תוספתא כפשוטה על בבא בתרא 11 פרקים

תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ג׳

« תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ב׳:י״ז תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ד׳:א׳ »

1 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

אילימא רבי אליעזר דבית. התם בהא פליגי פי' הקונטרס ומיהו רבנן דפליגי עליה לא ליהוו הנהו רבנן דאמר לעיל לא רבי אליעזר ולא רבנן ונראה לר"י דזה דחקו לפי מה שמפרש לעיל מכר את המכתשת חקוקה היינו קבעה ולבסוף חקקה אבל לא את הקבועה היינו חקקה ולבסוף קבעה אלמא מיפלגי רבנן בין חקקה ולבסוף קבעה ובין קבעה ולבסוף חקקה א"כ אתי שפיר כרבנן ובחנם דחק לפרש דמצינן לפרש דחקוקה היינו שלא תלשה מעולם שנחקקה בסלע היוצא מן ההר וקבועה בין קבועה ולבסוף חקוקה בין חקוקה ולבסוף קבועה:

2 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

מכר את הנסרים - אינם כיבשי דא"כ תקשי אמתני' דהתם קתני לא מכר והכא קתני מכר אלא הן כעין נסרים נתונים סביב הזיתים בבית הבד כדי שלא יתפזרו אנה ואנה בהכביד הקורה עליהם ונראה בעיני שמחוברים שם וקבועים הם שם לעולם ובתוספתא גרס מכר את היצרים ונראה דנצרים גרס והיינו עקל בית הבד שקושרין בהם הזיתים כדי שלא יתפזרו:

3 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

ולא בית כניסת העצים - גרסינן בתוספתא לא מכר לא את הבית ולא את העצים דכי היכי דעצים לאו תשמישין נינהו גם הבית שעשוי לצרכו לא מיקרי תשמיש מרחץ כל כך:

4 בבא בתרא פתח ↗

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיָּקׇם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה וְגוֹ׳״ – מִי שֶׁצָּרִיךְ לִגְבוּל סָבִיב. יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵין צְרִיכִין לִגְבוּל סָבִיב. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מִכָּאן לִמְצָרִים מִן הַתּוֹרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דִּמְזַבֵּן אַרְעָא לְחַבְרֵיהּ, צָרִיךְ לְמִכְתַּב לֵיהּ: ״קְנִי לָךְ דִּיקְלִין וְתָאלִין וְהוּצִין וְצִיצִין״. וְאַף עַל גַּב דְּכִי לָא כְּתַב לֵיהּ הָכִי – קְנֵי, אֲפִילּוּ הָכִי – שׁוּפְרָא דִשְׁטָרָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: ״אַרְעָא וְדִיקְלֵי״ – חָזֵינַן; אִי אִית לֵיהּ דִּיקְלֵי – יָהֵיב לֵיהּ תְּרֵי דִיקְלֵי, וְאִי לֵית לֵיהּ – זָבֵין לֵיהּ תְּרֵי דִיקְלֵי, וְאִי מְשַׁעְבְּדִי – פָּרֵיק לֵיהּ תְּרֵי דִיקְלֵי. ״אַרְעָא בְּדִיקְלֵי״ – חָזֵינַן; אִי אִית בַּהּ דִּיקְלֵי – יָהֵיב לֵיהּ, וְאִי לָאו – מִקָּח טָעוּת הוּא. ״אַרְעָא בֵּי דִיקְלֵי״ – לֵית לֵיהּ דִּיקְלֵי, דְּחַזְיָא לְדִיקְלֵי קָאָמַר לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְבַר מִדִּיקְלָא פְּלָנְיָא – חָזֵינַן; אִי דִּיקְלָא טָבָא הוּא – שַׁיּוֹרֵי שַׁיְּירֵיהּ, אִי דִּיקְלָא בִּישָׁא הוּא – כׇּל שֶׁכֵּן הָנָךְ. אֲמַר לֵיהּ לְבַר מֵאִילָנֵי – אִי אִית לֵיהּ אִילָנֵי, לְבַר מֵאִילָנֵי. אִי אִית לֵיהּ דִּיקְלֵי – לְבַר מִדִּיקְלֵי. אִי אִית לֵיהּ גּוּפְנֵי – לְבַר מִגּוּפְנֵי. אִילָנֵי וְגוּפְנֵי – לְבַר מֵאִילָנֵי. אִילָנֵי וְדִיקְלֵי – לְבַר מֵאִילָנֵי. גּוּפְנֵי וְדִיקְלֵי – לְבַר מִגּוּפְנֵי. אָמַר רַב: כֹּל שֶׁעוֹלִין לוֹ בְּחֶבֶל – הָוֵי שִׁיּוּר, כֹּל שֶׁאֵין עוֹלִין לוֹ בְּחֶבֶל – לָא הָוֵי שִׁיּוּר.

5 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

הכי גריס רבינו חננאל וכן בתוספתא פ"ג תא שמע רבי יהודה אומר סנטר מכור אנקולמוס אינו מכור מאי לאו מדאנקולמוס גברא סנטר נמי גברא הא כדאיתא והא כדאיתא ה"נ מסתברא דקתני סיפא כו' מאי ביזלי פיסקי באגי פיסקי באגי הוא דלא מזדבני אבל באגי עצמם מזדבני פירוש ומדקאמר אבל לא את שיריה דהיינו פיסקי באגי מכלל דאיירי לעיל בבאגי וקאמר מי סברת רבי יהודה כר"ש סבירא ליה וקאי כוותיה והא לא מצית אמרת הכי דהא פליג עליה בבנותיה והוא הדין דפליג עליה בסנטר אלמא דסנטר דרשב"ג בר מחווניתא וקשיא למ"ד באגי והא לא תקשי למ"ד בר מחווניתא וא"כ תרי גווני סנטר נינהו דסנטר דרשב"ג גברא הוא ודרבי יהודה באגי דבלאו הכי צריכין אנו לומר דתרי גווני סנטר נינהו כדאמרינן בהזורק בגיטין דף פ: אפי' לא כתב לה אלא לשם סנטר שבעיר הרי זו מגורשת ובבראשית רבה פט"ז אתנסיבת לסנטירא יקירא ובתוספתא דבבא מציעא נכרי שעשה לישראל אפוטרופוס או סנטר משמע מכל הני דסנטר גברא ודרבי יהודה הוי באגי:

6 בבא בתרא פתח ↗

וְאֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁהֵן לְצׇרְכּוֹ. קָנִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: קָנִים הַמְחוּלָּקִין שֶׁמַּעֲמִידִים תַּחַת הַגְּפָנִים; לְרַבִּי מֵאִיר – דִּמְשַׁפְּיָין, אַף עַל גַּב דְּלָא מוֹקְמָן; לְרַבָּנַן – הוּא דְּמוֹקְמָן.

