תוספות על גיטין ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על גיטין ה׳ ע״ב:כ״ב תוספות על גיטין ז׳ ע״א:ג׳ »

1 מהר"ם שיף פתח ↗

בתוס' בד"ה אפילו קן וכו'. מפורש באשר"י:

4 גיטין פתח ↗

אָמַר מָר: אֲפִילּוּ נִכְנָס וְיוֹצֵא כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – כָּשֵׁר. מַאן? אִילֵימָא שָׁלִיחַ, הַשְׁתָּא הוּא בַּבַּיִת וְסוֹפֵר בָּעֲלִיָּיה, דְּלָא חָזֵי לֵיהּ – אָמְרַתְּ כָּשֵׁר, נִכְנָס וְיוֹצֵא מִיבַּעְיָא?! אֶלָּא סוֹפֵר? פְּשִׁיטָא! מִשּׁוּם דְּנִכְנָס וְיוֹצֵא נִפְסְלִינֵּיהּ?!

6 פני יהושע פתח ↗

תוספות בד"ה בבל רב אמר כו' ממדינה למדינה בבבל פליגי כו' ומבבל לא"י נמי לא איירי דהיינו פלוגתא דר' אביתר ור"י בסמוך עכ"ל. ומשמע דלא ניחא להו לפרש דר' אביתר ור' יוסף פליגי בפלוגתא דרב ושמואל אלא מסתמא תרוייהו כרב ורב הונא ס"ל דהלכה כרב באיסורא ורב יוסף נמי מודה דממדינה למדינה בבבל אין צריך אלא דלפ"ז לכאורה יש לתמוה טובא מאי מקשה בגמרא בסמוך ממתניתין דעכו כא"י לגיטין הא בבל דמרחקא לא ומאי קושיא הא פשטא דמתניתין דמעכו לצפון משמע דממדינת הים לא"י איירי ובכה"ג אפשר דרב גופא מודה דצריך דס"ל כר' יוסף לקמן מיהו יש ליישב לפמ"ש במשנתינו דלשיטת התוס' קשה סידור לשון המשנה דאפסיק בדברי רבנן בתראי בין פלוגתא דר' גמליאל ור"א ובין פלוגתא דר' יהודה ור"מ ומש"ה סבר המקשה דהכא דאתי לאשמעינן הא מילתא גופא דר"מ איירי נמי ממדינה למדינה דעלה קאי ומקשה שפיר כן נ"ל ועדיין צ"ע:

10 מהר"ם שיף פתח ↗

בתוס' בד"ה מכי אתא רב כו'. ואיתמר נמי קאי על גוף הדין ובתוס' מרובה דף פ"ו כתבו בהדיא מכי אתא רב לבבל כו' אלשמה:

10 הגהות חדשות על ספר מצוות קטן פתח ↗

האשה מוכ"ז האסורה בכבלי העיגון. ועתה מקרוב בא שליח ובידו שטר שליחות בעדים מבעלה המומר. וגם קיום ב"ד וכפי שבא במכתבו אלי. אהובי ידידי שי' כבר הודעתיו נאמנה ע"י חתן בתי המופ' כמהורר צבי הירש הורוויץ שי' ידיעה במקצת במכתבי דעתי הקלושה. והוא זה דודאי קשה הדבר למאד נדון הנ"ל דבר חדש ואינו מצוי בזמנינן לסדר גט כזה בלי עידי חתימה וגם הגט יוכתב ע"י סופר שליח הנ"ל במקום אחר לא במקום האמירה ולא בזמן האמירה ותלוי בזה הרבה דקדוקים ודינים מתחלפים ואף שרבו בדינים אלו הפתרונים מגדולי הראשונים והאחרונים ז"ל הרבה מחמירים והרבה מקילים בכמה אופנים שונים. ואנחנו יתמי דיתמי למדנו מרבותינו גדולי האחרונים ז"ל בעניני גיטין לחפוש הרבה חומרי חומרות. וכן ראוי לנו באיסור חמור כזה ובפרט מיעוט הלבבות וחסרון בינה ודעת שבדורינו בעו"ה. אך אין למדין מהכללות במקום צורך ודחק עיגון גדול כנדן זה. אשר לפי הנראה אם לא ימצאו לה התר לסידור הגט ע"י שליח הסופר הנ"ל והמומר בעלה הוא בארץ תלאובות במקום אשר לא עבר בה איש. ואם כן תשאר עגונה לעולם. והרבה חששו רז"ל לתקנות עגונות. ובתר רישא גופא גריר' מהחיוב על כל חכמי הדור לעיין ולחפש עד מקום שידינו מגעת למצוא לה עזר ותרופה. ובאם שיסכים מעכת"ה בצרוף שארי חכמי העיר כרכא דכולי' בי' ממנה פנה וממנה יתד וכו' להתיר ולסדר הגט גם אנוכי אהי' סניף שלא למנוע הטוב מאיתה. את כל אלה רמזתי למעכ"ה במכתבי וגם רציתי לשלוח תשובה באריכות מזה. ובאמת סדרתי על דין זה קונטרוס באריכות לבאר הכל דבר דבור על אופנו. ועדי בשחק אילו הי' ידי ברשותי כבר הייתי שולח התשובה הנ"ל לידו ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי להיות ידי כבולות וראשי ואברי כבידים עלי וברוך הגוזר. אך תמהני אחר שהודעתי למעכ"ה ברמיזה דעתי הקצרה מה הי' צריך להמתין על התשובה הלא ספרו וזיינו עליו כאן נמצא וכאן הי' ובמקומו יש ויש. חכמים מופלגים ומדוע אחרו להוציא דינה לאור הן להחמיר או להקל ומה שיעשו יעשה. ועתה באתה האשה הזאת האומללה ולכאן ופעיתא היא דא בוכה במר נפשה וצועקת חמס המבלי אין תורה ח"ו בישראל ואין מוציא דינה ולמזור תרף וקובלת שמעכת"ה תולה הענין עלי שאני מעביר את הדרך לאחר שילוח התשובה. וכזה כותב גם כן חתן אחותי המופלג הנגיד מהורר פישל שי' ויאמין לי ידידי שי' שמחמת ההכרח לא יכולתי לראות דמעות העשוקה ומה גם שאומרת שקרוב הדבר שיהי' השעה עוברת שהשליח רוצה במקרוב להרחיק נדוד ויהי' ת"ו מעוות לא יוכל לתקן והוכרחתי אף בחליי להחזיק את עצמי לכתוב בזה אף לא כל הדברים והפלפול שיש לי בזה. כי יאריך הענין אך הכל ראשי פרקים ובקצרה ואין מפרשין לחכם כי יחכם עוד להוסי' בעיון ובחיפוש וידיו רב לו ופשיטא בצרוף עוד לומדי'. ורבי' יחכמו. ותחילה אני אומר כי מה שכתב מעלתו שי' לחוש בנדן זה מחמת שיש מי מהגדולים ז"ל שסוברים