מְבוֹאוֹת לְהַעֲמִיד לָהֶן דְּלָתוֹת – בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים מְעַכְּבִין עֲלֵיהֶן.

3 תוספות על עירובין פתח ↗

על זה ועל זה נחלקו - לא שייך למימר הכא טעמיה דב"ש אתא לאשמעינן דכיון דאמר ת"ק לא נחלקו בדין הוא שיש לו להשיב ולומר נחלקו:

3 רש"י על ברכות פתח ↗

ולא כלום – כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין:

4 ריטב"א על סוכה פתח ↗

וכן שתי קורות המתאימות. פירוש עומדות שוות זו סמוכה לזו לא בזו כדי לקבל אריח שהוא חצי לבינה ושיעורו טפח ומחצה דלבינה ג׳‎ טפחים על ג׳‎ טפחים ואריח רחבו טפח ומחצה וארכו ג׳‎ ולא בזו לקבל אריח בשיעור רוחב קורות מבוי אם מקבלות שתיהן אריח לרחבו טפח שיפריד מן האריח אצבע בקורה זו ואצבע בקורה זו וישאר טפח אין צריך להביא קורה אחרת דהויא לה מחיצה מעלייתא ואם לאו צריך להביא קורה אחרת:

4 תוספות על סוכה פתח ↗

הא זה וזה בתוך עשרים אמרינן חבוט רמי. וא"ת מאי קושיא אדפריך מרבי יוסי ברבי יהודה ליסייעיה מרבנן דלית להו רואין דהא רבנן פליגי עליה כדמוכח פ"ק דעירובין דף יד. ושם דאמר אביי רבי יוסי סבר לה כאבוה בחדא ופליג עליה בחדא סבר לה כאבוה בחדא דאית ליה רואין ויש לומר דטעמא דרבנן לאו משום דלית להו חבוט רמי בפחות מטפח אלא משום דפסלי קורה המונחת באותו ענין שאינה ראויה לקבל אריח דבעו רחבה ובריאה ולא אמרינן רואין לפסול קורה הניטלת ברוח ושתי קורות המתאימות אפילו בפחות משלשה משום דראויה לקבל אריח בעו אבל אי הוה להו הכא ראוין אפילו בפחות משלשה יש לנו ללמוד מדברי רבי יוסי ברבי יהודה שאפילו במופלג שלשה היו אומרים רואין דהא לא פליגי אלא במאי דלית להו רואין אלא מטעמא דפרישית:

5 ריטב"א על סוכה פתח ↗

6 רשב״א על עירובין פתח ↗

מהו דתימא או חביט אמרינן או לבוד אמרינן חביט ולבוד לא אמרינן קמ"ל. קשה לי אם כן למה לן שאין בגבהן שלשה דהא אפילו ביתר משלשה אמרינן חביט רמי כל שיש בקורה טפח, וכדאמר רבא בסוכה פרק הישן סוכה כב, א גבי סוכה המדובללת. ועוד דאי בפחות משלשה למה לי חביט רמי תיפוק ליה משום לבוד לחוד. ומיהו הוה ניחא לי דעל כרחך אצטריך לחביט רמי דאי לא הא איכא בין אלכסון הקורה ולכותל שלשה. אבל אידך קשיא לי. וי"ל דשאני קורה משום דבעינן קורה ע"ג מבוי ולא אמרינן בזה חביט כל שהיא למעלה משלשה, אבל פחות משלשה אמרינן, ואפילו בכי הא דלא סגי לה בלבוד בלחוד משום האלכסון שיש בין הקורה לכותל וכמו שאמרנו, כך נראה לי.

6 תוספות על עירובין פתח ↗

שאין בגובהן שלשה - ואם תאמר והא אמר בסוף פרק הישן סוכה ד' כב. דכי יש ברחבו טפח אמר חבוט ורמי אפילו ביתר מג' וקורה דרחבה טפח נימא נמי חבוט ורמי אפילו גבוה מג' ובלאו הכי קשה אמאי לא שריא אפילו ביתר מג' כיון דקורה תוך עשרים וי"ל דהכא בעינן קורה על גבי מבוי וביתר מג' לא הוי היכר תדע דהא משוכה מבחוץ אפילו בפחות מג' לא אמרינן לבוד:

7 עירובין פתח ↗

אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רַב: רְחָבָה אַרְבָּעָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ בְּרִיאָה. וְאִם יֵשׁ לָהּ אֲמַלְתְּרָא אֲפִילּוּ גְּבוֹהָה יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים אַמָּה אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט.

8 עירובין פתח ↗

אָמַר רָבָא: עָשָׂה לֶחִי לְמָבוֹי וְהִגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע שְׁלֹשָׁה, אוֹ שֶׁהִפְלִיגוֹ מִן הַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה — לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. אֲפִילּוּ לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אָמְרִינַן לָבוּד — הָנֵי מִילֵּי לְמַעְלָה, אֲבָל לְמַטָּה, כֵּיוָן דְּהָוְיָא מְחִיצָה שֶׁהַגְּדָיִין בּוֹקְעִין בָּהּ — לָא קָאָמַר.

9 עירובין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: אַבְנֵי גָדֵר הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר מוּבְדָּלוֹת זוֹ מִזּוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה, אֵין צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר. שְׁלֹשָׁה — צָרִיךְ לֶחִי אַחֵר.

10 רש"י על עירובין פתח ↗

בין - שכניסתו נראית בפנים ושוה מבחוץ כזה ששקוע הכותל מאחרי ונראית הפגימה בפנים:

11 תוספות על עירובין פתח ↗

מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי - פי' בקונט' כיון דמעיקרא של יחיד הואי והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפי' איכא לחי או קורה למבוי לא מהני וקשה לר"י דאמר בפ"ק דף יד: עושה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי אלמא משתרי חצי מבוי בפני עצמו אע"פ שהורגלו לערב כל המבוי יחד ומיהו איכא לאוקמא לההיא בדליכא חצירות פתוחות למבוי מן הלחי ולהלן:

12 עירובין פתח ↗

הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּאֵבוּס הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרוֹחַב אַרְבָּעָה, וְרֹאשׁוֹ נִכְנָס לְבֵין הַפַּסִּין, דְּזִמְנִין דְּחָזֵי לֵיהּ לְאֵבוּס דִּמְקַלְקַל וְאָתֵי לְתַקּוֹנֵיהּ, וְדָרֵי לֵיהּ לְדַוְולָא בַּהֲדֵיהּ, וְקָא מַפֵּיק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים.

12 סוכה פתח ↗

הָנֵי מִילֵּי בְּעִיגּוּלָא, אֲבָל בְּרִיבּוּעָא — בָּעֲיָא טְפֵי. מִכְּדֵי כַּמָּה מְרוּבָּע יוֹתֵר עַל הָעִיגּוּל — רְבִיעַ, בְּשִׁיתְּסַר סַגִּי? הָנֵי מִילֵּי בְּעִיגּוּל דְּנָפֵיק מִגּוֹ רִיבּוּעָא, אֲבָל רִיבּוּעָא דְּנָפֵיק מִגּוֹ עִגּוּלָא — בָּעֵינַן טְפֵי, מִשּׁוּם מוּרְשָׁא דְקַרְנָתָא. מִכְּדֵי כׇּל אַמְּתָא בְּרִיבּוּעָא אַמְּתָא וּתְרֵי חוּמְשֵׁי בַּאֲלַכְסוֹנָא, בְּשִׁיבְסַר נְכֵי חוּמְשָׁא סַגִּיא? לָא דָּק. אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן לָא דָּק פּוּרְתָּא, טוּבָא מִי אָמְרִינַן לָא דָּק? אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי: מִי סָבְרַתְּ גַּבְרָא בְּאַמְּתָא יָתֵיב, תְּלָתָא גַּבְרֵי בְּתַרְתֵּי אַמְּתָא יָתְבִי. כַּמָּה הָווּ לְהוּ — שִׁיתְּסַר, אֲנַן שִׁיבְסַר נְכֵי חוּמְשָׁא בָּעֵינַן! לָא דָּק. אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן לָא דָּק לְחוּמְרָא, לְקוּלָּא מִי אָמְרִינַן לָא דָּק? אֲמַר לֵיהּ רַב אַסִּי לְרַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם גַּבְרָא בְּאַמְּתָא יָתֵיב, וְרַבִּי יוֹחָנָן מְקוֹם גַּבְרֵי לָא קָחָשֵׁיב. כַּמָּה הָווּ לְהוּ — תַּמְנֵי סְרֵי, בְּשִׁיבְסַר נְכֵי חוּמְשָׁא סַגִּיא! הַיְינוּ דְּלָא דָּק וּלְחוּמְרָא לָא דָּק. רַבָּנַן דְּקֵיסָרִי, וְאָמְרִי לַהּ דַּיָּינֵי דְקֵיסָרִי אָמְרִי: עִיגּוּלָא דְּנָפֵיק מִגּוֹ רִיבּוּעָא — רִבְעָא,

13 רש"י על עירובין פתח ↗

אריך וקטין - ק' על נ' דהוו סאתים כחצר המשכן לר' יהודה אע"פ שאינו מרובע מותר ובלבד שלא יהא בין ארכו ורחבו יותר מבית סאתים ולר"'ש בעינן מרובע כדאמר בהדיא בית סאתים על בית סאתים דהוי שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים כדאמר בהאי פירקין ד' כג. קטין קצר ברחבו:

