תוספות על פסחים צ׳ ב:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על פסחים צ׳ ע״ב:ו׳ תוספות על פסחים צ׳ ע״ב:כ׳ »

1 רש״ש פתח ↗

תוס' ד"ה שחל שביעי שלהן. אבל שש שלהן ליכא למימר כו'. כצ"ל:

2 אור החיים על שמות פתח ↗

וּמַה שֶׁאָמְרוּ שָׁם בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וְהוּבָא בִּפְסָחִים דף צ,א סְבָרַת תַּנָּא שֶׁסּוֹבֵר כִּי ״וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא״ במדבר ט:ו יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁלָּהֶם הָיָה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִדְחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי, דַּוְקָא טֻמְאַת מֵת דַּחֲמִירָא, וְלָזֶה אָמַר שם ״לְנֶפֶשׁ אָדָם״, הֲגַם שֶׁלָעֶרֶב הָיוּ טְהוֹרִים. וּלְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שם נוּכַל לוֹמַר שֶׁאֲפִלּוּ טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר שׁוֹחֲטִים עָלָיו. וּמַה גַּם אִם טָבְלוּ וּכְדַעַת הַתּוֹסָפוֹת בִּפְסָחִים דף צ וּלְדַעַת הָרַאבַ״ד שֶׁהִשִּׂיג עַל רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ו׳ מֵהִלְכוֹת קָרְבַּן פֶּסַח, יְעֻיַּן שָׁם דְּבָרָיו, וְהוּא הַיּוֹתֵר קָרוֹב לִפְשָׁטָא דְּסוּגְיָא.

2 חידושי חתם סופר על פסחים פתח ↗

ומזהיר על השני מכאן מוכיח תוס' דלא כרש"י דפ' הניזקין שפ' פ"ש נאמרה ביום שהוקם המשכן שהוא ר"ח ניסן ועמרש"א ח"א שם שר' לוי ס"ל כרשב"ג ואיידי דאמר אז הל' פ"ר מסיק לכל מילי דפסחא ופ"י בשמעתין כ' הכרח לזה דלת"ק ק' איך אמר פ' אחרי מות באותו היום אע"כ איידי דהוצרך לומר אל יבא בכל עת אל הקדש מפני מיתת נדב ואביהו שבאותו היום אסיק לכל מילי דיה"כ והיינו כרשב"ג דאית לי' איידי דאיירי וכבר כתבתי לעיל שאין זה הכרח כ"כ ועוד נ"ל דודאי איידי דאמר אל יבא בכל עת אסיק נמי לומר בזאת יבא וכן בפסח בודאי אי היה מההכרח לומר אל תעשו פסח כלשון התוס' בשמעתין הי' מודה ת"ק דאסיק לומר זאת עשו וכל הלכות פ"ש אך אי ס"ל דהומ"ל להו טבלו עצמכם ותו לא וכדעת תוס' צ' ב' ד"ה שחל כו' א"כ אין כאן הכרח כלל דפליג ר' לוי את"ק דהכא אבל הנראה לי מה שהכריח רשיז"ל לפרש פרשת טמאים הוא פ' פ"ש משום דא"כ מ"ט לא קחשיב לוי נמי פ' ויעשו ב"י את הפסח במועדו שנאמרה בו ביום בר"ח כמבוא' בשמעתין וק' עצומה היא אצלי אע"כ דהיינו בכלל פ' טמאים שהיא פ' פ"ש וס"ל לר"ל דעיקר אותה פ' הפסח משום פ"ש נישני' שיעוררו הצדיקים הללו לשאול על פסחן ותכתוב פ' פסח שני על ידם לכן קורא לה פ' טמאים מ"מ מוכח דכונת ר"ל אפ' פ"ש וע"כ דכרשב"ג ס"ל וכמהרש"א ח"א הנ"ל א"נ נלע"ד דגם לת"ק הוצרך להתחיל מר"ח שיהי' ל' יום שלמים דבז' ימי פסח דורשים בדברים שבעבורם נצטוינו במועד ההוא וכמ"ש ב"י א"ח סי' תכ"ט נמצא שחסר ז' ימים מן השלשים ושלימו להו בז' איר ומאז החל הזמן לדרוש בהל' עצרת שמז' איר עד ז' סיון ל' יום ולכן התחיל לדרוש להם מר"ח הלכות פ"ש וק"ל:

8 מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח - ואם תאמר ואפילו טבל נמי לא ישחטו עליו מהאי טעמא וי"ל כי יהיה טמא כתיב והאי קלישא טומאתיה:

9 שחל שביעי שלו - אבל ששי שלו ליכא למימר מדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הא למחר היו יכולים לעשות ולשחוט הן עצמן בלא שליחות מדלא כתיב ולא יכלו לאכול אי נמי דייק מביום ההוא דמיותר ואי ששי הוא לישתוק מיניה ואם תאמר למה אמר להם לדחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם ויש לומר דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין ואמר להו משה אם לא תטבלו היום תדחו לפסח שני:

1 שער המלך על משנה תורה, הלכות עירובין פתח ↗

המערב לשני ימים טובים כו'. כ' הראב"ד טעה בזה שאפי' בב' י"ט של ר"ה אע"פ שהן קדושה אחת צריך שיהי' העירוב קיים כו' לחומרא אמרינן כו' אבל לקולא לא אמרינן ונראה דטעמו ונימוקו עמו שהרי הא דאמרינן דב' י"ט של ר"ה קדושה אחת הן כתב רש"י ז"ל בשמעתין ובפ' בכל מערבין דל"ט דלאו משום ס' דשמא באו עדים יום ל' או יום ל"א לחודיה התקין אלא משום דה"ט משום דחיישינן נמי שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה והרי קדושתו אחת ממ"נ וא"כ מסתברא ודאי דה"ט אהני לן למיחש לחומרא ולמימר דביצה שנולדה בזה אסורה בזה שמא באו מן המנחה ולמעלה וקדושתו אחת אמנם לקולא ודאי אין לנו שהרי אכתי איכא למיחש שמא לא באו עדים כלל ונמצא למפרע הא' היה חול ומש"ה אם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' לדעת הראב"ד ז"ל דשמא לא באו עדים כלל וכיון שכן יש לתמוה על ה"ה שכתב וז"ל ואני אומר שלא טעה רבינו דאם איתא דאמרינן קדושה אחת לחומרא ולא לקולא מאי קא מקשה ר"א לרבנן מנאכל עירובו בראשון שאינו יוצא בב' ולימרו ליה אינהו ולטעמיה ב' י"ט של ר"ה מאי איכא למימר ולמאי איצטריכו למימר דספוקי מספקא להו אלא ודאי כל שהן בקדושה אחת לכל דבריהן הוא ואפילו לרבנן דע"כ לא מספקא להו אלא ביו"ט ושבת כו' יע"ש: ואיני מבין דבריו דבשלמא בי"ט ושבת קאמר להו ר"א שפיר אי אתם מודים שאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' הא לא ב' קדושות הן משום דהתם טעמייהו דרבנן דאמרי קדושה א' הן לאו משום חשש וס' הוא כמו בב' י"ט של ר"ה כי היכי דנימא דדוקא לחומרא אמרינן אבל לקולא לא אמרינן אלא ה"ט משום דכיון דתרוייהו קדושת ודאים הן ולא מס' יש להן דין קדושה א' וכיומא אריכתא חשיבא ומש"ה ק"ל לר"א שפיר מנאכל עירובו בא' אינו יוצא בב' דכיון דמה"ט הוא אפילו לקולא נמי קדושה אחת הן מדהוצרכו רבנן לומר דספוקי מספקא להו מעיקר דינא אם הן קדושה אחת או ב' קדושות אמנם בב' י"ט של ר"ה דכל עיקר טעמא דאמרינן קדושה אחת הן הוא משום חשש וס' מה מקום להקשות מנאכל עירובו וכמ"ש: ולדעת רבינו ז"ל נראה שיש ליישב דס"ל כדעת התוס' ז"ל שכתבו בשמעתין בד"ה מי לא מודה ריב"ז ליישב פי' רש"י וז"ל ומ"מ יש ליישב פרש"י