תוספות על פסחים ה׳ ב:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על פסחים ה׳ ע״א:י״ט תוספות על פסחים ה׳ ע״ב:ג׳ »

1 ציון לנפש חיה על ברכות פתח ↗

אין מחזרין על האור וכו' וכתב הרשב"א בשם הראב"ד דה"מ במו"ש אבל על אור ששבת ביוה"כ איכא למימר דמהדר לפי שהיא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום אנו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרים עכ"ל הרשב"א והדבר יפלא ואטו במו"ש מי לא שייך הך טעמא גופא ואטו משום שיש בו עוד טעם נוסף שהוא הודאה על אור שנברא במו"ש הוא גרע שלא יצטרך להדר עליו וראיתי שהרגיש בזה הפרישה בסימן רצ"ח יעויין שם והנלע"ד בזה דלכאורה קשה אם איתא דשייך לברך על מה שהבדיל יום זה משאר ימים א"כ על כל המלאכות האסורות בשבת וביוה"כ כשיעשה אותם במוצאי שבת ויוה"כ יברך עליהם וראיתי במג"א ריש סימן רצח שכתב בס"ק ב' דמוצאי יוה"כ י"א שמחזר עליו להורות שיום זה קדוש משאר יום טוב שאסור להבעיר אור עכ"ל המג"א וכוונתו לאפוקי שאר מלאכות האסורות בכל יום טוב וגם לדבריו אכתי קשה גם במו"ש יחזור עליו מטעם זה ולכן נראה שבשבת כתיב איסור הבערה בהדיא לא הוצרכו חכמים לתקן בשביל זה לחזור אחר אור להורות דבר זה אבל ביוה"כ הי' מקום לטעות ולומר שלא נאסרה בו הבערה אי למ"ד הבערה ללאו יצאה וא"כ אינה בכלל מלאכה כמו"ש התוס' בפסחים דף ה' ע"ב בד"ה לחלק בשם ריב"א ואי משום דכתיב לא תבערו אש וגו' ביום השבת ואתי לאפוקי יום טוב כמו"ש המגיד משנה בפ"א מהל' יו"ט הלכה ד' ונימא ג"כ דאתי לאפוקי יוה"כ ובאמת זה אינו דביוה"כ לכ"ע אסורה הבערה כמו בשבת אי מטעם דיוה"כ גופי' שבת איקרי אי מטעם ג"ש שבת שבתון משבת בראשית לרב אחא בר יעקב ולרב פפא לכל מר כדאית לי' ביומא דף פ"א ורפרם דאמר עירוב והוצאה לשבת ולא ליוה"כ הרי באמת אמרו דהא דרפרם בדותא היא כמבואר בכריתות דף י"ד ואפילו לרפרם שאני הוצאה דגלי קרא מדאיצטרך עתי אפילו בשבת מכלל דביוה"כ ליכא איסור הוצאה כמבואר שם בכריתות וביומא דף ס"ו אבל הבערה אסורה ביוה"כ כמו בשבת ולאפוקי שלא יטעו בזה תקנו לברך על הנר ביוה"כ למצוה ולחזור עליו משא"כ בשבת שהוא רק הודאה על אור הראשון שבשבת בראשית אינה מצוה לחזור עלי' ולולא דמסתפינא הייתי אומר שמה שאמר רבא בפסחים אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר לא על הבדלה דמוצאי שבת אמר זה דהרי איני מצוה לחזור על הנר לגמרי רק אי מיקלע ולמה יהי' מצוה לחזור על אבוקה אבל על מוצאי יוה"כ חמר כן ובזה הי' ניחא בפסחים דף ק"ג ע"ב בשמעי' דרבא דאדליק אבוקה משרגא דאמר רבא שם דשמעי' מדעתי' דנפשי' עביד ושאלו ר' יעקב אי לא שמיע לי' מיני' דמר וכו' והשיב רבא לא סבר מר אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר וכבר תלו זיינייהו כל שלטי הגיבורים בזה דלמה אמר לו רבא תחלה דשמעי' מנפשי' קעביד ועיין בט"ז סימן רצ"ח ס"ק א' ובמג"א ס"ק ד' ולפי מ"ש ניחא דשמעי' דרבא שמע מרבא במוצאי יוה"כ שאבוקה הוא מצוה מן המובחר והי' סבור שכוונת רבא בכל הבדלות אפילו במוצאי שבת וההוא עובדא שם בפסחים הי' במוצאי שבת ולכן השיב רבא דמדעתי' קעביד והי' סבור ר' יעקב שכוונת רבא שבשום פעם אין בזה מצוה מן המובחר ולכן שאל לו אי לאו דשמיע לי' מיני' דמר וכו' והשיבו רבא לא סבר מר וכו' מצוה מן המובחר והיינו במוצאי יוה"כ ואמנם מסתפינא לחדש דבר שבמוצאי שבת אין כאן מצוה מן המובחר ומחוורתא כמו שכתבתי בחידושיי שם בפסחים עיין עליו:

1 רש״ש פתח ↗

תוס' ד"ה לחלק. דלמ"ד ללאו יצאת לא היה אסור ביו"ט. עיין באבני מלואים להט"א במגילה ספ"ב מה שהקשה עליו מברכות ט ובמש"כ ליישב בק"א שם בס"ד. ועוד נ"ל דא"א לומר דלר"א שרי הבערה ביו"ט דהרי שמעינן לב"ש בביצה כא ב דל"י אדם מדורה ויתחמם כנגדה ור"א שמותי הוא פי' מתלמידי שמאי עיין תוס' שם לד ב וזה יש לדחות די"ל דמדרבנן אסור כמ"ש הש"א בתשוב' ע' לרפרם דס"ל אין עוה"צ ליוה"כ דמ"מ מדרבנן אסור ע"ש. ובזה מיושב ג"כ מה ששמעתי מקשים על הט"א דהא שמעינן לר"א לקמן מו דל"ת לה שם כו' עיין פירש"י שם ועיין שבת כד תוד"ה גזירה אמנם בביצה יב איתא המבשל גה"נ כו' ולוקה משום הבערה כו' ב"ש היא ע"ש אלמא דלב"ש הבערה אסורה מה"ת ביו"ט. אולם לקמן מז ב ובמכות אמר רבה דאפיק הבערה כו' ע"ש. ועמש"כ במגילה ז ב בס"ד:

1 מלבי"ם על שמות פתח ↗

ולא תותירו ממנו וגו' והנותר ממנו וגו' באש תשרפו. ידעינן שפסול אפי' דיעבד, וכבר זכרתי למעלה סי' לז שמ"ש שמת עד בקר בא ליתן תחום לבקרו של בקר שהוא מעלות השחר עיי"ש שבארתיו עפ"י כללי הלשון, ושם זכרתי שזה אזיל אליבא דר"מ, ובברכות דף ט אר"ש משום ר"ע שעד הנה"ח קרוי לילה עיי"ש, ולכן צריך לבאר שבקר זה הוא בדיוק מעלות השחר. דבר אחר שלא ישרף עד אור ששה עשר, ור' ישמעאל אומר א"צ, י"ל שהראשון יסבור כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת ולדידיה כתב הריב"א בתוס' פסחים דף ה שאין אסורה ביו"ט, וצריך קרא, ור' ישמעאל סובר דהבערה לחלק יצאת ואסורה ביו"ט, ואף שביבמות דף ו ר"ל דס"ל לר"י הבערה ללאו יצאת, מ"מ מוכח דס"ל לחלק יצאת ממ"ש בשבת דף יב שקרא והטה וכתב על פנקסו כשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמנה, כמ"ש התוס' שם, ולכן אמר שרפה מעין מלאכה היא, אולם מ"ש דאיצטריך על ששה עשר שחל להיות בשבת הוא פליאה גדולה, דאם אינו דוחה יו"ט הקל היכי ס"ד שידחה שבת החמור. ונראה עפמ"ש התוס' יומא דף מו שהקשו עמ"ש בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים, והיינו אברים ופדרים דחול, והא דרשינן ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט, ותירצו שמ"ש ולא עולת חול בשבת היינו בליל שבת ויו"ט דלא ניתנה שבת לדחות בההיא שעתא אצל שום קרבן, והא דאמר למשרי אברים ופדרים היינו סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומא, וכיון שבלא"ה מבעיר אש המערכה לצורך תמידים שרי גם לגבי אברים ופדרים דחול שכבר ניתן שבת לדחות, והשתא כיון שיכול לשרוף את הנותר מעצי המערכה לפני הבירה כמ"ש בפסחים דף פב ה"א שבבקר שמתן שבת לדחות יכול ליקח מעצי המערכה ולשרוף, וזה שייך דוקא בשבת שהבערה בכלל אסורה ומתן לדחות לצורך התמיד י"ל כיון דאדחי אדחי, ולכן צריך לכתוב עד בקר שלא נטעה בזה, אבל ביו"ט אזיל ר' ישמעאל לשיטתו דס"ל בשבת דף קיד דנו"נ קרבים ביו"ט ולא שייך לומר דהמערכה מתן לדחות דהא אינה אסורה כלל, וכמ"ש רבא בזבחים דף לב ע"ב מצורע היתירא הוא להא אשתראי להא לא אשתראי, טומאה דחויה היא, מה לי חד דחויא מה לי שתי דחיות, ור' יונתן יסבור דנו"נ אין קרבים ביו"ט ויסבור ג"כ דלא אמרינן מתוך, וא"כ סברא זו שייך גם ביו"ט אחר שהותרה הבערה לצורך המערכה מתן יו"ט לדחות כמו בשבת, ואם ביו"ט לא הותר כ"ש בשבת, ור' יצחק למד לה מק"ו מחמץ, וס"ל כר' יהודה דאין בעור חמץ אלא שרפה:

2 פסקי תוספות פתח ↗

בי"ט מותר הבערה שלא לצורך אך צריך קצת צורך היום כמו לבער חמץ. ד"ה לא אמרינן: שם ע"ב

