תוספות על כתובות ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על כתובות ז׳ ע״ב:י״א תוספות על כתובות ט׳ ע״א:א׳ »

1 חידושי הלכות על מסכת כתובות פתח ↗

תד"ה שהכל ברא כו' ועל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פי' בקונטרס טעם אחר כו' עכ"ל לכאורה בשהכל ברא לכבודו מה שמתחלת בברוך לפי שאינה סמוכה אלא לבורא פ"ה ולא שייך בזה סמוכה דא"כ תקשי ליה נמי קידוש והבדלה ומה שאינו מסיים בה בברוך פרש"י ג"כ משום דהוי ברכה קצרה כברכת המצות והפירות אבל ר"ל בשהכל ברא לכבודו דלא חשיב ברכת יוצר האדם שאחריה כברכה הסמוכה שהרי מתחיל בה בברוך וכן בברכת יוצר האדם דלא חשיב ברכת אשר יצר שאחריה כברכה הסמוכה שהרי מתחיל בה בברוך על זה נתן רש"י טעם אחר דהיינו לפי שאינן מן הסדר ואינן מקריין סמוכות כי הסדר מתחיל מאשר יצר אבל לדברי התוספות הוי טעמן לפי שקצרות הן והיה נראה כברכה אחת אילו לא היה מתחיל בברכה שאחריה בברוך ובחידושינו בע"פ כתבנו שם דרך אחר ע"פ דבריהם שם ודו"ק:

1 חכמת שלמה על כתובות פתח ↗

תוס' בד"ה שהכל כו' אעפ"י שכל אחת סמוכה לחבירתה כו'. נ"ב פי' יוצר האדם ואשר יצר ודו"ק:

1 הפלאה על כתובות פתח ↗

בתוס' ד"ה שהכל וכו' הי' נראה ברכה אחת וכו'. לכאורה אינו מובן איך יאמר יוצר האדם בלא פתיחה ובלא חתימה אין זה ברכה כלל ולמה להו למימר משום שנראה כברכה אחת. ואפשר דקושיתם שיאמר בלא מלכות ויהיה כמו סיום ברכה הסמוכה לחברתה דאין בה מלכות. מיהו אכתי מ"ש דנראה כברכה אחת קשה הא כיון דאין בה הפסק מאמר אין לחתום כמו שכפירש"י מידי דהוי אברכת פירות ואברכת המצות. ואפשר דאפ"ה חיישינן לטעות ויותר נראה דהא דקשיא להו שלא יפתח ברכה שניה בברוך היינו שיתקנו להתחיל באיזה מאמר ואחר כך יסיים בא"י יוצר האדם בלא מלכות כמו ברכה הסמוכה לחברתה. ועל זה שפיר תירצו כיון שע"כ יצטרכו לתקן איזה מאמר א"כ כיון שיהיה הפסק מאמר איכא למיטעי שהכל ברכה אחת שפותחת בברוך וחותמת בברוך כדרך ברכה ארוכה שיש בה הפסק מאמר. וק"ל:

9 כתובות פתח ↗

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חֲדָא יְצִירָה הֲוַאי. מָר סָבַר בָּתַר מַחְשָׁבָה אָזְלִינַן, וּמָר סָבַר בָּתַר מַעֲשֶׂה אָזְלִינַן. כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה רָמֵי, כְּתִיב: ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ״, וּכְתִיב: ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״, הָא כֵּיצַד? בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לִבְראוֹת שְׁנַיִם, וּלְבַסּוֹף נִבְרָא אֶחָד.

9 ברכות פתח ↗

הַכֹּל לְטוֹבָה. וְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִהְיוּ דְּבָרָיו שֶׁל אָדָם מוּעָטִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים״. דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב ״וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם״ בִּשְׁנֵי יוֹדִין? — שְׁנֵי יְצָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶחָד יֵצֶר טוֹב וְאֶחָד יֵצֶר רָע. מַתְקִיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּהֵמָה דְּלָא כְּתִיב בַּהּ ״וַיִּיצֶר״ לֵית לַהּ יִצְרָא? וְהָא קָא חֲזֵינַן דְּמַזְּקָא וְנָשְׁכָא וּבָעֲטָא! אֶלָּא כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי ״אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי וְאוֹי לִי מִיִּצְרִי״. אִי נָמֵי כִּדְרַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: דּוּ פַּרְצוּפִין בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״. ״וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע״. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר פַּרְצוּף. וְחַד אָמַר זָנָב. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף — הַיְינוּ דִּכְתִיב ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, מַאי ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״? כִּדְרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: ״אָחוֹר״ — לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, ״וָקֶדֶם״ — לְפוּרְעָנוּת. בִּשְׁלָמָא ״אָחוֹר״ לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית — דְּלָא אִבְּרִי עַד מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אֶלָּא ״וָקֶדֶם״ לְפוּרְעָנוּת, פּוּרְעָנוּת דְּמַאי? אִילֵּימָא פּוּרְעָנוּת דְּנָחָשׁ, וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: בִּגְדוּלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, וּבִקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן. בִּגְדוּלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל — דִּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ וְגוֹ׳״. בִּקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן — בַּתְּחִלָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וּלְבַסּוֹף נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וּלְבַסּוֹף נִתְקַלֵּל אָדָם! אֶלָּא פּוּרְעָנוּת דְּמַבּוּל, דִּכְתִיב: ״וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה״, בְּרֵישָׁא אָדָם וַהֲדַר בְּהֵמָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיִּיצֶר״ בִּשְׁנֵי יוֹדִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, מַאי ״וַיִּיצֶר״? כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: ״אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי אוֹי לִי מִיִּצְרִי״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, מַאי ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״? כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּרַבִּי אֲבָהוּ רָמֵי: כְּתִיב: ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״, וּכְתִיב ״כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״! הָא כֵּיצַד? — בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לִבְרֹאת שְׁנַיִם, וּלְבַסּוֹף לֹא נִבְרָא אֶלָּא אֶחָד. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, מַאי ״וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה״? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵּימָא רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּבֶן״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, מַאי ״וַיִּבֶן״? לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא. דְּדָרֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: מַאי דִּכְתִיב ״וַיִּבֶן ה׳ אֶת הַצֵּלָע״? מְלַמֵּד שֶׁקִּלְּעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה, וֶהֱבִיאָהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן — שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְקַלָּעִיתָא ״בַּנָּיְיתָא״. דָּבָר אַחֵר: ״וַיִּבֶן״, אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מְלַמֵּד שֶׁבְּנָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה כְּבִנְיַן אוֹצָר, מָה אוֹצָר זֶה קָצָר מִלְּמַעְלָה וְרָחָב מִלְּמַטָּה כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַפֵּירוֹת, אַף אִשָּׁה קְצָרָה מִלְּמַעְלָה וּרְחָבָה מִלְּמַטָּה כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַוָּלָד. ״וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם״, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹשְׁבִין לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיַּחֲזוֹר גָּדוֹל עִם קָטָן בְּשׁוֹשְׁבִינוּת, וְאַל יֵרַע לוֹ. וּלְמַאן דְּאָמַר ״פַּרְצוּף״, הֵי מִינַּיְיהוּ סַגִּי בְּרֵישָׁא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא דְּגַבְרָא סַגִּי בְּרֵישָׁא. דְּתַנְיָא: לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּדֶּרֶךְ, וַאֲפִילּוּ אִשְׁתּוֹ. נִזְדַּמְּנָה לוֹ עַל הַגֶּשֶׁר — יְסַלְּקֶנָּה לִצְדָדִין. וְכׇל הָעוֹבֵר אֲחוֹרֵי אִשָּׁה בַּנָּהָר — אֵין לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּרְצֶה מָעוֹת לְאִשָּׁה מִיָּדוֹ לְיָדָהּ כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ, אֲפִילּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. שֶׁנֶּאֱמַר ״יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע״ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אָמַר רַב נַחְמָן: מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ״. מַתְקִיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי אֶלְקָנָה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ״, וְגַבֵּי אֱלִישָׁע, דִּכְתִיב: ״וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ״, הָכִי נָמֵי אַחֲרֶיהָ מַמָּשׁ? אֶלָּא אַחֲרֵי דְבָרֶיהָ וְאַחֲרֵי עֲצָתָהּ, הָכָא נָמֵי אַחֲרֵי דְבָרֶיהָ וְאַחֲרֵי עֲצָתָהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּלְמַאי דְּקָאָמַר רַב נַחְמָן, מָנוֹחַ עַם הָאָרֶץ הָיָה — אֲפִילּוּ בֵּי רַב נָמֵי לָא קְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ״ — וְלֹא לִפְנֵי הָאִישׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲחוֹרֵי אֲרִי וְלֹא אֲחוֹרֵי אִשָּׁה, אֲחוֹרֵי אִשָּׁה וְלֹא אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אֲחוֹרֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא דָּרֵי מִידֵּי, וְאִי דָּרֵי מִידֵּי — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא, וְאִי אִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא רְכִיב חֲמָרָא, אֲבָל רְכִיב חֲמָרָא — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא מַנַּח תְּפִילִּין, אֲבָל מַנַּח תְּפִילִּין — לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רַב: יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתְּחֵי הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּמִין חִטָּה הוּא דּוֹמֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי כְּלָיוֹת יֵשׁ בּוֹ בְּאָדָם, אַחַת יוֹעַצְתּוֹ לְטוֹבָה וְאַחַת יוֹעַצְתּוֹ לְרָעָה. וּמִסְתַּבְּרָא דְּטוֹבָה לִימִינוֹ וְרָעָה לִשְׂמֹאלוֹ, דִּכְתִיב: ״לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, לֵב מֵבִין, לָשׁוֹן מְחַתֵּךְ, פֶּה גּוֹמֵר, וֶשֶׁט מַכְנִיס וּמוֹצִיא כׇּל מִינֵי מַאֲכָל, קָנֶה מוֹצִיא קוֹל,

15 חכמת שלמה פתח ↗

בד"ה רב תנא הוא כו' ומיהו איכא נמי ר' יוחנן שהיה תנא כו'. נ"ב פי' שהוא רבי יוחנן בן נורי ולא אותו סתם רבי יוחנן:

15 פני יהושע פתח ↗

בתוספות בד"ה רב תנא הוא ופליג לא בעי לשנויי וכו' דנראה לו דוחק וכו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין דכיון דלקושטא דמלתא מוקמינן לברייתא דאבלים מן המנין בברכת המזון א"כ מהיכי תיתי לא נוקי הכי אליבא דרב ולענ"ד דלרב ע"כ מלתא דפסיקא קאמר דחתנים לעולם מן המנין ואבלים לעולם אינן מן המנין דאלת"ה קשה אדמפליג בין חתנים לאבלים לפלוג וליתני בדידיה באבלים גופא וליכא למימר דחתנים גופא אתי לאשמעינן בין בברכת המזון בין בברכת החופה דהשתא נמי לא שמעינן מידי דהא איכא למימר להיפך דחתנים דוקא בברכת המזון הם מן המנין ואבלים לעולם אינן מן המנין אלא ע"כ דבתרווייהו מילתא דפסיקא קאמר משא"כ לר' יוחנן אתי שפיר דלדידיה לא מצינן למימר דמילתא דפסיקא קאמר כיון דנקט כל הני מימרא כדמסקינן לא מיבעיא להגרסא שכתבו התוס' בד"ה אלא דחדא מכלל חברתה איתמר א"כ מוקמינן להני תרתי מימרא דרבי יוחנן במאי דמסתבר טפי דהיינו לרחבה ושורה אלא דאפילו אי לא גרסינן אלא ור' יוחנן תלת מימרי קאמר אפ"ה ע"כ מוקמינן תרתי ברחבה וחדא בשורה וכמ"ש התוס' לקמן אבל לית לן למימר דר' יוחנן בברכת המזון נמי קאמר דאינן מן המנין דא"כ לא הו"ל למימר אלא דבברכת המזון אינו מן המנין וממילא ידעינן דכ"ש בהנך כנ"ל נכון ודו"ק:

15 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

?* ולי נראה לומר דאפי' לפי דעת הראשונים ז"ל דעל כל הכהנים נמי יכול לאסור. מ"מ מצינו למימר כמ"ש רבינו הגר"א ז"ל דהטעם דפסק הרמב"ם ז"ל כהמשנה דנדרים דאם אסר על מקצת כהנים יטלו אחרים ולא הני שאסרו עליו. אע"ג דפסק טוה"נ אינה ממון. היינו דמ"מ אסור מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ואע"ג דא"כ תיקשי אמאי פסק באוסר על כל הכהנים יטלו ע"כ. וכרישא דמתני' בנדרים שם. ולפ"ז אמאי יטלו ע"כ ליתסר נמי משום הואיל. נראה לי דיש לחלק בין היכא דאסר על כל הכהנים ובין היכא שאסר על מקצת הכהנים וכמו שאבאר בס"ד. ונבאר ג"כ טעמן של הראשונים ז"ל שלא פירשו כדברי הרמב"ם ז"ל. ובתחילה נבאר מאי דאיתא בפסחים דל"ז א' רב אסי עיסה של מעשר שני לדברי ר"מ פטורה מן החלה לדברי חכמים חייבת בחלה. מצה של מע"ש לדברי ר"מ אינו יוצא י"ח בפסח ולדברי חכמים יוצא י"ח בפסח אתרוג של מע"ש לדברי ר"מ אינו יוצא י"ח ביו"ט לדברי חכמים יוצא י"ח ביו"ט. והנה התוס' שם ד' מ"ו הקשו לר"מ אמאי אינו יוצא י"ח לימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה עיין שם. ונלפע"ד לתרץ קושיתם ז"ל. דהנה הא דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. זהו לא שייך רק להתיר בחרטה. ומש"ה הוי בידו ובדעתו דאי בעי מיחרט. אבל להתיר בפתח לא שייך לומר אי בעי מיתשיל עלה דמי יימר דמשכח פתח. נמצא דלא תליא זה ברצונו ודעתו. וכן מצאתי להגאון בספר חות יאיר סי' ק"ל שכתב כן. וכ"כ בשו"ת הגרע"א ז"ל סי' קמ"ד ע"ש. וכ"כ הגאון מהרי"ט אלגאזי ז"ל פ"ד דחלה ע"ש. וע' בכורות ד' ל"א ובפרש"י שם ודו"ק. ויש לעיין בזה לפי שיטת הריב"ש שהובא בש"ע יו"ד סי' רכ"ח ס"ז וע"ש בט"ז ס"ק י"א ואכמ"ל. ומעתה לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה רק למ"ד פותחין בחרטה. אבל למ"ד אין פותחין בחרטה אלא בפתח דוקא. ודאי לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה דהא אין בידו למצוא פתח. והנה איתא במשנה נדרים ד' כ' נדר בחרם כו' עונשין אותן ומחמירין עליהם דברי ר"מ. ומפרשינן בגמ' מחמירין עליהם דלא פתחינן בחרטה. והנה כבר כתבתי לעיל בס"פ ויצא בס"ד דיש לפרש דר"מ ס"ל כן בכל הנדרים אין פותחין בחרטה. וכן מצאתי בשיטה מקובצת על נדרים הנדפס מחדש שכתב שם כן לחד פירושא ע"ש. ומעתה שפיר קאמר רב אסי דלר"מ אינו יוצא י"ח דליכא למימר הואיל ואי בעי מיתשיל דהא ר"מ סבר אין פותחין בחרטה ולא אמרינן לדידיה הואיל ואי בעי מיתשיל. מיהו לפי דעת הסוברים דגבי נדר בחרם אין פותחין בחרטה אף לדידן דקיי"ל פותחין בחרטה א"כ אין ראיה דר"מ סבר אין פותחין בחרטה מיהו י"ל דרב אסי מרא דשמעתא דהא מילתא. וע' כ"מ פ"ו מה' ביכורי' ובלח"מ פ"ה מה' אישות דהוא רב אסי תלמידו של רב אזיל לטעמי' דסב' בנדרים דכ"א אין פותחין בחרטה ומש"ה ליכא למימר לדידיה הואיל ואי בעי מיתשיל. ומיושב קושית התוס'. והנה בירושלמי פ"ה דמע"ש קאמר שם ר' יוחנן הך מילתא דאמר רב אסי בגמרא דילן דעיסה של מע"ש אי חייבת בחלה תליא במחלוקת ר"מ וחכמים. ומשמע דמדנפשיה קאמר ולא מהברייתא ור' יוחנן גם כן אזיל לטעמיה דסבר אין פותחין בחרטה דהנה איתא בנדרים שם ההוא דאתא לקמיה דר' יוחנן אמר לה אלו הוי ידעת כו' וכתב שם הרב המאירי ז"ל דמדהוצרך ר"י להתיר בפתח ולא התיר בחרטה ש"מ דס"ל אין פותחין בחרטה ע"ש. וכ"כ בש"מ שם. ומעתה כיון דס"ל לר"י אין פותחין בחרטה מש"ה ליכא למימר לדידיה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה וא"ש. מיהו דברי הש"מ והרב המאירי ז"ל שהוכיחו דר' יוחנן סבר אין פותחין בחרטה אינן מוכרחים. דהא י"ל דלא היה לה חרטה דמעיקרא ומש"ה הוצרך לפתח. אבל בחרטה דמעיקרא יש לומר דמודה ר"י דפותחין. וכן כתב בספר הישר לר"ת ז"ל סי' ק"ל ע"ש. וכן איתא בירושלמי נדרים פ' ר"א ר' יוחנן פתח ותהי כו'. ופי' הפ"מ וכן הסכים הק"ע דר"י התיר בחרטה לחודא דסבר פותחין בחרטה. אלא שהק"ע שם פי' עוד פי' אחר דר"י סבר אין פותחין בחרטה ע"ש. וע' ירו' שם ס"פ נערה המאורסה ובחגיגה פ"א ודו"ק. אמנם אפילו נימא דר"י סבר פותחין בחרטה מ"מ י"ל דר' יוחנן אזיל לטעמי' דסבר בחגיגה ד' י"ח דלא אמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחין חזי לי' וכמו שהוכיח הגאון טורי אבן שם. וכ"כ בביאורי רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד סי' ש"ל סק"י דר' יוחנן בירושלמי לית לי' הואיל ע"ש. ומה שיש להאריך בדבריהם ז"ל אכ"מ. ומש"ה לדידי' ליכא למימר גבי עיסה של מע"ש הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' דאזיל לטעמי' דלית לי' הואיל. ולדעת הרי"ף ז"ל פ' אלו עוברין תלי' הך הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' בהך הואיל ואי מקלעי לי' אורחין וע"ש במלחמות הרמב"ן ז"ל. מיהו לפי שיטת רש"י ז"ל בפסחים דף מ"ו דה"ט דמדאורייתא צרכי שבת נעשה ביו"ט משום דקדושה אחת היא וא"כ ר' יוחנן דסבר בביצה דף ד' דשבת ויו"ט שני קדושות הן וכן סבר ג"כ בירושלמי פ"ג דעירובין ובפ"א דביצה ע"כ סבר דצרכי שבת אינן נעשין ביו"ט. וא"כ ע"כ סבר דאמרינן הואיל דאל"ה תיקשי האיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת וכדאי' בסוגיא דפסחים שם. אמנם התו' שם חלקו על רש"י ז"ל וס"ל דאע"ג דשבת ויו"ט שני קדושות מ"מ מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט וא"כ א"ש. ולפרש"י ז"ל לא תיקשי קושית התוס' על ר' יוחנן דאמר עיסה של מע"ש לר"מ פטורה מן החלה נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. דרש"י ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל בפסחים ד' מ"ח דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ע"ש. ועוד י"ל באופ"א עפ"י שיטת רש"י ז"ל בביצה ד' י"ב ע"ש ואכמ"ל. ודע שראיתי להגאון בעל עצי אלמוגים סי' שפ"ו ס"ק כ' שכתב בפשיטו' דלא מהני שאלה למע"ש בירושלים שכבר קלטוהו מחיצות ואסור אפי' בפדיון וכ"ש שאינו יכול לישאל עליו עכ"ד. ולא ידעתי האיך מדמה שאלה לפדיון. ומדברי התוס' מבואר להדיא איפכא שהרי הקשו אמאי לר"מ אינו יוצא י"ח לימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. והא דרב אסי בירושלים מיירי כדאיתא בסוכה דף ל"ה. א"כ מבואר להדיא דס"ל דאפילו בירושלים מהני שאלה וע' רש"י שם ד' ל"ד במשנה ד"ה ואם נטל כשר. וע"ש בר"ן ובהריטב"א. וע' בתוס' שם דף ל"ה ד"ה לפי ובמהרש"ל ובמהרש"א שם ודו"ק. וע' תוס' פסחים ד' ל"ח ד"ה אבל שלפמש"ש אינו מוכרח. אבל מ"מ אין דבריו נכונים. וכמ"ש. והנה יש להקשות ע"ז דא"כ מנ"ל בפסחים שם דר' יהושע ל"ל הואיל וכר"ח. מדסבר דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה וכמ"ש הרי"ף ז"ל שם. דילמא לעולם אית לי' הואיל רק דס"ל אין פותחין בחרטה ומש"ה לא מצי למישאל. וי"ל דהא חזינן בערכין ד' כ"ג דר' יהושע סבר דלא חיישינן לקנוניא מטעם דמצי למישאל עלה. והנה זהו לא שייך רק אי אמרינן פותחין בחרטה. אבל אי אמרינן אין פותחין בחרטה ליכא מיגו דדלמא לית לי' פתח. והכי נראה מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמו' סוף ב"ב. וכ"כ בשו"ת ר' בצלאל סי' ט"ו וכ"כ המח"א ה' צדקה סי' ה' ע"ש. וע' מהרי"ט אלגזי ספ"ד דבכורות ודו"ק. וא"כ מוכח דר' יהושע ס"ל פותחין בחרטה ומש"ה ע"כ לית לי' הואיל. ויש להקשות עוד מנ"ל בערכין שם דר"א סבר אין שאלה בהקדש דלמא סבר יש שאלה בהקדש רק דס"ל אין פותחין בחרטה ומש"ה חייש לקנוניא. וי"ל דהסוגי' סבר כמ"ד בפסחי' דר"א סבר הואיל וא"כ ע"כ אין שאלה בהקדש והנה הראשונים ז"ל הקשו על הא דאמר ר"ה בערכין שם דבבריא חיישינן לקנוניא. ואמאי הא מבואר בסוגיא שם דלמ"ד יש שאלה ל"ח לקנוניא דהא מצי למישאל עלה. ואנן קיי"ל יש שאלה להקדש וא"כ אמאי חייש ר"ה לקנוניא. והנה לפמ"ש לכאורה לק"מ דהא מצינן למימר דר"ה סבר אין פותחין בחרטה ומש"ה חייש לקנוניא דדילמא לית לי' פתח. מיהו מצינו להדיא בנדרים ד' כ"א דר"ה סבר פותחין בחרטה וכ"מ להלן דף ע"ז וע' רש"י שבת ד' קכ"א ד"ה שלמתינהו ומש"ה שפיר הקשו. ועוד דבהך דר"ה בלא"ה לא שייך לומר מי יימר דמשכח פתח דהא מצי לשקר ולומר אדעתא דהכי לא נדרתי. ואע"ג דעובר על נדרו הא כי משקר ואומרמנה לפלוני בידי נמי עובר על נדרו. אבל בההיא דר"א ור"י אי עביד קנוניא אינו עובר על נדרו. דהא מן הדין גובה כתובתה מנכסי הקדש. ואם ישאל על נדרו ויאמר אדעתא דהכי לא נדרת עובר על נדרו וא"כ ליכא מיגו אם לית ליה פתח דלא ניחא לי' לעבור על נדרו. ועפי"ז מיושב מה שהקשה התוי"ט בערכין שם על הסוברים דלפי מאי דקיי"ל יש שאלה נהקדש ל"ח לקנוניא. והא רשב"ג קאמר שם אף הערב לאשה כו'. ומדקאמר אף משמע דסבר נמי כר"א דחיישינן לקנוניא ואמאי הא קיי"ל יש שאלה להקדש ע"כ. ולפי דברינו מיושב קושיתו דהא י"ל דרשב"ג סבר אין פותחין בחרטה ואזיל בשיטת ר"ג אביו דס"ל הכי כדאיתא בנדרים דף ע"ז ומש"ה חייש לקנוניא דדילמא לית לי' פתח. ומזה יש ראיה לדברי הרב המאירי ז"ל דר"י סבר אין פותחין בחרטה דהא ר"י סבר הלכה כרשב"ג במשנה ויש לדחות ודו"ק. ועפי"ז מיושב מאי דקאמר רשב"ג בשבת ד' ל"ב הלכות הקדש כו' ופירש"י ז"ל דהוי לן למיחש דלמא הקדיש נכסיו וחזר בו ע"ש. ולכאורה קשה מה לן למיחש לזה הא מצי למישאל ולא שבק התירא ואכל איסורא ולפי דברינו א"ש דרשב"ג לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה וא"כ הוי לן למיחש דלמא חזר בו ולית לי' פתח. וע' שו"ת הגרע"א ז"ל סי' קמ"ה ודו"ק. והנה יש עוד להוכיח דר"א ור"י ע"כ סברי פותחין בחרטה דהח ר"י קאמר בחגיגה ד' י' דהיתר נדרים ילפינן מבאפי נשבעתי וחוזרני בי. וכן סבר ר"א בסנהדרין ד' ק"י וא"כ מוכח דס"ל פותחין בחרטה. וכ"כ בספר קרבן עדה בפ"ג דנדרים דמ"ד באפי נשבעתי וחוזרני בי ע"כ ס"ל פותחין בחרטה. וע"ש פרש"י בחגיגה שקצת לא משמע כן וע' מהרי"ט ח"ב סי' כ"ו. ונראה דזהו טעמו של ר"ע בסנהדרין שם שהוכיח מקר' דאשר נשבעתי באפי דמתי מדבר אין להם חלק לעוה"ב. ולכאורה קשה הא לפי מאי דקיי"ל היתר נדרים א"כ שפיר י"ל כמה שאמר ר"א דבאפי נשבעתי וחוזרני בי. ולפמ"ש א"ש דס"ל לר"ע אין פותחין בחרטה ומש"ה ל"ל הכי. וע' תוספו' כתובות דף ס"ג ד"ה אדעתא וע' ב"י יו"ד סי' רכ"ח מה שתירץ על קושית התוס' ודו"ק. ועפי"ז יש להקשות על מ"ש הרב המאירי ז"ל דר"י סבר אין פותחין בחרטה. והא ר' יוחנן סבר בסנהדרין שם דמתי מדבר יש להם חלק לעוה"ב. ומבואר שם דמאן דס"ל הכי ע"כ ס"ל באפי נשבעתי וחוזרני בי וא"כ מוכח דס"ל פותחין בחרטה. ואין לומר דס"ל להרב המאירי ז"ל דאפי' למ"ד אין פותחין בחרטה מ"מ אי פתח איהו שרי וכשיטת רב האי גאון ז"ל. דכבר ביארנו בס"ד בס"פ ויצא דהרב המאירי ז"ל לא ס"ל הכי אלא דמה"ת אין פותחין בחרטה ע"ש. מיהו במ"ר ויקרא פ' ל"ב איתא עוד תירוץ על מ"ד מ"מ יש להם חלק לעוה"ב דמפרש דלמנוחה זו אינן באין. אבל באין למנוחה אחרת. וא"כ י"ל דר' יוחנן נמי סבר הכי וע' סנהדרין ד' ל"ח ודו"ק. ובאדר"נ פל"ו איתא שם דר"ג נמי סבר דמ"מ באין לחיי עוה"ב. ואע"ג דר"ג סבר בנדרים ד' ע"ז אין פותחין בחרטה. וע"ש עוד תירוץ על קרא דאשר נשבעתי באפי. אלא שבאדר"נ הגירסא דלא כגירסת ש"ס דילן ע"ש וע' מ"ר שמות פ' מ"ג ודו"ק: ובזה מתורץ קושית התוס' בשבועות ד' כ"ד ד"ה שלא ותימא אמאי לא פריך נמי לר' יוחנן מהכא ע"ש. ולפי דברי הרב המאירי ז"ל דר' יוחנן סבר אין פותחין בחרטה א"ש דהנה כבר ביארתי בס"פ ויצא בס"ד דהא דפריך בשבועות שם והרי הקדש אינה קושיא רק למ"ד פותחין בחרטה אבל למ"ד אין פותחין בחרטה לק"מ ע"ש. ומעתה א"ש דלר"י ליכא קושיא מהך משנה דהא י"ל כמה דמשני שם דמידי דאיתא בשאלה לא קתני ומאי דפריך והרי הקדש אינה קושיא לדידי' דהא סבר אין פותחין בחרטה משא"כ לרבא דסבר בנדרים ד' כ"ב פותחין בחרטה פריך שפיר. וזהו דלא פריך ג"כ על שמואל דסבר ג"כ בשבועות שם כרבא דאמרינן איסור כולל אף באיסור הבא ע"י עצמו. והיינו משום דמשמע בכתובות דף ע"א דשמואל סובר אין פותחין בחרטה ע"ש ומש"ה לק"מ לדידי'. וע' בירושלמי בכתובות שם ודו"ק אלא שמ"מ קשה דהוי לי' למיפרך בשבועות שם לרב דסבר שם ג"כ כרבא דאמרינן איסור כולל אף באיסור הבא ע"י עצמו. ורב הא סובר פותחין בחרטה כמו שיבואר להלן בס"ד וא"כ הוי מצי למפרך לדידי' אלא שי"ל דרב תנא הוא ופליג ונראה דהתו' בשבועות שהקשו דאמאי לא פריך נמי לר' יוחנן מהכא היינו משום דאזלי בשיטת ר"ת ז"ל דר"י סבר פותחין בחרטה ומש"ה שפיר הקשו. וזהו שדקדקו להקשות דוקא לר' יוחנן ולא הקשו ג"כ לשמואל והיינו כמ"ש דשמואל סבר אין פותחין בחרטה ולא קשה לדידי' וע' תוס' כתובות ד' ח' ד"ה רב ודו"ק. ועפ"י מ"ש מיושב מה שפסק הרמב"ם ז"ל דעיסה של מע"ש חייבת בחלה. ומצה של מע"ש יצא י"ח. וכן אתרוג של מע"ש יוצא י"ח. ולכאורה תמוה הא קיי"ל כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא. וכבר הקשו עליו ז"ל. ולפמ"ש א"ש דלפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה ואמרינן הואיל אף לר"מ יש לו בה דין ממון ומש"ה חייבת בחלה ויי"ח במצה ואתרוג. וע' שעה"מ פ"ו מה' חמץ ומצה ובפ"ח מה' לולב ודו"ק. ובזה מיושב מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' בכורות דבהמה של מע"ש חייבת בבכורה. והקשה הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל הא איתא בירושלמי פ"א דמע"ש ר"י בשם יוחנן בהמת מע"ש לר"מ פטורה מן הבכורה לר"י חייבת. והשתא כיון דהרמב"ם ז"ל פסק כר"מ אמאי פסק דחייבת בבכורה עיי"ש. ולפמש"כ א"ש דר' יוחנן לטעמי' דלית לי' הואיל כמ"ש לעיל. משא"כ הרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דאמרינן הואיל ומש"ה חייבת בבכורה. וע' עירובין ד' ל' ובפרש"י ז"ל שם ודו"ק. ועפי"ז מיושב מה שהקשה הגאון בצל"ח בפסחים דף ל"ח על הרמב"ם ז"ל שהשמיט בעיא דרשב"ל שם בחלה של מע"ש אם יוצא י"ח ע"ש. ועפ"י דברינו א"ש. דהנה שמעתי להקשות בסוגי' שם מאי קא מספקא לי' לרשב"ל נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש לה היתר בכל מושבות. והיכי דהוי בידו לא קא מספקא לי' לרשב"ל דאמרינן הואיל כמש"ש רש"י ז"ל ד"ה או דילמא ע"ש. אמנם עפ"י דברינו מיושב דהנה בירושלמי נדרים פ' ר"א משמע שם דרשב"ל ס"ל אין פותחין בחרטה ע"ש. ומכ"ש דבעיא דרשב"ל אזלא אליבא דר"ע. וכבר כתבני דר"ע סבר אין פותחין. ומש"ה ליכא למימר הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ומש"ה שפיר קא מספקא לי' לרשב"ל אבל הרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל פותחין בחרטה ואמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ומש"ה לא הוצרך להביאו. ובזה נ"ל לבאר הא דאי' בפסחים ד' נ' בני ביישן כו' אתו בנייהו קמי' דר"י כו'. ובירושלמי פסחים שם איתא בני מישא קיבלו עליהון שלא לפרש בים הגדול אתון שאלון לרבי כו'. ואין אדם נשאל על נדרו כו'. והקשה הפר"ח בא"ח במנהגי איסור אמאי לא פריך ג"כ בגמ' דילן כמו בירושלמי דלישאלו על נדרם ע"ש. ועפ"י דברינו א"ש דהנה איתא בפסחים ד' מ"ח רבי אומר הלכה כר"א. ומעתה כיון דסבר רבי כר"א דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. א"כ ע"כ ס"ל פותחין בחרטה. ומעתה בירושלמי שפיר פרכינן דלישאלו על נדרם דהא התם אליבא דרבי מקשי וכיון דרבי סבר פותחין בחרטה מש"ה שפיר מקשי דכיון דנתחרטו הי' יכול להתיר נדרם וע' ירושלמי פ"א דחגיגה ה"ח. משא"כ בגמרא דילן דאזיל שם הסוגיא אליבא דר"י וכבר כתבנו לעיל בשם הש"מ והמאירי דר"י סבר אין פותחין בחרטה וא"כ ליכא למיפרך' לדידי' דלישאל על נדרו דדלמא לית להו פתח וא"ש. אמנם לכמ"ש לעיל בשם סה"י לר"ת ז"ל דר' יוחנן סבר פותחין ח"כ ליכא לתרץ הכי. אמנם נראה לתרץ דהנה בגמרא דילן איתא אתו בנייהו לקמי' דר"י א"ל אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן כו'. ואם כן מבואר מדבריהם דלא נתחרטו על נדרם חלא מחמת עוני ומש"ה לא פריך. משא"כ בירושלמי דלא אמרו הכי וא"כ נתחרט על עיקר נדרם ומש"ה שפיר פריך. ואפילו נימא דבעובדא דירושלמי נמי אמרו הכי כמו בגמ' דילן. מ"מ יש לתרץ עפ"י דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שבועות שאינו מחלק בנולד בין נולד המצוי לשאינו מצוי. וכבר כתב הכ"מ שם וכן בב"י סי' רכ"ח דמשמע דס"ל דאפי' בנולד מצוי אין פותחין. ותמה הב"י ע"ז מהא דאמרו בנדרים דף ס"ד ורבנן מ"ט קסברי והני מי מייתו כו' אלא אמר ר"ל שירדו מנכסיהם. וא"כ מבואר דעוני פותחין אע"ג דנולד הוא מ"מ כיון דשכיח פותחין ונדחק לתרץ עיי"ש. ומצאתי בחידושי הרב המאירי ז"ל בנדרים שם שהביא גירסא אחרת שגורסים ורבנן מאי מתו שמתו כבר. ומאי דפריך והני מי מייתו פריך בין לר"א בין לרבנן ולתרווייהו משני שירדו מנכסיה' לר"א אחר הנדר ולרבנן בשעת הנדר אלא שהרב המאירי ז"ל כ' שם דלהאי גירסא צ"ל שעוני לא שכיח אבל הרמב"ם. ז"ל סובר דעוני שכיח רק דגמ' דילן סבר דאפילו בנולד שכיח אין פותחין. וע' בלח"מ שם ובמראה הפנים פ' ר"א ד"ה עד שלא נשאו ודו"ק. ונראה דכן הי' ג"כ גירסת רש"י ז"ל אלא שיש ט"ס בדבריו שם. וכן מצאתי גירסא זו בשיטה מקובצת. מיהו בירושלמי דנדרים פ' ר"א איתא להדיא דפותחין בעוני דאמרינן שם שמא יעני לאו כנולד הוא אמר ר' זעירא עניות מצוי' וכבר הביא הרב המאירי ז"ל זה הירושלמי ראי' לגירסא דילן. ומעתה הירושלמי שפיר פריך לשיטתו דפותחין בעוני ומש"ה שפיר הקשה על בני מישא דלישאלו על נדרם משא"כ לפום גמרא דילן דאין פותחין בעוני א"כ לא מצי להקשות דלישאלו על נדרם דהא אין פותחין בעוני. מיהו לפי מאי דפסקינן בש"ע יו"ד סי' רכ"ח דעוני לא הוי נולד א"כ ע"כ צ"ל כמ"ש הפר"ח. ובזה מיושב מה שהקשה הגאון בעל ע"י סי' י"ז על שיטת הסוברים דהקדש שבא ליד גזבר מהני שאלה מירושלמי פ"א דמעשרות א"ר יוחנן חבורה הי' מקשה הרי הקדש אין ידו וידך שוין בו כו'. אר"א אפילו ידי בעלים לא יצא מאחר שאמר לו פדה את ראשון. והק' נימא הטעם משום דבידו לישאל ע"ש. ולפי דברינו א"ש. כיון דעל קושית ר' יוחנן קא משני ר"א. וכבר כתבנו דר"י סבר אין פותחין בחרטה ואין בידו לישאל על הקדשו. מש"ה הוצרך לומר ר"א הטעם משום דהוא ראשון. ואפילו לדעת ר"ת ז"ל דר"י סבר פותחין בחרטה מ"מ ר"א אפשר דסבר אין פותחין בחרטה. ומש"ה ל"ל משום דבידו לישאל על נדרו. ובזה מיושב ג"כ מה שיש להקשות על שיטת הסוברים דאם בא ליד גזבר לא מהני שאלה וע' סמ"ע וש"ך סי' קכ"ה דדעתם ז"ל דאפילו מסרם ליד אחר לא מהני שאלה מירושלמי פ"ז דב"ק ה"ד ר' יוסטא בר' מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתטבל למעשרות מתיב ר"נ והתנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר ודכוותה הפודה אינו כלוקח. ומעתה יש להקשות מאי מייתי ראי' משם דהתם דעדיין בידו הוא א"כ הוי בידו לישאל ועדיין שם בעלים עליו. משא"כ בפודה מיד הגזבר כיון דבא ליד גזבר הא אין בידו לישאל וא"כ אפשר דהוי כמכירה. ולפי מ"ש הגאון נו"ב תנינא חיו"ד סי' קנ"ד יש מקום לתרץ ע"ש. אבל לפי דעת הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה ודאי קשה. אבל לפי דברינו א"ש. דהא כבר כתבנו דר"ל ס"ל אין פותחין בחרטה. ומעתה אין בידו לישאל אף קודם שבא ליד גזבר. ומש"ה שפיר פשיט מהך משנה: ומעתה נחזור לענין שהתחלנו. הנה בשו"ת הרשב"א ז"ל ח"ד סי' ר"ב נחלק שם עם גדול אחד במי שנדר הנאה מלולב אי יוצא י"ח ביו"ט ראשון. ואותו חכם הי' סובר דיוצא י"ח מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כדאמרינן לענין חמץ בפסח דעובר בבל יראה מטעם הואיל. והרשב"א ז"ל נחלק עליו דלא אמרינן בכ"מ הואיל ואי בעי מיתשיל עלה רק בחמץ בפסח. והביא ראי' מהך משנה דנדרים דאם אמר כהנים ולוים נהנים לי יטלו ע"כ. ואי אמרינן בכ"מ הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והוי כדידי' א"כ ה"נ נימא הואיל ואי בעי מיתשיל על התרומה והוי כדידי' ואמאי יטלו ע"כ. ולא מיבעיא לשיטת הר"מ ממיץ ז"ל דאפילו לאחר שבא ליד כהן מהני שאלה. וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש הגאון נו"ב שם. אלא אפילו לדעת הסוברים דאם בא ליד כהן לא מהני שאלה. מ"מ בשעה שנוטלים הכהנים והלוים בע"כ יכול למישאל על התרומה ומעשר וא"כ הוי כדידי' ונהנים מאתו וח"כ אמאי מותרים ליטול. מיהו מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה שם נראה שהקשה דנימא הואיל ואי בעי מיתשיל על הנדר. וזה צ"ע. וע' בחי' הרשב"א ז"ל בנדרים שם ובר"ן שם וע' נו"ב שם סי' קמ"ט ודו"ק ואכמ"ל. אלא ע"כ מוכח דלא אמרינן בכ"מ הואיל ואי בעי מיתשיל. וחזר וכתב הרשב"א ז"ל שם דיש לדחות הך ראי' דשאני הכא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים ועל הכהנים אסר א"כ היא אסורה לכל ושויא עפרא בעלמא ולא אמרינן בזה הואיל. והביא ראי' לזה דבדבר האסור לכל לא אמרינן הואיל רק בדבר דחזי השתא לשום אדם ע"ש. וקצת מזו התשובה הובא בשעה"מ ה' חו"מ. וכ"כ התוס' בעירובין ד' ל' ד"ה וליפרוש דבדבר האסור עתה לכל לא אמרינן הואיל אלא במידי דחזי השתא לשום אדם ע"ש. ומעתה מש"כ רבינו הגר"א ז"ל בישוב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק כהמשנה דנדרים א"ש. דהא לפי"ז מצינו למימר דהמשנה דנדרים סברה טוה"נ אינה ממון. והיינו טעמא דבדאמר כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי דיטלו אחרים ולא הני שאסרן עליהם היינו משום הואיל. כיון דלא אסר על כל הכהנים א"כ חזיא לכהנים אחרים ואמרינן הואיל משא"כ ברישא דאסר על כל הכהנים א"כ אסורה לכל לא אמרינן הואיל. ואע"ג דקיי"ל מעשר ראשון מותר לזרים ה"מ בתר דנותנו ללוי ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים ז"ל מהא דסבר רבא טוה"נ ממון ובב"מ ד' י"א סבר רבא טוה"נ אינה ממון. ולפמ"ש א"ש דרבא בנדרים ס"ל נמי דטוה"נ אינו ממון רק מטעם הואיל אסר לה. וכן תירץ בביאורי הגר"א ז"ל בח"מ שם ע"ש. אלא שלכאורה יש להקשות ע"ז מסוגיא דגמרא דהא חזינן דהגמ' תלי זה בטוה"נ אי הוי ממון אי לא אלמא אי הוי טוה"נ אינה ממון מותרים ליטול אף כשלא חסר רק על מקצת כהנים ולא אסרינן מטעם הואיל. אמנם עכ"י מה שביארנו א"ש דהא מרא דשמעתא דתלי זה בטוה"נ אי הוי ממון הוא רב יוסף כגירסת רבינו דגרס אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' הא ריב"י. ורב יוסף אזיל לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה כדמשמע בנדרים ד' כ"א. וכמו שיבואר עוד לפנינו בס"ד ומשה" תליא במחלוקת אי טוה"נ ממון. אבל רבא אזיל לטעמי' דס"ל שם ד' כ"ב דפותחין בחרטה ומש"ה אתי' הך מתניתין אפי' כמ"ד טוה"נ אינה ממון רק מטעם הואיל אסור. ואי תקשי א"כ בב"מ שם נמי אמאי קאמר רבא שם דמש"ה אינן ניקנות מתנות כהונה בחליפין משום דטוה"נ אינה ממון. ומה בכך דטוה"נ אינה ממון הא יש לו בה דין ממון מטעם הואיל. ואין לומר דהתם לר' אבא קאמר רבא ור"א אפשר דס"ל אין פותחין בחרטה. זה אינו. דגם ר' אבא ע"כ סבר פותחין בחרטה כדמוכח בנדרים ד' נ"ט דקאמר שם ר"א דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין מטעם דאי בעי מיתשיל עלה ואי דס"ל דבעי פתח לא מיקרי בשביל זה דשיל"מ כמ"ש הגאון חוות יאיר שם וכ"כ המח"א ה' צדקה סי' ה' ע"ש. וע' בנדרים ד' ע"ז ודו"ק. ונראה דזה הי' דעתו של רמי בר חמא בנדרים שם דס"ל דנדרים לא הוי דשיל"מ. והיינו משום דס"ל אין פותחין בחרטה. וע' מה שאכתוב להלן בשם תשובת הרשב"א ז"ל סי' תר"ב ובמה שהקשיתי שם על המשנה למלך ודו"ק. אמנם לק"מ דהתם לא שייך לומר הואיל דהא רצה לקיים מצות מתנות כהונה ואיך יקנם ע"י הואיל ואי בעי מיתשיל. ולפמש"כ בלא"ה א"ש דבב"מ אליבא דר"ג אזיל הסוגיא ור"ג הא ס"ל אין פותחין בחרטה כדאיתא בנדרים ד' ע"ז ובעירובין ד' ס"ד ומש"ה ליכא למימר לדידי' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ואע"ג דבסיפא דהך משנה במע"ש פ"ה איתא אמר ר' יהושע עשור שאני עתיד למוד נתון לאב"ע ומקומו מושכר לו כו'. ותקשי ג"כ כקושית רבא בב"מ שם אמאי לא הקנה בחליפין וצ"ל ג"כ משום דטה"נ א"מ. ור' יהושע הא סבר פותחין בחרטה כמ"ש לעיל. מ"מ לק"מ דר' יהושע אזיל לטעמי' דלית לי' הואיל ואי בעי מיתשיל כדאי' בפסחים ד' מ"ו. אלא שצ"ע לפ"ז מה שסיים הרמב"ם ז"ל בה' נדרים שם וכן במתנות עניים לעניים ופירשו הב"י והש"ך כגון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני והתם ליכא למימר דמיתשיל עליו. אבל באמת דברי הב"י והש"ך צ"ע דלקט שו"פ דליכא לבעה"ב אפי' טוה"נ ודאי מותר אפי' לעניים שאסרן עליהם כמ"ש איהו גופי' כן לעיל דמי שאסר הנאת הבריות עליו מותר בלקט שו"פ וכבר הקשה כן התוי"ט. וע"כ צ"ל דמ"ש הרמב"ם וכן במ"ע לעניים לא קאי רק אמ"ע שמתחלק בבית. וכן מצאתי בספר תפארת למשה שפי' כן. ומעתה א"ש. והנה רבינו והרא"ש והריטב"א והר"ן ז"ל שפירשו דלאוקימתא דרבא בנדרים הא דאסור באומר כהנים אלו הוי מטעם טוה"נ ממון. ולא פירשו דמטעם הואיל אסור וכמ"ש. נראה לי לומר משום דאזלי לטעמייהו דס"ל דר"י סבר אין פותחין בחרטה כמה שביארתי לעיל בס"פ ויצא בס"ד. והנה רבא גופא סובר בנדרים ד' פ"ב דכולי פירקין ר' יוסי קאמר לה ע"ש. ומעתה ליכא למימר דמטעם הואיל אסור דכיון דר"י סבר אין פותחין בחרטה א"כ ל"ל לדידי' הואיל וכמ"ש. וא"כ ע"כ מוכח מדר' יוסי דטוה"נ ממון. ולפ"ז צ"ל הא דקאמר רבא בב"מ טוה"נ אינה ממון אליבא דעולא קאמר וכמ"ש בביאורי הגר"א ז"ל בחו"מ שם. ועל רבינו ז"ל בלא"ה לק"מ דרבינו סבר דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. וכמו שיבואר לפנינו בס"ד. וע' בר"ן נדרים ד' מ"ז מ"ח ובחי' הרשב"א שם ודו"ק. ומעתה הדרא הקושיא על הרמב"ם ז"ל אמאי פסק טוה"נ א"מ. כיון דרבא ע"כ סבר טוה"נ ממון ודאי ראוי לפסוק הכי. ונהי שמה שפסק הרמב"ם ז"ל כהך משנה דנדרים א"ש עפ"י דברינו. אמנם מה שפסק כמ"ד טוה"נ אינה ממון דלא כרבא עדיין אינו מיושב אם לא שנאמר דאליבא דר' יוסי מודה רבא דטוה"נ ממון. אבל איהו בעצמו ס"ל טוה"נ א"מ כדמוכח מההיא דב"מ. ובאמת שכן תירצו מקצת מרבותינו ז"ל. אבל יש מרבותינו ז"ל שלא ניחא להו בהאי תירוצא וע' בש"ך חו"מ סי' ש"נ. ולכאורה הי' נראה לומר דהרמב"ם ז"ל מפרש דר' יוסי סבר פותחין בחרטה וכדעת הרב המאירי ז"ל שכתבתי בס"פ ויצא. ומש"ה י"ל דגם ר' יוסי סבר טוה"נ א"מ רק מטעם הואיל אסור. אלא דכבר ביארתי שם דהרמב"ם ז"ל מפרש דר' יוסי סבר אין פותחין בחרטה מדמחלק בנולד בין היכא דאיכא חרטה דמעיקרא להיכא דליכא חרטה דמעיקרא ע"ש. אלא דלפי דעת הב"י וד"מ והלח"מ שם בדעת הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח ודו"ק. אמנם נלפענ"ד להוכיח עוד דהרמב"ם סבר דרי"ס אין פותחין בחרטה. דהנה איתא בנדרים ד' כ"ג דביתהו דאביי כו' אתא לקמי' דרב יוסף כו' ע"ש והובא בטוש"ע סי' רכ"ח דכה"ג פתח הוי. והרמב"ם ז"ל השמיט כל זה. ולא ראיתי מי שנתעורר בזה. והנלפע"ד דהנה הב"ח בסי' רכ"ח הקשה על תשובת הרשב"א ז"ל דנדר שאין עיקרו מחמת עצמו רק דרך קנס סגי בחרטה דהשתא וא"צ לא לפתח ולא לחרטה דמעיקרא א"כ בעובדא דביתהו דאביי וכן בעובדא דר' יוסי דלא הי' רק לקנס א"כ למאי צריך פתח וחרטה הא בחרטה דהשתא סגי ע"ש. ונלפע"ד דהנה ודאי מ"ש הרשב"א ז"ל דסגי בחרטה דהשתא זהו דוקא לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה. א"כ היכא דהנדר הוי מחמת עצמו ניתר בחרטה דמעיקרא והיכא דעביד לקנס סגי בחרטה דהשתא אבל למ"ד אין פותחין בחרטה רק בפתח א"כ בחרטה דמעיקרא אין מתירין נדרים היכא דהנדר הוי מחמת עצמו. א"כ ה"ה אין מתירין נדרים בחרטה דהשתא היכא דהנדר הוי מחמת קנס. ואפי' בחרטה דמעיקרא נראה דאין מתירין למ"ד אין פותחין בחרטה אפילו היכא דהנדר הוי מחמת קנס דהא לדידיה אין מתירין נדרים כלל בחרטה רק בפתח. ועפי"ז מיושב קושיית התוס' גיטין ד' ל"ה ד"ה ליחוש וד"ה תנן ע"ש. ולפ"ז א"ש דמאי דפריך הגמרא שם וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה. אינה קושיא רק למ"ד פותחין בחרטה. ומש"ה י"ל דבאמת כבר נפרעה כתובתה והא דנודרת היינו משום דסמכה דעתה דאי תחרט תיזיל לגבי חכם ושרי לה כיון דא"צ חרטה דמעיקרא בזה. וכתשובת הרשב"א ז"ל הנ"ל. אבל למ"ד אין פותחין בחרטה. א"כ ע"כ לא נפרעה מכתובתה. דאל"ה לא היתה נודרת. דל"ל דסמכה דעתה דתיזיל לגבי חכם ושרי לה. דהא הוי לה למיחש דדילמא לא תמצא פתח. אלא ע"כ מדנודרת ש"מ דלא נפרעה. ומעתה לא קשה קושיית התוס' הנ"ל. דעל המשנה לא קשה קושית הגמ' דהא במתני' ר"ג קאמר לה. וא"כ י"ל דר"ג אזיל לטעמיה דס"ל בנדרים ד' ע"ז אין פותחין בחרטה. וע' בתוס' גיטין דף ל"ו ד"ה והעדים שמבואר דגירסתם היה במשנה ר"ג סתם ול"ג ר"ג הזקן כדאיתא לפנינו. ואפי' לגירסתנו ר"ג הזקן. מ"מ י"ל דגם הוא סבר אין פותחין בחרטה. וע' בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל דגרס במשנה רשב"ג וכ"ה במשנה שבירושלמי וכ"ה הגירסא בחי' הרמב"ן ז"ל שם. והוא נמי סבר אין פותחין בחרטה כמה שביארנו לעיל. וא"כ נא הוי מצי למיפרך על המשנה דליחוש דדילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה. כיון דס"ל אין פותחין בחרטה ליכא למיחש לזה כמ"ש. אבל לר"ה פריך הגמרא שפיר דהא ר"ה סבר בנדרים ד' כ"א פותחין בחרטה. ואין לומר דר"ה. על ר"ג קאי אבל איהו לא ס"ל הכי דא"כ מנ"ל לרב הונא דר"ג סבר נדר שהודר ברבי' יש לו הפרה וע' ערכין דף כ"ג ובש"ך חו"מ סי' רנ"ה סק"ו ודו"ק. אלא ע"כ דר"ה טעמא דנפשיה קאמר. ומש"ה שפיר פריך הגמרא לדידיה. וכן מהא דנודר ועובד יורד ומגרש שפיר פריך אפי' למ"ד אין פותחין בחרטה. משום דהתם הנדר הוי לגדור אותו על להבא. וא"כ שפיר פרכינן דליחוש דימצא פתח ויחזור לאיסורו וע' חכם צבי סימן ל"א ודו"ק. משא"כ באלמנה דהתם לא הוי הנדר רק ראיה על למפרע דלא נפרעת מכתובתה. וא"כ למאן דאמר אין פותחין בחרטה ודאי איכא ראיה דלא נפרעת. דאל"ה לא היתה נודרת דדילמא לא תמצא פתח אח"כ. ומדלא חיישת לזה ש"מ דלא נפרעת מכתובתה. אלא שיש להקשות ע"ז דא"כ מאי פריך הגמרא בגיטין שם על רב וליאדרה וליגביה. לימא דרב סבר כמ"ד א"צ לפרט את הנדר. וגם סבר כמ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה. ומ"מ ממתני' דגיטין לא קשיא ליה דליחוש דתיזיל לגבי חכם ושרי לה די"ל דר"ג אזיל לטעמיה דס"ל אין פותחין בחרטה. אבל רב אזיל לטעמיה דס"ל פותחין בחרטה. כדמוכח בנדרים ד' ע"ז דקאמר שם דרב התיר נדרים מעומד והיינו כמ"ד פותחין בחרטה כדאיתא שם בסוגיא. ולא כמה שראיתי באחד מספרי האחרונים ז"ל שכתב דרב סבר אין פותחין בחרטה ואישתמיטתיה הך סוגיא. ומש"ה לא הדירה משום חשש דתיזיל לגבי חכם ושרי לה. מיהו לק"מ דהא למ"ד א"צ לפרט את הנדר ע"כ מוכח ממתני' דבכורות דנדר שהודר ע"ד רבים אין לו הפרה. וא"כ לא הוי לן למיחש לדידיה דתיזיל לגבי חכם ושרי לה. דהא מצי להדירה ע"ד רבים וכמ"ש התוס' בגיטין שם בד"ה אבל ע"ש. ועוד דלא מצי למימר הכי משום דר"ה נמי לא מגבי כתובה לארמלתא. ואיהו הא סבר שם בסוגיא דהדרה מהני כמה שביארתי דר"ה ע"כ טעמא דנפשיה קאמר. ועוד דהא רבה בר"ה נמי לא מגבי כתובה לארמלתא ואיהו הא סבר אין פותחין בחרטה כדאיתא בנדרים ד' כ"א. וא"כ לא הוי לן למיחש דתיזיל לגבי חכם ושרי לה ומש"ה הוצרך לשנויי בשני דרב קילי נדרי. ומעתה מיושב קושית הב"ח הנ"ל על הרשב"א ז"ל דהא אביי אתא לקמיה דרב יוסף. ורב יוסף הא סבר אין פותחין בחרטה כמ"ש לעיל. וכן בהך ברייתא דמייתי אתא הך עובדא לקמיה דר' יוסי. והרשב"א ז"ל סבר דר' יוסי סבר אין פותחין בחרטה וע' בחידושיו שם. וכיון דס"ל אין פותחין בחרטה מש"ה הוצרך למצוא פתח ולא להתיר בחרטה דהשתא ומיושב קושית הב"ח. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הגאון בספר יד שאול סי' רל"ה ס"ק ז' על תשובת הרשב"א ז"ל. מהא דפריך בכתובות ד' ע"א ותתקשט ותאסר כו' ע"ש. ולפ"ז א"ש דהא התם אליבא דר' יוסי פריך ולר"י ודאי בעינן פתח וכמ"ש. וע' בס' אבני מלואים סי' ע"ד סק"ו ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשה הב"ח שם וכן הקשה בתשובת הרשב"א ז"ל מובא בב"י שם על רב יוסף ור' יוסי דפתחו אלו ידעת שתעבור על דבריך מי נדרת. והקשו הא נולד הוא ותירצו דנולד שכיח הוא ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהא כיון דהנדר לא הוי מחמת עצמו אלא רק לקנסא א"כ פותחין בנולד כמו למ"ד פותחין בחרטה ובעינן חרטה דמעיקרא מ"מ אם הנדר לא הוי מחמת עצמו סגי בחרטה דהשתא. א"כ ה"ה למ"ד אין פותחין בחרטה ובעינן פתח דמעיקרא מ"מ היכא דהנדר הוי לקנסא סגי בפתח דנולד וא"ש. ומעתה א"ש מה שלא הביא הרמב"ם ז"ל הך דר' יוסי ודרב יוסף משום דלדידן אין נ"מ בזה דהא לדידן סגי בחרטה דהשתא והיכא דנדר מחמת עצמו לא סגי בהך פתח דהא נולד הוא כנ"ל. הן אמת שיש להקשות ע"ז דמ"מ על אביי קשה דלמה הי' צריך לפתח דהא אביי סבר פותחין בחרט' כדמוכח לקמן דע"ז דקאמר שם אביי כיון דסביר' לן אפי' מעומד הרי דס"ל דיכול להתיר נדרים מעומד א"כ ע"כ ס"ל פותחין בחרטה כדמוכח בסוגי' שם. א"כ אפי' תימא דרב יוסף אזיל לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה. מ"מ על אביי קשה למה הי' צריך לפתח. מ"מ יש לומר דאביי אזיל לטעמי' בעירובין דף ס"ב ובכתובות דף ס' ע"ש ובזה תמוה לי דברי ספר הישר לר"ת ז"ל סי' קכ"א שהוכיח מדפליגי אביי ורבא שם ד' כ"ב אי פתחינן בהך דר"נ מוכח דס"ל אין פותחין בחרטה ע"ש. והוא תמוה דהא אביי ע"כ סבר פותחין בחרטה כמ"ש ועוד דהא רבא סבר נמי פותחין בחרטה כדאיתא שם ד' כ"ב ע"ב אלא די"ל דהתם משמי' דר"נ קאמר. אבל מהך דאביי ודאי קשה. ומה שהכריח מהך דד' כ"ב אינו מוכרח דהא י"ל דהתם מיירי שאינו מתחרט מעיקרא. ולפ"ז מה שהוכיח שם דכולהו תנאי דפ' ר"א סבר אין פותחין בחרטה אינו מוכרח לפ"ז. וכ"כ בסה"י גופי' סי' רמ"ו ע"ש. ובזה יש לפרש מה שסבר רב יוסף בד' ע"ז דג' הדיוטות אין מתירין בשבת. וקאמר לי' אביי כיון דס"ל אפילו מעומד ואפילו בקרובים ואפילו בלילה לא מתחזא כדינא והשתא י"ל דטעמא דרב יוסף הוי משום דאזיל לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה ואין מתירין נדרים מעומד. וע' לעיל בדברי רבינו בשאילתא כ"ג דמשמע מדבריו דלמ"ד אין פותחין בחרטה אין מתירין נדרים ג"כ בלילה ובקרובים ע"ש. וע' נגעים פ"ב מ"ה ובמשכנות יעקב חיו"ד סי' נ"ג ודו"ק. ומש"ה ס"ל דג' הדיוטות אין מתירין בשבת. ובזה מיושב מה שראיתי בס' יד שאול סי' רכ"ח ס"ק ד' הביא בשם ס' ש"ב שהקשה על רב יוסף משבת ד' מ"ו דקאמר שם ת"ש נשאלין לנדרים של צורך השבת בשבת ואמאי לימא מי יימר דמזדקק לי' חכם. התם אי לא מיזדקק לי' חכם מיזדקקין לי' ג' הדיוטות. והשתא תיקשי לרב יוסף קושית הגמרא שם וליכא לתרץ דמזדקקין לי' ג' הדיוטות. דהא לרב יוסף ג' הדיוטות אין מתירין בשבת ע"ש. אבל לפמ"ש א"ש. דהא מה שהקשה הגמ' שם מהך משנה דנשאלין נדרים בשבת. היינו משום דהך משנה אתיא נמי כר' יהודה דאית לי' מוקצה. כמ"ש הגאון חכם צבי ז"ל סי' פ"ה ע"ש. והיינו משום דברישא דהך משנה פליג ר' יהודה דהוי מוקצה ובסיפא לא פליג ש"מ דבסיפא ר"י נמי מודה דמותר. והנה ר' יהודה סבר בנדרים דף כ"א דפותחין בחרטה. והשתא כיון דביארנו דטעמא דרב יוסף הוי משום דס"ל אין פותחין בחרטה. א"כ לר' יהודה דסבר פותחין בחרטה אף רב יוסף מודה דג' הדיוטות מתירין בשבת. וא"כ א"ש תירוצ' דגמ' דשבת אפילו אליבא דרב יוסף. מיהו לפי דעת התוס' בשבת שם ד"ה מי יימר דהא דפריך רמי בר חמא מהך משנה דמפירין נדרים. וכן מהך דנשאלין נדרים אליבא דכ"ע פריך ע"ש. א"כ ליכא לתרץ קושית הש"ב כמ"ש. אמנם לפי דעת התוס' שם ד"ה והתנן בלא"ה לא קשה קושית הש"ב די"ל דרב יוסף סבר כאדא בר אוכמי. ונראה עפי"ז לומר דרמי בר חמא שהקשה מהך משנה דנשאלין נדרים בשבת אזיל לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה כמ"ש לעיל ומשו"ה ליכא לתרץ אליבי' דיזדקקו לי' שלשה הדיוטות דהא למ"ד אין פותחין בחרטה אין מתירין שלשה הדיוטות בשבת כמ"ש. והא דתירץ הגמרא דיזדקקו לי' שלשה הדיוטות. היינו משום דהגמרא אזיל שם לתירוצי דברי רבה ואביי. ואביי הא סבר דמתירין נדרים בשלשה הדיוטות דפותחין בחרטה כמ"ש לעיל. וכן נראה דרבה סבר הכי דאמרינן בנדרים ד' ע"ז איזדקיק לי' רב לרבה בקיטונא דבי רב עומד יחידי ובלילה והיינו כמ"ד פותחין בחרטה כדאי' שם בסוגי' ומש"ה לדידהו שפיר מתרץ הגמרא דיזדקקו ג' הדיוטות. מיהו בה"ג איתא הגירסא איזדקק לי' רב לרב חננאל וכ"ה בר"ן נדרים ד' ע"ט ע"ש. והכי עיקר דרבה לא הי' בדורו של רב. ועפי"ז מיושב מה שהקשה הרא"ש ז"ל בתשובה מובא בש"ך יו"ד סי' רנ"ח סקי"ח על עובדא דב"ק דף ל"ו אמאי לא התיר רב יוסף את הנדר ע"ש. ולפי דברינו א"ש דכיון דרב יוסף סבר אין פותחין בחרטה וכיון דלא הי' לו פתח לא הי' יכול להתיר נדרו. הרי בררנו בס"ד דהרמב"ם ז"ל מפרש דר' יוסי סבר אין פותחין בחרטה. ומעתה הדרא הקושיא על הרמב"ם ז"ל אמאי פסק טוה"נ אינה ממון דלא כרבא. אמנם נלפע"ד דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דהנה הרמב"ם ז"ל פסק כר' יוסי דקישוט לא הוי נדרי ענוי נפש. ושארי ראשונים ז"ל פסקו כרבנן וטעם מחלקותן פי' הר"ן ז"ל דף פ"א ופ"ב דהרמב"ם ז"ל סבר כיון דאמרינן שלהי פירקין ר' יוסי היא א"כ סתם משנה כר' יוסי. ושארי ראשוני' ז"ל ס"ל דאין זה סת"מ אלא דהוי דר"י גופא ע"ש. ומעתה לדברי ש"ר ז"ל. דס"ל דדברי ר"י גופי' היא א"כ כיון דר"י סבר אין פותחין בחרטה. מש"ה ליכא למימר משום הואיל. וע"כ מוכח דטוה"נ ממון. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין זה מדברי ר"י גופי' אלא דהתנא סתים כר"י לענין נדרי ענוי נפש. אבל לענין אין פותחין בחרטה י"ל דלא סבר בהא כר' יוסי. וא"כ שפיר י"ל דמשום הואיל אסור. וע' תוס' נדרים ד' צ' ד"ה ותהא ודו"ק. ודע דבמ"ש דיש מחלוקת בין הראשונים ז"ל האיך קסברי ר' יוסי ורבה בר"ה אי סברי פותחין בחרטה או אין פותחין וכמו שמבואר לעיל בס"פ ויצא בס"ד לא פליגי רק היכי מיירי הך עובדא דרבר"ה ור"י. אבל לענין דינא אין נ"מ בזה דכ"ע מודו היכא דבאו אח"כ אנשים ופייסוהו דהוי פתח והיכא דלא באו אח"כ אנשים ופייסוהו רק דאמר אלו באו ב"א בשעה שנדר ופייסוהו לא הי' נודר לכ"ע לא הוי פתח ואע"ג דמשמע מדברי הרב המאירי והרשב"א ז"ל בחידושיהם דמפרשי הך דרבר"ה דלא באו אח"כ עשרה ב"א ואפ"ה הביאו גירסאות דגרסי אין פותחין בחרטה היינו דמפרשי דלא הוי חרטה. אבל פתח ודאי לא הוי לכ"ע כמבואר בר"ן. אמנם לפום הך גירסא קסבר פותחין בחרטה מבואר מדברי הרשב"א והרב המאירי ז"ל דהוי חרטה כשאר חרטות כמבואר בדבריהם ז"ל דר' יהודה ור' ישמעאל בר"י אמרו דבר אחד וחולקים על הר"ן ז"ל. וע' בשיטה מקובצת שם בשם הרנב"י ז"ל שחולק נמי על דברי הר"ן ז"ל ע"ש. מיהו חרטה הוי לכ"ע אע"ג דלא באו. והטעם כמ"ש הראשונים ז"ל דכיון דאלו פייסוהו לא הי' נודר נמצא שלא נדר אלא מתוך הכעס והשתא דהכעס הלך מתחרט על נדרו ומ"ש הטור דבאו היינו דהטור מיירי שם בפתחים ופתח ודאי לא הוי אא"כ באו אבל חרטה הוי אע"ג דלא באו. וז"ש הסמ"ק וגם פותחין לו וא"ל אלו באו כו' ור"ל מדין חרטה. וכמבואר שם מדברי הסמ"ק דמיירי בחרטה. ומ"ש ופותחין הוי כמו פותחין בחרטה. וזה נלפענ"ד ברור. דלא כהב"ח שעשה מחלוקת בין הסמ"ק והטור. ויש לי תימא בדברי השטה שהובא בש"מ לנדרים ד' כ"ב ד"ה לקילעך שכתב דעובדא דר"ס וכן עובדא דר"ש ב"ר לא התירו ע"י הפתח דנולד הוא. רק דע"י הפתח נתחרטו מעיקרא וקסברי פותחין בחרטה ע"ש ומדברי השטה אלו מבואר דלא ס"ל כמ"ש הב"י בסי' רכ"ח לדעת הרמב"ם ז"ל ע"ש. אלא אפילו אם לא ניחא לי' בפתח מ"מ אם נתחרט ע"י הפתח מתירין בנולד. וזה סותר מ"ש הש"מ בשטה לעיל ד' כ"א בד"ה אמרו לו. שעפ"י מש"ש מבואר דס"ל דפתח הי' ולא חרטה. וע' מ"ש הש"מ בשם השטה בד' כ"ב בד"ה אמר ר"ג ובדברינו לעיל ס"פ ויצא ודו"ק. והנה לפמ"ש דטעמו של הרמב"ם ז"ל שפסק כהמשנה דנדרים הוי משום הואיל. וזה ג"כ אוקימתא דרבא. וא"כ יש לדקדק אמאי סבר רבא בנדרים ד' פ"ד דמי שאסר עליו הנאת הבריות מותר במ"ע המתחלק בגרנות וכ"פ הרמב"ם ז"ל. ואמאי לימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ומוכח מזה דלא אמרינן הואיל אלא בדבר שיש להבעלי' טוה"נ. אבל בדבר שאין להבעלים טוה"נ לא אמרינן הואיל. אבל דעת החכם שהובא בתשובת הרשב"א ז"ל ח"ד סי' ר"ב הנ"ל מבואר דלא ס"ל הכי דהא הסכים שם לדעת הרשב"א ז"ל שהמודר הנאה מנכסיו אין לו בהם טוה"נ ואפ"ה ס"ל דהמודר הנאה מלולב יוצא י"ח מטעם הואיל ודוחק לומר דשאני מ"ע שמחוייב ליתן לעניים. משא"כ בנודר הנאה שאינו מחוייב ליתן לאחרים דמ"מ כיון שאין לו טוה"נ דמי למ"ע. והרשב"א ז"ל שם לא נחלק עליו אלא משום דדעתו ז"ל נוטה דלא אמרינן בכ"מ הואיל אבל מכ"מ מבואר שם מדבריו דאי אמרינן הואיל אף במודר הנאה אמרינן אף שאין לו בהם טוה"נ. ודוקא גבי הקדש לא אמרינן הואיל משום דאסור ע"ש. ומעתה לדידהו יקשה מה שהקשינו דמודה"נ מבריות אמאי מותר במ"ע המתחלק בגרנו' לימא הואיל ונרא' דהרשב"א לטעמי' אזיל דס"ל בתשובה שם דתרומה ביד כהן לא מצי למישאל וכתב הרא"ש בנדרים ד' נ"ט הטעם דכיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מיניה ע"י שאלה. ולפ"ז מ"ע המתחלק בגרנות דמצותה בהנחה א"כ כיון שהניחו לעניים הרי קיים המצוה ושוב אינו יכול לישאל עלה ומש"ה לק"מ לדידי'. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כדעת הר"ם ז"ל שהובא בהרא"ש ז"ל שם דתרומה ביד כהן מהני שאלה. וכמ"ש הגאון נו"ב תנינא חיו"ד סי' קנ"ד א"כ ע"כ צ"ל כמ"ש דס"ל להרמב"ם ז"ל דכיון דאין להבעלים טוה"נ לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ולפ"ז נוכל לומר דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל סברת התוס' והרשב"א ז"ל הנ"ל. דמידי דאסור לכל לא אמרינן הואיל. והוכיחו מדלא אמרינן בהקדש הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ע"ש. ולפ"ז אינו מוכרח דשאני הקדש דכיון דאין להבעלים טוה"נ לא אמרינן הואיל. וע' ירושלמי עירובין פ"ג ה"א ודו"ק. ומה שהקשו התוס' בעירובין שם אמאי אין מערבין בטבל הא ראוי לתקן בבה"ש ג"כ אינו קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה' שבת ע"ש. ובזה א"ש נמי החילוק שיש בין היכא דאסר על מקצת כהנים בין היכא שאסר על כל הכהנים דהיכא דלא אסר רק על מקצת כהנים א"כ יש לו בהם טוה"נ ליתן לאחרים מש"ה אסור ליתן לכהנים שאסר עליהם אע"ג דטוה"נ אינה ממון מ"מ אסור משום הואיל משא"כ היכא דאסר על כל הכהנים כיון דאין לו בהם טוה"נ משום דאפקרא לטוה"נ וכמ"ש הראשונים ז"ל מש"ה לא אמרינן בזה הואיל. וע' שעה"מ פ"ו מה' חו"מ ובתוס' סוכה ד' ל"ה ד"ה לפי וע"ש במהרש"א ז"ל. וע' תוס' בכורות ד"ט ד"ה ותנן ודו"ק. ויצא לנו מזה דאם אחד נדר הנאה מדבר אחד וקידש בו אשה. דאע"ג שיתבאר להלן בס"ד דבכה"ג אמרינן הואיל ודלא כהמ"ל ע"ש מ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאם אין להבעלים טוה"נ לא אמרינן הואיל. א"כ לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דמודר הנאה מנכסיו אין לו בהם טוה"נ. א"כ ל"א בזה ג"כ הואיל ואינה מקודשת אבל לדעת החולקים על הרשב"א ז"ל וס"ל דמוד"ה מנכסיו יש לו בהם טוה"נ א"כ אף בכאן אמרי' הואיל וכמו שיתב' בס"ד: והנה לכאורה ראי' לדעת רבינו ז"ל ודעימי' דרבא סבר טוה"נ ממון מנדרים ד' ל"ו דקאמר שם ואי אמרת טוה"נ דבעל הכרי הא קא מהני לי' ומשני שם רבא ע"ש בר"ן ד"ה כדאמר באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. והאי קושיא ודאי לא הוי רק למ"ד טוה"נ ממון אבל למ"ד טוה"נ אינה ממון הא לא קמהני' לי' מידי. וא"כ מוכח דרבא סבר טוה"נ ממון. אבל י"ל דהתם אליבא דר"ז קא משני. ובב"מ ד' י"א מוכח דר"ז ס' טוה"נ ממון מדקיבל להך תירוצא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם. ומש"ה הוצרך רבא לתרוצי אליבי' באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. מיהו לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' ר"ג ס"ק א' אינו מוכרח ע"ש. וע' פסחים ד' מ"ח וצ"ע. ושוב מצאתי להמח"א ה' טוה"נ סי' א' שכתב דהך סוגיא דנדרים ד' ל"ו אזיל נמי למ"ד טוה"נ אינה ממון ע"ש. ולפי דבריו יש ראיה לזה מדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דרבא סבר טוה"נ אינה ממון וכמ"ש וע' טעה"מ פ"ה מה' אישות ודו"ק. והנה בירושלמי נדרים פי"א איתא ריב"ח אמר אדם נותן מעשרותיו בטוה"נ. ר' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בטוה"נ כו' מתניתא פליגא על ריב"ח קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו ע"כ. פתר לה באומר אי אפשי ליתן מתנות כל עיקר. תדע שהוא כן דתנינן כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי יטלו אחרים. והשתא יש להקשות לפי דברינו דאפילו טוה"נ א"מ מ"מ אסור מטעם הואיל. א"כ האיך הוכיח הירושלמי מהך מתניתין דטוה"נ ממון הא אפילו לר"י דאמר טוה"נ א"מ אסור מטעם הואיל. ואפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דאם אין להבעלים טוה"נ ל"א הואיל. מ"מ הא לר"י נמי אית בי' טוה"נ רק דאינו רשאי ליטול מעות עבור זה. אמנם י"ל דהירושלמי לטעמי' אזיל דסתמא דירושלמי סבר אין פותחין בחרטה כמ"ש הרא"ש ז"ל במ"ק ר"פ א"מ וכ"כ בתוי"ט שם וע' בחי' הריטב"א ז"ל שם ודו"ק. ומש"ה ל"ל משום הואיל ומש"ה שפיר מוכח דטוה"נ ממון. ובזה מיושב מה שהקשה הק"ע בירושלמי דקידושין שם דתיקשי לר"י מהך משנה דנדרים ע"ש. ויותר יש להקשות דהא איתא בירושלמי נדרים שם על המשנה דקונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופיאה אר"י כיני מתניתא ויכולה ליהנות בלקשו"פ תני ובמ"ע לית כאן מ"ע. מ"ע משום דניתן בזכיה ואלו בעזיבה. וא"כ תיקשי הא ר"י סבר טו"ה א"מ. מיהו קושיא זו אינה קשה רק לפי' הפ"מ שם אבל לפי' הק"ע שם לק"מ ע"ש. אבל לפי דברינו א"ש דר' יוחנן לטעמי' אזיל דסבר פותחין בחרטה כמ"ש לעיל. ומש"ה אסור אפילו אי טוה"נ א"מ משום הואיל. ואף שביארנו לעיל דר' יוחנן לית לי' הואיל מדסבר דלר"מ עיסת מע"ש פטורה מן החלה ובהמת מע"ש פטורה מן הבכורה. מ"מ לשיטת הסוברים דר"מ סבר אין פותחין בחרטה אינו מוכרח. די"ל דדוקא אליבא דר"מ קאמר וכמה שביארנו לעיל בס"ד. וע' בירושלמי ספ"ב דנדרים ודו"ק ואכמ"ל. מיהו לפי שיטת הסוברים דר' יוחנן לית לי' הואיל. וכן לפי שיטת הסוברים דר' יוחנן סבר אין פותחין בחרטה. א"כ תיקשי לר' יוחנן מתניתין דנדרים. מיהו זה לק"מ די"ל דסבר כרב יוסף בגמרא דילן דהא רבי והא ר"י בר"י. ומ"מ שפיר מקשי הירושלמי לדידי' מהמשנה דקידושין ע' תוס' שבת ד' פ"א ד"ה והאמר אבל מ"מ תיקשי מה שהקשינו דא"כ אמאי קאמר ר' יוחנן דלית כאן מעשר עני. הא כיון דאמר טוה"נ א"מ אף במ"ע מותרת. אבל נראה לומר דאפי' למ"ד טוה"נ א"מ וא"כ מותרת ליהנות ממעשר עני. מ"מ כיון דאיכא בהו טוה"נ לבעלים. א"כ אע"ג שיכולה ליהנות ממ"ע הי' יכול להפר. דאע"ג דיכולה ליהנות ממ"ע מ"מ תליא ברצון הבעלים וא"כ דילמא לא יתנו לה הבעלים וא"כ הוי נדר ענוי נפש. אבל משום שיכולה ליהנות בלשו"פ דלית בהו לבעלים אפילו טוה"נ. מש"ה אינו יכול להפר. וא"כ שפיר קאמר ר"י דלית כאן מ"ע. וס"ל לר"י כעולא ורבא בגמ' דילן ד' פ"ג דהאי ויכולה ליהנות כו' הוי טעמא דמשנה דאינו יכול להפר. וא"כ ע"כ דלית כאן מ"ע. דמשום מ"ע הי' יכול להפר רק משום לקשו"פ א"י להפר וכמש"כ. וע' משכנות יעקב חיו"ד סי' נ"ו בסוף התשובה שנשאר שם בצע"ג. ולפי דברינו מיושב בפשיטות. מיהו בש"מ מבואר להיפך מדברינו. ומ"מ מה שכתבתי נ"ל ברור בס"ד. וע' בסוגיא דגמ' דילן ד' פ"ד ודו"ק. ולפי ד' הסוברים דר' יוחנן סבר אין פותחין בחרטה מיושב בפשיטות דברי הירושלמי הנ"ל דקאמר תדע שהוא כן כו' משום דלר"י מקשי ולדידיה ל"ל משום הואיל וכמ"ש. והנה כבר בררנו בס"ד לעיל ס"פ ויצא דדעת רבינו ובה"ג דלמ"ד פותחין בחרטה מתירין נדרים מעומד אף בפתח וכדעת הרשב"א ז"ל ע"ש. והנה הש"ך ביו"ד סי' רכ"ח סק"ט הביא ירושלמי דנדרים דאין נשאלין לנדרים אלא מיושב וכתב ע"ז וז"ל ואף ע"ג דבש"ס דילן אמרינן דמתירין מעומד היינו בחרטה אבל בפתח צריך מיושב. ויש לומר דהירושלמי בפתח מיירי עכ"ל. והשתא לדעת הרשב"א ז"ל דאפי' בפתח נמי מתירין מעומד א"כ תיקשי מהך ירושלמי. אמנם ע"פ מה שביארנו דהירושלמי סבר אין פותחין בחרטה א"כ א"ש דלדידיה ודאי אין מתירין נדרים מעומד. וכן כתב בספר משכנות יעקב שם סי' נ"ג דלהרשב"א ז"ל צ"ל דהירושלמי סבר אין פותחין בחרטה ע"ש. ובזה נ"ל לתרץ מה שהקשו האחרונים ז"ל על תשובת הרשב"א ז"ל סי' תקס"ג שפסק דמי שהקדיש מהיום ולאח"מ או לאחר ל' יום דיכול לחזור. משום דבהקדש לא שייך לומר גופא לקני מהיום ופירי לאחר ל' יום דא"כ ינקי מהקדש. וא"כ הוי כמו בגיטין דהוי ספק תנאה ספק חזרה ואם כן הוי ספק הקדש ואזלינן לקולא ע"ש והקשו ע"ז דהא בירושלמי גיטין פ"ז איתא אף בהקדש כן. כ"ע מודים דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. הרי דבהקדש כ"ע מודים דחל ההקדש. וע' שו"ת הגרע"א ז"ל סי' קמ"ה וע"פ דברינו א"ש. דהנה המח"א ה' זכיה מהפקר ס"ח כתב בטעמו של הירוש' דגיטין הנ"ל. דבהקדש לכ"ע חל ולא שייך לומר ספק תנאה ספק חזרה. היינו משום דבהקדש אינו יכול לחזור בתכ"ד. וכ"כ הגאון קצה"ח סי' רנ"ח ע"ש. ומזה הקשה הגאון בעל ע"י סי' י"ז על הסוברים דבהקדש נמי מהני חזרה בתכ"ד. והא מזה הירושלמי מוכח דלא מהני ע"ש. אמנם התוס' במנחות דף ק"ג ד"ה הא כתבו דאע"ג דמהני חזרה בתכ"ד בנזירות. מ"מ ה"מ למאן דאית לי' פותחין בחרטה. אבל למ"ד אין פותחין בחרטה לא מהני ג"כ חזרה בתכ"ד. כמו דלא מהני חזרה בתכ"ד לב"ש דס"ל אין שאלה בנזירות ע"ש. ומעתה נראה ג"כ דאפי' למאן דאית לי' דמהני חזרה בתכ"ד בהקדש. מ"מ זהו דוקא לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה אבל למ"ד אין פותחין בחרטה לא מהני ג"כ חזרה בתכ"ד. ומעתה לא קשה לדידהו מהך ירושלמי דגיטין הנ"ל דהירושלמי לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה מש"ה לא מהני ג"כ לדידי' חזרה בתכ"ד. אבל לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה מהני ג"כ חזרה בתכ"ד. וע' קצה"ח סי' רנ"ה ס"ק ב' ודו"ק. ומעתה דברי תשובת הרשב"א ז"ל נכונים דהירושלמי לטעמי' דפסק אין פב"ח ולא מהני חזרה בתכ"ד מש"ה לא מספקינן בספק חזרה. אבל למאי דקיי"ל דמהני חזרה בתכ"ד. א"כ ודאי יש לספק בספק חזרה ואזלינן לקולא ובזה תירצתי במ"א מה שהקשו המש"ל פט"ו מה' מעה"ק והמח"א ה' צדקה סי' ח' על הסוברים דמהני חזרה בתכ"ד בהקדש ע"ש. והארכתי בזה בס"ד ואכמ"ל. ויש להקשות על מש"כ דהירושלמי ס"ל אין פותחין בחרטה מהא דאי' בירושלמי נדרים פ"ו זה הכלל שהי' ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיל"מ כו' לא נתנו להן חכמים שיעור כו' אילין נדרים מה את עביד להון כדשיל"מ או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מיעבדינן כדשיל"מ דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרא כו'. והא מתניתא עביד להון כדבר שאין לו מתירין דתנינן תמן שהנודר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט הרי זה אסור תיפתר במין בשאינו מינו כדשיל"מ כו'. הרי דס"ל להירושלמי דנדרים הוי דשיל"מ וכבר כתבנו דהא דנדרים מיקרי דשיל"מ אינו אלא למ"ד פותחין בחרטה וכמ"ש החות יאיר. וכ"כ המח"א ה' צדקה סי' ה' ע"ש. וא"כ מוכח דס"ל להירושלמי פותחין בחרטה מיהו י"ל משום דהירושלמי אזיל אליבא דר' יהושע. וכבר הוכחנו דר' יהושע סבר פותחין בחרטה. וא"כ לדידי' שפיר קאמר הירושלמי דהוי דשיל"מ ואף דא"כ תיקשי מאי פריך הירושלמי מהך משנה דנדרים דקתני דאיסורא דנדרים בטל. הא דוקא אליבא דר' יהושע הוו דבר שיל"מ אבל לפי מאי דקיי"ל אין פותחין בחרטה לא הוי נדרים דשיל"מ. אמנם י"ל משום דבמשנה דנדרים קאמרי לו חכמים לר' יהודה הכי. ור"י לא פליג עלייהו רק באוסר בשר סתם. אבל כל מאי דס"ל לרבנן בבשר זה ס"ל לר"י בבשר סתם. ור' יהודה סבר להדיא בנדרים ד' כ"א פותחין בחרטה. ומש"ה שפיר מקשה הירושלמי מהך משנה. אלא שאם נאמר דהירושלמי פסק כמ"ד אין פב"ח א"כ מוכח דמתירין נדרים בלילה אפילו למ"ד אין פותחין בחרטה דהא בירושלמי נדרים ס"פ נערה פוסק דמתירין נדרים בלילה. וכ"נ שם דמתירין נדרים בקרובים ע"ש. וזה שלא כמשמעות דברי רבינו ז"ל בפ' ויצא ע"ש. והנה יש להקשות על הסוברים דבכ"מ אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. מהא דאמרינן בב"מ ד' צ' דלר"מ דסבר מעשר ממון גבוה הוא. פרות הדשות במע"ש בירושלים אינו עובר בבל תחסום ופרש"י ז"ל משום דלא קרינן בי' בדישו. ואמאי נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. מיהו לפמש"כ לעיל דר"מ סבר אין פותחין בחרטה מדסבר גבי נדר בחרם אין פותחין בחרטה. וא"כ לא אמרינן לדידי' הואיל וא"ש. מיהו הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מה' שכירות שפסק נמי הכי ע"כ צ"ל דחולק על רש"י ז"ל. וס"ל כמ"ש בחי' הריטב"א ז"ל שם דלאו משום דלא קרינן בי' בדישו הוא. וכ"כ השעה"מ פ"ו מה' חו"מ ע"ש וע"ש בתוס' ד"ה והדשות ודו"ק. ולכאורה הי' נ"ל לומר דהרמב"ם והריטב"א ז"ל לטעמי' אזלי דלדידהו ל"ל כמה שתירצנו משום דר"מ סבר אין פותחין בחרטה. דהא הריטב"א ז"ל בחי' לנדרים ד' כ' כתב דר"מ נמי מצי סבר פותחין בחרטה ורק גבי נדר בחרם ס"ל אין פותחין בחרטה. וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל וכמ"ש הב"ח ביו"ד סי' ר"ח סק"ב דדעת הרמב"ם ז"ל דגבי נדר בחרם לכ"ע אין פותחין בחרטה ע"ש. מ"מ נראה דאפילו לדעת הסוברים דגבי נדר בחרם לכ"ע אין פותחין בחרטה. יש לתרץ כמה שתירצנו דהא בפסחים ד' ל"ח מייתי ברייתא דר"מ סבר דעיסה של מע"ש פטורה מן החלה וא"כ מוכח דר"מ סבר אין פב"ח או דלא אמרינן הואיל וכמה שביארנו בס"ד. ועוד דדברי הב"ח שם אינן מוכרחים. דהנה הב"ח מוכיח שם מדכייל הרמב"ם ז"ל הך דינא דנדר בחרם עם מי שאוסר את אשתו כאמו והתם אין פותחין בחרטה ש"מ דגם גבי נדר בחרם ס"ל דאין פותחין. ומתוך כך תמה על הב"י וש"ע שלא הזכירו כלל דעת הרמב"ם ז"ל בזה ע"ש. אבל לפענ"ד דברי הב"י וש"ע צודקים דהב"ח לא ראה מי שסובר בהך דנדר כאמו דפותחין בחרטה ומש"ה הי' סובר דבזה לכ"ע אין פותחין בחרטה ומש"ה שפיר הוכיח. אבל בחי' הרב המאירי ז"ל לנדרים ד' י"ג כתב לחד פירושא דגבי נדר כאמו נמי פותחין בחרטה. וכ"כ בש"מ שם בשם הריטב"א ז"ל ע"ש. א"כ בדעת הרמב"ם ז"ל ליכא להוכיח מידי אי ס"ל בתרווייהו פותחין בחרטה או אין פותחין. ומש"ה לא הזכיר בב"י וש"ע דעתו ז"ל בזה. וע' בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ריש פ"ב דנדרים דנראה מלשונו דס"ל גבי נדר כאמו פותחין בחרטה ע"ש. מיהו נראה דלפרש"י ליכא לתרץ כמ"ש דהטעם דלר"מ פרות הדשות במע"ש אינו עובר בבל תחסום הוי משום דר"מ סבר דלא אמרינן הואיל או משום דסבר אין פותחין בחרטה. דא"כ הוי מצי הש"ס לשנויי הנך תרי ברייתות הא כמ"ד פותחין בחרטה הא כמ"ד אין פותחין בחרטה או הא כמ"ד אמרינן הואיל והא כמ"ד דלא אמרינן הואיל. לכן נראה דרש"י ז"ל לטעמי' אזיל בפסחים ד' מ"ח דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. אבל לפי דעת הסוברים דבכ"מ אמרינן הואיל. ע"כ צ"ל דס"ל כדעת הריטב"א ז"ל דלאו משום דישו הוא. והנה יש להקשות עוד מסנהדרין ד' קי"ב דקאמר שם רב חסדא ל"ש אלא תרומה ביד כהן אבל תרומה ביד ישראל ינתן לכהן שבעיר אחרת. ואמאי נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והוי כדידי'. ושוב מצאתי מי שהקשה כן. והי' נ"ל לומר דר"ח לטעמי' אזיל דס"ל דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה וכמבואר ברי"ף ז"ל בפ' אלו עוברין ובמלחמות הרמב"ן ז"ל שם ע"ש. אמנם על הרמב"ם ז"ל קשה דהא פסק כהך דר"ח הנ"ל ואיהו ס"ל הואיל וכמ"ש. ויש ליישב וע' ב"ק ד' ס"ט ובמנחות ד' פ"ב ופ"ג ודו"ק. והנה הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' מ"א כתב יראה לי שאפי' דשיל"מ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר כו' והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א משנה שלימה היא וכונתו למשנה דנדרים ד' נ"ב דאיסורא דנדרים בטל אע"ג דנדרים הוי דשיל"מ אלמא מוכח דשא"מ בטל וע"ש בכ"מ שנדחק בזה ולפי דברינו א"ש. ובתחילה נבאר מאי דאיתא בבכורות דף ל"ז הפרת נדרים בג' ר' יהודה או' אחד מהם חכם כו' מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי להו וסברי. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שבועות כשכתב דג' הדיוטות מתירין נדרים. לא התנה דבעינן דמסברי להו וסברי. וכבר האריך בזה בכ"מ שם ובב"י סי' רכ"ח וע"ש מה שתירץ דדעת הרמב"ם ז"ל דדוקא לר"י דס"ל דבעינן אחד מהם חכם לדידי' בעינן נמי דהשנים יהיה דמסברי להו וסברי. אבל לרבנן לא בעינן זה ע"ש. ותמיהני שהרי איתא בירושלמי פ"א דחגיגה ובפ"י דנדרים ג' שיודעין לפתוח מתירין כזקן ומובא בהרא"ש ובשארי ראשונים ז"ל והב"י שם ג"כ מביאו הרי דבעינן שיהיו יודעין אפילו לפתוח וכ"ש דבעינן דמסברי להו וסברי וע' שעה"מ פי"ג מה' א"ב. וזהו לרבנן דלר"י לא סגי בהכי דהא בעינן שיהי' אחד מהם חכם. וא"כ מוכח דגם לרבנן בעינן דמסברי להו וסברי. אבל מצאתי בחי' הרב המאירי ז"ל לנדרים ד' מ"ז שכתב וז"ל וי"א שאף לדעת האומר פותחין בחרטה מ"מ צריך שלא יתיר בהדיוטות עכ"ל. ומבואר מדבריו ז"ל דיש מי שסובר דלמ"ד פותחין בחרטה מתירין בהדיוטות כיון דלא צריך עיון כלל. ולפ"ז צדקו דברי מרן ז"ל דדוקא לר"י פרכינן משום דכיון דס"ל לר"י דבעינן אחד מהן חכם א"כ ע"כ ס"ל אין פותחין בחרטה ולדידי' בעינן נמי שהשנים יהי' דמסברי להו וסברי. אבל לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה א"כ אפי' שלשה הדיוטות גמורים מתירין. ומעתה לק"מ מהירושלמי הנ"ל. דהא כבר ביארנו בס"ד דהירושלמי ס"ל אין פותחין בחרטה. ועוד דמרא דשמעתא בירושלמי שם הוא שמואל וכבר כתבנו דשמואל ס"ל אין פותחין בחרטה וע' ירושלמי רפ"ג דנדרים. ומש"ה שפיר הוצרך שיהיו יודעין לפתוח. משא"כ לפי מאי דקיי"ל פותחין בחרטה אפילו הדיוטות גמורים מתירין אלא שיש להקשות ע"ז דהא להדיא איתא בנדרים דף כ"א ר' יהודה אומר אומרין לו לאדם לבזה עליך אם אמר לאו מתירין אותו. הרי דר"י סבר פותחין בחרטה. אמנם מצאתי בתוספתא פ"ה דנדרים דשם איתא הגירסא בהך ברייתא ר' יהודה בן בתירה. והובא כן בב"י י"ד סי' רכ"ח ע"ש. וע' סה"ד ערך ריב"ב שכתב בשם היוחסין דפעמים סתם ר"י הוא ר"י ב"ב ומעתה נראה דזה הי' ג"כ גירסת הרמב"ם ז"ל. ולפ"ז ר"י סתם דהוא ר"י ב"ר אלעאי ס"ל אין פותחין בחרטה ובזה מיושב מהשהקשה בהגהת הר"ש ז"ל בפ"ב דנגעים מ"ה על הר"ש ז"ל שם דס"ל דטעמא דר' יהודה דאין אדם מתיר נדרי אשתו הוי משום חשדא והקשה הא אנן קיי"ל פותחין בחרטה וליכא חשדא ע"ש. ולפ"ז א"ש דר' יהודה לטעמי' דס"ל אין פותחין בחרטה ומש"ה איכא חשדא בהתרת הנדר. ואנן באמת לא קיי"ל כר"י ואף שבירושלמי בפ' נערה המאורסה פסק כר"י הירושלמי לטעמי' אזיל דפסק אין פותחין בחרטה כמה שביארנו. אבל אנן לא קיי"ל הכי. וע' בטיו"ד סי' רל"ד ובב"י שם ודו"ק ואכמ"ל. ומעתה מיושב קושית הראב"ד ז"ל הנ"ל מהמשנה דנדרים ד' נ"ב דקתני דאסורא דנדרים בטילה אע"ג דהוי דשיל"מ. ולפ"ז א"ש. דהא התם במשנה דנדרים לר' יהודה אמרו לו רבנן הכי וכיון דרי"ס אין פותחין בחרטה. א"כ לא הוי לדידי' נדרים דשיל"מ וכמ"ש לעיל. ומש"ה בטילה לדידי'. אבל אנן דקיי"ל דנדרים הוי דשיל"מ י"ל דאפילו בשא"מ לא בטל. ומש"ה הוצרך הרמב"ם לומר בלשון יראה לי. אלא שלפי"ז לא א"ש דברי הירושלמי על המשנה דנדרים שם שכתבנו לעיל. ויש ליישב. ועי' שו"ת הרמב"ן ז"ל סי' קנ"א ודו"ק. ועי' חתם סופר חיו"ד סי' רכ"ד מ"ש השואל בכוונת הראב"ד ז"ל פ"ט דנדרים הי"ח. והוא ז"ל הקשה עליו מהא דאמר שם בכורות ד' נ"ה אילימא לנודר כו' ולדבריו תיקשי דלמעלה מיריחו נמי ליתסר מטעם תערובות דשיל"מ ע"ש. ולפי דברי הרב המאירי ז"ל דר' יוחנן סבר אין פותחין בחרטה לק"מ. דהא הסוגיא שם אזיל אליבא דר' יוחנן ולדידי' לא הוי נדרים דשיל"מ כיון דאין פותחין בחרטה. ומה שהקשה שם עוד ע"ד השואל דנודר מפרת נמי נימא דלהכי לא אסר עצמו מכל המעיינות כדי שלא יאסר בכל המעיינות רק מדרבנן ע"ש. תמיהני דמרא דשמעת' דנודר מפרת הוא רב ורב הא סבר בחולין דף ק' ובש"מ דמין במינו לא בטל וא"כ לדידי' בתערובות נמי אסור מה"ת. ולדידן י"ל דאפילו אמר לא שתינא ממימי דפרת נמי אסור בכל מימות שבעולם משום תערובות דשיל"מ וע' בחולין שם מחלוקת אביי ורבא. וע' חי' הריטב"א ז"ל ע"ג דף ע"ג וע' רמב"ן במלחמות בפסחי' פ' כיצד צולין ודו"ק ואכמ"ל והנה לפי דעת הסוברים בנדרים ד' ע"ז כגירסת רש"י ז"ל ופירושו שם וע' לח"מ פ"ו מה' שבועות ה"ה ומ"מ אפילו להאי פירוש' יש מחלוקת בגמ' אי מתירין נדרים בחרטה או דוקא בפתח. וכמ"ש הרב המאירי ז"ל בנדריס שם. ואפילו למש"כ הלח"מ שס מ"מ נהי דלא תליא במחלוקת דפוב"ח. מ"מ גם בזה יש מחלוקת דזהו מחלוקת ר' יהודה ור' ישמעאל בר"י בנדרים ד' כ"א. וע' בדברינו לעיל ס"פ ויצא ודו"ק מעתה אינו מוכרח לדידהו מה שהכרחנו לעיל דרב סבר דמתירין נדרים בחרטה ובאמת בירושלמי כתובות פ"ז ה"א נראה דרב סבר דאין מתירין בחרטה. וע' תוי"ט פ"ג דמ"ק ד"ה וכן ודו"ק. ובזה מיושב דברי רש"י ז"ל בפסחים ד' כ"ג שכתב דלהכי מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום דאי בעי מיתשיל עלה ע"ש. והקשו ע"ז מעירובין ד' כ"ח דאמרינן שם הטעם משום דחזי לאחרינא ע"ש. וכ"ה בירושלמי עירובין שם ע"ש. ולפי דברינו א"ש דבעירובין אזיל הסוגי' אליבא דרב ולדידי' ל"ל משום הואיל דכיון דס"ל אין מתירין בחרטה ל"ל משום הואיל. וכן הירושלמי לטעמי' אזיל דס"ל אין מתירין בחרטה כמ"ש לעיל. ומשום הכי לדידהו ע"כ צ"ל משום דחזי לאחרינא משא"כ בפסחים שם דאזיל שם הגמ' אליבא דר' אבהו משמי' דר' אלעזר ע' קידושין ד' נ"ו וב"ק ד' מ"א וחולין ד' קי"ד וירושלמי פ"ב דפסחים ופ"ג דערלה. ור' אלעזר סבר בנדרים ד' כ"א דמתירין נדרים בחרטה. וח"כ לדידי' ודאי איכא למימר דהטעם דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה הוי משום דחזי לדידי' ע"י שאלה. וכמו שפירש"י ז"ל. ולא משום דחזי לאחרינא. ויש בזה ג"כ להאריך בסוגי' דעירובין ד' ל' בהא דאמרינן שם ככר זה עלי אין מערבין לו בה דלפי שיטת רש"י שם ע"כ מוכח דרב לית לי' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. וע' עצי אלמוגים סי' שפ"ו סקכ"ב ודו"ק ואכמ"ל. וע"ש ברש"י ד"ה מיתשיל עלי'. ובתוס' שם ד"ה תרגומא ודו"ק. וע' בס' עצי אלמוגים שם סק"כ מה שביאר שם מחלוקת דב"ש וב"ה בעירובין שם אי מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. דאזלי לטעמייהו בהא דיש שאלה להקדש ע"ש. ותמיהני מה שכתב בפשיטות דלב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש אין שאלה נמי בתרומה. ולא זכר כלל מדברי הש"ך בח"מ סי' רנ"ה סק"ו שכתב דב"ש מודה בתרומה דיש שאלה והביא ראי' לזה ע"ש. וכ"כ התוי"ט בפ"ג דפסחיס ע"ש. וכן יש לתמוה על הגאון בצל"ח בביצה ד' י"ב ע"ש. אבל לפי דברינו יש לומר דב"ש וב"ה פליגי אי פותחין בחרטה דב"ש ס"ל אין מתירין בחרטה וב"ה ס"ל דמתירין בחרטה. וע' תוס' מנחות ד' ק"ג ודו"ק. וע' יבמות ד' ה' שכן ישנו בשאלה. וע' שעה"מ פ"ג מה' נדרים ובשו"ת אבני מלואים סי' כ"ב ודו"ק: והנה ראיתי בשו"ת הגרע"א ז"ל סי' קמ"ד שהביא בשם שו"ת ר' בצלאל ז"ל סי' ט"ו שהעלה דדעת הרשב"א ז"ל דנדרי' הקדש אינם ניתרים בחרטה רק בפתח והגרע"א ז"ל נחלק עליו והביא ראי' מדברי התוס' פסחים ד' מ"ו ד"ה הואיל ע"ש. ואני מצאתי בס"ד בחי' הרב המאירי ז"ל לנדרים ד' נ"ט שכתב דלהכי לא הוי תרומה דשיל"מ משום דהקדש ותרומה אינן ניתרין בחרטה רק בפתח. וכיון דתרומה אינה מצוה לאיתשולי עלה. א"כ אינו מצוי שימצא פתח. ולא דמי להקדש דהוי דשיל"מ משום דהתם מצד נדבתו היא משא"כ תרומה מצד חיוב היא עכ"ד. וכ"כ בחידושיו לנדרים ד' ע"ח ע"ש. וכ"כ בחידושיו לנזיר ד' ט' דבתרומה והקדש בעינן פתח. ובנדרים וקונמות וערכין וחרמים סגי בחרטה ע"ש. הרי מפורש דס"ל כמ"ש בשו"ת ר' בצלאל ז"ל. וגם מה שהביא הגרע"א ז"ל מדברי התוס' פסחים אינה ראי' לפ"ז דהא להדיא כתב הרב המאירי ז"ל דתרומה דמי להקדש ואפ"ה אמרינן הואיל. וע' מח"א ה' צדקה סי' ה'. וא"כ לפ"ז מוכח דס"ל להרב המאירי ז"ל דאפילו להתיר בפתח נמי אמרינן הואיל. והכי מפורש יוצא מדבריו ז"ל דהקדש הוי דשיל"מ מטעם דמצי למיתשל עלה אע"ג דאינו ניתר אלא בפתח. ש"מ דס"ל דאע"ג דאינו ניתר אלא בפתח מ"מ הוי דשיל"מ ושלא כדברינו לעיל. וכ"מ מפי' המפרש בנדרים ד' נ"ט ד"ה הרי תרומה ע"ש וע' ט"ז ביו"ד סי' שכ"ג ס"ק ב' ודו"ק. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' נדרים מבואר דס"ל דאין חילוק בין היתר שארי נדרים להיתר נדרי הקדש ע"ש. וא"כ כיון דשארי נדרים מתירין בחרטה א"כ מוכח דגם נדרי הקדש מתירין בחרטה. וכבר הוכיח כן בשו"ת ר' בצלאל שם. אלא שכתב דלא מצינו להרמב"ם ז"ל אפילו בשארי נדרים דפותחין בחרטה. ואפשר דפסק כרב אסי דאין פותחין בחרטה ע"ש. ובזה הי' מקום לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' ערכין שפסק דהמקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה כשיגרשנה ידור הנאה וכדסבר ר"א בערכין ד' כ"ג. והקשו ע"ז דהא בסוגיא שם מבואר דר"א ור"י פליגי ביש שאלה להקדש. א"כ כיון דהרמב"ם ז"ל פסק דיש שאלה להקדש א"כ הוי לי' לפסוק כר"י דא"צ. וכבר נתעוררו בשו"ת ר' בצלאל ז"ל שם והמח"א שם דטעמא דהרמב"ם ז"ל הוי משום דסבר דבעי פתח ומש"ה אע"ג דיש שאלה להקדש מ"מ לית לי' מיגו דדילמא לית לי' פתח. אבל לא כתבו לתרץ הסוגיא לדידי'. ולפי"ז א"ש דהא כבר הוכחנו דר"א ור"י סברי פותחין בחרטה. ומש"ה הוצרך הגמרא לומר לדידהו דפליגי ביש שאלה להקדש דאי יש שאלה להקדש יש לו מיגו. אבל הרמב"ם ז"ל דס"ל אין פותחין בחרטה. א"כ אף דפסק יש שאלה להקדש מ"מ כשיגרשנה צריך לידור הנאה אף דמצי לאיתשולי עלה מ"מ דילמא לית לי' פתח. ובזה הי' מקום לתרץ ג"כ מה שפסק הרמב"ם ז"ל דבהקדש לא מהני חזרה בתכ"ד. והקשה הש"ך בח"מ סי' רנ"ה ס"ק ה' מסוגיא דב"ק ד' ע"ג ע"ש ולפ"ז א"ש דהא כבר כתבנו לעיל בשם התוס' דמנחות ד' ק"ג דלמ"ד אין פותחין בחרטה לא מהני ג"כ חזרה בתכ"ד ע"ש. ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דלא מהני חזרה בתכ"ד. כיון דפסק אין פותחין בחרטה. ומעתה לק"מ מסוגיא דב"ק הנ"ל דהא התם לר' יוסי פריך וכבר כתבנו בשם הרב המאירי ז"ל דר' יוסי סבר פותחין בחרטה. ולדידי' ודאי מהני חזרה בתכ"ד ומש"ה שפיר פריך לדידי'. ואף שביארנו לעיל דהרמב"ם ז"ל ס' דר' יוסי סבר אין פותחין בחרטה. מ"מ אי נימא כמ"ש ר' בצלאל ז"ל דהרמב"ם ז"ל פוסק אין פותחין בחרטה. א"כ ליתא לכל דברינו דלעיל. וע' קצה"ח בח"מ שם. וע"ש מה שהקשה עליו בנה"מ. ואישתמיטתי' ירושלמי נזיר פ"ה דשם איכא מ"ד דס"ל דאף בתמורה יש שאלה ע"ש. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה מהרי"ט ז"ל מובא בשעה"מ ה' שבועות על הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה' אישות שפסק שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו ולא התנה שיהי' ע"ד רבים ואמאי ליחוש דילמא תיזיל לגבי חכם ושרי לה כדפרכינן בגיטין ד' ל"ה ע"ש. ולפי"ז א"ש דהא כבר ביארנו בס"ד דקושית הגמרא בגיטין אינו אלא לר"ה לטעמי' דסבר פותחין בחרטה אבל למ"ד אין פותחין בחרטה לק"מ. וא"כ כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק אין פותחין בחרטה א"כ לק"מ לדידי' קושית הגמרא. ומש"ה לא התנה שיהי' ע"ד רבים. משא"כ בפ"ו מהלכות ביאת המקדש שפיר התנה שיהי' ע"ד רבים. משום דהתם חיישינן אף למאן דאמר אין פותחין בחרטה כמה שביארתי לעיל בס"ד. ובזה מתורץ גם כן מה שהקשה השעה"מ שם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' ערכין ובפי"ז מה' אישות ע"ש. ולפ"ז לק"מ דכיון דאין פותחין בחרטה לא חיישינן דילמא תיזיל לגבי חכם וכמה שביארנו בס"ד ידו"ק. אבל מ"מ אי אפשר לומר דהרמב"ם ז"ל פוסק אין מתירין נדרים בחרטה. דהא להדיא מבואר מדבריו ז"ל בפ"ו מהל' שבועות דין א' ודין ה' דמתירין בחרטה לחודא בלא פתח ע"ש. וע"ש בלח"מ הל' ד'. ואף דיש לפרש בדבריו שם דעושין מן חרטה פתח וכמ"ש הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח ס"ז ע"ש. מ"מ הא כתב שם הט"ז סקי"א דזה לא מהני למ"ד דבעינן פתח ע"ש. ואף שבחכמת אדם השיג עליו מ"מ המעיין יראה שדברי הט"ז נכונים ע"ש. וע' ירושלמי נדרים פ' ר"א ה"א ודו"ק. והכי מבואר ג"כ ממה שפסק הרמב"ם ז"ל שם ה"ו דמתירין נדרים מעומד. ולפי דעת התוס' ושארי ראשונים ז"ל בסוגיא דנדרים ד' ע"ז. מ"ד מתירין נדרים מעומד ע"כ ס"ל דמתירין נדרים בחרטה ע"ש. מיהו הרמב"ם ז"ל אינו מפרש שם כפירוש התוס' דהוא ע"כ גורס שם גירסא אחרינא. ומפרש פירוש אחר בסוגיא זו. וכמ"ש הלח"מ שם והב"י ביו"ד סי' רכ"ח ע"ש. ואף דלעיל ס"פ ויצא הקשיתי עליהם מדברי הסמ"ג ע"ש מ"מ לפי מה שכתב בחי' הרב המאירי ז"ל בסוגיא דנדרים ד' ע"ז ע"ש אינו קשה מדברי הסמ"ג ואין אנו צריכין למ"ש שם הלח"מ דהרמב"ם ז"ל גרס בפרק ארבעה נדרים דר"נ אמר הלכתא אין פותחין בחרטה ע"ש וע' בדברינו לעיל ס"פ ויצא ודו"ק. ולפי שיטה זו אינו מוכח מה שהוכחנו לעיל דאביי סבר דמתירין נדרים בחרטה. ומ"מ שפיר הקשינו לעיל ע"ד ספר הישר לר"ת ז"ל סי' קכ"א ע"ש דהא ר"ת ז"ל לא ס"ל כהאי שיטה כמ"ש התוס' בעירובין ד' ס"ד משמו ז"ל. ומפ"ה לדידי' ודאי מוכח דאביי סבר פותחין בחרטה. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל ודאי אינו מוכח. ובזה יש מקום לתרץ מה שהקשה הגאון בס' יד שאול סי' רכ"ח סקי"א על הרמב"ם ז"ל ע"ש. אמנם לפי מה שביארנו לעיל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דרבא סבר פותחין בחרטה א"כ ליכא לתרץ הכי ודו"ק. וע"ש מ"ש עוד הרב המאירי ז"ל שם בשם י"א דאפילו למ"ד אין פותחין בחרטה מ"מ מתירין נדרים מעומד ורק מהלך או רכוב אסור לדידי' ע"ש. ובזה יש מקום לתרץ מה שהקשינו לעיל ע"ד ספר הישר לר"ת ז"ל סי' קכ"א ע"ש. ובאמת לפי מאי דאיתא הגירסא במילתא דר"נ בעירובין ד' ס"ד יש מקים לדבריהם ז"ל. אבל פשטא דשמעתא דנדרים ד' ע"ז לא משמע הכי וגם הרב המאירי ז"ל שם נחלק עליהם. ובתוספתא פ"ב דפסחים מפורש שלא כדבריהם ז"ל. וע' מ"ר ויקרא פ' ל"ז ובירושלמי ע"ג פ"א ה"ט ודו"ק. וכ"כ בשיטה מקובצת לנדרים דף כ"ב בשם הרי"ף ז"ל דהרמב"ם ז"ל פוסק כמ"ד פותחין בחרטה ע"ש. וכ"כ הרדב"ז ז"ל ח"ב סי' קס"ז ע"ש. ומעתה כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק פותחין בחרטה בנדרי איסור א"כ כיון דמוכח מדבריו ז"ל בפ"ד מה' נדרים דס"ל דאין חילוק בין היתר נדרי איסור להיתר נדרי הקדש. א"כ מוכח דס"ל דגם נדרי הקדש ניתר בחרטה דלא כהרב המאירי ז"ל. וכן לענין תרומה כתב בפ"ד מה' תרומות וז"ל וכן המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהן הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו כדרך שמתירין לו שאר נדרים כו' עכ"ל. הרי דס"ל גבי תרומה נמי דבחרטה סגי. ומ"ש המח"א שם להוכיח דדעת הרמב"ם ז"ל דבעינן בנדרי הקדש פתח כבר סתרו זה האחרונים. והכי מבואר ג"כ דעת הסמ"ג לאוין רמ"ב דאין חילוק בין נדרי איסור לנדרי הקדש ע"ש. ובלאוין רמ"א פסק להדיא דנדרי איסור ניתרין בחרטה לחודא ע"ש. ש"מ דס"ל דגם נדרי הקדש ניתרין בחרטה לחודא. והכי נראה ג"כ דעת רבינו ז"ל דגם נדרי הקדש ניתרין בחרטה עי' לעיל שאילתא כ"ג ולקמן שאילתא קל"ו ודו"ק ולדידהו בתרומה ודאי ניתר בחרטה לחודא. ומעתה לדידהו ודאי מצינו למימר דהא דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל אינו אלא בחרטה אבל לא בפתח וכמו שביארנו. ובאמת לפי דעת הרב המאירי ז"ל קשה מאי פריך הגמרא בנדרים דף נ"ט על קונמות מתרומה לימא שאני קונמות דניתרין בחרטה ומש"ה הוי דשיל"מ משא"כ בתרומה דניתר בפתח לא הוי דשיל"מ דמי יימר דמשכח פתח. אמנם נראה לתרץ דהרב המאירי ז"ל לטעמי' אזיל. דהנה כבר כתבנו לעיל בשמו ז"ל דר' יוחנן ס"ל אין פותחין בחרטה ע"ש. והנה איתא בנדרים ד' כ"ב בר ברתי' דר' ינאי אתא לקמי' דר' ינאי א"ל אלו הוי ידעת כו'. והנה לדעת הרב המאירי ז"ל דר' יוחנן סבר אין פותחין בחרטה. א"כ ה"ה ר' ינאי ע"כ ס"ל אין פותחין בחרטה. דהא כמו שהוכיח מדר' יוחנן דסבר אין פותחין בחרטה כמ"כ יש להוכיח מדר' ינאי. ומעתה כיון דהסוגיא דנדרים ד' נ"ט אזיל לתרוצי אליבא דר' ינאי. ולר' ינאי אין פותחין בחרטה. וא"כ לדידי' אף בקונמות אין פותחין בחרטה. וא"כ שפיר פריך הגמרא לדידיה מתרומה על קונמות דהא לדידי' קונמות ותרומה שוין. ועי' ש"מ בנדרים ד' כ"ב שמביא שם חדא פירושא דהא דקאמר ר"א שם מאי קרא ואחר נדרים לבקר. ה"פ מאי קרא דאין פותחין בחרטה. ואחר נדרים לבקר ש"מ שצריך ביקור ע"ש. וא"כ מוכח דר' אבא סבר אין פב"ח. ולפ"ז רווחא שמעתא טפי דבנדרים ד' נ"ט ר"א הוא דקאמר לה דקונמות הוי דשיל"מ. ומעתה שפיר פרכינן לדידי' מתרומה דלדידי' קונמות ותרומה שוין דבתרווייהו אין פב"ח. אמנם כל הראשונים ז"ל לא פירשו כמ"ש הש"מ. וכדבריהם מפורש בירושלמי נדרים פ"א ה"א ע"ש. אבל עכ"פ למדנו מדברי הש"מ דר' ינאי סבר אין פותחין בחרטה. אמנם לדעת ר"ת ז"ל שכתבנו לעיל דר' יוחנן סבר פב"ח. וא"כ גם מדר' ינאי אינו מוכח דסבר אין פב"ח. א"כ ע"כ מוכח דלא כהרב המאירי ז"ל. אלא דגם תרומה והקדש ניתרין בחרטה דאל"ה יקשה מה שהקשינו דמאי פריך מתרומה אקונמות. והנה עוד ק"ל על דעת הרב המאירי ז"ל דא"כ מאי פריך בעירובין ד' ל' ב' א"ה תרומה נמי לימא דשאני נזיר משום דפותחין בחרטה משא"כ תרומה דבעינן פתח. ובאמת עפ"י הסברא הי' נ"ל דנזיר דמי להקדש ואין פותחין בחרטה. ועי' נזיר ד' ט'. אבל ראיתי להרב המאירי ז"ל בחי' לנזיר ד' ל"א שכתב דנזירות ניתרין בפתח או בחרטה ע"ש. ומעתה תיקשי מה שהקשינו. ועוד אפילו נימא דנזיר דמי להקדש. מכל מקום קשה הא הרב המאירי ז"ל מחלק בדבר שיש לו מתירין בין תרומה להקדש. משום דהקדש מצד נדבתו בא משא"כ תרומה. וא"כ עדיין קשה מאי מדמה תרומה לנזיר. וע' בעירובין שם בתוס' ד"ה תרומה שע"פ מש"ש יש לתרץ ודו"ק. ומ"מ קשה לפי מאי דחילק בין הקדש לתרומה. א"כ למה הוצרך לומר בנדרים משום דמצוה לאיתשולי עלה אפי' ליכא מצוה מ"מ מיקרי דשיל"מ כיון דאינו בא מצד חיוב הוי דשיל"מ כמו הקדש. וע' שעה"מ פט"ו מה' מ"א ודו"ק. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' נדרים כתב נדר או נשבע שאינו אוכל אותם כו' אפי' גידולי גידולין אסורין כו' שהרי הן דשיל"מ שאינו בטל ברוב עד כאן לשונו. והמח"א בהגהותיו שם הקשה אמאי הוי שבועה דשיל"מ הא ליכא מצוה לאיתשולי עלה ונשאר בצ"ע. וכן ראיתי בפתחי תשובה סי' ק"ב סק"י הביא מחלוקת האחרונים ז"ל אי שבועה הוי דשיל"מ כיון דליכא מצוה לאיתשולי עלה ע"ש. אמנם לפי דברי הרב המאירי ז"ל הנ"ל. א"כ דברי הרמב"ם ז"ל נכונים. דדוקא אליבא דר' ינאי דס"ל אין פותחין בחרטה. א"כ מי יימר דמשכח פתח. ומש"ה הוצרך לומר דמצוה לאיתשולי עלה ומש"ה שכיח למצוא פתח. אבל לפי מאי דקיי"ל דמתירין נדרים בחרטה. א"כ אף דליכא מצוה לאיתשולי עלה. מ"מ מיקרי דשיל"מ כיון דאי בעי מיחרט ביה. ומש"ה אף שבועה הוי דשיל"מ. אבל תרומה לא הוי דשיל"מ. דהא בתרומה בעינן פתח וא"כ כיון דליכא מצוה לאיתשולי לא הוי דשיל"מ דמי יימר דימצא פתח. מיהו כבר ביארנו בס"ד דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבתרומה נמי סגי בחרטה. וא"כ תיקשי לדידיה דתרומה נמי להוי דשיל"מ כמו בשבועה. ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא דמי שבועה לתרומה דשבועה נהי דלא הוי מצוה לאיתשולי עלה. מ"מ עיקר השבועה לא הוי מצוה. ואדרבה עבירה היא להיות רגיל בשבועות. ומש"ה החרטה מצוי בה. משא"כ תרומה דחוב הוא לאפרושי תרומה. א"כ נהי דאי בעי מיחרט בה. מ"מ אין החרטה מצויי' דלהוי דשיל"מ. וכעין מה שחילק המאירי בין הקדש לתרומה. וע' ט"ז ביו"ד סי' שכ"ג ודו"ק. ומה שהוצרך הגמרא בנדרים דף נ"ט לומר דנדרים הוי מצוה לאיתשולי עלה. היינו משום דהגמרא אזיל לתרוצי אליבא דר' ינאי דס"ל אין פותחין בחרטה. וא"כ כיון דהוצרך למצוא פתח מש"ה אי לאו דמצוה לאיתשולי עלה אינו רגיל למצוא פתח. אבל לפי מאי דקיי"ל דמתירין בחרטה. א"כ אף דליכא מצוה לאיתשולי מ"מ מיקרי דשיל"מ. וע' חות יאיר סי' ק"ל וקל"א וע' כריתות דף י"ב ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשה בס' תורת יקותיאל סי' ק"ב ס"ק ב' על הרמב"ם ז"ל ע"ש ולפ"ז דעת הרמב"ם ז"ל דנדרים הוי דשיל"מ אפי' למ"ד אין פותחין בחרטה. ומ"מ אינו סותר לכל דברינו לעיל במ"ש בדעתו ז"ל לענין הואיל ודשיל"מ ודו"ק. והמתבאר מדברינו אלה דדעת הרמב"ם והרב המאירי ז"ל דשבועה מיקרי דשיל"מ כיון דניתר בחרטה. אמנם מה שהביא בפתחי תשובה שם בשם ס' ת"י דנודר בעת צרה לא הוי דשיל"מ משום דליכא מצוה לאיתשולי עלה ע"ש. הנה לדעת הב"ז שהביא הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ה דנודר בעת צרה דינו כנודר ע"ד רבים ואין לו התרה ודאי דברי הת"י נכונים דהא בנודר ע"ד רבים מבואר בתשובת מיימוני שבס"ס הפלאה סי' ד' דלא הוי דשיל"מ ע"ש. אמנם לדעת המהר"ם מינץ ומהרש"ל ז"ל דס"ל דיש לו התרה נראה דתליא במחלוקת דלדעת הרב המאירי ז"ל דס"ל דה"ט דתרומה לא הוי דשיל"מ היינו משום דבעי פתח אבל אי שרינן בחרטה הוי דשיל"מ א"כ בנודר בעת צרה דשרינן בחרטה הוי דשיל"מ. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל שכתבנו דתרומה לא הוי דשיל"מ אפי' אם ניתר בחרטה משום דמצוה לאפרושי תרומה אפשר לומר דה"ה נודר בעת צרה כיון דמצוה לידור לא הוי דשיל"מ וצ"ע. וע' שו"ת הגרע"א ז"ל סי' ס"ה ודו"ק וע' כ"מ ולח"מ סוף פ"ה דנדרים. וע' חתם סופר חיו"ד סי' רכ"ג ודו"ק ואכמ"ל. והנה המשנה למלך פ"ה מה' אשות נסתפק במי שמקדש באיסורי הנאה והיתה האשה חולה אם מקודשת מי אמרי' כיון דלדידה הוי ממון אע"ג דלדידיה לא הוי ממון הוי קידושין או בעינן דיהיב ממון גם לדידיה ע"ש. ומה שהכריח שם מדברי רש"י סתרו זה האחרונים ז"ל. והנה מדברי רבינו ז"ל דכאן מבואר להדיא דבעינן שיהיה ממון גם לדידיה שהרי כתב דלמ"ד טוה"נ אינה ממון אע"ג שקידש בת כהן ונתן לאביה אינה מקודשת הרי אע"ג דלדידה שוה ממון כיון דלדידיה לא הוי ממון אינה מקודשת. אמנם מתוך דברי רש"י ז"ל בקידושין ד' נ"ח במשנה שכתב וז"ל וקס"ד דאף ע"פ שאין לו בכל אלו אלא טוה"נ כו' וגם היא לא זכתה אלא בטוה"נ כו' דקסבר טוה"נ ממון עכ"ל משמע מדבריו ז"ל דדוקא משום שגם היא לא זכתה אלא בטוה"נ מש"ה צ"ל דטוה"נ ממון. אבל אם זכתה זכי' גמורה כגון שהיא בת כהן מקודשת אפי' למ"ד טוה"נ א"מ. כיון דלדידה שוה ממון. וכבר הוכיח כן השעה"מ בפ"ה מה' אשות מדברי רש"י אלו והקשה השעה"מ שם א"כ מאי פריך ר' אבא שם מהך משנה דקתני המקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות ה"ז מקודשת דלמא מיירי כגון שהיא בת כהן. ותירץ דגבי תו"מ אפילו ישראל שקידש כהנת גם היא לא זכתה אלא בטוה"נ דמשנתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה ומתוך זה הוציא דאם קידש ישראל בת כהן במתנות דקיי"ל דכהנת אוכלת במתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל מקודשת אפי' למ"ד טוה"נ א"מ כיון דלדידה שוה ממון אע"ג דלדידיה אינו שוה עכ"ד השעה"מ שם. ותמוה לפענ"ד דהא אכתי מצי לאוקמא הך משנה דקידושין בישראל שקידש בת כהן ונותן התרומה לכהן דלדידיה שוה ממון. וכמ"ש רבינו ז"ל. וכן מוקי הך משנה דהמקדש בקדשי קדשים הני כדאי' בקידושין ד' נ"ב. א"נ דמשכחת לה כגון ישראל שקידש בת כהן לאחר שלשים יום דעד שלשים מצי למיכל התרומה ושוה לדידה ממון. ואפשר לומר דזהו כוונת רבינו ז"ל במ"ש דקא יהיב תרומה לכהנת. ולכאורה קשה הא כיון שקידשה ישראל נעשית זרה וכמ"ש השעה"מ. אבל י"ל דכוונתו שקידשה לאחר שלשים יום. ומדלא משני הכי ע"כ מוכח כדברי רבינו ז"ל דאפי' לדידה הוי ממון כיון דלדידיה לא הוי ממון אינה מקודשת. הן אמת שמצאתי ברדב"ז ח"ג סי' תרמ"ט שכתב וז"ל הלכך אם היה כהן המקדש בחלת האור פשיטא דמקודשת כו'. ואם הוא ישראל המקדש בחלת האור למאן דפסק טוה"נ ממון הרי היא מקודשת כו'. ולמאן דפסק טוה"נ א"מ אינה מקודשת דלא מידי יהיב לה. ואפי' היא כהנת דבשעה שקדשה ישראל נפסלה מלאכול בתרומ' ולא יהיב לה מידי דחזי לה עכ"ל. הרי מבואר כמ"ש השעה"מ אמנם זה תמוה כמו שהקשיתי. ונלפענ"ד עפ"י מה שהקשה השעה"מ בפ"ו מה' חו"מ אמאי המקדש במע"ש אינה מקודשת למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא נימא הואיל ואי בעי מיתשל עלה והוי כדידי'. ותירץ עפ"י מ"ש בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תר"ב דבקידושין לא אמרינן הואיל ע"ש. והנה ז"ל הרשב"א ז"ל שם. שאלת אשה אחת שנדרה הנאה מראובן ואמר כל נכסי פלוני עלי כקרבן ואח"כ בא אותו ראובן וקידשה מה דינן של קידושין אם נאמר כו' הואיל ויכולה לישאל כו' תשובה כו'. והטעם שאמרת דיכולה לישאל לא אשכחן בכי הא הואיל דל"א הואיל אלא במה שהוא שלו אלא דאריא כצ"ל שם דאיסורא רבי' עלה בין לנזיר ביין שלו בין שעירבו לו אחרים בשלהן זוכה הוא בגוף היין דהא מותר לו ליהנות ממנו ובשלו אמרינן הואיל א"נ במה שאין לאחרים רשות כגון הפקר או במי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני דאמרינן בזה אפילו תרי מיגו כו' אבל לזכות במתנה שנתנו לו אחרים ובאותה שעה שאינו יכול ליהנות בו שיהי' שלו. נימא הואיל ואי בעי מיתשל אינו. דכיון דבשעה שקבלו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו שוב אין לו בו זכות. ואע"ג שנשאל אחר מכן דכיון דבשעתו לא זכה שוב אינו יכול לזכות עכ"ל הרשב"א ז"ל. הרי שפתי הרשב"א ז"ל ברור מללו דהטעם דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל בקידושין היינו משום דלא אמרינן הואיל רק במה שהוא שלו. אבל לזכות במתנה בנתנו לו אחרים לא אמרינן הואיל. ומעתה דברי רש"י והרדב"ז א"ש עה"נ דודאי הם נמי ס"ל דבעינן שיהי' גם לדידי' ממון. והא דהוצרך רש"י לומר וגם היא לא זכתה אלא בטוה"נ היינו משום דלדידי' הוי ממון מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. ורק ה"ט דאינה מקודשת משום דהיא אינה יכולה לזכות מטעם הואיל. וזהו לא שייך רק היכא דלדידה אינו שוה ממון. אבל אם היא בת כהן דלדידה שוה ממון ודאי מקודשת דהא לדידי' נמי הוי ממון מטעם הואיל ואע"ג דרש"י מסיק בפסחי' ד' מ"ח דל"א הואיל ואי בעי מיתשיל עלי'. מ"מ לא כתב שם לדבר ברור רק כמסתפק בדבר ע"ש. וזהו שהוצרך הרדב"ז לומר מטעם דכשקידשה נעשית זרה. אבל היכא דלא נעשית זרה וכמ"ש לעיל ודאי מקודשת. דהא לדידי' נמי שוה ממון מטעם הואיל ונמצא דהוי ממון לדידי' ולדידה וע' במשנה למלך שם מה שהקשה על שני תשובות הרדב"ז דסותרות זא"ז. וע' בזה באחרונים ודו"ק. ובזה אני תמה על המשנה למלך שם שכתב דמי שאסר בקונם עליו איזה דבר וקידש אשה אינה מקודשת אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה דל"א הואיל ואי בעי מיתשיל עלה בקידושין כמש"כ בתשובת הרשב"א ז"ל סי' קכ"ב מ"ש. והנה בסי' קכ"ב ליתא כלל מזה. וט"ס הוא וצ"ל בסי' תר"ב. והתם הא מפורש להדיא הטעם דל"א הואיל מטעם דהיא לא מצי קנה לה מטעם הואיל. וא"כ כאן דלא אסר בקונם רק עליו ולא על האשה א"כ ודאי מקודשת דהא אצלה הוי ממון. ולגבי דידי' נמי הוי ממון דהא לגבי דידי' אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. מיהו לפי תשובת הרשב"א ז"ל ח"ד שהבאתי לעיל דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל רק בחמץ בפסח פשיטא דאינה מקודשת כדברי המשנה למלך. וע' תוס' קדושין ד' נ"ב ד"ה המקדש ודו"ק. וע' תשובת הרשב"א סי' תשמ"ו ותשמ"ז. וע' בטעה"מ ריש פ"ה מה' אישות במ"ש לתרץ דברי המהרש"א ז"ל וממ"ש יתבאר מה ששגה בזה ודו"ק ומעתה בישראל שקידש בת כהן במתנות לכ"ע לא הוי קידושין אפילו לרש"י והרדב"ז דאע"ג דלדידה שוה ממון כיון דלדידי' לא הוי ממון דהא במתנות לא שייך שאלה ודלא כשעה"מ. ומעתה שפיר הקשה ר' אבא מהך משנה דקידושין ולא מצי למימר בכהנת דאכתי תקשי ממתנות. כ"ז הוא דעת רש"י והרדב"ז ז"ל אבל דעת רבינו ז"ל מבואר דס"ל דאפי' ישראל שקידש בת כהן בתרומה נמי אינה מקודשת אף ע"ג דמצי למישאל עליו וצ"ל דס"ל כמ"ש רש"י בפסחים ד' מ"ח דל"א כלל הואיל ואי בעי מיתשיל עלה. או כדעת הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ד שהבאתי לעיל דל"א הואיל ואי בעי מיתשיל עלה רק בחמץ בפסח כנ"ל וע"ע מ"ש מו"ח בזה באות ט"ז כ"ז מחתני הרב הג' מ' רפאל שפירא יחי'.

16 פני יהושע פתח ↗

בתוספות בד"ה כי תניא ההיא וכו' פי' בקונטרס להצטרף לזימון ואין נראה לר"י וכו' לכך צריך לפרש וכו' עכ"ל. ונראה שרש"י לא רצה לפרש כן משום דלא שמיעא ליה הך סברא דברכת אבלים שבברכת המזון טעון עשרה מדלא תנן בפ"ד דמגילה דהתם תנן אין ברכת אבילים ותנחומי אבלים פחות מעשרה וסתם ברכת אבלים היינו בשורה או ברחבה כדמסקי' הכא אבל האי שבברכת המזון ע"כ לא מיקרי ברכת אבלים דאלת"ה לא הוי קאמר רבי יוחנן סתמא ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין דאיכא למטעי דאברכת המזון נמי קאי אע"כ דההיא לא מיקרי ברכת אבלים. ומה שהקשו בתוס' על פרש"י יש ליישב לפי שיטת ר' עמרם שהביא הטוי"ד דבברכת הזימון אומרים ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו וקס"ד שאין אבלים מן המנין דאיהו אינו מן המנחמין אלא מן המתנחמין ועוד דזימנין דכל השלשה אבלים ואי אמרת שהם מן המנין אין להם מנחם ומה שהקשו עוד על פירושו מל' המקשה כבר יישבו על נכון מורי זקיני ז"ל בספר מגיני שלמה דכיון דמצרפין האבל לברכת הזימון אין סברא לומר דלימא רבי יוחנן דבברכת האבל שבאותו ברכת הזימון יהא טעון להצטרף אחד מן השוק וזה ברור לענ"ד ולשון התוס' בזה צ"ע:

16 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה כי תניא כו' דא"כ מאי פריך ליה מברכת אבלים בי' כו' אבל ברכת אבלים שמברכים בברכת המזון כו' עכ"ל אהא דמשני ליה מעיקרא כי קאמר ר"י בשורה ל"ק להו הכי דלישני ליה בברכת אבלים שבבהמ"ז דאפשר דלא אסיק אדעתיה כלל הא דברכת אבלים שבברכת המזון בעי מנין אבל השתא המקשה אסיק אדעתיה בברכת אבלים דבעי י' דע"כ לאו היינו בברכת הזימון לגבי אבלים דודאי לא הוה אלא בג' כשאר אדם אלא דהיינו ברכת אבלים שבבהמ"ז וא"כ לא תקשי ליה מידי אברכת הזימון דלעיל דהוה האבל מן המנין לפי פ"ה ודו"ק:

17 פני יהושע פתח ↗

בד"ה אלא כי קאמר וכו' וצ"ל דחדא מכלל חברתה איתמר עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהיא גופא תיקשי אמאי הדר ביה משינויא קמא דטפי הו"ל לאוקמי קמייתא בשורה כדמעיקרא ולא נצטרך לומר חדא מכלל חברתה אתמר ע"ש בל' מהרש"א שישבו על נכון אמנם למאי דפרישית לעיל בלא"ה א"ש דמשמע ליה לתלמודא דחדא מכלל חברתה אתמר ולא אמר ר' יוחנן כלל למימרא קמייתא דחתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין דהא בהאי לישנא איכא למיטעי דאברכת המזון נמי קאי אבל מאן דלא גרס אלא ע"כ צ"ל דהא דקאמר ר"י סתמא היינו משום דסמיך אאינך מימרי דידיה דקאמר וממילא דא"א לאוקמי האיך קמייתא בברכת המזון דא"כ כל הנך מימרות למה לי דהא אתיין במכ"ש מברכת המזון ולמאן דגריס אלא לא נ"ל לפרש כן דאמורא צריך לפרש דבריו כנ"ל וק"ל:

17 רש"ש על כתובות פתח ↗

תד"ה אלא בסופו. ומברכין לה בלא י'. נראה דר"ל אע"ג דליכא י' במנחמין זולת צירוף האבלים. אח"ז ראיתי שכוונתי בזה לדעת מהרש"ל:

17 פני יהושע על כתובות פתח ↗

1 שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם - פותחת בברוך אע"פ שכל אחת סמוכה לחבירתה כיון דקצרות הן אם לא היה פותח בברוך היה נראה הכל ברכה אחת וכן אשר יצר אם לא היה פותח בברוך היה נראה שהיתה מתחלת מברוך יוצר האדם אשר יצר אבל שוש תשיש שהיא אחר ברכה ארוכה אין צריך לפתוח בברוך ואשר ברא פותחת בברוך לפי שמברכים אותה בפני עצמה כשאין פנים חדשות כדפירש בקונטרס ועל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פי' בקונטרס טעם אחר ור"ח פירש דיוצר האדם פותחת בברוך לפי שיש שלא היו אומרים אותה כדאמר בסמוך ואור"ת דבפרק קמא דברכות דף יא: גבי ברכת התורה גרסי' ר' יוחנן מסיים בה הכי והערב נא דברכה אחת היא דאי הוו שתי ברכות היה צריך לפתוח בברוך אע"ג דסמוכה לחברתה כיון שאותה שלפניה היא קצרה ובתר הכי גרסינן הלכך נימרינהו לתרווייהו ולא גרסינן לכולהו דאם כן הוה משמע דשלש ברכות הן:

2 חדא יצירה הואי - צריך לומר דהיינו כמאן דאמר פרצוף אחד מדקאמר בתר הכי דכולי עלמא חדא יצירה הואי מר סבר בתר מחשבה אזלינן ובריש פרק שני דעירובין דף יח. ושם משמע בהדיא דלמאן דאמר פרצוף אחד הוה עלה במחשבה להבראות שנים אבל למאן דאמר התם שני פרצופים לא סבירא ליה הכי כך פירש רשב"ם:

3 רב תנא הוא ופליג - לא בעי לשנויי כי תניא ההיא בברכת המזון כדמשני רבי יוחנן דנראה לו דוחק להעמיד כן ונוח לו טפי לומר דפליג ומדלא קאמר ר' יוחנן תנא ופליג יש להוכיח דר"י אמורא היה דאי הוה תנא הוה משני כדמשני לרב ואין להקשות דאמאי לא משני רבי יוחנן אנא דאמרי כרב דתנא הוא דרבי יוחנן לא היה מחזיק רב כתנא דפליג עליו בכל דוכתא ומיהו איכא נמי רבי יוחנן שהיה תנא דתניא בשילהי דנזיר דף סה. ושם וכמה שיעור תפיסה פירש רבי יוחנן כו':

4 כי תניא ההיא בברכת המזון - פי' בקונטרס להצטרף עם ב' לזימון שהרי הוא חייב בכל המצות ואין נראה לר"י דא"כ לא אתא לאשמועינן אלא דחייב במצות והוה ליה למימר בהדיא דחייב במצות ועוד דא"כ מאי פריך ליה מברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין דקאמר ברכה בשורה מי איכא אלא ע"כ היינו ברכת המזון והדרן קושיא לדוכתין דקתני ואבלים מן המנין ואוקמינן בברכת המזון ולפירש הקונטרס לא קשיא מידי דכי קתני ואבלים מן המנין היינו להצטרף לזימון לומר נברך שאכלנו משלו אבל ברכת אבלים שמברכים בברכת המזון קאמר רבי יוחנן דאינו מן המנין לכך צריך לפרש כי תניא ההיא בברכת המזון היינו ברכת אבלים שבברכת המזון מכאן משמע שברכת אבלים שבברכת המזון לא הוי אלא בעשרה מדסליק אדעתיה דמקשן דאיירי בברכת אבלים שבברכת המזון וקאמר בעשרה והוה ניחא ליה בהכי אי לאו משום דקתני לעיל בברייתא ואבלים מן המנין אם כן צריך עשרה:

5 אלא כי קאמר ר' יוחנן ברחבה - אי גרסינן אלא משמע דההיא דלעיל נמי מעמיד ברחבה ותימה למה הוצרכו תרי מילי דר' יוחנן ההיא דלעיל והך וצריך לומר דחדא מכלל חברתה אתמר ההיא דלעיל מכללא דהך אבל אי ל"ג אלא ניחא דלעיל איירי בשורה והכא ברחבה בלא פנים חדשות ומימרא שלישית של רבי יוחנן הוצרך להשמיענו דבפנים חדשות אין אבלים מן המנין ואי נקט ההיא ה"א איפכא דוקא מיום ראשון ואילך אבל ביום ראשון שייכי טפי ומברכים לה בלא י':

1 רשב״א על כתובות פתח ↗

והטעם בברכת אשר יצר שפותחת בברוך, פירש רש"י ז"ל: שממנה התחלת ברכת הזיווג, הכל כמו שכתוב בפרושיו, ויש מפרשים הרמב"ן. ועי' תוד"ה שהכל לפי שאלמלא לא פתחוה בברוך היו נראות שתיהן כברכה אחת ולא היה היכר שיהיו שתי היצירות שתי ברכות, ור"ח ז"ל בתוס' שם כתב, דברכת יצירה פותחת בברוך, דהא לוי גרע לה ליצירה אחת מכלל ברכות של חתן, ע"כ. ונראה, שדעתו לומר, דכיון דללוי מגריעין לה, הויה לה אף לדידן כברכה עומדת בפני עצמה. והטעם, שפותחת בברוך. אעפ"י שסמוכה לחברתה, לפי שאינה סמוכה בזמן שאין שם פנים חדשות. וכמו שכתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות סה, א מדפי הרי"ף, ורש"י ז"ל כן פירש, וכן ר"ח זצ"ל.וגרסינן בירושלמי במסכת ברכות סוף פרק קמא ה"ה כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון קריאת שמע ותפילה אין פותחין בה בברוך. התיבון הרי הבדלה, שניה היא דמר רבי בר זבדא ר' היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. ר' חייא רובה הוה מכנסן התיבון הרי נברך שאכלנו משלו, שניה היא שאם היו שנים יושבים ואוכלין שאינן אומרים נברך, הרי הטוב והמטיב שניה היא, דמור רב הונא משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב וכו', הקדושה שניה היא, שאם היה יושב וצופה מבעוד יום וקדש עליו היום שאין אומרים בורא פרי הגפן וכו', והא סיפא אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא, א"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך.

1 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ואם מבן חמש וגו'. שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהן כאאם אמר ערך פלוני עלי, ואותו פלוני היה באותו יום בן חמש או בן עשרים נדון כלמטה מבן חמש ומבן עשרים, וכדמפרש. , מאי טעמא, נאמר כאן שנה ונאמר בבן ששים שנה פ' ז', מה התם שנת ששים כלמטה מהן כבשהרי מפורש כתיב ביה מבן ששים שנה ומעלה. אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהן, בין להקל בין להחמיר כגהבאור הוא, דלכאורה קשה איך אפשר לשוות בן חמש ובן עשרים לבן ששים, אחרי דידוע דערך הפחות מששים מרובה על ערך יתר מבן ששים נ' כנגד ט"ו סלעים, וערך של זה שאינו עדיין בן חמש ובן עשרים הוא פחות מערך של בן ה' ובן כ', ואם נדמה זל"ז הלא יתחייב לזה להחמיר וזה להקל, על זה אומר דאתא גז"ש שנה שנה לדמות זל"ז בין להקל בין להחמיר, כלומר אף דזה להקל וזה להחמיר. – והנה במשנה איתא עוד יום שלשים כלמטה ממנו, ופירש"י ורע"ב דכתיב ואם מבן חודש. עכ"ל. וקשה על זה, דלפי זה ל"ל בבן חמש ובן עשרים ללמוד בגז"ש שנה שנה מבן ששים, תיפק ליה דכתיב בהו גופייהו מבן עשרים ומבן חמש, לכן נ"ל דבן שלשים ילפינן ג"כ מבן ששים כמו בן חמש ובן עשרים, וכן מורה לשון המשנה, יום שלשים כלמטה, שנת חמש ושנת עשרים כלמטה, שנאמר ואם מבן ששים שנה ומעלה, הרי אנו למדים בכולם משנת ששים וכו', הרי מבואר דגם בן שלשים נלמד מבן ששים ולא משום דכתיב ביה ואם מבן חודש, ואע"פ דלא כתיב ביה שנה שיהיה שייך ללמוד בגז"ש שנה שנה, אך מכיון דלא שייך לכתוב בבן שלשים יום, לא איכפת לן בזה, וילפינן בכלל בדרך היקש מבן ששים. ויותר מבואר זה למש"כ התוס' בכתובות ח' א' דעל פחות משלשה לא יונח מספר כל והארכנו בכלל זה במק"א, וכאן במשנה אמרו הרי אנו למדים בכולם מבן ששים, ובודאי קאי זה על בן שלשים, בן חמש ובן עשרים, ודו"ק. .שם י"ח א'

1 מלבי"ם על ויקרא פתח ↗

הערה: איך ריבה מן "כל מצות" כל הני שחשב פה? ולמה בכל אחד אמר "ומוסיף עליהם" שמבואר שבכל השבעה דברים שחשב פה צריך שיהיו שני ענינים חלוקים זה מזה. ומה שכתוב בפרק ב משנה ח' ומשנה ג' צריך פירוש, איך ימציא בחייבי מיתות כל הרבוים הנזכר.מכל מצות ה' אשר לא תעשינה: ממשמעות הלשון משמע שעל חטא במצות לא תעשה חייב חטאת, דהא אמר "מכל מצות" שהוא מלה כללית. ולפי זה ימצאו שס"ה חטאות על שס"ה מצות לא תעשה. אמנם בפר' שלח במדבר טו, כט, על מה שכתוב שם שאם חטא יחיד בעכו"ם יביא חטאת, אמר "תורה אחת יהיה לכם לעֹשה בשגגה". וקבלו פירושו שרצונו לומר שכל העושה בשגגה יהיה תורה אחת לענין חטאת כמו עכו"ם; שכמו שהמעשה שמביא עליו חטאת בעכו"ם זדונו כרת – כן כל דבר שזדונו כרת יביא על שגגתו חטאת. אמנם הלא יש לומר שבא לאמר שידמה בכל פרטיו לעכו"ם; או שידמה ברוב פרטיו לה. כי בעכו"מ יש ארבעה חומרות: א שמשנאסרה לא הותרה. ואוציא אשת איש ונערה המאורסה שיש להם היתר בגט ובמיתת הבעל ב שלא הותרה מכללה. ואוציא את השבת שהותר גבי עבודה. ג שחייבים עליה מיתת בית דין. ואוציא את חייבי כריתות ד שאיסורו נוהג בבני נח. ואוציא מצות שאינם נוהגים בבני נח. ויש לומר שצריך שידמה לעכו"ם בכל ד' צדדים אלה או על כל פנים בג' או בב' מהן. לכן כתבה התורה כאן "מִכָּל מִצְו‍ֹת השם" ארבעה פעמים ויקרא ד׳:ב׳. וג' פעמים כתוב "מכל מִצְו‍ֹת השם" – בכהן משיח ויקרא ד, ב, ובצבור ויקרא ד, יג, ובנשיא ויקרא ד, כב; ובחטאת יחיד כתוב "מִמִּצְו‍ֹת השם" ויקרא ד, כז. ושם "מִּצְו‍ֹת" בלשון רבים, אין פחות משנים. ויש כלל במלת "כל" שגם אם בא על שם בלשון יחיד – אינו פחות משלשה. כמ"ש התוס' בכתובות דף ח. והרא"ש פ"ק דברכות דלרבינו תם יש לגרוס בברכות דף יא: גבי ברכת התורה הלכך נימרינהו לתרוייהו ולא גרסינן נימרינהו לכולהו דאז הוה משתמע מלשנא דשלש ברכות הן. וכן כתב הרמב"ן בספר הזכות ספ"ב דמכות: ומהא לא מחוור לי הא דאמרינן לקמן "במיתת כולן הוא חוזר" דהא ליכא בזמן אחד אלא שנים מהן...אלא כיון שיש זמן ששלשתן קיימין משום הכי אמר במיתת כולן הוא חוזר וכולי. וכן כתב התוי"ט סוף פרה. ועיין באילת השחר כלל תקפג. והגם שאחרי החיפוש ימצא בגמרא ומשנה לשון "כל" על שנים כמו שבקרו על זה האחרונים – בכל זאת, בלשון הכתוב כלל זה דוקא, שעל שני נושאים ישמש בלשון "שניהם" כמו "וילכו שניהם יחדיו" "ויכרתו שניהם ברית", ולא יצדק לשון "כולם" כלל, רק על מספר שלשה יוכל לתפוס מלת הכללות "כולם" או יוכל לומר "צאו שלשתכם" אם יש לו איזה כוונה לספור הנושאים כמו "ויפלו ארבעתן" וכדומה. וברבה מצורע פ' יט מאן דאמר י"ג חופות, עביד "כל אבן יקרה מסוכתך" תלת – הרי מלת "כל" מורה שלשה. ובב"ר פ' צ' "ויהי רעב בכל הארצות" – בשלש ארצות: בפנקי ובערביא ובפלסתיני. וברש"י יתרו יח א "את כל אשר עשה השם" – בירידת המן ובבאר ובעמלק. ושם פסוק ט "על כל הטובה" – טובת המן והבאר והתורה. – כי מלת "כל" מציין על כל פנים שלשה דברים. ובב"ר פ' נט' "וה' ברך את אברהם בכל" – ר' לוי אמר תלת וכולי. ולפי זה אם בא מלת "כל" על שם שבא בלשון רבים והיה יכול לומר השם בלשון יחיד, בהכרח יהיה לא פחות מארבעה; כמו פה שהיה יכול לומר "כל מצְוַת השם" ה' בפתח בלשון יחיד והיה גם כן משמעותו שלשה שאין "כל" פחות משלש. וכשאמר "מצוֹת" – מוכרח משֵם הרבים שהוא גם כן לא פחות משנים, שמדבר בארבעה. ועל יסוד זה בנו הדרושים בהלכה זו. שאם היה אומר ארבעה פעמים "מצוֹת השם" בלא מלת "כל", היינו למדין ארבעה מיני מצות, שכל זוג הם שנים, שהם שמונה מצות חלוקות. וכשאמר בשלשה מהם "כל מצות" – מלת "כל" מוסיף שנים – הרי עוד שלשה זוגות שכל זוג שני מצות נפרדות. סך הכל שבעה זוגות שכל זוג יש בו שני מיני מצות. על פי זה אמר במשנה ח שאם יאמר רק פעם אחת "מצוֹת השם" נאמר שצריך שידמה לעכו"ם בכל ארבע צדדים הנזכרים, ולא נוציא רק משכב זכור ובהמה שהם דומים בכל ד' פרטים שחשב ואתיא כר' אליעזר בסנהדרין דף נח., דלר' עקיבא גם אמו ואשת אביו שוים לעכו"ם בד' צדדים אלה. והם שני מיני מצות: כי יש בזכור מה שאין בבהמה – שאסור שלא במינו שהוא ביאת בהמה ומינו שהוא אדם, והבהמה במינה מותרת; ויש בבהמה מה שאין בזכור שהרובע בהמה קטנה חייב מה שאין כן בבא על הקטן פחות מבן תשע. משנה ט' וכשאמר "מכל מצוֹת" מרבה זוג שני משני מיני מצות, והם: מין א אֵם ואשת אב והכלה, שדומים לעכו"ם בג' צדדים, רק שאינם נוהגים בבני נח לר' אליעזר; מין ב מוסיף עליהם במין השני בתו ובת בתו ובת בנו - שהם דומים גם כן לעכו"ם בג' צדדים, רק שתחת מיתת בית דין של סקילה הם בשריפה שהוא קלה מסקילה. משנה י' וכשאומר בחטאת צבור "מצוֹת השם" מרבה זוג שלישי משני מיני מצות, והם: מין א בת אשתו ובת בנה ובת בתה שהם במדרגה אחת עם המין לפניהם שהם בשריפה רק קלים מהם במה שאיסורם בא על ידי אישות; מין ב מוסיף עליהם חמותו ואם חמותו ואם חמיו כרבא בפרק הנשרפין דף עו: אליבא דרבי עקיבא דחמותו לאחר מיתת אשתו איסורא בעלמא ואין בו כרת וכמו שהסכימו הרמב"ן והרשב"א, ולא כרמב"ם פ"ב מהל' איסורי ביאה ה"ח דכרת איכא. ואם כן חמותו ואם חמותו יש היתר לאיסורם דאחר מיתת אשתו אין בו כרת. ואף להרמב"ם, על כל פנים יש היתר קצת שאין בו מיתת בית דין, וקיל מבת אשתו ובת בנה דיש בהן מיתה אף לאחר מיתת אשתו לדעת החולקים גם בזה על הרמב"ם וסבירא להו דון מינה ואוקי באתריה, כמ"ש הכסף משנה שם. משנה יא' וכשאומר שם "מכל מצות..." מרבה זוג רביעי משני מינים, והם נערה המאורסה ומחלל שבת ששניהם אין דומים לעכו"ם רק בשני דברים וחלוקים זה מזה. נערה המאורסה יש היתר לאיסורו בגט או במיתת הבעל, ושבת הותר מכללו. ובכל זה נערה המאורסה במדרגה למטה מחמותו ואם אמותו שאין להם היתר לגמרי אחר מות אשתו, שעדיין נשאר איסור להרמב"ן והרשב"א וכרת להרמב"ם. משנה יב' וכשאומר בחטאת נשיא "מצוֹת השם" מרבה זוג חמישי משני מיני מצות, והם אשת איש ונדה ששניהם לא הותרו מכללם כעכו"ם. רק אשת איש מיתת בית דין רק שאין איסורה לכל אדם כעכו"ם, ונדה אינה מיתת בית דין ואסורה לכל אדם. משנה יג' וכשאומר שם "מכל מצות.." מרבה זוג ששי משני מיני מצות והם אשת אחיו ואשת אחי אביו ששניהם בכרת. והם נבדלים: שאשת אחיו מותרת אם אין לו בנים; ואשת-אחי-אביו מן האם מותרת, מה שאין כן אשת-אחיו מאמו שהיא בכרת הגם שאינו בערירי. משנה יד' וכשאמר בחטאת יחיד "ועשתה אחת ממצוֹת השם" מרבה זוג שביעי משני מיני מצות. הנה כבר כתב הראב"ד שגירסה שבידינו משושבת והפך הגירסא - שמה שכתוב "אחותו ואחות אביו" צריך להיות במשנה יג', ובמשנה יד' צריך לגרוס "לרבות אשת אחיו ואשת אחי אביו". ומלבד מה שאם נגרוס כן לא יהיה זוג במשנה יג' ובמשנה יד' יהיו שלשה מיני מצות שלא יעלה כפי הדרוש, חוץ מזה הלא אחותו ואחות אביו כבר נלמד מאשת איש ונדה הקודם להן. ולכן נראה לגרוס "אשת אחיו מאמו". והם מין א אשת-אחיו-מאמו דקיימא לן מכל העריות שהיא בכרת לבד ולא בערירי וכמ"ש התוס' בריש יבמות ד"ה אשת אחיו מאמו. ויש לה מעלה שאין לה היתר ביבום ומ"ש "שלא היה להם שעת היתר כעכו"ם" צריך לגרוס "שאין לה היתר כעכו"ם"; מין ב אחות אשתו שיש לה היתר במיתת אשתו. פרק א משנה א: על פי זה כבר ריבה כל חייבי כריתות, כי יתר חייבי כריתות שאסורין לכל אדם כגון דם וחלב ופיגול ונותר וחמץ ושוחט ומעלה בחוץ והאוכל ועושה מלאכה ביוהכ"פ והמפטם את השמן ואת הקטורת והסך בשמן המשחה – כולם הם כל שכן מהני שאינם אסורים לכל אדם. ואף אלה שהותרו מכללם כגון עושה מלאכה ביום הכפורים שהותר במקדש וכדומה – כבר למדין מאלה דיש היתר לאיסורן שזה קיל יותר; או מאשת אח דמותרת באין לו בנים. ועל זה שואל דאם כן, למה לי להקיש מעכו"ם אחר שכולם למדין מהכתובים האלה? ומוכרח שבא ההיקש דצריך שידמה לעכו"ם בפרט זה, שיהיה זדונו כרת. משנה ב' אולם, הלא יש לומר שצריך שתדמה לעכו"ם שיהיו חייבים מיתת בית דין ואין משגיחים על כרת. ולפי זה יחסרו חמשה מיני מצות מן המינים שחשב. כי מן הזוג החמישי שחשב משנה יב' יחסר נדה שאין בה מיתת בית דין, וכן שני מינים שבזוג הששי ושני מינים שבזוג השביעי אין בם מיתת בית דין – הרי חסר חמשה מיני מצות ונקם תחתיהם חמשה מינים אחרים שיש בהם מיתת בית דין והם: א מקלל אביו ואמו, ב מסית ומדיח, ג מכשף, ד נביא שקר, ה עדין זוממין. ומשיב דהא כתיב "ועשה אחת" – שצריך שיהיה בו מעשה – ואלו אין בהם מעשה ועיין בכריתות דף ג: ובסנהדרין דף סה. פלוגתא דר"ע ורבנן, ועיין בתוס' שם סד"ה אלא. ודברי רש"י שם לקוחים מהספרא ואין פה מקום להאריך. משנה ג' ועדיין נוכל לומר שהגם שנוציא את אלו מפני שאין בם מעשה, יש חמשה אחרים שחייבים שהם במיתת בית דין והם: א מכה אביו ואמו, ב גונב נפש, ג זקן ממרא, ד בן סורר ומורה, ה רוצח – שאלה הם במיתת בית דין ויש בם מעשה ומשכחת מעשה בזקן ממרא כשעשה בעצמו כהוראתו. והשיב "תלמוד לומר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" – רצה לומר וכתיב בתריה "..והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה" כדמקרא ליה ריב"ל לבריה יבמות דף סט, הוריות דף ח שצריך שיהיה בו כרת ואז יתחייב חטאת, ואלה שחשב אין בם כרת. ובזה תבין מה שמובא בספרא ויקרא חובה פרשה ד מי"א גבי חטאת הצבור מצות האמורות במשיח הן מצות האמורות כאן. וכן כתב ויקרא חובה פרשה ה מ"ו גבי נשיא. וכן ויקרא חובה פרשה ז מ"י גבי יחיד – שרצונו לומר שדינו כאילו נכתב "מכל מצות השם" ארבעה פעמים במקום אחד שכולם נדרשים בדרשה אחת לברר על איזה מצות חייבים חטאת.

9 עירובין פתח ↗

לְהַרְחִיק כׇּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד בֵּית סָאתַיִם. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ בֵּית סָאתַיִם אֶלָּא לְגִנָּה וּלְקַרְפֵּף, אֲבָל אִם הָיָה דִּיר אוֹ סַהַר אוֹ מוּקְצֶה אוֹ חָצֵר — אֲפִילּוּ בֵּית חֲמֵשֶׁת כּוֹרִין, אֲפִילּוּ בֵּית עֲשָׂרָה כּוֹרִין מוּתָּר. וּמוּתָּר לְהַרְחִיק כׇּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין. גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כַּחֲנַנְיָא, דְּתַנְיָא: עוֹשִׂין פַּסִּין לְבוֹר וַחֲבָלִין לִשְׁיָירָא. וַחֲנַנְיָא אוֹמֵר: חֲבָלִין לְבוֹר, אֲבָל לֹא פַּסִּין. אֲפִילּוּ תֵּימָא חֲנַנְיָא בּוֹר לְחוּד בְּאֵר לְחוּד. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִדְּלָא קָתָנֵי ״חֲנַנְיָא אוֹמֵר: עוֹשִׂין חֲבָלִין לְבוֹר וּפַסִּין לִבְאֵר״, מִכְּלָל דְּלַחֲנַנְיָא לָא שְׁנָא בּוֹר וְלָא שְׁנָא בְּאֵר — חֲבָלִין אִין, פַּסִּין לָא. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כַּחֲנַנְיָא? אֲפִילּוּ תֵּימָא חֲנַנְיָא, לְמַאי דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא — קָא מַהְדַּר לֵיהּ. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא? דִּתְנַן: אֶחָד בְּאֵר הָרַבִּים וּבוֹר הָרַבִּים וּבְאֵר הַיָּחִיד עוֹשִׂין לָהֶן פַּסִּין. אֲבָל בּוֹר הַיָּחִיד — עוֹשִׂין לוֹ מְחִיצָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וְאִילּוּ הָכָא קָתָנֵי: לְבֵירָאוֹת. לְבֵירָאוֹת — אִין, לְבוֹרוֹת לָא. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, בְּאֵר מַיִם חַיִּים דִּפְסִיקָא לֵיהּ, לָא שְׁנָא דְּרַבִּים וְלָא שְׁנָא דְּיָחִיד — קָתָנֵי. בּוֹר מְכוּנָּסִין דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ — לָא קָתָנֵי. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: אֵין עוֹשִׂין פַּסִּין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבַד, וְאִילּוּ הָכָא קָתָנֵי לְבֵירָאוֹת — לָא שְׁנָא דְּרַבִּים וְלָא שְׁנָא דְּיָחִיד! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, מַאי בֵּירָאוֹת — בֵּירָאוֹת דְּעָלְמָא. מַאי דְּיוֹמְדִין? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: דְּיוֹ עַמּוּדִין. דְּיוֹ לִמְנוּדֶּה שֶׁבַח זוֹנִית נִתְקַלְקֵל בְּמִידָּה שְׁלֹשָׁה סִימָן. תְּנַן הָתָם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין, חוּץ מִן הַדְּיוֹפְרָא. מַאי דְּיוֹפְרָא? אָמַר עוּלָּא: אִילָן הָעוֹשֶׂה דְּיוֹ פֵּירוֹת בַּשָּׁנָה. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: דְּיוֹ פַּרְצוּף פָּנִים הָיָה לוֹ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״. כְּתִיב: ״וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע וְגוֹ׳״, רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר פַּרְצוּף, וְחַד אָמַר זָנָב. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף — הַיְינוּ דִּכְתִיב ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב — מַאי ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי״? כִּדְרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי: אָחוֹר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וָקֶדֶם לְפוּרְעָנוּת. בִּשְׁלָמָא אָחוֹר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית — דְּלָא אִיבְּרִי עַד מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אֶלָּא וָקֶדֶם לְפוּרְעָנוּת מַאי הִיא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם קְלָלָה — הָא בַּתְּחִילָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וּלְבַסּוֹף נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וּלְבַסּוֹף נִתְקַלֵּל אָדָם! אֶלָּא לַמַּבּוּל, דִּכְתִיב: ״וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְגוֹ׳״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וַיִּיצֶר״ תְּרֵין יוֹדִין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב — מַאי ״וַיִּיצֶר״? כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: אוֹי לִי מִיִּצְרִי, אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב — מַאי ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״? לְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ. דְּרַבִּי אֲבָהוּ רָמֵי, כְּתִיב: ״זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם״, וּכְתִיב: ״כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ״. בַּתְּחִלָּה עָלְתָה בְּמַחְשָׁבָה לִבְראוֹת שְׁנַיִם, וּלְבַסּוֹף לֹא נִבְרָא אֶלָּא אֶחָד. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּסְגּוֹר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב — מַאי ״וַיִּסְגּוֹר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה״? אָמַר רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם חֲתָךְ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זָנָב, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּבֶן״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פַּרְצוּף — מַאי ״וַיִּבֶן״? לְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא. דְּדָרֵישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: ״וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע״ — מְלַמֵּד שֶׁקִּילְּעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה וֶהֱבִיאָהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְקַלָּעִיתָא בַּנָּיְיתָא. דָּבָר אַחֵר: ״וַיִּבֶן ה׳ אֱלֹהִים״, אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מְלַמֵּד שֶׁבְּנָאָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה כְּבִנְיָין

15 הפלאה על כתובות פתח ↗

תוס' ד"ה רב תנא הוא וכו'. לא בעי לשנויי וכו'. לכאורה היה נלענ"ד לפי פירש"י לקמן בברכת המזון להצטרף לג' לזמן עליו. א"כ לרב דס"ל בריש פרק שלשה שאכלו דשנים אם רצו לזמן מזמנין א"כ אין חידוש דיוכל לצרפו לשנים וליכא לפרושי להצטרפו לאחד דלא משמע הכי לשון מן המנין ור' יוחנן פליג עליה התם ושפיר שייך מן המנין. אלא דאכתי זה דוחק דיש לומר דמצטרף לקבעו חובה לזימן. ונראה דהנה יש לתרץ קושיות התוספות על רש"י דמפרש ברכת הזימון להצטרף לשלשה דמאי קמ"ל דהוי ליה למימר דחייב במצות. ונראה דס"ל לרש"י דטובא קמ"ל דה"א כיון דבעינן קביעות והסבה לברכת המזון כדאיתא בברכות דף מ"ב ע"ב וה"א כיון דאבל אינו מסיב ואוכל עמהן דחייב בכפית המטה לא הוי קביעות להצטרף עמהן ומהאי טעמא כתבו הפוסקים בסעודה המפסקת בערב תשעה באב דאין מזמנין. קמ"ל דמצטרף. א"כ יש לומר דלרב דס"ל בפ' שלשה שאכלו דף מ"ח דאפילו אכל עלה של ירק מצטרף הרי דס"ל דלא בעינן קביעות גמור לצירוף א"כ אי אפשר לפרש בברכת המזון דפשיטא דלא גרע מעלה של ירק דלא קבע כלל וזה דוחק גדול לומר דברייתא מיירי שלא קבע עמו אלא אחד ונ"מ לצרף עוד אחד על ידי עלה של ירק. משא"כ לר' יוחנן דס"ל אין מזמנין עד שיאכל כזית כמ"ש התוספות שם בשם ירושלמי אתא שפיר. אף דבש"ס משמע דאף ר"י ס"ל דמצטרף אפילו בעלה של ירק באמת צריך לחלק אליבא דר"י בין צירוף לג' לצירוף לעשרה כמ"ש התוספות שם ויש לומר דהיינו טעמא דפירש"י לג' ולא פירש לצירוף לעשרה לזמן בשם. דומי' דחתנים מן המנין דמיירי בעשרה משום דבעשרה סגי בעלה של ירק ומאי קמ"ל אבל לרב אין הכרח לחלק. ואין להקשות דלפ"ז הוה מצי לחלק ולאוקמא הא דאמר רב דאפילו אכל עלה של ירק מצטרף היינו דוקא לעשרה זה אינו דהא בר"פ שלשה שאכלו אמר שם מר זוטרא אליבא דרב דלהצטרף לעשרה חמיר טפי ומסיים שם הש"ס והלכתא כותיה ומזה הוכיח שם הרא"ש בדף מ"ח לענין אכל עלה של ירק דכ"ש הוא שיצטרף לג' א"כ אין כאן מקום קושיא שיתרץ הש"ס כן משא"כ אליבא דר' יוחנן דס"ל בפירוש חילוק זה שפיר משני ודוק: כל זה כתבנו לפירש"י. ולענ"ד נראה ליישב אפילו לשיטת התוספות עפ"י מה דאיתא בירושלמי במגילה אית תניא אבלים מן המנין. ואית תניא אין אבלים מן המנין וכו'. ומחלק התם בין אותו אבל דאין מצטרף ובין אבלים אחרים דמצטרפים ומקשה התנן אבל מתנחם ואינו נכנס לנחם וכו'. והנה באמת יש לתמוה הא דיליף ר"נ לעיל מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים וגו' הא משמע התם דלא היה בועז מצטרף לעשרה ומנ"ל לרב נחמן הכא דחתנים מן המנין שוב מצאתי בתשובות כנסת יחזקאל בהקדמת ספרו שתירץ דברי הרמב"ם שהביא פסוק ובמקהלות משום דקי"ל דחתנים מן המנין ולכך לא הביאו קרא דויקח עשרה אנשים. ואכתי לא מתרצא דברי ר"נ עצמו דאמר הכא חתנין מן המנין ולעיל יליף מקרא דבועז. ונראה דלר"נ צריך לחלק כדמחלק בירושלמי הנ"ל דהא דקאמר חתנים מן המנין היינו כמ"ש הרמב"ם וש"ע אם יש תשעה אנשים ושני חתנים מצטרף כל א' לברכת חבירו ויכולין לברך להם ברכת חתנים. אבל אותו חתן עצמו אין מצטרף. כדמשמע גבי בועז. אך לפ"ז הא דאמר ר"נ ואין האבלים מן המנין ע"כ צריך לפרש גם כן דאפילו אבלים אחרים אינן מן המנין וקשה קושיות הירושלמי דאין אבל נכנס לנחם האבלים אחרים ולא שייך לנחם שני אבלים כאחד. וצ"ל דבאמת לא מיירי ר"נ ברחבה אלא בברכת האבלים שבברכת המזון דבזה שפיר יש לומר בשני אבלים שיושבין בבית אחד להצטרף כ"א לברכת חבירו. דקמ"ל ר"נ דאין אבלים מן המנין. הרי דמוכח דר"נ אמר רב מיירי בברכת המזון. אבל ר"י יש לומר דס"ל באמת דאפילו אותו החתן מצטרף ושפיר קאמר דאותו חתן מצטרף ואותו האבל אינו מצטרף בברכת רחבה. ולפ"ז אתא שפיר נמי דברי הרמב"ם דכיון דר"י ס"ל דאותו חתן מצטרף ע"כ דלא יליף מקרא דבועז אלא מקרא דמקהלות וכיון דקי"ל כר' יוחנן לכך הביא הרמב"ם קרא דמקהלות. ובזה מתורץ נמי מה שהקשינו לעיל דף ז' ע"ב לשיטת הרמב"ם דס"ל דחופת נדה אינו קונה דהא יליף ברכת נשואין מקרא דבועז אלמא דבבועז נשואין הוי תוך ז' נקיים דתבעוהו להנשא. ולפמ"ש דבאמת להרמב"ם לא ילפינן מקרא דבועז דע"כ עשרה אנשים דבועז הוא למדרש עמוני ולא עמונית כדס"ל לר' אבהו לעיל. ורב נחמן דדריש מקרא דבועז באמת צ"ל דס"ל כר' יהודה לעיל דאף בבית אירוסין מברכין אותו כמ"ש לעיל שם ודוק:

15 כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ול"נ דאפשר לדחות ולומר דאדרבה דעת רבינו היתה לפסוק דלא כרבי חייא בתרוייהו משום דר' חייא ה"ל יחיד לגבי רב יהודה ושמואל. ומה שרצה הרב לומר דהלכה כר' חייא לגבי שמואל משום דרביה דרב הוה ורב גדול משמואל הא לא מכרעא שמאחר שלא היה רבו של שמואל לא שייך למימר ביה אין הלכה כתלמיד במקום הרב דהא רב גדול מרבי יוחנן הוה דאמרינן עליה דרב תנא הוא ופליג וברבי יוחנן לא אמרינן הכי כמו שכתבו התוספות פרק קמא דכתובות ופרק כיצד צולין ואפילו הכי הלכה כר' יוחנן לגבי דרב ואם כן כבר אפשר דאפילו הוה שמואל לחודיה בהדי רבי חייא שהיה פוסק רבינו כשמואל כ"ש השתא דאיכא נמי רב יהודה בהדיה דלא סבירא ליה כר' חייא אלא משום דאשכח רבינו ההיא דירושלמי שקורעין על הכנויים דאתיא כרבי חייא הוכרח לפסוק כר' חייא:

15 שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

אבל אם הוא פשוט. בש"ס או בפוסק אחד שם: פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר מהרב המחבר יזיי"א כתב הרב בח"מ סימן כ"ה כל היכא דאיכא ספיקא בהוראת איסור והיתר והוא דבר דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם הב' החולקים הם שוים אבל אין סומכין על דברי קטן נגד גדול ממנו בחכמה ומנין אפילו בשעת הדחק אא"כ היה בו ג"כ הפסד מרובה וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחרי רבים בכ"מ עכ"ל וכתב כך על פי תשובת הרשב"א סימן רנ"ג שהביא בד"מ והב"ח תמה עליו על מ"ש אפילו בשעת הדחק אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה כו' ולא ידענא מאי קשיא ליה דהרי מפורש ברשב"א שם דדוקא בשעת הדחק שיש בה הפסד מרובה שרי ועוד דהא הב"ח גופיה אסיק דנקטינן כהרשב"א ודלא כהתו' דמתירין אפי' בשאר שעת הדחק דליכא הפסד מרובה עכ"ל א"כ ודאי דברי הרב פשוטים ור"ל דאין סומכין עליו אפילו בשעת הדחק היכא דליכא הפסד מרובה אלא אם כן היה ג"כ הפסד מרובה וכשיש הפסד מרובה שרי דהיינו שעת הדחק: עוד האריך הב"ח בכמה דקדוקים להוכיח שהרשב"א לא התיר בשעת הדחק שיש בו הפסד מרובה אלא ביחיד נגד רבים אבל לא בקטן נגד גדול ממנו בחכמה ובמנין ודלא כהרב והוציא דברי הרשב"א שם מפשטן וכל מעיין בצדק ישפוט שדברי הרב ברורין ואין צורך להאריך בדברים פשוטים: גם מה שכתב משום דביחיד נגד רבים אשכחן בדוכתי טובי דפסק ש"ס כדברי יחיד נגד רבים אבל בקטן נגד גדול לא אשכחן כו' ליתא דהא אשכחן נמי בדוכתי טובי דפסק ש"ס הלכתא כקטן נגד גדול כריש לקיש בהנהו תלת נגד ר' יוחנן כדאיתא בפרק החולץ יבמות דף ל"ו ובאשר"י פ"ק דב"ק חשיב נמי טובי דקי"ל הלכתא כר"ל נגד ר' יוחנן ע"ש וקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אע"ג דרב גדול היה מרבי יוחנן כדאיתא באלו טריפות דף נ"ד ע"א דא"ר יוחנן עליו כל אותן שנים ששימש את ר' בישיבה אני שמשתיו בעמידה ומאן גבר הוא גבר בכולה ובפ' ג"ה דף צ"ה ע"ב כולי שני דרב כתב ליה ר' יוחנן לקדם רבינו שבבבל כי נח נפשיה הוה כתב לשמואל לקדם חבירנו שבבבל אמר לא ידע ליה מידי דרביה אנא כתב שדר ליה עיבורא דשתין שנין ותליסר גוילי דספק טריפתא ובפ"ק דכתובות דף ח' ע"א אמרי רב תנא ופליג אתנא דברייתא ור' יוחנן לאו תנא הוא שיחלוק אתנא כמ"ש התוס' שם וכ"כ מהרי"ק שורש ק"ע דרבי יוחנן דהוי פליג יקרא לרב משום שהיה גדול ממנו. רב חסדא הוה תלמיד חבר דרב הונא כדאיתא בעירובין פרק הדר ובס"פ אלו מציאות וכן הוכיח מהרי"ק שם בארוכה שרב הונא היה גדול מרב חסדא כל ימיו ואפילו הכי כתבו התוס' פרק מי שמת דף ע"ב והרא"ש שם בשם ר"ח וא"ז דהלכה כרב חסדא דאף על גב דהיה תלמידו אזלינן לחומרא וכ"כ שאר פוסקים שם וכה"ג אשכחן טובי בש"ס ופוסקים הלכתא כקטן נגד גדול עצמו מספר: ועוד תימה על דבריו כיון דביחיד נגד רבים סומכים בהפסד מרובה אע"ג דהלכה כרבים דאורייתא הוא וכדאיתא בפרק הזהב גבי יצאת בת קול הלכה כר' אליעזר בכל מקום ולא אשגחו ביה שכבר כתבת בתורה אחרי רבים להטות וכן הוא בדוכתי טובי וכל הש"ס ופוסקים מלאים מזה כ"ש בקטן נגד גדול והיאך יעלה על הדעת דגדול נגד קטן שלא הוזכר בתורה ולא במקומות ידועים בש"ס ופוסקים יהא עדיף מרבים נגד יחיד. ועוד דהא הרמב"ם וסמ"ג ושאר פוסקים שאביא לקמן ס"ל דאין חילוק בין קטן נגד גדול וע"כ הם מודים ביחיד נגד רבים הלכה כרבים א"כ ע"כ זכות הרבים עדיף: ועוד תימה על דבריו דע"כ האי גדול ממנו בחכמה ובמנין פירושו חכמה או מנין כמ"ש בהג"ה רפ"ק דעבודת כוכבים מא"ז וז"ל אם זה גדול בחכמה וזה גדול במנין הולכין אחר גדול במנין פי' תלמידים הרבה אי נמי שרוב התלמידים אומרים כמותו עכ"ל ומביאו ד"מ והסמ"ע סימן כ"ה ס"ס י"ז ונ"ל שיצא לו כן ממאי דאמרינן בש"ס פ"ק דיבמות דף י"ד ע"א לא עשו ב"ש כדבריהם דב"ה רובא אף על גב דב"ש מחדדי טפי ואפילו מ"ד עשו כדבריהם מודה דלאחר בת קול לא עשו ע"ש אם כן כשסומכין על יחיד נגד רבים בהפסד מרובה כ"ש דסומכין על קטן נגד גדול ממנו בחכמה או במנין וזה ברור: אע"ג דהראב"ד כתב בריש עדיות אהא דתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין דמנין היינו שנים יש לומר דדווקא בב"ד תלוי בשנים לבטל דברי ב"ד חבירו אבל לא בב' חכמים ועוד שהרי הרמב"ם רפ"ב מהל' ממרים והסמ"ג עשין קי"א מפרשים מנין היינו מנין חכמי הדור: ואולי גם הב"ח לא כתב כן אלא כנגד גדול ממנו בחכמה וגם במנין או אפשר שחשב מנין היינו פנים ומ"מ נראה דאפילו גדול בשנים דינא הכי ומהני טעמי דלעיל ועוד דודאי רבים עדיף וכמו שהוכחתי: אבל הדבר ברור כדפי' וא"כ דברי הרב ברורים ולא ירדתי לסוף דעת הב"ח שהשיג עליו ע"ש: עוד נראה מבואר מדברי הב"ח דהא דמתיר הרשב"א בהפסד מרובה ביחיד נגד רבים היינו אפי' באיסורא דאורייתא וכתב וה"ה בס"פ הערל יבמות דף פ"א גבי חתיכת חטאת כו' ותימה והרי הא דיחיד ורבים הלכה כרבים דאורייתא הוא וכמ"ש לעיל והיאך אפשר לעקור דבר תורה בהפסד מרובה והלא כך הוא גזרת המקום לילך אחר הרבים ומה בכך שהוא הפסד מרובה ועוד שהרי הורגין נפשות ומחרימין ומפקירין ומאבדין ביד ע"פ הרוב ועיר הנדחת נדונין ע"פ הרוב והרי אין לך הפסד מרובה גדול מזה וע"ק דהיאך אפשר דהרשב"א בא לומר דאפילו באיסור דאורייתא דינא הכי והלא ממקום שלמד כן מהך דפ"ק דנדה דף ט' דאמר ר' כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק אינו אלא דרבנן דגזירות מעת לעת אינו אלא דרבנן והכי אמרינן בערובין דף מ"ו ע"א אמר ליה רב פפא לרבא ובדרבנן לא שני לך בין יחיד ורבים כו' עד אלא רבים פליג עליה אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק לכך נראה דה"ק הרשב"א הלכה פסוקה היא שאין סומכים על הקטן נגד הגדול ולא ביחיד נגד רבים אא"כ שיש הפסד מרובה משכחת לה דסומכין עליהן וכמ"ש פ"ק דנדה כו' והיינו כהך דנדה דהוא איסור דרבנן וטעמא דהם אמרו והם אמרו לסמוך על היחיד בהפסד מרובה וכה"ג אשכחן טובי דלא העמידו דבריהם במקום ממון וכמו שכתבתי ג"כ בסימן קי"ט ס"ק כ"ז כ"ש במקום שיש מי שמתיר וההיא דפרק הערל אין ראיה כלל אף לפירוש רש"י וכ"ש לפי' התו' שם שפי' בע"א דהתם לא אמרינן דבהפסד מרובה סמכינן אקטן או איחיד אלא דרבנן סבירא להו התם מין במינו בטיל ובהפסד מועט לא חששו ובהפסד מרובה אוקמוה אדינו עיין שם מבואר כך להדיא ועוד דהתם אף על פי שעיקר הדבר הוא איסור דאורייתא מכל מקום הוא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל כדאיתא בסי' ק"י וכן נראה מדברי הרב דמדמסדר האי אא"כ יש בו גם כן הפסד מרובה אסיפא מכלל דברישא באיסור דאורייתא אין סומכין אקטן כלל וכ"ש איחיד נגד רבים: מיהו כל זה לדעת הרב וב"ח שנמשכו לדעת הרשב"א אבל לא שמו לבם לעיין בפוסקים אחרים שהרמב"ם ספ"א מהל' ממרים כתב בסתם ב' ת"ח או ב' בתי דינים כו' בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל ולא חילק בין קטן לגדול משמע דסבירא ליה דר"י בן קרחה ארישא נמי פליג וכמו שכתב הכסף משנה שם אי נמי מספקא ליה להרמב"ם אי פלוג נמי ארישא ופסק בספיקא בשל תורה לחומרא ובשל סופרים לקולא ואם כן אין חילוק בין קטן לגדול וכן דעת הסמ"ג עשין קי"א וכ"ד הגמי"י שם: מיהו נראה דדוקא בשאין הגדול רבו אבל אם הוא רבו גם להרמב"ם וסייעתו אין סומכין על הקטן דהלכה פסוקה היא בכמה מקומות בש"ס שאין הלכה כתלמיד במקום הרב וחזר הדין הזה להיות כדין קטן אצל גדול לדעת הרשב"א: ואין להקשות לדעת הרמב"ם וסייעתו דהא ודאי הולכין אחר רבים וא"כ אמאי אין הולכין כאן אחר הגדול במנין שהוא תלמידים הרבה וכמש"ל בשם הג"ה יש לומר דסבירא ליה כפירוש הראשון שבהג"א שיש תלמידים הרבה ופירושו שיש לו תלמידים הרבה ואפי' אינם אומרים דעתם מכל מקום הוא גדול בתלמידים ומכל מקום סבירא ליה להרמב"ם והסמ"ג נמי האי דינא שבהג"א שרוב התלמידים אומרים כמותו ולא הוצרכו לכתבו כאן דודאי פשוט הוא דהולכין אחר רבים בכל מקום אלא דסד"א דתלמיד אין מכריע וכבר כתב הרמב"ם פי"א מהל' סנהדרין דלענין טומאה וטהרה ואיסור והיתר הרב ותלמידו מונין אותם בשנים וכ"כ הסמ"ג עשין נ"ח והוא מהש"ס פ' אחד דיני ממונות סנהדרין דף ל"ו ונתבאר בח"מ ס"ס י"ח: ודאי דאין להקל באיסור דאורייתא נגד דעת הרמב"ם והסמ"ג והגמי"י דלעיל ובדרבנן היה נראה לכאורה גם כן כהרמב"ם וסייעתו דבשל סופרים הלך אחר המיקל אך כיון דהב"ח מחמיר וגם הרב כתב דאין סומכין על הקטן נגד הגדול קשה להקל ועוד שמצאתי בר"י סוף נתיב ב' ובריב"ש סימן שע"ט ובתשו' מהר"מ אלשקר סימן נ"ד שסוברים כהרשב"א וכ"נ דעת הגה"א מא"ז ספ"ק דעובד כוכבים שהבאתי לעיל ועוד שהרי יש כמה ספיקות דרבנן להחמיר כמו שכתבתי בדיני ס"ס דין י"ט וגם במרדכי פרק החולץ כתב תשובת רבינו ברוך דאשכחן דפליגי בספק דרבנן ופסקינן להחמיר ועוד דיש כמה דברים שהם דרבנן ונוגעים באיסור דאורייתא ומי יפריש ביניהם: מתוך מ"ש נתבאר דמ"ש הב"ח וז"ל יש מקום עיון בשלחן ערוך במקומות שלא הכריע הרב ב"י לפסוק כדעת א' מהפוסקים ולפעמים כותב בתחלה בסתם לאיסור ואחר כך אומר יש מי שמתיר או ויש חולקים ולפעמים כותב בהפך כו' עד כשכותב בהגהת שלחן ערוך דעת מי שחולק על מה שפסק בש"ע בדוכתא שלא נתפשטה הלכה כדברי הא' ויש לו דין זה דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עד כאן לשונו צ"ע דמ"ש ביחיד נגד רבים סומכין על היחיד בהפסד מרובה כבר נתבאר דז"א אלא באיסורא דרבנן ולא באיסורא דאורייתא: וכ"ת א"כ למה כתב המחבר או שאר פוסקים בכמה מקומות אפילו באיסור דאורייתא דעת היחיד החולק יש לומר דהא תנן בריש עדיות למה מזכירין דברי היחיד בין המרובים שאם יאמר אדם כך אני מקובל אומרים כדברי פלוני שמעת ועוד תנן התם שאם יראה ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו כו' ופי' הראב"ד לומר שאם יראה לב"ד האחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון ויסמוך עליו כלומר ויקבע הלכה. כמותו כמו שמצינו באמוראים שקבעו הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואף על פי שהמרובים חולקים עליהם ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו האחרונים יכולים לדחות דברי הראשונים כו' עד כאן לשונו וה"נ אלו היו כותבים המחבר והפוסקים דעת רבים בסתם הייתי אומר שהוא תורת משה או מוסכם במשנה וש"ס ולא היה שום אחרון רשאי לחלוק אפילו בראיות לכך כותב דברי היחיד שאם יביא שום אחרון ראיות ברורות לדבריו יתנו עדיהן ויצדקו אי נמי משום שמצינו בכמה ארצות ומקומות מחולקים בדינים ונהרא נהרא ופשטיה לכך כתבו דברי יחיד כי אולי יש מקום או מדינה שמורים כן שיש להם על מה שיסמכו וכ"כ בתשו' מנחם עזריה ר"ס צ"ז וז"ל דע כי המחבר ההוא רבן של בני הגולה זה דרכו בש"ע הקבוע להוראה להביא תחלה דעת היותר מוסכמת והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א א א"כ מה שסתם תחלה בס"ס נ"ו כדעת הגאונים להתיר הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו ולא זכר הסברא הב' אלא לחלוק כבוד לבעלה שגם גדולים ורבים הם ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו כמ"ש הרב שם שכן עיקר וכן נוהגין ע"ש עכ"ל א"נ כשהמחבר תופס א' בחזקת גדול נגד קטן ולא ברירא ליה מילתא שהוא גדול נגד קטן אי עביד להחמיר כדברי הקטן לא מהדרינן עובדא וכדכתב ג"כ הב"ח א"נ משום שאולי יזדמן הדין ההוא במקום אח' שיהיה שם עוד איזה צד היתר כדאיתא בס"ס נ"ז ע"ש וכה"ג אשכחן טובי בפוסקים דמצטרפים כמה צדדים להיתר א"נ משום שאפשר שימצא בחבורים אחרים ג"כ כדעת היחיד בענין שיהיו שקולים או היחיד יהא רבים וכמו שמצינו כן הרבה פעמים או אפשר לענין שבעל נפש יחמיר לעצמו כדברי היחיד או הקטן דאע"ג דהלכה פסוקה דהלכה כרבים מ"מ בספרי הפוסקים אולי יש לאותו יחיד ראיה ברורה מן הש"ס או תוספתא או ירושלמי או אולי ימצא עוד בספרים אחרים כן: ומ"ש דאי עביד עובדא כו' שנראה מדבריו דוקא בדעבד עובדא אבל לכתחלה לא אפילו בהפסד מרובה וכ"כ עוד שם בביאור דאפילו באיסורא דרבנן אין לעשות כן לכתחלה ולא משמע כן בתשובת הרשב"א וכן נראה מדברי הרב דאפילו לכתחלה סומכין בהפסד מרובה מיהו היינו באיסור דרבנן וכמו שכתבתי למעלה: ומשמע דדוקא להקל סומכים בהפסד מרובה על היחיד או על הקטן אבל לא להחמיר דהיינו אפילו עביד כדברי היחיד או הקטן לחומרא מהדרינן עובדא בין באיסור דאורייתא בין באיסור דרבנן כיון דלא עביד כהלכתא והא דמותר בהפסד מרובה היינו משום דלא העמידו דבריהם במקום ממון והא אמרו במקום הפסד מרובה לסמוך איחיד לאוקמא אדין תורה וכמ"ש לעיל וכן משמע מדברי הב"ח שכתב דאי עבד עובדא לחומרא כהיש מי שחולק לא מהדרינן עובדא כו' כיון דלא ברירא לן בודאי דגדול הוי כו' משמע אי ברירא לן בודאי מהדרינן עובדא וכ"ש ביחיד נגד רבים וכמ"ש לעיל: וכתב עוד הרב בח"מ סימן כ"ה ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם א' אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מקרי רבים ואזלינן בתרייהו והוא ממהרי"ק שורש מ"א ובאמת מהרי"ק שם לא ברירא ליה דין זה וגם לא כתב שם כן אלא ליישב מנהג האשכנזים בהדם וגם מסיים שם ומכל מקום כל זה רחוק בעיני וכן משמע מדברי האגור בשם מהרא"י ומביאו בית יוסף וד"מ בסימן צ"ב דאין להקל בכה"ג באיסור דאורייתא בנדון דידן בחלב שנתערב בשומן וספק אם יש בשומן ס' מן החלב ואחר כך הושם מן השומן לקדרה לא אמרינן חנ"נ בלח להא"ז אע"ג דמוכח באשר"י דלית ליה האי סברא לחלק בין לח ליבש מכל מקום אין להחמיר בשביל כך דלכ"ע האי סברא דחנ"נ אינו אלא מדרבנן ונ"ד בין למר בין למר שרי לדעת הא"ז משום דדבר לח הוא ולהרא"ש משום שאין אומרים חנ"נ אלא בב"ח עכ"ל ב אלמא אי הוי דאורייתא לא הוי שרי כיון שאין מסכימים מטעם א' כ"ש היכא שיש גם כן חולק על ב' הטעמים ודו"ק: קיצור בהנהגת הוראות איסור והיתר העולה מכל הש"ס והפוסקים אשר אסף הרב המחבר יזיי"א ורוחו הוא קבצם: א חכם שאסר וחלה הוראתו ונתפשטה מותר לשאול לשני רק שיודיעוהו שאסר הראשון ואם מברר שהראשון טעה בדבר משנה או שטעה בשקול הדעת ועל דרך שנתבאר בח"מ סימן כ"ה יכול להתיר אבל אם אינו יכול לברר שטעה רק שיש לו קבלה להתיר או שהוא חולק עליו בשקול הדעת אפילו הראשון חוזר ומודה לדבריו אינו יכול להתיר ואם התירו אינו מותר דשויה חתיכה דאיסורא. ויש אומרים שאפילו השני גדול ממנו בחכמה ובמנין אינו יכול להתיר ויש מתירים בגדול ממנו. ואם התיר הראשון יכול השני לאסור. ואם שניהם יושבים בבה"מ ולא חלה עדיין הוראת הראשון יכול השני להתיר. וכל זה באותו דבר עצמו אבל במעשה אחר יכול להורות היתר אם לא שהראשון אסרו משום חומרא או משום סייג וגדר: ב שני ת"ח שחלוקים זה עם זה בטומאה וטהרה או באיסור והיתר אם הוא דבר תורה הלך אחר המחמיר אפילו הוא קטן ממנו בחכמה ובמנין פירוש שאין לו כל כך תלמידים כמו חבירו ואם הקטן הוא תלמידו אין הלכה כתלמיד במקום הרב אף על פי שהוא מחמיר באיסור תורה ואם נתחכם התלמיד כרבו שוה הוא לו ואם הוא דבר דרבנן אם שניהם שוים שלא נודע איזה מהן גדול הלך אחר המיקל ואם אחד מהן גדול בחכמה או במנין והוא מיקל אפילו עשו מעשה להחמיר כדברי הקטן מהדרינן עובדא ואם הגדול מחמיר סומכין על הקטן בשעת הדחק ואם אחד מהן גדול בחכמה והשני במנין דהיינו שיש לו תלמידים הרבה אפילו אינם אומרים דעתם וכ"ש אם רוב תלמידים אומרים כמותו נקרא זה שגדול במנין גדול נגד חבירו. ואם אחד מהם גדול בשנים לא נקרא גדול בשביל זה וכן סומכים על התלמיד במקום הרב באיסור דרבנן אם הוא שעת הדחק וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים אם עשה כיחיד להחמיר מהדרינן עובדא ואם הרבים מחמירים סומכים על היחיד באיסור דרבנן ושעת הדחק: ג ושעת הדחק היינו דוקא במקום הפסד מרובה או בהפסד מועט לעני בדבר חשוב או לעשיר לכבוד שבת ויום טוב או לכבוד אורחים. ובכל האיסורים חוץ מיין נסך אם יכול למכרו לעובד כוכבים ואין הפסד מרובה לא מיקרי הפסד מרובה אף על פי שמפסיד כל הריוח כיון שאין מפסיד בקרן: ד וכל זה שכתבו היינו בסתם אבל אם תמצא לפעמים עוד צד היתר אחר הן מן הש"ס או שקול הדעת וכיוצא בזה יש לעשות כפי מה שיראה בעיניו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות אם הוא בר הכי שיודע להכריע ולהבין ולהורות. ומטעם זה אם תמצא באיזה מקומות בש"ס ופוסקים דברים הסותרים לכללם אלו הוא מפני שיש שם איזה צד או טעם אחר: ה זה שתמצא בכמה מקומות בדברי המחבר והרב או שאר אחרונים שמביאים בתחילה סברא אחת בסתם ואחר כך יש מי שמתיר או יש מי שאוסר או יש מתירין או יש אוסרים או יש מי שחולק או יש חולקים הוא מפני שנראה להם עיקר כהסברא שכתבו בסתם והסברא האחרת היא טפלה בעיניהם ועל כן צריך עיון וישוב הדעת מפני מה היא טפלה אם מפני שהוא כקטן נגד גדול או תלמיד נגד הרב או יחיד במקום רבים ועל הדרכים שאמרנו ואם הוא דבר דרבנן יש לסמוך על הטפלה להתיר בשעת הדחק ואם היא טפלה מחמת שהיה בעיניהם בחזקת קטן נגד גדול כיון שאינו בבירור קטן נגד גדול לא מהדרינן עובדא אם עשה להחמיר באיסור דרבנן ואם הוא איסור תור' אין להורות כסברא הטפלה לא להחמיר ולא להקל אפי' בשעת הדחק ויש לבעל נפש להחמיר לעצמו באיסור תורה: ו אם הרב והתלמיד מסכימים לדעת א' מונים להם שנים באיסור והיתר אפילו הוא צריך לסברת הרב ובשעה שמלמדו הרב הדין הוא סומך על פיו: ז אם אין הרבים מסכימים מדעת א' אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו והם מסכימים לענין הדין אין לסמוך עליהם להתיר באיסור תורה ובאיסור דרבנן: ח כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים האחרונים חולקים עליהם הולכים אחר האחרונים. אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו עלספר ונמצא אחרים חולקים עליו אין צריך לפסוק כהאחרונים שאפשר לא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמעי הוי הדרי בהו ויש חולקים שאין שומעים לאחרונים נגד גדולי הראשונים ויש להחמיר ומכל מקום אם האחרון מביא דברי הראשון וחולק עליו אם הוא מפורסם בכך שהוא ראוי לחלוק יכול לסמוך עליו וצריך להתישב בדבר מיהו אם יש ביד המורה להכריע יכול לפסוק כאיזה שירצה ומכל מקום אין לחלוק על הגאונים הקדמונים. ומקודם הרי"ף כבר פסקו דורות הגאונים: ט כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר אפילו בשל עובד כוכבים ואפילו במקום שאין הפסד מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא ואע"פ שלפי הנראה לא יבא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבא קולא עד אחר מאה דברים. לפיכך אם הוצרך לאסור מחמת ספק או מחמת חומרא בזה שאין האיסור ברור כשמש צריך המורה לומר שאין האיסור ברור אלא שאנו מחוייבים להחמיר וכל שכן אם המורה מתיר בשעת הדחק וכיוצא בו שיאמר לו כן. י בית דין אחד בעיר אחת שנחלקו בדבר אסור להורות מקצתן כך ומקצתן כך משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ודבר זה גורם מחלוקת בישראל והתורה נעשית כשתי תורות וכן אסור לעשות כל כת וכת מהם כדבריו או לנהוג כן אף על פי שאין מורין כן להדיא אף על פי ששניהם שוים בחכמה ובמנין אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעת אחת ואם אי אפשר בכך אם הוא דבר תורה יעשו הכל כדברי המחמירים ואם הוא דבר דרבנן יעשו הכל כדברי המקילים ושתי בתי דינים בעיר אחת יכולים להורות אלו כך ואלו כך ודוקא בשני בתי דינים ידועים אבל אם אין ידועים שני בתי דינים בעיר אסור לנהוג מקצת העיר כך ומקצת העיר כך ואף על פי שעל ידי מחלוקת זה נעשו שני בתי דינים אסור מכל שכן שדבר זה מרבה מחלוקת ואם ב"ד א' גדול מחבירו דינן כשני ת"ח החולקים בדבר וא' מהן גדול מחבירו ועל דרך שנתבאר למעלה:

16 רש״ש פתח ↗

תד"ה כי תניא. מכאן משמע שברכת אבלים שבבה"מ לא הוי אלא בעשרה כו'. ובמגילה כג ב סתמו דסגי בג' וע"ש במרדכי סי' תתי"ד:

16 רש"ש על מועד קטן פתח ↗

תד"ה קורע בסופו. וברכת אבלים נחלקו כו' בשבת אם חייב כו'. לכאורה צ"ע דלקמן כז תנן דאין אומרים ברכת אבלים במועד. ונראה דהתם בברכת רחבה. והתוס' מיירי בהא דבברכת המזון דאיתא בברכות מו ב עי' בכתובות ח ב ובתוס' שם:

17 חכמת שלמה על כתובות פתח ↗

תוס' בד"ה אלא כו' ומברכים לה בלא עשרה. נ"ב פי' לבד מאבלים אלא הוה אמרינן אבלים מן המנין ודו"ק:

17 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה אלא כי כו' אי גרסינן אלא משמע דההיא דלעיל נמי מעמיד ברחבה ותימה למה כו' וצ"ל דחדא כו' עכ"ל וק"ק לגירסא זו מי הכריחו לכך דההיא דלעיל נמי איירי ברחבה והוצרך למימר דחדא מכלל חברתה איתמר ואמאי לא ניחא ליה דקאי כדאוקמא לעיל בשורה ויש ליישב דע"כ דהנהו תרי מילי דר"י לגבי חתנים מן המנין חדא מכלל חברתה איתמר ומיהו למאי דל"ג אלא א"ש טפי דכולהו מילי דר"י צריכי לגבי אבלים ואגב דנקט אבלים בכולהו נקט נמי חתנים בכולהו ודו"ק:

« תוספות על כתובות ז׳ ע״ב:י״א תוספות על כתובות ט׳ ע״א:א׳ »