13 ריטב"א על עירובין פתח ↗

אבל מים האחרונים חובה. פי׳ חובה מפני מלח סדומית מלבד מה שיש בדב׳ מצו׳ מדרבנן כמו במי׳ ראשונים וכדאמרי׳ והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואומר בתוס׳ כי נהגו העולם להקל בזה מפני שאין לנו עכשיו מלח סדומית ובודאי שאין זה מספיק לצאת מידי מצות והייתם קדושים אלא דההיא ליתא אלא על המברך וכמ״ש במסכת ידים דידי׳ מזוהמות פסולות לברכה ויש מקילין לומר דההיא נמי לא איתמרא אלא כשהיו נוהגין לסוך ידיהם בשמן ערוב כדאמרינן אני ה׳ אלהיכם זה שמן הטוב ובמסכת ברכות פירשתי ת״ל יתב׳. דמאי בירושלמי נחלקו יש שהתיר אפילו לאכסניא נכרים ואע״פ שנראה כפורע חובי בטבל שהוא אסור הקילו בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם: אמר רב הונא תנא ב״ש אומר כו׳. ואם תאמר וכי רב הונ׳ דבית שמאי אתא לאשמועינן וי״ל דהא קמ״ל דכל היכא דמשכחת אין מאכילין לב״ש היא ואינה הלכה שלא תאמר דתנאי פליגי בה אליבא דב״ה. אמרי דבי ר׳ ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות פי׳ בין אוהלין שבמחנה ומשום דהכי עירוב דרבנן אבל בעירובי תחומין חייבין פי׳ דהוי דאורייתא דתני ר׳ חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פי׳ אל יצא איש ממקומו וק״ל היכי מוקים רבי ינאי מתני׳ כרבי חייא ומה עסק לרבי חייא במשנה והא סוגיין בכוליה תלמודא דתחומין דרבנן וי״ל דרבי ינאי לאו כרבי חייא מוקים לה אלא כרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא כדאיתא במסכת סוטה בו ביום דרש רבי עקיבא כו׳ וכדאמרינן בבל דוכתא מוקים לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא וקי״ל דכולהו סתמי אליבא דרבי עקיבא והיינו דפרכינן בסמוך מלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד שאין לוקין עליו דהא פלוגתא היא כדאמרינן בפרק מי שהחשיך אלא משום דרבי עקיבא סבר לה הכי במסכת מכות וסוגיין לרבי עקיבא נקט לה סתמא וא״ת ואמאי לא נקט רבי ינאי לרבי עקיבא דהוה תנא דמתני׳ ונקט רבי חייא תנא ברא וי״ל משום דרבי חייא פרשה לנו שיש בו מלקות מן התורה דאלו מדרבי עקיבא לא הוה שמעינן לפום פשטא אלא לאו הבא מכלל עשה מדכתב ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה ודכוותה בתלמודא וא״ת והיכי רבי ינאי לאוקומי מתני׳ כרבנן דהלכתא כוותיה ומוקים לה כרבי עקיבא י״ל דרבי ינאי כרבי חייא וכרבי עקיבא הוה ס״ל: אלא מעתה מעשה אין לוקין עליו או משום דעקומת פיו הוי מעשה או משום הקשת זרועותיו כדאיתא התם. ר׳ יונתן הכי קשיא ליה לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. פירש״י ז״ל דס״ד דהאי אל יצא איש אל יוציא הוה ומהתם נפקא לן הוצאה מרשות לרשות שהוא אב מלאכה שממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו ואפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות ואע״ג דליכא קטל׳ ולא לקי דלאו זה לאזהרת מיתת ב״ד ניתן ולא למלקות ופריק רב אשי אל יצא כתי׳ ואין כאן לשון הוצאת משוי ע״כ והקשו עליו בתוס׳ דמשמע מלישנא דמר״ן ז״ל דר׳ יונתן הוה ס״ד דאל יצא איש אין בו אלא איסור הוצאה מרשות לרשות והא מנא ליה למפרך מיניה לרבי חייא דסבר תחומין דאורייתא ומאי הכרח אית ליה דלא נוקים קרא כפשוטי׳ לאיסור תחומין ועוד כיון דהכי ס״ל לרבי יונתן למה לי למפרך מטעמא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד שאין לוקין עליו תיפוק ליה דליכא משום לאו בתחומין כלל. ועוד היכי תירץ רב אשי לבריה דאל יצא כתיב אין כאן אלא לשון הוצאת משוי א״כ קשיא האי קרא לרבנן דסברי תחומין דרבנן אלא ודאי דאינהו מוקמי ליה להוצא׳ משוי דוקא וה״ק קרא שלא יצא בכליו ללקוט המן כמו שהיו רגילין ואע״ג דהא כתב באיסור הוצאה ויכלא העם מהביא תרווייהו איצטריכו כדפריש במסכת שבת בס״ד. והנכון כמו שפירשו בתוס׳ דר׳ יונתן הוה סבר דאפילו לרבי חייא דדריש אל יצא כפשוטו לאיסור תחומין מודה הוא דאתא נמי לאיסור הוצאת שבת מרשות לרשות לומר שלא יצא הוא וכליו ולא עוד אלא דהוצאה היא עיקר דחמירא טפי וכיון שכן הרי יש בלאו זה אפילו לרבי חייא ורבי עקיבא אזהרה להוצאה שהיה במיתת ב״ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליו לרבי עקיבא ואפי׳ על אותו פרט הנכלל שאין בו מיתה דכיון שכללם הכתיב ביאר כשם שאין לוקין על זה בך אין לוקין על זה וכדאמרינן בפרק מי שהחשיך גבי לאו דמחמר דרב אשי תריץ ליה אליבא דרבי חייא דשאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון אל יצא ועשה מאזהרת תחומין עיקר וכיון שכן לוקין עליו כי אזהרת הוצאת הנכלל בו שיש בה מיתה טפלה היא בלאו זה ואין העיקר נגרר אחר הטפל. ולעניין פסק לית הלכתא כרבי עקיבא וכר׳ חייא והנטפלים להם דסבר תחומין דאורייתא דסוגיין בכולי תלמודא דתחומין דרבנן ומאי דמשני רב אשי לעיל אליבא דרבי חייא ורבי ינאי הוא משני וליה לא ס״ל אבל יש מן הגאונים ושאר רז״ל שכתבו דהני מילי תחומין של אלפים אמה ועד ג׳ פרסאות אבל מג׳ פרסאות ואילך תחומין דאורייתא ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא דהא קרא דאל יצא איש ממקומו דאיפשר למקרא כפשוטו של מקרא דמשמע לאיסור תחומין ואליבא דרבנן מוקמינן ליה שלא יצא חוץ לשיעור מחנה ישראל שהיתה ג׳ פרסאות וסמכו על מה שאמרו בירושלמי הגיעוך סוף תחומי שבת אינם מחוורים דבר תורה פי׳ דהא דכתב אל יצא איש ממקומו כמה הוא שיעורו ואסיקנא ר״ש בר חנה אמר בשם רבי אחא אין לך מחוור שבכולן אלא תחום י״ב מיל כמחנה ישראל ועל הירושלמי הזה נראה שסמך רי״ף ז״ל והראב״ד ז״ל ואחרים עמו סמכו סברא זו על מה שאמרו בתלמוד׳ דפ׳ מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכא כתיבן ואמרי׳ דכתי׳ אל יצא איש ממקומו וגמרי׳ מקום ממקום כו׳ אלמא תחומין אית להו עיקר מן התורה וקרא בהדיא משתעי נמי. ועוד כתב הראב״ד ז״ל דהא דתני רבי חייא ור׳ ינאי שלוקין על תחומי שבת דבר תורה אפי׳ אליבא דרבנן היא ועל ג׳ פרסאו׳ דאי אינם דבר תורה היאך העמיד ר׳ ינאי משנתינו דקתני פטורים מלערב בעירובי חצרות דווקא לוקמה כפשטא אפי׳ בעירובי תחומין ותוך ג׳ פרסאות כסתם עירוב הרגיל והנאמר בכל מקום ועוד דודאי לרבנן דפליגי עליה דר׳ עקיבא אין תחומין מן התורה כלל לפי שיטת תלמוד׳ דילן וכדמוכח בפ׳ כלל גדול דאמרי׳ דידע לה שבת במאי ופרקי׳ דידע לה בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא אלמא לרבנן לית ליה שום ידיעה בתחומין ובפרק מי שהחשיך נמי דאמרינן בתחומין אליבא דר׳ עקיבא בהבערה ואליבא דר׳ יוסי ובפ׳ בכל מערבין דאמרי׳ ספק עירוב כשר משום דתחומין דרבנן אמרי׳ גבי ספק טומאה שהוא להחמיר שאני טומא׳ דרבנן דאית לן עיקר מדאורייתא וזו ראיה גמורה דעירובי תחומין אין להם שום עיקר מן התורה ומאי דאמרינן בפ׳ מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכן כתיבן ה״ק אהיכא אסמכוה רבנן ועל כרחיך יש לומר כן דבההיא ג״ש דמייתי אינה אלא אסמכתא דהתם מייתי׳ ג״ש לאלפים אמה ואפי׳ לשטתם ולשטת הירוש׳ אין לנו מן התורה אלא חוץ לג׳ פרסאות אלא ודאי קרא וג״ש אסמכתא דרבנן היא אליבא דרבנן ולר׳ עקיבא הוא דהויא מדאורייתא ממש הילכך קרא לרבנן אינו אלא לאיסור הוצאה שלא יצא איש ממקומו עם כליו ומשאו וזה ברור הלכך קי״ל כרבנן דכל איסור תחומין ואפי׳ חוץ לאלף פרסאות אינו אלא מדרבנן וליתא לדרבי ינאי ולא למאי דמוקים מתני בעירובי חצרות דווקא אלא מתני׳ כפשטא שהם פטורים מלערב בין ערובי חצירות בין ערובי תחומין: ותו לא מידי: פרק שני עושין פסין הא כתיבנא לעיל מה שהקשו בתוספ׳ היכי מכשרי׳ הכא בפסי ביראות פרוץ מרובה על העומד דהא בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע לא אמר רחמנא דנפרוץ רובא ואלו ביראות הם רשות היחיד גמור׳ מן התור׳ ואפי׳ ברשו׳ הרבים כדאי׳ לקמן בפרקי׳ אלא שחז״ל לא התירו אלא לעולי רגלי׳ ולטלטל ולצורך בהמת׳ בלבד והזורק מתוכה לרשות הרבים או מרשו׳ הרבי׳ לתוכ׳ חייב: ויש מי שתירץ בזה דמדאוריית׳ אפי׳ פרוץ מרוב׳ על העומד כשר כיון שיש במקו׳ אחר שיעור רחב מחיצ׳ ודאמרי׳ לעיל הכי אמר רחמנא לא תפרוץ רובא זהו מדינא דרבנן דרחמנ׳ אגמרי׳ למשה מסיני שכן עתידין חכמי׳ לתקן ואשכחן כיוצ׳ בו בפ״ק דמכילתין דאמרי׳ כי אתאי הלכת׳ לרובו ולמיעטו ולמקפיד ולשאינו מקפיד והנהו לאו מדאוריי׳ נינהו דלית לן מדאוריי׳ אלא רובו המקפיד אלא ודאי כדאמרן ואין זה מחוור והתם בפ״ק הכי אמרי׳ דאתאי הילכת׳ לחלוק שיש בין רובו ומיעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד ומה שאנו אומרי׳ וכדר׳ יצחק ר״ל כמו שפי׳ לנו רבי יצחק כי זהו מן התור׳ והנכון יותר כשיטת התוס׳ כי מחיצו׳ הלכ׳ למשה מסיני ואין כולם שוות שהרי אתה רואה בפי׳ תקרה יורד וסותם ואמרינן גוד אחית ואין בקיעת גמלים מבטלה ובמחיצות דעלמא ואפילו הן גדולות כמה מבטלתן בקיעת גדיים הכא נמי כך היא דין של תורה דכל שיש מחיצו׳ שלימו׳ בזויות שיעור אמה לכל צד כעין פסי ביראות שפס א׳ חשובה מחיצה גמורה ולא תפסל בשום פרצה בעול׳ ובאו חכמי׳ ואסרו שלא לטלטל בו אלא לצורך עולי רגלים או לדבר מצוה וכדבעי׳ למימר קמן: שמנה נראי׳ כשנים עשר. פי׳ כי הד׳ שבזויות נראין כשמנה כל אחד עשוי כמין צינור וארבע פשוטין באמצע. גבהן עשרה טפחים ורחבן ששה ועביין כל שהוא פירשו רוב הפרשני׳ דהא דבעינן רחבן ששה זהו בדיומדין עצמן אבל בפשוטין לא בעי כולי האי כיון שאינם כאן אלא למעט האויר שבלתיים שלא יהא יותר מעשר לר׳ מאיר ויש מהם שפירשו דכיון דלא קתני תנא שיעורא אין להם שום שיעור ברחב ובמשהו סגי להוי וכן אמרו בירושלמי פסין אין להם שיעור על כרחין על הפשוטין קאמר ויש שפירשו דצריכין רחב ג׳ או ד׳ שהוא דבר חשוב ומה כאמר בירושלמי לא שאין להם שיעור כלל אלא שאין להם שיעו׳ ששנינו בדיומדין ולכולהו פירושי ק״ל טובא אמאי לא אמרי׳ דאתי אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא ומבטיל לה שהרי אין כאן אפי׳ עומד כפרוץ משתי ואפי׳ היה רחבן של פשוטין ו׳ פשי׳ גופא והנכון דכל עומד דבר חשיב אינו מתבטל באויר הכא והכא מדאורייתא והראייה ממחיצת כלאים שאמרו לעיל דמד׳ טפחים ולמעלה מותר לזרוע כנגדו ואע״פ שהפרוץ מרובה עליו מכל צד ורבנן הוא דאחמירו לעניין שבת והכא בפסי ביראות אוקמיה על דין תורה לצורך מצוה ולפי זה מסייעין לומר דבעינן רחב הפשוטין ד׳ טפחים לרשב״ג או ג׳ טפחים לרבנן כפי מה שהתירו גבי כלאים אבל מדברי רש״י ז״ל נראה כי היא דכי קתני רחבן ששה אפשוטין קאי: אחת נכנסת ואחת יוצאת. פירוש שיהא אמות שבנתיים שוחקות מותר להקריב לבאר ה״ג דרבנן לא שרי פסין לבור אלא לבאר כדאיתא לקמן. ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ואמר בתלמודא שהוא שתי אמות ואם הקריב הפסין לחלל הבור יותר משיעור זה אסרו חכמים לטלטל בו כלל ואפי׳ לצורך הבהמה דחיישי׳ דילמא ממטי לדלי בתוכה ומפיק לי׳ חוץ לפסין שהי׳ ר״ה או כרמלי׳ וי״א שזה השיעו׳ נתנו לכל דבר ואפי׳ לטלאים וגדיים וכי יצא בהם צריך זה השיעור וגם אפי׳ לגמלים די כשיעור זה מדקתני האי תנא מילתא פסיקתא ואע״פ שבשיעור זה של פרה אין בו כדי ראשו ורובו של גמל לא דקדקו חכמי׳ בדב׳ ושיערו בפרה ששיעורה בינוני ולא חלקו בדיניהם וכן הוא בירושלמי בפי׳ ומה שאמר בברייתא בהמה שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים ופרישנא דגבי גמל תניא דאלמא בעי׳ בגמל כדי ראשו ורובו לאו דוקא אלא שיעורא דעלמא נקט וכן פוסק הראב״ד ז״ל אבל יש מרבותי שסוברין שלא שיערו בפרה אלא לכל שהוא דכוותה או אפי׳ פחות ממנ׳ להחמי׳ אבל לרוב מינה כגון גמל או סוס וכיוצא בו צריך שיעור ראשו ורובו לעולם. ומותר להרחיק כל שהוא פירש כל מה שהוא ואפילו שיעיר ודומה לו הא. דאמרי׳ בפרק בתרא אלו דברים אוסרין בכל שהן ואינו ר״ל במשהו דהא ההוא תנא בעי דבר שבמנין כדאי׳ התם אלא פירושו כמה שהן:

14 עירובין פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: תֵּל הַמִּתְלַקֵּט עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ אַרְבַּע, נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד אוֹ אֵינוֹ נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד?

15 עירובין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: הָיָה שָׁם אִילָן אוֹ גָּדֵר אוֹ חִיצַת הַקָּנִים — נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד!

1 1. מבוי שגבוה מעשרים אמה יתר מפתחו של היכל וכו'. כ"ה בכל נוסחאות התוספתא. ובכי"ו בטעות: מעשרים אמה ימעט. יתר וכו'. ובמשנתנו פ"א מ"א: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. ופירש"י: שהוא גבוה. שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה וכו', ולפ"ז ימעט כוונתו ישפיל את הקורה. וכן הבינו רוב הראשונים. ולפי פשוטו פירושו שאם סוף המבוי גבוה מעשרים אמה ימעט את הגובה, ולא נזכרה עדיין קורה כלל. ועיין מ"ש להלן. והתוספתא הוסיפה: יתר מפתחו של היכל, שהיה גבוה כ' אמה. והובאה ברייתא זו בבבלי ב' ב', ג' ב'. ועיין ירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ב. ובבבלי ג' א' אמרו שאין כאן אלא סימן בעלמא פירש"י שלא תחליף את הגירסא ותאמר למעלה מל', או מארבעים, שהרי להיכל היה צורת הפתח, ועיקר הטעם הוא שהצריכו קורה משום היכירא שיכירו שאין כאן רשות הרבים, ולמעלה מכ' אמה אין העין שולטת.