6 מועד קטן פתח ↗

עַד כַּמָּה — עַד פַּרְסָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ, וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד כְּדַרְכּוֹ? חוֹפֵר גּוּמָּא וְתוֹלֶה בָּהּ מְצוּדָה. כֵּיצַד שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ? נוֹעֵץ שַׁפּוּד וּמַכֶּה בְּקוּרְדּוֹם וּמְרַדֶּה הָאֲדָמָה מִתַּחְתֶּיהָ. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּשֶׁאָמְרוּ מִשְּׂדֵה לָבָן שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׂדֵה לָבָן הַסְּמוּכָה לָעִיר, אֲבָל בִּשְׂדֵה לָבָן הַסְּמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן — אֲפִילּוּ כְּדַרְכּוֹ, שֶׁמָּא יֵצְאוּ מִשְּׂדֵה הַלָּבָן וְיַחְרִיבוּ אֶת הָאִילָנוֹת. וּמְקָרִין אֶת הַפִּירְצָה בַּמּוֹעֵד. כֵּיצַד מְקָרִין? רַב יוֹסֵף אָמַר: בְּהוּצָא וְדַפְנָא. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: צָר בִּצְרוֹר, וְאֵינוֹ טָח בְּטִיט. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כּוֹתֶל הַגִּינָה, אֲבָל כּוֹתֶל הֶחָצֵר — בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: כּוֹתֶל הַגּוֹחֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים — סוֹתֵר וּבוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא — מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, תָּא שְׁמַע: כּוֹתֶל הַגּוֹחֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים — סוֹתֵר וּבוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה — אִין, שֶׁלֹּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה — לָא. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא? אָמַר לְךָ רַב חִסְדָּא: הָתָם סוֹתֵר וּבוֹנֶה, הָכָא בּוֹנֶה וְלֹא סוֹתֵר. הָתָם נָמֵי, לִיסְתּוֹר וְלָא לִיבְנֵי! אִם כֵּן, מִימְּנַע וְלָא סוֹתַר. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ. דְּהֵיכָא? אִילֵּימָא דְּחָצֵר, צְרִיכָא לְמֵימַר? אֶלָּא לָאו, דְּגִינָּה. וְאַף עַל גַּב דְּמִיחֲזֵי כְּמַאן דְּעָבֵיד נְטִירוּתָא לְפֵירֵי. שְׁמַע מִינַּהּ. מַתְנִי׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִילָּה לְהָקֵל, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר. גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים לְהָקֵל, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר. שֶׁאִם אַתָּה נִזְקָק לוֹ לְהָקֵל — אַתָּה נִזְקָק לוֹ אַף לְהַחְמִיר. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר בְּמוּסְגָּר, וְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּמוּחְלָט. אָמַר רָבָא: בְּטָהוֹר כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא חָזוּ לֵיהּ. בְּהֶסְגֵּר רִאשׁוֹן דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחָזֵי לֵיהּ. כִּי פְּלִיגִי,

7 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

אף מקדיש נמי בעין רעה מקדיש - אלמא לא מצית לתרוצי לעיל ר"ש אליבא דר"ע והדרן קושיין קמייתא לדוכתה דשמעינן ליה לר"ש דהמקדיש את השדה הקדיש חרוב משום יניקת שדה הקדש דלא שייר ארעא לעצמו לצורך החרוב אלא בעין יפה הקדיש וה"ה למוכר דשייר אילנות לפניו וקשיא לרב הונא ומיהו לר"ש נמי קשיא דידיה אדידיה כדפריך לקמן דלעיל אמר עין יפה גבי הקדש והכא אית ליה עין רעה אך שיטת הגמרא עתה להקשות לרב הונא ומתכוין להעמיד קושיא ראשונה שתירץ רב הונא ואר"ש כר"ע ואנו העמדנו דלית ליה הא דר"ע ותיהדר קושיא לדוכתה ומשייר ארעא לא גרס דמשמע שמתכוין הגמרא להקשות דר"ש אדר"ש דהכא שמעינן ליה עין רעה והלכך משייר ארעא גבי מקדיש קרקע ושייר אילנות לפניו ולעיל שמעינן דלא שייר כדדייקינן מדקאמר הואיל ויונקין כו' דא"כ מאי האי דקאמר תו ואלא קשיא כו' אלא לרב הונא מקשינן כדפרישית והיינו דקפריך ואלא קשיא הואיל ויונקין כו' כמו וליטעמיך אדמקשי' לרב הונא תקשי דר' שמעון אדרבי שמעון דהכא שמעינן ליה בעין רעה מקדיש ולעיל קאמר הואיל ויונקין כו' דמשמע הכל הקדיש בעין יפה ולא שייר קרקע לחרוב שלו:

1 1. המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול וכו'. בבלי ס"ה ב'. ובמשנתנו פ"ד מ"ג: המוכר את הבית מכר את הדלת, אבל לא את המפתח. ובמשנת ב"מ פ"ח מ"ז: המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול, ובכל דבר שהוא מעשה אומן. ומכאן שכל אלה בכלל בית הן. ונגר הוא בריח הסוגר מבפנים, ומנעול הוא מבחוץ, ועיין מה שהאריך שמואל קרויס בטיב הכלים הללו בספרו קדמוניות התלמוד כרך א' ח"ב, עמ' 363 ואילך. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו Das Urkundenwesen im Talmud, עמ' 95 ואילך.

2 ואת המכתשת החקוק'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ולהלן בסמוך מסיים: ולא את מכתשת הקבועה, וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובמשנתנו ב"ב הנ"ל: מכר את המכתשת הקבועה, אבל לא את המטלטלת. ובירושלמי פ"ד ה"ג, י"ד ע"ג: כיני מתניתא מכר את המכתשת החקוקה, אבל לא את הקבועה, ופירושו שהברייתא חולקת על משנתנו. ומכתשת חקוקה היא מכתשת שחקקוה בסלע, ומעולם לא היתה תלושה, ומכתשת קבועה היא מכתשת תלושה שחברוה אח"כ לקרקע שלא תזוז ממקומה, כפירוש התוספות ס"ה ב', ד"ה אילימא. ועיין לעיל ב"מ פ"ח ה"ל ומש"ש.

3 2. אבל לא מכר את התנור, ולא את הכריים, ולא את הריחים. וכ"ה בבבלי ס"ה ב' הנ"ל. ובמשנתנו פ"ד מ"ג הנ"ל: מכר את האצטרובל, אבל לא את הקלת אבל לא מכר לא את התנור ולא את הכירים ואת הריחים. ופירושה שבריחים עגולות לא מכר את הקלת, שהיא מיטלטלת, אבל מכר את האיצטרוביל שהוא קבוע בקרקע, אבל הריחים, כלומר, ריחים של שכב ורכב, אעפ"י שהן משוקעות במקצת בקרקע, אינן מכורות, מפני שעוקרין אותן ממקומן. והמשנה לשיטתה שסוברת שמכתשת הקבועה מכורה, והוא הדין שאיצטרובל מכור, והיא בשיטת ר' אליעזר להלן. אבל בתוספתא ובברייתא שבבבלי לא נזכר איצטרוביל, וכל ריחים, בין עגולות בין של שכב ורכב, אינן מכורות, כדין מכתשת הקבועה. ועיין מ"ש להלן. ובכמה נוסחאות של משנתנו הנ"ל: מכר תנור מכר כירים, ומדברים במחוברים לקרקע, וכשיטת ר' אליעזר, ועיין בתוספות ס"ה א', ד"ה לא, ומ"ש להלן בסמוך. ובעניין איצטרוביל, עיין רשב"ם ס"ז רע"א.

