תוספות על קידושין ב׳

1 האשה נקנית - הכא תני בה"א. וכן בכמה דוכתין, גבי איש ואשה, קתני בה"א. כמו: "האשה שהלכה" יבמות קיד:, "האשה שהלך בעלה" שם סז:, האשה שנתארמלה כתובות טו:, "האיש מקדש" לקמן קידושין מא ע"א. וקשה: דבההיא דתנן "בתולה נשאת" כתובות ב. - אמאי לא תני הבתולה נשאת? וי"ל דהכא אקרא קאי, כלומר: האשה המבוררת בפסוק, דאשכחנא אשה מבוררת בקרא גבי נשואין דכתיב "כי יקח איש אשה", אבל בתולה לא קאי אקרא - דלא אשכחנא בשום דוכתא בתולה בקרא מפורש גבי נשואין. אבל קשה: לקמן קידושין יד: דתנן "עבד עברי", "עבד כנעני" כב:, אמה עבריה יד: - אמאי לא תני בהם ה"א? דהא מבוררין בפסוק נינהו! ושמא בהני, עבד ואמה, אין נופל בהן לשון ה"א - שאין מבוררין כ"כ, לפי שהוצרך לפרש בהן בהי מינייהו: אי בעברי אי בכנעני או בעבריה או בכנענית, דהא גבי יבמה קתני "היבמה". ואין לחוש כל כך שבכ"מ שונה התנא לשון הרהוט לו בפה, דכן מצינו שיש מקומות ששונה המעשה קודם המניין - כי האי דהכא, וכן "בתולה נשאת ליום הרביעי", "אתרוג שווה לאילן בשלוש דרכים" ו"התורה נקנית במ"ח דברים" אבות פ"ו מ"ה ; ויש מקומות ששונה המניין קודם - כמו "בעשרה מאמרות" שם פ"ה מ"א, "אור לי"ד בודקין" פסחים ב., "ז' ימים קודם יו"כ" יומא ב., "בשבעה דרכים בודקין את הזב" זבין פ"ב מ"ב, "בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים" גיטין ט ע"א:

2 ב"ש אומרים בדינר - במס' עדויות פ"ד מ"ז תני ליה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא - מיהו לאו להכי מיתשיל, כדאמרינן ביומא פ: כי אתשיל לעניין עוג מלך הבשן:

3 בפרוטה ובשווה פרוטה - תימה: דלא הוה למיתני אלא בשווה פרוטה כדתנן בהזהב ב"מ ד' נה. "חמשה פרוטות הן ההודאה בשווה פרוטה והאשה מתקדשת בשווה פרוטה"! וי"ל, משום דתנא כאן בכסף - מפרש באיזה כסף: דינר לב"ש ופרוטה לב"ה ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא, ולא שווה כסף - כדיליף "קיחה" "קיחה" משדה עפרון דכתיב ביה כסף - מפרש שווה כסף. וא"ת: ומנא לן דשווה כסף ככסף? דהא לקמן קידושין טז. מיבעי ליה קרא גבי עבד עברי ישיב לרבות שוה כסף ככסף ופדיון הבן דכתיב ביה כסף, ואמר לקמן קידושין ח. דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן - ומנא לן דשווה כסף ככסף? ומיהו בפרק קמא דשבועות דף ד ע"ב דריש כלל ופרט וכלל. אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי - דתנן ערכין דף כז. גבי המקדיש שדה, שהקדש נפדה בכסף ובשווה כסף - מנלן דשווה כסף ככסף? מיהו בהקדשות נמי אפשר דדרשינן כלל ופרט וכלל, דהא אין הקדש נפדה בקרקע כדאמרינן בהזהב ב"מ נד. "הרי אמרו אין הקדש מתחלל ע"ג קרקע, דרחמנא אמר: ונתן הכסף וקם לו", ולקמן קידושין ה. נמי אמרינן דאין פודין הקדש ומעשר שני בשטר - אבל גבי קדושין וערכין מנלן דשווה כסף ככסף? וי"ל דילפינן מע"ע. וא"ת: והא גבי נזיקין נמי כתב קרא כסף ישיב לבעליו, ודרשינן בפ"ק דב"ק דף ז ע"א "ישיב- לרבות שווה כסף ככסף", וא"כ הוו נזיקין ועבד עברי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין! ויש לומר, דתרוייהו צריכי: דאי כתב עבד עברי גרידא, לא מצי למילף נזיקין מיניה, לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לעניין מיטב וסד"א נמי כסף דווקא ולא שויו- להכי איצטריך כסף ישיב גבי נזיקין; וגבי ע"ע איצטריך נמי קרא, דלא מצי יליף מנזיקין דהוה אמינא עבד דומיא דנזיקין, ואם מיקני בקרקע ליבעי מיטב - לכך איצטריך תרוייהו. אי נמי י"ל: אי כתב בעבד הוה אמינא דדין הוא שנקל עליו דיכול לפדות עצמו אפי' בשווה כסף, כדי שלא יטמע בין העובדי כוכבים. אבל גבי נזיקין, דלא שייך למימר כך, לא אמרינן הכי. ואי כתב בנזיקין גרידא, לא מצי למילף עבד מיניה - דס"ד דלא יהיה שווה כסף ככסף בעבד, לפי שגם הוא גרם לו לימכר על שנשא ונתן בפירות שביעית וכר' יוסי בר' חנינא דלקמן קידושין דף כ ע"א וס"ד דנחמיר עליו לומר: דווקא כסף ולא שוויו. והא דאיצטריך קרא לפדיון הבן והקדש, דשווה כסף ככסף, ולא יליף מנזיקין וע"ע - לפי שבא למעט קרקעות ושטרות שאין פודין בהן בכור אדם והקדשות :

