תוספות על כריתות י״ז א

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על כריתות ט״ז ע״ב:ט״ו תוספות על כריתות י״ז ע״ב:ט׳ »

11 כריתות פתח ↗

דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל כְּתַנָּא קַמָּא, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּרַבִּי יוֹסֵי.

24 שערי תורת בבל פתח ↗

יז א תוספות ד"ה אמר וכו' וה"ה דמצי למימר נדה יוכיח וכו'.—אינו מובן לי, דהא שאלה זו שאל ר"ע לר"א לדברי ר' שמעון בן אלעזר.

26 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים פתח ↗

וכבר. באתי כו'. עיין בהשגות מש"כ דספק דאורייתא לחומרא ועיין מש"כ בפ"ט מהל' טומאת מת הי"ב ע"ש אך באמת כך דהם פליגי אם הא דספק לחומרא הוא דין או רק מחמת דאין אנו יודעין היך לפסוק וכה"ג פליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מעה"ק פי"ח ה"י אם אשם תלוי הוה קרבן ודאי שחייבה התורה וחייב על שחיטתו בחוץ בודאי או רק ספק ועיין בהך דכריתות דף י"ח ע"א ואף דרבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ד הי"ט פסק כחכמים דאף אם נודע לו שלא חטא מ"מ ירעה עד שיסתאב ועיין בירוש' נזיר פ"א סה"א גבי נעשה כמתנדב אשם. והנה עיין בהוריות דף ג' ע"ב ודף ד' ע"א מה דמחלק שם בין תלוי לספק דתלוי פטור מאשם תלוי וספק חייב ולכך אמר שם דספק זרק דם כפרתו ביום או בלילה דהיינו ביה"ש א"צ כפרה אחרת עיין בתוספ' דכריתות פ"ג דה"ה אם ספק אי נזרק אי לא נזרק ג"כ א"צ כפרה אחרת ועיין בירוש' פ"ג דהוריות דאמר שם הטעם משום דספק כפרה כיפר ובירוש' פסחים פ"ח סה"ב ובברכות פ"א ה"א גבי קורא ק"ש ביה"ש ע"ש ובהך דגיטין דף ע"ד ע"א מבואר שם ג"כ כן דתלוי הוא פטור מאשם תלוי וספק חייב. והנה הכונה הוא כך דזה ודאי אינו חייב אשם תלוי רק אם עשה מעשה ודאי רק דאינו יודע אם היתר או איסור אבל אם נסתפק לו אם עשה מעשה כלל אז ודאי פטור ועיין מש"כ הר"ן ז"ל פ"ב דע"ז בשם הראב"ד ז"ל גבי הך דמורייס דמביא ראי' מהך דטהרות פ"ד מ"ו דיש נ"מ בין אם עשה דבר ואינו יודע אם היתר או איסור בין אם לא עשה כלל וכעין הך דספק ביאה טהור עיין תוס' ב"ב דף נ"ה וכ"מ ובנזיר דף ס"ו גבי ספיקו וחולין דף נ"ה ונדה דף נ"ז ולכך רבינו ז"ל בהל' שגגות פ"ח ה"ג נקט האוכל חתיכה ר"ל שודאי אכל רק שזה אומר חלב אכל וזה אומר שומן אבל אם אומר שלא אכל כלל ליכא אשם תלוי וזה ר"ל הגמ' בהוריות ד"ג ע"ב הנ"ל דהנה מבואר בירוש' דהוריות פ"ג דאין הטעם דצריך להביא אשם תלוי על ספק לא משום שבודאי חייב חטאת רק דזה דין מחמת ג"ש דכריתות דף כ"ב דכל דבר שחייבין על ודאו חטאת חייבין על ספיקו אשם תלוי אבל יוכל להיות שאף אם על זה אינו חייב חטאת מ"מ צריך להביא אשם תלוי וכמבואר בירוש' גבי אם אכל ספק חצי זית עד שלא נתמנה וספק חצי זית משנתמנה מביא אשם תלוי אף שפטור מחטאת דאין מצטרפין כיון דאין קרבנו שוה ע"ש. וכן לשיטת רבינו בהל' שגגות פ' ט"ו ה"ד דמפרש הך בעיא דאכל ספק כשהוא הדיוט ונודע לו אחר שנתמנה אף בכה"ג ובעי שם אליבא דר"ש דאזיל בתר ידיעה ומ"מ זה רק היכא דיש שינוי בקרבן אבל אשם תלוי כיון דמשור פטור לגמרי אין מיקרי זה שינוי וי"ל דחייב אף לר"ש וכ"כ בזה בח"ב וא"כ נמצא דס"ל דאשם תלוי הוה קרבן בפ"ע וכשיטת הראב"ד ז"ל בהל' מעה"ק הנ"ל רק דאם החטאת קרב שוב אין עליו גדר חיוב כלל וא"כ אם נסתפק לו אם נזרק הדם אי לא הוה זה כמו ספק במעשה אם עשה ולכך פטור. וכן זה תליא בהך מחלוקת דרב ור"י רפ"א דהוריות גבי אם לאחר הוראה נתחלף לו חלב בשומן ואכל חייב קרבן ר"ל אם הוה כמו שהאיסור נדחה לגמרי עיין בזבחים דף י"ב ע"ב גבי דיחוי ור"ל לשיטת רש"י שם דנדחה הקרבן דהיינו דהאיסור נתבטל כעת ולפי המבואר בירוש' פ"א דהוריות דאם עבר והקריב הקרבן קודם שחזרו ב"ד אף דאז לא הי' צריך להביא קרבן ואף דאז לא הי' צריך כפרה ועיין בכריתות דף ז' במחלוקת דאביי ורבא היכא דאמר לא יתכפר לי חטאתי וס"ל דאינה מכפרת ומ"מ מוכח שם דהקרבן מיהא כשר ויצא חיוב הקרבן לבד כפרה ולכפר צריך עוד קרבן וכעין מ"ש הר"א ז"ל בהשגות פ"ב מהל' שגגות ה"ד בשם תוספ' דאח"כ שנזכר החטא צריך להביא עוד חטאת לכפרה דהא צריך לשם חטא כמבואר בזבחים דף מ"ו ע"ב. והא דקי"ל דחטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם פסולה כמבואר זבחים דף ט' ע"ב במסקנא ובמנחות דף ג' ע"ב באמת מדברי רבינו בפיהמ"ש נראה דזה רק אם שחטה לשם חטאת דם ולא לשם דם דאז לא מיקרי שינוי קודש וכעין דמבואר בזבחים דף ז' גבי תודה ששחטה לשם תודת חבירו ונ"מ כך דהנה כ"כ דרבינו ס"ל דגבי חטאת אף סתמא לא עלו וכמבואר בהל' מעה"ק פ"ד ה"י ודלא כשיטת רש"י זבחים דקט"ו ועי' עירובין דף ל"ז וכ"מ אך מ"מ די ששוחט לשם זה החטאת אבל גבי חטא י"ל דגם בסתם עלו אינו מרצה וכן מוכח מלשון רבינו בהל' מעה"ק שם בהל' י"א אך זה נראה דלאחר שהביא אשם תלוי אף דמרבינן מקרא בכריתות דף כ"ו ע"ב דאם נודע אח"כ צריך להביא חטאת מ"מ אז החטאת רק מחמת החיוב לא מחמת הכפרה ואז אף אם אמר לא יכפר לי לא איכפת לן וגם י"ל דאז א"צ להביא מן החולין ועיין מש"כ התו"י יומא דף נ' ע"ב גבי תמורת הפסח כה"ג דאף דהוא קרב לשם פסח מ"מ אינו יוצא בו דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ועיין בשבועות דף י"ד דכפרה בעי שיחסר ממון ובתמורה דף י' ע"א. ובזה יש ליישב מ"ש התוס' בזבחים דף ס"ח ע"א דכיון דאמרינן דנמשכת ונעשה חטאת העוף למה לא נימא דיוצא בה ידי חובתו עיין שם אך יש לומר משום טעמא דדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ולכך צריך להביא חטאת אחרת והטעם דנמשכת משום דמשכחת דמייתי על הספק ועיין נדרים דף פ"ג וגיטין דף כ"ח וכן הדין גבי חטאת העוף הבא על הספק דזה הוה בגדר קרבן ודאי עיין נזיר דף כ"ט ומ"מ בזה מבואר בתוספ' דמס' קרבנות הובא בדברי הר"א בהל' מעה"ק פי"ח דאינו חייב עלי' בחוץ לכ"ע וכן מבואר שם בתוספ' פ"ו דמטמא בספק בבית הבליעה והך דאינו נאכל הוא מה"ת לא כדמשמע מהך דנזיר דף כ"ט דמשום חולין בעזרה הוא ועיין מש"כ רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב דהטעם הוא רק משום מחוסר כפרה ועיין בתוספ' כריתות פ"ג דמחוסר כפרה שהביא כפרתו ביה"ש צריך להביא חטאת העוף הבא על הספק ע"ש והטעם כך דכיון דבא לתקן גברא לא מהני בספק זרק משא"כ בספק כפרה מהני שפיר אך זה תליא במש"כ בהל' נזירות אם מחמת שצריך להביא קרבן לכך אסור בקדשים או אדרבא ע"י שאסור בקדשים לכך מביא הקרבן כדי לתקן והארכתי שם הרבה וה"נ כן. אך לענין כפרה העיקר הוא מה שמחוייב להביא וכעין דאמרינן בכריתות דף כ"ו דלכך יוהכ"פ לא מכפר משום דמחוייב להביא קרבן והוה כמו חייבי ממון ונ"מ דאם הביא חטאת ואמר לא יתכפר לי חטאתי דאז צריך להביא חטאת אחרת כמש"כ אם עבר על זה יוהכ"פ י"ל דדי בכך דהחיוב כבר הביא ונתכפר לו ביוהכ"פ. וא"כ גבי הביא קרבן שנתחייב על חלב שאכל קודם הוראת ב"ד והביא לאחר הוראת ב"ד קודם חזרה אף דאינו מחוייב להביא עכשיו הקרבן ועיין בירוש' נזיר פ"ט ובדברי רבינו והר"א ז"ל בהל' נזירות פ"ב הי"ט אם נפטר במה שנהג נזירות בעודו בעבד אף דאז לא הי' מחוייב. ועיין בדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ה ה"ב גבי פסח שני דתיקן אם הביא אף אם לא עשה הראשון במזיד וא"כ יהי' נ"מ לענין נשים דמבואר שם בהל' ח' דפסח שני רשות אם בזה תיקן להכרת של פסח ראשון. אך באמת נראה דהא דקי"ל פסח שני רשות בנשים זה רק אם היו בפסח ראשון אנוסים או שוגגים אבל אם היו מזידים אז מחוייבים לעשות פסח שני מחמת תשלומין ולא מחמת רגל בפ"ע ולכך לא דחי שבת ועיין תוס' יומא דף נ"א ע"א ע"ש ובזה א"ש מ"ש שם מהך דפ"ב ה"ד ע"ש. וכן יהי' נ"מ להך דמבואר בפסחים דף ע"א דממעט לילה ראשונה משמחה ע"ש וע"ש דף ק"ח ע"ב ידי שמחה כו' ונ"מ דמ"מ נפטר למחר משמחה אף דעשה בזמן שאינו מחוייב ובזה יש ליישב מ"ש התוס' שם על רש"י גבי ליל שמיני דמשמע רק לילה ע"ש וכן משמע בתוספ' פ"א דחגיגה דנקט כל ז' וע' סוכה דף כ"ז ע"א דנקט לילי האחרון משמע דוקא לילה אך ר"ל דשוב יוצא בו שמחת יום. וגם באמת יש ב' גדרי שמחה אחד של דין וזה בעי דוקא קרבן ואחד של אכילה ושתי' וזה די אף בלא קרבן כמבואר שם בפסחים דף ע"א ותוס' בכ"מ אך נ"מ דשל דין שצריך קרבן יוצא אף בחי כמבואר בירוש' פ"א דחגיגה והא דאמרינן בגמ' דילן דאינו יוצא בחי זה רק שמחה של אכילה ושתי' וזה ר"ל הירוש' בחגיגה פ"א ה"ב בין בדבר שאין דרכו לכן ר"ל כה"ג ולקמן בהל' חגיגה אבאר זה ועיין תוס' חולין דף נ' ע"א גבי מקצת הלילה ככולו וכ"מ בזה וכן נ"מ לגבי בשר עוף דבקדשים אינו יוצא בגדר שמחה עיין חגיגה דף ח' וגבי שמחה של אכילה י"ל דיוצא בו ועיין סנהדרין דף ו' וכן נ"מ גבי עור אלי' דמבואר בזבחים דף כ"ח דלגבי קדשים לא הוה אכילה חשובה ולגבי חולין י"ל דיוצא בה ועיין ביצה דף ל"ג גבי מעיים ביו"ט ושם דף כ"ה ע"א מקום שטובחת אכילה. עכ"פ י"ל דמה דאמרינן שיצא בחטאת שהביא בזמן שב"ד הורו שחלב מותר זה רק על החיוב שנתחייב כבר אבל כפרה לא נתכפר דלא גרע זה מאומר לא יתכפר לי חטאתי כיון דאז סבורים דא"צ כפרה ונ"מ כה"ג גבי אשם תלוי אם יכול להביא אחר הוראה על ספק חלב שאכל קודם הוראה כיון דזה אינו בגדר חיוב ממש רק בגדר כפרה כמבואר בכריתות דף כ"ו ע"ב ע"ש ועיין במש"כ רבינו בהל' שגגות פ"ג ה"י גבי מבעט בכפרה ומוכח שם דאף דקי"ל בחולין דף ה' הובא בדברי רבינו בהל' מעה"ק פ"ג ה"ד דמומר לאותו דבר אין מקבלין ממנו קרבן על זה הדבר כמו מומר לכל התורה אך מ"מ לא דמי לגמרי דגבי מומר לכל התורה או לחלל שבתות אז אף נעשה מומר לאחר אכיל' אין מקבלין ממנו וכמבואר בסנהדרין דף מ"ז משא"כ לגבי מומר לאותו דבר אז רק בשעת אכילה כן אבל אם אח"כ נעשה מומר לזה הדבר אז שפיר יכול להביא הקרבן ועיין מ"ש התוס' שבועות דף י"ז ע"א ד"ה טימא אך שם י"ל דמיירי שהי' מזיד בלאו ושוגג בכרת עיין שבת דף ס"ט ע"א. והנה בירוש' תרומות פ"ו מבואר דאם הזיד בלאו ושגג בכרת אף שהתרו בו חייב מלקות ומביא קרבן והנה רבינו ז"ל לא הביא זה בהל' שגגות פ"ב ה"ב והטעם או די"ל כיון דמבואר בחולין דף מ"א דכיון דהתרו בו וקיבל התראה הוה כמו מומר לזה ועיין ברא"ש פ"ג דמו"ק ואף דהוה שב מידיעתו מ"מ יש עליו שם מומר וכעין מ"ש התוס' חולין דף ק"א ע"ב דמזיד על שבת מ"מ לגבי יוהכ"פ מיקרי שב מידיעתו אך כ"ז אם עדיין לא איתחזק למומר אבל אם איתחזק למומר אז מומר לשבתות הוה מומר לכל התורה וכן ר"ל הך דשבת דף ס"ט ע"א ע"ש בתוס' ושם ג"כ ר"ל היכא דעדיין לא איתחזק דאל"כ הא הוה מומר לשבתות ועיין תוס' שבת דף צ"ג ע"ב כגון ששגג ע"ש ותוס' שבועות דף כ"ח ע"א מ"ש שם על רש"י ד"ה אכל אך שם מיירי כגון דהוה שוגג בקרבן ומזיד בלאו דחייב מלקות וקרבן וע"ש דף ל"ז ע"א גבי שבועות הפקדון דס"ד לומר דחייב מלקות וקרבן הרי חזינן דלא הוה מומר בשביל זה אף לזה הדבר ושם לא בעי שב מידיעתו דאף מזיד חייב אך י"ל דכיון דאנן קי"ל דחייבי כריתות שלקו נפטרו מן הכרת י"ל דשוב אין שייך עליו שם קרבן לכך לא הביא רבינו זה. ובזה א"ש הך דסנהדרין דף פ"א ע"ב גבי הך דמכניסין אותו לכיפה דלאחר שלקה אין מכניסין אותו ע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה ומר סבר אך כיון שלקה שוב נפטר מכרת ולכך אין עליו דין כיפה ועיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש במס' מכות פ"ג דמ"מ אף לאחר המלקות בעי תשובה ובזה א"ש דברי רש"י מכות דף י"ג ע"ב דמבואר שם דרק תשובה מהני לחייבי כריתות ועיין בבעה"מ ומלחמות דסוף פ"ג דמכות ובזה א"ש ונ"מ ג"כ לענין שיתכשר לעדות וכ"כ בזה בח"ב ובמ"ש התוס' שבועות דף י"ז ע"א ד"ה אי דהמלקות לא מהני רק על חדא ולא על שני חיובים וכעין מ"ש רבינו בפיהמ"ש בנזיר דף מ"ב ע"א דלשמים חייב על כל אחת ואחת ואינו מתכפר במלקות ותוס' שבועות דף ז' ע"ב ד"ה בשוגג. ולפי המבואר בכריתות דף ז' ע"א דגברא בר כפרה הוא גבי מומר רק דאין מקבלין ממנו קרבן ונ"מ ג"כ אם אכל חלב ונודע לו כשהי' מומר ואח"כ עשה תשובה אם מביא קרבן ולפי המבואר בהוריות דף י"א ע"א גבי נשיאות משמע שם כה"ג דהוה דיחוי אך זה רק היכא דאח"כ נעשה מומר לכל התורה אבל היכא דנעשה מומר לזה הדבר בלבד שפיר י"ל דמביא קרבן אף אם נימא דגם זה מיקרי זבח רשעים עיין זבחים דף ז' ותוס' שבועות דף י"ב ע"ב אך שם לא דמי דשם נ"מ רק לזה הקרבן בעצמו ובאמת גבי יוהכ"פ דקי"ל ג"כ דמבעט לא מכפר היכא דאינו מבעט רק דהפריש אשם תלוי ביוהכ"פ א"כ חזינן דאינו רוצה בכפרת יוה"כ אם זה מכפר יוהכ"פ ועיין פסחים דף פ"ח ע"א אין לך מחאה גדולה מזו ושם דף צ"ח ע"ב וכ"מ בזה. והנה לפי המבואר בכריתות דף י"ח ע"א גבי אכל הראשונה במזיד והשני' בשוגג ובדברי רבינו פ"ח מהל' שגגות וקשה הא בעי שב מידיעתו ע"ש בתוס' דף י"ז ע"א ד"ה ספק דבעיא שב מידיעתו ועיין רש"י נזיר דף כ"ג דלא משמע כן רק דשגגה בעי דעל המזיד אינו מביא ומ"מ שב מידיעתו לא בעי כיון דזה בא רק לכפרה אך לשיטת התוס' צ"ל דמיירי שהי' מזיד בס"ס ושוגג בספק וכשיטת התוס' דגם על ס"ס צריך להביא אשם תלוי וא"כ נמצא דבחיוב דאשם תלוי אינו שב מידיעתו אך מ"מ לגבי השני' שפיר הוה שוגג ועי' ירוש' תרומות רפ"ו גבי מזיד בספיקא שוגג בודאי ע"ש. וא"כ נמצא לפימש"כ דזה הוה מחלוקת אם לאחר הוראה הוה גדר פטור במי שעשה אז בשוגג או רק גדר דיחוי ובאמת קשה בהך דכריתות ד"ז ע"א במה דאמר יוהכ"פ מכפר על שאינם שבים ודחק שם הגמ' אמאי לא מוקי הגמ' דר"ל כגון שהורו ב"ד אח"כ שזה החלב מותר והוא אכל ספק חלב קודם זה או אז ועבר יוהכ"פ ואח"כ חזרו ב"ד דאז לא הוה שבים ביוהכ"פ דהא סבורים דמותר. ואם נימא דהטעם משום דנדחה וא"כ בספק כה"ג הוה ספק על העשי' ולא על העבירה ולכך א"צ להביא אשם תלוי אבל אם נימא דזה גדר פטור אז הוה ספק אם עשה איסור ושפיר מביא אשם תלוי זה ר"ל הגמ' שם. והנה אף דכתבתי דגם חטאת העוף הבא על הספק הוה בגדר ודאי קרבן עיין תוס' זבחים דף ס"ח ע"א ושבועות דף ח' ע"א ותוס' ד"ה ואימא מ"מ זה לא דמי לאשם תלוי כיון דזה אינו מין קרבן אחר דהרי אפילו לאחר הקרבה נודע שילדה ודאי די בזה כיון דלא בעי ידיעה עיין בפסקי תוס' כריתות פ"ה וע"ש דף ז' ע"ב דמודה ר"י במחוסרי כפרה דמהני תנאי כיון דלא בעי דעת להקדיש ואף דהא מבואר כריתות דף כ"ב דגם אשם ודאי לא בעי ידיעה לר"ע ומ"מ ס"ל לר"ע דאין מביאין אשם אחד על תנאי ועיין בתוס' שבת דף ע"א ע"ב ובבעהמא"ו שם ותוס' שבועות דף ד' ע"ב גבי חטאת התם לא משום דלא מתכפר בלא ידיעה רק משום דלא חל ההקדש בלא ידיעה ולא מצי להקדישם אך לר"ע כיון דמביא אשם תלוי על ספק מעילה א"כ שפיר חל ההקדש שוב מתכפר בו ג"כ ודי בזה וא"כ שוב אין עליו שם קרבן בפ"ע ושפיר י"ל דהוה רק בגדר ספק משא"כ בשאר אשם תלוי דזה הוה מין קרבן אחר הוה קרבן ודאי ושפיר חייבין עליו בחוץ כן ס"ל להראב"ד ז"ל ועיין בתו"כ פ' ויקרא הובא בדברי רבינו בפיהמ"ש תמורה פ"ז דמרבינן שם מקרא דאשם הוא דאם נודע לאחר זריקה דהוה קרבן ודאי ובסוטה דף ו' ע"ב אף דלברר עון קאתיא כמבואר בכריתות דף כ"ד ע"ש והך דכריתות דף י"ח ס"ל להר"א ז"ל דקאי על אשם תלוי של מעילה ואליבא דר"ע אך רבינו לא ס"ל כן ואף דס"ל בהל' פסוהמ"ו פ"ד הי"ט דקדוש שם משום דבאמת עיין רש"י נדרים דף ו' ותוס' תמורה דף כ"ה דהוה ס"ל דגם חטאת יכול להקדיש אף שלא חטא אך הטעם כיון דהתורה לא ציותה לנו להקדיש וגם י"ל דהוה כמו דאמרי' במנחות דף ע"ד ובמעילה דף י' דאין מפרישין תחילה לאיבוד וה"נ אם יחול הקדושה על החטאת שוב ע"כ למיתה הוא ולכך לא הוה הפרשה כלל וזה תליא בהך מחלוקת דשמואל ור"י בתמורה דף י"ז ע"א גבי טריפה ע"ש משא"כ באשם תלוי כיון דהתורה ציותה להקדיש שוב חל ההקדש וא"ש. והנה הטעם דהא פסק רבינו בהל' נזקי ממון פ"י ה"ה דספק כפרה להחמיר רק דגבי קרבן מחמת חולין בעזרה אינו יכול להביא בלא קרא ועיין מ"ש רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב ע"ש דרק משום תיקוני גברא ובמ"ש רבינו בפ"ז מהל' פסוהמו"ק ה"י דרק בזבה ויולדת ובזה א"ש מ"ש התוס' גיטין דף כ"ח ע"ב גבי מה דאמר שם מספיקא לא ליעול כו' ע"ש בתוס' אך שם כיון דליכא תקוני גברא אף בקרבנות של זב ומצורע כיון דחיישינן שמא מת סד"א דאסור ואף דמצינו דחטאת העוף באה שלא בגדר חיוב ודאי כמו הך דזבחים דף ס"ז ודף ס"ח וכמש"כ ועיין נדרים דף פ"ג גבי חצי נזירות דמבואר שם ג"כ דמביא חטאת העוף ודאי אף שאינו חייב ובנזיר דף י"ט ודף כ"א ע"ב ע"ש ושם משמע דנאכלת ג"כ ועיין תוס' נדה דף ע' ע"א. והנה באמת לפי שיטת הראב"ד משמע דס"ל דהא דאין חטאת העוף נאכלת הוא מצד הדין אם צריך עיבור צורה לשריפה ועיין במנחות דף מ"ו ע"ב דאמר שם גבי שתי הלחם בלא כבשים אף דמעיקרא לשריפה מ"מ לא ישרפם לאלתר שמא יזדמן להם כבשים ושם דף נ' ע"ב כיון כו' אי בעי האי מקריב כו' וה"נ שמא יתברר להם שילדה ונמצא מה"ת מותרת באכילה עיין כריתות דף כ"ו ע"ב ע"ש ועי' פסחים דף ל"ד בהך דמייתי שם הך דלול קטן מה דמקשי שם למ"ד היסח הדעת פסול הגוף ע"ש וא"כ י"ל דה"ה לחטאת העוף הבא על הספק ובאמת י"ל דזהו תליא במחלוקת דר"י ורבנן בסוף תמורה ובפסחים דף כ"ח גבי אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק אם ישרף או יטילנה לאמה דת"ק סבר דמעיקרא לשריפה אייתינהו והדין הוא כך שיהא בשריפה ור"י לא ס"ל זה אך באמת מלשון התוספ' תמורה ספ"ד דשם משמע דהך דחלון קאי על חטאת העוף הבא על הספק ובתוספ' פ"ז דקרבנות לא משמע כן ועי' במ"ש הראב"ד בתו"כ פ' צו פ' ט' פי"ג משמע שם דגם לרבנן לא בעי עיבור צורה בחטאת העוף הבא על הספק ע"ש ועיין מ"ש התוס' פסחים דף ט"ו ע"א דהך עיבור צורה לא מחמת שיהי' נותר רק משום גזיה"כ ע"ש. ובזה יש ליישב כונת הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ב מהל' בית הבחירה הי"ד דהשיג שם על רבינו וס"ל דחלון ורבובה הם שני דברים ר"ל דהמשנה קאי על חטאת העוף הבא על הספק לר"י שמשם יורדת לאמה והך דתוספ' קאי על פסולי חטאת העוף ובעינן עיבור צורה גם י"ל דנ"מ דכיון דמבואר בתוספ' דקרבנות פ"ו דחטאת העוף הבא על הספק מטמא בספק בבית הבליעה וא"כ יש עליו שם טומאה ובפרט למאי דקי"ל בזבחים דף ק"ה דמטמא טומאת אוכלים לכך י"ל דיכול לשרפו מיד אך יהי' נ"מ אם יש עליו שם טומאה שנטמא קודם זריקה או אחר זריקה עיין בזבחים דק"ד ע"ב ע"ש ובמ"ש התוס' דק"ג ע"ב וב"ק דקי"א דכיון דקודם זריקה יש לו תקנה לא מיקרי פסולו בגופו וגם י"ל דכאן לא שייך קושיית התוס' פסחים דף ל"ד והירוש' פ"א דפסחים ופ"ח דתרומות דזה גופה יהי' היסח הדעת ועיין בירוש' שקלים פ"ח מ"ש שם ותוס' חגיגה דף כ"א אך בירוש' דתרומות אמר דתלוי' לא שייך בה היסח הדעת משום דמשמרה שלא תטמא אחרים ע"ש וה"נ כיון דיוכל להיות שע"י יוגרם טומאה כמש"כ א"כ משמרה ג"כ ולית בה היסח הדעת ובהך דכריתות דף כ"ו ע"ב דס"ד שם דנפסל בהיסח הדעת ובנזיר בירוש' פ"ה ה"ד דהוה שם מחלוקת דב"ש וב"ה אם בדבר שהוא ספק אם משמרה ועיין ב"ב דף קמ"ב רפוייה מרפיא וכ"מ ובאמת זה הטעם מה דקי"ל דשחוטים נדחים גבי קדשים משום דנפסל בהיסח הדעת ולכך כ' רש"י ביומא דף ס"ד ע"א גבי אם קרב ראש דמיירי שלא ידע ואין נפסלין מחמת היסח הדעת וזהו דדייק הגמ' בזבחים דף ע"ג ע"ב השתא דאמר רבנן לא יקריב ואי קרב לא מרצה ור"ל דכיון דפסקו על זה פסול מסיח דעתו וס"ל דגם בבע"ח י"ל זה וזה תליא בהך דפסחים דף ל"ד הנ"ל דהיסח הדעת פסול הגוף. ואף דלכאורה קשיא מר"י אר"י מהך דיומא דף ס"ד דס"ל בע"ח נידחין ועיין בירוש' יומא שם דגרס להיפך ובירוש' תרומות פ"ח מבואר דר"י ס"ל דהיסח הדעת דבר תורה ובשקלים פ"ח מבואר דר"ל ס"ל דהיסח הדעת טעון עיבור צורה ורב בכריתו' דף כ"ו ע"ב הנ"ל אזיל לשיטתי' ביומא דף ס"ד הנ"ל דבע"ח אינם נידחין. ובאמת שיטת התוס' בחגיגה דף כ"א והתו"י יומא דף ח' דהיסח הדעת לא הוה רק אם בידו לשומרה ואינו משמר ועי' בזבחים דף כ' ע"ב כיון דגברא לא חזי כו' ובתוס' יומא דף ל' ע"ב בד"ה היסח הדעת ע"ש ובמה דמבואר בפסחים דף צ"ב דערל ישראל צריך טבילה אחר המילה וע"ש בתוס' ובאמת רבינו ז"ל בהל' ק"פ לא הביא זה וצ"ל דס"ל דזה אתיא כר"ע דס"ל דערל כטמא ואנן לא קי"ל כן ומחמת היסח הדעת לא בעי טבילה אף דעד עתה הי' אסור בקדשים כמש"כ דזה אינו בידו ובמה דמבואר ביבמות דף ע"א ע"ב וכן כ' רבינו בהל' פרה פי"א ה"ג דטובל דוקא לאחר מילה י"ל דשם הטעם דהוה כעין חציצה כיון דסופו לחתוך אף דהיינו רביתי' כמבואר יבמות דף ע"ח ע"ב והוה כאבר ובשר המדולדלים דפסק רבינו בפ"ב מהל' מקואות דהוה כעין חציצה כיון דסופו לחתוך אף דהיינו רביתי' ועיין בירוש' פ"ג דפסחים גבי כשות של קטן ואבר המדולדל ובתוספ' פ"ג דכלים ובפרה ובמ"ש רבינו בהל' טומאת מת פ"א ה"ד ע"ש בהשגות ובזבחים דף מ' ע"ב גבי אמין שבאצבע ע"ש ועיין במכילתא פ' בא דאמר שם דנמנו ואמרו דאין חוצץ לטבילה גבי משוך ע"ש. ועוד נ"מ אם נהנה מחטאת העוף הבא על הספק אם חייב קרבן מעילה בודאי אם נימא דזה קרבן ודאי ובאמת י"ל דגם הזריקה לא יועיל לה דהוה כמו יצא כולה המבואר במעילה דף ו' ע"ב דלא מהני זריקה ועי' במנחות דף י"ב ע"א ותוס' זבחים דף ס"ח ע"א ד"ה אימר די"ל דמהני כאן זריקה דאיתא בפנים ורש"י פסחים דף ל"ד ע"ב דאל"כ היך הורצה ע"ש בתוס' מנחות דף י"ב ע"א ד"ה הני מילי ושם דף ט' ע"ב ד"ה אותן ותוספ' דמנחות פ"ד מבואר דאף במנחה אם יצא מקצתו תליא בפלוגתא דר"א ור"ע ודלא כתוס' ואדרבא בדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פי"א ה"כ מבואר דגבי מנחה אף אם כולה יצאה בדיעבד הורצה והטעם דכיון דגבי מנחה מתחילה כשיצא או נאבד מקצת אסורה באכילה כולה ומ"מ יכול להקריב שוב לא איכפת אם אח"כ נאבד הכל וכעין דמבואר בזבחים דף ק"י ע"א גבי יצא לחוץ וחסר ושם דף צ"ט ע"א ובמנחות דף נ"ז ע"א כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני אך שם ר"ל דעל פסולה לא חייל כלל שם יוצא ועי' זבחים דף ק"ד ע"ב גבי יציאה מהו שתועיל ואף דשם נקט זה רק למ"ד דבשר קדשים קלים נפסלים ביציאה לפני זריקה אך זה רק אם יצא לירושלים אבל מחוץ לירושלים לכ"ע כן וכמבואר בירוש' ספ"ו דיומא ועי' בחולין דס"ט ע"א ולכך הביא זה רבינו בהל' פסוהמו"ק פי"ט ה"ג ע"ש. ועי' פסחים די"ז ע"א גבי נטמא בפנים והוציאה לחוץ טהורים ולכאורה קשה הא בפסחים דף פ"ה הוה בעיא דלא איפשטא ביוצא ובירוש' ספ"ג דפסחים נראה דס"ל דיש טומאה ביוצא ורבינו לא פסק להקל בפ"ח מהל' אבות הטומאות ה"ה רק בידים משום דספק ידים להקל ועי' במ"ש הר"א ז"ל בהל' פסוהמו"ק פ"א הט"ו ע"ש וצ"ל דכיון דכבר נטמאו שוב לא חל עליהם שם פסול יוצא כמש"כ. אך באמת מהך דמנחות דף י"ב ע"ב מוכח דגבי מנחה אם יצא מקצתה הנשאר מותר באכילה אך באמת י"ל כך דס"ל כדס"ד בפסחים דף ע"ז ע"ב דמנחה עדיפא והטעם דהרי כ' התוס' זבחים דף מ"ג דדם לא מיקרי לחם וכן אין בו מעילה וא"כ לא מהני הדם לעצמו כלום לכך צריך שיהי' כזית בשר משא"כ גבי קומץ דהוא עושה שני פעולות גדר דם וגם הוא עצמו נעשה לחמו של מזבח ואם העלהו למזבח פקע ממנו הטומאה והפיגול ולענין קלוטה שלא יפסל בלינה נקלט מיד ואז הוה גדר דם ולענין שיפקע ממנו פיגול וטומאה ונותר ס"ל לרבינו ז"ל בהל' פסוהמו"ק פי"ח הכ"א דרק רוב משום דס"ל דלדידן דקי"ל כר"י דאינו מתיר שירים לאכילה רק ברוב ה"נ זה וכן מוכח מתוספ' דקרבנות פ"ט ואף דמהך דכריתות דף י"ד מוכח להיפך ובפרט לשיטת הירוש' פ"ב דיומא דאינו מתיר שירים רק ברוב כל פרידה ופרידה י"ל דס"ל דהך דכריתות אתיא כמ"ד דא"צ שישלוט האור ברובו גבי התרת שירים וה"ה לזה ועי' תוס' זבחים דף מ"ב ע"ב דלא ס"ל כן וכן נ"מ למה דמבואר בדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פי"א הי"א גבי נתן שמן על שירי' דמשמע דרק המנחה אינה נפסלת משום דהקומץ כשר אבל השירים לא והרי בסוטה דף ט"ו ע"א מבואר להדיא דמותר לתת לתוך השירים יין ושמן ודבש וצ"ל דזה רק לאחר שקרב הקומץ ושלט האור ברובו. וא"כ י"ל דלכך גם בחטאת העוף הבא על הספק מהני הזריקה להוציא מידי מעילה אבל קודם זריקה י"ל דיש בה מעילה ודאי וכן אשם תלוי אף לר"מ דס"ל דיוצא לחולין מ"מ זה רק מכאן ולהבא ולא למפרע ועיין במ"ש הראב"ד ז"ל בתו"כ פ' ויקרא פי"ב פכ"א וכן ס"ל לרבינו ז"ל דאף דקי"ל דהקדושה חל אף אם נודע שלא חטא והוה קרבן ודאי זה רק אם אח"כ נתכפר לו בזה דכ"כ דאשם תלוי לא בא מחמת חיוב רק מחמת כפרה להגן עליו ויהי' נ"מ למה דמבואר במעילה דף י"ט לר"י דאם הביא קרבן בקדשי בה"ב מעל מיד שהביאו לעזרה דאף דלא נתכפר מ"מ יצא החיוב אך זה רק גבי שאר קרבנות אבל גבי אשם תלוי דלא בא בשביל החיוב רק בשביל כפרה לכ"ע לא מעל עד שיזרוק את הדם ולכך בתוספ' פ"א דכריתות נקט שם חמש אשמות הן כו' רא"א אשם תלוי ולכאורה ר"ל להך דמבואר בכריתות דכ"ה ע"ב לענין כפרה גמורה דאשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה ולר"א כיון דס"ל דבא על הנבלה מכפר כפרה גמורה ועי' בהוריות ד"ט ע"ב במה דאמר שם דלר"א אשם תלוי בא על טומאת מקדש וקדשיו וכן יהיה נ"מ לענין וידוי דביומא דף ל"ו הובא בדברי רבינו בהל' מעה"ק ספ"ג לא חשיב שם דצריך להתודות על אשם תלוי והטעם כמש"כ דגבי אשם תלוי אין עליו דין קרבן רק בשעת הכפרה ולא בשעת הבאה ולכך ליכא אז דין וידוי קודם כפרה ויהי' נ"מ להך דערכין דף כ"א ע"ב אם צריך דעת בעלים בשעת כפרה ע"ש בתוס' ד"ה מאי. ולכך ס"ל לרבינו דאם שחטו בחוץ פטור דעדיין אין עליו שם קרבן ודאי אך הר"א ז"ל לא ס"ל כן והטעם כך דהא פסק רבינו בהל' נזקי ממון פ"י ה"ה דספק כפרה להחמיר רק דגבי קרבן מחמת חולין בעזרה אינו יכול להביא בלא קרא ועיין מ"ש רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב ע"ש ומ"ש רבינו בהל' מעילה פ"א ה"ח דספק מעילה פטור מן התשלומין הוא משום כיון דקי"ל דכ"ז שלא הביא אשמו לא נתכפר וא"כ מאי נ"מ שיביא מעילתו אך לר"ע שם בכריתות דף כ"ב דס"ל דשפיר יכול להביא קרבן אף בלא ידיעה ע"ש ובתוס' שבת דף ע"א ע"ב וא"כ קשה מ"ט לא נימא כאן ספק כפרה להחמיר וכן במ"ש רבינו בהל' תרומות פ"י ה"ד גבי שתי קופות דאם אכל אחת מהן פטור מן התשלומין וכמבואר במשנה שם ואם נימא דהתשלומין של תרומה הוה ג"כ גדר כפרה כשיטת התוס' דלא כשיטת הירוש' תרומות פ"ו וא"כ אמאי א"צ לשלם ועי' תוס' יבמות דצ"ט ע"ב ודף צ' ע"ב ובהך דבכורות דף י"ב ע"ב וכ"מ וכ"כ בזה במ"א וצ"ל דרק גבי כופר ס"ל לרבינו כן כיון דודאי צריך ליתן כופר ולא הוה כפרה עד שיעשה כפרה גמורה דכפרה לא הוה למחצה עי' רש"י ב"ק דף מ' ע"א ודף ק"י ע"א גבי גזל הגר שהחזיר לחצאין ע"ש וכ"כ בזה. וגם י"ל גבי הך דבכורות דף י"ב ע"ב דמבואר שם דגם היכא דנתינה מעכב מ"מ בספק א"צ ליתן אף לר"א ע"ש ובירוש' תרומות פ"ו מודה ר"א בפטרי חמורים שנפלו לו כו' דא"צ ליתנם והטעם י"ל כמו דאמרינן בבכורו' דף י"ח דעשו שאינו זוכה כזוכה ר"ל דהוה כמו שבא ליד כהן וזבני' ובגיטין ד"ל ע"א וכ"מ ומה דאמרינן בחולין דף קל"ד ע"ב דאם אין שם כהן מעלין אותו בדמים ר"ל כהך דגיטין הנ"ל דאל"כ הא לא קיים מצות נתינה ועי' בירוש' תרומות פ"ו סה"א ופ"י ה"ז גבי תרומות גרנו אם יכול להדליקו ע"ג חולים ובהך דבכורות דף כ"ח ע"א ברש"י ד"ה אינו דכ' שם דשוחטו ומולחו ולא קאמר שיעכבם לעצמו כמו בהך דחולין דף קל"ד ע"ב הנ"ל ונראה כך דהנה בב"ק דף ק"ט ע"א מבואר שם דהיכא דצריך להוציא גזלו מתחת ידו צריך ליתנו אפילו לארנקי של צדקה ולענין אם זה מעכב ג"כ להבאת הקרבן דקי"ל דהביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא ע"ש בגמ' בהך מחלוקת דריה"ג ור"ע דריה"ג ס"ל דכיון דזכה עפ"י דין הוה כמו שנתן כבר ויכול להביא הקרבן דס"ל דהפטור של תורה הוה כמו נתינה אך רק להני אמוראי אם זקפו במלוה דהוה כמו שנתן לידו והחזיר לו וכמו דאמר רבא שם דף ק"ד ע"א דלענין קרבן לא סגי עד דמטא לידו ועי' בדברי רבינו פ"ח מהל' גזלה דגם הודאה בב"ד לענין הקרבן מהני והר"א שם פליג עליו וס"ל דבעי דוקא זקפו עליו במלוה אז יכול להביא הקרבן רק דמ"מ לדידן דפסקינן כר"ע דאף דלענין קרבן זה הוה כנתינה עדיין שם גזל עליו לענין דצריך להוציא גזלו מתחת ידו. ובאמת י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דגיטין דף י"ח גבי שמיטה אם רק משפגמה וזקפה אז אין עלי' שם קנס או די בזקיפה לבד ובאמת י"ל דהך דפגמה לא מהני רק לגבי קנס וכתובה דכיון דיש להם שיעור קצוב וכיון שנפגם שוב הוה כפנים חדשות עי' בכורות דמ"ח גבי ה' סלעים וב"ק ד"מ ותוס' ב"ב דף נ"ו ע"ב ד"ה ורבנן ע"ש משא"כ גבי הקפת החנות לא מהני זקיפה לשמיטה ולקמן בהל' שמיטה אבאר זה ועי' בגיטין דף ע"ח ע"א במחלוקת דר' וראב"ש אם צריך דוקא שיקבל ממנה ואח"כ יאמר לה כו' וב"מ דף ק"ד ע"א גבי המלוה כו' לא ימשכננו כו' דזה הוה כמו מלוה חדשה החזרת העבוט ושם דף קט"ו ע"א דמהני זקפן עליו במלוה שיהיה דבר חדש ובאמת בתוספתא ב"ק פ"י מבואר דלא מהני גם זקפו רק אם נתנו וחזר ונטל ממנו ע"ש ובהך דב"ק דף ק"ג ע"ב בהך דר"ט ור"ע אם היכא די"ל דפטור עפ"י דין אם יכול להביא קרבן בלא הגזל וכן הך דאמר שם דנותן לב"ד ר"ל ג"כ דזה הוה כמו חזרה וע"ש בתוס' דף ק"ג ע"א בד"ה אבל נותן כו' ר"ל דכיון שנתן לשליח ב"ד שוב יכול להביא הכפרה ובאמת הא דמבואר בקדושין דף ט"ו גבי הך דר"נ דמוציאין מזה כו' ר"ל כך דהוה כמו שנתן לא בגדר שיעבוד רק שקיים הנתינה ויכול להביא קרבן וכן מוכח בספרי פרשת נשא ועי' בחולין דף קל"א ע"א גבי ט' נכסי כהן דאמר שם דבע"ח נוטלן בחובו וי"ל דאף אם נוטלן מיד בעה"ב י"ל דהוה כמו שנתן להכהן בעצמו כמו בהך דגיטין דף ל' ע"א ובירושלמי שם דהוה מחלוקת דאמוראי אם צריך דוקא להלוות ע"מ זה. ועי' בתוספתא תרומות פ"א מה דמחלק שם דבדברים האובדים מותר וכעין הך דחולין דף קל"ד ע"ב הנ"ל ובאמת זהו כונת הגמרא בקדושין דף ט"ו ע"א גבי הענקה דר"ל אם בזה קיים מצות הענקה במה שנותן לבע"ח של העבד ועיין ב"מ דף צ"ב ע"א גבי פועל משלו הוא אוכל ועי' ב"ב דף קכ"ג ע"ב גבי מתנות כהונה וברש"י ב"ק דף ע"ה ע"ב ד"ה רבנן דכתב שם דעדים המוזמין משלמים כפל לבעלים במקום גנב ושם בתחילה ד"ה רבנן סברי כ' רש"י דמתחילה נוטל מהם ואח"כ נותן לבעלים ועי' תוס' כתובות דף ל"ח ע"ב ד"ה יש בגר דבע"ח נוטל קנס מהמחוייב ותוס' ב"ב דף קנ"ט ע"א ד"ה ולימרו ורשב"ם שם דף קכ"ה ע"א ד"ה ועוד ע"ש ובירושלמי גיטין פ"ה ובאמת דברי הירושלמי שם לכאורה תמוה דהא מיני' אפי' מגלימא דעל כתפי' ולפי שיטת הרמב"ן ב"ב שם קאי כמובן שהזיק בחיי אביו ומת הוא ומת אביו אך באמת י"ל דאם מיני' אפי' מגלימא זה לא הוה בגדר נזקין רק בגדר מה שהוא מחוייב ליתן בעבור עצמו ונ"מ לענין עידית. ובאמת למה רש"י שינה לשונו וצ"ל כך דהנה לפי המבואר במכות דף ה' ע"א דממון מצטרף ור"ל דבממון עיקר הדין של החיוב של עדים זוממין שיהי' הממון שרצו להפסידו מגיע לידו ולא שהם יש עליהם חיוב לשלם מה שרצו להפסידו ולכך הוה ס"ד בגמרא דף ג' ע"א גבי עד זומם כיון דלחברי' לא מצי מחייב איהו נמי לא מחייב ר"ל דשוב לא מתקיום הך ועשיתם ועי' בסנהדרין דף ל' ע"א גבי אם מחוייבים שני הדיינים לשלם חלק הג' כיון דעל ידיהם נפסק הדין וא"כ למה ג"כ לא נימא להיפך דאדרבא הוא יתחייב לשלם הכל ועי' ב"ק דף י' ע"ב גבי ספסל ע"ש ודף ל"ו ע"א גבי שני שוורים ודף מ"ו ע"ב. ואף דמבואר בתוספתא פ"ח דב"ק ובירושלמי פ"י גבי גנבים שאינם מחוייבים לשלם בעבור חבירו ע"ש נ"ל כך דהתם נקט שבאו במחתרת ואז על הגנבה ליכא חיוב כמבואר בסנהדרין דע"ב רק החיוב על הדבר שתחת ידו ולכך אינו חייב לשלם רק על חלקו וא"ש. לכן נ"ל דרק לר"ע דס"ל עדים זוממין קנסא ואין מתחייב עפ"י עצמו רק לאחר גמר דין שנתחייב לשלם רק מחצה ולכך די בזה משא"כ לרבנן וקודם גמר דין י"ל דמחייבין אותו לשלם הכל כעין הך דסנהדרין דף ל' הנ"ל וא"כ לפי"ז הנה לפי מ"ש התוס' כתובות דף י"ט ע"א בשם י"מ דנ"מ דהיכא שקדם חובו לחוב של בע"ח אינו יכול למחול וא"כ הוה יד בע"ח כידו משא"כ דזה קדם לא ע"ש ונ"מ ג"כ דאם זה חייב מטעם מזיק וזה חייב בגדר חוב אם גובה זה מזה דין מזיק או דין בע"ח ונ"מ לענין עידית ובזה א"ש הך דשם דף ק"י ע"א ע"ש. והנה עי' בתוס' מכות דף ה' ע"א במ"ש שם דגבי דיני ממונות אינו מחוייבים העדים לשלם היכא דהדבר אמת רק שהם לא ראו והתוס' כ' רק בזמן שקדם הדבר לזמן שהם מעידים אבל להיפך לא ואם כן קשה מהך דב"ק דף ע"ה ע"ב מה דמקשה שם מדקמודה דגנב כו' ולמה הם צריכים לשלם ע"ש וקשה דילמא מיירי שהוא אומר שהוא בזמן מאוחר אך כך דכיון דבמסקנא מוקי שם שהוא מודה שגנב בפני עדים שוב הוה כמו שכבר נתחייב על הקרן עיין ב"מ דף מ"ג ע"ב הך מחלוקת דשמואל ור"י דשמואל אמר דעדים מחייבים לו אשמה וכיון שיש עדים כבר נתחייב ושם דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה תחזור ושבועות דף ל"ז ע"א בהך מחלוקת דרבה ור"י גבי הכופר בממון שיש עליו עדים ע"ש משא"כ לס"ד דמיירי שהוא אינו אומר שיש עדים לכך לא מקשה הגמרא למה העדים משלמין הקרן ואם כן שוב נמי לא קדם חוב הבעה"ב לחיוב העדים ולא הוה ידו כידו ולא נתקיים הך דממון מצטרף דזה הוא שם אחר וכעין שכ' בח"א ובח"ב גבי גזל הגר המבואר בב"ק דף ק"י החזירו לחצאין לא יצא מחמת דנשתנה שם הממון עי' תוס' מנחות דף ע"ג ע"ב דקודם זה היה עליו שם משולחן גבוה ואח"כ נעשה ממון הדיוט לקדש בו האשה. נמצא כך דאם נימא דידו כידו יוצא מצות הענקה אם נתנו לבעל חובו ובאמת אם הענקה הוה גדר שכירות כמבואר בגמרא כאן מה שכיר כו' או רק הוא הדין. והנה כך דעיין בקדושין דף ט"ז ע"ב גבי יוצא במיתת האדון דצריכים היורשים ליתן לו הענקה. והנה רש"י ז"ל פי' שם כגון נרצע ולא פי' כגון שמת האדון והניח בת וצ"ל כך דס"ל דלא דהחיוב הוא על היורש לשלם בשביל אביו עיין ב"מ דף ל"ד ע"ב גבי כפל רק דמתחילה החיוב הוא על הבן לשלם דנ"מ אם לא הניח נכסים לבנו וגם י"ל דהוה כמו כפרה עיין ב"ק דף ק"ד ע"ב גבי חומש ע"ש וגם נ"מ דהטעם של מיתת האדון גבי נרצע אם י"ל דהוה כמו דאמרינן בכתובות דף ל"ט דמיתה עושה בגר וה"נ נימא דמיתה של האדון הוה כמו היובל וא"כ החיוב הוא על האב והיורש נותן בשביל האב או זה דין דיוצא במיתה וא"כ מעיקרא החיוב רק על הבן לכן ס"ל כך דגבי נרצע כיון דאינו עובד את הבן הוה מיתה כמו דין ואם כן הבן חייב מחמת עצמו לא מחמת אביו משא"כ בע"ע שמת האדון בלא בן דאז אין היציאה מחמת מיתה בגדר דין רק בגדר סיבה אז סבירא ליה לרש"י דאין מחוייבת הבת ליתן הענקה והוה בגדר כפרה ועי' נזיר דף ל' גבי גילוח וי"ל דזהו כונת הספרי פ' ראה דנקט שם לו ולא ליורשיו ע"ש בפסקא קי"ט דהוא להיפך מגמרא דילן אך ר"ל דקאי על יורשי האדון וכמש"כ. וכן בהך דב"מ דף ל"ג ע"ב דהיכא דשילם הקרן צריך הגנב לשלם לו הכפל וע"ש בירושלמי דקאמר הטעם משום דבמקום שהקרן משלם שם הכפל משלם וכמו דמבואר בירושלמי פ"ה דתרומות גבי קרן וחומש דתרומה אך באמת זה תליא אם מה שהגנב משלם כעת הקרן לשומר אם משום ששילם עבורו או שצריך לשלם לו וזה תליא בהך דב"ק דף ק"ח ע"ב מי הוה הבעל דין של הגנב השומר או הבעלים לגבי הודאה בקנס וכן מי שצריך לעשות עמו דין ובמה דמחלק שם בין אם נשבע השומר או לא נשבע ע"ש ובמחלוקת דפליגי שם אביי ורבא גבי נשבע ושילם למי שייך הכפל ור"ל דהא מבואר בירושלמי דהיכא דא"צ לשלם ושילם לא קנה הכפל אך כאן כיון דהוה עליו חיוב קודם השבועה אם אח"כ שילם אם זה הוה בגדר חיוב או רק לפנים משורת הדין ועי' שם דף ע' ע"ב גבי אתנן אסרה תורה כו' ובירושלמי ספ"י דשביעית היכא דמשלם ליורשי הגר דעפ"י דין א"צ לשלם בגדר ירושה אם יש שם ירושה על זה לענין שיהי' אז בן קודם לבת וכתובות דף מ"ד גבי שני שטרות וקדושין דף כ"ו ע"א לענין בר מצר ע"ש בתוס'. ולכך קי"ל דבנשבע אף לרבא רק אם שילם ולא אם אמר הריני משלם כמ"ש התוס' ב"ק וב"מ שם והטעם דאז רק משום הטעם דירושלמי למקום שהקרן מהלך כו' ולא משום קנין ועיין בירושלמי נזיר פ"ה ה"ה גבי אם החזירו הגנבים אם זה הוה כמו איגלאי מילתא למפרע דהיא שלמה או רק מכאן ולהבא ובהך דב"ק דף נ"ז ע"ב דאף היכא דלפי דברי השומר לא שייך כלל דין כפל דאמר שהיה מזויין מכל מקום אם נמצא שאינו כן צריך לשלם לו ולא הוה כמו הודאה דאז עדיין לא הוה הכפל שלו ועיין ב"מ דף ל"ד ע"א אם הוה למפרע או מכאן ולהבא ועיין תוס' כתובות דף כ"ט אם שייך גבי קנס מחילה ושם דף מ"ד ע"א אודויי אודי לי'. וגם זה תליא בהך דב"ק דף ק"ו ע"א בהך דרב דסבירא ליה שבועה קונה כיון דעשה מה שמוטל עליו עפ"י דין ואזיל לשיטתי' בסנהדרין דף ע"ב ע"א בדמים קנינהו. ובהך דכתובות דף ע"ט ע"ב גבי ולד בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה ע"ש ור"ל גם הקרן מדנקט תשלומי וכעין דאמרינן ב"ק דף ע"ו ע"א ודלא כמ"ש התוס' שם ד"ה פרי והטעם משום דכיון דמקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך נמצא שזה תלוי בזה אך אם נימא דיד אשה כיד בעלה י"ל דהוה כמו דבר אחד ועי' בערכין דף כ"ה ע"ב גבי שדה אחוזה וב"מ דף ל"ד ע"ב גבי כפל לבעל. וכן הדין לגבי כופר דעיין בגיטין דף מ"ג ע"א ראוי ליטול ואין לו ע"ש ברש"י שכ' דהמזיק זכה במה שבידו וקשה מ"ש מהך דב"ק דף ק"ט ע"א דצריך ליתנו אף לארנקי של צדקה אך כך דלא דהכופר יורשים אותו מן האב רק דהתורה מעיקרא ציותה ליתן ליורשיו לא בגדר ירושה כיון דמסקינן דאף אם עשאו טריפה כ"ז שלא מת א"צ ליתן כמבואר בגיטין שם וב"ק דף מ"ב ע"ב ואם כן ליכא חיוב כלל ליתן היכא דליכא יורשים וכעין דאמרינן ב"ק דף מ"ט גבי וולדות איתי' לבעל כו' ולכך לא שייך הך דיתנם לארנקי אבל אם היו לו בנים ואחר כך אינם צריך ליתן אף לארנקי של צדקה כיון דכבר נתחייב. גם י"ל כמש"כ דהיכא דבעי כפרה והכפרה היא רק במה שנותן ליורשים וא"כ מה מועיל מה שיתן לארנקי של צדקה משא"כ בגזל שאף אם נימא דכפרה הוה במה שעפ"י דין פטור עיין מכות דף ט"ז ע"ב גבי משכון הגר מ"מ הגזל צריך שיוציא ועיין מש"כ הה"מ ז"ל פ"ח מהל' גזלה הי"ד בשם הר"א ז"ל דהגזלן בעצמו אינו יכול לזכות בהגזל שגזל אך י"ל דזה רק בגזלה קיימת וכמו הך דב"ק דף צ"ד ע"ב ולכך מדייק רש"י במכות דף ט"ז ד"ה הרי ושרפו וע"ש בע"ב משום דאם היה קיים הי' צריך לקיים מצות השבה עכ"פ לארנקי של צדקה. ונראה כך דיש נ"מ בין היכא דצריך נתינה או דצריך שיקבלן עיין גיטין דף ע"ד ע"ב גבי מחולים לך ותוס' ערכין דף ל"ב ע"ש דאף אם נימא דעשו את שאינו זוכה כזוכה מ"מ הא לא קיבלם ועיין בירושלמי בכורים פ"ב ה"ב דאחד הנותנן ואחד הנוטלן צריך להתודות ור"ל דגם משנטלם הוא מקיים ביערתי ועיין בדברי רבינו בהל' מלוה פ"ד ה"ג דגם הלוה בריבית אינו לוקה משום שניתן להשבון ור"ל דהוא מקיים העשה במה שמקבלם ויהי' נ"מ אם אין הלוה רוצה לקבלם אם מיקרי קיימו להעשה המלוה או לא לפי שיטת רבינו בהל' שחיטה גבי שלוח הקן דאף שברחו מידו לוקה ע"ש בפי"ג וגם נ"מ אם קיים המלוה העשה בנתינה בע"כ עיין בגיטין דף ל' ע"א גבי תרקבי דדינרי ועיין בר"ן פ"ג דשבועות על הך דדף כ"ה גבי שאתן וזה תליא במש"כ אם זה צריך שיתן או זה צריך שיקבל וזה מבואר בירוש' דקדושין פ"ג דאף אם נימא דאונסו כמאן דעביד מ"מ אם היא התנה שתקבל ואם לא קיבלה אף ע"י אונס אינו כלום ועיין קדושין דף נ' ע"א אי בעי סליק ע"ש ועי' במ"ש רבינו בהל' שבועות פ"ה אם נשבע על אחרים ואחרים מקיימין הוה תיקון השבועה ובגיטין דף פ"ד ע"א אפשר דמשחדי לו ובזבחים דף ל"ו ע"מ שיאכלוהו ערלים כל כמיני'. ובאמת הך דינא דנתינה בע"כ גבי בתי ערי חומה זה תליא אם זה הוה כמו מקח חדש דאז צריך דעת דוקא או דהוה כמו ביטל המקח וע"ש בגמרא דף ל"א אם זה הוה בגדר ריבית ושם במה דס"ל לר' דבפחות משני ימים אינו יכול לפדותו וכן ג"כ גבי ריבית זה תליא אם ההשבה הוה בגדר השבת הגזלה עיין תוס' ב"ק דף קי"ב ע"א או הוה בגדר חזרה ונתינה וזה תליא בהך מחלוקת דתמורה דף ו' ע"ב אם משום דעביד לא מהני אי משום קרא וזה כונת התוס' ב"מ דף ס"א ע"ב ד"ה רבא דרבא לא ס"ל כר"א ואף דבאמת מבואר שם דף ס"ה ובתמורה דף ו' דרבא ס"ל דמהדר שם רק בגדר לא מהני ובאמת נראה דהא דס"ל לאביי ב"מ דף ס"ה דגלימא לא מפקינן מיני' זה רק אם נתן לו הגלימא עבור הד' זוזי שחייב לו ריבית אבל אם הגלימא גופה הוה ריבית גם אביי מודה דצריך להחזיר לו הגלימא ובזה מבואר הך דקדושין דף ו' ע"ב במ"ש רש"י בד"ה וה"ג מ"ש שאף הזוז הזה כו' ומשמע מלשונו שבאמת הוא מחוייב לתת הריבית שהתנה רק שאסור זה וא"כ לא שייך בו גדר גזל שכתבו התוס' ב"ק דף קי"ב ואדרבא אם לא הי' חל החיוב לא הי' עובר כלל ולכך מבואר ב"ק דף ל' ע"ב וב"מ דף ס"ב ע"א וב"ב דף צ"ד ע"ב דמשעת כתיבה עבר על הלאו דאז נשתעבדו הנכסים וא"ש מ"ש התוס' שם. ועיין ב"ב דף קכ"ד ע"ב גבי בכור נוטל פי שנים בריבית ור"ל אם זה הוה בגדר חיוב כבר או לא ועיין במה דמבואר בירושלמי כתובות פ"ד ה"א דלר"ש דס"ל דלא זכה בו בקנס עד שעת גיבוי אין הבכור נוטל פי שנים כצ"ל ולרבנן נוטל ע"ש וע"כ ר"ל למ"ד דבכור נוטל פי שנים במלוה ומ"מ בקנס אינו נוטל ואף דבשאר נזקים לבד מכופר נוטל עיין תוס' ב"ב שם דף קכ"ה משום דכופר לא בא בשביל ירושה כמש"כ וכן יהי' נ"מ לענין הענקה דקי"ל בקדושין דף ט"ו דהבנים יורשים אם יש בו דין בכורה עיין בנזיר דף ל' ע"ב ע"ש דהוה בעיא כה"ג והך דב"ב דף קכ"ג ע"ב גבי מתנות כהונה אך שם לא חשיב רק זרוע והלחיים ולא תרומה ומעשרות ע"ש בתוס' דהם מפורשים ועומדים כמ"ש רבינו בהל' בכורים פ"ט הי"ד דלכך לא טבלי משום שהם מבוררים וכעין דמבואר במנחות דף ח' ע"א גבי לבונה דלחה"פ דכיון דהגיע זמנו לפרק הוה כנקמץ דמברר ברור קומץ דידיה וע"ש דף י"א ע"ב גבי הפריש ד' קמצים כו' דלא ס"ל כן ונ"מ ג"כ דאם חשב בשעת סילוק בזיכין אם חשב ע"מ לאכול או להקטיר חוץ לזמנו אם הוה פיגול דבשעת הולכת בזיכים מבואר בזבחים דף י"ד ע"א ודף ל' דהוה פיגול בשעת סילוק בזיכין מאי.

26 נועם ירושלמי על בכורים פתח ↗

ועוד איפשר לומר דאם היה ספק מותר מן התורה א"כ איך חייב אשם תלוי אם נתוודע לו אח"כ שהוא ספק חלב הא כיון דמותר מן התורה לאו שב מידיעתו הוא כמו שכתבו התוס' בכריתות דף י"ז ספק אכל חלב. דמיירי דבשעה שאכל היה סבור שהוא שומן דאי ידע בו שהוא ס' חלב היכי מייתי הא לאו שב מידיעתו הוא והשתא אם היתה החתיכה לפנינו והיה נודע לו שהוא ספק היתה מותרת מן התורה. וא"כ איך יהיה חייב אשם תלוי הא לא הוי שב מידיעתו הוא והיינו דווקא אם הספק הוא על החתיכה אבל אם הספק הוא אם אכל או לא אע"ג דחד לגבי חד מוקמינן אחזקה. אעפ"כ אשם תלוי שאני שאם לבו נוקפו מביא אשם תלוי והוא שאם אומר לבי נוקפני אולי הוא כדברי העד שאומר שאכל ע"כ מביא אשם תלוי:

1 ר"ג כתנא קמא - וקשה דמאי קאמר כת"ק דלר"ג העלמות אינן מחלקות שהרי כפשטה לא מצינו למימר דהא ת"ק קאמר בשתי העלמות פטור:

2 אמר לו הבא על בהמה יוכיח שאין גופין מוחלקין - וה"ה דמצי למימר נדה יוכיח שהרי ר"א מחייב על כל אחת ואחת אלא שלא שמע מרבותיו נדה רק בהמה לכך נקט ליה:

3 מתני' ספק אכל כו' - ומיירי בשעה שאכל היה סבור שהוא שומן דאי יודע שהוא ספק חלב היכי מייתי קרבן הא לא שב מידיעתו:

24 רש"ש על כריתות פתח ↗

תד"ה א"ל. וה"ה דהמ"ל נדה חייב שהרי כו'. כצ"ל:

26 מנחת חינוך פתח ↗

להקריב כו'. עיין ר"מ פ"ח מה' שגגות והדיני' כ"ה כל חטא שחטא שחייבים על שגגתו חטאת קבוע למעוטי עויו"ר ואשם רק דוקא חטאת קבוע ונסתפק לו אם שגג בחטא זה חייב בא"ת ומגין עליו מן היסורין עד שיוודע לו שחטא בשוגג ויביא חטאת קבוע ואם יוודע לו שלא חטא לא יביא וקודם שיוודע לו מצוה להקריב קרבן זה ודוקא אם בשעה שעבר היה שוגג ואח"כ נסתפק לו אם עבר בשוגג חייב ק"ז אבל אם אכל ס' איסור במזיד א"ח קרבן וז"פ. וע' תוס' כריתות י"ז ד"ה ספק. וא"ח א"ת רק בח"א משני חתיכות כגון הי' לפניו חלב ושומן ואכל א' מהן וא"י איזה אכל חייב או אשתו ואחותו עמו בבית והדומה אבל ח' א' ס' חלב ס' שומן פטור מא"ת ויש ג' טעמים בכריתות פ"ד. והר"מ פסק הטעם דצ"ל אקבע איסורא ובב"ח הא' ודאי אסור אבל בח"א דאפשר אין כאן איסור א"ח א"ת. ולהך טעמא מבואר שם בש"ס אם הי' ב"ח ובא נכרי ואכל את הראשונה וישראל את השני' אף דבשעה שאכל לא הי' רק ח"א מכל מקום כיון דהי' מתחלה אקבע חייב וכ"פ הר"מ כאן ועיין כ"מ ולחם משנה מאין יצא להר"מ לפסוק כטעם אקבע איסורא ועמש"ל במצות פהעדש"צ. ואם היה ב"ח והא' הי' כזית ובא' ח"ז ואכל הכזית וא"י אם היה איסור או היתר דעת התוס' דזה ל"ה איקבע כיון דלא הי' ודאי כזית איסור וכן אם הי' ח' איסור וספק אם הי' בו כשיעור פטור ודעת הר"מ דס' הי' כשיעור הוי איקבע איסורא וכן כזית ומחצה כיון דעכ"פ הי' איסור עלח"מ ואם היה לפניו ש"ח א' חלב וא' שומן וא"י איזה אכל וגם מסופק אם אכל כזית דיש ס"ס דלמא אכל היתר את"ל איסור שמא פחות מכזית. דעת תוס' שם די"ז ד"ה מדסיפא דחייב אשם אפילו בס"ס דפי' המשנה כן. ולכאורה תימא מן התורה לפרש המשנה כן הא בכה"ת ס"ס לקולא. ואפשר כיון דחד בחד אקבע איסורא ל"מ ס"ס עש"ך ביו"ד דיני ס"ס ומצאתי כן בשער המלך הט"מ כ"כ בכוונת דהתו"ס. אבל מד' הר"מ שפי' המשנה דלא קאי אדלעיל דעתו דבס"ס אינו מביא א"ת עלח"מ וער"מ חשיב דברים שא"ח עליהם כגון חלב הכוי או ס' נדה או ס' שאר. הכלל כיון דלא נקבע איסור פטור וע"ש בר"מ דאם אכל ח' וא' אומר חלב הי' ואחד אומר ל"ה חלב חייב בקרבן. נראה מד' הר"מ אף אם לא הי' אלא ח"א וא' אומר חלב וא' אומר ל"ה חלב מכל מקום ה"ל אקבע איסור דנקבע ע"י העד והראב"ד השיגו דזה לא הוי אקבע רק בא"ל ע"א אותה ח' של חלב שהיתה עם השומן כו'. והכסף משנה כ' דאפשר גם דעת הר"מ כן. ומכל מקום דעתו בדעת הר"מ דה"ל אקבע עפ"י ע"א. ועיין בשב שמעתתא להקצה"ח פלפל בזה ודיני ע"א בהכחשה אין כאן מקומו. והבא על ס' מקודשת פטור דלא נקבע האיסור ועל ס' מגורשת חייב דאיקבע האיסור ועיין בכתובות ומיירי כגוונא דליכא משום חזקת א"א דאל"ה בחטאת קאי רק דאיתרע החזקה ומכל מקום אקבע איסורא חשיב ע' בסוגיא דשנים אומרים כו' באריכות.

26 פרדס יוסף פתח ↗

שם אשם תלוי, מי שנסתפק אי חטא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, שהי' ב' חתיכות א' חלב וא' שומן ואכל א' ונאבדה האחרת ואינו יודע מה אכל מחויב אשם תלוי, ונקרא תלוי שאם יתוודע לו אח"כ שאכל חלב, צריך להביא גם חטאת, ואם יודע לו ששומן אכל ל"צ לקרבן אחר וטעמו שיזהיר בכל מעשיו לבל יכשל בעבירה, וצריך שיהי' איסור קבוע כגון ב' חתיכות, אבל חתיכה א' וספק אם חלב או שומן פטור מקרבן: ובשו"ת חת"ס חו"מ סי' כ"ט חידש דמי שאכל חתיכה ספק חלב וס' שומן, אין חילק בין ידע שהי' בו ספק ואכלו, ובין טעה וסבר שהוא ודאי שומן לעולם מייתי אשם תלוי, אע"פ שמזיד לאכול ספיקא דאו', ולכשנודע לו שהי' ודאי חלב מביא חטאת, דלעולם שוגג הי' שסמך עצמו על דעתו ע"ש, וע' כריתות י"ח. ותוס' די"ז. ד"ה ספק וצ"ע - ועשטמ"ק כתובות כ"ב: בידע דאיכא תרי ותרי ומ"מ חייב אשם תלוי וע' במפרש נזיר כ"ג., ועי' בס' זרע אברהם סי' ט' מ"ש בזה, ובמשנת חכמים סי' ל' ובשו"ת מחזה אברהם סי' א', ובס' המצות מ"ע ע' משמע דבשעת שאכל לא הי' ספק לו רק סבר שהוא שומן, ובפהמ"ש לרמב"ם כריתות, וע"ע בחמדת ישראל ח"א דף ד': וקמ"ד ע"ד: וע' בס' אהבת אברהם סי' י"ב בענין ספד"א אי מה"ת לקולא: ובספרי זוטא פ' שלח כ' דבספק ע"ז ליכא אשם תלוי, ואינו דומה לשאר ספק חטאת, ותמוה דלהדי' מבואר במתני' ריש כריתות העובד ע"ז חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועל לא הודע אשם תלוי וע"ש בזית רענן, וכבר עמד על זה בשו"ת הרשב"א סי' תקנ"ג, והק' דהאיך משכחת ספק ע"ז, וכ' כגון שהי' לפניו ב' גלים א' של מרקליות וא' של אבנים דעלמא וזרק לא' מהם ואינו יודע לאיזה מקום זרק, וגם הק' דהיכן מצינו דבע"ז ליכא דין אשם תלוי, וכ' דכוונת הספרי לעניןמשיח דליכא גבי' אשם תלוי כמ"ש בהוריות ז': ועי' בס' אמבוהא דספרי דף קע"ג: ובקול תורה ח"א סי' ט', וע"ע במנ"ח מ' שט"ו הרבה חקירות מענין אשם תלוי – וגם על ב' ספיקות חייב א"ת, כמו ספק טומאה ברה"י דאפי' בספ"ס טמא כ"כ במנ"ח מ' קכ"ח, וגם רוב לא מהני וחייב א"ת, ובשטמ"ק ב"מ ו': דרוב מטעם ספק, וע"ע בקול תורה סי' ס"ג, וגם נדפס כעת שו"ת צפנת פענח מהגר"י מדווינסק ז"ל בסי' פ"ז שנשאל בר"מ פ"ד הכ"ד מפסולי המוקדשין אדם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולים והכוונה בן שנה או שתים, ער"מ פ"א הי"א ממעה"ק, הא בת"כ סוף ויקרא מבואר דבן ב' שנים, וגם בקרא כ' איל והוא בן שתים ער"מ שם, ובפהמ"ש כריתות פ"ו דאשם תלוי בן ב' שנים, וע"ש שהשיב בבקיאות וסיים לדינא דגבי אשמות צריך רק ב' שנים ובשאר חובות די בבן י"ג חדשים, וכ' רבינו דבאשם תלוי די בי"ג חודש וזה ר"ל קטנים ע"ש היטב:

« תוספות על כריתות ט״ז ע״ב:ט״ו תוספות על כריתות י״ז ע״ב:ט׳ »