2 2. כיצד ממעטו נותן עליה קורה וכו'. בד ובכי"ע: נותן עליו קורה וכו'. ובכי"ל ובמאירי שנביא להלן: נותן לו קורה וכו'. ולפי פירושי הראשונים ברישא ש"מבוי שגבוה מעשרים אמה" כוונתו לקורה שמונחת למעלה מעשרים אמה, הלשון "נותן עליו קורה" מגומגם קצת, עיין מ"ש להלן. ובבבלי ג' רע"ב: חלל מבוי תנן. והקשו עליה: כיצד הוא עושה מניח את הקורה משפת עשרים ולמטה כלומר, ומכאן שהחלל צריך להיות פחות מעשרים. אימא ולמעלה. והא למטה קתני. הא קמ"ל דלמטה כלמעלה, מה למעלה חללה עשרים אף למטה חללה עשרה. ופירש"י: ולמטה, וכן למטה, אם בא לעשותו נמוך מניחה משפת עשרה טפחים ולמעלה, דבפחות מעשרה לא הוי מבוי. והנה מלשון הברייתא שבבבלי: מניח את הקורה משמע שמוריד את אותה הקורה שלמעלה, כלומר משפילה משפת עשרים ולמטה. אבל מלשון התוספתא משמע יותר שנותן קורה אחרת, אם טריחא ליה מילתא לתלוש את הקורה העליונה ממקום חיבורה, ולהורידה למטה. וכן מוכח מן הגירסא בכי"ו, נותן עליה, כלומר, נוסף על הקורה העליונה נותן אחרת תחתיה. וכן במאירי ד' סע"ב, ד' ע"ד מן הספר: ואעפ"י ששנינו בתוספתא כיצד ממעטו נותן לו כגי' כי"ל קורה מעשרים ולמטה, לא שיהא צריך לה על כל פנים כלומר לא שחייב לתת קורה אחרת תחת העליונה, אלא מיני הכשר הם, ותפש אחד מהם. וכמה מן הראשונים הבינו בלשון הרי"ף והר"מ שנותן קורה אחרת תחת העליונה, עיין מ"ש להלן. ובירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ב: לא אמר כלומר, במשנתנו אלא למעלה מעשרים, הא בסוף עשרים כשר. ותייא כרב, דרב אמר סוף שיעורן כלומר, של חכמים להקל. ר' יוחנן אמר סוף שיעורן להחמיר. ר' חייה בשם ר' יוחנן מבוי שקורתו למעלה מעשרים נותן קורה קורה אחרת? בתוך עשרים וממעט בתוך עשרים, אמר ר' יוסה והוא שיהא כל הכשר קורה כלומר, שאם ינטל מה שלמעלה מעשרים ישאר הכשר קורה בתוך עשרים. ועיין בבלי ג' א' בתוך עשרים. ר' חלקיה אמר בשם ר' אחא ואפילו ברוב אתיא היא וכו'. נמצאנו למדים שאפילו רב אינו מכשיר אלא אם כבר נתן את הקורה בשעור חלל מצומצם של עשרים אמה, מפני שסוף שיעור דרבנן להקל, ואין מחמירין עליו להוריד את הקורה. אבל בוודאי כשנותן בתחילה, אינו מצמצם, ונותן מקצת הקורה בתוך עשרים אמה, ודלא כר' יוחנן שמצריך לכל הפחות רוב שיעור קורה בתוך עשרים. וברי"ף ריש פירקין והעירו עליו מפרשי התוספתא: כיצד ממעטו נותן עליו קורה מעשרים אמה ולמטה. מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים וכו', ואסיקנא רבא אמר זה וזה כשר, חלל סוכה תנן, חלל מבוי תנן. ונראה שהרי"ף העתיק את התוספתא שלנו, ופירשה שנותן חלק מן הקורה למטה, וכדברי התלמוד: מקצת קורה וכו'. ופירושו, שמכיון שהוא צריך להשפיל את הקורה העליונה, או שנותן קורה אחרת, נותן את הקורה מעשרים אמה ולמטה, אעפ"י שבידי אדם אפשר לצמצם, מכל מקום לכתחילה אפילו סוף שיעורן להחמיר, וכמו שמשמע מן הירושלמי שכתבנו לעיל. וכן כתב מדעתו בדרכי משה טאו"ח סי' שס"ג אות ז'. והנה בעל המאור במקומו, הרשב"א, הרא"ש פ"א סי' ד', והמאירי ד' סע"ב הבינו בלשון הרי"ף והר"מ שנותן תחתיה קורה שניה, נוסף על העליונה אם אינו רוצה להשפיל את העליונה, וכמו שמשמע מלשון התוספתא עיין מ"ש לעיל, אבל באמת אין שום הכרח בדבריהם, והרי"ף והר"מ אינם מדברים בקורה שלמטה מן העליונה, אלא בקורה שלמטה בקרקע, שאף היא ממעטת את הגובה, כמו שהוכיח הרב המגיד בפי"ז מה' שבת הט"ז מתוך דברי בעל ס' העתים. ופשיטא שכ"ז הוא רק לשיטת הראשונים שבמשנה עצמה וכן ברישא של התוספתא כבר נרמזה קורה, אבל לפי מה שפירשנו בריש פרקין שמדברין על הגובה של סוף המבוי, ובתחילת התיקון עסיקינן, הרי בוודאי שאנו מדברים כאן בקורה אחת גרידא, ואין שום הבדל בין "קורה" ובין "את הקורה". ובכי"ו צ"ל: נותן עליו או לו, כבשאר הנוסחאות.

3 2-3. הרחב מעשר אמות יתר מפתחו של היכל וכו'. וכ"ה "מעשר" אף בכי"ע, ואצל צוק' בטעות: מעשרים. והיא פיסקא ממשנתנו, ולא הוסיפה התוספתא אלא את הסימן "יתר מפתחו של היכל", אבל לא כפתחו של היכל ממש, שהרי פתחו של היכל היתה לו צורת הפתח, עיין בבלי ב' ב'.

4 3-4. עושה לו פס וממעטו עד עשר אמות. בירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ג: כיצד ממעט נותן מלתרה בפתח המבוי ומתיר המבוי. ולהלן שם, וכן בבבלי י' ב', מפרש שמעמיד פס של ג' אמות רחוק ב' אמות מן הכותל, והוי ליה עומד מרובה על הפרוץ, ונחשב כאילו כל החמש אמות גדורות. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 221.

1 4-5. מבוי שיש לו צורת פתח אע"פ שרחב מעשר אמות וכו'. פיסקא ממשנתנו הנ"ל, ופירש"י: צורת הפתח לחי מכאן ולחי מכאן וקנה על גביהן, וכוונתו שיש לו לפתח מזוזות ומשקוף. ובירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ד, ובבבלי ב' ב', י"א א', אמרו שרב צוה לתנא שישנה לבנו: צריך למעט. ואמרו בירושלמי שהבבליים רב לשיטתם שהם סוברים שצורת הפתח היא קנה מכאן וקנה מכאן, וקנה על גביהן, ולפיכך אמרו שצורת הפתח אינה מועילה, אבל בני א"י סוברים שצורת הפתח היא ציר ובן ציר, ואינו מחוסר אלא דלת, ולפיכך סוברים כמשנה שלנו וכברייתא כאן. ובבבלי י"א רע"א: דתניא מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט, ואם יש לו צורת הפתח אינו צריך למעט. ובירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ג: לרוחב איתמרת. ורבנן עבדין לה אפילו בגבוה. ופירש בפ"מ: על ואם יש לו צורת הפתח קאי, דקתני במתניתין גבי רחב מעשר אמות. ורבנין עבדין לה להך היתירא אפילו בגבוה, שאם יש לו צורת הפתח אפילו גבוה ביותר אינו צריך למעט. אבל הפירוש בירושלמי אינו ברור, עיין בס' ניר ובהגהות יפה עינים לבבלי י"א א'. ולעצם ההלכה עיין ר"מ פי"ז מה' שבת הי"ד.

2 5. ר' ליעזר אומ' הכשר מבוי בלחיים. בכי"ל: ור' אליעזר או' וכו'. ובכי"ע: ר' אליע' אומ' הכשירו בלחיים. והיא פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ב.

3 6. מעשה בר' ליעזר שהלך אצל יוסף בן פרידה וכו'. ירושלמי פ"א ה"ב, י"ח סע"ד, בבלי י"א סע"ב. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 229.

4 7. אמ' לו אתה או' לסותמו. בירושלמי הוכיחו מכאן שר' אליעזר סובר כר' יוסי פ"א מ"ו שלחיים רחבן שלשה טפחים. ועיין בבלי י"ב א'.

5 8. מה ראיה לשבת בכך. וכ"ה "ראיה" בכל הנוסחאות אצל צוק' בטעות: ראה. ובבבלי חסר כ"ז. ושמא צ"ל: מה ראית וכו'. אבל בירושלמי: וכי מה ראייה רשות לשבת לבוא לכאן. ופי' בס' ניר שיוסף בן פרידא אמר לר' אליעזר: אתה אומר לסותמו, והרי בני ר"ה לא יתנו לי לעשות כן, כמו שאמרו בבבלי ב"ב י"ב א': מבואות המפולשין לר"ה ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני ר"ה מעכבין עליהן וכו', וע"ז ענה לו ר' אליעזר, וכי מה ראייה רשות לשבת לבוא לכאן, וכי אטו אם לחיים חשובים סתימה לגבי שבת תחשב סתימה גם לענייני דיני ממונות.

1 8-9. כל מבוי שפחות מארבע אמות הרי זה אין צריך כלום. וכ"ה בכי"ע, אלא שחסרה שם המלה "שפחות". וכן בבבלי י"ב א': אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה במשנתנו פ"א מ"ב על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שאינו צריך כלום וכו' הכי קאמר אינו צריך לחי וקורה כב"ש ולא לחיין כר' אליעזר, אלא או לחי, או קורה, כבית הלל. ועיין הסיגנון בבבלי ברכות ל"ז סע"א, ברש"י שם ד"ה ולא כלום, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 68, שו' 61. ברם כבר הוכיח בעיטור בכורים שמן הירושלמי מוכח שפירשו אין צריך כלום כפשוטו. וכן שנו שם פ"א ה"ב, י"ט ע"א: תני הלכה כדברי התלמיד. דלכן מה נן אמרין כבית שמאי, ויש הלכה כבית שמאי, ולא כבית הלל? אלא בגין דתני רבן שמעון בן גמליאל אומר מבוי שאין בו ארבעה טפחים אינו צריך קורה. דברי חכמים רב הונא בשם רב מבוי שהוא פחות מארבע אמות אינו צריך כלום. וכן היה הנוסח בירושלמי בדברי רשב"ג גם לפני הרשב"א י"ג א' ד"ה הלכה, והמאירי י"א ב' סד"ה המשנה 23 ע"א. והרשב"א מגיה ברישא: שאין בו ארבע אמות. ושמא הכוונה שלפי דברי חכמים ההלכה שנה רשב"ג מבוי שהוא פחות מארבע אמות וכו', כנוסח התוספתא והבבלי, אלא שהירושלמי מפרש כפשוטו שלדברי רשב"ג בפחות מארבע אמות אינו צריך כלום, ולפיכך אמרו שהלכה כדברי התלמיד שצריך לחי או קורה, ולאפוקי מדברי רשב"ג. אבל בד כאן: כל מבוי שפחות מעשר אמות הרי זה אין צריך כלום. ובכי"ל: מבוי שפחות מעשר אמות אין צריך למעט. ונוסחא זו מתנגדת בין לירושלמי ובין לבבלי, וכנראה שיש כאן תיקון סופרים ע"פ הסיפא.

2 9-10. הרחב מעשר אמות מעמיד פס באמצע ונותן קורה על אחד וכו'. אף בבא זו היא מדברי רשב"ג. וכן ברשב"א י' ע"א ד"ה הוא תני לה: והא נמי דתניא בתוס' בפ"ק דמכילתין והרחב מעשר אמות נותן פס באמצע, ונותן קורה על אחד מהן, איכא למימר דוקא בשהפס שבאמצע רבה על אחד מן החללין וכו', וא"נ ס"ל להאי תנא דמבוי שיש לו שני פתחים, וכל אחד ואחד רבה על העומד, נותן את הקורה על אחד מהן ודיו, וכדעת הירושלמי דגר' התם פ"א ה"א, י"ח ע"ג תניא רשב"ג אומר מבוי שיש לו שני פתחים נותן את הקורה על אחת מהן ומתיר. ר' אחא בשם ר' לוי אין הלכה כרשב"ג. א"ר אבא והוא שמעמיד קנה בדקרן, אבל אם עשה פס של ארבעה טפחים הלכה כרשב"ג וכו', וכל זה שלא כדעת גמרתינו וכו'. ובבבלי י' א': תנא לוי מבוי שהוא רחב עשרים אמה נועץ קנה באמצעיתו ודיו, הוא תני לה והוא אמר לה דאין הלכה כאותה משנה. ובמאירי שם: ומכל מקום יש מפרשים שאינו צריך קורה מכותל לכותל, אלא מכותל של צד אחד לפס, איזה צד שירצה, ויחשב אותו צד שהקורה עליו מבוי, והצד האחר יקרא פתח. ובשם תוספתא כתבו הרחב מעשר אמות מעמיד שם צ"ל: פס באמצע ונותן קורה על אחד מהם ודיו, ומאחר שאמרו באמצע, ודאי ברהב עשרים אמרוה. ויש אומרים וכו' ולא הקלו אלא בנפרץ, ומכל מקום בתוספתא שכתבנו נראה כן אף בתחלת מבוי. ועיין שם בריטב"א ובגאון יעקב. ועיין מ"ש באו"ש פי"ז מה' שבת הכ"ה ד"ה אולם.

