תוספות על קידושין ל״ג ב:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על קידושין ל״ג ע״א:ז׳ תוספות על קידושין ל״ג ע״ב:ד׳ »

1 פסקי תוספות פתח ↗

בעלי אומניות העסוקין בשל אחרים אין רשאין לעמוד בפני תלמיד חכם. ד"ה אין: דף לג

1 אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

שור של ישראל שנגח שור של הקדש או של הקדש שנגח שור של ישראל פטור שנאמר שור רעהו, וכל הקדשים שחייבין בהם מעילה אין בהן דין נזקין, ופסולי המוקדשין יש בהן דין נזקין בין שהזיקו בין שהוזקו שהרי יצאו לפדיון ולהיותם חולין. הלח"מ כתב דהרמב"ם פסק כר' יוסי דקדשים קלים ממון בעלים והקצוה"ח בסי' ת"ו הקשה ע"ז מהא דפסק הרמב"ם דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, ובפסחים דף צ' ע"א מוקמינן לה דלא כר' יוסי וכתב ע"ז דבאמת גם ר' יוסי מודה דלמכור קדשים קלים שיתכפר בהם הקונה אינו יכול דהוי שינוי בעלים דהרי הופרש לשם המוכר, והא דאמר שם אברייתא דממנה חבירו על פסחו נעשו המעות שנתן לו חבירו חולין אף שהופרשו לשם פסח דפריך ע"ז היאך הקדש מתחלל על הקדש דמוקמינן לה דלא כר' יוסי דאמר קדשים קלים ממון בעלים משום דקתני בהך ברייתא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, תירץ בזה הקצוה"ח דכונת הגמ' דא"א לאוקמי כר' יוסי הא דקתני והמעות שבידו חולין דאי הוי סבר ר' יוסי דאפשר למכור קדשים קלים שיהי' הקרבן של חבירו להתכפר בו אז אפשר שיעשו המעות שכנגדן חולין, אבל כיון דאי אפשר לשנות הקרבן ורק דיזכה הלוקח באכילת בשר לכן אי אפשר שיעשו המעות חולין דהא הופרשו על קרבן, ותירוצו אינו מבורר דהא הכא בפסח עסקינן ובפסח בודאי קנה מי שנתמנה כל דין פסח לצאת בו חובת פסח ונשחט לשמו ככל דין בעלים, ורק דמשום זה לא הי' צריך להעמיד כר' יוסי הגלילי כמו שכתבו התוס' דזה ילפינן מדכתיב תכוסו דיש לו רשות למנות, ועיקר פריך הגמ' מהא דקתני והמעות בידו חולין אבל עכ"פ עכשיו דנוקים כריה"ג אפשר להתחלל כיון דבאמת קנה הקרבן ואין סברא לחלק דתליא באם בשאר קדשים יכול למכור עצם הקרבן. ועוד דלדבריו דאפי' לר' יוסי אינו יכול אלא למכור הבשר אבל עצם הקרבן אינו יכול למכור, א"כ איך יכול אתנן לפסול הקרבן דמאי איכפת לן אם הבשר לאכילה הוי ממון בעלים כיון דעצם הקרבן אין לו זכות למסרו לאחר וצ"ע בזה. ולכן הנראה ליישב דבאמת לא פסק הרמב"ם כר' יוסי וכן מוכח ממה דלא הזכיר קדשים קלים בפ"ה מה' אישות כשהזכיר כל הדברים דמקדש בהם, וכן עיקר דינא דר' יוסי דומעלה מעל בד' לרבות קדשים קלים שהן ממונו לא הביא בה' שבועות ואי הוי סבר דהלכה כריה"ג בודאי לא הי' משמיט עיקר דינא דנשבע על קדשים קלים חייב בשבועות הפקדון, והא דפסק הרמב"ם הכא דדוקא נכסים שאין בהם מעילה אף דאוקימנא בגמ' כר' יוסי, נבאר עפ"י מה שכתב הכ"מ בשם מוהר"י קורקוס בפ"ו מה' בכורים בהא דפסק הרמב"ם דעיסה של מעשר שני חייבת בחלה, ובגמ' פסחים דף ל"ז ע"ב תלינן זה בפלוגתא דר"מ ור' יהודה אי מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט וכיון דהרמב"ם פוסק דמע"ש ממון גבוה הי' לו לפסוק דפטורה מן החלה, ותי' הר"י קורקוס משום דבסוכה דף ל"ה ע"א איתא פלוגתא באתרוג של ערלה דאינו יוצא אי הוא לפי שאין בו היתר אכילה או לפי שאין בו דין ממון, ואמר בגמ' דנ"מ לאתרוג של מע"ש בירושלים למ"ד לפי שאין בו דין ממון הרי אין בו דין ממון ולמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה, והרמב"ם פוסק כמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה ויוצא באתרוג של מע"ש. ולכן הא דאמר דעיסה של מע"ש לר"מ דאמר מע"ש ממון גבוה פטורה מן החלה זהו ר' אסי דאמר לפי שאין בו דין ממון אבל ר' חייא בר אבין ולגירסת הכ"מ ר' חייא סתם, דסבר לפי שאין בו היתר אכילה ויוצא באתרוג של מע"ש ה"נ חייב בחלה והנה דברי הר"י קורקוס עוד אינם מספיקים דהא בסוכה דף ל"ה ובסנהדרין דף קי"ב איתא ברייתא מפורשת דפליגי ר"מ וחכמים אם עיסה של מע"ש חייבת בחלה, ואיך אפשר לומר דרחב"א סבר דלמ"ד מע"ש ממון גבוה נמי חייבת בחלה כיון דיש בה היתר אכילה, איברא דהרי"ק הביא ראי' מתוספתא ע"ש בכ"מ אבל א"א לומר דנסמוך על תוספתא במקום שיש ברייתא בגמ' להיפוך. והי' נראה לומר דרחב"א סובר דר"מ וחכמים דהך ברייתא פליגי בזה גופא אי בעינן דין ממון אי לא בעינן אלא היתר אכילה משום דאינו רוצה להעמיד דחכמים סברי כר' יהודה דממון הדיוט כיון דהלכה כר"מ, ומשו"ה סובר רחב"א דלא בעינן אלא היתר אכילה כחכמים דהך ברייתא, והא דמוכיח בגמ' שם