תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ח׳

1 1-2. הכותב נכסיו לאחד, והיה כהן, והיו בהן עבדים, אע"פ שאמ' הלה אי איפשי בהן, הרי אילו אוכלין בתרומה. בבלי קל"ח א', חולין ל"ט ב', כריתות כ"ד ב', ושם מפורש: "אם היה רבן שני כהן". ואף לפנינו "והיה כהן" כוונתו שהיה המקבל כהן. ובירושלמי כאן פ"ח ה"ח, ט"ז ע"ב: האומר יינתנו נכסיי לפלוני, והוא כהן וכו'. ובמקבילה בגיטין פ"א ה"ו, מ"ג ע"ד: האומר ינתנו כל נכסיו לפלוני וכו', וכן גם כאן בירושלמי כ"י רוזינטל: הא' ינתנו כ ל נכסי לפלוני. ומלשון זו "כל נכסי" ברור שבשכיב מרע עסיקינן. וכן פירש הרי"ף פ"ח סי' תתע"ד וכן פירש"י בכריתות גם את הבבלי, וכן משמע מדברי רשב"ג להלן שאמר "זכו בהן היורשין". וכן בר"מ פ"ט מה' זכיה ומתנה הי"ג, ועיין בנו"כ שם. אבל מדברי הבבלי "שזיכה לו ע"י אחר" משמע שמדברים בבריא, כהגהת הרמ"א בחו"מ סוף סי' רמ"ה. והנה בבבלי מעמידים ברייתא זו במזכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח, עיי"ש. ולשיטת ריש לקיש שם אם אמר אי אפשי בהם, העבדים הם הפקר, וסבר שמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה. ומכל זה אין זכר בירושלמי. והשיטות מסובכות, עיין מה שהאריך בזה הגרמ"ש באו"ש פ"ט מה' זכיה ומתנה הי"ג, ועיין בח"ד כאן. ברם בירושלמי כאן ומקבילה בגיטין הנ"ל מפורש שהמחלוקת היא בסתם, שאין אנו יודעים אם הסכים המקבל למתנה, או לא, וחכמים סוברים "לית בר נש אמ' אי איפשר צ"ל: איפשי, אלא מכיון שקיבל עליו", והיינו המחלוקת של החכמים ורשב"ג היא במשמעות הלשון, וחכמים סוברים שהלשון "אי איפשי" משמעותה שעכשיו אינו רוצה בהם, והם שלו ואוכלים בתרומה כל זמן שלא הוציא אותם מרשותו במפורש, והפקר מאן דכר שמיה. ועל סוגיות הבבלי עיין בחי' הרמב"ן קל"ז ב', ד"ה ר' יוחנן אמר לא קנה, עיי"ש היטב בבאור הסוגיות. ומכיון שהתוספתא היא ברובה המכריע בשיטת הירושלמי הרי "הכותב" כאן אינה אלא צוואה, ומצווה מחמת מיתה, ואין הבדל בין "הכותב" ו"האומר" שבירושלמי.

2 2-3. כיון שאמ' הלה אי איפשי בהן, זכו בהן היורשין. כלומר, הוכיח סופו על תחילתו, שמתחילה לא רצה בהן, וזכו בהן היורשין, עיין בבלי חולין הנ"ל. ועיין באו"ש הנ"ל בבאור העניין.

1 3-4. הכותב נכסיו לעשרה, בין שזכה אחד מהן ובין שזכו כולן, זכו כולן. ופירש בח"ד שהכוונה היא שאין הבדל בין מסר את השטר לאחד לבין מסר את השטר לכולם, ואפילו מסר לאחד מהם בסתם, זכו כולם, וציין לדברי ב"י טחו"מ סי' ט"ל מ"ש בשם בעל ס' התרומות, ועיי"ש בס' התרומות סוף שער נ"ב, ויש שם חסרון בלשון. ויותר נראה שהכוונה בנותן מתנה, וכותב כן בשטר בלי קניין, ואין הנכסים ניקנין אלא בחזקה, ואם נתן לעשרה בבת אחת דינן כשותפין, ואם החזיק אחד מהם החזיק לכולן, ואפילו אם זכו כולן, זכו למפרע בחזקה שעשה הראשון.

2 4. כתב והעלה להן בערכים, זכת להן הערכיים. בח"ד פירש שהטעם הוא משום דינא דמלכותא דינא, וכבבלי גיטין י' ב'. אבל כבר העירותי לעיל ח"ח גיטין, עמ' 788, שבמקורות א"י לא נזכרה בשום מקום ההלכה של דינא דמלכותא, וטעם ההכשר הוא, משום החזקה ומשום יציאת הקול, והוא בעצמו קניין בדיני ממונות, והבאתי שם ברייתא זו, עיי"ש באריכות כל העניין. ועניין הערכאות כאן אינו עניין לערכאות שבתוספתא מו"ק פ"א, ושם מדברים על ההיתר לכתיבה בחוה"מ והעלאה בערכאות, מפני שהוא כמציל מיד הגוי שלא יוכל לערער, ואינו שייך לקניין, ואינו עניין לכאן כלל, עיין מ"ש לעיל ח"ה מו"ק, עמ' 1240 ואילך.