1 10-11. היו שתי קורות קטנות יוצאות מן הכותל מובדלות וכו'. כלומר היו שתי קורות דקות, שכל אחת מהן פחותה מטפח, אלא שבין שתיהן מקבלות אריח, המבוי כשר. ובמשנתנו פ"א מ"ג: הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח, והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים כלומר, אריח רחבו טפח וחצי וארכו שלשה טפחים, דיה לקורה שתהא רחבה טפח, כדי לקבל אריח לארכו. ואעפ"י שבכמה נוסחאות הגירסא היא, "לרחבו", הרי ברור מן הבבלי י"ד רע"א שבשיטתו אין הבדל למעשה בין הנוסחאות, ולארכו פירושו שמניח את האריח לארכו ע"ג אורך הקורה, ונמצא רחבו של אריח שהוא טפח ומחצה תופס טפח בקורח ובולט רבע טפח מכאן ורבע טפח כאן. ולפי הגירסא לרחבו פירושו לרחבו של פתח המבוי, כלומר כל אורך האריח מכוון לרחבו של פתח המבוי. ועיין מ"ש להלן בסיפא בשיטת הירושלמי. ובברייתא שלפנינו גורס בבבלי שם: וכן ב' קורות המתאימות, לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח, אם מקבלות אריח לרחבו בד"ו גורס: לרחבן טפח אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורח אחרת. ופירש"י בד"ש לפנינו נשמט ובסוכה כ"ב ב': אם מקבלות אריח לרחבו טפח. כשהן סמוכות זו לזו, אין צריך להביא קורה אחרת. ואם לאו, שאין שתיהן רחבות טפח צריך להביא קורה אחרת. ומפשוטו של לשונו משמע שהקורות צריכות להיות סמוכות ממש. וכן היא שיטת מהר"מ ב"ב לפי הגה"מ פי"ז מה' שבת הכ"ה אות ו' שהקורות צריכות להיות נוגעות זו בזו. ובתוספתא כאן מפורש "מובדלות", כלומר, שיש ריוח ביניהן, וכן מפורש בירושלמי פ"א ה"ג, י"ט ע"א: כמה יהא ביניהן? ר' זעירא אמר חצי טפח וכו'. תני ר' הושעיה טפח. ור' זעירא באר דבריו, שאם כל קורה היא חצי טפח וביניהן חצי טפח כשר, מפני שמה לי אם חצי הטפח של האריח בולט מן הצדדין, ומה לי אם הוא באמצע, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 232, וברשב"א י"ד א' ד"ה רשב"ג. ועיי"ש בהמשך הירושלמי ומש"ש. ומלשון התוספתא והברייתא שבבבלי אין להוכיח כמה צריך שיהא המרחק ביניהן, ונחלקו בו הראשונים, עיין בר"מ פי"ז מה' שבת הכ"ה, בהשגות שם, ברשב"א, במאירי ובריטב"א במקומו ובתוספ' רי"ד כאן ד"ה קורה וברבינו יהונתן על הרי"ף ובתוס' סוכה כ"ב ב' ד"ה הא. ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' שס"ג אות כ"ב, ומ"ש בס' גאון יעקב כאן.

2 11-12. רבן שמעון בן גמליאל או' יושב לארכו שלשה טפחים. כלומר, האריח יושב על רחבה של קורה או על רוחבו של מבוי לארכו של אריח שהוא שלשה טפחים. ובבבלי הנ"ל: רשב"ג אומר אם מקבלת אריח לארכו שלשה אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. ופירש"י בד"ש הנ"ל ובסוכה כ"ב ב': ורשב"ג להקל בא, כלומר אפילו אין בהן טפח, ואם מושיב על שתיהן אריח לרחבו אינו עומד, מרחיקן זו מזו, ומושיב עליהן לארכו, ובלבד שיהו בריאות לקבל כובדו ואורכו של אריח שלשה. והנה משנתנו סתמה ואמרה "כדי לקבל אריח" ולא פירשה אם הקורה צריכה להיות רחבה וחזקה כדי לקבל אריח אחד, או שצריכה להיות ראויה לקבל אריחים לכל אורכה. ובירושלמי למשנתנו מפורש כלשון אחרון, ולא עוד אלא שבזה נחלקו החכמים ורשב"ג, לפי דברי החכמים שמניח את האריח לאורכו, נמצאת הקורה ראויה לקבל עשרים אריחין, ולדעת רשב"ג שמניח את האריח לרוחבו של פתח המבוי, ואינו תופס בקורה אלא טפח וחצי צריכה הקורה לקבל פי שתים, והיינו ארבעים אריחין. ולפ"ז רשב"ג לשיטתיה שסובר שמניח את האריח לארכו, לרחבו של פתח, מצריך בקורות מתאימות שיקבלו את האריח לאורכו, ויש כאן קולא וחומרא: קולא, שאעפ"י שהן מובדלות זו מזו שני טפחים, וכל אחת מן הקורות מקבלת חצי טפח מן האריח מכאן וחצי טפח מכאן, מצטרפות; וחומרא, שהן צריכות להיות חזקות כדי לקבל ארבעים אריחין. ועיין בפירוש הראב"ד שהביא הרשב"א י"ד א' ד"ה ר' יהודה, ועיין היטב במאירי שם ד"ה התאים. ועיין מ"ש בס' גאון יעקב כאן.

1 12. היתה אחת למעלה ואחת למטה וכו'. ירושלמי פ"א ה"ג, י"ט ע"א, בבלי י"ד א', סוכה כ"ב ב'. ומסדר התוספתא ברור שבקורות קטנות עסיקינן, ואין בכל אחת מהן טפח. ועיין בערוך לנר סוכה כ"ב ב', ונעלמה ממנו לפ"ש התוספתא.

2 13. רואין את התחתונה כאילו היא עולה למעלה וכו'. כלומר, אומרים גוד אסיק, או חבוט רמי. ובירושלמי ובבבלי עירובין הנ"ל אמרו שר' יוסי בר' יהודה סובר כאביו שאמר בפ"א מ"ד רחבה אעפ"י שאינה בריאה, ורואין אותה כאילו היא של מתכת, ואף כאן אעפ"י ששתי הקורות אינן מונחות בשוה, ואינן ראויות לקבל אריח כמו שהן, מ"מ רואין אותן כאילו מונחות בשוה. ברם בבבלי סוכה הסיקו שאם אין בין הקורות ג' טפחים אמרינן חבוט רמי, ואעפ"י שאין בכל אחת מהן טפח. וכן בירושלמי הנ"ל אמרו בשם רב: והוא שתהא העליונה בתוך שלשה טפחים לתחתונה. ופירשו הרשב"א והריטב"א כאן שאם אין ביניהן ג' טפחים אף רבנן מודי, וחבוט רמי עדיפא מלבוד, ורואין אותן כאילו שתיהן זו בצד זו ממש, ועיין בגאון יעקב כאן. וכן נראה מן הירושלמי הנ"ל, שהרי רב פסק להלן שם ברה"ד שהלכה כר"מ שאין אומרין רחבה אעפ"י שאינה בריאה, ומסתבר יותר שמה שאמר והוא שתהא העליונה בתוך שלשה לתחתונה היא אפילו כר"מ. ובמאירי כאן י"ד א' ד"ה היו משמע שהוא מפרש שהיו הקורות זו על גבי זו בשוה, ואם לא היה ביניהן ג' טפחים אנו אומרים לבוד, "ואעפ"י שבמתאימות לא הכשרנו בתורת לבוד, הואיל ותחתונה סובלת העליונה אם ארחי מכניעים אותה, די לנו בכך, ורואין כאילו נסמכו". ועיין בר"מ פי"ז מה' שבת הכ"ה, במ"מ ובכ"מ שם, ומפשוטה של לשון הר"מ משמע שהמבוי כשר, אעפ"י שהקורות מרוחקות זו פחות מג' טפחים גם כשנוריד אותן לשטח שוה. אבל במרכבת המשנה שם פירש את דברי הר"מ שהוא מדבר על מרחק הגובה, אבל כשנוריד אותן יהיו דבוקות ממש. ועיין באו"ש שם ובשי"ק לירושלמי הנ"ל ד"ה ובלבד. ברם כמה מן הראשונים סוברים שר' יוסי בר' יהודה בשיטת אביו ממש ואין כאן מליצה ואין הלכה כמותו, וכ"ה ברי"ף שלפנינו, ובתוספות עירובין וסוכה במקומו וכ"ה ברא"ש פ"א סי' י"ח ובהגה"מ להר"מ הנ"ל בשם מהר"מ בר ברוך ועוד.

3 14. ובלבד שלא תהא התחתונה למטה מעשרה וכו'. פירש הר"ח: למעלה מעשרים אמה שיצאה מתורת פתחו של היכל וכו', למטה מעשרה טפחים שיצאת מתורת מחיצה.

1 15. היתה זו יוצאה מכותל זו וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל.

2 16-17. או שהיתה רחבה מראשה אחד וקצרה מראשה אחד. כלומר, שמראשה אחד היתה רחבה טפח ומראשה שני היתה צרה, ואין ברוחבה טפח. ובבא זו אינה בירושלמי ובבבלי הנ"ל, ואף הר"מ לא הביאה, ופשוטה היא, שהרי אפילו אויר בפחות משלשה אינו פוסל.

3 17-18. הרי זה צריך. בד, כי"ע וכי"ל: צריך למעט, והיא באשגרה מלמטה, והנכון כלפנינו, ופירושו, הרי זה צריך קורה אחרת, וכ"ה בירושלמי בלי המלה "אחרת" ובבבלי הנ"ל.

4 18. רבן שמעון בן גמליאל אומ' ארבעה. וכ"ה בבבלי הנ"ל ובמקבילה שבסוכה כ"ב א'. ובס' המפתח לרבינו נסים כאן ע"ו א': והיא שנויה בתוספתא דעירובין פ"א. וכ"ה דעת הבבלי בכ"מ שרשב"ג סובר שלבוד הוא בפחות מד' טפחים, עיי"ש ט' א', י"ד ב', ט"ז ב', ע"ו א', פ"ז ב'. אבל בירושלמי כאן: אית תניי תני ארבעה. מאן דמר שלשה כדי עבירת אדם, מאן דמר ארבעה כדי מקום, ועיין באו"ש פי"ז מה' שבת הכ"ד. ועיין להלן, שו' 24–25, ומש"ש. ועיין בירושלמי פ"א סה"ב, י"ט ע"א, ובגליון אפרים שם, ולפי הגהתו ידע גם הירושלמי שזו היא שיטת רשב"ג, אבל כבר כתבנו לעיל, שו' 8–9, סד"ה ברם שאין הכרח להגיה בירושלמי.

5 19. ומגעת בכותל אחר אם גבוהה הימנו שלשה טפחים וכו'. כלומר, אעפ"י שהקורה מגעת לכותל ממש אלא שהיא תלויה באויר או מונחת ע"ג יתד דק למעלה מן הכותל ג' טפחים צריך למעט את הגובה ולהוריד את הקורה עד פחות מג' טפחים. ועיין בבלי ט' א' ובתוספ' שם ד"ה שאין וברשב"א שם. אבל מתוך דברי הריטב"א ח' ע"ב מוכח, שאם הקורה מגעת עד הכותל ממש, אנו אומרים חבוט רמי אפילו אם הקורה גבוהה יותר מג' טפחים, וצ"ע מן הברייתא שלנו שמפורש בה שאפילו בכגון דא צריך למעט. וצריך לפרש שהמדרון של הקורה כאן אינו שופע הרבה, ואינו מפריע להנחת אריחים כדרכם. ועיין להלן.

6 20. עשויה מדרון מקבלת אורח בנוי חיושב כדרכו וכו'. כלומר שהקורה מונחת באלכסון, והיא יכולה לקבל אריח בנוי בטיט על גביה, שאינו צריך חיזוק יותר מאשר אריח המונח ע"ג קורה ישרה. ובמשנתנו פ"א מ"ה: עקומה רואין אותה כאילו הוא פשוטה, עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. ונחלקו אמוראים בירושלמי בבבא ראשונה אם היא מדברי ר' יהודה הסובר ברישא שאפילו היתה של קש רואין אותה כאילו היא של מתכת או דברי הכל היא. ועל הסיפא "עגולה וכו' " אמרו שם שהיא דר' יהודה. וכמה מן הראשונים פירשו שבבבלי סברו שעקומה ועגולה כשרה לדברי הכל. וכבר העיר בגאון יעקב כאן י"ד א' סד"ה והיכא על התוספתא כאן שמפורש בה שאם אין הקורה מקבלת אריח מחמת מדרונה צריך להגביה, ואין אומרין רואין, וסיים: וצריך תירוץ.