שלכתחילה בעי עידי חתימה ועידי מסירה ובאמת כן הוא והרבה מהגדולים ז"ל דקדקו זה ג"כ מדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל כבר הודעתיו שלפני עניית דעתי בשעת הדחק ועיגון כזה בודאי יש לסמוך על רש"י והתוספות בריש גיטין והרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק השולח והרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' השולח על המתניתין דהעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם ובעל העיטור וכמו שהביא משמו הגהות מיימני שעשה מעשה וכל הני רבוותא כתבו דאף לכתחילה סגי בעדי מסירה. ולזה נוטין גם כן דברי הב"י בסימן קל"ג וכפי שכתבתי מזה במכתבי הקצ' וכדאי וכדאי לסמוך על זה וזו אין צרי' לפני'. וגם מה שכתב מר לחוש מפני שלא עשו ביטול מודעא ושבועה מהמומר וגם לזכות הגט ואחר זה שליח להולכה וכמו שהכל מבואר ומפורש בדברי הגדולים והש"ע והאחרונים: גם על זה נראה לפי עניית דעתי דבמקום עיגון אין לחוש לחומרא זו וכמו שכתב גם כן מעכ"ה מאח' שהמומ' מינה השליח לגרש ברצונו ובלי שוחד. ודין זה מפורש בהרבה שו"ת שבמקום עיגון אין לחוש לזה. אך מה שכתב מר ששטר השליחות אין מצויין לקיימו לא חתימות העדים ולא חתימות הדיינים בזה יש לעיין הרבה, ואף שבאמת הבית שמואל מביא בשם הרשב"ץ דבשליח לקבלה דצריך לכל הדיעות שנים שיאמרו בפנינו אמרה וגם כל הראשונים החמירו בזה הרבה וכמו שהביאו בהגהות סמ"ק ובהטור סימן קמא ובהרבה מחברים דמשום זה החמיר רבינו פרץ שלא לעשות שליח לקבלה, ואף שהיו נוהגין בימיו לעשית קיום ב"ד מעיר לעיר על חתימות העדים גבי שליח קבלה רק מחמת החשש שלא יכירו במקום הנתינה חתימות הקיום ואעפ"כ מביא בשם התשב"ץ דבמקום עיגון להקל אף שלא יכירו שום חתימה מהעדים או מהדייני' וכמבואר בארוכה בת"ש התשב"ץ ובשו"ת בנו הרשב"ש דבקיום ב"ד בודאי יש לסמוך על מקצת הגדולים שסוברים דקיום ב"ד לא צריך קיום כלל וכמו שמביאו התוספות בפ' שני מכתובות גבי עד ודיין דמצטרפין מהתוספתא דשביעית דאין מעשה ב"ד צריך קיום. ואף שרוב מניין ורוב בניין מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל חולקים על זה וכמו שכתבו התוספות שם דשאני גבי פרוזבל משום דנאמן לומר פרוזבל הי' לי ואבד. וכן הרשב"א ז"ל בחדושיו שם בפ' האשה שנתארמלה והר"ן ז"ל בהלכות שם והרבה גדולים כולם דחו הסברא. וכן הטור והש"ע בח"מ סימן נ"ו סעיף ו' כתבו בסתם דאף שטר המקויים בהנפק צריך קיום מ"מ כתב הרשב"ץ בתשובה סימן רס"ו דבגט יש לסמוך על מקצת הגדולים שסוברים דאין צריך קיום. אך בזה לבי נוקפי למאד לסמוך על זה להקל. וגם יש לחלק הרבה דעובדא דהתשב"ץ ובנו הרשב"ש מיירי שם הכל דהגט הי' ביד השליח ועדים חתומין עליו וכמו שכתבו הטעם דמן התורה עדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד והקיום הוא רק מדרבנן ולכך הקילו בזה. ואף שבתשב"ץ חלק ג' סימן ס"ו מקיל שם אף שהגט לא היה ביד השליח התם גם כן הי' המעש' שהב"ד כותבים שראו הגט וכו': וגם בתשובה הנ"ל יש לעיין שלכאורה היא סותר ממש בחלק ג' הנ"ל בתשובה סימן י"ז וע"ש. וגם על שליח קבלה שמביא הב"ש בסימן קמ"א להקל בשעת הדחק אמת שהוא כותב זה על פי תשובת הרשב"ש בסימן רס"ז והביאו הב"י בסימן קמ"א. והמעיין בגוף התשובה הנ"ל יראה דשם היה הכתב מעשה ב"ד ששליח קבלה כבר קבל הגט מיד הבעל בפני הב"ד והמה קרעו הגט. ואפשר לצדד בזה להקל שהב"ד הראשון שהכשירו הגט. אף שלא היה מקוים כתב שליחות הקבלה אפשר שסמכו בשעת הדחק על דעת רש"י ז"ל שם בהסוגיא דפ' התקבל גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין וכו' על הא דמקשה הש"ס שם לרב חסדא דשליש נאמן מהמתניתין דהאשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים ואמאי נהמני' לשליש ופי' שם רש"י ז"ל דלא לבעי עדים כלל לא עדי אמירה ולא עדי קבלה וכמו שמאריך שם הר"ן ז"ל בהלכות לפרש דעת רש"י ז"ל. ולדבריו צריך לומר היכא דהגט ביד השליח לא צריך כלל לעדי אמירה ולא לעדי קבלה וע"ש. ועל זה סמכו הב"ד להקל וכמו שמשמע שם מדבריו ז"ל דלא כתבו הב"ד כלל שנתקיים לפניהם השטר שליחות מהקבלה והוא ז"ל מצדד שם להקל דמעשה ב"ד אין צריך קיום ועל זה סובבים כל דבריו שם באריכות. והב"י ז"ל בסימן קמ"א מביא שם בקיצור כדרכו. ואף שהרשב"ש ז"ל כותב שם שאביו התשב"ץ הי' מקיל בשעת הדחק ועיגון אף בלא קיום ב"ד להכשיר מטעם דמן התורה עדים המעידים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד משמע שם מדבריו שלא הי' מחליט הדבר להתיר בלא קיום ב"ד. ובנידן דידן אף שיש קיום ב"ד יש לפקפק בזה הרבה. חדא דשם כתב הוא ז"ל