1 5-6. המוציא עשרה עבדים בני חורין בין שיצא אחד מהן, ובין שיצאו כולן, יצאו כולן. לכאורה פירושו שכתב כלל בגט שחרור, דוגמת משנת גיטין פ"ט מ"ה, ועיין בבלי שם פ"ז א'. ואין הבדל בין שקבל כל אחד מהן את השטר לבין שקבל אחד בשביל כולן, וגיטו וידו באין כאחד, ויכול לזכות לחברו. ועיין ירושלמי קידושין פ"א ה"ג, ס' ע"א. אבל הלשון המוציא, וכו' שיצא וכו', שיצאו, משונה, ולמה שינה התנא מלשון הרישא ולא שנה: הכותב שטר שחרור לעשרה עבדיו, בין שזכה אחד מהם וכו'. ולפיכך נראה לשער שאין מדברים כאן כלל בשיחרור המתיר בבת ישראל, אלא כדיני ממונות, שאין בעל הבית רשאי לשעבד אותו, והוא המעוכב גט שחרור. וכל שיוצא לחרות בדיני המלכות בהסכמת האדון אינו רשאי לשעבד בו, אפילו בדיני ישראל, ושנו בבבלי גיטין כ' א': עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופינקס יצא לחרות, אבל לא על גבי כיפא ואנדוכתרי. אבל בירושלמי גיטין פ"ד ה"ד, מ"ח ע"ד: אין לי אלא היוצא בשן ועין, מניין היוצא בכיפה ובהרנירק טיאנוס ובחרות של מלכים, ת"ל לחפשי ישלחנו, מכל מקום. ובאמת אין שום סתירה בין שני התלמודים, והבבלי הרי מדבר בחרות ממש שמתירה לבוא בקהל, שהרי מנו שם טבלה ופנקס, אבל הירושלמי מדבר בשחרור מן השעבוד גרידא, ולפיכך היוצא בכיפה, אף הוא יצא לחרות ונפטר מן השעבוד. ולפ"ז הפירוש כאן שהמוציא עשרה עבדים בני חורין שאמר כן בפני עדים, ויצא אחד מהם בכיפה, כולם משוחררים משעה ראשונה שיצא, כלעיל. ובדיננו הקפידו על כך שאם יצא עליו שם בן חורין לא ישתעבדו בו. ופשיטא שאני מפרש כן בהסתייגות.

2 6. כתב והעלה להם בערכיים, זכת להן הערכיים. כלומר, אפילו כתב וחתמו בו גויים, זכת להן הערכיים, ואף כאן יצאו לחרות, וצריכים גט שחרור להתירם לבוא לקהל, עיין מ"ש לעיל.

1 6-7. האומ' תנו נכסיי לפל', ואם מת פל' לפל', ואם מת פל' לפלני. המלה "מת" שהסגרתי נשמטה לפנינו, והשלמתיה ע"פ ס' ההשלמה פ"ח סי' א', י"ט ע"ב וע"פ עליות דרבינו יונה בשטמ"ק קל"ה סע"ב. אבל בד, ובכי"ע נשמט האבר השלישי. וכן נשמט אצל בעל המאור פ"ח סי' תתל"ח בסוגיא דנכסי לסבתא ובהשלמה הנ"ל להלן שם סי' כ"ג, כ"ג ע"ב. וברור שיש כאן השמטה ע"י הדומות, כפי שמוכרח מן העניין. ושאר הראשונים שנביא להלן הביאו רק חלקים מן הברייתא שלהלן, ונעמוד על כך להלן בסוגיין. ועיין הלשון בירושלמי פ"ח ה"ט, ט"ז ע"ג, ומקבילה בכתובות פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד, ובבלי כאן קכ"ט ב', קל"ה ב'.

2 7-10. הראשון אוכל פירות, ואם מת ינתנו לשיני השיני אוכל פירות, ואם מת ינתנו לשלישי. מת השיני עד שלא ימות הראשון, הראשון אוכל פירות. מת, ינתנו לשלישי. מת שלישי עד שלא ימות השיני, השיני אוכל פירות ואם מת, יחזרו ליורשי הנותן. ההשלמות הן ע"פ כי"ע. וכ"ה גם אצל בעל המאור הנ"ל ומאירי קכ"ה ב', עמ' 510. והנה הרישא ברורה. אבל האמצעית ששנתה שאם מת בחיי ראשון, ואח"כ מת הראשון ינתנו לשלישי, אעפ"י שמעולם לא זכה בה השני קשה, והיא מתנגדת בין לירושלמי ובין לבבלי, שהרי שנו בירושלמי הנ"ל: מת השני בחיי ראשון, הראשון אוכל פירות, ואם מת יחזיר ליורשי הראשון. וכן בירושלמי כתובות פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד: מת השני בחיי הראשון, מכיון שלא זכה בהן השיני לא זכה בהן השלישי. ובעל המאור שם, ד"ה ואיכא מאן דקשיא ליה, נדחק מאד בפירושה, והסיק שזו היא התוספתא שהביא התלמוד שם קל"ו ב': והתניא יחזרו ליורשי הנותן, והכוונה למת השלישי בהיי השני, כלומר, לסיפא להלן ולא חשו בעלי הגמרא להביא את התוספתא כולה כסדרה. ועיין להלן. והראב"ד בכתוב שם כתב שהתוספתא עצמה אינה מתוקנת, בין מצד הסברא, ובין מצד שהיא סותרת לפי פשוטה לתלמוד, והסיק: אין לנו לטרוח ולדחוק בעבור שבוש התוספתא שאינן שנויות בתלמוד. ברם במלחמות להרמב"ן מתרץ את דברי התוספתא ומפרש שיש חילוק בין "אחריך" שיש במשמע שאחר הראשון יקנה השני, ואחר שני השלישי, אבל לא אחר ראשון שלישי, שהוא כתנאי, אבל בתוספתא דקתני "אם מת" מדלגין מן הראשון לשלישי, ומסתייע מן הירושלמי בכתובות פ"ט ה"א הנ"ל, עיי"ש בפירושו. ולדבריו כיון בחי' הריטב"א קכ"ה ב' מ"ש בשם "ויש מתרצים". וכן כתב במאירי שם, עמ' 510, בשם יש אומרים, ומחלק בין "אחריך" לבין לשון "אם מת". ועיין בהשלמה סי' י"ט, כ"ג ע"ג, בשם "ואיכא דמתרץ". ומ"ש המאירי עיין הערה 19 "שכבר נתבלבלו בה המפרשים הרבה ולא נתבררה להם" היא מפני הסוגיא בבבלי קכ"ה ב' באדם שאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתאי והיה לה בת לסבתא שמתה בחייה, ונחלקו שם רב הונא ורב ענן מה דינן של יורשי הבת להוציא את בעלה. ולרב הונא היא יורשת, אבל לרב ענן אינה יורשת, משום שאמר לירתי או: לירתה ולא לירתי ירתי או: לירתי ירתה. ונשאו ונתנו בתוספתא כאן בסיפא, והדמיון הוא שיש כאן שלישי שהנכסים נשארים אצלו וליורשיו, עיין מ"ש להלן בסיפא. ועיקר המשא והמתן של הראשונים הוא בסיפא ששנו כאן: מת שלישי עד שלא ימות השיני, השיני אוכל פירות, ואם מת, יחזרו ליורשי הנותן. ובמאור שם, ד"ה ובמעשה, מביא בשם "יש מי שאומר" שאם מת שלישי בחיי שני יחזרו ליורשי שלישי, והכריע שלא כמותם, וכמו שמפורש בתוספתא כאן, ומוסיף: וזו כלומר, התוספתא שנויה אליבא דרבי כמפורש בסיפא, אבל אליבא דרשב"ג כלומר, שהלכה כמותו, יחזרו ליורשי שני. וכן בעליות דרבינו יונה בשטמ"ק קכ"ה, ב', בס' ההשלמה פ"ח סי' א' וסי' י"ט ועיי"ש מה שבאר באריכות, במאירי שם, עמ' 510, בחי' הרשב"א שם, עמ' קצ"ה ויש שם ט"ס, שם עמ' קצ"ו, שם, עמ' רי"ד, ריטב"א שם קכ"ה ב' עמ' 446, שם קל"ז א' עמ' 485, חי' הר"ן קכ"ה ב', עמ' 403.