1 21-22. מבוי המקרה מרוח אחת והדלה עליה וכו'. המפרשים נדחקו בפירוש בבא זו. ולכאורה משמע שבמבוי המפולש משני צדדין עסיקינן כלומר, מצד אחד הוא מפולש לחצר שאינה מעורבת, ומצד שני לרשות הרבים ומלמדת הברייתא שאם יש כאן קירוי וסתם קירוי הוא לא פחות מד' טפחים מצד אחד, אעפ"י שלא נעשה לשם עירוב, ואח"כ הדלה את הגפן וכו' מצד שני מותר לטלטל בכולו, ואעפ"י שאין הקירוי והגפן מקבלין אריח עיין להלן, ואעפ"י שלא עשה להי בראשו, עיין בהגהת הר"ף לסמ"ק סי' רפ"ב, ד' קרימונה, קמ"ט סע"ב, בטאו"ח ריש סי' שס"ד, בב"ח, בשו"ע ובנו"כ שם. אבל מסתימת לשון הברייתא משמע שמדברים כאן בסתם מבוי שהוא מפולש רק מצד אחד. ובכי"ל גורס כאן, הדלה בלי וי"ו עליה וכו', ולהלן בסמוך גורס וכ"ה בכי"ע שם: מרוח אחת וכו'. ולפ"ז אפשר לפרש שיש לפנינו שתי דוגמאות, והוי"ו שלפנינו הוא וי"ו המחלק, כלומר, או שהדלת עליה וכו'. וכן משמע קצת מן הירושלמי כאן פ"א ה"א, י"ח ע"ב, וסוכה פ"א ה"א, נ"א רע"ד. והכוונה שאם המבוי מקורה מרוח אחת כלומר, שאינו מקורה כולו, אלא בסופו גרידא, או שהדלה עליו את הגפן מרוח אחת, אינו צריך כלום, אעפ"י שאין הקירוי מקבל אריח ואין דינו כקורה של קש וקנים שבמשנתנו פ"א מ"ה, והדברים דבוקים להלכה שלעיל שהתנו שם בקורה העשויה מדרון שהיא צריכה לקבל אריח יושב עליה כדרכו. ובירושלמי הנ"ל: מבוי המקורה כשר וכו', לא סוף דבר מקורה אלא נתן מלתרא ויש בו רחב ארבעה טפחים מתרת את המבוי. ובבבלי ג' א': א"ר אילעא אמר רב רחבה ד' אעפ"י שאינה בריאה וכ"ה להלן שם י"ד א', ואם יש לה אמלתרא אפילו גבוהה יותר מעשרים אמה אינו צריך למעט. ורב שנה ע"פ התוספתא כאן, ועיין מ"ש להלן בהלכה הסמוכה סד"ה עשוי. ועיין ירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ג, ואינו עניין לכאן, ושם מדברים במבוי שהוא כולו מקורה.

2 22. ואת הדלעת ואת הקיסוס וכו'. לשון משנתנו בסוכה פ"א מ"ד. וקיסוס הוא צמח מטפס, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 631, הערה 46.

3 מרוח אחרת וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל: מרוח אחת, והסופרים שחשבו שיש לפנינו דוגמא אחת עיין מ"ש לעיל שו' 21–22 כתבו: מרוח אחרת. ועיין מ"ש לעיל שו' 21–22 בפירוש הגירסא שלפנינו.

1 23. עשוי לחיים למבוי גבוהים מן הארץ שלשה טפחים וכו'. וכ"ה בד, אבל בכי"ע ובכי"ל: עשה לחיים למבוי וכו'. וכנראה שהמלה "למבוי" שלפנינו הוא תיקון סופרים, וצ"ל: עשוי לחיים גבוהים וכו'. וכן ברוקח סי' קע"ה: בתוספתא לחיים גבוהים מן הארץ ג', או משוכין מן הכותל ג' טפחים, צריך למעט. ובירושלמי פ"א ה"ו, י"ט סע"א: ותני כן עשה לחיים למבוי כגי' כי"ע וכי"ל אם גבוהין מן הארץ פחות משלשה, או שהיו סמוכין לכותל פחות משלשה, מותר. שלשה כלומר, אם משוכין שלשה, והוא שיהא העומד רבה על החלל. ובבבלי י"ד ב': אמר רב עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה, או שהפליגו מן הכותל שלשה, לא עשה ולא כלום. אפילו לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד כלומר, בארבעה טפחים, הני מילי למעלה, אבל למטה, כיון דהויא מחיצה שהגדיין בוקעין בה לא קאמר. ולפי זה אף כאן שנה רב בשיטת התוספתא.

1 24-25. אבני בנין היוצאות מן הכותל ובין זו לזו ארבעה טפחים וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: שלשה טפחים וכו'. ולשתי הנוסחאות "בין זו לזו" פירושו מתחילת האחת עד סוף חבירתה. ואף שעובי האבנים הוא כל שהוא, הרי מכל מקום ממעט הוא את שיעור ד' טפחים. ואשר לעצם השינוי בין הנוסחאות, כן שנינו בירושלמי פ"א ה"ו, י"ט רע"ב: אבני הבניין היוצאות מן הבניין כלומר, זו למעלה מזו אם אין בין אחת לחבירתה שלשה טפחים נידון כלחיים. וכן מעתיק משם בר"ח סוכה י"ט א'. ובבבלי ט"ו א': ת"ש אבני גדר היוצאות מן הגדר מובדלות זו מזו פחות משלשה אין צריך לחי אחר, שלשה צריך לחי אחר. ברם אין להגיה את הנוסח שבכי"ו ובד, שהרי כן שנינו בירושלמי פ"א סה"א, י"ח סע"ד: ותני כן מבוי העשוי לחיים לחיים כלומר, לאורך המבוי אם יש בין זו לזו כאן ברור שאין הלחיים בכלל ארבעה טפחים מטלטלין עד החיצון שהרי אין הלחיים מצטרפים, והחיצון גרידא נחשב ללחי ואם לאו כלומר, שאין ביניהן ד' טפחים, מטלטלין עד הפנימי. ואעפ"י שהברייתא שם מדברת בלחיים לאורך המבוי, וכאן מדברים בלחיים זו למעלה מזו, מ"מ מצינו ברייתא ארצי ישראלית סתמית, מעין ברייתא שלנו, ששנתה בשיטת רשב"ג. ובבבלי ט' א' אמרו כן בשם ר' יוחנן: מבוי שרצפו בלחיין פחות פחות מד' באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן וכו'.

2 25. אין צריך לחי וקורה אותו מקום. וכ"ה בכל הנוסחאות, אבל בירושלמי ובבבלי אין המלים "אותו מקום". ובבבלי שם העמידוה למ"ד לחי העומד מאליו לא הוי לחי כשעשאום מתחילה לשם לחי.

1 26. כותל שצדו אחד כנוס מחבירו ושויה מבפנים וכו'. ירושלמי פ"א ה"ו י"ט ע"ב, בבלי ט' ב', ט"ו א' בשם תני ר' חייא. ועיין בציורים של רש"י ט' ב'.

1 27-28. היתה קרן זוית זו יוצאה מכותל זה וכו'. בכי"ו חסרה בבא זו, ואיננה אף בכי"ל ובבבלי אבל ישנה בד, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל בשינוי סדר. ומסתבר שנשמטה ע"י הדומות. ופירש בשי"ק שם שברייתא זו היא כר' אליעזר במשנתנו פ"א מ"ב המצריך שתי לחיין. ועיין במתא דירושלים מ"ש על שי"ק, ונעלמה ממנו לפ"ש התוספתא שמפורש בה "מכותל זה וכו' מכותל זה", ולא כלשון הירושלמי "יוצא מיכן וכו' יוצא מיכן" שרצה לפרש בה שבכותל אחד עסיקינן, והן יוצאות זו למעלה מזו.

2 28-29. העמיד לחי וקורה באמצע מבוי אין לו אלא עד מקום לחי וקורה. בבבלי י"ד ב': תנא עשה לחי לחצי מבוי אין לו אלא חצי מבוי. פשיטא. אלא אימא יש לו חצי מבוי. הא נמי פשיטא. מהו דתימא ליחוש דילמא אתי לאישתמושי בכוליה קמ"ל. והוכיה הרשב"א מן התוספתא כאן שלהי לאו דווקא, אלא אפילו קורה דינה כלחי, כמפורש כאן, "ולא תאמר דוקא לחי שהוא משום מחיצה, ומחיצה בכל מקום נמוקה עמה, אבל קורה שאינה אלא משום היכר, אין היכר אלא בשנעשית בראש המבוי". ועיי"ש שהוכיח כן מסוגיית הבבלי עצמה. והנה אף בתוספתא כאן מפורש כגירסת הבבלי שאין לו אלא עד מקום לחי וקורה, ומשמע מלשונה שיש כאן חידוש שאסור לטלטל בכולו. ונראה שלפי מסורת א"י עיין להלן אפשר לפרש שהדברים דבוקים לרישא, והיינו אם קרן זוית יוצאת מכותל זה וקרן זוית יוצאת מכותל זה שדינן כלחיים, מ"מ אם העמידו לחי וקורה באמצע המבוי אין להם אלא עד מקום הקורה והפסידו את השאר, מפני שהוכיחו במעשיהם שאינם סומכים על הקרנות, ולא נעשו הקרנות אלא לצורך הבניין. ואפילו למ"ד לחי העומד מאליו הוי לחי, מ"מ כשגילו דעתם שאינם סומכים עליו, אינו מתיר, כמפורש בבבלי ט"ו סע"א, עיי"ש בפירש"י. ובירושלמי פ"ה ה"ה, כ"ב ע"ד: חד רבי פנחס סלק להכא חמא כפתה דשקתא דגזוראי. אמר להן חלקתם עירובכם. א"ל ר' יודה בר שלום לחיזוק בתים נעשית. כלומר, הכיפה לא נעשית לשם עירוב, אלא לשם חיזוק הבתים עיין בבלי מנחות ל"ג ב', ואין סומכין עליה. ועיין בעבודת הקודש להרשב"א שער א' סי' ח, ה' ע"ב. ועיין בבלי י"א ב', ואינו עניין לכאן. וכ"ז הוא לשיטת בני א"י ששנו לפני כן את הבבא של קרנות היוצאות מן הכותל, אבל בבבל לא שנו ברייתא זו, וממילא היו מוכרחים לפרש אותה אחרת, ויש כאן שתי מסורות. וכי"ע וד הם במסורת הירושלמי, וכי"ו וכי"ל במסורת הבבלי. ועיין בתוספות נ"ט ב' ד"ה מבוי, לקוטות הרמב"ן, רשב"א וריטב"א שם, מאירי נ"ט א', רא"ש פ"ה סי' ט', שו"ת הריב"ש סי' ת"ה, תשב"ץ ח"ב סי' ל"ה, והעתקתי אותם בהירושלמי כפשוטו, עמ' 300 ואילך. ועיין להלן פ"ה, שו' 14, ומש"ש.

1 30. עושין פסין לבוראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה. פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"א, אלא ששם נוסף: דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר שמונה נראין כשנים עשר, ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין. והתוספתא לא הזכירה כאן את דעת ר' מאיר, עיין מ"ש להלן בהלכה הסמוכה. ומתבאר מתוך התלמוד שאנו מדברים בבארות עמוקות שהן עצמן רשות היחיד שהן עמוקות י' טפחים ורחבות ארבעה, ומוקפות רשות הרבים, או כרמלית, ואינו יכול למלאות מהן מים ולהוציאן על שפת הבאר שהיא רשות הרבים או כרמלית. ומפני תקנת הרבים התירו כאן לעשות ארבעה דיומדין בזויות הבאר, "גובהן עשרה טפחים ורחבן ששה" משנתנו הנ"ל, ומכניס את בהמתו לבין הדיומדין ומשקה אותה מים מן הבאר. ואעפ"י שיש כאן פרוץ מרובה על העומד, שהרי אין כאן דופן בכל צד יותר משתי אמות, מ"מ מכיון שיש כאן מחיצות בזוית התירו חכמים מפני תקנת הרבים. ואמרו בירושלמי פ"ב ה"א, י"ט ע"ד: לפי שבכל מקום עומד רבה על הפרוץ, וכאן היקלת עליו שיהא הפרוץ רבה על העומד, החמרת עליו בדבר אחר, שבכל מקום עושה פס של ארבעה טפחים, וכאן עושה פס של ששה טפחים.

2 30-31. היתה אבן אחת מרובעת וכו'. כלומר, בראש כל זוית. ובירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א: היתה אבן אחת גדולה וכו'. אבל בבבלי י"ט ב': ר' שמעון בן אלעזר אומר היתה שם אבן מרובעת וכו'. ועיין בר"ח שם, ואפשר שקיצר, אעפ"י שהזכיר שם התנא שבסיפא.

3 33. היתה עגולה רואין אותה שאם תחלק וכו'. וכ"ה בכי"ל. ובד: שאם תחקק. ובבבלי הנ"ל: כל שאילו תיחקק ותחלק וכו', כלומר, רואין כאילו חקוק מרובע בתוך העיגול, ואח"כ רואין את שני צלעי המרובע כדיומדין, וסבירא ליה לתנא זה תרי רואין. ובירושלמי הנ"ל: אית תניי תני שאם תיחקק וכו', מאן דמר שאם תיחקק בעגולה, ומאן דמר שאם תיחלק במרובעת.

1 34-35. כמלוא שתי רבקות של שלש שלש בקר וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"א. ורבקה הוא מלשון המקרא עגל מרבק ש"א כ"ח, כ"ד ועוד, ופירש ר' יונה ן' ג'נח בשרש רבק: והרבק חבל יקשרו בו הצואר, כדי שלא יסור השה, או העגל, כשרוצים להשמינם. ועיין ערוך ערך רבק. ולא הוסיפה התוספתא אלא שיעור המדה של שתי הרבקות.