4 3. רבי אליעזר אומר כל המחובר בקרקע הרי זה מכור. ומשנתנו הנ"ל ששנתה: מכר את המכתשת הקבועה, כר' אליעזר היא, וחולקת על הת"ק כאן. ופירש הרשב"ם: ר' אליעזר וכו', אמכתשת קבועה פליג. ולשיטתו מודה ר' אליעזר בתנור וכירים וריחים שאינם מכורים, ועיין מ"ש הרשב"א בתוספות ס"ה א', ד"ה לא. אבל בפי' ר"ג מפרש שר"א חולק גם על תנור וריחים, והוא הרי גורס במשנתנו ס"ח סע"א: מכר את התנור ואת הכירים, ומפרש: אם קבועין בקרקע, ומשנתנו כר' אליעזר.

5 ואם אמר לו הוא ומה שבתוכו וכו'. ברייתא שבבבלי הנ"ל, משנתנו פ"ד מ"ג הנ"ל.

6 4. ואף על פי שאומר לו הוא וכל מה שבתוכו וכו'. בבבלי הנ"ל: בין כך ובין כך לא מכר וכו'.

7 4-5. לא מכר לו את הבאר, ולא את השידה ולא את הדותות, והיציעים, ולא את המערות שבתוכו. בכי"ע לנכון: ולא את השיח במקום: השידה וכו'. וכ"ה להלן שורה 15–16, גם לפנינו. ובבבלי הנ"ל: לא את הבור, ולא את הדות, ולא את היציע. וכן נשנו שלשתם יחד, לעיל עירובין פ"ח הי"ח, עמ' 137. ועיין מ"ש שם ה"ג, עמ' 466. וכנראה שבזמן חז"ל היו ליציע כמה משמעויות, עיין מ"ש בעירובין שם הנ"ל. וכל המנויים כאן אינם כלולים בתוך הבית, והם מקומות תשמיש לעצמם. ועיין במשנתנו כאן פ"ד מ"א ומ"ב.

8 6. אם כן למה כתב עומקא ורומא, שאם רצה להגביה מגביה וכו'. במשנתנו פ"ד מ"ב: לא את הבור ולא את הדות אעפ"י שכתב לו עומקא ורומא, והברייתא שלנו מבארת פיסקא זו, וכן בירושלמי פ"ד רה"ב, י"ד ע"ג בשינוי סדר. ובחי' הרשב"א ס"ג ב': והכי תניא בתוספתא למה כתב לו עומקא ורומא, שאם רצה להשפיל ישפיל ולהגביה יגביה, והכי איתמר נמי בירוש'. ורבינו העתיק את לשון הירושלמי. ובחי' הרמב"ן הריטב"א והר"ן עמ' 241 שם הביאו את הירושלמי, והוסיפו שכ"ה בתוספתא. ובבבלי ס"ג ב': אהני עומקא ורומא, למיקני עומקא ורומא, ופירש הרשב"ם: למיקני עומקו של בית, כגון גוף הקרקע עצמו לחפור תחת קרקעית הבית אם ירצה, שאם לא כתב לו וכו' הרי הוא של מוכר לחפור בו בורות שיחין ומערות מתחת קרקעית הבית אלא שלא יזיק לבעה"ב, וגם אהני ליה למיקני רומא כגון שיש לו מעקה שהוא גבוה י' שאינו מכור וכו' וגם לקנות כל האויר עד הרקיע, שאם ירצה לבנות בונה וכו'. ועיין בתוספות שם, ד"ה אהני. ובחי' הר"י מיגאש שם, ד"ה אמר רב דימי חולק על הרשב"ם וסובר שאין למוכר רשות לחפור תחת קרקע הבית שמכר, אעפ"י שלא כתב לו עומקא ורומא, אבל גם ללוקח אין לו רשות לעשות כן, ואם חפר הרי הן של מוכר, אבל אם כתב לו עומקא ורומא, רשאי הלוקח לחפור מתחת קרקע הבית, ומהני ליה ללוקח רומא לבנות באויר שעל גבי הבית, אבל לא קנה את הבורות וכו' שכבר קיימים, אע"פ שכתב לו עומקא ורומא, וכן לא קנה גג שיש בו מעקה עשרה טפחים, כשיטת הר"י בתוספות הנ"ל. ועיין חו"מ סי' רי"ד ובבאור הגר"א שם ס"ק י"א. וגם בשטרי מכר היונים שבמצרים נהגו להזכיר עומקא ורומא, κἀτω ,ἅνω, עיין מ"ש ר"א גולאק בספרו Das Urkundenwesen im Talmud, עמ' 97, הערה 4.

9 6-7. כל שאינו מוכר בבית, מכור בחצר. כלומר, כל מה ששנו כאן ברישא: כגון בור שיח וכו' מכורים בחצר, וכמפורש במשנתנו פ"ד מ"ד, ועיין בפי' הרשב"ם שם ס"ז א'. ובס' המקח והממכר לרב האיי שער כ', מ"ג ע"א: כדג' כל שאינו מכור בבית, מכור בחצר, וכיון לתוספתא כאן.

10 7. המוכר את החצר, מכר את הבית. כמפורש במשנתנו הנ"ל ולהלן בסמוך.

11 7-8. המוכר הבית, לא מכר את החצר, אלא אוירה של חצר. כלומר, אפילו אם הבית מבוצר לאוירה של חצר, לא מכר לו אלא אוירה של חצר, ורשאי הלוקח לשטוח שם פירות, או לתלות בגדים, ויש לו דרך לביתו אפילו לשיטת החכמים, אבל אין לו רשות לחפור בה. ובכי"ע גורס: המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר, והבבא שברישא חסרה שם, ולגירסא זו היא פיסקא ממשנתנו פ"ד מ"ד, וכר' אליעזר שם.