3 10-11. הראשון מוכר קרקע ואוכל פירות דברי ר'. וכ"ה בד, ובעליות דרבינו יונה קל"ה ב' "מוכר קרקע ואוכל". ובכי"ע: מוכר פירות ואוכל קרקע, ופשיטא שצ"ל: אוכל פירות ומוכר קרקע. וכ"ה בבעל המאור ובהשלמה הנ"ל. ובירושלמי כתובות פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד: הראשון מוכר קרקע ולוקח פירות. ובבבלי קל"ז א': ראשון יורד ומוכר ואוכל, ומתוך קושיא מברייתא אחרת פירשו בבבלי שם: הא לפירא. וכתב בעל המאור שם: ולפיכך יש עלינו לפרש דברי התוספתא הראשון אוכל פירות ומוכר קרקע דברי רבי, כלומר מוכר הקרקע לאכילת הפירות. והוא מתאים ללשון הירושלמי בכתובות הנ"ל. ועיין ברשב"ם קל"ז א', ד"ה הא לכתחילה. ברם בירושלמי כאן פ"ח ה"ט, ט"ז ע"ג הנ"ל: הראשון אוכל פירות וקונה קרקע דברי רבי. וכ"ה גם בכ"י רוזינטל, וכ"ה בירושלמי להלן בסמוך שם, וכן מעתיק בשם הירושלמי בעיטור מתנת שכ"מ, הוצ' רמא"י, ס' ע"ג. ומתוך דבריו שם מוכח שפירש שהראשון אוכל את כל פירות השדה, ובעודף הפירות מותר לו לקנות קרקע. ועיין להלן בסמוך.

4 11-12. רבן שמעון בן גמליאל או' אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. וכ"ה "ר' שמעון בן גמליאל" בד. וכ"ה אצל בעל המאור ובהשלמה הנ"ל. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. אבל בכי"ע: ר' שמעון בן אלעזר אומ' וכו'. וכן בעליות דרבינו יונה בשטמ"ק קל"ה סע"ב: דברי ר'. ר' שמעון בן אלעזר אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. פי' דס"ל לר' שמעון בן אלעזר כתיב בג', ולפיכך אם אמר מכר מכרו קיים, ואפילו לגופ', ולפיכך אין לו למכור לכתחילה לרשב"ג, כדאמרינן בשמעתין. ובמאור הנ"ל מפרש את דברי רשב"ג: לא ימכור לכתחילה הקרקע בסתם, אלא בפירוש לאכילת פירות, שאם מכר בסתם הכל מכור ואין לשני כלום, לפי שלא שייר לו הראשון. ועיין בפי' הרשב"ם קל"ז א', ד"ה הא לכתחלה, הנ"ל. והראב"ד בכתוב שם השיג עליו: זהו שינוי גדול, ולשון הברייתא אין לראשון אלא אכילת פירות, והוא מפרש שמותר למכור, ואיך שינה הסלולה על מה שפירשו הראשונים, וסובר לתקן והוא מקלקל, כי הראשונים פירשו שאפילו פירות לא ימכור, אלא יאכל כלומר, יאכל רק מה שצריך לו, ולא ימכור את השאר, והטעם כדי שלא יפסיד אותם הלוקח כלומר, שהלוקח יעכב את כל הפירות שקנה, ואם ימות לפני שאכל את כל מה שמכר לא ישאר לשני, מכל מקום אם עשה עשוי, ואפילו לגופו. ועיין ביד רמה קל"ז א' סי' קפ"ג. ועיין בפירוש רבינו אפרים שהביא בעיטור, מתנת שכ"מ, הוצ' רמא"י, ס' ע"ג, ומ"ש שם בעל העיטור בשם אביו. וכל מה שטרחו רבותינו ז"ל הוא רק ליישב את סוגיית הבבלי שם קל"ו ב' ואילך שתלו מחלוקת רבי ורשב"ג במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אם קניין פירות כקניין הגוף, או לא, ובגירסא שם קל"ח רע"א בעניין "אחריך" או: אלא אחריך, ובפירוש הסוגייא שם, ולעיל שם קכ"ה ב' בעניין נכסי לסבתא ולהלן שם קל"ז ב'. ולכל זה אין זכר בירושלמי, והתוספתא מתפרשת כפשוטה, והרישא בוודאי חולקת על הבבלי.