צד להתיר דאף שהרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דגבי גט אין להתיר בקיום אלא מה שהקילו חכמים בפירוש כגון שהאמינו בק"ל להשליח האומר בפני נכתב ובפני נחתם כבי תרי אבל לא בשאר עדות. כתב הוא ז"ל דזהו דוקא בעידי הגט עצמו כיון שעדי הגט משוי' לי' להגט ואם אין עדות אין כאן גט כלל ולזה צריך שיתקיים בחותמיו כמו שהדין בשארי שטרות אבל בגט שחתמו עליו עדים ונעשה עליו קיום ב"ד דהעדים משוי' לי' גט כשר והחשש הוא שמא מעשה הב"ד הוא מזויף יש לסמוך במקום עיגון על הנך רבוותא דסבירא להו מעש' ב"ד אין צריך קיום וע"ש. ובנידן דידן דבשטר שליחות עם העדים אין בו שום ראי' שנאמר להכשיר הגט כיון שאין בידו גט כלל. אפשר דבזה אי אפשר לסמוך על זה דמעשה ב"ד אין צריך קיום כיון דאנו צריכין לדון לסמוך להכשיר לכתוב גט לכתחילה והמעיין שם בדבריו ז"ל יראה דהרבה יש לחלק בזה. ועוד בר מן דין כיון שידוע ומפורסם שבמקומות ההם בארץ רוסיא למרחקים לא אתמחי שמא גברא דיהי' נקראים ב"ד לא שייך לומר מעשה ב"ד אין צריך קיום כמו שמביא התשב"ץ בחלק ג' סימן ס"ו בשם הרשב"א שמחלק הא דמעשה ב"ד אין צריך קיום להא דעד ודיין אינם מצטרפין בין ב"ד דקביעי ובין ב"ד דלא קביעי. ובודאי אין לך ב"ד דלא קביעי מכמו הב"ד דשם שבנידן דידן. ודומה לזה הוא בשו"ת הריב"ש סימן שצא שהשיב לו רבו הר"ן ז"ל על מעשה ב"ד בגט אחד שניכר מלשון המעשה ב"ד שלא הי' בקיאים כל כך בטיב גיטין וקדושין וכתב אליו הר"ן ז"ל שאף שמן הדין אין חשש בהספק שנסתפק הריב"ש ז"ל מ"מ מאחר שניכר שהב"ד המה אינם בקיאים בטיב גיטין וקדושין יש לחוש. ומסיים בסוף דבריו האיך אסמוך על בני אדם שאינם יודעים בטיב גיטין מפני שהם כותבים שנתברר להם וכו' ומביאה הב"י גם כן בסימן קמ"א. מיהו אפשר לחלק דבנידן דידן כיון דאינו אלא קיום שטרות דרבנן לא דייקינן בתר הב"ד כ"כ. וכמו שהקילו גבי שליח המביא הגט דנעשה דיין לקיום ולא מפלגינן מי ומי הוא השליח ולא חששו אלא משום דילמא מייתי קרוב או אשה. אך מדברי הרשב"א דלעיל מוכח דב"ד שאינו קבוע בודאי צריך קיום. עוד יש לחוש בנידן דידן להחמיר דזה שמביא הב"ש בסימן קמ"א סעיף ל"ח להקל גבי שליח קבלה אף אם אין מכירים שום חתימה משטר השליחות והוא מדברי התשב"ץ והרשב"ש כדלעיל. ועיקר ראייתו של הרשב"ש הוא לסמוך על דעת הפוסקים דמעשה ב"ד אין צריך קיום ומהתוספתא דשביעית וכדלעיל. ובאמת לא ראיתי לגדולי' בעלי שו"ת שרצו לסמוך על זה כלל. והר"י בן לב בחלק שני שאלה א' לא רצה לסמוך על זה אף לעשות סניף להקל וכתב בזה הלשון דהא רוב בניין ורוב מניין מכל הפוסקים דחו זה ופסקו דמעשה ב"ד צריך קיום. ובאמת תמהני מאד על הב"ש מאחר שהב"י והרמ"א ז"ל לא הביאו זה בש"ע להקל גבי שליח לקבלה דצריך עדי אמירה מהדין לדעת רוב הפוסקים ולא דמי לשליח להולכה דשם יש להקל כיון שהגט בידו. ולדעת הרמב"ם ז"ל שליח להולכה אין צריך לעשותו בעדים כלל ואף להרא"ש והטור דצריך עדים מהירושלמי וכדלקמן: אך השליח נאמן לומר שנתמנה כראוי בעדים וכמו שכתב הרא"ש והטור בסימן קמ"א אבל גבי שליח לקבלה בודאי מדלא הביאו זה הב"י והרמ"א דעתם ז"ל שלא לסמוך על זה שהוא כנגד רוב הפוסקים וכדלעיל ובנידן דידן. וכן מוכח מדברי מור"ם ז"ל שמביא בסוף סימן קמ"ב להקל בשעת הדחק בגט מקוים ואילו בסימן קמ"א גבי שליח לקבלה לא הביא זה כלל. ואדרבא מחמיר למאד וכדברי רבינו פרץ שמטעם שלא יכירו החתימות מנהגו שלא לעשות שליח לקבלה וגם על הא שהביא מור"ם ז"ל בסוף סימן קמ"ב להקל בשעת הדחק בגט מקוים דאין צריך לומר בפני נכתב וב"נ. כתב הט"ז ז"ל דאין לסמוך על הוראה זו. ואפשר שגם הב"ש לא הביא זה להלכה רק להצטרף אם יש עוד איזה צדדים להקל ולאפוקי בנידן דידן דעיקר היסוד להתיר הוא שטר השליחות ואין הגט בידו הי' נראה לכאורה להחמיר דלא סגי בלא קיום חתימות העדים או הדיינים: ושבתי וראיתי לעיין בדברי הראשונים ז"ל ובעיקרן של דבר. ובכדי להמציא להאשה הזאת למזורה תרופה להועיל. ואם יסכימו אתי חכמי הדור מה טוב ובאם לאו דברי יהיו בטלים ממש. כי אין רצוני לסבול כל המשא הזה עלי ומה אני ומה כחי ומאלקים אמת והרחמן אשאל עזר שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה. ואומר ראשון בדין שליח המביא גט בין בחוץ לארץ ובין בארץ ישראל אם צריך לעשות בעדים או לא דבר זה הוא מחלוקות הראשונים ז"ל. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' ג' מהלכות אישות הלכה ט"ו וז"ל. כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אין צריך לעשותו בעדים שאין מקו' לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר. ולפיכך אם הודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים. וכן כתב בפ' ו' מהלכות גירושין הלכה ד' ואין שליח הולכה והבאה צריך עדים. וגבי קידושין שם בפ' ג' מהלכות אישות השיג עליו הראב"ד ז"ל דגבי קידושין צריך עדים. אך גבי גט נראה דמודה דבריו וזה לשון הראב"ד א"א אין הנדון דומה לראי' דלעניין שליח הגט גיטו מוכיח עליו. ולעניין תרומה וכו'. וכן כתב שם בפ' ג' מהלכות אישות הרב המגיד והכסף משנה שהרשב"א ז"ל מסכים גם כן לדעת הרמב"ם ז"ל אף גבי קידושין ופשיטא גבי גט. וכן כותב הרשב"א ז"ל בחדושיו בריש פרק השולח בגיטין פירוש הירושלמי דשם שמביא הרא"ש בריש גיטין והטור בסימן קמ"א דצריך להחזיק השליח בעדים. ומפרש שם דזה מיירי גבי קיום הגט וכמו שמביא דבריו ז"ל הב"י בסימן קמ"א. ודע דשם בפרק ג' מהלכות אישות מביא הכ"מ בשם הרמ"ך ז"ל בקיצור שתמה על הרמב"ם דפסק שם דאין צריך עדים וכמו שליח הגט שדבריו סותרין למה שכתב בפרק ט' מהלכות גירושין עד כאן לשונו בקיצר. ומשנה למלך כתב שם שבדק בפ"ט מהלכות גירושין ובשארי פרקים השייכים לזה ולא מצא שום סתירה. ואני מתפלא מאד על הרב בעל הלח"מ שאחר המחילה מכ"ת הקדושה לא בדק יפה דהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות גירושין הלכה ל"ב וכפי הנוסחא שלפנינו שמקיים הנוסחא לעיקרית הרב המגיד ז"ל וזה לשונו אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי וכתבו ונתנו לבעל בלא עדים ונטלו הבעל ונתנו להשליח ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדים והלך השליח ונתנו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת שאין השליח נאמן להתיר הערוה אף על פי שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהם כמו שנחקרה עדותן בב"ד עד שיהי' שם מערער כמו שבארנו שם ואם הי' שם שני עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרשה בו הרי זו מגורשת עד כאן לשונו. וכתב על זה הרב המגיד ז"ל וז"ל בכאן מצאתי נוסחאו' מתחלפות והנוסחא הנכונ' כך הוא כתבו ונתנו לבעל בלא עדים וכו' עד והטעם בזה הוא מפני שכבר נתבאר ששליח הולכה אין צריך למנותו בפני עדים כנזכר בפ' ו' ומכל מקום דוקא כשהגט חתום כמו שכתוב רבינו אבל כשאינו חתום הוי לי' ספק מנהו שליח ספק לא מנהו ואפילו יודה הבעל הוי לי' ספק מגורשת ודומה לזה קצת יתבאר בפ' י"ב בעדות השליח והודאת הבעל שהיא ספק מגורשת אבל כשיש שם עדים על השליחות ונתנו לה השליח בפני עדים הויא לה ודאי מגורשת שכבר נתבאר בפ' ראשון שאין עידי חתימה מעכבין בגט כל שנתנו לה בפני עדים וכאן כיון שיש עדות על השליחות הרי השליח כבעל עצמו והויא לה ודאי מגורשת כשנתנו לה השליח בעדים וזה ברור עכ"ל. ובזה ודאי יש סתירה למה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מה' אישות שאין שליח הקידושין צריך עדים על השליחו' וכמו שליח הגט. ואדרבא משמע מדבריו ז"ל שם דשליח הגט יותר פשוט משליח הקידושין שמביא ראיה לקידושין מגט ובקידושין בודאי מהני אם קדשה בכסף להמשלחו הן בכסף שמסר לו המשלח והן אם נתן לו רשות לקדשה בכסף שלו בלי שום עדים ורק שיקדשנה בפני עדים. ולכאורה יש לומר דפשיט' דמהני בגירושין אף שהשליח מוסר לה גט בלא חתימת עדים על הגט ורק שימסור לה בפני עדי מסירה וצדקו למאד דברי הרמ"ך ז"ל שם שמביא הכ"מ שם. ויש קצת רמז לזה בדברי הב"ש בסימן קמ"א סעיף י"ב דנראה שגם הוא ז"ל עמד על זה. אך קיצר במקום שראוי להאריך אבל לפי עניית דעתי הישוב בזה דסבירא לי' להרמב"ם ז"ל דבזה יש חילוק בין גיטין לקידושין דבקידושין היא בחזקת פנוי' ואנחנו באים לאוסרה מחמת קידושי השליח וכיון שהמשלח מודה להשליח בהשליחו' והיא נתקדשה בפני עדים מהשליח הרי זו אסורה ודומה לזה כתב הר"ן ז"ל בהלכות בקידושין בריש פרק האומר דמחמת הודאת המשלח והודאת האשה מתקיימים הקידושין אבל גבי גירושין כיון שהיא בחזקת אשת איש אי אפשר כלל להוציאה מחזקתה אלא בשני עדים ואם עדים חתומים על הגט ה"ז כמי שנחקרה עדותן בב"ד והמה מוציאים אותה מחזקת אשת איש וכמו לדעת הרמב"ם ז"ל שהולך בשיטת הרי"ף רבו ז"ל דעידי חתימה לחוד סגיא מהתורה שהיא מגורשת גמורה אבל אם אין עדים חתומי' על הגט והשליח מגרשה בגט זה ע"י עדי מסירה הלא אין העדי מסירה יודעי' כלל אם עשאו הבעל שליח לגרש ומסר לו גט זה או לאו ואיך נוציאה אותה מחזקת אשת איש כיון שאינם יודעים מזה כלל והשליח לא הוי אלא עד אחד וראי' לזה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב הלכה י"ג והוא מהסוגיא דפ' התקבל שם גבי בעל אומר לפקדון ואע"פ שיש לחלק קצת דשם מיירי דנאבד הגט וכאן יש הגט ונמסר