12 8-9. המוכר את החצר, מכר בתים הפנימים ובתים החיצוניים, אבל לא מכר את הוילאות ולא את הוילסאות ולא את המרחצאות וכו'. בכי"ע: ולא את הויסלאות במקום: ולא את הוילסאות. והברייתא קשה מאד. ובבבלי ס"ז א' בהוצאות שלפנינו וברוב כתה"י: ת"ר המוכר את החצר, מכר בתים החיצונים ובתים הפנימים ובית החולסאות וכו', אבל בכי"פ שם לפי דק"ס, עמ' 202, הערה ס': אבל לא את החולסות. והעיר בדק"ס: וכן משמע קצת שכן היה לפני הרשב"ם. ויפה כיון. וכן כותב באו"ז סי' מ"ז, ז' ע"ג: אבל לא בתי החולסאות וכו' משמע לשון רבינו שמואל דה"ג אבל לא את החולסאות, וז"ל פר"ח וכו' הילכך מקום הוא בפני עצמו וכו'. וכן משמע מפירוש רבינו גרשום עיי"ש. אבל בס' הנר לר"ז אגמאתי 239 סע"א בשם ר' ברוך הספרדי: תנו רבנן בתוספתא המוכר את החצר מכר בתים החיצונים ובתים הפנימיים, אבל לא את החולסאות וכול'. ואעפ"י שדרכו של רבינו להעתיק את לשון הבבלי ולציין למקורו בתוספתא, מ"מ משמע קצת שהיתה לפניו הגירסא בתוספתא "חולסאות", אחרת היה מפסיק אחר "הפנימיים", כשם שלא הביא את המשך הברייתא בבבלי. ולפ"ז אפשר אולי לשער שהמלה "הוילסאות" הוא שיבוש מן המלה "החלסאות", והוא כגירסת הברייתא בבבלי לפי גירסת כי"פ והראשונים הנ"ל. ואשר לעצם הפירוש בברייתא כאן, הרי קרוב לוודאי שוילאות הן מתשמישי בית המרחץ, כפי שמוכח ממשנתנו פ"ד מ"ו ומן הברייתא בבבלי ס"ז ב'. וכן בתים פנימיים וחיצוניים רגילים בבתי מרחצאות, כמפורש להלן רה"ג ובברייתא שבבבלי ס"ז ב', וכפירוש הרשב"ם במשנה שם ס"ז ב'. ובסיפא כאן מפורש: ולא את המרחצאות. ומהותה של "חולסית" היא סתומה מאד, ורבותינו נחלקו בפירושה ופירשוה על פי העניין, עיין בבלי ס"ז א' הנ"ל ובמפרשים שם, וראו במלה חולסית עניין של חול. ובבבלי נזכרה מלה זו יחד עם מצולה עיין בבלי הנ"ל ס"ז א', ס"ז ב', מגילה ו' ב', ברייתא בבבלי ערכין ל"ב א', כלומר יחד עם מקום של מים. והנה מקומות חול שמשו לא לתעשיית זכוכית בלבד, אלא גם מקומות להתעמלות, עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י עמ' 70 ואילך, ובהערה 7 שם, ואף הטיול שימש כחלק מן התעמלות, עיין לעיל שבת פי"ו הי"ח, עמ' 79, ומש"ש. ולעיל שם פ"ג סה"ג, עמ' 12: אבטאות שבכרכין מטילין בהן בשבת, ועיין בבלי שם מ' רע"ב, ומ"ש לעיל ח"ג, עמ' 46, ובהערה 9 שם. ופשיטא שהטיול בקרקע של חול שהליכתה קשה היה מסייע לעייפות ולזיעה. וכל המקורות הנ"ל מוכיחים על סמיכות למקומות רחיצה. ומכאן שכל השמות שנזכרו בברייתא זו הם אביזרייהו של בית מרחץ. ולפיכך נראה לשער שהתנא שלנו בין במשנתנו ובין בברייתא כאן שנה את משנתו בטבריא ובסביבותיה, והחצרות שעל שפת הים ומעיינות הרחיצה היו בהם בתי מרחץ בשביל הדיירים, ופסקו את ההלכה שהמוכר את החצר מכר את הבתים החיצוניים והפנימים שהם ראויים גם לדירה ודינם כשאר בתים, אבל לא מכר את המרחץ ואת הנספחים לו.

13 9. המרחצאות שלפנים הימנו. הלשון "הימנו" מגומגם, ושמא הכוונה היא לחילסיס הנ"ל, כלומר, לפנים מן החילסיס, עיין מ"ש לעיל.

14 9-10. ואם היו עשויין לתשמיש החצר וכו'. כלומר, שבני החצר בלבד היו רוחצין בהן, ואנשים מן החוץ לא היו משתמשין בהן, הרי הן בכלל חצר.

15 10. אצטבלן העשוי לתשמיש חצר וכו'. בכי"ע: איצטולין וכו', והיא היא, והכוונה לאורוה של סוסים στάβλιον, ואף בסורית אסטבלין, עיין במלונו של קרויס למלים שאולות, עמ' 118, וכפירוש המפרשים.

16 11. חנויות הפתוחו' לפנים וכו'. בבלי ס"ז א' הנ"ל.

17 11-12. לפנים ולחוץ, הרי אלו מכורות עמה. בלשון התוספתא ברור שאם החנויות יש להן שני פתחים, אחד לרה"ר ואחד לחצר, הרי הן מכורות עמה. ובבבלי ס"ז א' הנ"ל: פתוחות לכאן ולכאן, אלו ואלו נמכרות עמה וכו'. ומשמע מן הלשון שאם ישנן חנויות פתוחות לר"ה ואחרות פתוחות לחצר, אילו ואילו נמכרות וכו'. וכנראה שמטעם זה השמיטו את המלים "אילו ואילו" בכמה כי"י, אבל גם בכ"י המשובח, כ"י ה', כלפנינו, וכ"ה ברי"ף במקומו. ולא עוד אלא שגם בירושלמי פ"ד סה"ד, י"ד ע"ג: אמר ר' יוחנן זנה אייתיה מדבית לוי, היו שם חנויות פתוחות לפנים, מכורות, לחוץ, אין מכורות, לפנים ולחוץ, אילו ואילו מכורות. ומכאן שהנוסחא שלפנינו בבבלי מקויימת, ואין להגיה. ופירש הר"י מיגש לפי ס' הנר, 239 ע"א: כלומר, בין הפתוחות לתוכה, בין הפתוחות לכאן ולכאן. וכן בשטמ"ק בשם הרא"ם. ושאלו בבבלי הנ"ל: והא תני ר' חייא אין נמכרות עמה, ותירצו: דרוב תשמישייהו לבר. נמצאנו למדים שהתוספתא שלנו כאן היא כדבית לוי, ולא כתני ר' חייא.

1 12-13. המוכר את בית הבד, מכר את היצרין ואת היקבים את המפרכות ואת הרחיים התחתונה. בכי"ע: מכר את היעידין. וכן בס' הנר לר"ז אגמאתי, 240 ע"א בשם ר"ב הספרדי: תנו רבנן בתוספתא המוכר בית הבד מכר את היעדין, פיר' הן טלופחי ואת היקבים שהשמן יורד לשם. ולעיל שם פירש את הבבלי ס"ז רע"ב: ים שבמשנתנו שם טלופחא, פיר' בנין גבוה הוא עגול, ויש לו שפה כמו טפח, משם יורד השמן ליקב. ומכיוון שדרכו של רבינו ברוך להעתיק את לשון הבבלי ולציין למקורו, הרי אין לדעת אם העתיק את לשון הברייתא בבבלי ס"ז ב', או את לשון התוספתא. וברשב"ם ס"ז ב', ד"ה מכר את הנסרים: ובתוספתא גריס מכר את היצרים, ונראה דנצרים גרס, והיינו עקל בית הבד שקושרין בהן הזיתים, כדי שלא יתפזרו. וממנו באו"ז פ"ד סי' מ"ח, ז' ע"ד. ועיין מ"ש במאירי שם, עמ' 345, פירוש חדש. ובכ"י ה': מכר את הסירים, וכן בתשה"ג גיאוניקה ח"ב, עמ' 71: על האמור בתלמוד מן התוספה תנו רבנן המוכר את בית הבד מכר את הסירים, וכ"ה ברי"ף ד' קושטא ובחי' הר"י מיגאש. ובירושלמי פ"ד ה"ה, י"ד ע"ג: ואת האסורין. ומסתבר שהכוונה ליצירין, ענפים, לעקל בית הבד, כפירוש הרשב"ם. ובירושלמי כיר"ז: ואת האסרים, ובין השורות תלויה נו"ן, כלומר, קרי: הנסרים, והיינו כגירסת הבבלי שבהוצאות שלנו.