2 35. וישנן מעשר אמות וכו'. בד, כי"ע וכי"ל: כעשר אמות וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ב סה"א, כ' ע"א. ובבבלי י"ט סע"א: ת"ר כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות. וכמה עוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה, שהן כלומר, שני צמדים של שלשה, שלשה כעשר אמות דברי ר' מאיר וכו'. ושאלו שם: כעשר? הא עשר הויין. ותירצו ששנו כן אגב הסיפא. אבל הרשב"א שם מביא את הקושיא ואת התירוץ בשם "יש ספרים", ולפניו לא היה כ"ז בתלמוד.

3 35-36. ר' יהודה או' כשלש עשרה וכארבע עשרה אמה. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובמשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר של ארבע ארבע כלומר, וביניהן שתי רבקות של ארבע ארבע. והוסיפה התוספתא את שיעור המדה. ולפי החשבון של אמה ושני שלישי אמה לכל פרה יוצא שלש עשרה אמה ושליש לשמונה פרות. ולפיכך אמר רב פפא בבלי שם י"ט ב': יתירות על שלש עשרה ואינן מגיעות לארבע עשרה. והנה בתוספתא כאן לא נזכרו כלל דברי ר' מאיר שבמשנתנו: שמונה נראין כשנים עשר, ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין. ולשיטת הבבלי י"ט ב' אין צורך בזה, שהרי אין כאן אלא מחלוקת אחת, והיא בשיעור גודל הפתח. לר"מ גודל הפתח אינו יותר מעשר אמות, ולפיכך אם הפתח הוא יותר מעשר אמות צריך להוסיף פשוטין. ור' יהודה מתיר בפתח עד י"ג אמה ושליש בלי פשוטין. אבל אם הבור עצמו הוא שתים עשרה אמה, וכשהוא מרחיק שתי אמות ממנו מכל צד כדי להכניס ראשה ורובה של פרה, נמצא חלל של שש עשרה אמה המוקף בדיומדין של אמה אמה מכל צד, וביניהן ארבע עשרה אמה, בזה אפילו ר' יהודה מודה שצריך פשוטין. אבל שיטת הירושלמי היא שיש כאן שתי מחלוקות בלתי תלויות, "ועל דעתיה דר' מאיר דיומדין ופשוטין, מתוך שאת עושה דיומדין אבל לא פשוטין, אף הוא סבור לומר שמא מחיצת שבת כך היא, והוא הולך ועושה כן במקום אחר ומתחייב". ולהלן שם אמרו: א"ר בא בר ממל לא נצרך ר' מאיר לפשוטים אלא בשיטת ר' יודה והוא כדברי הבבלי הנ"ל. א"ר יוסה ואפילו משיטתיה, מכל מקום אין העומד רבה על הפרוץ, מכיון שאין העומד רבה על הפרוץ צריך פשוט. ועיין מ"ש בבאור כל הסוגיא שם בהירושלמי כפשוטו, עמ' 247 ואילך.

4 36. וכמה יהוא קרובין לבאר וכו'. משנתנו פ"ב מ"ב. ולעיל הבאנו את הברייתא שבבבלי י"ט סע"א: כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות. ואמרו בירושלמי פ"ב ה"ב, כ' ע"א: והוא שיעורא כלומר, ראשה ורובה של פרה הוא שיעור קבוע, כשיעור הזה, אפילו גמל כולו מבחוץ מותר. פחות מכשיעור הזה, אפילו גדי כולו מבפנים אסור. וכן פסק הר"מ בפי"ז מה' שבת הכ"ט. ועיין ברשב"א ובריטב"א י"ז ב' ובמאירי כ' א'.

5 37. כמה יהוא רחוקין מן הבור וכו'. משנתנו פ"ב מ"ב. וכל הברייתא הובאה בבבלי כ"ב א'. ועיי"ש י"ט ב'.

6 38. ובלבד שירבה בפסין. וכ"ה במשנתנו, אבל בבבלי הנ"ל חסר. ובבבלי י"ט ב' דייקו מן הלשון שירבה "בפסין" שהכוונה שיאריך בדיומדין, שאם לא כן היה צריך לומר: שירבה פסין, כלומר, לשון ברורה, שיוסיף פשוטין, ולא היה צריך לשנות בלשון שהיא משתמעת לשתי פנים. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 512, ודבריו צריכים תיקון. ולשיטת הירושלמי שהבאנו שר"מ מצריך בכל מקום פשוטין, הרי ברור שהכוונה שירבה במניין הפסין.

7 38-39. ר' יהודה אומ' בית סאתים מותר וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל י"ט ב', כ"ב א'. ובמשנתנו ר' יהודה אומר עד בית סאתים. ובהוצ' לו וקויפמן: אף בית סאתים. והנה מפשוטה של משנתנו והברייתא שלנו משמע שדברי ר' יהודה דבוקים ללשון הרישא "מותר להרחיק כל שהוא", "כמה יהוא רחוקין מן הבור", והיינו כמה יהוא הפסין רחוקין מן הבור. ובבבלי כ"ב א' שאלו: בור ופסין קאמר כלומר, לא התיר ר' יהודה יותר מבית סאתים כלל, והבור עצמו עולה למדת בית סאתים, או דילמא בור ולא פסין קאמר כלומר, שאם הבור הוא בית סאתים מותר, ומקיפו בפסין ברחוק ב' אמות וכו'. ועיין בתוספות שם ד"ה או דילמא. ברם בתוספ' רי"ד במקומו א' ע"ד מן הספר: נ"ל דה"ג או דילמא פסין בלא בור קאמר, וקמבעיא ליה אם עולה רוחב הבור לבית סאתים אי לא וכו'. ולפי גירסא זו פירושו כפשוטו שאם נאמר שאין רוחב הבור עולה לבית סאתים יכול להרחיק את הפסים עד בית סאתים. וכן בריטב"א במקומו: ומיהו קשה לי דהא ת"ק בבין הפסין איירי להקריב או להרחיק, ועלה קתני ר' יהודה בית סאתים, והיכי אפשר דלא מיירי ר' יהודה אלא בבור בלא פסין וכו'. ואעפ"י שהמשך הסוגיא מתפרש בדוחק רב לפי פירוש זה, עיי"ש בתוספ' רי"ד ובריטב"א ובגאון יעקב במקומו, מ"מ הרי כבר ראו רבותינו הראשונים שקשה להוציא את הדברים מידי פשוטם. ובירושלמי פ"ב רה"ג, כ' ע"א: על דעתיה דר' יודה באר מהו שתעלה ממידת סאתים ? נישמעינה מן הדא, ר' שמעון בן אלעזר אומר באר שיש בה מידת סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מלא ראשה ורובה של פרה. הדא אמרה שהבאר עולה ממידת סאתים.

8 39-40. אי אתה מודה בדיר בסהר במוקצה ובחצר וכו'. כמשנתנו פ"ב מ"ג ולהלן פ"ב, שו' 31 עיין מש"ש, וככללו של ר"ש בן אלעזר שם ובברייתא שבבבלי כ"ב א'. ופירש"י במשנתנו י"ח א': והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם, תשמיש דירה מעלייתא היא. ועיי"ש בתוספות ד"ה אפילו. אבל ברשב"א שם י"ג ע"ג מן הספר: ובתוספות פירשו דפסין לא חשיבי מוקפין לדירה וכו', אלא הכי פרכינין ליה, אי אתה מודה בדיר וסהר אעפ"י שהוא אויר שתשמישו לדירה, הלכך אף בפסין יש לך להקל משום קולת הפסין, ואפילו בלא הוקף לדירה, כמו שהתרת בה כך ע"י היקף וכו', עיי"ש. והנה רש"י י"ט ב' ורבינו יהונתן במשנתנו פירשו: דיר מוקף לדירה, שהרועה דר שם בלילה. ובס' העתים, עמ' 68, מוכח שפירש שדיר וסהר אינם מוקפים כהלכתם והיינו שתי ולא ערב, או להפך. ולפ"ז הפירוש הוא, אי אתה מודה בדיר וסהר שמטלטלים בהם אפילו אם הם יותר מבית סאתים, אעפ"י שהוקפו במחיצות גרועות, אף פסים כן. אבל במשנתנו לא פירש רש"י שהרועה דר שם. והרשב"א הנ"ל מביא משמו: פסין נמי הוקפו לדירה שהבהמה עומדת שם, ומכאן שאף דיר תשמישו לדירה מחמת הבהמה, שבעליה מטפלין בה, עיין רש"י כ"ב ד"ה כל אויר.

9 40-41. אמ' להן זו מחיצה ואילו פסין וכו'. ופירש ברשב"א הנ"ל: ומשום דלא הוקפה לדירה לא הייתי מחמיר אם היתה מחיצה גמורה. ובבבלי י"ט ב': זו תורת מחיצה עליה ופרצותיה ביותר מעשר כגי' כי"ו וראשונים, עיין דק"ס, ואלו תורת פסין עליהן, ופרצותיהן יותר משלש עשרה אמה ושליש. ועיין בתוספ' רי"ד מהדו' תליתאה וברשב"א שם ד"ה הכי קאמר ובריטב"א ובגאון יעקב שם. ועיין בירושלמי פ"ב ה"ד, כ' ע"ב.

10 41-42. ואם עשה לרבות ירבה. כ"ז חסר בבבלי י"ט ב', כ"ב ב'. ופירושו, שאף בכל באר יכול לעשות מחיצה גמורה, ואם עושה כן יכול לרבות את המחיצה כמה שירצה.

11 42. שהוא בית סאתים על בית סאתים מותר וכו'. המלה "מותר" חסרה בכל שאר נוסחאות התוספתא, ואינה גם בירושלמי. אבל כ"ה בבבלי כ"ב א'. ופירש"י ד"ה אריך וקטין: ולר"ש בן אלעזר בעינן מרובע כדאמר בהדיא בית סאתים על בית סאתים כלומר, מרובע, דהוי שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים. ובירושלמי שהעתקנו לעיל, שו' 38–39, ד"ה ובירושלמי, מפורש: באר שיש בה מידת סאתים, והוא כפירש"י. וכבר הוכיחו ממנו הראשונים הרשב"א והריטב"א במקומו נגד פירוש הראב"ד שפירש בית סאתים על בית סאתים, שהן ארבע סאין.

12 43. אין מותר להרחיב עליה אלא כמלא ראשה ורובה של פרה בלבד. בבבלי הנ"ל: ולא אמרו להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה. ובתוספ' רי"ד שם א' ע"ד מן הספר ד"ה ר' יהודה: ודחי, דר' יהודה פסין בלא בור קאמר כן גרס בגמרא, עיין מ"ש לעיל, שו' 38–39, ד"ה ברם, דאין חלל הבור מן המניין, ובכי האי גוונא איהו נמי שרי, ואיכא בינייהו ארוך וקטן, דר' יהודה הוה שרי בית סאתים פסין בלא בור, אפילו אריך וקטין, ור"ש דנקט בית סאתים אבית סאתים לא שרי אריך וקטין וכו', והאי דקאמר לא אמרו להרחיק, לאו דלא ליטפי היא, אלא דלא ליבצר, וכך אתה צריך לפרש, ולא אמרו שצריך להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה, ואין ביניהן דבר אחר אלא דאריך וקטין. והנה פירוש רבינו נראה לכאורה דוחק שבדוחקין, אבל קרוב לוודאי בעיני שהוא פירש ע"פ הירושלמי, וכבר ראינו לעיל הערה 65 שתחילת דבריו שם היא ממש לשון הירושלמי, ובירושלמי גרסינן: באר שיש בה מידת סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מלא ראשה ורובה של פרה. ופירש רבינו "אינו צריך" במשמעו הרגיל, ודין באר בת סאתים דינה כשאר הביראות, ואינו צריך להרחיק ממנה אלא כשיעור שאר הביראות, אבל אם רצה להוסיף מוסיף. ומכאן פשט הירושלמי: הדא אמרה שהבאר עולה ממידת סאתים, כלומר, בתמיהה. והירושלמי סבר שאין מחלוקת בין ר' יהודה ור' שמעון בן אלעזר, אלא שר' יהודה סתם את דבריו ולא אמר במפורש שאין הבור עולה מן המידה, ור"ש בן אלעזר נקט במפורש שאפילו הבור בעצמה היא בת סאתים מותר להרחיק כשיעור. ולשון הברייתא בירושלמי מגלה על הפירוש בדברי ר"א בר' שמעון, אע"פ שבעצם המחלוקת פירשו בבבלי אחרת, לפי גירסתם: סאתים על סאתים. אבל מלשון התוספתא: "אין מותר להרחיב וכו' בלבד" מוכח שלא כפירוש רבינו בדברי ר"ש בן אלעזר. ובירושלמי הנ"ל "אינו צריך" פירושו אינו יכול, עיין מ"ש לעיל, הערה 64.

1 43-44. היתה גבוהה משלש רוחותיה וכו'. ברייתא קשה, ולא הובאה בשום מקום אחר. ובחסדי דוד, וכן בפירוש מרא דמתניתא, שערו שהיא נשתרבבה מלהלן פ"ב ה"ד. וכס"ז גם להלן פ"ז ה"ה. אבל היא ישנה בכל הנוסחאות, וקשה למוחקה לגמרי, אלא שרגיל הוא בתוספתא לחזור בדיוק על ברייתות דומות, אעפ"י שכמה חלקים ותנאים שבה שייכים רק לאחת מהן, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 398, שו' 11, ח"ב, עמ' 579, שו' 18, ד"ה ואין פודין, שם עמ' 736, שו' 42–43, ועוד בכ"מ. ובפירושה נראה כפירוש בעל תכ"מ שהכוונה לבאר שחולייתה היתה גבוהה עשרה טפחים משלש רוחותיה ונמוכה כלומר, פחות מעשרה טפחים מרוח אחת, רואין את הנמוך כאילו הוא פתח. ועיין מ"ש להלן.