בעידי מסירה מהשליח מ"מ כיון שאין עדים חתומים עליו הוי כחספא בעלמא כ"ז שאין עדים שהבעל מסרו להשליח לגרש בו ותדע שכך הוא דהא גבי גירושין חולק הרא"ש ז"ל על הרמב"ם ע"פ הירושלמי וסובר ששליח הולכה צריך דוקא לעשותו בעדים וכמו שכתב בפסקיו בר"פ השולח וכמו שמביא הטור א"ה סי' קמ"א ואילו גבי קידושין כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו בפ' האיש מקדש כדעת הרמב"ם ז"ל ששליח האיש אין צריך עדים ואף בשליחת האשה מסופק שם גבי קידושין דאין צריך עדים וכמו שמביא הטור בא"ה סימן ל"ה והטעם דיש חילוק בין קידושין לגירושין וכן משמע שם בקידושין מדברי הרמב"ן ז"ל וכמו שמביא הרא"ש שם ויהיה איך שיהיה דברי הרב משנה למלך ז"ל קשה להולמם. ונחזור לענינינו שדעת הרמב"ם ז"ל גבי שליח הולכה שבאם שבידו הגט עם חתימת עדים אין צריך עדים על השליחות ובאם שהגט שבידו הוא בלי חתימת העדים צריך עדים. והרמב"ם ז"ל כתב שם כדלעיל שיעידו שני עדים שגט זה נתנו הבעל לשליח לגרשה בו כנ"ל. נראה דלאו דוקא הוא שיעידו שגט זה הוא שמסרו הבעל לשליח אלא כיון שיש עדים על השליחות הרי זו מגורשת ולא חיישינן שמא זייף השליח גט אחר וזה נאבד ממנו דחזקה אין אדם חוטא ולא לו והראי' שהרי הרב המגיד כתב שם לבאר הלכה זו שני פעמים ראשון כתב אבל כשיש שם עדים על השליחות וכו' הויא לה ודאי מגורשת וכו' וסיים בדבריו וז"ל וכאן כיון שיש שני עדים על השליחות הרי השליח כבעל עצמו והויא לה ודאי מגורשת וכו' וע"ש הרי שהרב המגיד ז"ל פירש דברי הרמב"ם ז"ל שהעיקר הוא אם יש עדים על השליחות וכן מוכח מדברי הב"י בש"ע סימן קמ"א סעיף י"ב שכתב שם במה דברים אמורים שאין שליח האיש צריך עדים כו' אבל אם אין עדים חתומים בו והלך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת ע"כ. משמע בפירוש הא אם יש עדים על השליחות אף שעל הגט אין עדים ורק שמסרו לה בפני עדי מסירה הרי זו מגורשת וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל כיון שיש עדים על השליחות הרי השליח כבעל עצמו וכו'. ואין לפקפק בזה. ונמצא בנידן דידן כיון שיש ביד השליח כתב בעדי' ובמעשה ב"ד על השליחות לכתוב הגט ולמסור ליד האשה בודאי יכול' להתגרש בגט בלי עדי חתימה ורק בעדי מסירה כמו הבעל עצמו. ובזה אין לחוש כיון שלא אמר לו המומר שיתגרש בעדי מסירה וכמו שבשטר השליחות לא נזכר זה ונמצא יהי' עדי מסירה בלא ציוי הבעל וכמו שאם חתמו עדים על הגט בלא ציוי הבעל הוא פסול ואפשר בטל וכדמוכח בהש"ס בהסוגיא דאומר אמרו ובכמה מקומות ובכל הפוסקים. כמו כן יהי' הדין בעדי מסירה ולכאורה משמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל דלעיל שכתב ונטל הבעל ונתנו לשליח ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדים וכו' דמשמע שצריך שיאמרו הבעל להשליח שימסור להאשה הגט בפני עדים ובפרט לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסיעתם שלדידן אף דקיימא לן כר' אליעזר דעדי מסירה כרתי מ"מ בדיעבד סגי בעדי חתימה לבד. ונמצא שיש מקום מן התורה לעדי חתימה כמו לעדי מסירה או הא או הא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו והרבה מהגדולים ונמצא אף אנו נאמר דכשם שאם חתמו עדים על הגט בלא ציוי הבעל דפסל כן אם הי' עדי מסירה בלא ציוי הבעל יהי' פסול. זה אי אפשר לומר כלל דאם כן יהי' צריך שיאמר הבעל עצמו לעדי מסירה ולא ע"י שליח רק מפי הבעל להשליח וכמו להסופר והעדים שעל הגט ואף אפשר אם אמר אמרו לעדים הי' פסול. דמאן דאית לי' אומר אמרו פסול מהתורה משום דמילי לא ממסרן לשליח ולא אישתמיט בשום מקום בהש"ס ובהפוסקים לבאר דין זה ובודאי אם הי' בזה ממש לא הוי שתקי ממנו. וראי' גדולה לזה בכל נוסחי הרשאות להשליח להולכה מהסמ"ק והמרדכי והטור לא נזכר בשום מקום שיאמר הבעל להשליח שימסור הגט בפני עדי מסירה והלא המה ז"ל חששו לכל חומרי חומרות ואיך הניחו העיקר. ועוד לפ"ז הי' מחויב הבעל כששולח גט לאשתו למקום אחר לשלוח גם העדי מסירה בצוותא עם השליח. ואם כן לרוב הפוסקים גבי שנים שהביאו גט בח"ל לא משכחת שיהי' נצרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לדעת התוספות והרא"ש וסיעתם דלא סגי כלל אף מהתורה בלא עדי מסירה דהא העדי מסירה יעידו על השליחות. ולדעתי אין מהצורך כלל לבאר זה מחמת רוב פשיטותו. אך מחמת ששליחת כזה למסור גט בלא עדי חתימה כי אם עפ"י עדי מסירה אינו מצוי כלל בזמנינו. וגם רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל שתקנו לנו סדר הגט לא הזכירו מזה כנידן דידן גט שינתן ע"י שליח ובעדי מסירה לחוד ובקל יש לחוש שיבא לידי טעות כתבתי זה והטעם פשוט למאד דבשלמא גבי עדי חתימה לא מבעי לדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתם דאף לר' אליעזר בדיעבד סגי בעדי חתימה לבד נמצא מה שנאמר בתורה וכתב לה קאי גם כן אעדי חתימה היכא דמגרש בעדי חתימה. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ועל כן בעינן שיחתמו העדים דוקא בציוי הבעל שיהי' שלוחיו וכמו הסופר וכדאמרינן בפ' המביא שני דף כ' ע"א משום דכתיב וכתב לה. אלא אפי' לדעת התוספות והרא"ש וסיעתם דלרבי אליעזר אין לעדי חתימה כלל עיקר מן התורה אלא מתקנות רבן גמליאל דילמא מייתי עדי מסירה וע"י עדי חתימה האשה נאמנת לומר שבאו לידה כראוי ע"י עדי מסירה וכמפורש הכל בדברי התוספות והרא"ש ושארי פוסקי' כלם על כל פנים תיקנו שיהי' עדי חתימה כדין על פי כל הדקדוקי' שבגט ובאם לאו הוי כמזויף מתוכו שפסול אף לר' אליעזר וכמו שכתבו התוספות דף ד' ע"א בד"ה מודה ר' אליעזר במזויף מתוכו וע"ש. וכן מבואר בתשובת התשב"ץ דלר"א אם חתמו עדי חתימה בלא ציוי הבעל הוי מזויף מתוכו ופסול לר"א מדרבנן היכא דאיכא עדי מסירה אבל עדי מסירה אף לר' אליעז' הוא משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גירושין הלכה י"ג. וכן פי' ר"ת ז"ל דאף לר' מאיר דסבירא לי' עדי חתימה כרתי אף על פי כן צריך שני עדים שיהיו בשעת נתינת הגט להאשה או ליד שליח קבלה משום דאין דבר שבערוה פחות משני'. ולזה אין עניין שיהי' עפ"י ציוי הבעל כיון דסוף סוף המה מעידים. ונצרך לומר דהא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות גירושין הלכה י"ב ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדי' וכו' הוא רק משו' דאורחא דמילתא הוא משו' דלאו בשופטני עסקינן שמוסר לו גט להשליח בלא עדי חתימה שיגרש בו אשתו ולא ציוה כלל שיחתמו עליו עדי' בודאי דעתו שיגרשה בעדי מסירה אבל לא שיהי' הקפד בדבר שיצטרך הבעל דוקא לומר שיגרשנ' בפני עדי' ומשום כך לא אמר הרמב"ם ז"ל שאמר הבעל להשליח שיגרשנה בפני עדי' פלוני ופלוני וכמו בעידי חתימה אף למאן דמכשיר באומר אמרו רק בפני עדים סתם. ולדעתי אין מי שיחוש בזה להסתפק בדברי הרמב"ם ז"ל דלעיל ושיהי' בזה מקום לטעות ונחזור לענינינו שמדברי הרמב"ם ז"ל אין הכרע אם דעתו ששליח המגרש בעדי מסירה לבד ועפ"י עדי השליחות אם צריך שיהיו העדים לפנינו ויעידו וכמו שמשמע מפשט דבריו ז"ל שכתב ואם הי' שם עדים שיעידו שגט זה נתנו הבעל להשליח וכו' משמע בודאי שהעדים לפנינו ומעידים שמכירים ויודעים שזה הגט הוא שנתן הבעל להשליח ומכירים הגט ע"י סימנים מובהקים או אף אם עדותן עפ"י שטר מקויים באחד מדרכי הקיום שזכר הרמב"ם ז"ל בשארי שטרות ומבואר בהשטר סמנים מהגט. או לפי פירושו שמפרש דברי הרב המגיד ז"ל והב"י ז"ל בש"ע סימן קמ"א סעיף י"ב כנזכר לעיל דעדי שליחות מהני ולא צריך שיעידו שזה הוא הגט שמסר הבעל ומהטעם שכתבתי למעלה. ובזה אין חילוק בין ארץ ישראל ובין חוץ לארץ. וכמו שמשמע מדבריו ז"ל שכתב בסתם ולא חילק בזה משמע דמיירי בכל מקום ובזה יש להקשות דהא לפי שכתב הרמב"ם ז"ל דשלית המביא גט בח"ל צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכאן שאין עדים חתומים על זה הגט אי אפשר לו לומר בפני נחתם ולמאי דקיימא לן כרבא דעיקר הטעם שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הוא משום שאין עדים מצויין לקיימו העיקר הוא בפנ"כ ובפנ"ח רק משום גזירה דלא אתי לא חלופי בשאר שטרות ובגט כזה חסר העיקר ואיך יתכשר בחוץ לארץ והי' אפשר לומר מכיון שיש עדים שגט זה נמסר מהבעל לשלוחו או עדי שליחות לפי פירושו של הרב המגיד ז"ל הוי כמו דאייתוהו בי תרי. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו ובתשובה סימן תקס"א. וכמו שכתב הטור והב"י בסימן קמ"ב גבי שנים שהביאו שאפילו יש אחד שמעיד על השליחות מצטרף עם השליח ואין צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. דאכתי קשה דנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז הלכה י"ד גבי שנים שהביאו גט בחוץ לארץ וכו' וכתב במה דברים אמורים שהגט יוצא מתחת יד שניהם וכו' ומשמע שם שדעתו נוטה לדעת רש"י ז"ל דעל כל פנים בעינן שיהיו שניהם שלוחים וכמו שכתב כזה הרשב"א בחדושיו ומביאו הרב המגיד ז"ל והב"י בסימן קמ"ב. וכתבו שגם דברי בעל הלכות הוא כן. ואם לן מאי מהני שיש עדים שזה הוא הגט או עדי שליחות כיון שאינם שלוחים צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח ובגט כזה אי אפשר. ואף שהרשב"א ז"ל כתב בחדושיו בדרך אפשר וכיון דעת הרמב"ם ז"ל לדעת התוספות והרא"ש דאף שאינם שלוחים שניהם מכל מקום מוכח שם