2 14. ואם אמר לו הוא ומה שבתוכו אני מוכ' לך, הרי כולן מכורין. כלומר, אפילו הסקין וכו' וריחים העליונה. וכן היתה הגירסא בירושלמי הנ"ל, עיי"ש. ובברייתא שבבבלי הנ"ל: בין כך ובין כך לא מכר את העכירים ולא את השקין ולא את המרצופין. ועיין דק"ס, עמ' 204, הערה ט'. ולכל הגירסאות בברייתא שבבבלי היא חולקת על משנתנו פ"ד מ"ה הנ"ל, ואין הלכה כמותה, כמו שכתב רב האיי בס' המקח והממכר שער כ'. אבל התוספתא כאן והברייתא בירושלמי מתאימות למשנתנו.

3 15-16. ואף על פי שאמר לו הוא ומה שבתוכו אני מוכר לך לא מכר לא את הבור, ולא את השיח וכו'. והברייתא מונה כאן כל ששנתה לעיל, שורה 5, לעניין מוכר את הבית. ובירושלמי פ"ד הנ"ל: בין כך ובין כך לא מכר היצועין והשכוין צ"ל: והשוחין והחרותין צ"ל: והחדותין שבתוכו. ובירושלמי כיר"ז: לא מכר את היצועים הטרויים ולא את החרותין. ובבבלי ס"ז ב': בין כך ובין כך לא מכר את העכירין וכו', עיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ואם אמר לו. והפירוש בירושלמי לא נתברר לי.

4 16-17. ואם אמר לו הוא ומה שבתוכו אני מוכר לך הרי כולן מכורין. וכ"ה בכי"ע, וגירסא זו בלתי אפשרית שהרי היא סותרת את מה שנאמר לעיל בסמוך. ובח"ד הגיה ע"פ מה שנאמר להלן אצל מרחץ: ואם אמר לו הוא ומשמשיו אני מוכר לך וכו'. אבל המחוור הוא שיש כאן אשגרה מלמעלה, ובירושלמי חסר כל זה, ואף גם הבבלי לא ידע מסיום זה, כמה שהסיק לנכון בדק"ס, עמ' 206, הערה פ'.

1 17-18. המוכר את המרחץ, מכר בתים הפנימיים וכו'. רש"י ברי"ף למשנתנו פ"ד מ"ו, רשב"ם במשנה שם ס"ז סע"ב, או"ז הנ"ל.

2 18. בית היורות בית הקמין וכו'. בכי"ע: בית היקמין. וכ"ה בבבלי ס"ז ב'. אבל בכמה נוסחאות: בית היקבים וכן להלן בסיפא: יקבים עצמן, וכן, כנראה, היתה הגירסא לפני הרשב"ם שם, אלא שהגיה וכתב: את בית היקמי' גרסי' בתוספתא. והשוה לשונו של או"ז פ"ד סי' מ"ח, ז' ע"ד. ובס' המקח והממכר לרב האיי שער כ', מ"ג ע"ב: וגרסינן בתוספתא המוכר בית המרחץ מכר בית היקבים ואת בית הנסרים וכו', והעתיק את לשון הבבלי בציון מקורו. וכן בס' הנר לר"ז אגמאתי, 240 ע"א, בשם ר' ברוך ספרדי: תנו רבנן בתוספתא המוכר את המרחץ מכר את בית הנסרים וכו' ואת בית היקמים, ס"א קמים, הוא הבית החיצון שאינו חם כולי האי וכו', ואף הוא העתיק את לשון הברייתא בבבלי וציין למקורה, כדרכו. ובירושלמי פ"ד ה"ה, י"ד ע"ג: תני המוכר את המרחץ מכר בתים הפנימין והחצונים ובסלקי וקמין וכו'. וכנראה שאין בין יקמין לבין יקבין אלא שינוי בכתיב, והכוונה לכבשונות שבבית המרחץ. וכנראה שהירושלמי אינו מחלק בין בית קמין לקמין עצמו, ואפילו קמין עצמו מכור. ועיין מ"ש להלן בסיפא.

3 ובית האולייארין. בירושלמי הנ"ל: ובית האורירין, והיא היא, עיין בפיה"ג לטהרות הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 26, ובהערה 7 שם, להלן שם, עמ' 126, הערה 26. והאולייר מילא כמה תפקידים במרחץ, שומר בגדים, מקבל את הסימנים tesserae מן המתרחצים, היה מביא את השמן לאשונא ועוד. וכנראה שבית האוליירין הוא הבית שהיו בו המגדלים והחלונות שנתנו בתוכם את בגדי הרוחצין.

4 18-19. אבל לא מכר לא את היורות ולא את הקמין ולא את המגדלים שבתוכו. התוספתא מחלקת בין "בית הקמין" ובין "הקמין", וכן מפורש בברייתא שבבבלי ס"ז ב': ולא יקמין עצמן. ובירושלמי הנ"ל: אבל לא המגדלין ולא את היורה, ולא מנו שם את הקמין, מפני שלשיטתו גם הקמין מכור, עיין מ"ש ברישא. והמגדלים הם ארונות מיטלטלין ויש בהם תיבות עיין אהלות פ"ד מ"ב, ומניחם שם כלים.

5 21. לא מכר את הברכות המסתפקין מהן מים בין בימות החמה וכו'. בבלי ס"ז סע"ב. ופירש הרשב"ם: בין בימות החמה, שהן מועטין, וסד"א ליבטלו גבי המרחץ, ובמשנתנו פ"ד מ"ו: בין כך ובין כך לא מכר לא את המגורות של מים וכו'. ובירושלמי הנ"ל: לא מכר המגורות של מים שמשתמש בהן בין בימות החמה בין בימות הגשמים. ושמא הכוונה היא שמשתמשים בהם בימות החמה בלבד ולא בימות הגשמים, והמרחץ רוחצת בימות החמה גרידא, והייתי סבור לומר שהמגורות חלק מבית המרחץ הן, ונמכרות עמו, קא משמע לן שאף הן אין נמכרות עמו.

6 21-22. ואף לא בית כנסת העצים. וכן בירושלמי הנ"ל: ולא בית הכנסת של עצים. ובכיר"ז שם: ולא בית כניסה של עצים. וכן בכי"ע כאן: ואף לא בית כנסת עצים. ובבבלי ס"ח רע"א: ולא בית כינוס העצים. וברשב"ם שם: ולא בית כניסת העצים, גרסינן בתוספתא. ורבינו ממשיך לפרש: לא מכר לא את הבית כלומר, שהעצים בתוכו, ולא את העצים, דכי היכי דעצים לאו תשמישין נינהו, גם הבית שעשוי לצורכו, לא מיקרי תשמיש מרחץ כל כך. ובמשנתנו פ"ד מ"ו: ולא את אוצרות של עצים.

7 22. ואם אמר לו מרחץ וכל משמשי' אני מוכר לך וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל. ובבבלי שם שאלו: והתני ר' חייא אין כולן מכורין, ותירצו שאם אמר "כל תשמישיו" ותיחם את המצרים קנה, ואם לאו, לא קנה, עיין בפירוש הרשב"ם שם. ועיין בבלי ס"א ב'.

1 23. המוכר את השדה, לא מכר את הגת ולא את השמירה. בד נסתרסו האותיות לא כר מאת, וצ"ל: לא מכר את, כמו שהוא בכי"ע. ובמשנתנו פ"ד מ"ח: המוכר את השדה מכר וכו' ואת הקנים שבכרם שהם לצרכו וכו' ואת השומרה שאינה עשויה בטיט וכו' ולא את השומרה שהיא עשויה בטיט וכו', ולא את הגת.