1 12. שנים שהיו באין ממדינת הים וכו'. במשנתנו פ"ח מ"ו: זה אחי, אינו נאמן. ובחי' הרשב"א קל"ה א' רי"א ע"ב ובחי' הר"ן שם, עמ' 441, הביאו תוספתא זו שאכילה ושתייה ביחד וכו' אינן מוכיחות כלום, אבל אם נהגו משום אחוה הרי זו חזקה. והרב המגיד הביאה בפ"ד מה' נחלות ה"ז. ועיין חו"מ ריש סי' ר"פ ובבאור הגר"א שם ס"ק א'. ועיין ח"ד. ובשו"ת הרדב"ז ח"ד ליוורנו תי"ב סי' ק"כ מביא מעשה שאשה אלמנה היתה משרתת בבית אחד ופתה אותה בעה"ב וילדה בן, ונתפרסם הדבר שהיה ממנו והיה נוהג אתו מנהג בן שהיה זן אותו ואת אמו, ופסק שזו היא חזקה, שהרי נהג עמו מנהג אבהות, והביא את התוספתא שלנו. ובשו"ת הריב"ש סי' מ"ו מביא את התוספתא כאן, ופוסק שצריך לדעת את מדת הקורבה, ושאין קרוב יותר ממנו. ועיין מה שדן בה הרדב"ז בח"ג פיורדא תקמ"א סי' תקס"ד. ועיין בהגהת הרמ"א חו"מ ריש סי' רפ"ד ובש"ך שם ס"ק א'.

1 14-15. מי שיצא הוא ובנו למדינת הים, ובא עמו אח ואמ' זה אחי וכו'. וכן בכי"ע: ובא ועמו אח וכו'. ובד: ועמו אחד וכו', והיא גירסא יותר נוחה. ובד כאן ולהלן בסמוך: משיצא וכו' משיצאו הוא ואביו וכו'. וכתיב זה רגיל במקורות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1218.

2 15-16. הן אין נותנין לו כלום, והוא נותן להן שתות בחלקו. וכ"ה בד, והנכון הוא בכי"ע: והוא נותן לו שתות בחלקו. ובמשנתנו פ"ח מ"ו: זה אחי אינו נאמן, ונוטל עמו בחלקו, מת, יחזרו נכסים למקומן. והעמידוה בבבלי קל"ה א' שהאחים טוענים שאינם יודעים, ולפיכך מספק אינו יכול להוציא מידן, אבל כשמת, הם יורשים את חלקו, שהרי האח הראשון הודה שהוא אחיהם. והתוספתא נתנה דוגמא כשהיו שם חמשה כורין, והיו שם חמשה אחים וודאין, כל אחד נוטל כור, ולטענת הראשון הם ששה אחים ומגיע לכל אחד כור פחות שתות כלומר כ"ה סאין, ולפיכך נותן לו מחלקו חמש סאין.

1 17-18. מי שיצא הוא ואביו למדינת הים, ומת הבן, או שמת האב, לעולם נכסיו בחזקת זקן. וכ"ה "נכסיו" גם בכי"ע, ואצל צוקרמנדל בטעות: נכסין. ובמנב"כ מגיה: ומת האב. וכל המפרשים נדחקו בפירושה. וכבר הצבעתי בתס"ר כאן ירושלים תפרח"י, עמ' 145 על הראשונים שגרסו "או שמת האב" כלפנינו, ואין להגיה. וכן גרסו כולם "נכסים" במקום נכסיו. וכן הובאה התוספתא בלי הזכרת שמה בה"ג ה' כתובות, ד"ו ע"ב ע"ג, ובשם התוספתא בחי' הרמב"ן קידושין ס"ה ב', וממנו בחי' הרשב"א והריטב"א שם ובתשב"ץ ח"ג סוף סי' קכ"ד. ועיין גם בשו"ת הרשב"ש סי' תמ"ב וסי' תק"ף. ומתוך דבריהם משמע שפירשו שהנכסים שטיפלו בהן בשעה שיצאו הם בחזקת הזקן, ואם מת הבן אין בנו כלומר של הבן יכול לטעון שגם לאבי היה חלק בנכסים, מפני שכל הנכסים שנמצאו ברשות הזקן חזקה שהם שלו. וכן אם מת האב, ויש לו לזקן עוד בנים, אין הבנים שנשארו אתו יכולים לומר חלק הנכסים הם שלנו, אלא כולם יורשין את הנכסים בשוה, שהם בחזקת זקן, ואף בן המת יורש. וצ"ע. ולפ"ז גירסת כתה"י התוספתא "נכסיו" היא יותר נוחה, והכוונה לנכסים שטיפל בהם הבן, וטענו עליהם שהם נכסיו של הבן. אבל בפירוש הקצר פירשתי בדרך אחרת, עיין מש"ש.

1 18-19. הכותב דייתיקי, והיה מתיירא מן היורשין וכו'. במצפ"ש העיר על נ"י פ"ג סי' תש"י בשם הרמב"ן שהביא מכאן ראייה לשיטת הרי"ף בשם רב האיי שם בדין שכ"מ שאמר לא תגלו הך תפקדתא אלא לאחר מיתה אין כאן מתנה טמירתא. והדברים מפורשים בחי' הרמב"ן מ' סע"ב, עיין מ"ש בתס"ר, עמ' 145.