דכתב זה בספק גדול ולמה לא פשוט לי' להרשב"א ז"ל מהא דפ' ט' הלכה ל"ב דמוכח בודאי דעתו של הרמב"ם ז"ל דלא צריך שיהיו שניהם שלוחים. וממש כעין זה יש להקשות על הב"י בש"ע דבסימן קמ"א סעיף י"ב דכתב במה דברים אמורים שאין שליח האיש צריך עדים כו' אבל אם אין עדים חתומים בו והנך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת: ומוכח בודאי דאם יש עדי שליחות כשר אף בלא עדי חתימה. והוא ז"ל בסימן קמ"ב סעיף י"ח מביא בסתם דעת הרמב"ם ז"ל גבי שנים שהביאו דדוקא אם שניה' שלוחי' אינם צריכין לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וסברת הרשב"א ז"ל דאף שאינם שלוחים מביא בשם י"א. ואם כן קשה איך סתם בסימן קמ"א דביש עדי שליחות כשר אף בלא עדי חתימה ואיך יאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם כיון דאין עדים חתומי' על הגט והנה על הרמב"ם ז"ל הי' אפשר לדחוק ולומר דבאמת מיירי בארץ ישראל דוקא שאין צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. אבל על הב"י בש"ע קשה דהא פסק בסימן קמ"ב דהאידנא אף בא"י צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. ואם כן הי' לו לפרש דדין זה הוא דוקא אליבי' דהתוספת והרשב"א שא"צ שיהי' שניהם שלוחים אלא בעידי שליחות אין צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח. ובר מן דין קשה למאד. איך הניחו המחברים ז"ל ובפרט הב"י ומור"ם ז"ל שביארו ופירשו כל הדינים איך לא הביאו זה איך ומה לנהוג בשליח שהביא גט בלא עדי חתימה ובודאי יש לחוש לדעת הרש"י והרמב"ם ז"ל גבי שנים שהביאו גט דהא דאין צריכין לומר בפנ"כ ובפנ"ח דוקא ששניהם שלוחים. וכן הרבה מגדולי הראשונים ז"ל פרשו דעת הרמב"ם ז"ל דבעינן שיהיו שניהם שלוחים דוקא ועיין בתשובת הריב"ש סימן שי"ח. והיוצא מכל זה שכתבנו דלפי דעת הרמב"ם ז"ל בנדון שלפנינו אף אם היו מצוין לקיים שטר השליחות הי' קשה להתיר ליתן הגט כיון שאינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח והוא פסול בודאי ולרוב הפוסקים אפילו אם ניסת תצא ומיהו הי' אפשר לומר דבנידן דידן כיון שמבואר בשטר השליחות שהמומר עשה השליח לסופר שיכתב הגט וגם שליח למסור הגט ובודאי מהסברא יש לומר דנאמן גם על זה שעשאו המומר לסופר לכתוב הגט דהא גבי סופר אמר לסופר לכתוב בכל הש"ס לא נזכר שאמ' לו בפני עדים ואף שבסדר גיטין כתב שיאמר לסופר בפני עדים נראה דזהו לכתחילה וכמו שמשמע מדברי הרמ"א בד"מ ובש"ע סימן ק"ך סעיף ד' דזהו לכתחילה בעלמא. ומכיון שיכתוב הסופר לפנינו ב"ד הגט אם היה נתקיים שטר השליחות הי' השליח במקום הבעל וכשם שהבעל המביא גט אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכדאמרינן בריש גיטין דף ה' ע"א השתא מינקט נקט לי' בידו וערעורי קא מערער עלי'. ואף שהרמ"א בסימן קמ"ב סעיף י"ד כתב להחמיר אף בבעל כבר תמה עליו הב"ש ונראה לעניית דעתי דזהו בודאי חומרא בעלמא וכמו כן יש לומר גבי השליח דקאי במקום הבעל ובשעת עיגון כנידן דידן יש להקל בזה ואף על זה יש להסתפק הרבה דשליח שאני ובכדי שלא תחלוק בשליחות. ואף אם יכתב לפנינו כיון דאנן קיי"ל כר"ת דמצריך האידנא בכל מקום לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואפי' מבית לבית וכמו שכתב הרמ"א ז"ל בסימן קמ"ב סעיף א'. ואפשר כיון שיכתב בפני הב"ד ובאותו בית יגרש לא נחמיר כל כך ולקמן אבאר עוד מה שיש לסמוך בזה עוד להקל ולסמוך על דעת שארי פוסקים הגדולים ז"ל וכמו שאבאר למטה ומתוך מה שאכתב למטה יהי' אפשר לדון ולהכריע דעת הרמב"ם ז"ל בזה אי צריך על שטר השליחות קיום כמו בשארי שטרות או לא וכמו שיבואר בס"ד. והנה הרא"ש ז"ל בפסקיו בריש גיטין על הסוגיא שם מאי בינייהו איכא בינייהו דאתיוהו בי תרי וזה לשונו פירש"י למאן דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו: וקשה אטו בכפה תלו להו שיהיו מזומנים לקיימו כל עת שיבוא הבעל ויערער ועוד למה לי דאייתוהו בי תרי כך שוי' וכו' עד ומפרש ריב"א דאייתוהו בי תרי ואמרו שהבעל שלחם דתו לא מהימן בעל לומר לא שלחתים הילכך לרבא לא צריך דכיון דודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל והחתימו בעדים פסולים דאינו חשוד לקלקלה במתכוין כדאיתא בירושלמי וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולים אמר ר' אבין אינו חשוד לקלקל' בידי שמים אבל בב"ד הוא חשוד לקלקלה פירוש להוציא עלי' לעז בפני ב"ד ולומר מזויף הוא. ומתוך שהוא יודע שאם בא בערעור ערעורו בטול אף הוא מחתימתו בעדים כשרים אבל בחד אי לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם מצי למימר בעל לא שלחתי