2 אף על פי שהן כרם. וכ"ה בכי"ע, וכנראה שצ"ל: שהן בכרם. כלומר, אעפ"י שהשומירה והגת הם בתוך הכרם עצמו, ולא מחוצה לו, והייתי סבור שהן חלק מן הכרם, מכל מקום אינם מכורים.

3 23-24. אבא שאול אומר אף לא מחיצת הקנים שהיא בי' רובע. וכ"ה במשנתנו פ"ד מ"ט בסתם, ומשנתנו אבא שאול היא. ובמשנתנו הנ"ל בנוסחאות שבבבלי: לא חיצת הקנים וכ"ה ברישא וכו'. ועיין במלא"ש למשנתנו, שהעיר על הבבלי בעירובין, והסיק: והכל עניין אחד. והיא מחיצת הקנים, היא חיצת הקנים, היא חישת הקנים, היא אישת הקנים, היא רחישת הקנים, עיין מ"ש ע"ז לעיל ח"ב שביעית, עמ' 523, ובהערות 55–60 שם. והיא צומת קנים ששרשיהם מסובכים יחד, והם מצויים בכל חלקי אגם, עיין מש"ש. ואם החיצה היא בית רובע נחשבת כשדה בפני עצמה, כפירוש הרשב"ם.

4 24-25. מכר לו כל האילנות חוץ מחרו' המורכב וסדן שיקמה. וכ"ה במשנתנו כאן פ"ד מ"ט הנ"ל. וחרוב ושקמה באים יחד במקורות שלנו, אבל באים לכלל חשיבות בשעה שהחרוב מזקין ומרכיבין בו בריכה צעירה, ובשעה שקוצצין את בתולת השקמה, והגזע מתעבה, והוא סדן השקמה וקוצצין ממנו קורות. ועיין להלן בסוף פירקין ומש"ש.

1 25. וכל שאינו מכור בשדה מכור בעיר. במשנתנו פ"ד מ"ז: המוכר את העיר מכר בתים וכו', אבל לא את המטלטלין, ומכאן שאפילו חרוב המורכב וסדן שקמה מכורים. ובס' המקח והממכר לרב האיי שער כ', מ"ג ע"ב: וכדג' כל שאינו מכור בשדה מכור בעיר.

2 25-26. המוכר העיר, ר' יהודה אומר סנטר מכור, אונקולמוס אין מכור. במשנתנו פ"ד מ"ז: רבן שמעון בן גמליאל אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר. וכ"ה בבבלי ס"ח ב', כגירסת כ"י המבורג, הר"ח, יד רמה שם ועוד. וכן מעיד בתוספות רי"ד ס"ח ב' סוף סי' כ"א: כך היא כתיבה שיטה זו בכל הספרים וכו', אבל רבינו שמואל נדחק בפירושה ועקר כל זו הגירסא, ועשה גירסא בפ"ע מפני דוחקו. ואף לפני הרשב"ם היתה הגירסא כלפנינו בתוספתא, אלא שהגיה וכתב: ה"ג תא שמע ר' יהודה אומר סנטר אינו מכור וכו', וכך היא שנויה בתוספתא, כדמפכינן לה בסמוך וכו', עיי"ש. אבל באמת בכ"י ה' הנ"ל ובראשונים הנ"ל גרסו להלן בבבלי: הכי נמי מסתברא דקתני סיפא. ובמסקנא בסוף הסוגיא שאמרו שם: ר' יהודה כרבנן סבירא ליה, אין הכוונה שהפכו את הגירסא בברייתא, אלא פירשו אותה בתמיה, או דתרי גווני סנטר הן. ובירושלמי פ"ד ה"ז, יד ע"ג: תני המוכר את העיר רבן שמעון בן גמליאל אומר המוכר העיר, מכר את הסנטר, אבל לא האיקומנס. ופירש בחי' הרמב"ן עיין הערה 45 שלפיכך תמה ר' יהודה עליו למסקנת הבבלי: וכי סנטר מכור ואנקולמוס אינו מכור, אתמה. ואשר לפירוש המלה סנטר נחלקו בבבלי שם ס"ז א' ואילך בפירושה, ואמרו שם: הכא תרגמו בר מחווניתא, ופירש הרשב"ם: עבד הממונה על תחומי השדות וכו' ור' חננאל פירש סנטר הוא שומר העיר. ולעיל ב"מ פ"ט הי"ד: הסנטור והאנקולמוס באין ונוטלין מן האמצע. והכרענו לעיל שם שהכוונה ל־ Saltarius מנהל האחוזה, והאחראי לשמירת השדות והיערות, והאנקולמוס, איקונומוס, οἰκονόμος. תפקידו קרוב לסנטר, אלא שאינם לגמרי שווים.

3 26. ואם אמ' לו היא וכל מה שבתוכה וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, ויש שם קיצור לשון, וכ"ה גם לעיל שם בה"ו. וכ"ה בבבלי ס"ח ב', לפי גירסת הגליון בכ"י המבורג, ולפנינו חסר כל זה.

4 27-28. ואף על פי שאמר לו הוא וכל מה שבתוכה אני מוכר לך לא מכר את שיריה ולא את בנותיה וכו'. וכן בירושלמי הנ"ל: בין כך ובין כך לא מכר לא את שורה ובנותיה וכו'. ובבבלי ס"ח ב' הנ"ל: אבל לא שייריה ולא בנותיה וכו'. ואמרו בבבלי שם: מאי שייריה, ביזלי. מאי ביזלי, א"ר אבא פיסקי בגי. ובירושלמי הנ"ל: שוריה. בזייה, אבל בכיר"ז: בזייליה. ולא נתברר לי למה כיוונו בדיוק. ושמא הכוונה כאן לאביזרייהו של העיר, דומיא דפרוורה, דבנותיה וחצריה. ושמא "ובזיותיה" שביהושע ט"ו, כ"ח אינו שם עיר, אלא "בזייה" שלפנינו. ובתרגום השבעים תרגם כאילו כתוב: בנותיה וחצריה. ובירושלמי שם: בנותיה, כופרניה, כלומר, כלשון המקרא. וכן פירש ר' יוחנן את "לבנות" שביחזקאל ט"ז, ס"א: מהו לבנות. לכופרנין.

5 28. ולא את החורשין המוקצין בפני עצמן. בירושלמי הנ"ל: והטרשים המפרשים מגיהים: והחורשים המוקצין ממנה. ובבבלי הנ"ל: ולא חורשין המוקצין לה וכו', אימא המוקצין הימנה. ולעיל ב"מ פ"ט ה"ו: השוכר שדה ירק מחבירו, והיה בו שורה של ירק אחר ברי הוא של לוקח, היה מקצה בפני עצמו, הרי הוא של מוכר. עיין מש"ש.