2 45. ובלבד שלא יהא נמוך יתר על הגבוה. לכאורה לית לה פיתרא. ושמא הכוונה שבין אבן ואבן שבחוליא היו מקומות פחות מי' טפחים, ומצריכה התוספתא שלא יהיו המקומות הללו יתר על הגבוה, כדין פרוץ מרובה על העומד. ולא עוד אלא שהפתח מצטרף לפרוץ, עיין ר"מ פט"ז מה' שבת סהט"ז.

3 45-46. היתה נמכה משלש רוחותיה, וגבוהה מרוח אחת, אין צריך לעשות מחיצה אלא לגבוה בלבד. בקג"נ: בקנים בלבד. ונראה שצ"ל לפנינו: אלא לגובהה בלבד, וסתם גובהה הוא עשרה טפחים, והנמוך משלים לעשרה, עיין להלן פ"ו, שו' 48–49, ומש"ש. וכן הפירוש גם לפי גירסת קג"נ שמשלים את הגובה בקנים בלבד, כלומר, בקנים קטנים בלבד. ובירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א: היה שם חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה ויש בו ששה לכאן וששה לכאן נידון משום דיומד. לא סוף דבר חריץ אלא אפילו גבשושית. מקצתו חריץ ומקצתו גבשושית כלומר, אף הם מצטרפין. ועיין בבלי י"ט ב'.

1 46-47. היה שם אילן או גדר או מחיצת הקנים נידונת כפסין. בכי"ע: או חיצת הקנים וכו', וכ"ה בבבלי ט"ו א', י"ט ב', אלא שמסיים שם: נידון משום דיומד. ובירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א: הכותל והאילן ואישות קנים נידונין משום דיומד. עלו מאיליהן מטלטלין בהן עד בית סאתים, עשאן ביד מטלטלין בהן אפילו כור אפילו כוריים. ומתוך סוגיית הבבלי משמע שפירשו גדר כפשוטו, שהרי אמרו: קנה קנה פחות משלשה היינו גדר וכו'. ולעיל שבת פ"א, שו' 2, הוכחנו שבא"י קראו לגל אבנים, או לתל, גדר. ובכל מקום שנשנה גדר על יד אילן בדרך, מסתבר שהכוונה לגל אבנים, או לתל. ואשר לירושלמי שהעתקנו לעיל: הכותל והאילן ואישות קנים וכו', אפשר שצ"ל שם: תני תל ואילן וכו', או שהכוונה לכותל ישן, שאינו אלא גל אבנים, גדר. ולפ"ז סיום הירושלמי "עלו מאיליהן וכו' " אינו עונה על אילן ואישות קנים גרידא אלא אף על תל, על גל אבנים מכותל שחרב ונפל, ולא נעשה הגל לשם מחיצה.

2 47. היתה חצר פתוחה לביניהן וכו'. ירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א, בבלי כ' א'.

3 48. ומפסין לחצר. וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: אבל לא מן הפסים לחצר. והגיהו המפרשים שם כבתוספתא וכבבבלי. אבל כבר הוכיח באו"ש פ"ג מה' עירובין הכ"ד שאין להגיה בירושלמי, שהרי שיטת הירושלמי ששתי רשויות המובדלות, אפילו אם הן של אדם אחד כמו חצר וקרפף וכדומה, אם נפרצה אחת במלואה לשניה, והפירצה היא בשיעור פתח, מותר לטלטל מרשות שלא נפרצה לראשונה, אבל לא להפך. והטעם הוא כעין שאמרו בבבלי צ"ב א': דיורי גדולה בקטנה, ואין דיורי קטנה בגדולה. וכן מפורש בירושלמי פ"ב ה"ה, כ' ע"ב: חצר שהיא פתוחה לקרפף מטלטלין מן החצר לקרפף, אבל לא מן הקרפף לחצר וכו'. עיי"ש שהביא כמה ראיות שכן היא שיטת הירושלמי. והתוספתא כאן נשנתה בשיטת הבבלי.

4 היו שתים שתיהן אסורות. בבבלי הנ"ל: אבל שתים אסור, במה דברים אמורים שלא ערבו, אבל ערבו מותרין. ורב הונא שם סובר שאפילו עירבו ערובי הצרות ע"י הפתח שביניהן אסורין, שהרואה לא ידע שיש פתח ביניהן, ויטעה לחשוב שיש כאן שיתופי מבואות, שנתנו עירובן בתוך הפסין, והרי אין ערוב מועיל בין הפסין. ורב הונא מפרש "אבל עירבו מותרין" שנתערבבו שתיהן ממש, והיינו שנפרצו אחת לשניה, וכולם רואים שיש כאן עירוב חצירות של דיירים ולא שיתופי מבואות. ובירושלמי הנ"ל: הא שתים אסור. אמר ר' בא לא סוף דבר שתי חצירות, אלא אפילו חצר אחת ובה שני בתים. סברין מימר בשלא עירבו, הא עירבו מותרין, וכו'. רב הונא אפילו עירבו אסורות שאין עירוב עושה אותן אחת וכו', שמא למחר תיחרב הבאר, אף הוא סבור לומר שמא עירוב מועיל בפסי ביראות.

5 48-49. ומותר לטלטל בין הפסין. בבבלי לא נזכרה בבא זו. ובירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א: מהו לטלטל בין הפסין. נימר אם יש בין זה לזה ארבעה טפחים כאסקופה אסורה. ואם לאו כאיסקופה מותרת. מותר לכאן ולכאן, ובלבד שלא יחליף. ועיין לעיל שם פ"א ה"א קרוב לסופה, י"ח ע"ד. תיקונים והשלמות: לפי פירוש המפרשים בירושלמי שהכוונה לטלטול בשטח המוסגר בתוך הפסין, הרי עניין זה נזכר גם בבבלי, אבל כבר ראה בפ״מ שם ד״ה ר׳ נסא שאל ובמה״פ שם את הדוחק שבפירושו. יתר על כן תשובת הירושלמי והדמיק לאיסקופה אינם הולמים כלל את פירוש המפרשים. וקבלתי כדבר פשוט שהכוונה לשטח שבין עובי הפסין, ולפיכך ציינתי שם ובמסורת התוספתא במקומה ובירושלמי כפשוטו, עמ׳ 250, לירושלמי פ״א ה״א קרוב לסופה, י״ח ע״ד, כלומר הסמכתי את הברייתא כאן לטלטול בין הלחיים, עיי״ש. עכשיו ראיתי שכבר דחה את פירוש המפרשים ביפה עינים כ׳ סע״א, ופירש כנ״ל שהכוונה לבין הדפנות, עיי״ש. תדע לך שהוא כן, שהבבלי משתמש תכופות בדיבור ״בין הפסין״ במשמעות השטח המוסגר ביניהן עיי״ש כ׳ א׳, כ׳ ב׳, כ״א א׳, ובתוספתא לעיל: מחצר לפסין ומפסין לחצר. וכן בירושלמי שם: מן החצר לפסים, אבל לא מן הפסים לחצר. אבל בבבלי הנ״ל גורם בבבא ההיא: מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לתוכה וכו׳, ועיין לעיל שם. ולפי זה ״בין הפסין״ שבתוספתא ובירושלמי כאן הוא בין הפסין ממש, בין העובי שלהם, ואינו עניין כלל לדברי הבבלי כ׳ א׳ ולדברי ר׳ נסא שבירושלמי פ״ב ה״א, כ׳ ע״א.

1 49-50. אלא לבור ברשות הרבים בלבד. בד: לבור הרבים וכו'. אבל הנכון בכי"ע ובכי"ל: אלא לבאר הרבים בלבד, וכ"ה במשנתנו פ"ב מ"ד. ור' יהודה בן בבא מצריך תרתי לטיבותא שיהיה באר נובע, ואינו מצוי שיכזב, ואפילו אם יכזב, רבים מזכירים זה את זה. אבל בשאר בורות לא התירו מחיצה גרועה של פסים, אלא עושה חגורה חולית הבור גבוהה עשרה, כמפורש במשנתנו הנ"ל.

2 50-51. חוץ מבור של רשות היחיד בלבד. בד, כי"ע, כי"ל וקג"נ; מבור היחיד וכו'. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: אבל לבור היחיד עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. ואף בכי"ו פירושו שהבור הוא של יחיד, אבל מקומו הוא בשדהו, או אפילו ברשות הרבים, עיין בטחו"מ סי' ת"י ובסמ"ע חו"מ שם ס"ק ז' אות י"א. ולר"ע מספיק חדא לטיבותא, או באר נובע ואפילו של יחיד, ואפילו בור שמימיו מכונסים, ובלבד של רבים, עיין מ"ש לעיל.

2 משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

כַּמָּה יִהְיֶה פֶּתַח הַמָּבוֹי וְיִהְיֶה דַּי לְהַכְשִׁירוֹ בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה. גָּבְהוֹ אֵין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים וְלֹא יֶתֶר עַל עֶשְׂרִים אַמָּה וְרָחְבּוֹ עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ צוּרַת פֶּתַח. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ צוּרַת פֶּתַח אֲפִלּוּ הָיָה גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה אוֹ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה אוֹ רֹחַב מֵאָה אַמָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

3 רשב״א על עירובין פתח ↗

הלכה כאותו תלמיד. איכא למידק אותו תלמיד דב"ש אתא לאשמועינן, ולמה לי למימר ב"ש במאי פליגי. ור' עקיבא דאמר הלכה כאותו תלמיד מאי נפקא מינה וכי הלכה כב"ש, דאילו לב"ה ליכא הפרש בין אותו תלמיד לשאר תנאי דלעולם סגי ליה בלחי וקורה או קורה. ותירצו בתוס' דנפקא מינה דכל היכא דאמרי ב"ש לחי וקורה בעי ר' אליעזר לחיין, וכל היכא דאמר ר' אליעזר לחיין במבוי פסקינן הלכה כמותו בפסי חצר, הלכך אצטריך אותו תלמיד לאשמועינן דלא נחלקו בפחות מד' אמות, והלכך אף ר' אליעזר לא בעי לחיין בפחות מד' אמות. ומינה לדידן דבחצר שפתחה קצר מד' אמות לא בעי פס אלא לחי כמבוי. ואינו מחוור בעיני דאטו אותו תלמיד וגם ר' עקיבא טעמא דרב נחמן דפסק כר' אליעזר אתו לאשמועינן.ומסתברא דמשום דרשב"ג אמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מד' אמות שאינו צריך כלום, אתא אותו תלמיד ואשמועינן דבמבוי שבפחות מד' אמות לא נחלקו ב"ש וב"ה, היינו דלא בעי לחי וקורה כב"ש, אלא לחי או קורה, ולחי או קורה מיהא בעי.

3 מאירי על עירובין פתח ↗

מבוי שהוא רחב עשרים אמה ונתן קנה באמצעיתו אפי׳ נתן קורה מכותל לכותל על גבי קנה שנראה לכל כעין שני פתחים כל אחת מעשר מצד הבדל הקנה שביניהן אין זה כלום וכמו שאמרו אתי אוירא דהאי גיסא ומבטל ליה וכיצד הוא עושה מכשירו עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי בנקדת אמצע רחב המבוי ונמצא הפס מחלק המבוי בשיעור ארך הכשרו לשנים ואין כח לאויר שבצדדין לבטלו אחר שהוא בשיעור ארך מבוי אעפ״י שבסוף הפרק בשמועת שלש מדות במחיצה אמרו כל שהיא ארבעה ומארבעה ולמעלה צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו ואם היה כנגד העומד מותר אלמא מחיצות ארבעה אין אויר שמזה ומזה מבטלה. לא נאמרה אלא לענין כלאים. ומעתה אתה צריך לעשות כדרך שכתבנו ונמצא כל צד וצד מבוי בפני עצמו ואין באחד מהם יתר מעשר ואחר כך נותן לחי בכל אחד מהם או קורה מכותל זה לכותל זה וכתבו גדולי המפרשי׳ שאם מכשירו בקורה צריך להניח את הקורה מכותל לכותל ועל גבי הפס וזה שהוא תופס בלשונו פס גבוה עשרה מפני שהכשר דפני המבוי אין פחותים מעשרה אבל אם כותלי המבוי גבוהים מעשרה אף הפס צריך להגביהו יותר עד שיניח את הקורה על הפס ממש או סמוך לה בפחות משלשה ובדרך זה נראה כשני מבואות. ומכל מקום יש מפרשים שאינו צריך קורה מכותל לכותל אלא מכותל של צד אחד לפס איזה צד שירצה ויחשב אותו צד שהקורה עליו מבוי והצד האחר יקרא פתח. ובשם תוספתא כתבו הרחב מעשר אמות מעמיד שם פס באמצע ונותן קורה על אחד מהם ודיו ומאחר שאמרו באמצע ודאי ברחב עשרים אמרוה. ויש מכריעים לדעת שלישית שקורה צריכה לכא לבא מכותל לכותל אבל אינו צריך להגביה את הפס עד שתגיע הקורה עליו שפס זה מחיצה גמורה וכגון זה אומרין גוד אסיק מחיצאתא הואיל וגבוה עשרה במשך הכשר מבוי. ויש אומרי׳ שכל שיש שם שני פתחים על הדרחיס הדרכים שאין לומר בהם אתי אוירא וכו׳ אם בא לתקנו לכתחלה צריך הכשר בכל אחד מהם ולא הקלו אלא בנפרץ. ומכל מקום בתוספתא שכתבנו נראה כן אף בתחלת מבוי:

4 רשב״א על עירובין פתח ↗

רבי שמעון בן גמליאל אומר אם מקבלות אריח לארכו שלשה טפחים. כלומר: אפילו רחוקות זו מזו כל כך שמקבלות אריח לארכו, אבל יתר מכאן צריך להביא קורה אחרת. וכן מצאתי בירושלמי ה"ג דגרסינן התם: שתי קורות בזו חצי טפח ובזו חצי טפח כמה יהא ביניהן, ר' זעירא אמר חצי טפח. ועוד שם: שתי קורות בזו שליש וכל שהוא ובזו שליש וכל שהוא וביניהן פחות משליש, ייבא כדאמר ר' יוחנן העומד והחלל מצטרפין לארבעה והוא שיהא העומד רבה על החלל ע"כ. ונראה כי שבוש יש בנוסחא וביניהן שליש גרסינן ומשהו דקאמר היינו רביע טפח דבין שני העומדים והאויר יקבלו אריח טפח ומחצה לרחבו. ואי נמי גרסינן פחות משהו פירושו שיהא בין הכל טפח, ופחות משהו דקאמר פחות משהו כנגד שני משהויין שהעומדין רבין. ולא נקט משהו בכל אחד מן העומדים בדוקא, דדי אם יהא העומד שליש ומשהו כדי להשלים פחות המשהו של האויר, אלא דמשום דכיון דלא סגי באחד מן העומדים שלא יהא בו שליש ומשהו נקט אף בשני שליש ומשהו. ומכל מקום למדנו מן הירושלמי הזה שאע"פ שאין ברחב של שתי הקורות עצמן טפח, אפילו הכי אויר המועט בין אחד מן העומדים מצטרף להשלים.