דר' אסי אית לי' לפי שאין בה דין ממון משום דאמר דבאתרוג ובמצה ובחלה תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים ולא אמר דר' אסי באמת לדידי' אית לי' דלא בעי אלא היתר אכילה, ורק לר"מ אמר דאית ליה הכי, היינו משום דר' אסי בודאי לאו אהך ברייתא דמייתי בגמ' סמיך דאי ידע מהך ברייתא לא שייך לומר לדברי ר"מ ולדברי חכמים גבי חלה דהא בהדיא פליגי בזה, אלא דרב אסי באמת קאי אפלוגתא דר"מ ור"י אי מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט כדפירש"י, ולכן מוכיח שפיר דסבר לפי שאין בו דין ממון - ומה דאמר רב חסדא בסנהדרין דף קי"ב דר"מ וחכמים דהך ברייתא פליגי אי מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט צריך לומר לשיטת הרמב"ם דרב חסדא נמי סבר כר' אסי דבעינן דין ממון ולכן אמר דחכמים דמחייבי בחלה סברי ממון הדיוט אבל לרחב"א גם חכמים סברי ממון גבוה - אח"כ מצאתי באור שמח בפי"ג מה' מעשר שעמד בזה וכתב ג"כ דר"מ וחכמים דהך ברייתא סברי כולהו דמע"ש ממון גבוה וטעמא דר"מ הוא משום דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני כמו שדחו שם בגמ', ואנכי לא חפצתי מתחלה לומר כן משום שכתבו התוס' שם דהוא דחוייא בעלמא דמיבעי לדרשי אחריני במנחות דף ס"ז, רק אח"כ ראיתי דהתוס' במנחות לא כתבו כן אלא דכולהו ש"מ, א"כ אפשר לומר כדברי האור שמח וחכמים לא דרשי הכי וקיי"ל כחכמים, וגם לפי"ז נצטרך לומר דרב חסדא סבר כר' אסי, ולפי"ז יקשה אמאי פסק הרמב"ם כרחב"א, ולגירסת הכ"מ ר' חייא סתם מיושב. אכן כפי מה שאכתוב לקמן דע"כ רבא סבר דלא בעינן אלא היתר אכילה א"כ שפיר מיושב - והנה לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דלא בעינן אלא היתר אכילה ומשום הכי יוצא באתרוג ובמצה וחייב בחלה דאמאי בפלוגתא דב"ש וב"ה בכרם רבעי אי חייב בפרט ועוללות דסברי ב"ה דפטור משום דמע"ש ממון גבוה וכן פסק הרמב"ם ואמאי לא אמרינן גם בזה דכיון דיש בה היתר אכילה קרינן בי' פרט כרמך, אך באמת לא קשה דכרם רבעי הוא בגבולין דבירושלים אסור ליטע כרם דמרחיקין את האילן מן העיר וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מה' מע"ש הל' ד' כרם רבעי אין לו לא שכחה ולא פאה ולא פרט ולא עוללות ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות כשם שאין מפרישין ממעשר שני אלא כולו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר, ולהדיא דבגבולין עסקינן, אלא שיש להעיר על דברי התוס' בקדושין דף ל"ג ע"ב ובבכורות דף ס' דבאו להוכיח דפלוגתא דר"מ ור"י הוא בגבולין ולא הוכיחו מכרם רבעי דהוא ע"כ בגבולין ובגמ' שם מפורש דב"ה כר"מ ומוכח דר"י בגבולין נמי פליג. אמנם דאכתי קשה לפי"מ שכתבו בתוס' דמשום הכי בגבולין פטור מן החלה אפי' לר' יהודה וכן לא מיקרי שללה לענין עיר הנדחת וכן לא מיקרי דישו לענין חסימה אף דגם בגבולין ממון הדיוט הוא מ"מ כיון דאינה ראוי' שם לאכילה לא מיקרי עריסותיכם ושללה ודישו, וא"כ אמאי חייב לר' יהודה בפרט ועוללות נימא דכיון דאינו ראוי' לאכילה לא מיקרי פרט כרמך, איברא דמחלה וחסימה אולי יש לחלק דבחלה הדרך לעשות עיסה הראוי לאכילה וכיון דאינה ראוי עוד לאכילה לא מיקרי עריסותיכם אבל פרט ועוללות דחיובם בעת הבצירה לא שייך לומר דכיון דאינו ראוי עכשיו לאכילה לא מיקרי כרמך דכן דרך הכרם בשנה הרביעית שיגדל ויבצרו אותו ויוליכו לירושלים וכיון דהוי ממון הדיוט שפיר מיקרי כרמך וכן הא דאמרינן גבי דישו דבעינן דישו הראוי לו ג"כ יש לומר כיון דבאמת אסור ליתן מע"ש לפני בהמתו וצריך להוליכו לירושלים ולאכול אותו שם וא"כ שפיר אמרינן דלענין להניח בהמתו לאכול אין זה דישו הראוי לו, אבל מה דאמרינן דלא מיקרי שללה לגבי עיר הנדחת כיון דאינו ראוי עכשיו צריך ביאור לחלק מפרט כרמך ואולי סברת התוס' הוא דשלל מיקרי דוקא מה שהוא ראוי כדכתיב ואכלת את שלל אויביך וילפינן מזה דכתלי דחזירי הותר כמש"כ רש"י בחולין דף י"ז וצ"ע בזה, והנה בסוכה דף ל"ה כתבו התוס' דמע"ש בגבולין ממון גבוה לכו"ע וכבר ציין המגי' בגליון לעיין בתוס' קדושין ובתוס' בכורות, ולפי דבריהם יקשה ממ"נ דאם נימא דלא משכחת כרם רבעי בירושלים א"כ אמאי לב"ש יש לו פרט ועוללות ואם הי' אפשר שיהי' כרם רבעי בירושלים א"כ יקשה להיפוך למ"ד לפי שאין בו היתר אכילה ולדידי' יוצאין באתרוג ובמצה וחייבין בחלה אפי' לר"מ דאמאי סברי ב"ה דכרם רבעי אין לו פרט ועוללות, ואולי יש לחלק דדוקא חלה שהוא טובל חייב ואמרינן דלא בעינן לדין עריסותיכם אלא היתר