6 28-29. ולא את הביברי' של חייה ושל עופו' ושל דגים. וכ"ה בירושלמי פ"ד ה"ז הנ"ל, וכ"ה בבבלי ס"ח ב' בהוצאות שלנו. וכן להלן שם: ולא ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים. ורמינהי וכו', של חיה ושל עופות ושל דגים הרי אילו נמכרין עמה וכו', דנגחקייהו לגו. ברם הגירסא בהוצאות שלנו בבבלי היא ע"פ הגהת הרשב"ם שכתב שם במפורש: ה"ג בתוספתא ולא ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים. אבל בכי"י ובראשונים לבבלי: ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים הרי אלו נמכרין עמה. וכן להלן שם: ביברין של חיה וכו' הרי אלו נמכרין עמה, ורמינהי וכו', היה לה חלק אחד בים וחלק אחד ביבשה, ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים הרי אלו אין נמכרין עמה וכו'. ולכל הגירסאות הנ"ל ברור שלפני הבבלי היו שתי ברייתות סותרות, והעמידו אותן שכל אחת מדברת בתנאים שונים, כשם שתירצו לעיל שם ס"ז א' וס"ח א'. ועיין במצפה שמואל מה שהעיר שם על מרן. ועיין בבאור הגר"א חו"מ סי' רט"ו ס"ק ט', ומ"ש לעיל הערה 49.

1 29-30. המוכר את הכרם, מכר את הקנים, ואת הדוקרנין, ואת זמורות שקמה שבתוכו. במשנתנו פ"ד מ"ח: המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה ואת הקנים שבכרם שהם לצורכו וכו'. ושם מדברים במוכר שדהו שיש בה גפנים שאף הם מכורים, וכאן מדברים במוכר את הכרם במפורש, וסתם קנים בכרם לצורכו הם, עיין בבלי ס"ט א', ירושלמי פ"ד ה"ח, י"ד ע"ג. ועיין לעיל כלאים פ"ד ה"ה. ואשר לזמורות שקמה אף הן היו משמשות לכרם שהיו מדלין עליהן את הגפנים, עיין כלאים פ"ו מ"ג ומ"ד. ולהלן ערכין פ"ה סה"א: הקנים והזמורות ופירות שקמה בתוכה, הרי הן כפירות, והטעם שזמורות שקמה עשויות להחתך, דוגמת הקנים שנעקרים ממקום למקום.

2 30-31. אבל לא מכר לא את העצים ולא את האבנים סוירות, בין לנירו ובין לגדרו. בכי"ע: סוורות, וכצ"ל לפנינו. ובבבלי ס"ט א': מאי אבנים שהן לצורכה, הכא תרגימו אבני דאכפא. עולא אמר אבנים הסדורות לגדר. והא תני ר' חייא אבנים צבורות לגדר. תני סדורות, ואין כאן הגהה אלא פירוש. וכן בירושלמי שבת פ"ד ה"ב, ז' ע"א: תני ר' יוסי בן שאול צבר של קורות וכו'. ובבבלי שם קכ"ה ב': ר' יוסי בן שאול אמר סואר של קורות וכו', ופירש"י: סדר של קורות וכו'. והכתיב "סואר" במקום "צבר" רגיל במקורות, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו שבת, עמ' 94. אבל הלשון עצים ואבנים צבורות לניר בהקבלה לגדר מגומגמת. ושמא צ"ל: בין לקיר, בין לגדר, אבל קשה להגיה את הנוסחאות. ואפשר שהכוונה היא שהעצים והאבנים סדורות לעשות מחיצה בין הכרם ובין הניר שמאחוריו, ומכיוון שהשדה חרושה ואינה זרועה, מספיק לה נטירותא פורתא, ומניח עץ על גבי עץ ואבן על גבי אבן.

3 31. ולא את זבלים ולא את קירות שקמה שבתוכו. במשנתנו פ"ד מ"ט: ולא את החרוב המורכב, ולא את סדן השקמה, וכן לעיל שורה 24–25. וזבלים לא נזכרו במקום אחר ביחס למכירת הכרם.

4 31-32. אבא שאול או' כל העושה לתשמיש הכרם, הרי זה מכור. בבבלי ע"ח ב': ר' מאיר אומר מכר את הכרם, מכר תשמישי הכרם, וברשב"ם מעיר: ובאבא שאול אשכחן לה בתוספתא, ושמא חולק אבא שאול כאן גם על קורות שקמה, אם היו הגפנים מודלות עליהן, עיין כלאים פ"ו מ"ד. ונראה שדווקא אם מכר את הכרם במפורש, אבל אם מכר שדה ויש בה גפנים, אין אבא שאול חולק, עיין לעיל ה"ד, שורה 24.

5 32-34. מכר לו כל האילנות חוץ מחצי חרוב מורכב שבמקום פלוני, ומחצי סדן שיקמה שבמקום פלוני, ושאר כל החרובין אינן מכורין, ישאר כל הסדנין אינן מכורין. בכי"ע: שאר כל החרובין וכו' ושאר וכו'. בבלי ע' א'. ולפי פשוטה משמע שחצי החרוב והסדן שהשאיר מכור, כפי שסבר רב אחא בר הונא לפי האיכא דאמרי בבבלי שם, ואמר לו רב ששת שאפילו החצי השני לא קנה, והמוכר לא הזכיר אלא חצי חרוב וכו', משום שופרא דשטרא. ועיין רשב"ם ובפר"ג שם.

1 34-36. האחין שחלקו את שלהן במקום אחד, אפילו הוא ביהודה והן בגליל, הוא בגליל והן ביהודה, או שהיו במקום אחד, כיון שזכה את אחד מהן זכה בכולן. בכי"ע: אפילו הן ביהודה והן בגליל, הן בגליל והן ביהודה, כיון שקנה אחד מהן זכו כולן. והבבא "או שהיו במקום אחד" חסרה שם. ופירושה שכל הנכסים היו במקום אחד, ואחד מן האחים היה ביהודה, במקום הנכסים, ושאר האחים היו בגליל, או להפך שהוא היה עם הנכסים בגליל, והם היו ביהודה או שהיו האחים במקום אחר כצ"ל, כמו שהגיה במנ"ב, כלומר, אפילו בחו"ל, כיון שזכה אחד מהן זכו כולן, כלומר, קניין האחד מועיל לכולן, כמו בחליפין, כיון שנתנו רשות לאחד לקנות, ועיין מ"ש להלן בסמוך. והברייתא נסמכה למשנתנו ספ"ד: האחין שחלקו זכו בשדה, זכו בכולם כלומר, בכל מה שבשדה, שלא כמוכר שדהו.

2 36. אם היה עמו במדינה, כיון שקבל עליו, הרי זה זכה. לפי פשוטו פירושו, שאין צורך בקניין גמור. וכבר העיר בח"ד והבאים אחריו לדברי רב אשי בבבלי ג' א': כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק, וזה בתוך שלו והחזיק, ופירש ברא"ש פ"א סי' ג': והלך זה בעצמו והחזיק, וכו', או זה או זה קאמרי וכו'. והוא כדין כל חליפין. עיין בחי' הרשב"א במקומו שם, ועיין בשו"ת שלו ח"א סי' אלף רכ"ו, בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ת"ג, ברא"ש הנ"ל ועוד. ודייק הרשב"א מלשון התלמוד "והלך זה בעצמו" שאפילו לא אמר לו חזק וקני, קנה, ומספיק אם שאר האחים קבלו עליהם את החלוקה. וזו היא שיטת רבינו יונה בעליות שם, עמ' ט', אלא שלשיטת הראשונים הנ"ל צריך קניין גמור, אבל כבר העיר בפלפולא חריפתא על הרא"ש הנ"ל על שיטת הגה"מ בפ"ב מה' שכנים והן בד' קושטא לבד "דהאי והחזיק לאו חזקה ממש קאמר, כגון נעל ופרץ וגדר אלא הילוך לאורך ורחב חלקו וכו', וקמ"ל אע"ג דבעלמא לא קני בהלך וכו' הכא בקנין רוחות סגי בהילוך בעלמא" וכו'. ולפי שיטה זו לשון התוספתא מחוור יותר, מכיון שקיבל עליו האח השני זכה הראשון בהילוך בעלמא. ועיין שו"ע חו"מ סי' קנ"ז סעיף ב' ובנו"כ שם.