4 מאירי על עירובין פתח ↗

התאים שתי קורות זו אצל זו ואין באחת מהן טפח אלא שיש בין. שתיהן טפח נחלקו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן שלדעת חכמים צריך שיהו סמוכות באויר טפח לבד ביניהם עד שיהיו ראויות לקבל אריח לרחבו שכשינתן האריח שרחבו טפח ומחצה בין שתי הקורות יסמך באצבע לכאן ובאצבע לכאן וכל שהחוקות שרחוקות יתר מכן אעפ״י שהן בתוך שלשה צריך להביא קורה אחרת או לקרבם זו אצל זו ומתוך שהלשון שגור תמיד לומר צריך קורה אחרת ואין צריך קורה אחרת. וכן שאפשר לפעמים שהבאת קורה קל מקירוב הקורות כגון שקבועות בחוזק הוא תופס לשון הבאת קורה אחרת ולא קירוב הקורות ומכל מקום צריך להביא או לקרב ואין סומכין לתורת לבוד שבה שהרי לראיית קבלת אריח אנו צריכים עד שתדמה כמונחת לקביעות לבנות עליה ולרבן שמעון דיו שיהיו ראויות לקבל אריח לארכו והוא שלא יהו רחוקות זו מזו אלא שני טפחי׳ ומחצה אויר בינתים ויסמך אצבע לכאן ואצבע לכאן ומה שאמר שלשה פירושו אריח שהוא שלש וטפח הנזכר בדברי תנא קמא נאמר על טפח שבינתים ושלשה הנזכרים בדברי רבן שמעון בן גמליאל נאמר על שיעור ארכו של אריח והלכה כחכמים. כך קבלנו פי׳ שמועה זו. וראיה ברורה בתלמוד המערב על מה שכתבנו למעלה שצריך שתהא כל הקורה בחוזק הראוי לקבל אמרו שם בשתי קורות המתאימות על דעתיה דרבנן עשרין ארחין ועל דעתיה דרבן שמעון בן גמליאל ארבעין ארחין פי׳ שלרבנן האריחין מונחים לרחבן על הקורה ונמצא ארכן לרוחב המבוי וכשהמבוי רחב עשר אמות שהוא גדול שבשיעורין צריך שתהא ראויה לקבלת עשרים ולרבן שמעון בן גמליאל שהאריחי׳ מונחין על הקורה בארך ונמצא רחבן לרחב המבוי צריך ארבעים. ומכל מקום גדולי המפרשי׳ כתבו בפי׳ דברי חכמים שכל שיש בין שתיהן טפח אעפ״י שהן מרוחקות יתר מטפח הואיל והם תוך שלשה כשר ופי׳ אם מקבלות אריח ענינו בין שתיהן אלו היו סמוכות ובלבד בתוך שלשה ומכל מקום בדבר רבן שמעון בן גמליאל פרשו כפי׳ ראשון ואין הדבר מחוור לפרש זה בדרך אחת וזה בדרך אחרת שדברי תנא קמא מפורשי׳ לדעתם ברחב עצמה ודברי רבן שמעון בן גמליאל בריחוק שביניהן וזה ראיה לדעת ראשון כל שכן שהסכמנו בו עם תלמוד המערב. ומכל מקום גדולי המחברי׳ כתבוה כדבריהם ולשונם בזה לפי מה שמצאנו בקצת ספרים אם יש בין שתיהן טפח כדי לקבל אריח ושאין בין זו לזו שלשה כשר ואין הדברים נראין:

6 ריטב"א על עירובין פתח ↗

בעינא קורה ע״ג מבוי וליכא. פי׳ ודוקא קורה אבל לחי לא בעי׳ תוך חלל המבוי אלא אפי׳ חוץ לחלל המבוי דהא לחי המושך מדפנו של מבוי וכן לחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו תוך חללו של מבוי אלא כנגד עובי הכותל מבחוץ ואפי׳ הכי הוי לחי וטעמ׳ דמילתא משום דלחי לעולם עביד היכירא שבא להכשיר את המבוי אבל קורה אינה נראית שבא להכשיר את המבוי אלא כשהיא תוך חללו של מבוי שאין דרך שום תקרה ושום קורה לתתה אלא ע״ג הכתלים כגון שאין בגובהו ג׳ טפחים ואין בעקמימותם פיר׳ שתי יתדות עקומות כמין דלת נתונות על עובי הכתלים למעלה והעקום שהוא גגו של דלת פונה כלפי המבוי ושתיהן פונות זו לזו וכיון שאין בעקום ג׳ טפחים אמרינן לבוד וכאלו נמשכה הקורה עד כנגד הכותל ואח״כ אומר חבוט וכאלו היא יורדת למטה דאמרי׳ לבוד וחבוט כדאמרי׳ בסמוך וא״ת ואפי׳ יש בגבהן ג׳ נימא חבוט דהא קיימא לן במסכת סוכה גבי סוכה המדולדל׳ דכל שיש ברחבה טפח אמרי׳ ביה חבוט רמי ואפילו גבוה ג׳ טפחים והכא קורה זו רחבה טפח ויש מתרצים דשאני הכא דבעי׳ הכר קורה על גב מבוי ובג׳ טפחים לא מינכרא דהויא על גבי מבוי כלל ולי נראה דשאני הכא שאין הקורה שלימה אלא על ידי לבוד ובמקום דאמרינן חבוט ליכא קורה רחבה טפח ויתדות דעלמא הוא דאיכא אלא שעל ידי לבוד אתה נותן שם את הקורה:

11 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

העמיד לחי בחצי מבוי וכו'. עירובין י"ד: תנא עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי פשיטא מהו דתימא דילמא אתי לאשתמושי בכוליה קמ"ל. וכתב הרשב"א ז"ל וה"ה לקורה ובהדיא תנו בתוספתא העמיד לחי או קורה באמצע מבוי אין לו אלא עד מקום לחי וקורה. ומיהו דוקא בשיש באותו חצי מבוי המוכשר תורת מבוי שלא יהא ארכו פחות מארבע אמות ושיהא ארכו יתר על רחבו ושיהיו בתים וחצרות פתוחין לתוכן הא לאו הכי צריך לחי מכאן ולחי מכאן א"נ פס ארבע כחצר עכ"ל:

12 תלמוד ירושלמי עירובין פתח ↗

משנה: עוֹשִׂין פַּסִּין לַבֵּירָאוֹת אַרְבָּעָה דְיוֹמְדִין נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שְׁמוֹנָה נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָׂר. אַרְבָּעָה דְיוֹמְדִין וְאַרְבָּעָה פְשׁוּטִין גּוֹבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרוֹחְבָּן שִׁשָׁה וְעוֹבְיָין כָּל שֶׁהוּא וּבֵינֵיהֶן כִּמְלוֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ בָּקָר דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע קְשׁוּרוֹת וְלֹא מוּתָּרוֹת אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת: הלכה: עוֹשִׂין פַּסִּין לַבֵּירָאוֹת כול׳. לְפִי שֶׁהַפָּרוּץ רָבָה עַל הָעוֹמֵד הוּא עוֹשֶׁה דִיוֹמְדִין. אַבָל לֹא פְשׁוּטִין. אוֹף הוּא מוֹכִיחַ עַל עַצְמוֹ מִשּׁוּם הוֹלָכַת הַבְּאֵר. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. הִגִּיעוּךָ סוֹף תְּחוּמֵי שַׁבָּת עַד אֵיכָן הֵן. שֶׁאִם עָשָׂה כֵן בְּמָקוֹם אֶחָד וְחָזַר וְזָרַק אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. חַיָיב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. לְפִי שֶׁבְּכָל מָקוֹם עוֹמֵד רָבָה עַל הַפָּרוּץ. וְכָאן הֵיקַלְתָּה עָלָיו שֶׁיְּהֵא הַפָּרוּץ רָבָה עַל הָעוֹמֵד. הֶחֱמַרְתָּה עָלָיו בְּדָבָר אַחֵר. שֶׁבְּכָל מָקוֹם עוֹשֶׂה פַס שֶׁלְאַרְבַּע טְפָחִים וְכָאן עוֹשֶׂה פַס שֶׁלְשִׁשָּׁה טְפָחִים. רַב יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. לֹא הִתִּירוּ פַּסֵּי בֵירָאוֹת אֶלָּא לְעוֹלֵי רְגָלִים בִּלְבַד. רַב אַבִּין אָמַר. בִּשְׁעַת עוֹלֵי רְגָלִים. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. מִפְּנֵי עוֹלֵי רְגָלִים. אָמַר רִבִּי עֶזְרָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. מַתְנִיתַא אָמְרָה כֵן. עוֹשִׂין פַּסִּין לְבֵירִיוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה. וְהָא תַנִּינָן. מְמַלְּין מִבּוֹר הַגּוֹלָה בַּגַּלְגַּל בַּשַּׁבָּת מִבּוֹר הַגָּדוֹל כול׳. מִפְּנֵי מַה מְמַלִּין מִבְּאֵר הַקַּר בַּגַּלְגַּל בְּיוֹם טוֹב. אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁעָלָה יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה וְחָנוּ עַל אוֹתָהּ הַבְּאֵר. וְהִתָנוּ עִמָּהֵן הַנְּבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן שֶׁיְּהוּ מְמַלִּין מִבְּאֵר הַקַּר בַּגַּלְגַּל בְּיוֹם טוֹב. לֹא כָל בְּאֵרוֹת הַקַּר הִתִּירוּ. אֶלָּא אוֹתָהּ הַבְּאֵר שֶׁחָנוּ עָלֶיהָ בִּלְבַד. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. מַה שֶׁהוּתָּר הוּתָּר וָכֹה שֶׁהוּתָּר הוּתָּר. רִבִּי אֶבְדַיְמָא דְחֵיפָא הּוֹרֵי בְחֵיפָא. רִבִּי יִרְמְיָה הוֹרֵי בְחֶלֶף בְּפַסֵּי בֵירָאוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה.

13 רשב״א על עירובין פתח ↗

שהן כעשר אמות דברי ר' מאיר. והא דקתני בדר' מאיר כעשר ולא קתני עשר, איכא למימר משום דבעי למיתני בדר' יהודה כשלש עשרה כארבע עשרה, תנא נמי בדר' מאיר כעשר. ויש ספרים דמקשו בהדיא כעשר אמות עשר הויין, משום דקא בעי למיתני סיפא כשלש עשרה כארבע עשרה תני נמי כעשר.

13 תוספות על עירובין פתח ↗

או דלמא בור בלא פסין קאמר - פירוש ופסין לא יהו מרוחקין מן הבור אלא כדי ראשה ורובה של פרה אבל אין לפרש דפסין נמי אי בעי מרחיק עד בית סאתים מדקאמרי' בסמוך אי הכי מאי בינייהו בין לר"ש בין לר' יהודה ולפי זה טובא איכא בינייהו דר' שמעון לא שרי אלא להרחיק כדי ראשה ורובה של פרה ור' יהודה מתיר עד בית סאתים אלא ודאי גם ר' יהודה לא שרי להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה אע"ג דאדם נותן עיניו בבורו ולא במחיצה אין להתיר יותר:

15 תלמוד ירושלמי עירובין פתח ↗

חָצֵר שֶׁהִיא פְתוּחָה לְקַרָפֵּף. מְטַלְטְלִין מִן הֶחָצֵר לְקַרָפֵּף. אֲבָל לֹא מִן הַקַּרְפֵּף לֶחָצֵר. רִבִּי יוּדָן עַנְתוֹדְרַיָּא שָׁאַל. מָהוּ לְטַלְטֵל מִקַּרְפֵּף לְקַרְפֵּף דָּרָךְ חָצֵר.

תוספתא כפשוטה על עירובין ב׳:א׳ »