תוספות על פסחים כ״ח א:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על פסחים כ״ח ע״א:א׳ תוספות על פסחים כ״ח ע״א:ו׳ »

1 בועז על משנה פסחים פתח ↗

וכ"כ הר"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל. ק"ל הא מסקינן דמכח פרכא דחלב שור הנסקל יוכיח חזר ר"י ודן דין אחר, דיליף מה מצינו חמץ מנותר. דשניהן בבל תותירו וה"נ ישוו בשריפה. ורבנן השיבו אשם תלוי וחטאת עוף ספק יוכיחו, שהן ג"כ בבל תותירו, ואפ"ה ס"ל לר"י בפרק בתרא דתמור' דיקברו אח"ז מצאתי קו' זו בנ"ב בשם א"ד הגאון מהר"ל זצ"ל. ובההיא דהשיבו רבנן חטאת עוף ספק יוכיח, ק"ל מה לחטאת עוף שאין בו מצות ביעור מהעולם, והקבורה הוא מחשש תקלה, אבל בחמץ כ' תשביתו, דצריך לבערו מהעולם, "וילפינן" מה מצינו דהבעור יהי' בשריפה, וצע"ג, עכלה"ט. ויקרא האזוב בקיר, לא אובין קושי' זו, וכי השריפה והבעור הא בהא תליי', אדרבה הנשרפים אפרן מותר, ואינן מתבערין מהעולם ותו, אפי' נימא דתליא זה בזה, ק', הרי נותר דלא כ' גבי' תשביתו ואפ"ה צריך שריפה, ולמה לא נימא כה"ג באשם תלוי אמנם גם בל"ז אחמ"כ הגאון הנ"ל אין ממשות בקו' זו רק אם נימא דילפותא דר' יודא הוא "מה מצינו". נוכל לומר הפרכא הנ"ל מה לחטאת עוף שאין לו בעור, אבל הרי רש"י דכ"ז ב' ד"ה ודנו כ' דילפותא דר"י היא מכח ג"ש, דלא כתוס' שם ד"ה אין שכתבו דהילפותא הוא מה מצינו, וא"כ מנ"ל דר"ב ס"ל כתוס', והרי מסתבר כרש"י, דהרי אי נימא כתוס' דהילפותא היא מה מצינו, ק' נהדרו ליה רבנן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, כדהדרו ליה בקדמית' כשלמד בק"ו, כ"ש שיש להשיב כן כדיליף במה מצינו וכבר רמז רש"י לנו כן בדבריו הקדושי' ע"ש, דעל כרחך הילפות' היא ג"ש, וגמרינן בין לקולא בין לחומרא ויפה אגרי בי גירא בזה בני הרב המאה"ג חרב פיפיות מהו' ברוך יצחק שליט"א וז"ל לא זכיתי להבין, דעכ"פ לרש"י לשטתי' סוכה דל"א ח' ד"ה לא מקשינן ר"י ס"ל מכל הי"ג מדות לא ניתן לדרוש רק ק"ו. א"כ גם מה מצינו הוא בקבלה, ולא מצו רבנן למהדר לי' כל דין וכו', דאיהו לשטתי' אזיל ואף דתוס' שם דחו דברי רש"י, עכ"פ לרש"י אין הוכח' בזה השבתי לבני הנ"ל. עכ"פ מנ"ל דר"ב ס"ל כרש"י התם, כדי שנקשה עליו. ותו ק' דאי נימא דילפותא דר"י מה מצינו הוא, א"כ מה מהדרו לי' רבנן לר"י דס"ל אשם תלוי בקבורה, עכ"פ קשיא לדידהו דס"ל אשם תלוי בשריפה, אין פרכתם פרכא, וכן הקשו תוס' ד"ה אמרו. ואפילו נימא כתרוצם, דרבנן ס"ל מעוט' דלעיל דכ"ד א', הנותר בשריפה ואין כל אסורים שבתורה בשריפה. עכ"פ ק' האיך שבקו רבנן להשיב תשובה זו שהיא אליבא דנפשייהו, והשיבו תשובה שהיא רק אליבא דר"י. אע"כ דילפותא דר"י היא ג"ש ולהכי לא חשו להשיב על דבריו אליבא דנפשייהו, כיון דג"ש אין אדם דן מעצמו והם לא קבלוה מרבם, והשיבו רק לר"י אליבא דנפשיה דס"ל הך ג"ש. ותו הרי לר"ב ע"כ צ"ל דס"ל דילפותא דר"י ג"ש היא, דאל"כ ק' דידיה אדידיה, דאיהו פסק בשלהי תמורה כרבנן, דחמץ א"צ שריפה, וכמ"ש רתוי"ט כאן בשמו, ופסק נמי שם בסוף המסכתא כרבנן דאשם תלוי בשריפה. ואי נימא דילפותא דר"י מה מצינו היא, א"כ מה פרכא יפרכוהו רבין על המה מצינו מאשם תלוי לשטתייהו, וכדקיי"ל דאשם תלוי בשריפה. אע"כ דילפותא דר"י ג"ש היא, ורבנן לא קבלוה מרבם, ולהכי קיי"ל שפיר כוותיהו דחמץ א"צ שריפה, ואפ"ה איפשר שפיר למפסק דאשם תלוי בשריפה. ואת"ל אף דלא קבלו מרבם הך ג"ש דר' יודא, עכ"פ נגמרו אינהו דחמץ בשריפה במה מצינו בנוחר. י"ל דלהכי לא דנו מה מצינו זה, משום דהוה תחילתו להחמיר וסופו להקל. אי נמי, משום דאית להו פרכא אהך מה מצינו כמ"ש הפני יהושע הכא דכ"ז ב' בד"ה תוס' ד"ה אמרו, דמה לנותר שאין היתר לאיסורו. משא"כ חמץ יש היתר לאיסורו אחר פסח מדאורייתא, ורק ר' יודא לשטתיה ס"ל דחמץ לאח"פ אסור מדאורייתא. וא"כ כיון דילפותא דר"י מלא תותירו הוא מכח ג"ש, א"כ תשובה שהשיבו לו חכמים מאשם תלוי נמי ר"ל שראוי שיהיה בשריפה מכח ג"ש שלך וכן כחב הפני יהושע הנ"ל בד"ה הנ"ל, וע"כ צ"ל נמי דהך ג"ש של לא תותיר מופנה הוא עכ"פ מצד אחד, דאל"כ לכ"ע לא ילפינן מנה כלל כנדה דכ"ב ב', והרי במופנה מצד א' ס"ל לר"ע נזיר דמ"ח ב' תוס' שם ד"ה ולאחותו דלמדין ואין משיבין, והרי קיי"ל כר"ע מחבירו, ואפילו נגד רבו, דהרי ר' אליעזר רבו של ר"ע הוה כפסחים די"א, ואפ"ה הלכה כר"ע בפלוגתתיה עם רבו ר"א כברכות דל"ו א'. וא"כ כ"ש בהך פלוגתא אי נילף במופנה מצד א' בנזיר שם דבעל פלוגתא הוא ר' ישמעאל, דחבירו דר"ע היה כסנהדרין דנ"א ב', א"כ הלכה כר"ע דבמופנה מצ"א למדין ואין משיבין. בין כשהלמוד מופנה כנזיר שם, ובין כשהמלמד מופנה, כיבמות ד"ע ע"א, דפסח הוא המלמד. וכמו כן ביומא דפ"א א' דהמלאכה הוא המלמד, ואפ"ה אמרינן גבייהו דהוה להו מופנה דלמדין ואין משיבין. א"כ כיון דהוכחנו דילפותא דרבנן ג"ש היא. והוכחנו ג"כ דעכ"פ על כרחך מופנה מצד א' היה. והוכחנו שלישית דבמופנה מצד א' למדין ואין משיבין אפילו כשהמלמד מופנה ודלא כרבינו פרץ בשיטה דנזיר הנ"ל. א"כ במח"כ הגאון הנ"ל ננפח בידן, דאזלא לה צע"ג שהקשה, דאין לפרך שום פרכא אג"ש זאת. אמנם גם קו' הראשונה של הגאון הנ"ל לפע"ד מתורצת בפשיטות דלהכי לא נקט הר"ב הך ילפותא בתרייתא דר"י, מדהוה שריף ר' יודא בה חרדלא, ושתיק, שתיקותיה כהודאה דמיא שחזר בו מהך ג"ש, דיש כמה ג"ש בש"ס דלא נאמרו הל"מס, ורק כעין ילמד סתום מהמפורש, כתוס' קדושין ד"כ ע"ב ד"ה גאולתו. וכמו כן לא נקט ילפותא קדמיתא דר"י מהק"ו, מדהשיבו לו יפה, כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וכו'. ועל כרחך עיקר ילפותיה דר"י מג"ש מצעיתא היא, דשניהן אסורים בהנאה וענוש כרת, ואע"ג שהשיבו לו חכמים חלב של שור הנסקל יוכיח, אפשר דר"י לא חשיב לה פרכא, מדאין איסור ההנאה והכרת שבחלב של שור הנסקל, מכח איסור א', דהכרת הוא מכח החלב, וההנאה שבו הוא מטעם נסקל. או נ"ל דבל"ז ק', כיון דלרש"י הך ילפותא בתרייתא ג"ש נינהו א"כ כיון דר' יודא קבל ג"ש מרבותיו, למה פרכינהו לרבנן תחלה מק"ו ותו מה פרכו לי' אק"ו דיליף מדתחלתו להחמיר, וסופו להקל, הרי איהו ס"ל דאפילו כה"ג גמרינן ק"ו כסוכה דל"ו ב' אלא ע"כ דר"י ג"ש נקט בקדמיתא, וה"ק להו לרבנן, בשלומא ג"ש לא גמריתו, דאין אדם דן ג"ש מעצמו, אלא ק"ו איבעי לכו למידן, כדקאמרי' כה"ג פסחי' ס"ו א', ואמרו לי' ק"ו פריכא היא. ואיהו ס"ל דאהני ק"ו ואהני ג"ש כב"ק ד"י ב', אהני ק"ו, דלא נימא חלב שור נסקל יוכיח, ואהני ג"ש דלא נימא כל דין שתחלתו להחמיר וכו', אינו דין. מלבד מה דאיכא למימר מלתא דאתיא מק"ו טרח וכ' לי' קרא: ב ולא יסיק בו תנור וכיריים, וכ' אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל, וז"ל, מסקנא, דלר"י אצטריך דסד"א מדלר"י מצותה בשריפה יתהנה מנה וכו'. ותמוה האיך תלי הא בהא אמר בנו ותלמידו, דאין לומר משום דכל הנשרפין אפרן מותר, כשלהי תמורה. דעכ"פ למה נקט הש"ס דסד"א בהדי דשריף לתהני מנה ונ"ל ממ"ש הר"ן פ"ז דחולין בסוגיא דריחא, דכשאינו מתכוון לא נאסר פסיק רישא, רק בנאסר מצד מלאכה, ולא בנאסר מצד הנאה. תדע מדשרי להריח בבת תיהא ע"ז ס"ו מדלא מכוון להריח רק לבדקו. א"כ ה"נ סד"א דבהדי דמסיקו בתנור, שרי הנאתו בחימם, דפסיק רישא בהנאה שרי, קמ"ל. ואי"ל א"כ גם לרבנן כן, דהשבתתו בכל דבר, גם בשרפו כן י"ל דקמ"ל לר"י אף דא"א זולת שריפה שפיר סד"א דשרי קמ"ל, עכ"ל אאמ"ו זצוק"ל. ויצא כברק חצו של בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א, וז"ל אב"י, בעוונותי לא זכיתי לירד לעמקן של דברי' הקדושים אלו, חדא הרי הכא מכוון להחם ומאי ראי' מבת תיהא דשם אינו מתכוון כלל להנאה. שנית, הא דכ' הר"ן דפ"ר מותר באיסור הנא', היינו אליבא דר"ש, וכמ"ש מפורש בר"ן שם והרי כאן אליבא דר"י קיימינן. השבתי, בני בבת עיני שליט"א, מה יקחך לבך, הכי תרצה להתגרות גם באריה דבי עלאי דנורא דחילא לא די לך שלא תחמול ולא תכסה עלי, אלא גם על ע"ר זצוק"ל יצאת בחרבך ובקשתך. אולם יושב בשמים ישחק, דל"ק כלל, די"ל כסברת עטרת ראשינו זצוק"ל. דלא חמיר שאינו מתכוון לר"י יותר מפ"ר לר"ש, דכמו דפ"ר לר"ש מותר באיסור הנא', ה"נ שאינו מתכוון לר"י בהנא' שרי. ואם בשביל קושיתך הראשונה דהכא מתכוון הוא ליהנות. ג"כ לא ידעתי לך עוונות שלא תבין צוף דבש אמרי נועם של ע"ר זצוק"ל, דה"ק דעכ"פ מדצריך לשרפו לר"י הו"ל כלא אפשר ומתכוון דלאביי אליבא דר"י שרי פסחים כ"ה ב' סד"א כאביי, קמ"ל כרבא. ולאביי יש לחלק דהתם לא אפשר להפרד מההנא' בקלות. משא"כ הכא אינו רק לא אפשר לבלי לגרום החמום, אבל אפשר שיצא. ודו"ק. אולם לולא מסתאפינ' אמינא לתרץ הקו' של ע"ר זצוק"ל ממ"ד תמור' ל"ד א' דנשרפין אפרן מותר. א"כ סד"א מדמקיל ר"י שישרפנו נימא נמי שיקיל בהא דבהדי שישרפנו יהנה ממנו דמקלי קלי אסור, כביצה ד"ד ב', וכרבנן דשרו אפי' באבוקה כנגדה פסחים כ"ז ב', קמ"ל דהכא אסור:

1 סדר משנה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

קושית הפנ"י בפסחים ד' ע"ב. אסור לאכול חמץ ביום י"ד מחצות היום ולמעלה וכו'. עכ"ל. א אמרינן בפסחים ד' וז"ל תנן התם ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת ו' ר' יודא אומר אוכלין כל ד' ותולין כל ה' ושורפין בתחילת ו'. דכ"ע מיהא חמץ משש שעות ומעלה אסור מנ"ל, אמר אביי תרי קראי כתיבי, כתיב שבעת ימים שאור ל"י בבתיכם, וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. הא כיצד לרבות י"ד לביעור. ואימא לרבות ליל וכו' עכ"ל הגמרא יע"ש באריכות. והפנ"י שם הקשה דמאי פריך הגמרא דכ"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן וכו' דלמא גם ר"מ ס"ל כר' יודא לקמן כ"ח דאית לן ג' קראי וחדא מנייהו קאי על לפני זמנו דלפחות אסור באכילה ובהנאה. וא"כ שורפין אותו בתחלת ז' לפחות מדרבנן מטעם גזירה שמא יאכל ממנו כיון דלא בדילי מיני' כולי שתא יע"ש בפנ"י שהאריך ולא העלה דבר ברור בזה. קושיא בגמרא שם כ"ח ע"ב. ואולם אני בעניי אומר אני בס"ד ליישב והוא דלכאורה קשה על ר"י לקמן כ"ח הנ"ל דמנא לי' לר"י לומר דהוא בלאו משש שעות ולמעלה. ואי משום דכתיב ג' קראי חד תוך זמנו וחד לאחר זמנו ואייתר עדיין חד קרא ואוקמינן לי' על לפני זמנו. זה אינו דילמא קאי אזמן תוספת י"ט שהוא בלאו, דהא תוספת שבת וי"ט לדעת רוב הפוסקים לענין איסור מלאכה הוא אסור מדאורי'. אבל לענין איסור חמץ למאן דאמר דאין החמץ אסור בלאו משש שעות ולמעלה עד הלילה ע"כ אפילו בזמן התוספת של י"ט נמי אינו בלאו. דהא למאן דסובר דחמץ אינו אסור בלאו לפני זמנו טעמא דידי' הוא דנפקא לי' מכח ההיקש דאיתקש אכילת חמץ לאכילת מצה וכדאמרינן בסוגיא דהתם כ"ח. והנה גבי אכילת מצה הא הוא דבר מבואר להדיא בקרא דזמנו הוא דוקא בלילה לא בזמן התוספת, דהא מקרא מלא דיבר הכתוב בערב תאכלו מצות וכו' הרי שלך לפניך דהקרא קאמר דוקא בערב שהוא בלילה הוא דאיכא חובת אכילת מצה לא כן קודם לזה שאינו מחוייב עדיין במצות אכילת מצה וכמבואר בש"ע א"ח סי' סע"ב ס' א' ובט"ז ובמג"א שם ס"ק א'. ועוד דהא אפילו לענין איסור מלאכה ואיסור אכילה ושתי' בתוספת שבת וי"ט ויוה"כ ליכא איסור לאו רק איסור עשה גרידא וא"כ לכל היותר לא הי' גם באיסור חמץ בזמן תוספת י"ט רק עשה לא לאו. לפיכך איצטריך קרא לאסור חמץ לפני זמנו דהיינו בזמן תוספת י"ט שהוא בלאו גמור אף בזמן התוספת שהוא זמן קצר לפני הלילה. אבל עדיין מנ"ל לר"י לומר שאכילת חמץ אסור אף ביום י"ד משש שעות ומעלה ויהי' אסור מדאורייתא. והוא עדיין חול גמור. וצ"ע לכאורה לענ"ד. ישוב להקושיא בגמ' דף כ"ח הנ"ל. וצריכין לומר לענ"ד בס"ד בישוב קושיא זו כך, דהא לפי המסקנא דאית לן גילוי מילתא מקרא, דחמץ אסור להשהותו משש שעות ולמעלה בערב פסח מכח חדא מאלה מקראי קדש דמייתי אביי ואינך אמוראי ותנאי התם בדף ד' וה' זיל גמור מהתם, אם כן נראה דבר זה לדוחק בעיני ר' יהודה לעשות ארבעה חלוקי זמנים לענין דיני חמץ ואלו הן, החלק האחד, יהיה מסוף שש שעות ומעלה עד זמן תויו"ט, שאז יהיה אסור להשהות בביתו את החמץ מכח מה דאיכא באותו הזמן רק העשה גרידא דתשביתו, אבל יהיה מותר לו אפי' לאכלו עדיין שאכילתו זו היא השבתתו והבערתו מן העולם עיין בתוס' דהתם כ"ח בד"ה ר' שמעון אומר וכו' ובספר המאור להרז"ה ובהרא"ש שם ס"ס ד' מש"כ בזה, ולכל היותר אף לפי דעתן של אותן הפוסקים הסוברים דבמה שהוא אכלו אינו מקיים בזה העשה דתשביתו, אבל הא מיהא מודים דליכא שום איסור במה שהוא משהה את החמץ בביתו כי אם איסור עשה דתשביתו לחוד, החלק הב' הוא מהתחלת זמן תויו"ט עד התחלת ליל פסח, שאז אסור לאכול את החמץ, ואיכא איסור עשה וגם איכא לאו באכילתו, אבל אין בו עונש כרת. והחלק השלישי, הוא מזמן התחלת ליל פסח וכל שבעת ימי החג דאז איכא איסור עשה ולאו באכילתו וגם עוד השלישי, איכא עונש כרת בו. והחלק הרביעי, הוא לאחר עבור שבעת ימי החג של פסח, דאז אין באכילתו לא עונש כרת ולא איסור עשה דתשביתו, ואין כאן איסור לאו בשהייתו, אלא רק כשהוא אוכלו הוא דאיכא איסור לאו גרידא, הלא יותר טוב לנו למעט בחילוקים כאלה כל כמה שנוכל, ולומר דמסתמא קאי גם הך האזהרה דלאו לפני זמנו על אכילתו על כל המשך הזמן שאסרתו התורה להשהותו עוד בביתו וצותה עליו בעשה דתשביתו, והיינו דבערב פסח מן סוף שעה ששית ולמעלה אז הוא בעשה בשהייתו וגם איכא איסור לאו באכילתו, ומן הלילה עד סוף שבעת ימי החג איכא איסור עשה שגם הלאו דבל יראה ובל ימצא בשהייתו, ועונש כרת על אכילתו ואחר שבעת ימי החג ליכא אלא איסור לאו באכילתו, אבל בשהייתו אין בו מדאורייתא לא איסור לאו דב"י ובי"מ ולא איסור עשה דתשביתו, ואין כאן אלא שלשה חילוקי זמנים, ודו"ק. ישוב קושית הפנ"י הנ"ל. איברא הא תינח לפי שינויא דהגמרא דהתם דף ד' וה' דכבר נפקא לן מקרא יהיה איזה שיהיה וכאמור לעיל דחמץ מסוף ששה שעות ומעלה לפחות הוא אסור להשהותו בביתו דהיינו דלפחות איכא איסור עשה דתשביתו, וכמש"כ בס"ד לעיל מזה, אבל לא כן לפי סברת המקשין דהתם דף ד' דפריך דכו"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנא לן וכו' הא המקשין ההוא עדיין לא ידע מכל הנך דרשות הם המורים והם המלמדים דחמץ אסור כלל וכלל משש שעות ולמעלה מדאורייתא אפי' רק באיסור עשה גרידא של תשביתו, הנה הוא לא ידע ג"כ מנא ליה לר' יהודה כלל לומר דחמץ יהיה אסור אכילתו בלאו משש שעות ומעלה מדאורייתא דמהיכי תיתי ותסלק אדעתיה דר' יהודה לומר כך, שאע"ג דר' יהודה אית ליה תלתא קראי המזהירים על איסור חמץ וקאי אינהו על הנך שלשה זמנים לפני זמנו ותוך זמנו לאחר זמנו, וכדאמרינן בגמ' התם דף כ"ח, הא עדיין איכא למימר דחד קרא דמוקמינן ליה על לפני זמנו לא קאי על זמן שהוא חול גמור שהוא דבר נגד הסברא החיצונה דהיינו משש שעות ומעלה אלא דהוא קאי על זמן דהוא מסתבר טפי, והוא זמן תויו"ט וכמו שהקשינו כן לעיל ותירוצינו האמור לעיל ליתא השתא לפי סברת המקשין דלא ידעינן כלל דאיכא אפי' איסור עשה דתשביתו מדאורייתא משש שעות ומעלה עד הלילה ממילא אין כאן ארבעה חלוקי זמנים. ודבר זה לא שייך למימר כיון דאליבא דר' יהודה לפחות החמץ הוא אסור מדאורייתא הן בעוד יום י"ד דהיינו מאז התחלת זמן של תויו"ט ואילך שאז עדיין הוא יום גמור שהרי זמן התוספת הוא קודם זמן בין השמשות, ואם כן שוב מנא ליה להמקשין להקשות כלל ולומר דמשש שעות ומעלה הוא אסור מדאורייתא לכו"ע דלמא לכו"ע אין איסורו כי אם מדרבנן מכח גזירה וכקושיתו של הפנ"י האמורה לעיל וכקושית מאור עינינו רש"י ותירוצו מה שתירץ שם בד"ה דכ"ע מיהא חמץ משש שעות וכו' שתירץ וז"ל דאי לא מיתסר עד אורתא לא הוו גזרי ביה דבין יממא ללילה לא טעי אינשי, עכ"ל רש"י. הנה לכאורה לפי האמור לא שייך הך תירוצא דהא גם זמן תויו"ט הוא מבעוד וכדכתבינן וא"כ שפיר איכא למימר דגזרינן מדרבנן משש שעות ומעלה אטו זמן התוספת, דהא שניהם הם ביום וכדבר האמור ובין יממא ליממא שפיר טעי אינשי. דהא זה אינו, דהא המשך זמן התוספת של שבתות וי"ט, הוא רק משך זמן מועט קודם שמתחיל בין השמשות ועיין בש"ע א"ח בסי' רס"א סעיף ב' ובהרא"ש ובתוס' דביצה דף ל' בד"ה דהא תויוה"כ וכו' וכיון שכן שכל זמן התוספת אינו זמן ארוך קודם לבין השמשות הנה בודאי ניכר לכל רואה שמש בין זמן התוספת ובין זמן חצי היום וכמה שעות אחר חצי היום, ואינן צריכין למיגזר שמא יטעו מאז משש ומעלה לבין הזמן הקצר והמועט של תויו"ט וביותר למיגזר גזירה רחוקה כלל וחשש זרות כזה לגזור ששה שעות קודם לכן בודאי אין בו צורך, דבין עצם היום השמש בגבורתו לבין יום כזה שהוא כבר סמוך ללילה התעיף עיניך בו ואיננו כי פנה היום בודאי לא טעי אינשי כלל וכלל, ואפי' לגזור זמן מועט קודם התחלת זמן התוספת גם כן אינו צריך לגזור, תדע מדלא אסרינן בכל ערבי שבתות וי"ט בעשיית מלאכה זמן מה קודם התחלת זמן התוספת שלהם אטו שמא יעשה מלאכה גם בזמן התוספת, וכמו כן בכל ערב יה"כ שלא חששו החכמים לגזור לאסור לאכול ולשתות ולעשות מלאכה משש שעות ומעלה או לפחות זמן מה קודם להתוספת אטו שמא יאכל וישתה ויעשה מלאכה בתוך זמן תויוה"כ, אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי דלא טעו אינשי בכך וכאמור, ודו"ק. קושיא בפסחים שם על ר"י ל"ל קרא על לאחר זמנו. ב לכאורה קשיא לענ"ד על ר' יהודה בפסחים כ"ח דאית ליה תלתא קרא באזהרת אכילת חמץ, ומוקי חדא קרא ללפני זמנו, וחדא קרא, לתוך זמנו וחדא קרא מוקי לאחר זמנו, וכמבואר בסוגיא דהתם באריכות, דתיפוק ליה דלר' יהודה לשיטתיה לא איצטרך שום קרא לאסור חמץ שעבר עליו הפסח באכילה עולמית, דבלאו הכי נדע דבר זה מכח היקישא או מכח במה מצינו מנותר, דהא ר"י הוא דיליף בהיקש או במה מצינו מנותר, לענין דחמץ ג"כ טעון שרפה וכמבואר בסוגי' דפסחים כ"ז וברש"י שם בד"ה ודנו דין וכו' ובתו' שם דף כ"ח בד"ה חזר ר' יהודה וכו' אם כן אף אנן בדידן נמי נימא הכי לענין שאין היתר לאיסורו של חמץ שעבר עליו הפסח נילף ג"כ מנותר מה נותר אין היתר איסורו כיון שנאסר פעם אחד הוא הדין נמי לחמץ בפסח כיון שנאסר פעם אחת שוב אין היתר לאיסורו לעולם, ולמה לי הך קרא דאייתי ר' יהודה תלמודו בידו לאסור אחר הפסח חמץ שעבר עליו הפסח. בשלמא להחכמים דפליגי עליה דר' יהודה התם בדף כ"ח ולא קילפי חמץ מנותר לענין דאין ביעור חמץ אלא שריפה, לדידהו לא קשיא לא מידי, דהא לדידהו שוב ליכא למילף חמץ מנותר לענין זה שחמץ שעבר עליו הפסח והיה נשאר באיסורו לעולם ולא יהיה לו שוב היתר וכאמור, דהא איכא למיפרך מה לנותר שחמור שכן טעון נמי שריפה דוקא מה שא"כ חמץ שמשבתתו בכל דבר, ולפי שיש בנותר חומרא זו של שריפה יש בו נמי חומרא זו שאין לו היתר לעולם וחמץ שאין בו חומרא זו של שריפה אין בו נמי חומרא זו שלא יהיה לו היתר לעולם אבל לר"י לשיטתו דמצריך לחמץ שריפה דוקא וקיליף ליה מנותר שפיר קשיא כאמור דנילף מנותר גם לענין זה לחמץ דאין היתר לאיסורו, ודוחק לומר דאיכא למיפרך מה לנותר שכן זמן איסורו עדיין הוא דהא דבר זה מה שאסרו הוא מה שאיחר זמן אכילתו מזמן הנקצב להקרבן בתורה, ואם כן כל כמה שמתאחר יותר, יותר האיסור מתחזק שהוא יותר רחוק מזמן אכילתו שהוקצב לו וגרם לו איסור, מה שאכ"ן חמץ שאין איסורו אלא מחמת הזמן ששבעת הימים הללו של חג פסח החמץ אסור באכילה ובבל יראה, וכיון שעבר זמן איסורו שפיר איכא למימר נהי דאיהו איסורא קעביד דעבר אמימרא דרחמנא אבל הא מיהא הא גוף החמץ הדר להיתירו הראשון שכבר חלף הלך לו לזמן איסורו, אלא שיש בזה קצת דוחק וגם לפי דברי רש"י ז"ל בד"ה ודנו דין אחר וכו' לא מהני ולא מידי תירוץ זה דאין משיבין על ההיקש או על הגזירה שוה המופנת, וצ"ע לכאורה לענ"ד. ישוב להקושי' הנ"ל. וצריכין לומר לענ"ד בס"ד בישוב זה, דהוי אמינא כיון דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דהוקשו להדדי איסור אכילת חמץ עם מצות אכילת מצה, דמזה היינו טועים לומר דמקיש איסורו של אכילת חמץ לאכילת מצה, גם לדבר הזה שגם איסור אכילת חמץ לא יהי' יותר שבעת ימים וכמו שהוא כן אכילת מצה שאינו נוהג אלא שבעת ימים ולא יותר, וכמבואר כן שם כ"ח ע"ב בתשובת ר"ש ור"י הך היקישא לענין לפני זמנו דאין בו אזהרת לאו מהאי טעמא, יע"ש הסוגיא, וביותר דהנך תיבות שבעת ימים, הנה אפשר לפרשם דקאי נמי אשלפניו דהיינו על אזהרת אכילת חמץ שאינו אלא על אותן שבעה ימים, והנה לא מיבעי' לפי שיטתם של התוס' הנ"ל כ"ח רע"א בד"ה חזר ר' יהודה וכו' דהדין האחר שדן אינו אלא רק בנין אב, והנה בודאי היקישא עדיף מבנין אב ושפיר הוי אמינא דהך היקישא דאיסור אכילת חמץ לאכילת מצה האמורה מבטלת וסותרת הך בנין אב מנותר, אלא אפילו לפי לשון רש"י ז"ל שם כ"ז סע"ב בד"ה ודנו דין אחר וכו' שכתב שהוא גזרה שוה יע"ש, אבל כבר כתבו התוס' בברכות דף נ' רע"א בד"ה אלא ש"מ נברך וכו' דהיקש וגז"ש שקולים הם, יע"ש בהתוס', ועיין בתוספות דזבחים מ"ה ע"א בד"ה דכ"ע היקישא עדיפא וכו' ובתוס' דגיטין מ"א סע"ב בד"ה דכ"ע גז"ש עדיפא וכו' וא"כ הו"א דעדיף לן הך היקישא דאכילת חמץ לאכילת מצה מהך גזרה שוה דחמץ לנותר. ואדרבא ממילא נמי הוינן טעינן עוד טעות אחר והוא דהיינו טועים לומר דלא נילף חמץ מנותר גם לענין דברי זה דחמץ טעון דוקא שריפה, לפי שיטתם של התוס' האמור לעיל מזה, שהדין האחרון שדן ר' יהודה אין ביעור אלא שריפה אינו אלא בנין אב וממילא אי איכא להשיב עליו משיבין. מה שא"כ לפי שיטתו של רש"י ז"ל האמורה לעיל מזה שאין משיבין על הך גזירה שוה יע"ש ברש"י ויותר נראה לענ"ד בס"ד דאין כוונתם של רש"י ז"ל שם לגזרה שוה גמורה, אלא כוונתו הוא להיקש, והרי הכי הא איכא למיפרך מה לנותר שכן איסורו איסור עולם לפיכך יש בו חומרא זו גם כן שהוא טעון שריפה, תאמר לחמץ שאין בו חומרא זו שאין איסורו איסור עולם שמיד שיעבור חג הפסח יהי' היתר להחמץ ההוא מכח ההיקש דאיתקש איסור אכילת חמץ לאכילת מצה וכנ"ל, לכך אין בו ג"כ חומרא זו שאינו טעון שריפה דוקא אלא השבתתו בכל דבר לפיכך איצטריך קרא מיוחד לאסור איסור חמץ אפילו לאחר זמנו ולגלות לן דלית להך היקישא דחמץ למצה, ודוק. הערה על התוס' ריש פסחים בד"ה אור לי"ד וכו' בשם הרשב"א ז"ל. ומכאן קשיא לענ"ד על הרשב"א ממה שכתבו התוס' משמו בר' פסחים בד"ה אור לארבעה עשר וכו' דהוא סובר דאפילו לר"י אין חמץ אסור לאחר הפסח אלא דוקא חמץ דגן גמור והיכא דהוא בעינא דוקא אבל חמץ דגן גמור על ידי תערובת או נוקשא אפילו בעינא מותרים לאחר הפסח אפי' לר' יהודה, דהא בחמץ דגן גמור גופא דהוא אסור אפי' לאחר הפסח לא ידעינן ליה אלא מכח יתורא דקרא וכדלעיל, אבל לא כן בחמץ דגן גמור ע"י תערובת או בחמץ נוקשה אפי' כשהוא בעינא, דלית לן שום יתורא דקרא המעיר לנו אזן ומלמד לאדם דעת שהם אסורים אפי' לאחר הפסח, מהיכי תיתי ותסלק אדעתן למיסר אותם אפי' לאחר הפסח יע"ש בתוס' שהאריכו קצת בזה ועיין במהרש"א שם, אמנם כן לפי דברים הדברים אלה הדברים הניתנים למעלה בס"ד יש תשובה לכאורה ע"ז וכמו שאבאר בס"ד. וביאור דבר זה בס"ד הוא, דהא כיון דגלי לן כבר הנך תלתא קראי אלה מקראי קדש הנאמרים גבי חמץ דגן גמור בעינא דליתא להך היקישא של איסור אכילת חמץ לאכילת מצה וכדלעיל, ממילא נודע ג"כ דחמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעינא דאסורים ג"כ לעולם אפי' אחר עבור חג הפסח מכח קושיתינו האמורה לעיל, דמוכח כן מכח הגזרה שוה או מכח בנין אב מנותר דהם ג"כ איסורן איסור עולם כמו נותר, ותירוצינו האמור בס"ד לעיל דהוי אמינא דההיקש דאיסור אכילת חמץ לאכילת מצה מבטל להך גזרה שוה או בנין אב הא שוב לא שייך לאמרו, דהא כבר גלי לן הנך תלתא קראי דכתיבי גבי חמץ דגן גמור כשהוא בעינא דליתא להך היקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לענין המשך זמן איסור חמץ לא בתחלתו ולא בסופו, דהא בין לפני זמנו דהיינו בערב פסח מסוף שש שעות ומעלה וכמו כן לאחר זמנו של פסח שבכל אלה הוא אסור באכילת חמץ דגן גמור לפחות כשהוא בעינא, אע"פ שאינו אז באותן השני זמנים באכילת מצה, ואם כן ממילא נמי דשפיר אפשר לומר כמו שהוא כן פשטיות ושטחיות וריהטא דהסוגיות דאליבא דר' יהודה דדריש להנך תלתא קראי האמורים לאסור חמץ ד"ג בעינא לפני זמנו ולאחר זמנו ה"ה נמי דאסור אפי' חמץ דגן גמור כשהוא ע"י תערובת וחמץ נוקשה כשהוא בעינא דהם אסורים מדאורייתא לעולם אפי' לאחר הפסח כמו שהוא כן חמץ דגן גמור בעינא אליבא דר' יהודה. וליכא למימר דאם לדין יש תשובה, דא"א למילף חמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעינא, מנותר במה מצינו לפי שיטתם של התוס' בד"ה חזר ר' יהודה וכו' האמור לעיל דאין זה גזרה שוה אלא רק במה מצינו,ושם הוא שיטת הריב"א שהוא אחיו של הרשב"א ז"ל בעל התוספות כידוע, דהא איכא למיפרך מה לנותר שכן הוא בכרת תאמר לחמץ ד"ג ע"י תערובת ונוקשה בעינא שאינן אלא רק בלאו גרידא ואינן בעונש כרת וכמבואר לעיל הלכה ו', דזה אינו, דתקשה דהיא גופא נילף מיניה דנותר, דאיכא עונש כרת גם בחמץ דגן גמור כשהוא ע"י תערובת ובחמץ נוקשה כשהוא בעינא, דהא לית לן שום מיעוט בקרא אשר יאמר עליו כי הוא זה ממעט בפירוש שתי אלה מעונש כרת, אלא מה שאנו פוטרין אותן מעונש כרת הוא להיות שלא מצינו להם ג"כ שום ריבה בקרא שהיה מרבה אותן גם לעונש כרת, וכמו שכתב כן רש"י בפסחים מ"ג בד"ה לענין כרת לא כתיב כל מחמצת וכו' ועיין עוד בגמרא שם בסוף העמוד דאמרינן התם וז"ל אי הכי כרת נמי לחייב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וכו' והגמרא התם לא משני דאיכא מיעוט ע"ז שלא יהיה ענוש כרת אלא דמשני דלית לן ריבוי לחייבו בכרת דהך ריבוי דכי כל אוכל מחמצת איצטרך לדבר אחר והוא לנתחמץ מחמת דבר אחר יע"ש בגמרא, ואם כן שפיר קשיא לכאורה דנילף מנותר לענין עונש כרת דאיכא בחמץ ד"ג ע"י תערובת ובנוקשה בעינא, וכקושיתינו הנ"ל אך צריכין לומר דהיינו טעמא דליכא גבייהו עונש כרת משום דאין עונשין מן הדין, ואחרי כי כן דאין הקולא הזאת גבי חמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעינא מה שאין בהן עונש כרת אלא מכח מה שאין עונשין מן הדין שוב א"א לעשות ממנו פירכא, דפירכא אנו צריכין לעשות מקולא שיש בו מכח מה דהיא מפורשת או נדרשת מן הקרא, וכמו שכייל לן בכיילא רבא זה כלל גדול בדיני הפירכא גדול ליהודים המשנה למלך לעיל בהלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ח' בד"ה והנראה אצלי דהתוספות וכו' שים עיניך עליו, ודע דנוקשה שייך גם גבי נותר דהיינו בשר שנפסל מאכילה שאינו ראוי לאכילה גמורה לאדם ועיין במג"א סי' תמ"ב. ועוד דאפילו נפסל הנותר מאכילת אדם לגמרי כל זמן שלא נפסל מאכילת כלב דינו כנותר לכל דבר ודו"ק וצ"ע טובא לענ"ד על הרשב"א שהביאו התוס' בריש פסחים הנ"ל. לשון התוס' בפסחים דף כ"ג ד"ה מאי בינייהו וכו'. ג ואמרינן מתוך דבר הלכה שבאות הקודם בס"ד הנה יומתק לחכי טהורים אמרי נועם אלה הדברים אשר דברו התוס' בפסחים דף כ"ג ע"ב בד"ה מאי בינייהו וכו' שכתבו וז"ל, תימא לרשב"א לימא דאיכא בינייהו חמץ נוקשה וחמץ דגן גמור ע"י תערובת, דמרבינן בריש אלו עוברין בדף מ"ג ע"א מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקיה מותר בהנאה דהא לא נאמר בהו לא יאכל בצירי, ולר' אבוהו כל מקום שנאמר לא תאכלו משמע איסור הנאה, וכי תימא כיון דמרבינן ליה לאכילה הוא הדין להנאה דמרבינן להו ג"כ לענין איסור דהתורה גלי לן בהך קרא דכל מחמצת דאין חילוק בין חמץ ד"ג לבין נוקשה ולבין בעינא לבין ע"י תערובת א"כ כרת נמי וכו' עכ"ל התוס' יע"ש שהניחו בתימה. קושיא בגמ' שם דף כ"א אליבא דחזקיה התם. ולכאורה מקום יש בראש ליישב בס"ד לענ"ד תמיהתם האמורה. דהא לכאורה קשה לענ"ד על חזקיה התם בדף כ"א דסובר דדוקא כל היכא דכתיב לא יאכל בצירי הוא דמורה על איסור הנאה ג"כ, אבל לא יאכל בפתח ולא יאכל ולא תאכלו אינו במשמע איסור הנאה גם כן, תקשה דלמה לי למיכתב לא יאכל בצירי גביחמץ להורות דחמץ בפסח אסור בהנאה דהא בלאו הכי נשמע בין החיים דחמץ בפסח אסור בהנאה והיינו דנילף ליה בק"ו משור הנסקל שאינו בב"י ובי"מ ואינו ענוש כרת ואפי' הכי הרי הוא אסור בהנאה דהא גבי שור הנסקל כתיב לא יאכל בצירי. חמץ שעובר עליו בב"י ובי"מ ועונשו כרת אין דין שיהיה אסור בהנאה. וליכא למימר דהך ק"ו פריכא הוא דאיכא למיפרך דמה לשור הנסקל שכן אין היתר לאיסורו לעולם בשום זמן ולפיכך יש בו חומרא זו גם כן שהוא אסור בהנאה תאמר לחמץ שכן יש היתר לאיסורו שהרי לאחר הפסח יהיה מותר מדאורייתא לפיכך יש בו קולא זו ג"כ שהוא מותר בהנאה דליכא למימר דהיא גופא נילף מיניה דלא יהיה לחמץ היתר לאיסורו מלבד מה שאכתוב בס"ד לקמן תשובה לזה, אף זו דהא אנן אית לן הך היקישא דר' שמעון התם דף כ"ח דאמר וז"ל אמר לו ר' שמעון וכי אפשר לומר כן שיהיה אוכל חמץ משש שעות ומעלה עובר בלא תעשה והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וכו' בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ וכו' יע"ש בגמרא, והך היקישא בודאי עדיפא לן מק"ו, דלא נוכל למילף מיניה דשור הנסקל בק"ו שיהיה חמץ שעבר עליו הפסח גם כן אין היתר לאיסורו ויהיה אסור לעולם, דהא ההיקש האמור שייך אף לענין חמץ לאחר זמנו שיהיה מותר כיון שאינו נוהג אז כלל מצה. דדבר זה אינו דהא אנן הכא אליבא דחזקיה קיימינן דאליבא דידיה הוא דאקשינן קושיתינו האמורה לעיל והרי חזקיה לא אמר למילתיה דדוקא לא יאכל בצירי הוא דמשמע אף איסור הנאה אבל לא יאכל בפתח לא משמע איסור הנאה, אלא אליבא דר' יהודה הוא שאמר כן וכמו שכתבו כן התוספות שם בדף כ"ב בד"ה ור' שמעון ה"נ דמיתסר וכו' יע"ש בתוספות לפי תירוץ האי נמי שכתבו שם וז"ל א"נ חזקיה לא סבר כר' שמעון אלא כר' יהודה וכו' יע"ש. והרי ר' יהודה לשיטתיה ליתא להאי פירכא דהא לדידיה גם לחמץ איסורן איסור עולם, וצ"ע לכאורה. ישוב קושית הפנ"י שם דף כ"א ע"ב על חזקי' מבב"ח ומכלאי כרם. ואמת נכון הדבר כי גם הפנ"י התם בדף כ"א ע"ב בד"ה אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח וכו' הקשה גם כן כעין קושיתינו האמורה לעיל מזה, והיינו דהוא הקשה דנילף דחמץ אסור בהנאה מנותר יע"ש בפני יהושע שהאריך קצת בזה, ואולם מה שהקשה שם דנילף איסור הנאה בחמץ מבשר בחלב יע"ש לא ידעתי מה שח, דהא בשר בחלב חידוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא שריא, וגם במה שאסור אפילו לבשלו, עיין בסוגיא בפסחים מ"ד ע"ב בגמ' וברש"י שם בד"ה בשיל ליה בישולי אסור וכו' שכתב וז"ל עובר על בישולו ועובר על אכילתו עכ"ל, וכן בחולין ק"ח ע"א בד"ה מבשר בחלב מ"ט לא גמרינן וכו' שכתב וז"ל ועוד שדרך בישול נאסרו בלא אכילה וכו' עכ"ל רש"י ז"ל, וגם מה שהקשה הפנ"י שם דנילף איסור הנאה בחמץ בקל וחומר מכלאי כרם יע"ש בפני יהושע גם זה ליתא דהא איכא למיפרך מה לכלאי הכרם שכן יש בו חומרא זו שאסור אפילו שלא כדרך אכילתו וכדאמר אביי שם דף כד ע"ב וז"ל אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן מ"ט משום דלא כתיב ביה אכילה וכו' יע"ש בגמרא מה שא"כ חמץ דאין לוקין עליו אלא דרך אכילה דהא כתיב בי' אכילה להדיא ואי אפשר לנו למילף גם לענין זה קל וחומר מכלאי הכרם בדבר שהוא היפוך הקרא, ועיין בגמרא שם כה ע"א וז"ל ואביי תאמר במה תאמר בבשר בחלב וכו' אטו בב"ח אכילה כתיבא ביה וכו' להכי קא גמר מנבלה וכו' יע"ש בגמרא ובתוס' שם בד"ה מה לכלאי הכרם וכו' ודע דלא נעלם מעיני מה שכתב שם ק"ו ע"א מהרש"א ז"ל בד"ה שאני היכל וכו' בסוף הדיבור דרבא פליג על אביי וסבירא ליה דאף בכלאי הכרם אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן יע"ש במהרש"א אבל אין דבריו שם מוכרחים ועיין בס' בית שערים שער ז' דלת ד' קרוב לסופו ובסופו מה שכתבתי בס"ד בדברי מהרש"א ז"ל הללו, ועוד דהא לפחות חזקיה אפשר דסבירא כאביי וביותר דאנן קיימא לן כמבואר לקמן בהלכות מאכלות אסורות פי"ד הל' י' וז"ל כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה חוץ מבב"ח וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה וכו' עכ"ל רבינו ז"ל ודוק. ישוב קושית הפנ"י שם ק"ו מנותר ופלפול בגמ' שם דכ"ח ע"ב וברא"ש שם סי' ג'. ולקושיא זו שהקשה הפנ"י דלחזקיה למה לי הצירי בלא יאכל דגבי חמץ להורות איסור הנאה דהא נוכל למילף איסור הנאה בחמץ בקל וחומר מנותר, וכאמור לעיל לדידי חזי לי בס"ד ליישב' והוא דלכאורה קשיא לענ"ד על ר' יהודה שם פב ע"ב דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה והיינו דיליף לי' מנותר כמבואר בהסוגיא דהתם באריכות דהא זה כלל גדול דחולין מקדשים לא גמרינן וליכא מאן דפליג על זה, וראיתי להרא"ש ז"ל שם בס' סי' ג' כתב וז"ל, ואי תיקשי לך רבנן גופייהו לילפו מנותר דחמץ אין ביעורו אלא שריפה דלדידהו ליכא פירכא, ויש לומר דלדידהו איכא לאקשויי מה לנותר שכן קדש ולכך ראוי להחמיר ולשרפו ושריפה חמורה. כדאיתא בשילהי תמורה דף לד ע"א ואם רצה להחמיר ע"ע לשרוף הנקברין רשאי וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל. והנה עדיין קושיתינו במקומה עומדת על ר"י דהאיך קיליף הוא חמץ מנותר דהא ר' יהודה בודאי לא פליג על האי כללא דחולין מקדשים לא גמרינן. ובאמת גם תירוצו של הרא"ש האמור במש"כ דהיינו טעמא דהחכמים דפליגי עליה דר' יהודה ולא קילפי חמץ מנותר שיהיה טעון שריפה דוקא משום דחולין מקדשים לא גמרינן וכאמור. אחרי נטילת הרשות מכבוד תורתו של עטרת ראשינו הרא"ש ז"ל אומר אני בס"ד כי רבים החולקים עליו הלא המה רש"י והסמ"ג והרב הברצלוני שהביא הוא שם, גם הרשב"א והר"י בעלי התוספות חולקים עליו כדמוכח מדברי התוס' שם דף כ"ח בד"ה אמרו לו אשם וכו' שהם הקשו ג"כ קושית הרא"ש הנ"ל ותירצוהו באופן אחר ולא תירצוהו כתירוץ הרא"ש הנ"ל ש"מ דכל הנך לא ס"ל סברתו ותירוצו של הרא"ש הנ"ל, וכן תמצא ביתר ספרן של צדיקים גדולי הראשונים שלא אמרו תירוצו של הרא"ש ז"ל ש"מ דגם אינהו לא ס"ל תירוצו של הרא"ש האמור, אבל לכאורה הדבר הקשה על כל הנהו גדולי הראשונים הנ"ל למה באמת לא ס"ל תירוצו של הרא"ש שהרי אין פוצה פה ומצפצף נגד האי כללא דחולין מקדשים לא גמרינן והוא ריהטא דכולהו תלמודא אבל לפי מה שאכתוב בס"ד לפנינו יתבאר באר היטב טעמן ונמוקן של הנך גדולי הראשונים הנזכרים לעיל החולקים על תירוצו של הרא"ש חבי כמעט רגע, ואגידה לך בס"ד ודעת קדושים תמצא, וצ"ע לכאורה לענ"ד. והנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה הוא דכאן לא שייך למימר דחולין מקדשים לא גמרינן, והוא ע"פ מש"כ בס"ד בס' בית שערים שער שנים דלת שני דהא דאמרינן דחולין מקדשים לא גמרינן אין זה מטעם דחולין וקדשים הם שני ענינים נפרדים ואין ללמוד זה מזה וכמו שהוא כן גבי הלמ"ס וכדומה, שלפי זה אפי' קולא מקדשים ג"כ לא היינו למדין לחולין, אלא דהטעם הוא משום חומר קדשים הוא דלא נוכל למילף מיניה חומרא לחולין וממילא קולא שפיר נוכל למילף חולין מקדשים דאדרבא הוא ק"ו וכל שכן, והוא הדין נמי דבר שיש בו חומרא מצד וקולא מצד, דשפיר נוכל למילף חולין מקדשים דהא ליכא למימר דהחומר שיש בקדשים היא שגרמה לו להיות בו החומרא ההיא דהא מכח החומרא ההיא יוצא ממנה ג"כ קולא, אלא ודאי דאין החומרא זו בו מכח החומר שיש בקדשים אלא מכח שהדין בעצמו גורם לזה כך, וא"כ אף אתה צא ולמד ממנו לחולין דלא שייך ביה למימר חולין מקדשים לא גמרינן דזיל בתר טעמא שהוא מכח חומר קדשים וזה לא שייך בהך חומרא מצד וקולא מצד, יע"ש בס' בית שערים כי שמה באתי באריכות בזה בס"ד והבאתי ראיות רבות לזה, ולאפוקי ממה שנראה קצת מלשון הרשב"א מש"כ בשם בעל העיטור בחידושיו לחולין קי"א בסד"ה רב דימי וכו'. ומעתה זיל דון ואפיק לנפשך דהא דנותר בשריפה דוקא אם כי יציבא מילתא שמה שהוא צריך שריפה דוקא זה הוא חומרא וכמש"כ הרא"ש בפרק כל שעה שהבאתי לשונו לעיל, אבל הא מיהא יש בו ג"כ קולא מצד שהדבר שהצריכתו התורה שריפה דוקא הנה אפרו מותר שכבר נגמר מצותו מה שא"כ דבר שאינו צריך דוקא שריפה מן התורה, הנה אפרו אסור מדאורייתא דעדיין לא נגמר מצותו וכמו שכ' כן התוס' בתמורה ל"ג בד"ה הנשרפין וכו' ועיין בתוס' דמנחות נ"ב בסד"ה ואין מועלין וכו'. וכיון שכן דיש בו חומרא מצד וקולא מצד במה שצריך שריפה שפיר יכולים למילף חולין מקדשים דהא שוב ליכא למימר דחומרא דקדשים גרמא ליה לההיא חומרא וכאמור, ודע דר"י ורבנן לא פליגי בתמורה ל"ד במשנה אלא אם גזרינן כשנחמיר לשרפו מדרבנן או שהוא ירצה להחמיר לשרפו לדבר שאינו אלא מן הנקברין שמא יבא להשתמש באפרו או לא דר' יהודה סובר דלא גזרינן ורבנן סברי דגזרינן אבל בהא לא פליגי וכו"ע מודים דהנשרפין אפרן מותר והנקברין אפרן אסור וכמבואר בגמרא שם וז"ל כל הנקברין לא ישרפו וכו' מ"ט משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר וכו' ועיין ברש"י שם בד"ה מ"ט דנקברין וכו', ועיין במגן אברהם ריש סי' תמ"ה מה שכתב בדעת רבינו ודבריו דחוקים ועיין לקמן פרק ג' הל' י"א בד"ה כיצד ביעור חמץ וכו' מש"כ בס"ד בישוב דעת רבינו דלא כהמג"א ודו"ק. ואיברא הא תינח לענין דחמץ טעון ג"כ שריפה דוקא שפיר נוכל למילף ליה מנותר דלענין זה לא שייך למימר חולין מקדשים לא גמרינן ומטעם האמור לעיל מזה אבל לא כן לענין איסור הנאה למילף חמץ מנותר שפיר אפשר לומר דאפי' ר' יהודה דלא נוכל לגמור חמץ מנותר מטעם דחולין מקדשים לא גמרינן דלענין איסור הנאה ליכא קולא משום צד רק חומרא לחוד הוא ושפיר איכא למימר דחומר קדשים היא דגרמא ליה ונסתלקה בזה קושית הפני יהושע הנ"ל מה שהקשה דנילף איסור הנאה בחמץ מנותר, אבל קושיתינו שהקשינו אנו בעניותינו דנילף בקל וחומר חמץ משור הנסקל לענין איסור הנאה דשור הנסקל הוא ג"כ חולין שפיר קשיא לכאורה, וצ"ע לענ"ד. ישוב הקושיא בגמרא הנ"ל. והנראה לענ"ד בס"ד בישוב קושיא זו, דאי הוינן ילפינן איסור הנאה גבי חמץ בקל וחומר משור הנסקל ולא הוי כתיב גבי חמץ לא יאכל בצירי היינו טועים לומר דהך ק"ו משור הנסקל גלי לן דבכ"מ שנאמר לא יאכל אפי' רק בפתח דגם כן יהיה אסור בהנאה כמו שהוא כן גבי חמץ, דלא יאכל בפתח כולל ג"כ איסור הנאה, לפיכך כתב רחמנא גבי חמץ ג"כ לא יאכל בצירי להורות דדוקא לא יאכל בצירי הוא דכולל איסור הנאה ג"כ אבל לא יאכל בלא צירי אינו כולל איסור הנאה, ודו"ק. קושיא על התוס' הנ"ל ריש אות זה. ואחרי כי כן הנה חמץ נוקשא בעינא וחמץ דגן גמור ע"י תערובת שפיר אפשר למילף דהם אסורים בהנאה בק"ו משור הנסקל דהא בשור הנסקל ליכא איסור ב"י ובי"מ ואפ"ה הוא אסור בהנאה חמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעינא שעוברים עליהם בב"י ובבי"מ לפי דעת ריב"א ועיין במג"א סי' תמ"ב לא כל שכן שאסורים בהנאה, ולא שייך למימר דא"כ נאמר דבכ"מ שנאמר לא יאכל אפי' בפתח גם כן יהיה אסור בהנאה וכדלעיל, דזה אינו דא"כ למה לי הצירי בתיבת לא יאכל דכתיב גבי חמץ דגן גמור בעינא דהוא אסור בהנאה ואליבא דחזקיה דאנן קאמינן השתא אליביה הרי הוא יתור קרא, דדוקא לר' אבוהו אינו יתור קרא או דאיצטרך ליה כמו שכ' רבינו לעיל הל' ז' ועיין בכסף משנה שם בד"ה האוכל וכו' ובמה שכ' בס"ד שם לעיל, דהא נוכל למילף גם איסור הנאה שלו בק"ו משור הנסקל וכקושיתנו האמורה לעיל, ואם כן לכאורה חלף הלך לו התימא של הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל ריש אות זה דבין לר' אבוהו ובין לחזקיה הם אסורים בהנאה אפי' חמץ דגן גמור ע"י תערובת וחמץ נוקשה בעינא אף גם אליבא דחזקיה הם אסורים בהנאה לפחות מכח ק"ו משור הנסקל, ודו"ק. ישוב להקושיא על התוס' הנ"ל. אמנם התוס' כתבו כן הלשון, תימא לרשב"א וכו' ואפשר לומר בס"ד לענ"ד על דרך החידוד, דכוונתם הוא דהתימא הזה הוא דוקא אליבא דהרשב"א לשיטתיה, דהוא ס"ל לעיל ריש מסכ' פסחים בד"ה אור לי"ד וכו' שהבאתי לעיל אות הקודם, דחמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשא בעינא אפי' אליבא דר' יהודה אינו אסור אלא רק תוך הפסח אבל לא אחר הפסח יע"ש בתוספות מילתא בטעמא, ולדידיה ליכא למילף איסור הנאה לחמץ דגן גמור ע"י תערובת ולנוקשא בעינא משור הנסקל בק"ו וכקושיתינו האמורה לעיל, דהא הך ק"ו פריכא הוא דאיכא למיפרך מה לשור הנסקל שכן אין היתר לאיסורו שמשעה שנאסר אין לו היתר שוב לעולם, תאמר לחמץ דגן גמור ע"י תערובת שכן יש היתר לאיסורו שאף שבחג הפסח הוא אסור אבל מיד שיעברו ימי חג הפסח יחזור להיתירו הראשון, אף אם נאמר דהרשב"א דלענין זה אי אפשר למילף בק"ו משור הנסקל לחמץ דגן גמור ע"י תערובת ולנוקשה בעינא, שלא יהיה ג"כ היתר לאיסורן ושיהיו נאסרים לעולם ומכ"ש חמץ דגן גמור בעינא שעבר עליו הפסח שיהיה גם כן אסור לעולם אפי' אחר עבור ימי חג הפסח, משום דאיכא למיפרך על הך ק"ו, מה לשור הנסקל שכן אין זמן מוגבל שיותר איסורו דאימתי יהיה לו היתר לאיסורו ונמשך ממילא איסורו כל זמן מציאתו שהרי הוא תמיד שור הנסקל. מה שא"כ חמץ שדבר זה שגרם לו איסורו שהוא הפסח הוא יש לו זמן מוגבל לאיסורו, שהרי כשיעברו ימי הפסח הרי מותר לו לאכול חמץ לפחות אותו שלא עבר עליו הפסח, הנה הגיע הזמן ההיתר גם כן לאותו החמץ שעבר עליו הפסח, ושפיר מיסתבר מצד הסברא החיצונה לומר שכיון שנתבטל וחלף ועבר דבר שגרם לו האיסור שהם ימי הפסח אף נמי עבר וחלף והלך לו האיסור מן החמץ ההוא שעבר עליו הפסח, אבל הא מיהא גם איפכא איסור הנאה לחמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעינא אי אפשר למילף בק"ו משור הנסקל, דהא אית ליה פירכא, מה לשור הנסקל דאית ליה חומרא זו שנמשך זמן איסורו לעולם כל זמן היות לו מציאות, ע"י זה הוא אסור לעולם דאיסור שבו להיכן הלך מה שא"כ חמץ דגן גמור ע"י תערובת והוא הדין לחמץ דגן גמור בעינא ונוקשה בעינא דאין זמן איסורן נמשך לעולם, וע"י זה יש להן היתר לאחר ימי הפסח. וליכא למימר דאין זה פירכא כיון דהא דחמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעינא דמותרים לאחר הפסח אין זה משום דיש להם גילוי בקרא דמותרים לאחר הפסח. אלא כי הוא זה הדבר מחמת שלא מצינו להם איסור מפורש בתורה, וכמו שכתבו כן התוספות בד"ה אור לי"ד וכו' הנ"ל בשם הרשב"א, ומשור הנסקל ג"כ הא ליכא למילף מטעם האמור לעיל מזה, וזה אינו נקרא פירכא דאין מפריכין אלא מדבר שבא הכתוב עליו בפירוש להקל בו, לא מכח מה שאין עונשין מן הדין או מכח הסברא החיצונה, וכמש"כ זה הכלל המל"מ לעיל בהלכות יסודי התורה פ' שמיני הל' ח', והבאתי דבריו לעיל סוף אות הקודם, אבל אנן הא אליבא דהרשב"א קיימינן וכדבר האמור והרי הרשב"א בעל התוספות בעל כרחין לא ס"ל הך כללא של המל"מ אלא דהוא סבירא ליה דאף קולא שהיא רק מצד אין עונשין מן הדין או רק מכח הסברא אבל לא נמצא לו מפורש בקרא או דרך דרש שיש בו אותו הקולא מכ"מ עבדינן מניה פירכא, דאם לא כן תקשה על הרשב"א קושיתינו שהקשינו עליו באות הקודם דשפיר ידעינן לר' יהודה דחמץ ד"ג ע"י תערובת ונוקשה בעינא דהם אסורים אפי' לאחר הפסח זיל גמור מהתם, ודו"ק היטב.

2 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה ואתה אומר כו' טעמא דר"י דריש בת"כ מכי קודש הוא כו' עכ"ל משום דדרשינן לעיל כל שבקודש פסול בשריפה אצטריך להאי מיעוטא דהוא למעט אלו שבקודש ואינן בשריפה וק"ל:

2 אמרו לו אשם תלוי יוכיח - תימה לרשב"א לדבריהם דרבנן דאמרו שהם בשריפה אמאי לא ילפינן חמץ מנותר שהוא בשריפה ואומר ר"י דמשמע להו הנותר בשריפה ולא כל איסורין שבתורה בשריפה ואפי' חמץ:

3 ואתה אומר בקבורה - טעמא דר' יהודה דריש בת"כ מכי קדש הוא הוא בשריפה ולא חטאת עוף ואשם תלוי בשריפה:

1 פני יהושע על פסחים פתח ↗

בגמרא חמץ שישנו בבל יראה ובבל ימצא אינו דין שטעון שריפה. משמע מהכא דשריפה הוי חומרא לגבי חמץ ואף ע"ג דבשילהי תמורה משמע איפכא דקתני התם כל הנקברין לא ישרופו משום דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור מ"מ רבי יהודה לטעמיה דפליג התם וקאמר אם רצה להחמיר על עצמו ולשרוף הנקברין רשאי ומשמע מסוגיא דהתם דהיינו משום דס"ל דנקברין נמי אפרן מותר כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכאן אין להאריך ואף ע"ג דלפ"ז לא הוי צריכי רבנן להשיב לו על דבריו כיון דלדידהו ליכא ק"ו מ"מ לדבריו דרבי יהודה אמרי כמו שאבאר בסמוך בל' התוס' ד"ה אמרו לו דבלא"ה צריך לומר כן דבלא"ה נראה לי דאף למאי דקי"ל דנקברין אפרן אסור אפ"ה לא הוי אלא מדרבנן לענין חמץ דהא קי"ל דכל איסורי הנאה שבתורה אינן אסורין מדאורייתא אלא כדרך הנאתן דהא בחמץ אכילה כתיב ביה ואפר שריפת חמץ ודאי לאו דרך הנאה מיקרי ומכ"ש דא"ש לפמ"ש בסמוך דכל הנך נקברין דשילהי תמורה דקתני דאפרן אסור לא הוי אלא מדרבנן ודלא כמ"ש התוס' שם דהוי מדאורייתא והבאתי ראייה מסוגיא דלעיל בסמוך ועוד דמה"ת נאמר דאסור דהא לא אשכחן קרא לאיסורא וכמ"ש שם התוס' דלא ידעינן מאי טעמא ולא אשכחן נמי קרא דטעונין קבורה ומה שכתבו התוס' דמסברא אית לן למימר הכי דלעולם באיסורן עומדין דאם כן האיך פליג רבי יהודה התם אע"כ דרבנן דפליגי עליה נמי לא איירי אלא מדרבנן והכי משמע להדיא התם בהא דמשני התם כאן בשק כאן בשיער ע"ש ודוק. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק בחמץ בפסח כחכמים דר"י ואפ"ה פסק שמותר לשורפו וכמו שאבאר בק"א ע"ש ודו"ק:

2 תוספות יום טוב על משנה תמורה פתח ↗

רבי יהודה אומר יקבר. וה"נ פליג בחטאת העוף ובת"כ דריש מכי קדש הם. הם בשריפה. ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה. תוס' פ"ב דפסחים דף כ"ח ע"א.

« תוספות על פסחים כ״ח ע״א:א׳ תוספות על פסחים כ״ח ע״א:ו׳ »