4 וכמה היא פרוטה - הא דלא מפרש כמה הוא דינר, משום דדינר היו יודעין כמה היה - שהוא אחד מכ"ד בדינר של זהב כדאמרינן בריש הזהב ב"מ נד:. אבל פרוטה, איכא פלוגתא בגמרא לקמן קידושין דף יב ע"א זימנין דזיילי וזימנין דייקרי. ועוד דדברי ב"ה דקי"ל כוותיה איבעי ליה לפרושי טפי:

5 אחד מח' באיסר - כשהאיסרים כדינם, אבל כשהאיסרים מתזיילין: אחד מששה, כדאמרינן בגמרא שם:

6 איטלקי - מפרש ר"ת: על שם איטליא של יון ואין לתמוה על הקו"ף כדאשכחנא עזרא ד,ט "שושנכיא" - על שם שושן:

7 היבמה נקנית כו' - תימה דלא תני מניינא כדלעיל, וליתני "נקנית בדרך אחד וקונה עצמה בשני דרכים" וכמו מניינא דלעיל למעוטי כדאמרינן בגמרא האי מניינא נמי למעוטי דרישא למעוטי כסף ושטר, כדדריש לקמן קידושין יד. "ביאה גומר ואין כסף ושטר גומרין בה". ומניינא דסיפא למעוטי ג"כ דלא נילף מק"ו מאשה כדאמרינן בגמ' שם דדרשינן "נעלו- אין, מידי אחרינא- לא". וי"ל דבחדא מילתא אין לשנות מניינא. ואע"ג דגבי אתרוג תנן "ששוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד"- התם בא לפרש דברים החולקים בו. ומאחר דלא תנא מניינא ביבמה לא חש לשנות מניינא בעבד עברי וכנעני, אי נמי משום דלא איצטריך למיתני בהם מניינא למעוטי מידי :

8 מאי שנא הכא דתנן האישה נקנית - המ"ל אגב דבעי למיתני סיפא "וקונה את עצמה" דלא שייך התם לשון קדושין וכה"ג משני בסמוך. ומיהו אומר הר"ר מנוח דה"מ למיתני "וניתרת בשני דרכים" דגבי קדושין שייך לשון היתר:

9 משום דקבעי למיתני כסף - והכא לא שייך למיפרך ותנא תרתי אטו חדא, כדפריך לקמן, דלשון קניין שייך נמי בשטר וביאה. ולא היה תמוה על לשון קניין, אלא משום דלקמן תנא לשון קדושין והכא תנא לשון קניין. אי נמי בשטר נמי אשכחן לשון קניין דכתיב "ואקח את ספר המקנה" ירמיהו ל״ב:י״א :

