תוספות על שבת פ״ה א:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על שבת פ״ה ע״א:א׳ תוספות על שבת פ״ה ע״א:ג׳ »

1 חכמת שלמה פתח ↗

תוס' בד"ה לא תסיג גבול כו' הזורע כלאים כלאים לוקה שתים כו' בהשגת גבול ממש דאין לוקין כו' כצ"ל:

1 גליון הש"ס פתח ↗

תוס' ד"ה לא תסיג וכו' וי"ל דלא לקי אהאי לאו. עי' יומא דף לו ע"ב בתוס' ד"ה לאו דנבילה:

1 חידושים ומקורים מבעל מנחת חינוך על משנה תורה, הלכות כלאים פתח ↗

שנאמר שדך לא תזרע כלאים. נ"ב עיין שבת דף פ"ה דעל כלאים עובר ג"כ משום לא תסיג גבול ראשונים. ועיין בתוס' שם טעם דלא לקי שתי מלקיות על כלאים. ורבינו לא הזכיר מזה הלאו כלל ואפשר לומר כיון דאין בו מלקות. עיין בהל' גניבה שכתב הגוזל שדה בא"י עובר משום לא תגזול וגם משום לא תסיג אף דאינו לוקה כי הלאוין ניתנו לתשלומין וכן דרכו של רבינו בכמה מקומות וצ"ע:

2 שבת פתח ↗

וּמְנָלַן דְּהָא דְּקִים לְהוּ לְרַבָּנַן דְּחַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא מִילְּתָא הִיא? דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים״ — גְּבוּל שֶׁגָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים לֹא תַסִּיג. מַאי ״גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים״? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ״אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״, אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא יוֹשְׁבֵי רָקִיעַ נִינְהוּ?! אֶלָּא שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בְּיִשּׁוּבָהּ שֶׁל אֶרֶץ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: מְלֹא קָנֶה זֶה לְזַיִת, מְלֹא קָנֶה זֶה לִגְפָנִים, מְלֹא קָנֶה זֶה לִתְאֵנִים. וְ״חֹרִי״ — שֶׁמְּרִיחִים אֶת הָאָרֶץ. וְ״חִוִּי״, אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁהָיוּ טוֹעֲמִין אֶת הָאָרֶץ כְּחִוְיָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: ״חֹרִי״ — שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּנֵי חוֹרִין מִנִּכְסֵיהֶן.

2 לא תסיג גבול רעך - וא"ת א"כ הזורע כלאים ילקה שתים משום לא תזרע ומשום לא תסיג גבול ובפרק אותו ואת בנו חולין סב: אמר הזורע כלאים כלאים לוקה שתים משמע דבחד כלאים אינו לוקה אלא אחת וי"ל דלא לקי אהאי לאו משום דקרא נמי איירי בהסגת גבול ממש דאין לוקין בלאו דניתן להשבון ועוד דהוי לאו שבכללות:

3 חוי - אור"ת דלאו היינו חוי דשבעה עממין שהרי אינו דורש כלום למה שמם כן אלא בני שעיר גופיה איקרו חוי כדכתיב בת צבעון החוי בראשית ל״ו:ב׳:

1 מהר"ם פתח ↗

ד"ה לא תסיג גבול רעך וכו' וא"ת א"כ הזורע כלאים ילקה שתים משום לא תזרע ומשום לא תסיג גבול וכו' משום דס"ל להתוס' הא דדרשינן הכא מלא תסיג וכו' גבול שגבלו ראשונים לא תסיג לא הוי פירושו כפירש"י דאיירי לענין שלא יטע סמוך למיצר חבירו אלא לענין כלאים מדרש והכי פירושו לא תסיג גבול לזרוע שני מינים זה בתוך גבולו של זה בתוך שיעור היניקה אשר גבלו ראשונים:

1 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ומלבד זה אפשר לומר בכוונת רבינו הגאון ז"ל ע"פ מאי דאמרינן בשבת פרק ר"ע פ"ה ע"א א"ר חייא ב"א אר"י מאי דכתיב לא תסיג גבול רעך וגו'. גבול שגבלו ראשונים לא תסיג. מאי גבלו ראשונים אמר רשב"נ אר"י דכתיב אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ. אטו כ"ע יושבי רקיע נינהו. אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים מלא קנה זה לזית. מלא קנה זה לגפנים. מלא קנה זה לתאנים. וחורי שמריחין את הארץ וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל גבול רעך ליטע סמוך למיצר להכחיש קרקעו של חבירו כשיעור אשר גבלו ראשונים. ומי הם ראשונים אמוריים וחויים שהיו בקיאים בכך. כדאשכחן בבני שעיר עכ"ל עיי"ש. ומבואר מפירש"י דס"ל דלרבי יוחנן מידריש לאו דלא תסיג לאזהרה שלא ליטע נטיעות סמוך למיצר חבירו. אלא צריך להתרחק שיעור הראוי מגבול חבירו לכל מין ומין. כדי שלא להכחיש קרקע של חבירו. וזה דלא כדעת התוס' שם בד"ה לא תסיג וכו' דס"ל דלענין זריעת כלאים הוא דדריש לי' רבי יוחנן להך קרא. וכדי לעבור עלה בשני לאוין עיי"ש. אבל רש"י לא ס"ל הכי. וכ"כ שם הרש"א ומהרמ"ל על דברי התוס' שם עיי"ש. והשתא הרי בנוטע סמוך למיצר חבירו ודאי ליכא לא משום לא תחמוד ולא משום לא תגזול. דהרי בשלו הוא נוטע ומאי דגורם כחש בקרקע של חבירו. גרמא בעלמא הוא ואין לו להמנע משום זה מליטע בתוך שדהו. והרשות ביד חבירו להפסיק היניקה בשלו במחיצה של ברזל. אבל לא הוה ידענא שום חיובא על הנוטע בשלו להתרחק משום חשש גזל. אי לאו דגלי קרא אזהרה זו דלא תסיג:

1 ברית משה פתח ↗

ובשבת דף פ"ה ע"א דרש ר' יוחנן גבול שגבלו הראשונים לא תסיג שלא יזרע כלאים וגם את זה השמיטו רבינו והרמב"ם ואי"ל דגם על זה סברו דאסמכתא כיון דהתו' שם ד"ה לא תסיג הקשה הזורע כלאים ילקה שתים משום לא תזרע ומשום לא תסיג גבול ותירץ משום דקרא נמי איירי בהשגת גבול ממש ואין לוקין על לאו דניתן להשבון ועוד דהוי לאו שבכללות נראה מהתו' דלא הוי אסמכתא אלא על זה י"ל דרבינו והרמב"ם לא סברו כהתו' אלא כרש"י שם שמפרש את הא דר' יוחנן שלא ליטע סמוך למיצר להכחיש קרקעו וא"כ דיבר ר' יוחנן ג"כ מהשגת גבול ממש כמ"ש המרש"א וא"כ י"ל דנכלל הא דר' יוחנן בהלאו שהביאו כמובן, ועי' לעיל מל"ת קנ"ב מחודש ד' שכתבנו בשם התו' ב"מ דף ס"א ד"ה לעבור דדוקא על לאו הניתק לעשה סובר התו' דאין לוקין אבל על לאו הניתן לתשלומין לוקין ומהתו' דשבת הנ"ל נראה דגם על לאו הניתן לתשלומין אין לוקין וצ"ע, אבל זה עכ"פ מוכח מהתו' דשבת הנ"ל דאין לוקין על לאו דלא תסיג גבול וכ"כ החינוך והטעם כתב כתירוצו הא' של התו' דשבת הנ"ל ומשום דניתן לתשלומין וגם המעיי"ח כתב וז"ל ונ"ל שאין לוקין על לאו זה הואיל וניתן להשבון וגם הרמב"ם בהל' סנהדרין לא מנה אותן בכלל הלוקין עכ"ל אבל לכאורה צריך להבין מדוע כתב המעיי"ח את זה בלשון נ"ל הלא התו' וגם החינוך כתבו בפי' כן וגם על החינוך יש לדקדק מדוע לא קאמר משום דהוי לאו שבכללות הלא התו' כתב את הטעם זה באחרונה אבל בהנ"ל י"ל דגם החינוך ל"ס כהתו' אלא כרש"י וא"כ לא הוי לאו שבכללות וע"כ כתב משום דניתן לתשלומין כמובן ואת זה דמדוע דיבר התו' כלל מהא דניתן להשבון ולא סגי ליה בהא דהוי לאו שבכללות כבר דיבר מזה הנר מצוה סי' י"א אות ע"ג, ולענין הלכה עי' טוש"ע חו"מ סי' שע"ו ועל מ"ש הסמ"ע שם בדעת הטור דבקרקע לא שייך משום לא תגזול ק"ל הלא מכל המוני מצות הנ"ל נראה דסברו כהספרי דגם בקרקע עובר משום לא תגזול וא"כ היאך נאמר דהטור חילק על הספרי אבל אח"כ ראיתי שכבר דיבר אריכות מזה המגלת ספר מל"ת קנ"ג והמנ"ח סי' הנ"ל ועל מ"ש הב"י שם בשם הרשב"א דבקרקע לא תקנו משום תקנת מריש עי' מל"מ הל' גניבה פ"ז הל' י"א:

« תוספות על שבת פ״ה ע״א:א׳ תוספות על שבת פ״ה ע״א:ג׳ »