1 20-21. בריא שכתב דייתיקי, שכיב מרע שכתב נכסיו מתנה, אע"פ שזיכה לאחר מתנה לא עשה כלום. בירושלמי פיאה פ"ג ה"ט, י"ז ע"ד: מתניתה מסייעה לרב אבא בר הונא ולר' יוחנן, בריא שכתב דייתיקי ושכיב מרע שכתב מתנה חוזר בו, בריא שכתב דייתיקי חוזר בו ולא עוד הוא בריא, ודכוותה שכיב מרע שכתב מתנה חוזר בו, ולא עודהו שכיב מרע, כלומר, שיכול לחזור בו אפילו אם עדיין לא הבריא. ועיין המחלוקת בבבלי קנ"ב א' ומקבילה. ועיין בירושלמי כאן פ"ח ה"ח, ט"ז ע"ב. ונראה שזו הברייתא שלנו, ולא עשה כלום, אפילו זיכה את השטר ע"י אחר, משום שכתב בלשון בריא, ולא כתב "מהיום" לא נתכוון לזכותו אלא לאחר מיתה, ואין מתנה לאחר מיתה, והירושלמי ניסח ע"פ סיגנון המחלוקת שם. ובח"ד העיר שמכאן משמע כשיטת שמואל בבבלי הנ"ל, ועיי"ש מה שתירץ, ובאמת הירושלמי מביא מכאן ראייה לשיטה זו.

2 21-22. אבל הכותב בשם חבירו, וזיכה לאחר מתנה, דבריו קיימין. וכ"ה "לאחר מתנה" גם בכי"ע. אבל בד גורס: לאחר מיתה, וכנראה שהיא הגירסא הנכונה. ובח"ד פירש ע"פ הרשב"ם במשנתנו קל"ה ב'. אבל רוב המפרשים פירשו את המשנה כפשוטה. ונראה שהכוונה היא לכותב בשם חבירו שהוא תקיף, "שהיה ירא מן היורשין" כלעיל בסמוך, וכמפורש להלן רפ"ט בלשון זו, וכבבלי ב"ק ק"ב ב' ואילך, וכאן הרי לא איכפת לו כלל לזכות מחיים שבין כך ובין כך, אפילו אם יבריא ישאר בנכסיו, והחבר קונה את הנכסים מחיים בכתיבת השטר, ולפיכך אפילו מסרו את השטר לאחר מיתה דבריו קיימין, שאינו כאן אלא לראייה בעלמא.

1 22. הכותב דייתיקי, יכול לחזור בו, מתנה, אין יכול לחזו' בו. וכן מעתיק בחי' הרמב"ן קל"ה ב'. והתוספתא מפרשת להלן את מהות המתנה. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין בס' הנר ב"מ י"ט א', 72 ע"ב, שרמז לתוספתא זו.

2 22-23. אי זו היא דיותיקי, דא תהא לי לעמוד ולהיות, אם מתי יינתנו וכו'. בבבלי קל"ה ב' ב"מ י"ט א': ת"ר איזו היא דייתיקי, דא תהא למיקם ולהיות שאם מת נכסיו לפלוני וכו'. וכ"ה "ולהיות" בכל הנוסחאות שבדקתי. וכן בירושלמי פיאה ספ"ג, י"ז ע"ד: אי זו היא דייתיקי תהא לי להיות ולעמוד, ואם מתי ינתנו וכו'. אבל בכי"ר שם תהא לי לחיות ולעמוד וכו'. וכבר העיר ד"ר ראובן ירון שכן היא הנוסחא המקובלת בצוואות בלשון יון: יהא לי לחיות ולעמוד "להיות בריא". וכמה מן הראשונים פירשו שהבבלי באר את המלה דייתיקי כנוטריקון. אבל ברמב"ן הנ"ל, בריטב"א שם עמ' 480 בחי' הר"ן שם עמ' 442 ובנ"י פ"ח סי' תתס"ז העתיקו תוספתא זאת לראייה שהתלמוד מעתיק כאן את נוסח הדייתיקי. ולא עוד אלא שעמדו על פירוש הדברים. וכן כותב הריטב"א שם: והנכון כדפי' רבינו תם שהיו כותבין בין צ"ל: כן סימנא לחיים, וכן מפורש בתוספתא כל שכתוב בה דא תהא למיקם ולזכות! וכו'. וכן בחי' הרמב"ן לעיל שם: ואיכא דפריש דסימנא דחיי בעלמא הוא, וכן הלשון בבריתא כלומר, בתוספתא שהוא מביא להלן אי זו היא דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות, ואם מתי ינתנו לפלוני, משמע דלישנא דחיי הוא, וכי ההיא דאמרי' ב"ב קנ"ג א', והא דאמר מחיים, סימני לחיים קאמר. וממנו, כנראה, ברשב"א, בחי' הר"ן ובנ"י הנ"ל. ומתוך דבריהם משמע שבפני כולם היתה הגירסא "להיות" אלא שפירשו על דרך המליצה משלי י"ב, ד: הפוך רשעים ואינם, ובית צדיקים יעמוד, כלומר, ולהיות בעולם.

3 23-24. אי זו היא מתנה, מן היום יינתנו נכסיו לפלני. וכ"ה בחי' הרמב"ן ושם: נכסי, וכן בכי"ע: נכסיי הנ"ל. והנה כאן ברור שמדברים במתנת שכ"מ, ומפרש את הרישא "מתנה אין יכול לחזו' בו", והיינו שכ"מ שכתב מתנה. אבל בבבלי קל"ה ב' סברו שמדברים כאן בהבדל בין דייתיקי למתנה בכלל, ולפיכך פירשה אביי: איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה. ופירש הרשב"ם שהיא כעין מתנת שכ"מ שקונה את הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה. וחלקו עליו בתוספות שם, ד"ה כל, והביאו בשם רבינו תם שפירש שכן כתוב מפורש בשטר שלא תתקיים המתנה עד שימות, דכל שעה ושעה שירצה יחזור בו. וכתב הרמב"ן הנ"ל שמכאן מוכח שלא כפירוש ר"ת, וזו היא הברייתא שבגמרא. ורמז לה בחידושיו לב"מ י"ט א', וכ"ה גם בחי' הריטב"א שם. ובתוספות רי"ד כאן קל"ה ב' סי' נ"ד כתב דברים קשים מאד נגד ר"ת. ובירושלמי פיאה פ"ג ה"ט, י"ז ע"ד, הנ"ל: אי זו היא מתנה הרי כל נכסי נתונין לפלוני מתנה מעכשיו, ושתהא כתוב בה מהיום. ועיין להלן שם, ומוכח שהכל הוא במתנת שכ"מ, ועיין בבלי קנ"א א' כעין המעשה שבירושלמי שם. ובירושלמי כאן פ"ח ה"ח, ט"ז ע"ב: תני רבן שמעון בן גמלי' אומר דייתיקי מבטלת דייתיקי, אין מתנה מבטלת מתנה. ר' אבא בר חנה וריש לקיש תריהון אמרין כל שאילו יביא ויחזור בדייתיקתו חוזר אף במתנתו. ועיין בבלי קנ"ב ב'. ולפנינו ההבדל המצוי בין תלמודה של קיסרין לתלמודה של טבריא.