10 וכסף מנלן גמר קיחה קיחה משדה עפרון - ואם תאמר: ומה צריך לכל זה, לא היה צריך לומר אלא "כסף איקרי קניין, דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וכתיב השדה אשר קנה אברהם אי נמי שדות בכסף יקנו" ? וי"ל דבהכי לא סגי דנהי דכסף השדה איקרי קניין- כסף דאשה לא איקרי קניין, לכך צריך להביא ראיה דאותו כסף דגמרינן אשה מיניה אקרי קניין :

11 וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני - אינו חושש אלא שמוצא לשון קיחה, אע"ג דלא דמי: דקיחה דהכא קיימא אכסף של שדה, וקיחה דאשה לא קיימא אכסף של אשה אלא אאשה עצמה. וא"ת: וליתני "האשה נקחת" שהוא לישנא דקרא טפי, דכתיב "כי יקח", ותנן נמי עירובין כו: "הכל נקח בכסף מעשר", וביאה שייך נמי לשון קיחה דכתיב ויקרא כ,יז "ואיש אשר יקח את אחותו"? וי"ל דלא שייך למיתני סיפא "ולוקחת עצמה בב' דרכים":

12 אי נמי שדות בכסף יקנו - והא דלא מייתי קנין שנכתב בתורה "מכסף מקנתו" ויקרא כה,נא משום דבעי לאתויי קנין דשדה. וקשה: א"כ ה"ל לאתויי "השדה אשר קנה אברהם"! וי"ל: דמההיא ליכא למידק, דאיכא למימר "השדה אשר קנה אברהם" בחזקה או בשטר - דהא לא כתיב "השדה אשר קנה בכסף".

13 דאסר לה אכולי עלמא כהקדש - והרי את מקודשת לי, כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי כמו נדרים מח. "הרי הן מקודשין לשמיים" להיות לשמיים. ופשטא דמילתא: מקודשת לי, מיוחדת לי, ומזומנת לי. ומיהו: אם היה אומר "טלית זו מקודש לי" אין נראה שיועיל, דגבי אשה במה דמתיחדת להיות לו היא נאסרת לכל, אבל בככר וטלית לא שייך למימר הכי.

14 אי תנא קונה ה"א בעל כרחה - ואע"ג דתני "האיש מקדש" דמשמע בע"כ, היינו משום דכבר אשמועינן הכא דבע"כ לא. והא דקתני "היבמה נקנית" ולא קתני "היבם קונה" בע"כ - איידי דקתני "האשה נקנית" תני נמי סיפא "היבמה נקנית", דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ.

15 ליתני שלושה - פירוש, משום דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה.

16 קשו קראי אהדדי - אע"ג דמצינו כמה דברים שנקראים בלשון זכר ונקבה, דכתיב "יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר" יחזקאל ב,ט וכן "השמש באה" ברא' טו,יז "השמש יצא" שם יט,כג "המחנה האחת והכהו" שם לב,ח, וכן בלשון חכמים מצינו גבי נר שכבתה אין זקוק לה שבת כא. "נר שכבה" שם מד., "הלכה חמורך טרפון" סנהדרין לג. "השוכר את החמור והבריקה והוליכה להר" ב"מ עח. "לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור" כתובות עו. וכהנה רבות. מיהו היכא דאיכא לשנויי משנינן ובקראי נמי יש שום דרשה, אי נמי: לפי שראה המשניות ששינו לשונם אחרי שני הפסוקים היה רוצה לתת בהם טעם ודקדוק עליהם.

17 הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה - וא"ת: מלחמה נמי איקרי לשון נקבה דכתיב "ותכבד המלחמה אל שאול" שמ"א לא, ג "ותוסף עוד המלחמה" שם יט,ח ועוד כי היכי דקאמר דרכו של איש לעשות מלחמה ולא אשה - ה"נ דרכו של איש ללמוד תורה ולא אשה! וי"ל: דלא דמי, דהכא בתורה גופיה קאי דקרי הכתוב בלשון דרך ולא קאי בלומדיה, וכתוב "יצאו אליך" דברים כח,ז אאנשי מלחמה קאי והם האנשים שדרכם לעשות מלחמה.