אכילה אבל פרט ועוללות דהוא נתינה לעניים יש לומר דלא חייבה תורה נתינה אלא מממון שלו ולא ממה דיש לו היתר אכילה אך אין לקבוע מסמרים בזה כיון דבודאי אי אפשר שיהי' כרם בירושלים וממילא בודאי מוכח ממתני' דכרם רבעי דבגבולין נמי פליגי כמו שכתבו התוס' בקדושין ובבכורות - והנה האבני מלואים סי' כ"ח השיג בזה על ד' המג"א שכתב דלשיטת היראים דאפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ אינו חשוב שלו א"כ אינו יוצא באתרוג של גזל עכו"ם אפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר, והשיג הא"מ ע"ז דלדידן פסקינן כמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה א"כ בגזל עכו"ם אף שאינו שלו ואין בו דין ממון אבל הא יש בו היתר אכילה, ובאמת השגתו אינה נכונה כלל, דצריך להבין איך סבר הך מ"ד לפי שאין בו היתר אכילה הא בכולי דוכתי מוכח דבאתרוג בעינן שלו, אכן הביאור פשוט דפליגי בדין לכם דאתרוג צריך להיות שלו אם הדין ממון שיש בהאתרוג צריך להיות שלו, או דסגי אם ההיתר אכילה הוא שלו הוי בזה לכם דהא לא בעינן דוקא שיהי' בהאתרוג שוה פרוטה, ולכן לא בעינן לכם שיהי' הממון שלו וסגי שיהי' זכות אכילה שלו, ולכן מע"ש בירושלים הזכות אכילה היא שלו דאין לאחר זכות לאכלו אלא להבעלים אף דהממון הוא ממון גבוה, ונמצא דצדקו דברי המג"א דגזל עכו"ם לשיטת היראים דלא קנה אף דיש בו היתר אכילה אבל אינו לכם דאין לו זכות בהיתר אכילה דהא כיון דלא קנה הגזל עכו"ם גם אחרים יכולים לאכלו ולכן ודאי אינו יוצא באתרוג. נמצא דעיקר המחלוקת בין מ"ד לפי שאין בו היתר אכילה ומ"ד לפי שאין בו דין ממון, דמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה סבר דסגי להיות נקרא שלו אם הדבר הוא שלו לאכילה היכי דאין צריך שו"פ ודווקא גבי קדושין ושבועת הפקדון וכה"ג דצריך שו"פ בעינן דווקא דיני ממון. אבל היכי דלא צריך דין ממון כמו גבי חלה ואתרוג סגי במה שיש לו זכות אכילה. וא"כ שפיר נוכל לומר דגם בהא דכתיב כי יגח שור איש או ושילח את בעירה הא לא בעינן דווקא שהשור המזיק יהי' שו"פ ודווקא באפקרינהו שאינו שלו כלל אינו דין שור, אבל כ"ז שהוא שלו הא לא בעינן דווקא דין ממון, ולכן שפיר גם בהמה שנקנה ממעות מע"ש בירושלם אף שהוא ממון גבוה חייבים הבעלים בנזקין, כיון דהזכות אכילה הוא שלו נקרא שור איש או בעירה, וא"כ ה"נ קדשים קלים לרבנן אף דהוא ממון גבוה מ"מ יש להבעלים זכות אכילה ולכן סברי רבנן דחייב בנזקין, ודווקא לענין קדושין ושבועת הפקדון וכה"ג היכי דהוי דין ממון בזה פליגי רבנן על ריה"ג. ועכשיו נאמר דאף דאמר בגמ' להדיא מאן תנא א"ר יוחנן ריה"ג הוא, היינו משום דסבר כמ"ד לפי שאין בה דין ממון והנה הכ"מ גורס שם בסוכה דפליגי ר' חייא ור' אסי וכתב הכ"מ דבודאי צריך לפסוק כר' חייא דהוא רביה דרביה דר' אסי וא"כ הלכתא כותי' ג"כ לגבי ר' יוחנן, אכן הלח"מ בהל' אישות כבר העיר דגירסתנו אינו ר' חייא סתם אלא ר' חייא בר אבין, ובזה יהי' קשה וצריך לפסוק כר' יוחנן דהוא רביה, אכן אפשר לומר כיון דפליג בזה עם ר' אסי דהוא תלמיד ר' יוחנן א"כ אפשר דזו הסוגיא אזיל אליבא דר' אסי ור' חייא בר אבין יחלוק דלא אמר ר' יוחנן הכי דהא לא הוי פליג על ר' יוחנן ועכ"פ איך שיהי' מכיון דהרמב"ם פוסק שם כמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה א"כ ע"כ כל היכי דלא צריך דין ממון לא בעינן שיהי' הממון שלו, ולכן גם בקדשים קלים חייב ועיקר ראיית הרמב"ם לפסוק דלא כרבי יוחנן הוא פשוט מכיון דר' אבא ורבא דהוא בתרא סברי דשלמים ותודה שהזיקו גובין מבשרן וכיון דלא אשכחן בגמ' דפסקינן כריה"ג ע"כ דגם לרבנן חייב והוא כמש"כ. ונוכל לומר עוד בדרך אחר דאין אנו צריכין כלל לומר דר' אבא ורבא פליגי על ר' יוחנן להלכה ושהרמב"ם פוסק דלא כר' יוחנן, אלא דר' יוחנן משמע לו דהא דתנן נכסים שאין בהן מעילה היינו נמי על שור של ניזק וכן משמע דהא נכסים שהן של בני ברית הוא דוקא על שור של ניזק דהא שור של נכרי שנגח חייב, ואף דנכסים המיוחדים למעוטי דהפקר הוא על שור של מזיק כדאמר בגמ' מ"מ יש לומר דלברייתא דמפרשא פרט לנכסי הפקר אף דבודאי הוא דוקא על נכסי מזיק מ"מ אמת הוא דנכסי הפקר דניזק נמי לא שייך חיוב, וכיון דהוי משמע לר' יוחנן דקאי נמי על שור של ניזק לכן שפיר אמר דהוא דוקא לריה"ג אבל לרבנן אף דיש להניזק היתר אכילה מ"מ המזיק פטור דאינו חייב אלא על היזק ממון ומדוייק דהרמב"ם בפיהמ"ש כשכתב, אחר כן התנה חמשה תנאים, דייק לכתוב בתנאי הראשון על נכסי המזיק ובתנאי השני על נכסי הניזק ובתנאי השלישי על נכסי המזיק, ואם דעת הרמב"ם היה לפסוק כריה"ג א"כ היה יכול לפרש תנאי הראשון בין על נכסי המזיק בין על ניכסי הניזק ולא יהיה שינוי כל כך באופני התנאים, ומוכח כדברינו, ובפירוש המשנה נטה מדעת ר' יוחנן כיון שאינו חולק עליו בהלכה ואדרבא רוצה להעמיד משנתינו כהלכה ולכן מפרש התנאי הראשון על נכסי המזיק ויהיו להלכה וכמו שכתבנו - אכן נוכל לומר עוד דאם נימא דלא כהקצוה"ח אלא כפי פשטות ד' הגמ' דפסחים דריה"ג דסבר קדשים קלים ממון בעלים לא סבר דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ולדידי' יוכל גם לצאת ידי חובת נדרו אם נדר בשלמים וזורקין השלמים לשם הלוקח ולא הוי שינוי בעלים דכיון דקנה אותו הוי הוא בעלים דידי' א"כ אמאי אמר רבא ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם דהא כיון דקנה הניזק את התודה א"כ אם חייב הוא תודה נעשה קרבן תודה דידי' אליבא דריה"ג ודוחק לומר דמיירי דוקא היכי דאינו צריך תודה דרבא סתמא קתני ומשמע דבכל גווני הוא, וע"כ דרבא אזיל אליבא דרבנן ועיקר התודה אינו יכול הניזק לזכות משום דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ולא זכה אלא בהבשר. אכן יש להוסיף דזה תלי במחלוקת רש"י ותוס' אם בבעלים נמי אמרינן משולחן גבוה קא זכו דלדעת רש"י דבחלק בעלים נמי אמרינן משולחן גבוה זכו א"כ אפשר דקדשים קלים לא דמי למע"ש דאמרינן ביה דרק הממון הוא ממון גבוה אבל זכות אכילה שייך לבעלים דאפשר דקדשים קלים אין להם אפי' זכות אכילה כיון דמשולחן גבוה זכו אבל לדעת התוס' דבבעלים לא אמרינן משולחן גבוה זכו א"כ שפיר נוכל לומר דגם בקדשים קלים מחיים יש לו הזכות באכילת הקדשים לאחר שחיטה ודעת הרמב"ם מוכח כדעת התוס' שהוכיחו מדתנן המקדש בחלקו דמשמע חלק כהן, והרמב"ם פ"ה מה' אישות דקדק לכתוב כהן שקידש בחלקו. אלא דאכתי צריכין אנו לברר דאף דכתבנו דשור איש הוא לאו דוקא אם הממון שלו אלא אפילו אם אין הממון שלו אלא זכות האכילה שלו חייב בנזקין, אבל כ"ז ניחא במועד. אבל בתם כיון דאינו גובה אלא מגופו. וכיון דממון השלמים והתודה אינו של הניזק אף דזכות אכילה הוא שלו. אבל איך יוכל הניזק לגבות כיון דהממון אינו של המזיק אלא של הקדש והקדש פטור בנזקין. ואף דיש לומר דהכא אינו גובה מהקדש כלום דאינו מוציא הקדש לחולין ואוכל השור בקדושה כמו המזיק מ"מ יקשה מנלן דאיכא דין גביה היכי דאין הממון של המזיק. אכן לפימש"כ בפרק ד' הלכה ט' דדין גבי' מהשור המזיק הוא אפי' אם אין שום דין על בעלים של השור ואפי' בליסטים שאין השור כלל שלהם מ"מ גובין מגוף השור א"כ שפיר נימא דגובה כאן גבי הקדש מגוף השור ולא נוכל לפטור מצד דין פטור הקדש בנזקין דזה דווקא היכי דהקדש צריך להתחייב בנזקין אבל כאן החיוב נזקין בא מצד הבעלים וכמו שכתבנו. ואם הי' דין הקדש כמו הדיוט הי' אפשר לומר שיוכל אפי' לגבות מן ההקדש כיון שעכ"פ יש על השור דין שמירת נזקין. אלא כיון דאיכא למימר דהקדש לא דמי להדיוט. ודין מה דפטור הקדש מנזקין מהני לענין דלא נוכל לומר בהקדש ומכרו את השור אפי' היכי דאיכא לבעלים דין שמירת נזקין ולא דמי לליסטים לגבי בעלים דבעלים עכ"פ איכא בדין נזקין והקדש פטור מדין נזקין. מ"מ נוכל כבר לצרף מה דבאמת אינו גובה כאן מהקדש כלום ואינו מפקיע קדושת ההקדש דגם הניזק אוכל הבשר בקדושה כמו הבעלים. ורק שהקשינו דעכ"פ מנלן דאפשר לגבות שור שאינו ממון של הבעלים בזה נאמר שפיר דהא אינו מעכב כלל לדין ומכרו את השור שיהי' הממון של הבעלים המחוייבים בנזקין וכיון דעכ"פ הבעלים נתחייבו בשמירת השור גובה מגוף השור אף שאין הממון שלהם: -השמטות ומלואים- במש"כ בפ"ח הלכה א' כתב אלי רב חביבי חתן אחותי נ"ע הרב הגאון הנעלה מו"ה אליעזר מנחם שך שי' והנני מעתיק מה שהשבתי לו שמובא גם דבריו אלי בזה. עמש"כ דהרמב"ם סובר דקק"ל לא הוי ממון בעלים אלא דמ"מ הבהמה נקראת שלו כמו דמע"ש נקרא לכם משום דיש בו היתר אכילה - הקשה דהא הרמב"ם פסק בפ"א מה' בכורות דבזה"ז מוכרין בכור תם ומפורש בסוגיא דב"ק דהוא רק אליבא דריה"ג. הנה אם אמנם קצרתי במקום שהי' ראוי להאריך ובודאי הי' עלי חובה לברר הלכה זו אבל באמת מה דפשיטא לו דבסוגיא דב"ק מפורש דזהו רק לריה"ג לדעתי אינו כן דאיברא דהתוס' מפרשים כן אבל ברווחא נוכל לפרש לדעת הרמב"ם דזהו ג"כ לרבנן. והנה אמר שם ואם איתא דכי אמר ריה"ג ממון בעלים הוא מחיים לישני לי' הא ריה"ג הא רבנן. והיינו דר"נ דמחלק מבכור בזה"ז לבזמן הבית הוא אליבא דרבנן. ומוכח עכ"פ דהוי ניחא לי' לומר דלרבנן עכ"פ בזה"ז ממון בעלים הוא ודוקא בחזי להקרבה הוי ממון גבוה. וא"כ כי משני לי' מת"כ קאמרת והיינו דריה"ג נמי מודה במת"כ וכפירש"י. א"כ במת"כ ריה"ג ורבנן שוין. וא"כ עכ"פ אינו מוכח כלל דבמסקנא לא סבר כדס"ד דאפשר לאוקמי נמי כרבנן. אכן התוס' הוכיחו מהא דפליגי אביי ורבא בשור ושור פסוה"מ שנגחו ופירש ר"י גאון בבכור ומסתמא פליגי בזה"ז ודברי התוס' תמוהים במה שכתבו דמסתמא פליגי בזה"ז דלמה הוצרכו לזה דכיון דפליג בשור פסוה"מ והיינו לדברי רי"ג בבכור בע"מ. א"כ מאי נ"מ בין בזמן הבית לבזה"ז דבבכור בע"מ ליכא שום נ"מ ולדבריהם מה דלא הוי בכלל רעהו היינו משום דאסור בגיזה ועבודה וזהו גם בזה"ז. אכן עכ"פ הוכחתם חזקה לדברי רי"ג אבל דעת רש"י אינו כן כמש"כ להדיא בדנ"א דבכור בע"מ הוי בכלל רעהו ומצויין זה בגליון שם, ודעת הרמב"ם בודאי הוא כדעת רש"י דאם יפרש כדברי רי"ג דפלוגתא דאביי ורבא מיירי בבכור ומזה מוכח דבכור בזה"ז נמי לא הוי ממון בעלים לרבנן וא"כ יהי' מוכח דהרמב"ם פוסק כריה"ג מכיון שפסק דבכור בזה"ז הוי ממון בעלים, וא"כ איך פסק בפי"ב ה"ל כ"ח פלוגתא דאביי ורבא כלשונם, דהא אביי ורבא אזלי אליבא דרבנן, ואף דאפשר לומר דהרמב"ם לא מיירי בבכור אף דהגמ' מיירי בבכור, אבל זה ודאי דחוק וכל כה"ג הו"ל לפרש להדיא, וע"כ דהרמב"ם סובר כדעת רש"י, ואביי ורבא מיירי בשאר פסוה"מ קודם שנפדו כמש"כ המ"מ להדיא דזהו כונת הרמב"ם שם, ובאמת מבואר להדיא בלשון הרמב"ם בפ"א מהל' בכורות הל' ה' דבכור בחו"ל ה"ה כחולין ויאכל במומו, ומדכתב הרי הוא כחולין ע"כ כונתו לענין זה שהוא ממון בעלים דהא בלא מום היא אסור כמו בכור בא"י ומוכח דבא"י אינו ממון בעלים. והנה שם בהל' י"ז כתב דבכור תם אין מוכרין שכיון שהוא עומד לקרבן אין לכהן בו זכות כדי למכרו, והקשה הלח"מ ממה שכ' בפ"א מה' תמורה דאין הכהנים ממירין בבכור שאעפ"י שהוא זוכה בו מחיים אינו זוכה בו מתחילה, ותי' הלח"מ תי' א' דבבעל מום איירי ותי' ב' דאיירי בבכור בחו"ל, ואע"ג דהרמב"ם פסק כר"ע כבר כתבו התוס' דכ"ש דלר"ע א"ש טפי, והנה מה שתי' דאיירי בבע"מ בודאי אינו נכון דכיון דהגמ' פריך הא דומיא דחטאת ואשם קתני והרמב"ם כתב ג"כ כלשון המשנה דאין ממירין בחטאת ואשם ואין ממירין בבכור, א"כ א"א לומר דמהשנה איירי בתם והרמב"ם איירי בבע"מ, ומה שתי' ב' דאיירי בבכור בחו"ל וכתב דאף דהרמב"ם פסק כר"ע כבר כתבו התוס' דכ"ש דלר"ע א"ש טפי, אבל באמת דבריו אינם נכונים דהתוס' שכ' כן הוא על אוקימתא קמייתא דמתרץ שם דר"ש הוא לענין ומעלה מעל בד' לרבות קק"ל, וע"ז כתבו התוס' דבודאי לר"ע טפי הוי ממונו ורק דלא הוי כ"כ דומיא דשלמים, אבל כ"ז באוקימתא זו אבל לענין אין ממירין כיון דלר"ע אין קרבין כלל בודאי לא שייך להמיר, דאף דשייך להמיר גם בבע"מ היינו דוקא היכי שנתקדש מעיקרא קדושת תם דראוי להקרבה אבל בכורות מחו"ל כיון דאינן ראויין מתחלתן להקרבה ובפרט כיון שכתב הרמב"ם דהרי הן כחולין בודאי אינם עושין תמורה. ונראה דגם זה מיושב לפימש"כ דהרמב"ם סובר דקק"ל אף דאינם ממון בעלים מ"מ גוף הבהמה של בעלים, דה"נ לענין כהן בבכור אף דאינו זוכה הממון מ"מ זוכה בגוף הבכור לענין זה גופא שיהי' שלו לאחר שיקרבו אותו יהי' הבשר שלו, ובודאי מכיון שנתנו הבעלים את הבכור לכהן אינם יכולים לחזור וליתן לכהן אחר, ולכן גם זה נקרא שהכהנים זוכין בו מחיים, והגמ' דלא ניחא ליה לתרץ כן היינו משום דאזיל בשיטת מ"ד לפי שאין בה דין ממון וסבר דבלא דין ממון לא מקריא לכם וה"נ לא נקרא שזוכין בו כיון דלא מהני זכייתו לשום דבר, ואף דבודאי זוכה לענין זה שאין הבעלים יכולים לחזור ע"מ לא מסתבר להגמ' לפרש בזה שהכהנים זוכים בו מחיים, וניחא לן לתרץ אליבא דר"ש ובבכור בחו"ל דהוי ממון בעלים, אבל לדידן כיון דקיי"ל כר"ע וא"א לאוקמי בבכור בחו"ל מוקמינן בכל בכור ומ"מ מקריא שהכהנים זוכין בו מחיים כיון דזוכה הכהן בכל זכות שזוכה כל בעלים בקק"ל שלו, ולענין תמורה לא בעינן זכות בדין ממון אלא זכות בזה שהקרבן שלו לענין זכות אכילה, אלא דצריך לומר דלא כמש"כ בספרי בד"ה ועוד יש להוסיף אלא דאפי' כהנים דאמרינן משולחן גבוה קא זכו. מ"מ זהו דוקא לענין דין ממון לא מיקרי בעלים, אבל לענין דין שהבהמה שלו נקרא שזוכין בו כיון שזכות אכילה הוא שלו. ודברי הרמב"ם מיושבים שפיר דבפ"א מה' בכורות כתב דאין לכהן בו זכות כדי למוכרו וזהו נכון דזכות מכירה אין בו דזה אינו אלא היכי שיש לו בו דין ממון, אבל בהל' תמורה כתב שהכהנים זוכין בו היינו לענין זכות אכילה דמהני לענין דין תמורה, ומ"מ אין ממירין בו לפי שאין זוכין בו מתחילה. והנה בארנו דשפיר נוכל לומר לדעת הרמב"ם דגם למסקנא בכור בזה"ז גם לרבנן הוי ממון בעלים כיון דאינו עומד להקרבה כלל, אכן בבכור בחו"ל לכאורה הא מבואר להדיא בגמ' דאינו אלא לדברי ריה"ג, אכן זה לא קשה עלי דהא כן מבואר בעיקר סוגיית הגמ' דהמקשן פריך ואם איתא וכו' ורוצה לומר דאי אמר ריה"ג דמחיים הוי ממון בעלים ע"כ מתני' דבכור תם דאמר ר"נ דדוקא בזה"ז הוי כרבנן, ומ"מ ניחא לי' הא דאמר רבינא דהא דומעלה מעל מיירי בחו"ל ומוכח דבכור בחו"ל ובכור בזה"ז אינם שוין, דבכור בזה"ז הוי כחולין אפי' לרבנן ובכור בחו"ל דוקא לריה"ג. אכן יש לומר דזה דוקא לפי מה דמוקים כר"ש דאמר אם באו תמימים יקרבו דיעבד אין לכתחילה לא, דבזה הוי דוקא לריה"ג, דאף דלא קאי להקרבה לכתחלה מ"מ אינו עכ"פ כחולין כיון דאם באו יקרבו, אבל לר"ע דלא יקרבו כלל א"כ ודאי אין נ"מ בין בכור בחו"ל בין בכור בזה"ז, ואפי' לרבנן הוי ממון בעלים, וכמש"כ הרמב"ם להדיא על בכור בחו"ל דהוי כחולין, ובאמת מבואר כן בתוס' בב"ק דף י"ב במה שהקשו דאמאי אוקים רבינא כר"ש ולא כר"ע ותי' בתי' ב' דלא מתוקמא כר"ע מדמצריך קרא לרבויי שהוא ממון בעלים, איברא דדברי התוס' לשיטתם הם תמוהים דהא סוברים דגם בכור בע"מ לרבנן לא הוי ממון בעלים, א"כ שפיר צריך קרא, אכן לפימש"כ בדעת הרמב"ם מבואר שפיר דבכור בע"מ וכן בכור בזה"ז ובכור בחו"ל הוי כחולין והוי רעהו גם לרבנן וכנ"ל. אח"כ ראיתי שהפנ"י מפרש הסוגיא לפי פירש"י, ולפי דבריו ג"כ רבנן מודו בבכור בזה"ז וכן גם בבכור בחו"ל אליבא דר"ש וא"צ לחלק כמו שחלקתי למעלה, אלא דסובר דאף דהוי ממונו לענין קדושין מ"מ כיון דאית בי' צד גבוה צריך רבוייא לענין קרבן שבועה והוא דוקא אליבא דריה"ג, ואינו מבורר אצלי כונתו למסקנא דמשני מת"כ שאני, אבל משמע דמפרש דגם למסקנא הוי כנ"ל אמנם דעיקר סברתו לחלק בין קידושין לק"ש אינו מבורר. והנה בעיקר מילתא אם הרמב"ם פוסק כריה"ג או כרבנן אני חושב שאין זו צריך לפנים וא"א לומר דהרמב"ם פוסק כריה"ג, דא"כ למה השמיט עיקר דינא דריה"ג לגבי קרבן שבועה, ואף דאינו מפורש בדבריו בה' שבועות להדיא עיקר פטורא דהקדש מק"ש, יש לומר דסומך על מה שכתב התובע לחבירו אבל אם הי' סובר כריה"ג דבקק"ל חייב בק"ש הי' לו להביא במקומו עיקר דינא דריה"ג ואינו שייך לומר דסומך אשאר מקומות דפסק כריה"ג דבודאי צריך להזכיר דינא דריה"ג בעיקר מקומו, וע"כ מוכרח דאינו פוסק כריה"ג וזה פשוט לדעתי. ומה שכתב עוד וז"ל ועוד יותר אני מתפלא שסותר את עצמו שם בספרו בד"ה אכן יש להוסיף. שמדייק מלשון הרמב"ם בפ"ה מאישות שכתב כהן שקידש בחלקו שמשמע דוקא כהן שקידש בחלקו לא הוי קדושין, אבל ישראל שקידש בחלקו הוי קדושין, והוא כשיטת התוס' שם שחלק הבעלים אפילו אחר שחיטה ממונו הוא ומזה ג"כ מוכח שפוסק הרמב"ם כריה"ג, דלרבנן אפי' מחיים הוי קדשים קלים ממון גבוה וכש"כ לאחר שחיטה. והאיך מקדשין בו וע"כ משום שפוסק כריה"ג עכ"ד, והנה מקודם אברר דעתה כשכתבתי דברים אלו דכמו שהוכחתי לנכון דסברת הגמ' הוי דבכור בזה"ז אף דהוי קדשים מ"מ גם רבנן מודו דהוי ממון בעלים כיון דלא קאי להקרבה ה"נ אם נפרש כפי' התוס' ונדייק דמדקתני המקדש בחלקו דדוקא כהן המקדש בחלקו, אבל בעלים בחלקן הוי קדושין דע"כ נאמר דגם לרבנן הוי ממון בעלים, דהא אמר בהא דתנן המקדש בחלקו וכו' לימא דלא כריה"ג, וא"כ אתיא כרבנן ומ"מ דוקא כהן בחלקו אבל בעלים שפיר הוי קדושין, וא"כ כדמשני אלא מת"כ שאני נוכל שפיר לומר דחוזר למה דסבר מתחלה, דכל פלוגתא דרבנן וריה"ג היינו בקדשים מחיים דחזי להקרבה ויש בהן צורך גבוה. אבל בבשר קק"ל בחלק בעלים כו"ע מודו דיכול לקדש ומש"ה תנן המקדש בחלקו. והיינו דאף דמעיקרא לא הוי סבר מת"כ שאני היינו במת"כ מחיים לא הוי סבר לחלק, אבל במה דאמר דלאחר שחיטה משולחן גבוה קא זכו היינו דוקא בחלק הכהן ולא בחלק הבעלים. וכמו שכתבו בתוס' להדיא דחלק הבעלים פשיטא דהוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר. וכמו שכתבנו דבכור בזה"ז וכן בכור בחו"ל ע"כ הוי ממון בעלים לכו"ע כן נוכל לומר בחלק הבעלים כיון דלא קיימא להקרבה. וזהו שכתבתי דכיון דבחלק בעלים לא נאמר לאחר שחיטה משולחן גבוה קא זכי. לכן אפי' מחיים אף דאכתי עומד להקרבה הוי ממון גבוה מ"מ גוף הבהמה הוי של בעלים כיון דיש לו בה זכות לאכול הבשר. אך באמת חוזרני עכשיו מההוספה דמלשון הרמב"ם לא משמע כן לומר דבחלק הבעלים יכול לקדש דהא כתב מפני שלא הותרו אלא לאכילה וסברא זו ודאי שייך בחלק בעלים. ומה דתנן המקדש בחלקו שהוכיחו בתוס' דדוקא כהן ולא בעלים, וכך כתב הרמב"ם כהן שקידש בחלקו אין זה הוכחה כלל דזהו משנתו של ר"מ דחולק עליו ר' יהודה בברייתא וסבר דמקרא דוזה יהי' לך ילפינן לך ולכל צרכיך. ולכן הוא להיפוך דבחלק הבעלים פשיטא דאין מקדשין בשביל שהוא קדשים. ובחלק הכהן אשמעינן מתני' דאין מקדשין. ומבואר שפיר לשונו של הרמב"ם שכתב שלא ניתנו אלא לאכילה דהאי טעמא מהני בין בחלק הבעלים בין בחלק הכהן והדבר פשוט ומבורר. ונמצא דנתבטל מה שהוספתי אלא דאין צריך להוספה זו דאף דנימא משולחן גבוה קא זכו זהו רק בדין ממון. אבל שיהי' נקרא בהמה שלו כיון דעכ"פ יש לו זכות לזכות מחלק גבוה והבשר יהי' שלו שייך שפיר להתחייב בנזקין. ומה שהקשה כיון דמדמינן למע"ש א"כ צריך להיות דוקא קק"ל בירושלים ולא בגבולין כמו במע"ש דבגבולין פטורים מן החלה. הנה כבר בארתי שם הפלוגתא שבין שתי שיטות התוס' אם מע"ש בגבולין הוא ממון גבוה לכו"ע או דבגבולין נמי ממון הדיוט ורק משום דאין בו היתר אכילה וכמו גבי דישו דבעינן דישו הראוי, ולשיטת הרמב"ם דאפי' אי ממון גבוה מ"מ חייב בחלה, א"כ ודאי הא דבגבולין פטורה היינו משום דאין בו היתר אכילה אינו עריסותיכם דבעינן הראוי לו, ונמצא דהם שני ענינים דלגבי אתרוג וחלה ופסח בעינן הראוי לו וגם אמרינן דבעינן זכות היתר אכילה שיהי' לכם ועריסותיכם, אבל בדין נזקין כיון דאמרינן דמשום זכות אכילה נקרא שהבהמה שלו לענין נזקין מה איכפת לן דעכשיו אינו ראוי לאכילה כיון דהזכות הוא שלו ונחשב בהמה שלו וחייב בנזקיה, ומטעם זה כתבתי שם דיש לעיין אמאי לא מקרי שללה גבי עיר הנדחת ואמאי בעינן שללה הראוי טפי מלגבי פרט כרמך, ואף שכתבתי מקרא דואכלת את שלל אויביך דילפינן דהותר כתלי דחזירי, אבל באמת אינו נכון דהתם מואכלת הוא דילפינן, אבל אין משם שום מקום לומר דשללה הוא דוקא שללה הראוי. ונראה דבאמת משום זה השמיט הרמב"ם הא דמוכח בסוגיא דדוקא בעיילינהו לירושלים ונפל מחיצות דסובר הרמב"ם דרב חסדא לטעמי' דסובר כרב אסי דפליגי אי ממון גבוה או ממון הדיוט, ואי ממון גבוה ודאי פטור מן החלה ואינו יוצא באתרוג ובמצה דלא סבר טעמא דהיתר אכילה, וכיון דמחלק בין ירושלים לגבולין ע"כ סבר דבגבולין דאכתי לא הותר לאכילה ודאי ממון גבוה הוא, וממון גבוה לא נקרא שלו לשום דבר, אבל לדידן דס"ל כטעמא דמשום היתר אכילה, ואף דהוא ממון גבוה מיקרי החפץ שלו ומיקרי שללה לענין עיר הנדחת, א"כ מסתבר דלא מהני כלל הא דעכשיו בגבולין אין בה היתר אכילה כיון דעכ"פ יש לו זכות דבירושלים יהי' זכות אכילה שלו ודאי מקרי שללה. ומבואר שפיר מה שעמד הלח"מ במה דלא חילק הרמב"ם לענין עיר הנדחת בין ירושלים לגבולין, ואף דגבי בכורה פסק הרמב"ם דדוקא בהמת מע"ש בירושלים ומוכח דבגבולין פטור, דברוחא נוכל לומר דלענין בכורה מסתבר דבעינן בהמה הראויה וכמו לענין חלה ודישו הראוי, אבל לענין עיר הנדחת מסתבר דאין נ"מ אם ראוי או לא והעיקר הוא דאם יש לו זכות של בעלים מיקרי שללה. עוד כתב אך מה שדחוק לכ"ג לומר דר' יוחנן יסבור כרב אסי בסוכה דאמר לפי שאין בו דין ממון אין זה דוחק כלל שמפורש כן בירושלמי בפ"ק דמע"ש וז"ל ר' יוסי בשם ר' יוחנן בהמת מע"ש בירושלים כר"מ פטורה מן הבכורה כר' יהודה חייבת בבכורה, והרמב"ם בפ"ה מהל' בכורות פסק שבהמת מע"ש חייבת בבכורה וע"כ צ"ל כתי' הר"י קורקוס, דהרמב"ם דפוסק כמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה ולכך מע"ש חייב בחלה ע"כ גם חייבת בבכורה, ועיין במהרי"ט אלגזי בריש הל' חלה להרמב"ן שביאר זה עכ"ל, והנה אם אמנם דבריו נכונים ויישר חילו במה שהעירנו מדברי הירושלמי מ"מ עדיין אנו צריכין למודעי דעיקר מה שהיה דחוק אצלי הוא דאם ר' יוחנן סובר כר' אסי א"כ יקשה עיקר דינא אמאי פוסק הרמב"ם כר' חייא בר אבין דאמר לפי שאין בו היתר אכילה דהא אין הלכה כתלמיד במקום הרב עד אביי ורבא, ואיברא דלפימש"כ ליישב דהא דאמר רבא שלמים שהזיקו וכו' הוא כמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה לא קשה דכרבא ודאי פסקינן אפי' לגבי ר' יוחנן, אלא דלא חפצתי לסמוך ע"ז כיון דזה תלוי אי פסקינן כריה"ג או לא לכן כתבתי דמסתבר דר' חייא בר אבין גופיה לא יחלוק על ר' יוחנן רבו ולדידיה ע"כ נאמר דלא אמר ר' יוחנן הכי וא"כ גם הא דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן בירושלמי לא מכרעא והוא הכל למ"ד לפי שאין בו דין ממון, אבל למ"ד לפי שאין בו היתר אכילה לא אמר ר' יוחנן וגם לר"מ חייבת בבכורה.