ודק"ל מנ"ל הך סברא ה"פ מי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים כו' כגון קודם חרבן דהוי קדושה אחת וא"כ גם לאחר חרבן כשהיו עושין ב' ימים כגון שלא באו עדים כלל ביום שלשים דלא מס' היו עושים אלא כמו קודם חרבן הם קדושה אחת ולא מספק היו עושים ועיין בהר"ב חד"ה שם מה שפי' בכונתם ועיין בס' ידי אליהו ד"י מ"ש בזה באורך יע"ש וא"כ מהאי טעמא כתב רבינו דבב' י"ט של ר"ה אם נאכל בא' יוצא בב' דכיון דטעמא דאמרינן קדושה אחת הן לאחר תקנת ריב"ז היינו משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז מדין קדושה אחת היו ב' ימים ולא מחמת ס' א"כ ממ"נ יוצא בב' דאם באו עדים ביום ל' נמצא דהב' הוא חול וא"צ עירוב כלל ואם לא באו עדים כלל הרי הן קדושה אחת וכבר קנה עירובו בראשון ובהא ניחא לי מה שהקשה הר"ב מג"א ז"ל בסי' תי"ו סק"א ובסימן תק"ג סק"ד בסימן תי"ו העתיק לשון רבינו ז"ל משמע דס"ל דבב' י"ט של ר"ה אפי' נאכל בא' יוצא בב' דקדושה אחת הן אפילו לקולא ואלו בסימן תק"ג פסק דאסור לאפות ולבשל מי"ט לחבירו ואפילו בב' י"ט של ר"ה וה"ט משום דלהחמיר אמרינן קדושה אחת ולא להקל כמ"ש בב"י וע"ש מה שנדחק בזה הנה על פי האמור הוא נכון דהתם גבי נאכל עירוב שרי ממ"נ דאם לא באו עדים כלל הרי הוא קדושה אחת ואם באו עדים ביום ל' הרי הב' חול הוא וא"צ עירוב אמנם באופה מיום טוב לחבירו אפילו בב' י"ט של ר"ה אסור משום דאיכא למיחש שמא באו עדים ביום ל' והב' חול נמצא אופה מי"ט לחול כנ"ל ועוד אפשר לומר דדוקא בעירובי תחומין דרבנן אמרינן הם אמרו והם אמרו אמנם באופה מי"ט לחול דאיכא איסורא דאורייתא לא אמרינן קדושה אחת הן כיון דהא דקדושה אחת הן אינו אלא תקנתא דרבנן דתקינו שיהא אותו היום קדש ולמחר קדש לא מהני תקנתא דרבנן להתיר איסור דאורייתא ואע"ג דלמאי דקי"ל כר"ח דאמרינן הואיל ליכא איסורא דאורייתא באופה מי"ט לחול מ"מ הא מיהא איסורא דאורייתא איכא באופה בין השמשות וכיוצא וכמ"ש התוס' פסחים ומ"מ לדעת הראב"ד ז"ל אין מקום להקשות מה שהקשה ה"ה משום די"ל שדעתו ז"ל כדעת רש"י דס"ל דעיקר טעמא דב' י"ט של ר"ה קדושה אחת הן משום חשש דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה הוא ואפילו לאחר תקנת ריב"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה וכמ"ש בד"ה מי לא מודה ריב"ז אבל משום חשש דשמא לא באו עדים כלל ליכא משום דכשלא באו עדים כלל מס' היו עושים ב' ימים ולא מכח קדושה אחת היא ומש"ה השיג על רבינו ז"ל וכתב דנאכל עירובו אינו יוצא בב' משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז הו"ל ב' קדושות כב' י"ט של גליות אלא שמדברי רבינו ז"ל שכתב בפ"א מה' קדוש החודש דין ו' וז"ל משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום כולו כו' ומקדשין יום למ"ד בלבד נראה בהדיא שדעתו ז"ל שלא כדעת רש"י ז"ל דסבירא ליה דאף לאחר תקנת ריב"ז תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ומדלא השיג עליו הראב"ד ז"ל משמע דהכי ס"ל וא"כ עכצ"ל דס"ל דעיקר טעמא דב' י"ט של ר"ה דקדושה אחת הן הוא משום שמא לא באו עדים כלל והיו עושין ב' ימים מדין קדושה א' ולא מכח ס' וכמ"ש התוס' ליישב פרש"י וכ"כ בס' ידי אליהו שזה דעת רבינו וכיון שכן מ"ש הראב"ד דאם נאכל עירובו אינו יוצא בב' דקדושה אחת לא אמרו אלא להחמיר לא להקל לאו משום דהוי ספק וכמ"ש לעיל אלא משום דס"ל דקדושה אחת לא נאמר אלא להחמיר והיינו דק"ל לה"ה ז"ל שפיר מההיא די"ט ושבת כנ"ל: אך הדבר הקשה טובא הוא מ"ש ה"ה ולימרו אינהו וליטעמיך ב' י"ט של ר"ה מאי איכא למימר והדבר תמוה שהרי רבנן דר"א ס"ל דב' י"ט של ר"ה ב' קדושות הן כדאיתא בהדיא בפ' בכל מערבין דל"ט מודים חכמים לר"א בר"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם ב' עירובין כו' ופירש"י ז"ל מודים חכמים אע"ג דפליגי עליה דר"א בשבת וי"ט הכא מודו דב' י"ט של ר"ה ב' קדושות הן כו' וא"כ היכי מצי קאמרי רבנן לר"א וליטעמיך ב' ימים טובים של ר"ה מאי איכא למימר הא לדידהו בב' י"ט של ר"ה יכול לערב על ב' רוחות. ולפי חומר הנושא היה נ"ל ליישב שדעת ה"ה ז"ל כדעת י"מ שכתב הריטב"א בחי' לעירובין וז"ל יש שפירשו דפלוגתא דר' יוסי ור' יאודה לאחר החרבן הוא דהא אינהו לאחר החרבן היו והיכי הוי פליגי בדינא דקודם החרבן דמאי דהוה הוה אלא ודאי פלוגתייהו לאחר החרבן ומשום דקתני התם משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כו' ומשו"ה ס"ל לר"י דלא חשיבא קדושה אחת דלא הוי טעמא אלא כי היכי דלא ליזלזלו ביה ור' יוסי סבר דאף לאחר החרבן קדושה א' הן כמו קודם החרבן דלענין זה לא זזה תקנה ממקומה ואתיא הך פלוגתא כפלוגתא דפליגי רבה ורבא בפ"ק די"ט דרבה דאמר מתקנת ריב"ז ואילך ביצה מותרת אתי' כר"י ורבא דאמר אף מתקנת ריב"ז ביצה אסורה אתיא כר' יוסי אלו תורף דבריו יע"ש. ולפי זה מצינן למימר דכונת ה"ה ז"ל לומר דאם איתא דלמאי דפסקינן השתא כר' יוסי דאף לאחר תקנת ריב"ז ביצה אסורה משום דב' י"ט של ר"ה קדושה א' הן כמו קודם תקנת ריב"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואפ"ה אמרינן דאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' משום דלחומרא אמרינן קדושה אחת ולא לקולא לימרו ליה רבנן לר"א ולטעמך שני י"ט של ר"ה וכגון קודם תקנת ריב"ז דהתם כ"ע מודו דקדושה אחת הן לדעת י"מ הללו מאי איכא למימר דהא קודם תקנת ריב"ז לרבנן דפליגי ארבי יוסי הו"ל כאחר תקנת ריב"ז לדידן דקי"ל כר' יוסי. אך קשה לפי י"מ הללו דאיך אפשר לומר דר"י לא פליג אר' יוסי אלא לאחר חרבן אבל קודם חרבן מודה דקדושה א' הן ורבה דקאמר מתקנת ריב"ז ואילך ביצה מותרת אבל קודם תקנה לא אתיא כר' יהודה וא"כ מאי האי דקא אמרינן התם ורבנן התם כי היכי דלא לזלזלו ביה ומה תשובה היא זו הא לאחר תקנת ריב"ז היו מקבלים עדות החדש כל היום למנות מיום ראשון ואם כן ע"כ אי אמרינן דאף לאחר תקנת ריב"ז אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וכדקאמר לי' ר"י היינו משום דכך נהגו לעשותם קדושה אחת אבל משום טעמא דלא לזלזלי ביה לא אהני לן לעשות ב' י"ט דהך טעמא ניחא לקודם תקנת ריב"ז דלא היו מקבלין עדים מן המנחה ולמעלה ואפ"ה היו גומרין אותו בקדושה כי היכי דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה כמ"ש רש"י אבל לאחר תקנת ריב"ז ולעשות יום ב' י"ט לא אהני לן הך טעמא וכמבואר. ויש ליישב פי' י"מ הללו דר' יוסי ה"ק אי אתם מודים דקודם חרבן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ואף שהב' היה י"ט ודאי אפ"ה היו עושין גם הראשון י"ט א"כ לאחר תקנת ריב"ז נמי לא נעקרה תקנה ראשונה מלעשות שני י"ט אע"פ שהראשון הוא ודאי י"ט דריב"ז לא תיקן אלא לקבל עדות אף לאחר המנחה ולמנות מיום ב' ועיין מ"ש בעל חד"ה שם בד"ה מי לא מודה ריב"ז ואהא קאמר תלמודא ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה כלומר דדוקא קודם תקנת ריב"ז היו עושין ב' ימים ואע"ג דהב' ודאי י"ט מטעמא דלא ליזלזלו בי' לשנה הבאה אבל לאחר תקנת ריב"ז לעשות יום ב' י"ט דליכא הך טעמא ה"נ דלא היו עושין אלא יום א' בלבד, כנ"ל ליישב דעת ה"ה לפי חומר הנושא ועיין ומ"ש שם רש"י ד"ה דלמא מעברי לאלול כתקנה ראשונה כו' הן דברים תמוהים ועיין בהרלנ"ח ז"ל סי' נ"ד ואפשר ליישב דבריו ע"פ מ"ש הר"ב ידי אליהו ז"ל דף י"א וי"ב ודוק: מעשה חושב סג ובהא ניחא לי מה שהקשה הר"ב מג"א ז"ל כו'. ונלע"ד דלא הועיל בישוב זה דהכי קא ק"ל להמג"א ז"ל כיון דסתם הב"י כהמחבר סי' תק"ג ס"ח ומשוי לר"ה כשני י"ט של גליות ומבואר לפ"ז דלאו דוקא ביה"ש אסור לאפות ולבשל לצורך מחר אלא אפילו כל היום כולו נמי אסור והרי הב"י ס"ל בסי' תצ"ז סעיף ד' דספק מוכן מותר ביו"ט שני הרי חזינן דס"ל דס"ס מותר אפילו בדבר שיש לו מתירין וא"כ הרי דבריו סתרי אהדדי דהא למ"ש הרמב"ם והרשב"א דאפילו אם נאכל עירובו של ר"ה בראשון יוצא בשני משום דלקולא נמי אמרינן דקדושה אחת היא א"כ הרי יהיה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר"ה לצורך מחר משום ס"ס ספק שמא לא יבואו עדים בראשון וא"כ הרי מותר לאפות ולבשל לצורך מחר דקדושה אחת היא ואת"ל שיבואו עדים היום מ"מ שמא מקלעי אורחים היום ויהיה אפייתו לצורך היום וניהו דמשום הואיל ואי מקלעי אורחים אינו מותר לאפות לכתחלה אפילו מדרבנן מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ובכה"ג הרי איכא ס"ס וכנ"ל. ואי אמרינן דקדושה אחת הן לקולא נמי הרי היה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר"ה לצורך מחר מטעם ס"ס הנ"ל כיון דלהב"י ס"ס מותר בדבר שיש לו מתירין. נמי כן הוא תוכן קושיית המג"א ז"ל. ומ"ש הגאון המחבר ז"ל בתירוצו השני משום דבאופה מיו"ט לחול איכא איסורא דאורייתא משום בין השמשות בזה נמי ק"ק דהא המחבר סתם בסי' תק"ג ואוסר כל היום בר"ה כמו בשני י"ט של גליות ודו"ק:

2 פני יהושע על סוכה פתח ↗

בפרש"י בד"ה חל ז' שלהם כו' מ"מ שמעינן מינה דעוסק במצוה פטור שהרי נטמאו ז' ימים לפני פסח כו' עס"ה. נראה מפירושו דעיקר קושיא דמקשה הש"ס והא מהכא נפקא מהתם נפקא היינו אליבא דר' יצחק דמהתם שמעינן לה וא"כ תקשי לדרבי יצחק האי בשבתך בביתך מאי עביד ליה וקשיא לי טובא דהא ודאי מהאי קרא דטמאים לנפש אדם אפילו אליבא דרבי יצחק לא שמעינן לה מהאי קרא דעוסק במצוה פטור כיון דאפשר דטומאה באונס באה להם. ועוד דאפילו את"ל דודאי טמאו עצמם במזיד כדפרישית בסמוך מלשון אשר היו טמאים מ"מ הא שפיר מצינן למימר דטמא מת מצוה ממש היו כדאמר ר' יצחק להדיא תו קשיא לי היאך שמעינן מהכא דעוסק במצוה פטור ממה שטמאו עצמן ז' ימים קודם פסח שהרי הם היו סוברים שיהיו יכולין לעשות הפסח שהרי בשעת מעשה בע"פ אמרו למשה למה נגרע ומכ"ש דקשה טפי לפמ"ש התוספת בפסחים בפרק האשה דף צ' ע"ב דלמ"ד שוחטין וזורקין אותן אנשים טבלו באמת בע"פ בשביעי שלהם ועשו פסחיהם. ולולי פירש"י והתוס' היה נראה לי דאדרבה מדר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו מקשה הש"ס שפיר טפי דכיון דמשה רבינו היה סובר שלא יהיו יכולין לעשות פסחיהם כמו שאמרו לו לבסוף למה נגרע א"כ למה ציוה להם משה בתחילה שיתעסקו עצמם בנדב ואביהוא אע"פ שעי"כ יתעכבו מלעשות הפסח ויותר היה ראוי לצוות לנושאי ארונו של יוסף או שאר טמאים או נשים וקטנים דלאו בני כרת נינהו אם לא יעשו פסח כנ"ל ובדרוש הארכתי דאפילו לר"י הגלילי נמי מקשה הש"ס שפיר וכאן אין להאריך יותר:

2 רש"ש על פסחים פתח ↗

תוס' ד"ה שחל שביעי שלהן. אבל שש שלהן ליכא למימר כו'. כצ"ל:

« תוספות על פסחים צ׳ ע״ב:ו׳ תוספות על פסחים צ׳ ע״ב:כ׳ »