18 מפני מה אמרה תורה כי יקח וכו' - פירוש: דמשמע בעל כרחה ולא כתיב "כי תלקח" דמשמע מדעתה. ת"י

19 אתרוג שוה לאילן בג' דרכים - פירוש בקונטרס: לערלה ולרבעי ולשביעית, דלעניין שביעית הולכין בפירותיו אחר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. וא"ת: השתא דמשמע דרבעי נוהג באתרוג, א"כ קשה מהכא למ"ד תני כרם רבעי בריש כיצד מברכין ברכות לה. דמשמע דאין רבעי נוהג בשאר אילנות. וי"ל דה"ק: כרם רבעי, כל היכא דמצי למתני והיכא דלא מצי למתני - לא פליגי עליה, דלא פליגי התם לומר שלא יסבור שום תנא נטע רבעי דשמא בר מההיא דאתרוג איכא פלוגתא דתנאי בהדיא בשום מקום ולא נחלקו אלא לסתום המשניות דסוף מס' מעשר שני, ובשאר דוכתין: אי כמאן דסבר ברכות לה. נטע רבעי אי כמאן דסבר כרם רבעי שם, לידע כמאן הלכתא. וי"מ: דאפילו מאן דתני כרם רבעי - מודה בשאר אילנות דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר. ויש לנו נפקותא בדבר: דאי פליגי - דמאן דתני כרם רבעי דווקא, אבל בנטע אין רבעי כלל אפילו מדרבנן, ואמרו: שבת קלט. "כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ" וא"כ עכשיו בחו"ל אין דין רבעי נוהג באילנות, ואי מדרבנן - כ"ע מודו דנוהג בשאר אילנות ה"ה בחו"ל דרבעי נוהג מדרבנן. ומה שפירש הקונטרס: לשביעית אזלינן בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק - משמע מתוך פירושו דבירק אזלינן בתר לקיטה לעניין שביעית. ולא דק, דבמס' שביעית שביעית ג,א תנן "כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב" והקשה רבינו ניסים דבפרק מקום שנהגו פסחים נא: תני איפכא! ותירץ: דבההיא דמס' שביעית דקתני "כל הספיחין מותרין" מיירי בספיחים של ערב שביעית שנכנסו בשביעית, דכיוון שגדלו רובן בשישית הם כשל שישית ומותרים אף לסחורה "חוץ מספיחי כרוב" שהם אסורים לסחורה כדין שביעית או אחר הביעור לאכילה, כדמפרשינן בירושלמי דכל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן אבל ספיחי כרוב - שדרכו לגדל אמהות אהמות - ויש עלין שהם גדלים בשביעית ושמא יקח מן העלין שהן אסורין ויאמר מן האמהות לקחתי. וההיא דמקום שנהגו שם דקתני "כל הספיחים אסורים" מיירי בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דרבי עקיבא דדריש "וכי מאחר שלא נזרע מהיכן אוספין אלא לימד על הספיחים שהן אסורים אפילו לאכילה וכ"ש לסחורה וסבר דספיחים אסורין בשביעית מדאורייתא ואפילו קודם זמן הביעור וכשיצאו למוצאי שביעית אסור מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן וקסבר כל שאר ספיחים אסורים במוצאי שביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה לא גזרינן בהם משום שאר ספיחים דהא מינכרא מילתא ומה שגידל אמהות הרי היא של שביעית ואסור ומה שלא הגיע הרי הוא של מוצאי שביעית ושרי ומאן דחזי לבר אינש דאכל ספיחי כרוב למוצאי שביעית לא אתי למיכל שאר ספיחים דהא שאני משאר ספיחים ולא גזרינן היתירא משום איסורא מ"מ ש"מ דלא אזלינן כלל בירק בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולים מדשרי ספיחי ששית שנכנסו לשביעית וי"ל דנהי דההיא דלא אזלינן בתר לקיטה מ"מ בתר חנטה נמי לא אזלינן אלא הגדל באיסור אסור בהיתר מותר מה שאין כן באתרוג ושאר אילן דאזלינן לגמרי בתר חנטה דאם חנט באיסור אפי' מה שגדל בהיתר אח"כ אסור והשתא לשביעית שוה לאילן דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גידול: