תוספות על כתובות פ״ג ב:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על כתובות פ״ג ע״ב:ד׳ תוספות על כתובות פ״ג ע״ב:ז׳ »

1 יש סדר למשנה על משנה יומא פתח ↗

מפרישין כו' ע"ש. על מלת מביתו דתנן לא פי' הר"ב שום דבר. והוי סגי לתנא לומר מפרישין כ"ג ללשכת וכו'. אמנם בסוגיא ו' ע"א מקשה הש"ס מביתו למה פירש מאשתו למה פירש תבא אשתו עמו וכו' רש"י ומשני תניא ר"י ב"ב אומר שמא תמצא אשתו ספק נדה וכו'. וזה שכתב התוי"ט ד"ה מביתו פי' הרמב"ם מאשתו וכו' בדין ה"ל לאומרו משמיה דגמרא אלא מפני שרצה לפרש דרך אגב כוונת הרמב"ם בפירושו. לפיכך התחיל לכתוב פי' הרמב"ם וכו' וקצת י"ל דלדעת ר' יוחנן לעיל ג' ע"ב דיליף ממלואים דכתיב לעשות לכפר זה מעשה יוה"כ דטעון פרישת שבעה הקשה לר"ל דיליף מסיני דזה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישת ששה והא אנן תנן שבעה והשיב ר"ל מתניתין ר"י ב"ב היא דחייש לטומאת ביתו שמא אם יזקק לאשתו וכו' רש"י משמע דר' יוחנן לא מוקי מתני' כריב"ב דא"ל הכי לא הוי מקשה מידי לר"ל וא"כ על כרחך לר' יוחנן מלת מביתו דתנן אורחיה דמילתא נקט. והנה הרב שמפרש למשנתנו כר' יוחנן לעשות לכפר שכתב והפרשה זו נפקא לן מדכתיב וכו' והיינו ממש כר"י להכי לא נחית לדקדק במלת לביתו: והוי יודע דבסוגיא ו' ע"ב מקשה עוד ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו. רש"י הפרישהו מטומאת המת ולא יהיה כל אדם נכנסים ויוצאים אצלו שמא ימות מת עליו. רש"י אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור כדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחה וביוה"כ כולו קרבן ציבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבועה וקרבנו תלוי בו. רש"י רבינא אמר אפילו תימא טומאת המת דחויה היא בציבור טומאת המת לא שכיחי טומאת ביתו שכיחי. ואיכא למידק לתי' של רבינא יקשה לר' יהודה דאמר בסיפא אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ומפרשינן בגמ' י"ג ע"א דחכמים דפליגי עלה דר"י דמיתה לא שכיחי ור' יהודה חייש למיתה דחדא ע"ש. והוי ליה לר"י לאפלוגי גם ברישא דתנן מפרישין מביתו דוקא אבל שאר כל אדם נכנסים ויוצאין אצלו דמפרישין מטומאת המת. ויתכן לומר דלשיטת רבי יהודה דאמרינן בפסחים ע"ז ע"א דליכא תנא דשמעית ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא ר' יהודה וכו'. גם רבינא ס"ל כתירוצו של רבא רק במילתא דת"ק הוא דפליגי דרבא מפרש דגם ת"ק ס"ל טומאה הותרה בציבור ורבינא דוחה סברת רבא אליבא דת"ק אפילו תימא טומאת המת דחויה וכו'. מיהו לפמ"ש תוס' ד"ה ארת"ח משמיה דרבא וכו' נהי דפסח כיון דאתי בכנופיא חשיב כקרבן ציבור ודוחה את השבת ואת הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין אפילו למ"ד טומאה הותרה הוא בקרבן ציבור גמור הבא בשותפות וכן משמע לקמן בסמוך דאילו של אהרן אע"ג דזימנא קבועה ליה ודחי את השבת ואת הטומאה כקרבן ציבור מ"מ כיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אטהורין וכו'. הדרי קושיין לדוכתה דאמאי לא פליג ר"י ברישא וא"ל דר"י לשיטתיה ס"ל טומאה הותרה בציבור דאכתי קשה הפרישהו מטומאת המת דכשימות מת עליו ואיכא משום אילו של כ"ג ביוה"כ דאינו בא בשותפות והוי טומאה דחויה. הן אמת דמיני' ובי' איכא למידק בהא דמשני משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה. כלומר דאי הוי דחויה בציבור היו צריכין להפרישו ג"כ מטומאת מת וקשה דהא לזאת אומרת דטומאה הותרה וכו' מי ניחא דעדיין צריכין לאפרושי מטומאת מת בשביל אילו ופרו של כ"ג דבא משל עצמו ולא בשותפות ומהדרינן אטהרה בשלמא לתי' ראשון שכתבו תוס' בשם ר"י זאת אומרת וליה לא ס"ל אתי שפיר דמוקמי מתני' דטומאה הותרה בציבור דכל קרבן דקביעי ליה זמן וכמ"ש נמי ברש"י ד"ה הותרה וכו' וקרבן שלו וכו'. וא"כ גם פרו ואילו של כ"ג בכלל דהותרה ולא מהדרינן כלל אטהרה והילכך כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו ולא חיישינן שמא ימות מת עליו דטומאה הותרה וכדאמרן. אבל לתי' השני שכתבו תוס' דגם בזמנו קביעי ליה מהדרינן אטהרה קשיא דה"ל לאפרושי מטומאת מת ומאי הועיל תירוצו של רב תחליפא משמיה דרבא. וגם לפום רהיטא צ"ל לפמ"ש תוס' לקמן ז' ע"א ד"ה כיון דיחיד וכו' דלמ"ד טומאה דחויה היינו מדאורייתא חייבא להדר אטהרה ולמ"ד טומאה הותרה מ"מ מדרבנן מהדרי' אטהרה ע"ש. והלכך אמר משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה ולא מהדרי' בכל מקום אטהרה מדאורייתא אלא מדרבנן והם אמרו דגבי כ"ג שצער הוא לו לישב בדד לא גזרו ואוקמי' אדאורייתא. וכ"ז עולה יפה לתי' ר"י והוא תי' ראשון זאת אומרת וליה לא ס"ל אבל לתי' שני אין לומר הכי דהא רבא ס"ל בהדיא טומאה דחוי' והיינו מדאורייתא מהדרינן אטהרה. עוד רציתי לומר למ"ש תוס' לקמן ח' ע"א ד"ה אי סבר וכו' תימא לימא דאיצטרך הזאה משום אילו של אהרן הקרב ביוה"כ דכיון דיחיד הוא מהדרין אטהרה וי"ל דהנ"מ היכי דנטמא בידו טומאה ודאית אבל בחששא בעלמא כי הכא ודאי למאן דמיקל ואמר היתר הוא בציבור לא הוי מצרכי מידי אפי' ביחיד וכו'. וא"כ י"ל לכאורה ה"נ שלא היו מפרישין אותו מטומאת מת אפילו מחמת פרו ואילו דגבי חששא לא מהדרינן אפילו ביחיד. אמנם יפלא לפ"ז שלא כתבו תוס' לכל זה לעיל במוקדם. וגם אין הנושאים שווים דגבי הזאה דחששא בעלמא הוא שמא נטמא כבר אע"ג שיודע שהוא טהור ודאי אפ"ה מעלה עשו להזות עליו שפיר כתבו התוס' התם אבל בחששא בעלמא וכו'. אכן גבי הפרשה דאם ימות מת עליו הוי ודאי טמא שפיר י"ל דמהדרינן. ותו דכל ז"ש תוס' היינו למ"ד טומאה הותרה אבל לרבא דס"ל גבי פסח. כדמוכח בזבחים. וכן מוכח מרבא בפסחים ע"ט ע"א דאי' שם אמר רב חסדא ל"ש וכו' קסבר ר"ח טומאה דחויה וכו' ורבא אמר אפילו טמאין וכו' דכתיב וכו'. הרי להדיא דרבא ס"ל דחויה מדאורייתא ע"ש ובאמת דה"מ תוס' להקשות ארבא דאמר זאת אומרת טומאה הותרה אדרבא בפסחים דאמר דחויה מדאורייתא ברור דאין חילוק בין חששא ובין ודאי וה"ה בפרו ועגל של אהרן דכוותיה דאין לחלק ואם כה נאמר בכוונת במ"ש ול"נ דאין אנו צריכין לומר דלא ס"ל כסתם מתני' אלא ההיא דהתם לענין פסח איירי וכו' דרצונם לומר דלא פליג רבא בכולהו על המשנה דס"ל הותרה ואיהו ס"ל בסוגיא דזבחים דדחויה כמו שתירץ ר"י אבל מיהת בהא פליג דמתני' ס"ל דאפי' בקרבן יחיד כשזמנו קבוע הותרה בציבור ורבא לא ס"ל הכי. ברם אין דוחק גדול מזה דעכ"פ אפי' כשמודה במקצת צ"ל פירושו דזאת אומרת וליה לא ס"ל וא"כ מה הרויחו תוס' בתירוצם השני. ואשר על כן דברי תוס' בתירוצם השני צריכין ביאור ובתוס' זבחים ל"ג ע"א ד"ה ה"ג לא כתבו אלא תי' הראשון. עוד יש להקשות לפי החילוק שכתבו תוס' בתי' השני לא מקשה הש"ס מידי בסנהדרין י"ב ע"ב על ר' יהודה דאמר מעברין מפני הטומאה כגון שהיה נשיא חולה ואמדוהו למות ערב הפסח וכו' רש"י אלמא אית ליה לר' יהודה טומאה דחויה היא בציבור כלומר בקושי הותרה טומאה בציבור וכל כמה דאפשר להדורי לעשותו בטהרה מהדרין ולכך מעברין כדי שיעשו בטהרה. רש"י. והא תניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר עודו על מצחו מרצה אין עודו על מצחו אינו מרצה אמר לו ר' שמעון כ"ג ביה"כ בבואו לפני ולפנים שאינו לובש בגדי זהב ואם אירע טומאה בקדשים מרצה. רש"י יוכיח שאינו על מצחו ומרצה אמר לו ר' יהודה הנח ליוה"כ שטומאה הותרה בציבור שכולו עבודת ציבור הוא וטומאה הותרה בקרבן ציבור כטהרה גמורה ואין צריך ציץ לרצות אלמא היתר גמור הוא. רש"י ומאי רומיה דהא אע"ג דס"ל לר' יהודה ביוה"כ ובשאר קרבנות ציבור דהותרה מ"מ שפיר אמר דמעברין מפני הטומאה לעשות הפסח בטהרה דלגבי פסח לכ"ע דחוי' הואיל ולית בשותפות של כל ישראל וכמ"ש תוס' אליבא דרבא ה"נ י"ל לר' יהודה. וע"ע מ"ש בס"ד ריש מ"ה פ"א דהוריות. ואשר על כן נראה לומר דלר' יהודה פריך שפיר דע"כ אינו מחלק בכך ממה דהשיב ר' יהודה לר' שמעון הנח ליוה"כ שטומאה הותרה בציבור. וקשה דאכתי שפיר קאמר ליה ר"ש כ"ג ביוה"כ יוכיח וכו' דהיינו מפרו של כ"ג. נהי דמעגל של אהרן והיא עולתו של כ"ג ליכא לאקשויי משום שהיא נעשית בחוץ בבגדי זהב והציץ מרצה. אבל מפרו דנעשית בפנים בבגדי לבן יוכיח שאינו על מצחו ומרצה. וע"ז אין להשיב הנח ליוה"כ שטומאה הותרה בציבור שהרי פרו של כ"ג משלו הוא מביא ואין לכל ישראל שותפות בו אע"כ דר"י ס"ל דאף פרו הותרה והיינו שיש לו דין קרבן ציבור משום דקביע ליה זמנו. ודאתינן להכי הוי פסח נמי בדין ק"צ ממש דקביע זמנו והותרה לגמרי. ומק' הש"ס שפיר רומיה ר"י אדר' יהודה ומזה יצא התועלת דלר' יהודה דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו וחייש למיתה אפ"ה לא פליג ארישא דמילתא. דלשיטתיה אזיל דגם פרו ועגל של כ"ג הותרה משום דקביעי להו זמנם. ומהכוללת כל הדברים הנ"ל אמרתי לולא דברי תו' יש לפרש הסוגיא באופן שיונח דלא תקשי רבא דהכא אדרבא בזבחים. וגם ליישב כוונת השאלה ששאל הש"ס הפרישהו מטומאת המת דלכאורה איכא למידק שהרי הת"ק לא חייש למיתה שהרי בשביל כך פליג דאין מתקנין לו אשה אחרת ומבואר לקמן י"ג ע"א דרבנן לא חיישו למיתה. עוד יש לדקדק לישנא דרבינא דאמר אפי' תימא טומאת המת דחויה וכו' ולא אמר לעולם טומאת המת דחויה כדרך הש"ס ברוב מקומות דקאמר לעולם ונוכל לומר דכל עיקר השאלה ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת היינו לר' יהודה דחייש למיתה למה לא פליג ג"כ דמפרישין שלא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאים אצלו. ומשני רבא זאת אומרת כלומר לדעת ר' יהודה דטומאה הותרה בציבור ואע"ג דשמעינן ליה לר' יהודה דהשיב כך בברייתא הנח ליוה"כ דטומאה וכו' מ"מ אמר רבא זאת אומרת וכו' דמן המשנה דהכא מוכח נמי דס"ל לר"י הכי. ומה גם דבברייתא אינו מפורש דס"ל לר"י דאפי' בפרו ועגל של כ"ג הותרה דכבר אפשר לומר דמודה ר"י באם נטמא פרו ועגל ויש אחרת אומר ומביאין אחרת תחתיה ואם אין שם אלא הוא אומרין לו הוי פקח ושתוק ועיין תוס' ז' ע"ב ד"ה מכלל דר"ש סבר וכו' וע"ז השיב רבינא אפי' תימא וכו' כלומר דממתני' דהכא אין ראיה דס"ל לר"י דהותרה דאפילו תימא דס"ל לר"י דחויה נמי אתי שפיר טומאת המת לא שכיחא ועד כאן לא שמענו דר"י חייש למיתה אלא באשתו והיינו דבנשים שכיחא כמ"ש תוס' בכתובות נ"ב ע"א ד"ה רצה וכו' בשם הירושלמי וכ"כ עוד שם פ"ג ע"ב ד"ה מיתה וכו' אבל בגברי מודה ר"י דלא שכיחי. ודע דמ"ש רש"י ו' ע"ב ד"ה הותרה היא בציבור כדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחה וכו' משמע דכל קרבנות ציבור מפסח ילפינן צ"ע דבפסחים ע"ז ע"א מסיק להדיא דבכל קרבנות ציבור צריכין קרא אלה תעשו לה' במועדיכם ומפסח לא ילפינן דענוש כרת. ויש עוד דברים הדברים בענין זה והארכתי במקום אחר:

1 משך חכמה פתח ↗

פרו ורבו וכו' לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפו"ר וחייבה רק אנשים כי משפטי ד' ודרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה ההיתר כמו שאמרו פרק כל הבשר ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה וקודם הזהירה וחייבה לאכול, וכן לא מנעה המשגל מכל בריה לבד ממשה רבינו לפי שלא היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו ויותר מזה במלחמה בעת הנצחון לגודל החום והרחבת הלב ידע אל דעות כי אז לא יתכן לעצור בעד הרוח בעת חשקו באשה יפ"ת והתירה התורה יפ"ת א"א וכמאמרם לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר וכבר האריך בזה מחבר אחד ומצאנו איך היה זאת לאבן פינה לאבות הקבלה שפטרו מיבום מי שמתו בניו אח"כ משום דרכיה דרכי נועם וא"כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה ומשום זה אמרו מיתה שכיחא עיין תוס' כתובות פ"ג ע"ב ד"ה מיתה שכיחא לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אשה. וכן מותרת לשתות כוס עיקרין וכעובדא דיהודית דביתהו דר"ח סוף הבא ע"י רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש ומצאנו לרחל שאמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף סוף פרק הבא ע"י דאין נשים מצוות בפו"ר מהכא אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו היינו דבאדם וחוה שבירך אותן קודם החטא שלא היה לה צער לידה היה מצוות שניהם בפו"ר ואמר להם פרו ורבו אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה והיא רוב פעמים מסתכנת מזה עד כי אמרו אשה נשבעת שלא תזדקק כו' לכן בנח אף דכתיב ויאמר להם פרו ורבו הלא כתיב קודם ויברך את נח ואת בניו אבל נשיהם לא הזכיר שאינם בכלל מצוה דפו"ר, וביעקב קאמר פרה ורבה וזה נכון ובמהרש"א סנהדרין נ"ח הניח זה בויש ליישב וכוון לזה ודו"ק.

1 רש"ש על כתובות פתח ↗

תד"ה רצה. לפי שהנשים ממהרות למות כו'. עי' לקמן פג ב תד"ה מיתה שכיחא:

2 הפלאה על כתובות פתח ↗

תוס' ד"ה מכירה לא שכיחא וכו'. משום שבח בית אביה וכו'. והא דלא מפרשי דלא שכיחא משום דלכתחלה לא תמכור כדמשמע מדבריהם בד"ה ר' אשי וכו' וכן הקשה בספר פני יהושע ולכאורה היה נראה מזה ראיה לדברי מהרש"א ז"ל שם דדעת הבעל הוא אפילו על מכירה לכתחלה ע"ש. ועיין מ"ש במתניתין דמשמע דס"ל להתוס' כן אמנם העיקר נראה לפענ"ד דכוונתם לתרץ בזה הא דלא משני אביי קושיא קמייתא ואימא מפירי נמי משום דמכירה לא שכיחא וצ"ל כמ"ש לעיל דלפי הטעם דמכירה לא שכיח הוא משום שבח בית אביה לא הוי מצי לשנוי לעיל בקושיא ואימא מפירי משום דמכירה לא שכיחא דהא יכולה למכור על אחר מיתתה. משא"כ בקושיא שניה ואימא מירושה לא שייך זה דכיון דלא תמכור בחייה עדיפא ליה יותר משיסלק את עצמו מירושתה לגמרי אפילו לא תמכור כלל. ולפי זה א"ש טפי שינויא דלעיל דבוצינא טב מקרא אף שיכולה למכור מיד ויפסיד גם הפירות. אלא דמכירה בחייה לא שכיח משום בית אביה ואם תמכור על לאחר מיתתה שפיר בוצינא טב מקרא ודוק:

3 תוספתא כפשוטה על כתובות פתח ↗

9-10. ורבותינו חזרו ונמנו בנכסים שנפלו עד שלא נשאת, ונשאת שאם מכרה ונתנה בטל. וכ"ה בד, וכע"ז בירושלמי פ"ח ה"ב, ל"ב ע"א. אבל בכי"ע ובקג"נ: שאם מכרה בכי"ע: שמכרה ונתנה קיים. וכנראה שיש כאן ט"ס ואשגרה מלעיל. ובבבלי ע"ח ב': רב ושמואל דאמרי תרוייהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה, בין שנפלו נכסים משנתארסה, וניסת, הבעל מוציא מיד הלקוחות. כמאן דלא כר' יהודה ודלא כר חנינא בן עקביה ? אינהו דאמרי כרבותינו, דתניא רבותינו חזרו ונמנו בין שנפלו לה עד שלא תתארס, ובין שנפלו לה משנתארסה, וניסת, הבעל מוציא מיד הלקוחות. ועיין בריטב"א ע"ח ב' ובשטמ"ק שם, ד"ה אינהו. ולפי הגירסא בתוספתא ובירושלמי, חידשו רב ושמואל שאפילו בנכסים שנפלו לה עד שלא נתארסה ונישאת מכרה בטל. ועיין בתוספות ע"ח ב', ד"ה לא, ע"ח א', ד"ה האשה.ובירושלמי הנ"ל סה"ב הסיקו: רבותינו הורו חזרו ונמנו, שעד שלא נמנו לא היו חולקין עלוי כלומר, על רבן גמליאל.19עיי"ש בירושלמי בדברי ר' אמי. ועיין בירושלמי פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד, מה שאמר שם ר' אימי בשם ר' יוחנן, ובפ"מ שם, ד"ה בדין היה. ומכאן מוכח שהירושלמי פירש שהחכמים שאמרו לר"ג, לא אמרו כן אלא דרך שאלה בלבד, אבל למעשה לא חלקו עליו, כמו שכתב הריב"ש בסוגיין לפי שטמ"ק כאן. וכן ברא"ה רפ"ט: דאע"ג דאמרי' אמרו לו הואיל וזכה באשה וכו', בעיא הוא דקא בעו לה ולא חש לה רבן גמליאל וכו'. וכן פירשו כמה מן הראשונים, עיין רמב"ן, רשב"א והביאו בשטמ"ק בסוגיין ע"ח ב', ר"ן ונ"י בריש פ"ט, והוא דלא כפירוש התוספות ע"ח ב', ד"ה לא, והרא"ש ברפ"ט שבנכסים שנפלו עד שלא נשאת כלומר, משנתארסה ונישאת מכרה בטל לשיטת החכמים שאמרו לו לר"ג. ובמשנתנו רפ"ט אמרו: אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, שאם מכרה ונתנה קיים, והעמידוה בבבלי פ"ג א' בכותב לה ועודה ארוסה וכן מוכח גם בירושלמי רפ"ח שם, וקשה הרי משנתנו נשנתה לפני מניין רבותינו, ואפילו בלא כתב לה מכרה קיים ? ולפי הירושלמי הרי אין שום חולק על ר"ג לפני המניין הנ"ל ? כבר תירצה הרשב"א הנ"ל: דנ"מ למכור לכתחילה, דאילו לא התנה לא תמכור לכתחילה וכו', והשתא אפילו לכתחילה יועצין אותה שתמכור. וכן כתב בתיו"ט רפ"ט מדעתו, עיי"ש. ועיין בתוספות פ"ג ב', ד"ה רב אשי, ובתוספות הרא"ש, ד"ה למה. ועיין בתוספות ר' עקיבא איגר מה שתמה על בעל תיו"ט הנ"ל, וכן כתב גם הריטב"א ברפ"ט. ועיין בחי' הרמב"ן, הרא"ה ועוד שתירצו תירוץ אחר, עיי"ש.

3 פני יהושע פתח ↗

בתוספות בד"ה רב אשי אמר כו' למאי דלית ליה לרב אשי יד בעה"ש על התחתונה כו' עכ"ל. לכאורה נראה דמשמע להו דרב אשי לית ליה הכא דיד בעה"ש על התחתונה והיינו משום דכיון דאוקמינן למתניתין בכותב לה ועודה ארוסה שעדיין בשעת כתיבת השטר לא היה מוחזק בשום דבר אלא דעכשיו לאחר הנשואין רוצה לערער ולעכב על ידה והיא מוציאה השטר א"ל דזה השטר הוא כמו שובר דאמרינן יד בעל השובר על העליונה. וא"כ היינו דקשיא להו כיון דידה על העליונה לפי שהיא מוחזקת א"כ תמכור אף לכתחלה כנ"ל בכוונת התוס' אלא דבאמת יש לתרץ קושית התוספות דרב אשי נמי אית ליה דיד בעה"ש על התחתונה אלא דאפ"ה לא סגי ליה בשינויא דאביי אי משום דלא משמע ליה האי שינויא דמיתה שכיח מכירה לא שכיח ואי משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דאי ס"ד דטעמא משום דיד בעה"ש על התחתונה לא הו"ל למיתני בלישנא פסיקא דאם מכרה ונתנה קיים אלא דהכל תלוי בדעת הבעל מה שיאמר שלאותו דבר נתכוון נשמע לו מש"ה איצטריך לטעמא אחרינא ודו"ק. מיהו למאי דפשיטא להו הכא דלכתחילה לא תמכור א"כ לא הוו צריכי לפרש בד"ה מכרה לא שכיח משום שבח בית אביה אלא דלא שכיח משום דלכתחלה לא תמכור ודו"ק:

3 קובץ על היד החזקה על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

ועודה ארוסה וכו'. ובמתני' שאם מכרה ונתנה קיים והקש' הר"ן דהא בלאו תנאי נמי הכי דינא כדתנן בפ"ח עד שלא נשאת ונשאת אם מכרה ונתנה קיים מפאת קוש' זו הוכיח דהך תנאי מהני אפי' לנכסים שנפלו לה אחר שנשאת ולשי' הר"י שהביא הטור אה"ע סי' צ"ג שאין תנאי בעודה ארוסה מועיל בנכסים שנפלו לה משנשאת עי' תי"ט במתני' ד"ה שאם מכרה וכו' ובאס"ז ר"פ האשה מביא תי' זה בשם הרשב"א דרשאי למכור לכתחילה והריב"ש סתר לה דא"כ למה לא תני במתני' תמכור לכתחילה ובאמת הרא"ש כ' לשי' ר"י דמתני' דהכי אתי' כאמרו לו ועי' בתוס' כתובות דף פ"ג ע"ב ד"ה ר"א יראה מדבריהם דפי' דמתני' לא הוי לכתחילה דאלו ס"ל דמתני' לאו דוקא אפי' לכתחילה א"כ גם לר"א ל"ד ואפשר דבאמת ר"א ואבי' פליגי בסברת ר"י ורבינו דלאבי' מוכרח דעת רבינו דהא וודאי לא תמכור לכתחילה והר"י הוכיח סברתו מר"א ליישב קוש' התוס' ועי' ב"ח אה"ע סי' צ"ב שכ' על דברי התוס' הנ"ל הגהה מאיזה תלמיד ואין צורך ודוק.

5 מיתה שכיחא - שמא משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה:

6 מכירה לא שכיחא - שקשה לה למכור משום שבח בית אביה:

7 רב אשי אמר בנכסייך ולא בפירותיהן - למאי דלית ליה לרב אשי יד בעל השטר על התחתונה תימה אמאי קתני שאם מכרה ונתנה קיים בדיעבד לכתחילה נמי תמכור:

1 גליון הש"ס פתח ↗

תוס' ד"ה מיתה וכו' מסתכנת בלידה. עיין שער המלך פ"ד הט"ז מהל' סוכה בסופו:

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

842 כמו שאמרו במדרש ויק"ר כז, ב "רוה"ק אומרת 'מי הקדימני ואשלם' איוב מא, ג, מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה. מי מלל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר. מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג. מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית. מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום. מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים. מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית. מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לו שדה. מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן. מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה. מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה", הרי הקב"ה נותן לאדם את האמצעיים בכדי שיוכל לקיים את צוואתו עיין במאירי והאברבנאל שהביאו מדרש זה לביאור המשנה. ועל קיום מצות אמרו חכמים ע"ז ג. "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו". והחפץ חיים כתב בהקדמה להלכות אסורי לשון הרע בזה"ל: "התורה ירדה לסוף דעת האדם, שבכחו להיות נזהר מזה העון של לשה"ר, דאי לאו הכי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו". ובמשך חכמה בראשית ט, ז כתב: "פרו ורבו וכו' - לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפו"ר וחייבה רק אנשים יבמות סד:, כי משפטי ה' ודרכיו 'דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' משלי ג, יז. ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל. ומכל דבר האסור, לא מנעה התורה בסוגה ההיתר, כמו שאמרו פרק כל הבשר חולין קט:. ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה ויקרא כג, כז, וקודם הזהירה וחייבה לאכול ברכות ח:. וכן לא מנעה המשגל מכל בריה לבד ממשה רבינו שבת פז.... וא"כ נשים שמסתכנות בעיבור ולידה, ומשום זה אמרו מיתה שכיחא תוספות כתובות פג: ד"ה מיתה... לא גזרה התורה לצוות לפרות ולרבות על אשה", ושם מוסיף בזה דברים.

1 רש"ש על מכות פתח ↗

רש"י ד"ה כיצד שמין. שהוא אוכל פירות הקרקע כו'. ר"ל דהעדים רצו להוציא את השדה מידו לסילוק כתובתה ועתה שהוזמו אם היה רוצה למכור זכותו היה מוסרה תיכף ללוקח לאכילת פירות וגופה אם תמות בחייו וז"פ ותימה על המע"מ שכ' שלא הבין ודע שנוכל עוד לומר טעם יפוי זכותו מזכותה דדרך נשים על הרוב למות קודם בעליהן כמ"ש התוס' בכתובות פ"ג ב' ד"ה מיתה וכן הרמב"ם בפיה"מ לנדה פ"ה מ"ו:

3 הפלאה על כתובות פתח ↗

תוס' ד"ה ר' אשי וכו' למאן דל"ל וכו'. באמת צריך להבין דבריהם וכי ל"ל לר' אשי בעלמא יד בעל השטר על התחתונה כמו שכתב מהרש"א ז"ל. ובספר פני יהושע כתב דמשמע להו דס"ל לר' אשי דהשטר הוי כמו שובר כיון דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה ובשובר אמרינן ידו על העליונה. והנה לפמ"ש הש"ך בח"מ סימן מ"ב סעיף ח' דכל היכא דליכא הכחשה ביניהן אלא דהספק הוא במשמעות לשון השובר אף בשובר אמרינן ידו על התחתונה. א"כ צ"ל דמשמע ליה לר' אשי דאפילו היא טוענת שסילק עצמו בפירוש מכל מילי אינה נאמנת דכיון דאיכא הכחשה ס"ל לר' אשי דהוי כשובר דידו על העליונה. וכן משמע מלשון הש"ס ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך. דמשמע דגם המקשה ידע דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה. אלא דבטוענת שסילק עצמו בפירוש. הוי סבר דהוי כשובר כדמשמע לעיל לר' אשי באמת ובזה יש לומר דאביי לשיטתיה דמשמע לעיל דס"ל כר' יוסף דבעורר מדין ודברים קנו מידו. ולפמ"ש לעיל דאביי מפרש מתניתין בקנו מידו ובעומד. א"כ אין הקושיא אלא במשמעות לשון השטר. בזה שפיר ס"ל לאביי דיד בעל השטר על התחתונה כמ"ש הש"ך כנ"ל. אבל רב אשי לשיטתיה דמשמע לעיל דקיבל מאמימר דמגופה של קרקע קנו מידו אפילו בעורר. ומוקי מתניתין בעורר. דהיינו שהם מכחישים זה את זה במה היה התנאי. בזה ס"ל לר"א שפיר דיד בעל השובר על העליונה כנ"ל. ולפי שיטת הרמב"ם דמפרש מגופה של קרקע קנו מידו היינו מכל מילי. כבר כתבנו לעיל דיש לומר דמפרש דאף לרב יוסף דאמר מדין ודברים קנו מידו ע"כ מועיל לשון גרוע בקנו מידו אפילו בנשואה כדמשני לקמן דף צ"ה. וא"צ לזה שנדחקו התוס' שם ד"ה הב"ע וכו'. אלא דלר' נחמן דאמר מגופה של קרקע קנו מידו. היינו שסילק עצמו מכל מילי. וא"כ לאביי דס"ל כר' יוסף א"צ לאוקימתא דר' ינאי לעיל בכותב ועודה ארוסה. אלא דמיירי בנשואה וקנו מידו ולכך מהני לשון גרוע לסלק מדבר אחר יש לומר גם כן דאביי ור"א לשיטתייהו אזלי כיון דמיירי בנשואה דידו כידה שפיר קאמר אביי דיד בעל השטר על התחתונה. ור' אשי לשיטתייהו דמשמע לעיל דקיבל מאמימר דס"ל דמגופה של קרקע קנו מידו אפילו בעורר והיינו מכל מילי לשיטת הרמב"ם. וא"א לאוקמא מתניתין בקנו מידו אלא בכותב ועודה ארוסה כר' ינאי והוי כשובר דידו על העליונה כמ"ש בספר פני יהושע דדוקא בכותב ועודה ארוסה ה"ל דין שובר דידה על העליונה וממילא דמתורץ בזה מה שדקדקנו לעיל דף נ"ו דפריך שם והרי פירות דרבנן וכו' ומאי מקשה הא לר' ינאי דמוקי בכותב ועודה ארוסה ה"ל תחלת חופה דמודה ביה ר' יהודה דלא עביד חיזוק. ולפמ"ש א"ש דהא אביי הוא דמשני שם לכל יש כתובה וכו'. ומסתמא אביי בעצמו הוא המקשה שם כמ"ש התוס' בר"פ אלו מציאות וכמה דוכתין דבסוגיא כזו יש לומר דאביי בעצמו הוא המקשה ואביי לשיטתיה דמוקי מתניתין דהכותב בנשואה וקנו מידו דה"ל סוף חופה. ובזה מתורץ מה שדקדקנו לעיל דמנ"ל להש"ס לעיל דף נ"ו ע"ב להקשות מפירות דדילמא באמת יכול לחזור בו. דכל זמן שלא חזר בו לא שייך בו חיזוק כמו בעונה. ולפמ"ש א"ש דהא אביי מוקי מתניתין בעורר. ש"מ דאין יכול לחזור בו. אבל לפמ"ש בשיטת התוס' דאביי מוקי מתניתין בעומד קשה מסוגיא דהתם. ועיין בסמוך. ודוק:

3 רש״ש פתח ↗

תד"ה רב אשי. תימה אמאי קתני שאם מכרה כו'. לפמש"כ הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ם דמהני אפי' לנכסים שנפלו לה משנשאת דבל"ה מכרה בטל ע"ש. י"ל דלהכי קתני לשון דיעבד לאשמעינן הא ואה"נ דאפי' לכתחלה. וכן לפמש"כ התוס' לעיל עח ב בד"ה לא כר"י. י"ל דאתי לאשמעינן בזה כאמרו לו:

3 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי כתובות פתח ↗

הכותב. א"כ למה כתב לה דין ודברים וכו' שאם מכרה ונתנה קיים. וא"ת לר"י בשם ר' ינאי דמוקי למתני' בשלא כנס א"כ אפי' לא כתב לה מכרה קיים בין לב"ש בין לב"ה בר"פ האשה שנפלו וא"ל דמהני הכתיבה אפי' מכרה לאחר שניסת קיים ומתני' אתיא כאמרו לו דר"ג בפ' האשה דסברי בשלא כתב לה ואפי' בדיעבד אם מכרה לאחר שניסת מכרה בטל. דהא אמרי' בסוגיין דבשכתב לה מן האירוסין ומכרה מן הנישואין לב"ה לא תמכור ואמרו לו דר"ג מסתמא לא פליגי אב"ה וי"ל הא דתנן אם מכרה ונתנה קיים לאו דווקא אלא אפי' לכתחלה תמכור וכ"מ בסוגיין וכמ"ש שם בקונט' בד"ה ע"ד דב"ה וכו' ע"ש. מיהו בתו' ובהרא"ש לא משמע כן. ועיין בא"ה ר"ס צ"ב בב"ש שם מיהו בתוס' דף פ"ג ע"ב בד"ה רב אשי וכו' משמע דאף רב אשי מפרש אם מכרה וכו' היינו אפילו לכתחלה שכתבו למאי דלית ליה לרב אשי יד בעל השטר על התחתונה תימא אמאי קתני שאם מכרה קיים בדיעבד לכתחלה נמי תמכור ע"כ. ונ"ל דקסבר רב אשי כיון דלשון דו"ד וכו' לשון גרוע הוא הלכך לא מהני אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא. וטעמא דרב אשי דקסבר הכא דלא אמרי' יד בעה"ש על התחתונה משום דהויא מחילה וכ"כ הרא"ה והריטב"א דלא כמ"ש המהרש"א לפרש דברי התוס' ע"ש:

« תוספות על כתובות פ״ג ע״ב:ד׳ תוספות על כתובות פ״ג ע״ב:ז׳ »