2 ברית משה פתח ↗

כל ד מלאכה שחייבין עלי' בשבת כו', נראה מרבינו ז"ל דגם בהבערה מטעם מתוך התיר אבל מהרמב"ם ז"ל הלי"ט פ"א הל"ד נרא' לכאו' דהבערה לא מטעם מתוך התיר מדלא הזכיר גבי מתוך אלא הוצא' וכ"נ דסובר בדעת הרמב"ם הרהמ"ג שם אבל כבר דיבר מזה הלח"מ ומסיק גם בדעת הרהמ"ג דסובר בדעת הרמב"ם דגם הבערה מטעם מתוך התיר וגם מרבינו נ"ל להוכיח דסובר בדעת הרמב"ם כן כיון דדרכו בקודש להלוך בעקבותיו אם לא שכ' בפי' דלא כוותיה כמ"ש הי"מ כללי הסמ"ג אות מ"ו וכיון דרבי' כתב בפי' דגם בהבערה מטעם מתוך התיר עכ"מ דגם בהרמב"ם ס"כ וא"כ צ"ל דמה דנקט הרמב"ם גבי מתוך הוצאה דוקא כיון דפלוגתת ב"ש וב"ה במתוך במשנה ביצה י"ב ע"א בהוצאה היא אלא ממילא ידעינן גם בהבערה כמו שאיתא בגמ' שם ועי' בטור או"ח סימן תצ"ה שכ' ג"כ את הדין זה כלשון רבינו, אבל לכאורה צ"ט דמדוע בהוצאה והבערה דוקא אמרינן מתוך ולא גם בשאר מלאכות וגם הב"ח שם עמד ע"ז והניח בצ"ע אבל כבר נתן טעם לשבח הרהמ"ג שם מובא גם בב"י שם וכבר דברו האחרונים אריכות בזה הפר"ח סי' הנ"ל הלח"מ השעה"מ המעשה רוקח והמרכבת משנה ספרדי הליו"ט שם ועל מה שהניח בקושי' על הרהמ"ג המג"א רסי' תקי"ח עי' בסדרי טהרה סוף הל' נדה שהביא תירוץ נאה ע"ז. ומ"ש רבינו ובלבד שיהא צורך י"ט קצת כו' כן היא שיטת התו' פסחים ה' ע"ב ד"ה לא וביצה י"ב ע"א ד"ה ה"ג אבל שיטת רש"י והרמב"ם דאפי' בלא צורך קצת אמרינן מתוך וכ"פ הטוש"ע סימן הנ"ל, ומ"ש אבל הכיבוי לא הותר בי"ט כו' כ"כ גם הרמב"ם פ"ד הל"ב שם וכ"פ הטוש"ע סי' תקי"ד ומ"ש ובירושלמי דביצה קאמר מהו להדליק נר של בטלה בי"ט כו' גם הרא"ש ספ"ב דביצה הביא את הירושלמי ומפ' נר בטלה נר שאינו צריך לו אבל לכאורה ק"ל על רבי' כיון דפסק דלא אמרינן מתוך אלא היכא דיש צורך קצת היכי הביא את הירושלמי זה הלא מהירושלמי נראה דלא פסיקא דבעינן צורך קצת מדקאמר ר' יוחנן לא תאסור ולא תשרי ותו ק"ל מדוע הפסיק רבינו בין הירושלמי והדין דמתוך בהדין דכיבוי אבל עי' בתו' ביצה כ"ג ע"א ד"ה על שהביא ג"כ את הירושלמי זה לראי' דבעינן במתוך צורך קצת וכשתעי' שם היטב תבין דמדוע הפסיק רבינו בכיבוי, נמצא דלפי פסקו של רבינו דבעינן במתוך צורך קצת באמת אסור להדליק נר בטלה וכ"ס הגמי"י הליו"ט פ"א וכ"פ הטור סי' הנ"ל והב"י שם כתב דמהרמב"ם שם משמע דמותר להדליק נר בטלה אבל איני יודע דמדוע כתב בלשון משמע הלא להרמב"ם לשיטתו דלא בעינן במתוך צורך קצת בודאי מותר להדליק נר בטלה כמ"ש שמותר להבעיר ולהלכה פסקינן בש"ע סי' הנ"ל כרבינו דאסור להדליק נר בטלה:

2 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

ודלא שרי למיעבד ביו"ט. לכאורה נראין דברי רבינו כדעת הרמב"ן ורשב"א ז"ל דביו"ט ראשון אסור לישראל להוציאו וכדומה כמו בשבת ולא כש"ע סי' תקכ"ו ס"א. וע' בדברי הר"ן שבת פרק תולין וביצה פ"א ורמב"ן בחי' שבת הנקרא אוצר נחמד שם. ועיקר טעם המתירין משום מתוך ולצורך מצוה שרי וממילא לא קשה עלייהו משנה דאין בין יו"ט לשבת כו' שהביא רבינו. שהרי באמת אוקי הש"ס שבת דף קכ"ד מתניתין דלא כבית הלל דס"ל מתוך. אלא שהרמב"ן ז"ל הקשה מהא דאין שורפין קדשים ביו"ט. ולא אמרי' מתוך אע"ג שהוא מצוה ותו דבכתובות פ"א אי' שאין אומרין מתוך אלא בהנאת כל נפש והרי אין כאן הנאת נפש. ובפ' כל הכלים ד' קנ"ד האריך עוד רמב"ן ז"ל לבאר גדרי מתוך. והקשה לפי דבריו מהא דריש פסחי' דלמ"ד מתוך מותר לשרוף חמץ ביו"ט. ואמאי הא אינה אלא מצוה. ויישב שהתם הוא צורך היום קצת. וע' תו' ריש פסחי' דף ה' ב'. ובאמת זה הישוב אינו אלא לדעת התוס' ורמב"ן דלא אמרינן מתוך בהוצאה והבערה אלא בצורך היום קצת. אבל לדעת רש"י ביצה ד' י"ב א' ודעת הרמב"ם פ"א מה' יו"ט דבהוצאה והבערה שרי משום מתוך לגמרי וע' מש"כ באורך בישוב דעת הרי"ף ורמב"ם בפ' בשלח שאילתא נ' אות א'. וא"כ הדק"ל מאי טעמא אין שורפין קדשים ביו"ט. ותו קשה לשיטת הריב"א בפסחים שם דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אינה אסורה ביו"ט כלל. וא"כ למ"ד הבערה ללאו יצאת אמאי אין שורפין קדשים ביו"ט. ויותר קשה לשיטת רש"י שבת ד' קכ"ו ב' דתרומה טמאה בחול מריצה לפני כלבו. ומכ"מ ביו"ט אסור משום מלאכה. וביאר דבריו בביצה דף כ"ב ב'. דרחמנא אחשבה להבערתו הילכך מלאכה היא. א"כ קשה טובא היאך הוכיח רבא דלר"ע אין בעור חמץ אלא שריפה. נימא דאפי' השבתתו בכל דבר ג"כ אסור ביו"ט משום דרחמנא אחשבה לבעוריה. וכבר הוו טובא בקושיא זו גאוני בתראי. ולענ"ד נראה ליישב כל הני קושיו'. דהא ודאי לכ"ע איסור שריפת קדשי' בי"ט הוא מקרא מלא ולא תותירו ממנו עד בקר וגו' ליתן לו בוקר שני לשריפתו. ובריי' זו תני ג"כ במכילת' ואין בה ספק. ולא נחלקו אמוראי אלא במילה שלא בזמנה כמפורש בדברי רבא בשבת ד' כ"ד. ואביי ג"כ מודה בש"ק דנ"ל מדתני דבי חזקיה. אלא דס"ל דאפי' היה דולק מבע"י אסור כמבואר להלן בשם הרשב"א. וא"כ א"א למילף מינה דעשה דמילה שלא בזמנה אינו דוחה יו"ט דבשריפת קדשים ע"כ גזה"כ הוא. מש"ה הביא מקרא אחר. הא מיהא בש"ק לכ"ע אסור מדרשה דקרא. מש"ה אפי' הבערה ללאו יצאת אסור. והיא הנותנת לאסור כל הבערה שבעולם בקדשי'. שהרי הדין נותן דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת דיו"ט. שריפת קדשים שרי משום מתוך והשתא דאסר' רחמנא דאחשבה למלאכה. אם כן ה"ה כל הבערה. ולא הובא בגמרא הא דהני אמוראי לעען מילה לכאן. אלא ללמדנו דכמו דשאר מ"ע אינו דוחה יו"ט. א"כ ה"נ בשריפת קדשים השתא דבפירוש אסרה רחמנא. מהמא סברא זו דרחמנא אחשבה למלאכה זו דש"ק. דלא לדחי יו"ט. ולא נימא דחידוש הוא ולא אפשר ללמוד תרומה מקדשי המקדש. מש"ה הביא הא דאביי ורבא ור"א דכל מ"ע אינו דוחה יו"ט. וא"כ יש מקום לומר דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט הוא משום דרחמנא אחשבה למלאכה ודומה שריפת קדשים לשאר מ"ע. וא"כ גם תרומה מיקרי קודש ובאותה חשיבות היא דמיקרי מלאכה ואסור ביו"ט וכמש"כ רש"י בד' כ"ה א' בד"ה ואין עשה כו' ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט כו' גם זו לא יצא מן הכלל עכ"ל. והוי כמו מוקצה דס"ד דהש"ס פסחי' ד' מ"ז ב' דמדכתיב והכינו למדנו דאסור טלטול מוקצה וס"ל להגמ' דממיל' הוי בלאו משום לא תעשה כל מלאכה כמבוא' שם. הכי נמי אחר דכתיב והנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו. אמרינן דרחמנא אחשביה למיקרי מלאכה וה"ה תרומה. משא"כ אי נימא דחידוש הוא וגזה"כ. אין תרומה בכלל החידוש וכמו שיבואר:

1 לחלק יצאת - מדקרי לה אב מלאכה ועוד אומר ריב"א דלמ"ד ללאו יצאתה לא היה אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עליה:

2 לא אמרינן מתוך - דאי אמרינן מתוך שרי אע"ג דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך:

1 ציון לנפש חיה על שבת פתח ↗

ואמנם לפי מ"ש לעיל לחלק דבאיסור לאו שאין בו מלקות לא עבדו הרחקה בלא"ה ניחא דליכא תיובתא לרבה דכבר כתבתי דלא שייך לגזור בתרומה אא"כ איכא בקדשים מלקות והנה כל זה אם הבערה לחלק יצאה אבל אם הבערה ללאו יצאה וכתבו התוס' בפסחים דף ה' ע"ב בד"ה לחלק שאם ללאו יצאה לא מיקרי מלאכה ולא נאסרה ביו"ט. ואמנם אפ"ה שריפת קדשים אסור ביו"ט מקרא דעד בקר או מקרא דעולת שבת אבל לא שייך למימר אהדריה לאיסורא קמא שהרי מעולם לא היה בכלל מלאכה:

1 גליון הש"ס פתח ↗

תוס' ד"ה לחלק וכו' לא היה אסור ביו"ט. עיין ביצה דף כ"ג ע"א תוס' ד"ה על גבי חרס:

1 דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור. הנה באיסור מלאכה ע"י הבהמה בג' אופנים ע"י חרישה וכיו"ב דהוי אב מלאכה ומחמר דפליג במס' שבת קנ"ד בעונש ובחטאות עיי"ש ושביתת בהמה דלא הוי בלאו אלא בעשה למען ינוח ועי' בתוס' ריש במה בהמה עיי"ש: והנה ההבדל בין החורש למחמר המוציא משא ע"י בהמה הנה החורש הוי כעושה הוא לבדו כמ"ש ברמב"ן בס' המצות שורש י"ד דהוי הבהמה ככלי ביד אומן כמו הגרזן ביד החוצב בו וע"ז א"צ קרא מיוחד דהוי בכלל לא תעשה כל מלאכה כמו אפיה ובישול וכיו"ב אלא במחמר קרא מיוחד לא וכו' ובהמתך וכמ"ש הרמב"ן שם: ויש להבין מ"ש לומר דהוי הבהמה ככלי בידו לענין חרישה ולא נאמר כן לענין הוצאה והנה במס' שבת קנ"ג ע"ב איתא מה ע"ז דעביד מעשה בגופיה ה"נ עד דעביד מעשה בגופי' וברש"י בד"ה עד וכו' כדכתיב לעושה בשגגה והכא לא קא עביד מלאכה ס"א מעשה אלא דיבור בעלמא שמנהיג בקול הרי דבשוגג אינו חייב קרבן עכ"ל ולכאורה יקשה לר' יוחנן דס"ל בחסמה בקול חייב וראיתי בס' זרע יעקב שעמד ע"ז וכתב לענין מלקות ס"ל כן ולא לחטאת דהוקש לע"ז עיי"ש והנה בהנהיגה ביד דהוי במעשה ממש יקשה עוד וצ"ל כיון דהוי מעשה גרוע דאפשר בקול אפי' בעשה במעשה ממש פטור וצ"ע בחורש בקול לפ"ז. אלא דכל זה לא הוי אלא חטאת דהרי לר' זביד מחייב סקילה אף דהוי בקול ולענין מלקות כיון דלא הוי בכלל שאין בו מעשה אף בקול עכ"פ בעביד במעשה ועי' במל"מ בשם החינוך בהלכות מלוה ולוה יעו"ש לא בהאי תליא ושם דף קנ"ד ע"ב לכתוב רחמנא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי הוא ניהו דמחייב בהמתו לא מיחייב וברש"י בד"ה בהמתו במלאכה הנעשית ע"י בהמתו לא מחייב לאו גמור ללקות עליו עכ"ל: ולכאורה היה נראה בהוצאה בגופו דוקא כמו משא בני קהת שהיה על כתיפיו אבל א"כ גם בלאו לא יהיה ואם גם נאמר מטעם שביתות בהמה א"כ בשל גוי למה יהיה אסור וגם מטעם שביתות בהמה לא הוי אלא עשה ולא בלאו אמנם בהמ"מ נמצא אור בזה שכתב שכיון דל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך כולל אף בבהמה מלאכה שהעושה אותה במזיד נהרג עליה והיא החרישה אפי' בשאר מלאכת הבהמות אע"פ שהאדם משותף בהן כגון המחמר אינו לוקה לפי שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתות בי"ד וכו' עיי"ש שכתב לפרש בדעת רבינו לאו שניתן למיתות בי"ד וכו' בזה. נראה לדעתו בל"ת כל מלאכה וכו' ובהמתך נתרבה לאו ונתמעט עונש כדאי' בגמ' אתה למה לי וכו' ואפי' מלקות ליכא והנה ע"י בהמה ימצא חרישה ומחמר ובחרישה דכמ"ש רבינו לעיל הל"ט מלאכות בהלכה למשה מסיני או בלא"ה דהיה במשכן ע"כ לא נתמעט מקרא דאתה וכו' אלא למחמר קאתיא דהוי בלאו ולא בעונש ולא הוי בהלמ"מ ואזהרת מיתה הוי כיון דגם חרישה דהוי בבהמתך הוי במיתה ונכלל עכ"פ גם ללאו במקרא זה נראה להבין דבריו: אמנם ברמב"ן בסה"מ שורש י"ד נראה דעת אחרת דאחר שכתב בראשונה כמ"ש לעיל בשמו דבחרישה א"צ לקרא דל"ת וכו' ובהמתך דהוי כעושה בכלי וכו' אלא במחמר ואינו במלקות דא"כ לכתוב וכו' אתה ל"ל וכו' וז"ל שאין המלאכה עם בהמה חשובה כמי שעושה הוא אותה להתחייב עליה מלקות אבל היא נחשבת כמלאכת בנך ובתך עבדך ואמתיך שמוזהר עליהם בלאו ואינו לוקה שאין מלקות במעשה אחרים וזה דבר ברור עכ"ל וצריך ביאור: ואולי כונתו במלאכת חרישה דהוי מלאכת מחשבת בשנוי בהדבר דהוי תורת מלאכה בדעת הבעלים וא"כ נגרר בתר האדם החורש אבל בהוצאת משא דהוי מהאי טעמא מלאכה גרועה דהוי בלי שנוי בהדבר הכל ע"י הבהמה שאין דעת האדם מוספת בה וצ"ע והנה ראיתי בחי' הרמב"ן הנדפס מחדש במס' שבת שם שכתב וז"ל אלא שמ"מ צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמה אתה ובהמתך הוא כמחמר שהחרישה בכח הבהמה הוא נעשה ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה מתחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן ואין דומה למחמר שבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר עכ"ל והנה יצאתי מידי הספק בכונתו: והנה להמ"מ אם לא נאמר אתה וכו' יהיה נאמר מחמר כמו חרישה דשניהם ע"י בהמה וכמ"ש דהמיעוט על כרחך על מחמר ולא על חרישה ולהרמב"ן הקרא למחמר דבלא"ה אין לדמותו לחרישה: ועי' בב"י או"ח סי' תצ"ה בשם יש אומרים דמחמר ושביתת בהמה מותר ביו"ט וכתב משום שאינם בכלל ל"ת כל מלאכה דל"ט מלאכות וי"ל בשבת ולא ביו"ט עיי"ש ובמג"א בסי' רמ"ו עיי"ש וי"ל דתליא דלדעת המ"מ די"ל מ"ש חרישה ע"י אדם ובהמה להוצאה ע"י אדם ובהמה וא"כ בלי מעוטי דקרא יהיה בכלל לא תעשה מלאכה כמו כל ל"ט מלאכות ולא נתמעט אלא לעונש אבל בכלל לאו נשאר ולפ"ז ביו"ט כמו בשבת דאין בין וכו' אבל להרמב"ן דלא הוי כלל בלא תעשה מלאכה ובפ"ע נתרבה מקרא וא"כ י"ל לשבת ולא ליו"ט כמ"ש בתוס' פסחים ה' ע"ב בד"ה לחלק לענין הבערה עיי"ש ועי' בשעה"מ ובס' בינה לעתים בהל' יו"ט פ"ה ה"א עיי"ש: ובס' אבן העוזר כתב דירושלמי מיירי לענין שבת וכתב דתליא בדעת בה"ג והחולקים עמו אם מצווה ביו"ט על עבדו עיי"ש ולמ"ש יש לחלק דעבדו נאמר בפ"ע אבל מחמר כמ"ש י"ל דהוי להמ"מ בכלל מלאכת איסורין דל"ט מלאכות אלא לענין שביתת בהמה דמלמען ינוח בזה י"ל דהוי ג"כ בפ"ע כמו עבדו וכו' ועי' ברשב"א בפ"ק דיבמות בסוגיא דעשה דוחה לל"ת שכתב במחמר לא הוה אלא ל"ת ולא בעשה דשבתון עיי"ש ולמ"ש י"ל ג"כ דתליא בהמ"מ והרמב"ן הנ"ל: והנה בענין מחמר הוי ג"כ שביתת בהמה למען ינוח דהוי באיסור עשה ובמחמר בלאו ושביתת בהמה אלא בבהמתו ומחמר אפי' בשל גוי וכמ"ש הר"ן עיי"ש ולהיפוך ג"כ במחמר מותר לומר לנכרי מהתורה כמו בכל מלאכות שיש בהן סקילה מותר מהתורה אמירה לנכרי אבל מטעם שביתת בהמה אסור אפי' על ידי גוי ואפילו בשכירות כמוזכר להלן בה"ג: והנה בענין שביתת בהמה במהרשד"ם חאו"ח סי' ב' בדבריו שם אם שביתת בהמה שתנוח הבהמה ובעבור הבהמה מצות שביתה או בשביל האדם שהכל ינוח בו כמו לב"ש בשביתת כלים והביא דעת הברטנורא בפ"ק דשבת באין שורין דיו וכו' ונראה דהוי משום הבהמה ומכילתא שמובא ברש"י למען ינוח תן לו נייח שיהי' תולש וכו' וב"ה דלית להו שביתת כלים אלא שביתת בהמה מסכים לזה וכתב שאין לדחות דעה זאת ויותר נראה שנוטה דהוי בשביל האדם עיי"ש ועי' בקונטרס אחרון בשו"ת צ"צ לסי' ל"ה דתליא בזה אם הפקר מהני בשבת לשביתת בהמה עיי"ש: והנה לכאורה נראה דהוי משום האדם ולא משום שתהיה נייח לבהמה דאל"כ מאי מחלקינן בה"ו במי שהחשיך בין שהבהמה מהלכת לעומדת שלא יהיה מחמר ועי' בר"ן שהשיג על הרשב"א שכתב מחמר בחצר עיי"ש והרי אף דליכא מחמר מטעם נייח לבהמה מ"ש עומדת או מהלכת ומאי שנא בחצר או ברה"ר ואפי' בעומדת ואין הולכת כלל לא נייח לה המשא ועל כרחך בשביל האדם האיסור ומאי דהוי מלאכה אלא דעם כל זה מצינו הוכחה לאידך גיסא ג"כ כמ"ש במהרשד"ם ועי' בתוס' במס' שבת דף קכ"ב ע"א בד"ה מעמד עיי"ש ובמג"א בסי' רמ"ז ס"ק י"ב עיי"ש ובמס' ע"ז ט"ו ע"א בס"ד בשכירות לא הוי איסור שביתת בהמתו עיי"ש: ויש להבין למ"ש בנימוק"י בהזהב דשכירות לא הוי אלא קנין פירות בלבד ומטין דבריו למ"ש בר"ן נדרים כ"ט דכל קנין לזמן הוי קנין פירות עיי"ש וא"כ למאן דס"ל ק"פ לאו כקנין הגוף דמי הוי בהמתו ועי' בריב"ש מובא בש"ך חו"מ בסי' שי"ג ובמג"א סי' רמ"ו ס"ק ח' שכתב דהוי בשכירות חצירו של שוכר לענין קנין דלענין הנאה מקרי חצירו וזה ג"כ הנאה הוא אבל הגוף של המשכיר עיי"ש וא"כ יקשה הס"ד דסוגיא וצריכין לומר דבס"ד כיון דלענין שימוש המלאכה שעשה בבהמה לענין זה לא הוי שלו דקנין פירות לא הוי שלו וא"כ לא שייך למען ינוח בהמתך דלענין זה לא הוי שלו אבל אם הוי למען ינוח עבור הבהמה סוף כל סוף לא הוי נייח לבהמה ובהמתך מקרי משום קנין הגוף שיש לו בה וכמו דאמרינן שם על הקושיא אף במקום וכו' אסור להכניס בו ע"ז וכו' שאני התם דכתיב לא תביא תועבה אל ביתך עיי"ש משום קנין הגוף מקרי ביתך והתורה קפדה שלא יהיה בביתו ע"ז וכ"כ שבהמתו תהיה נייחה בשבת ובהמתו מקרי ומשו"ה אפי' למאן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי אסור לשכור לעכו"ם ולא תליא במחלוקת בזה והנה י"ל דתליא אם שביתת בהמה דלמען ינוח וכו' הוי באיסורא או ממצוה וא"כ י"ל בק"פ יש לו עכ"פ חלק בו ולמ"ש בריב"ש בסי' שמ"ז לחלק בין איסור דאמרינן ביש בו קצתו אסור ובמצוה דוקא בכולהו עיי"ש אבל מלשון רבינו שכתב שאיסורו עשה וכו' נראה דהוי מטעם איסור: והנה רבינו המדבר בשביתת בהמתו פתח אסור להוציא משא וכו' דהוי מחמר אבל מצד שביתות בהמה מהתורה אסור אפי' ע"י גוי דבשאר מלאכות אמירה לנכרי מותר מהתורה ומשכירות כתב אח"ז דרק באלו ב' אופנים ימצא איסור שביתת בהמה במחמר בהוצאה וע"י גוי וכתב לפיכך המחמר וכו' פטור. ומ"ש בלח"מ תמוה כאשר העיר בצדק בס' מעשה רוקח שהרי רבינו כתב אע"פ דמצווה וכו' ואיסורו עשה וכו' וע"כ מ"ש פטור לא הוי פי' דרק מדרבנן אסור אלא מדאורייתא ובכלל לאו בלי מלקות כמ"ש אח"ז והלא הלאו מפורש וכו' וכתב במחמר משום שביתה פטור דלא הוי אלא עשה ומשום לאו משום דהוי באזהרת מיתה. ופי' הרמב"ן שכתב בלח"מ מדויק ובלתי מ"ש ז"ל על השגת הרמב"ן בסה"מ שורש י"ד ועי' שם ובחי' למסכת שבת שמפרש דעת רבינו דמחמר אינו אלא באיסור עשה ואתה ובהמתך שלא יחרוש והקשה ע"ז עיי"ש וכ"כ במרכבת המשנה כאן ולא היה לפניו חי' הרמב"ן אבל כנראה י"ל שפיר כמ"ש ז"ל דגם דעת רבינו כרש"י ומ"ש לפיכך מחמר וכו' אין הכרע וכמ"ש: ועי' במרכבת המשנה שכתב דלא שייך איסור שביתת בהמתו אלא מדעתו דלא יהיה עדיף מקטן שא"צ להפרישו עיי"ש וי"ל דתליא בב' טעמים שמובאים במהרשד"ם הנ"ל אלא די"ל בעושה מעצמה הוי נייחא ועי' בתוס' שבת קכ"ב הנ"ל וצ"ע בזה ועי' יבמות מ"ח ע"ב קרא דלמען ינוח בעבד מהול עיי"ש והרי בלא"ה שוה לאשה מלה לה כמ"ש ברש"י שם מ"ח ע"ב בד"ה אבל עיי"ש אלא דקרא הטילו גם על אדונו וכמו כן י"ל בבהמה על אדונו אלא דס"ל דהוי מטעם שניהם:

2 מגן אברהם פתח ↗

גם לשרפו במקומו אסור. וא"ת הא ק"ו ומה טלטול דרבנן אסור ק"ו הבערה דאוריית' וא"כ מאי גם וי"ל כמש"ל דשאני הכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וה"א דשרי קמ"ל דאסור וכ' הכ"מ כיון דלית ביה צורך היום כלל לא אמרינן מתוך כמ"ש סי' תקי"ד ס"ה ועוד דלא אמרי' מתוך אלא בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנא' לגוף כמש"ל סי' תקי"א ואף על גב דאיכא מצוה בשריפתו אפ"ה אסור מידי דהוי אשריפת קדשים דאין דוחה י"ט ע"כ ובתו' פ"ק דכתובות לא משמע כן ומהר"ם לובלין כ' הטעם אף על גב דקי"ל כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל היינו דבר שיש תורת כלי עליו אבל עצים ואש שאין תורת כלי עליהם אין נטלין לצורך חמץ עכ"ל עסי' תק"ב מיהו בתו' פסחים ד' ה' ע"ב משמע דמותר לשרפו כיון דיש מצוה בשריפתו מקרי צורך היום וצ"ל דזה כהס"ד דאך ביום הראשון תשביתו היינו בי"ט אבל להמסקנא ביום הראשון היינו מעי"ט א"כ אסור לשורפו בי"ט ע' בתשובת הרשב"א סי' ע"א: כתב ב"י בשם הריב"ש דאסור לטלטל החמץ משום דכל דבר האסור באכילה אפי' מדרבנן אסור לטלטלו בשבת וה"ה בי"ט ולכן אין מהפכין החלבים עסי' תצ"ט פ"ד עכ"ל הריב"ש וכ"כ הרמב"ם פכ"ה משבת פירות שאסורים לאכול כגון טבל כו' אסור לטלטל עכ"ל וא"כ בע"פ שחל בשבת אסור לטלטל חמץ בשעה ה' וכ"ה ברמב"ם ספ"ג מחמץ שכ' חמץ אחר ד' שעות כופה עליו כלי וצ"ע אטו מי גרע מנבילה שנתנבלה בשבת דשרי לטלטל דחזי' להשליכה לכלבים ולכן נ"ל דדוק' פירות טבל אסור לטלטל או חלבים דלאו דעתי' למשדא לכלבים וכמ"ש סי' ש"ח סל"א ע"ב אבל חמץ דעתיה למשדיה לכלבים ונ"ל דאפי' למ"ד נולד אסור בשבת מ"מ הכא שרי דמאתמול היה דעתו להשליכה לכלבים בשעה ה' כדאמרי' בשבת דף קמ"ג וכ"כ הטור דמותר לטלטלו בשעה ה' והא דאסר הריב"ש מיירי בחמצו של עכו"ם שנמצא דלא שייך לו' דעתו עליו ובי"ט דבאמת הוא אסור בהנאה אסור לטלטלו כמ"ש ס"ג ורמב"ם מיירי דליכא עכו"ם או כלב ליתן לו:

2 נשמת אדם פתח ↗

נשאלתי פעם אחד גזר השלטון ביום א' די"ט סמוך לחשכה כמעט שעה שלא יבעירו אש על הכירה בלילה. ורוב הקהל לא הכינו כלום לסעודת ליל ב' די"ט אם יש למצוא איזה היתר לבשל לצורך הלילה. והשבתי להלכה ולא למעשה דיש למצוא תקנה לבשל על ידי נכרי כמו שנבאר אי"ה. הנה בריש הלכות י"ט סי' א' כתבנו דאמרינן מתוך בכל מלאכות כדמוכח מסוגיא דכתובות וביצה. וגם כתבנו דהב"י כתב דדעת רי"ף ורמב"ם כרש"י דאפילו שלא לצורך כלל אמרינן מדאורייתא מתוך ואינו אסור אלא מדרבנן. ולפ"ז מותר לנכרי לבשל דהוי שבות במקום מצוה. כ"כ המ"א בסי' תרצ"ה דמותר לומר לנכרי בשבת או ביו"ט ראשון להביא לולב לצורך י"ט ב'. ואף שיש לדחות דדוקא לולב שהוא תקנת חכמים כל ז'. משא"כ י"ט שני דשמא הוא חול ואין בו מצוה כלל ז"א. דכיון שתקנו חז"ל לעשותו יו"ט הוי צורך מצוה. וא"כ יש למצוא תקנה כמו שכתב רמ"א בי"ד סי' קי"ג סעיף ז' דהדלקת אש מישראל מהני לענין בישול נכרי. ולי"א אפילו הדליק ג"כ הנכרי רק שהדליק מאש ישראל. וכ"כ בביאורי מהר"א שטיין על הסמ"ג דף י"ט. ובביאורי רש"ל על מה שכתב הסמ"ג דנכרי שבישל לעצמו בשר דגים או ביצים יש צדדין לאסור ולהחמיר יותר מנכרי שהדליק הנר ע"ש. וכתב וז"ל ומשום בישולי נכרי אין לחוש דמיירי שהישראל הבעיר אש בע"ש סמוך לחשיכה. ובאותו האש בישל הנכרי בשר ודגים ואז אין בו משום בישולי נכרי הואיל וישראל הבעיר האש עכ"ל. וזהו ג"כ כוונת המ"א בסי' תקט"ו ס"ק י"ז. שכתב דמאושפזיכנא דר"א משמע דאסור לבשלו ע"י נכרי וקשה דהא ביצים אסורין משום בישול נכרי כדאיתא בי"ד שם אע"כ דכוונתו באש של ישראל. ולפ"ז יש למצוא תקנה שיבעיר ישראל אש לצורך טייא או קאווע שיכול לעשות בו ביום. ואצל אותו האש יבשל הנכרי ולא שייך לומר כאן הואיל וקמחו נאסר כמו בסי' תקכ"ז דש"ה דעבר אדרבנן וא"ל דא"כ במעשה דאושפזיכנא קושית המ"א במ"ע. דהו"ל לבשל על ידי נכרי באש של ישראל. דש"ה משום הכנה או די"ל דבאמת ע"י נכרי מותר. והא דא"ל אסור ר"ל ע"י עצמו. וכן במעשה דשמיא דא"ל אסור היינו ע"י עצמו. ודוגמא לזה איתא במנחות ו' ע"ב זר שקמץ יחזיר והתנן פסול מאי פסול פסול עד שיחזיר. ומיהו א"ל דא"כ בישול מי"ט לחבירו הוי לצורך מצוה. א"כ יהיה מותר ע"י ישראל כמו שכתב הב"י בסי' תקי"ח. דלדברי הכל אסור להוציא דבר שאין בו צורך מצוה ולא לצורך הדיוט ביומו כלל עכ"ל. ומשמע דהא דכתיב ביומו היינו לצורך הדיוט בעינן ביומו אבל לצורך מצוה לא בעינן ביומו וכ"מ מתוס' פסחים ה' ע"ב ד"ה ל"א מתוך שכתבו דמה שמבער חמץ הוי צורך היום אבל א"ר בשם הב"ח בסי' תקי"ח כתב דדוקא כשצריך ליום מותר לצורך ע"ש. וא"כ צ"ל חמץ הוי צורך היום לבער מביתו תיכף. ויש להביא ראיה לזה מפסחים מ"ו דא"ל רבא לר"ח לדידך דל"א הואיל היאך מבשלין מי"ט לשבת וקשה דילמא ר"ח אית ליה מתוך. ובשלמא לשיטת רש"י שפיר מוכח דל"א מתוך מדליקין מי"ט לחול אבל לשיטת תוספות שפיר י"ל דדוקא לצורך מצוה מי"ט לשבת אמרי' מתוך דהוי צורך קצת משא"כ מי"ט לחול דלוקה. אע"כ דדוקא מה שהוא ליומו הוי צורך קצת. אבל לצורך מצוה למחר לא חשבינן צורך קצת. ויש לדחות דזהו באמת מאי דמשני ר"ח מדאורייתא צרכי שבת נעשין בי"ט. היינו מטעם מתוך. מה שהקשה הט"ז בסי' תקי"ז ס"ק ב' על הב"י דהיכי תמצא מוקצה ביד נכרי נ"ל דלק"מ דבודאי בדבר שאינו מועיל דעתו של ישראל ה"ה דגבי נכרי הוי מוקצה ולכן אסור צידה ומחובר. וכמ"ש הט"ז בסי' תקט"ו וכן נולד אסור. אבל פירות העומדים לסחורה וכיוצא בו. וכן תרנגולת העומדת לגדל ביצים ובהמה העומדת לחלב דאינו אלא מוקצה מדעת. ובזה אמרי' אין הנכרי מוקצה כלום ועי' בסי' תק"ה:

2 ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

גם. אע"ג שאמרו שם ה' ב' וש"מ לא אמרינן מתוך כו' מ' דלפי מה דקי"ל בפ"ק די"ט דאמרינן מתוך היה מותר לשרפו התם לפי מאי דס"ד דהבערה דוקא בי"ט אבל השתא דזמנו בי"ד הוי כדבר שאפשר מעי"ט ומ"ש בירושלמי פ"ב דשבת ולא בשמן שריפה אר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת כו' מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור ומאן דלא יליף לה מנותר מותר היינו להצית מעי"ט שיהא דולק בי"ט וכן משמע שם בהדיא ע"ש. ומ"ש ב"ה במקומו לאפוקי ממ"ש תוס' בפ"ק דכתובות ו' א' ד"ה מתוך. ומוצא חמץ בתוך ביתו בי"ט דאמרינן בפ"ק דפסחים דכופה עליו כלי ולא שרינן לשרפו משום מתוך היינו משום מוקצה דאסור לטלטלו דתוס' אזיל לשיטתם שכ' בפסחים שם דהוי לצורך היום מה שמבער וע' טור וש"פ דפליגי אם דוקא בביטלו אבל לא ביטלו כיון שעובר על ב"י מותר לשורפו וחשיב צורך היום קצת כמ"ש תוס' שם ה' ב' ד"ה לא וי"א אע"ג דלא ביטלו דלא חשיב לה צורך היום כמ"ש הר"נ וגם לא עבר בב"י כמ"ש תוס' כ"ט ב' סד"ה ר"א ומדסתם ב"ה ש"מ שסובר דאפילו לא ביטלו כדעת הרמב"ם פ"ג וש"פ דלא כמ' מתוך רש"י שם ו' א' ד"ה כופה. ומיהו בבל כו':

« תוספות על פסחים ה׳ ע״א:י״ט תוספות על פסחים ה׳ ע״ב:ג׳ »