1 תועפות ראם פתח ↗

פי' כו' כפרש"י חולין נ"ד ב' ועיי"ש בתוס' ובמקומו בקדושין ומש"כ התוס' בחולין שם בההיא דקדושין ל"ג ב' אין אדם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית דפי' אינו חייב לעמוד המהרש"ל בביאוריו לסמ"ג תמה ע"ז מאחר שהטעם שלא יהא כבודו מרובה כו' א"כ אינו רשאי ממש קאמר ואין זו תימא דמ"ש נמי דהיינו ק"ש יכול לקרות כמה פעמים ביום אלא דחיובא ליכא כ"א שחרית וערבית ובס' יד המלך להרמב"ם פ"ו מהל' ת"ת ה"ח לא זכר דה"ת בחולין שם בהך דאין אדם רשאי כו' אלא שחרית וערבית דפי' אינו חייב לעמוד. ובהגהות חדשות לסמ"ק סי' נ"ב עמש"ש ולא יקום לפני רבו אלא ערבית ושחרית כ' וז"ל והסמ"ג לא הביא זה וכן הרי"ף ועיין הרא"ש שם עכ"ל והוא תמוה דלהדיא איתא בסמ"ג עשין י"ג ואולי ט"ס בדבריו וצ"ל והספר יראים לא הביא זה. שו"ר בס' ברכ"י ליו"ד סי' רמ"ד סי' ח' שכ' שהרב משכנות יעקב סוף תבא כ' ע"ד התוס' דחולין הנ"ל דאדרבא דרשאין כפשוטו דאיסור יש בדבר שלא יהא כבודו מרובה כו' והברכ"י כ' עליו דלק"מ דשפיר מצינו לפרש אינו חייב כמש"כ התוס' כו' דגם אם רוצה לקבל מלכות שמים כמה זימני ביומא מצי עביד כו' עיי"ש וחידוש שלא העיר מביאורי מהרש"ל וברבינו ירוחם נ"ב ח"ה כ' אין ת"ח חייב לעמוד מפני רבו אלא שחרית מנחה וערבית בלבד שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים עכ"ל נראה מדבריו דפי' כבוד שמים היינו תפלה שהוא ג' פעמים ביום ולכן כ' שחרית מנחה וערבית וכיון שכן שפיר יש איסור להתפלל יותר כמ"ש בברכות ל"א א' יכול יתפלל אדם כה"י כולו כו' ועיין בהרא"ש פ"ג דברכות סי' ט"ו אולם בירושלמי פ"ג דבכורים מבואר עד כמה צריך לעמוד בפני זקן שמעון בר בא בשם ר' יוחנן פעמים ביום ואפשר דתלמיד בפני רבו שאני ועומד מלפניו ג"פ ביום לפמש"כ רבינו ירוחם.

2 קידושין פתח ↗

אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּבוֹדוֹ מְרוּבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם. מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְזָקֵן שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָקֵן וְיָרֵאתָ״.

1 אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית - תימה למה איקפיד רבא לעיל שמא קמו מפניו שחרית וערבית ולאו אדעתיה ונראה לפרש דדין זה אינו נוהג אלא באותם הדרין בבית הרב דמסתמא עמדו שחרית וערבית אבל תלמידים אחרים חייבין לעמוד אפי' מאה פעמים ביום שמא יראה אחר ויחשדם ואפילו אותם שדרין בבית הרב נמי אם באו פנים חדשות צריכין לעמוד:

2 אין ת"ח כו'. תימה וכי כל הני דלעיל מיירי בלא קמו שחרית וערבית וצ"ל אינו רשאי אינו חייב כדפי' לעיל ת"י:

1 חדושי הלכות על קידושין פתח ↗

תוס' בד"ה אין תלמיד חכם רשאי לעמוד כו' שמא קמו מפניו שחרית וערבית כו' עכ"ל ולשון ת"י ותימה וכי כל הני דלעיל איירי כשלא קמו ערבית ושחרית כו' וצ"ל אינו רשאי אינו חייב כדפ"ל עכ"ל:

1 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

י המעלה ומדריגה הב״ היא גזירה שוה והיקשא דהם כדבר המפורש ממש שהרי עונשין מגזירה שוה והיקשא כמבואר בסנהדרין פרק הנשרפין אל תהי ג״ש קלה בעיניך הנה הנה זמה כו׳ ובפסחים כ״ד אמר וכ״ת אין מזהירין מן הדין היקשא הוא ובספרי ג״ו ביארנו זה והם ככתוב מפורש בתורה אף לענין דיו כמ״ש מהרש״א ז״ל ב״ק גבי מפץ במת יע״ש. ואמנם צריך לדעת כי כפי דעתי באם יש ג״ש לחומרא וגזירה שוה לקולא וכן בהיקשא דאין עונשין מהם דנהי דלקולא וחומרא לחומרא ילפינן היינו מספק צריך להחמיר ומ״מ מספק א״א לענוש אף מלקות וכ״ש מיתת ב״ד עיין קידושין ל״ג ב׳ ובתוס׳ שם ומיהו יש לעיין בזה די״ל ג״ש עונשין בנתקבל בפירוש מקומות מהדדי דנלמוד ראובן משמעון לענין שריפה וכדומה הא ג״ש דנתקבל תיבות דנלמוד מקום מקום וכדומה י״ל בלאו הכי אין עונשין ועיין סנהדרין דאמר בדמיהם דמיהם גמרינן או כו׳ ובספרי ג״ו בכלל ג״ש והיקשא כתבנו מזה ושם נאמר דבהיקשא יש כמה מיני היקשים כמו וי״ו מוסיף על ענין ראשונים והיקשא בחד קרא וסמוכים בב׳ קראי היכא דלא מוכח או מופנה ולא בכולן עונשים וצריך להתיישב בזה הרבה. ובס׳ ג״ו וש״ה תמצא דברים בזה:

« תוספות על קידושין ל״ג ע״א:ז׳ תוספות על קידושין ל״ג ע״ב:ד׳ »