1 24-25. הכותב דיותיקי, עד שלא זכה, בין הוא ובין אחר יכול לחזור בו, משזכה בין הוא ובין אחר אין יכול לחזור בו. וכ"ה בד ובכי"ע. וברור שכן היתה הגירסא גם בחי' הר"ן קל"ה ב', עמ' 443, וכפי שמעתיק בנ"י פ"ח סוף סי' תתס"ט. ופירשו הר"ן ונ"י: עד שלא זכה בה, אם צווח מעקרו יכול לחזור בו, אבל משזכה בה בין הוא בין אחר, והוא ידע ושתק, אינו יכול לחזור בו וכו', ומיהו מסתבר' דדוק' לאחר מיתה, אבל מחיים, כיון דאינה חלה עדיין אפי' שתק יכול לחזור בו. ופירש ע"פ הבבלי קל"ח א', עיי"ש. וברייתא זו היא כעין ברייתא שבריש פירקין, אלא שכאן במתנת שכיב מרע עסיקינן, ואין המקבל יכול לטעון ששתק מפני שלא רצה להעליב ולצער את החולה. ועיין ר"מ פ"ד מה' זכייה ומתנה ה"ג ולהלן שם פ"ט הי"ד ובנו"כ שם. ולפי פירוש רבותינו הכוונה היא: עד שלא זכה המקבל בין הוא ובין אחר בשבילו, יכול המקבל לחזור בו ולסרב לקבל, אעפ"י ששתק מתחילה, אבל משזכה בשטר הדייתיקי בין שזכה בעצמו בין ע"י אחר אינו יכול לחזור בו. ובר"ן ובנ"י העתיקו הלכה זו יחד עם הסיפא כאן: אפטרופסין עד שלא החזיקו בנכסי יתומין יכולין לחזור בהן וכו', כלומר, כל זמן שלא התחילו להתעסק בנכסיהן, יכולים לחזור, אעפ"י שכבר הסכימו מתחילה, והעתיקו הלכה זו מפני שיש כאן דמיון חיצוני בין ההלכות. ונראה שהלשון שלנו בתוספתא הוא באשגרה מלעיל מעשרות פ"ג הי"א, עמ' 240, וכל המקבילות שצוינו שם. ועדיין צ"ע בפירושה.

1 26-27. אפטרופסין עד שלא החזיקו בנכסי יתומין יכולין לחזור בהן, משהחזיקו בנכסי יתומין אין יכול לחזור בהן. בחי' הר"ן ונ"י הנ"ל העתיקו גם בבא זו יחד עם הרישא עיין מ"ש לעיל בסמוך, ר"ח, רמב"ן, רשב"א, מיוחסים לריטב"א, מאירי הוצ' א', עמ' 219, הוצ' ב', עמ' 228, נ"י עמ' קל"ב וחי' הר"ן גיטין נ"ב ב'. שו"ת הרשב"א ח"ב סי' שנ"א וח"ד סי' קמ"ו, ר"ן על הרי"ף גיטין פ"ה ריש סי' תפ"ה במשנה, הרב המגיד פי"א מה' נחלות ה"ה, שו"ת הריב"ש סוף סי' תס"ח וסי' תפ"ט, תשב"ץ ח"ב סוף סי' קפ"ח, ח"ג סי' ר"כ וסי' רנ"א, רשב"ש סי' שס"ד ושו"ת הרדב"ז ח"ד ליוורנו תי"ד סי' קצ"ח. והסיקו בכמה מן הראשונים שלאו דווקא חזקה, אלא כל שהתחיל להתעסק בנכסי יתומים זו היא חזקה. וכתב בשו"ת הריב"ש סי' תפ"ט: שאם התחילו להתנהג במינויים כמו אפטרופין אין יכולין לחזור בהן, דומיא דפועלין שאם חוזרין בהן משהתחילו במלאכה ידן על התחתונה, כדאיתא בב"מ פ' השוכר את האומנין ע"ה ב'. ומאי דקתני בתוספתא החזיקו בנכסים לאשמועינן רבותא דקבלת הנכסים הוי התחלה, ואע"פ שלא התחילו להתעסק באפטרופסות יותר מזה וכו', ואף אם נאמר דבעינן חזקה בנכסים ממש, כפשט לשון התוספתא. הנה בזה האפטרופא שהודה בגוביינת האלמנה אין לך החזיק בנכסים גדול מזה וכו', עיי"ש דברים נחמדים. וכן כתב בשו"ת הרדב"ז הנ"ל שאם מינה שליח לגבות מעות היתומים חזקה היא, עיי"ש. וכן כתב בתשב"ץ הנ"ל ח"ב סי' קפ"ח וח"ג סי' ר"כ שהוא הדין שאין ב"ד יכולין לסלק אותו אם אינו מפסיד את הנכסים אחרי שהחזיק בנכסי היתומין. ועיין להלן בסמוך, ד"ה אפוטרופוס. ואם הוא אנוס להסתלק, שרוצה ללכת לעסקיו, כתב בתשב"ץ הנ"ל ח"ג סי' רנ"א ובשו"ת הרשב"ש סי' שס"ד שדינו כדין הר"מ בסוף הל' שאלה ופקדון בשם יש מי שהורה. והדברים מפורשים בשו"ת גיאוניקה, עמ' 101 ואילך, והובא באוה"ג גיטין, עמ' 111, סי' רע"ו.

1 27. אפטרופוס שמינהו אבי יתומין ישבע וכו'. בחי' הרמב"ן והרשב"א גיטין הנ"ל: אפוטרופוס שמינהו אבי יתומין ישבע וכו', ומדפליג בסיפא בין מינהו אבי יתומין למינהו ב"ד, שמע מינה דרישא בין כך ובין כך משהחזיקו בנכסי יתומין אין יכולין לחזור בהן. ודעת הת"ק היא משנת גיטין פ"ה מ"ד. ובארו בבבלי שם נ"ב ב' שאין אדם מסכים להיות אפוטרופוס ע"פ בקשת האב אלא אם כן הוא חייב לו טובה לאב, ומשום שבועה לא יסרב לקבל אפוטרופסות, אבל כשב"ד ממנים אותו יסרב לקבל אם יצטרך להשבע. ובירושלמי שם פ"ה ה"ד, מ"ז ע"א אמרו שאדם פרטי אין דרכו לבחן כלומר, לבדוק יפה את נאמנות האדם מה שאין כן ב"ד שלא ימנו אפוטרופוס אלא אדם מהימן, ולפיכך אין משביעין אותו. וכע"ז אמרו בב"ק פ"ד ה"ב, ד' ע"ב.

2 28-29. אבא שאול או' אף שמינוהו בית דין ישבע, מפני שהוא כנושא שכר. וכ"ה "אף" גם בד ובכי"ע. וזו היא דעת ר' אליעזר בן יעקב בבבלי גיטין נ"ב ב', וכברייתא של רב תחליפא בר מערבא, וכתיקונו של ר' אבהו, עיי"ש. אבל במשנתנו הנ"ל: אבא שאול אומר חילוף הדברים, כלומר, מינהו האב לא ישבע, מינוהו ב"ד ישבע, ופירשו בבבלי שאם מינהו האב לא ישבע, מפני שמקבל עליו את האפיטרופסות רק מפני אהבה ורעות שביניהם "מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי", ויסרב לקבל אותה אם יצטרך להשבע, אבל אם מנוהו ב"ד, כבוד הוא לו שיוצא לו שם כאדם נאמן, ולא יסרב משום הטלת שבועה, ויהא דינו ככל אפוטרופוס כמשנת שבועות פ"ז מ"ח. וכן בירושלמי גיטין הנ"ל: בעי הוא בר נש מיתן כמהימן ומיקרייה מהימן. וכן בירושלמי ב"ק הנ"ל: אית בר נש בעי מיתן כמה ומיתקרי הימן, אבל אם מינהו אבי יתומין לא ישבע דבעי ממשכנה ליה. ובירושלמי גיטין נותן טעם אחר לשיטת ר' יוסי בר חנינא: אפטרפוס שמינהו אבי יתומין ישבע מפני שהוא כנושא שכר, שמינוהו בית דין לא ישבע, מפני דיכיל מימר ליה טבות הוינא עבידנא לך. והוא אותו הטעם שבבבלי לשיטת החכמים, אלא בסברא הפוכה, והיינו כשמינהו אבי היתומים הוא כנושא שכר, מפני שלא היה מתרצה להיות אפוטרופוס אם אינו חייב טובה לאבי היתומים, וממילא הוא כנושא שכר. אבל כשמינוהו בית דין יכול היה לומר לאבי היתומים טובה עשיתי לך כשנתרציתי לקבל עלי אפיטרופסות, מפני אהבה ורעות שבינינו, ולא יקבל עליו אם יצטרך להשבע. ברם בירושלמי אין זכר לשיטת ר' אליעזר בן יעקב, ולא עוד שעלינו להניח שלפי התוספתא חולקת הברייתא על משנתנו בשיטת אבא שאול. ולפיכך אין בידי לומר בוודאות גמורה שיש כאן מחלוקת בין המקורות, משום שהמלה "אף" פירושה מפוקפק במקורות שלנו. ולפ"ז אומר אבא שאול שמינהו בית דין אף הוא ישבע, מפני שהוא כנושא שכר, אבל לא כשימנהו האב. וצ"ע.

1 29. אפטרופין תורמין ומעשרין מנכסי יתומין וכו'. כל הברייתות כאן עד הי"ח נשנו לעיל תרומות פ"א ה"י-הי"א, עמ' 109 ואילך, ונתפרשו לעיל ח"א, עמ' 300–304.

1 34. אין מוכרין ברחוק וכו'. עיין מ"ש לעיל שם, עמ' 302, ד"ה אין מוכרין. ועכשיו יש להוסיף גם נ"י גיטין נ"ב א', עמ' קכ"ט.

1 39. אין בית דין עושין אפטרופין נשים וכו'. עיין מ"ש לעיל שם, סוף עמ' 303 ואילך.

1 40-41. כתב בשטר מעות וכלים יש לי ביד פל' וכו'. בבבלי קל"ח ב': ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבין, אע"פ שאין מכירין וכו' דברי ר' מאיר. ורב הונא שם מחליף את החולקים. ופירשו המפרשים שיש תועלת בכתיבה, אע"פ שאין גובין ע"פ השטר, משום שהנפקד לא יעיז להכחיש כשיש עדים שכן אמר השכ"מ, ופשיטא שגם לפנינו בשכ"מ עסיקינן, שבבריא מה לנו ועמו לחתום על מה שאמר, ילך ויגבה בעצמו. ועיין מ"ש להלן בסמוך. ולפי עדות המאירי בשם בעלי התוספות יש אכן תועלת גדולה מפני שע"פ צואה משביעין את הנתבע שבועת היסת, עיי"ש עמ' 576, ובהערה ה' שם.

2 41-42. אבל אינו גובה עד שיביא ראיה. וכ"ה "גובה" גם בברייתא שבבבלי הנ"ל. ומלשון זו "גובה" משמע קצת כפירוש הרמ"ה שם סי' קצ"ז שמדברים בשכ"מ שצוה לתת לאחר את הפקדון שיש לו ביד פלוני, ובכגון דא יש תועלת גדולה בכתיבה, עיין מ"ש לעיל בסמוך.

3 42. שלא יחתומו עד שיטלו רשות מבית דין. וכ"ה בכל הנוסחאות כאן. ובבבלי הנ"ל: אין כותבין אלא אם כן מכירין. ובה"ג הנ"ל: אין העדים חותמין עד שישאלו אותו האיש. והסיגנון שלפנינו מגומגם, ומה עניינו של ב"ד לכאן.

4 43. הניח בנים קטנים וגדולים. בד, כי"ע, חי' הרשב"א קל"ט א': הניח בנים גדולים וקטנים. וכ"ה במשנתנו פ"ח מ"ז, וכצ"ל לפנינו.

5 43-44. והיו קטנים ניזונין ובאין בשתיקה, לא יאמרו קטנים וכו'. בד: והיו גדולים נזונין ובאין בשתיקה. ובכי"ע ובחי' הרשב"א הנ"ל: והיו ניזונין ובאין וכו'. כלומר, הגדולים. וכן מוכרח מן העניין. וכנראה שמי שהוא הוסיף בכי"ו את המלה "קטנין" בטעות. ובמשנתנו פ"ח מ"ז: הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים, ולא הקטנים נזונין על הגדולים, אלא חולקין בשוה, ועיין מ"ש בהערה 57. ובחי' הרשב"א הנ"ל הביא את התוספתא כאן כדי לפרש את משנתנו הנ"ל, שלא אמרו בה שאין הגדולים מתפרנסים וכו', אלא דווקא במיחו, אבל אם לא מיחו חזקתם שויתרו, דסתמן שותפין נינהו ומוחלין זה לזה. ובריטב"א שם רומז לתוספתא כאן ומוסיף: וגם יפה הוא לקטנים, כדי שלא יצא מזה סיכסוך ומחלוקת ביניהם כוונתו שאין כאן עניין של קטנים לאו בני מחילה נינהו. וכן דעת מורי הרשב"א נר"ו. וכן בנ"י פ"ח ריש סי' תת"פ ובמ"מ פ"ט מה' נחלות הי"ב. ועיין להלן פ"י ה"ג שורה 12, ומש"ש בשם הראב"ד. ובטור חו"מ סי' רפ"ו מביא דעת הרי"ד שחולק על כך. ובתשובת הר"ש משנץ בשו"ת מהר"מ ב"ב, ד' פראג סי' שי"ח: דמיא לשותפי דמחלי אהדדי, כדקתני בתוספת' גבי שותפי וכו', וכן בתשובת אחיו שם סי' שי"ט: וכן בשותפים בתוס', או באשה דדמיא לאחיו ושותפין כל זמן שלא חלקו ומחלי אהדדי וכו'.

6 44-45. נשאו גדולים בחיי אביהן, לא יאמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם וכו'. נראה שבבא זו סמוכה לפיסקא של משנתנו: נשאו הגדולים ישאו הקטנים, וחילקה התוספתא בין נישאו הגדולים אחרי מיתת אביהן לבין שנשאו הגדולים לפני מיתתו. וכן מוכח מן המשנה עצמה "מה שנתן להן אביהן". ועיין בבלי קל"ט א'.

1 47. הניח בנות גדולות וקטנות, והיו גדולות ניזונות ובאות בשתיקה וכו'. וכ"ה בחי' הרשב"א הנ"ל, והוא פירוש למשנתנו כמו ברישא.

2 47-48. לא יאמרו קטנות הרי אנו נזונות כדרך שנזנתם אתם, נישאו גדולות בחיי אביהן. המוסגר חסר בכי"ו ובחי' הרשב"א הנ"ל, ונשמט בטעות ע"י הדומות. והשלמתי ע"פ ד וכי"ע, אלא שבכי"ע חסרות המלים "בחיי אביהן" אבל ישנן ברישא, אצל הבנים, והשלמה מוכרחת היא.

3 48-49. לא יאמרו קטנות הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתם וכו'. בהוצאות שלנו נמצא כל זה במשנתנו. אבל ברוב הנוסחאות חסר עניין הנישואין אצל הבנות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 660 ואילך. ויש מן הקדמונים שטענו שגירסת ההוצאות שלנו מוטעית מפני שבבנות אין טענה כזאת, שהרי יש להם פרנסה של עישור נכסים. אבל בתוספתא כאן הגירסא בטוחה, ומוכח ממנה שאין דין פרנסה של עישור נכסים אלא במקום בן, אבל בבנות ובנות, בבנות יורשות, אין הלכה זו קיימת. וכן בעטור כתובות ח"א, הוצ' רמא"י, ל"ג ע"ג: ועל דבר זה נשאר הרב החסיד שחלק עליו הנשיא הגדול ר' משה בריבי טודרוס זצ"ל, והבאתי ראיה מן התוספות שאין דין פרנסה במקום שאין בן וכן כתב נשאו גדולות תשאנה קטנות, ואם אמרו קטנות וכו'. וכבר עמד על כך הרשב"ש בשו"ת שלו סי' תקפ"ו: ויש משניות שגורסין כן בפירוש בבנות ואם אמרו קטנים וכו', ויש שמוחקין אותה, משום שהבנות נוטלות עשור נכסים, וגורסים צ"ל: והגורסים אותה אומרים דלא קשיא ולא מידי, דהכי אמרינן דנוטלות עישור נכסים, ה"מ בבת במקום בן שאין להם ירושה וכו', וכן השיב הרב בעל העיטור ז"ל במה שנחלקו הרב החסיד והנשיא הגדול ר' משה בר טדרוס, והביא ראיה מהתוספתא, כמו שכתב הרב ז"ל באות כתובה. וכן פסק הר"מ בפ"כ מה' אישות ה"ח שאין עישור נכסים במקום שאין בן. ובמ"מ שם: ופשוט הוא שם בתוספתא.