3 36-37. רבי יוסי אומר אם עתידין להטיל גורלות, עד שיטילו גורלות. בבבלי ק"ו ב': תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו, כיון שעלה גורל לאחד מהן, קנו כולם, ומלשון התוספתא משמע שר' יוסי בא להחמיר, אבל בבבלי שם: מאי טעמא ופירש הרשב"ם: במאי קנו וכו', ולא החזיקו כל אחד בשלו, דאי אחזוק מאי למימרא וכו', אמר רב אשי בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי. ועיין חו"מ סי' קע"ג סעיף ב', בבאור הגר"א שם ס"ק ד', ובדק"ס עמ' 311, הערה י'.

4 37-39. ר' יהודה אומר כל שקנה הדיוט קנה הקדש, כל שלא קנה הדיוט לא קנה הקדש. ר' שמעון אומ' אף המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב מורכב וסדן שקמה, מפני שהן יונקין משדה הקדש. כ"ה בכי"ע, ובד נשמט ע"י הדומות. ובמשנתנו ספ"ד: המקדיש את השדה, הקדיש את כולם. ר' שמעון אומר לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה. ולפי פשוטה של משנתנו חולק ר"ש על הת"ק וסובר שכל מה שנמנה במשנתנו אינם מוקדשים, כדין הדיוט, אבל בחרוב ובשקמה מוקדשים, מפני שיונקים מן ההקדש. ופירש"י ערכין י"ד א' שהאילנות הללו יונקים יותר משאר אילנות, ולפיכך כל שאר אילנות אינן מוקדשין, כדין מוכר להדיוט, חוץ מחרוב ושקמה שיונקין מן ההקדש. וכן בירושלמי ספ"ד, י"ד ע"ד: ר' שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא החרוב המורכב ושקמה הישנה, מפני שיונקין משל הקדש. מפני שלא ששייר לו דרך, אם לא שייר לו דרך, אף הן יונקין משל הקדש, כלומר, אתמה. ומפרש הירושלמי שר' שמעון סובר שלא הקדיש את הדברים שלא הקדיש במוכר, ובדרך, סבר לו כר' עקיבא, שלא השאיר לו דרך, וממילא לא השאיר גם מקום יניקת האילנות ומפני כך סובר שהן יונקין מן ההקדש, אבל אם היה סובר שהשאיר לו דרך אין כאן יניקה מן ההקדש. אבל עיין בירושלמי בכיר"ז ומש"ש בפירושו. וצ"ע. ובפיה"מ להר"מ בספ"ד: "ופירוש דברי ר' שמעון המקדיש את השדה לא הקדיש עם הקרקע אלא חרוב המורכב וכו', אבל אבנים של שדה שאינן לצורכה, וכיוצא בהן לא נתקדשו". וה"ה ששאר אילנות לא נתקדשו, מפני שהיניקה שלהן אינה חשובה, וכאילו אינם יונקים מן ההקדש. ואשר לדברי ר' שמעון בתוספתא כאן אפשר שזו היא פיסקא ממשנתנו, והוא חולק על הת"ק שם, אבל אפשר שהוא חולק על ר' יהודה כאן. ולר' יהודה לא הקדיש אף חרוב ושקמה, ולר"ש חרוב ושקמה מוקדשין. אבל בבבלי ע"א ב' הביאו ראייה שלר"ש המקדיש בעין רעה מקדיש ושייר דרך לעצמו, והביאו את הברייתא שלנו והקשו עליה שלפי שיטה זו מדנפשייהו קא ינקי. ועיי"ש מה שהאריכו בזה, והסיקו שר"ש לדברי החכמים קאמר, והוא בעצמו סובר כדברי ר' יהודה כאן. ומן התוספתא כאן ראייה שהחכמים של משנתנו, חכמים אחרים חולקים עליהם וכר' יהודה כאן. עיין רשב"ם ע"ב סע"א. ועיין בבלי ע"ג רע"א וברשב"ם שם, ד"ה ולימא.

4 עירובין פתח ↗

אִיכָּא דְּאָמְרִי: גּוּדְרְיָתָא דִּקְנֵי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ. גּוּדְרְיָתָא דִּקְנֵי מַאי? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: הָיָה שָׁם גָּדֵר אוֹ אִילָן אוֹ חִיצַת הַקָּנִים נִידּוֹן מִשּׁוּם דְּיוֹמָד. מַאי לָאו, גּוּדְרְיָתָא דִּקְנֵי?

6 תלמוד ירושלמי מועד קטן פתח ↗

וּמְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה בַּמּוֹעֵד. אֶבֶן עַל גַּבֶּי אֶבֶן וּצְרוֹר עַל גַּבֵּי צְרוֹר. וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ. אֶבֶן עַל גַּבֶּי צְרוֹר וּצְרוֹר עַל גַּבֵּי אֶבֶן. וּבְפִירְצָה שֶׁאֵינָהּ סָגָה אֶת הֶעָפָר. אֲבָל פִּירְצָה שֶׁהִיא הָיְתַה סָגָה אֶת הֶעָפָר אָסוּר לְגוֹדְרָהּ בַּשְּׁבִיעִית. וְתַנֵּי כֵן. כָּל פִּירְצָה שֶׁהִיא סָגָה אֶת הֶעָפָר אָסוּר לְגוֹדְרָהּ בַּשְּׁבִיעִית. וְשֶׁאֵינָהּ סָגָה אֶת הֶעָפָר מוּתָּר לְגוֹדְרָהּ בַּשְּׁבִיעִית. בְּשֶׁאֵינָהּ מַכְשֶׁלֶת אֶת הָרַבִּים. אֲבָל אִם מַכְשֶׁלֶת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סָגָה אֶת הֶעָפָר מוּתָּר לְגוֹדְרָהּ בַּשְּׁבִיעִית. כְּהָדָא. אִם הָיָה כוֹתְלוֹ גוֹהֶה סוֹתְרוֹ וּבוֹנֶהוּ. וְיִסְתּוֹר וְלֹא יִבְנֶהוּ. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הִתִּירוּ סוֹפוֹ מִפְּנֵי תְחִילָּתוֹ. שֶׁאִם אוֹמֵר אַתְּ לוֹ שֶׁלֹּא יִבְנֶה אַף הוּא אֵינוֹ סוֹתְרוֹ וְנִמְצָא בָא לִידֵי סַכָּנָה.

7 רש"י על ערכין פתח ↗

אלא חרוב המורכב וסדן השקמה - שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש טפי משאר אילנות והכי מפורש בב"ב. סדן השקמה דדרך שקמין לקוץ אותם כדי שיגדלו בעובי וקודם שנקצץ קרי ליה בתולת שקמה ולאחר קציצה קרי ליה סדן השקמה הכי תניא במס' נדה דף ח::

« תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ב׳:י״ז תוספתא כפשוטה על בבא בתרא ד׳:א׳ »