ומזויף הוא. אבל כי אמר בפנ"כ ובפנ"ח לא מצי בעל למימר לא שלחתיו אף על פי שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בפנ"כ ובפנ"ח הימנוהו לומר נמי שהבעל עשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא מצי בעל מכחיש לי'. וכן נראה לי מסברא דאי לא מהימן לומר שהוא שליח הבעל נמצא צריך השליח לקיים כתב שליחתו ואם כן למה הצריכו משו' עגונה להאמין לשליח על קיו' הגט כי היכא שמקיי' השליח כתב שליחות יקיי' נמי חתימת הגט. אלא ודאי משום שאין עדי' מצויין לקיימו האמינו חכמי' על הכל וכו'. ויש לדקדק בדברי רבינו הרא"ש ז"ל דמדבריו האחרוני' שכתב וכן נראה לי מסברא וכו' משמע דאף דדל מהכא טעמא משו' דהגט בידו מכל מקו' אנו צריכין להאמינו על כתב השליחות משו' דאין עדי' מצויין לקיימו. וכמו שהאמינו מטע' זה שליח לומר בפנ"כ ובפנ"ח. וכן דקדק להדיא כזה הגאון מוהריב"ל בתשובתו חלק א' כלל ד' סימן קי"ב. והוציא מזה דין חדש לפי סברות הרא"ש האחרוני'. דלא מהימנין להשליח על כתב השליחות בלא קיום משום שהגט בידו אלא משום שאין עדים מצויין לקיי' האמינהו על הכל. ולפי זה בארץ ישראל אינו נאמן אף שהגט בידו שאין זה הטע' עיקר ורק משו' שהאמינו להשליח בחוץ לארץ ובאמת כן משמע מדברי הרא"ש ז"ל בתשובה כלל מ"ה סימן יוד דבשליח שיש בידו שטר שליחות בעדים נאמן לומר בח"ל שליח אני בלא קיום ולא משו' שהגט בידו. אבל אין כתב שליחות בידו אף שנאמן לומר שליח אני שעשאו הבעל בפני עדים וכדעתו ז"ל שצריך דוקא בפני עדים מ"מ מהימן לומר שנעשה בעדים ודוקא כשהגט בידו. וכן דקדק מתשובה זו מוהריב"ל ז"ל דבא"י דמצויין לקיימו אין נאמן בלי קיום אף שהגט בידו. וכן דקדק מתשובה זו הרב בעל משנה למלך בפ"י מהלכות גירושין הלכה ד' דדעת הרא"ש ז"ל הוא לאו משום שהגט בידו רק משום דחכמים האמינו לשליח ומשום עיגונא. ולכך בא"י אינו נאמן וצריך לקיים כתב השליחות או ראיה בעדים לפנינו על השליחות. וכן מוכח להדיא מדברי רבינו הטור ז"ל בסימן קמ"א ושם בדין אם שליח הולכה צריך לעשותו בעדים וחולק על אביו הרא"ש ז"ל דהשליח עולה במקום עד אחד. וזה לשונו שם וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהשליח הוא עד אחד. הלכך נראה שהוא עד אחד והשני שחתום עמו על השליחות צריך שיתקיים חתימתו קודם שיתן השליח גט לאשה במה דברי' אמורים בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ אין צריך כדלקמן עד כאן לשונו וראיתי לפרש דבריו באריכות קצת ובטוב טע' מפני שראיתי שגדולי עול' ז"ל נתקשו בדבריו אלו. וגם לקמן סימן קמ"ב. ולדעתי הקלושה לא כיונו אל האמת והנה אין ספק שרבינו הטור ז"ל מ"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל כוונתו על הא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות גירושין הלכה ל"ב מה שהבאתי לעיל אם הביא השליח גט בלא עידי חתימה וגרשה על פי עדי מסירה וכנזכר לעיל שכתב שם הרמב"ם ז"ל שאין השליח נאמן להתיר הערוה אף על פי שהוא עד אחד וכן כתב בפ' י"ד הלכה י"ב אבד הגט אף על פי שהבעל אומר לגירושין נתתיו כו' עד ואין כאן אלא עד אחד ובעל כו' הרי מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל שהשליח עולה במקום עד אחד עכ"פ ואם הי' עוד עד אחד בודאי היו נאמנים כמו שני עדים. ואף שליח להולכה. כמו שכתב בפ' ט' דשם מיירי בשליח להולכה וחולק על הרא"ש דס"ל דהשליח אינו עולה במקום עד אחד דהוי נוגע בדבר דבמקום בעל קאי. ולחנם תמה הב"י ז"ל על הטור דלמה כתב וכ"כ הרמב"ם דהא הרמב"ם ז"ל לא מצריך בשליח להולכה כלל לעשותו בעדים ותמה הרבה על הטור. והב"ח ז"ל בסימן הנ"ל השיג על הב"י ושבש הנוסחאו' שהיו לפני הב"י בהטור והרואה יראה כמה דבריו ז"ל דחוקים הרבה ומסבב דברי הטור לכוונה אחרת ושיסבור הטור דשליח המגרש אין צריך ליתן להאשה בפני עדים אחרים אלא אף הוא עולה במקום אחד ואין צריך אלא עוד עד אחד מה שהטור ז"ל בעצמו בחבורו סותר זה כמה פעמים ותמהני איך יאמר הב"ח ז"ל שהרמב"ם ג"כ מסכים לזה דהא הרמב"ם ז"ל כתב להיפוך בפ' ו' הלכה י"ד והב"ח ז"ל בעצמו תמה על הטור וכתב חלילה לסמוך על הוראתו בזה להקל. ומאד תמהני פה קדוש יאמר דבר זה לתלות בוקי סריקי ברבינו הטור מה שהיא נגד כל הפוסקים הראשונים והמה כולם כתבו שיתן השליח הגט להאשה בפני שני עדי מסירה דוקא ובאמת דברי הטור ז"ל כנים וברורים שכן מוכח להדיא מהרמב"ם ז"ל שהשליח אף להולכה עולה במקום עד אחד ודלא כדעת הרא"ש ז"ל. והא דהקשה הב"י ז"ל דהא הרמב"ם ז"ל אינו מצריך כלל גבי שליח הולכה לעשותו בעדים זה בודאי אחר המחילה אלף פעמים מקדושת כבודו של רבינו הגדול הב"י ז"ל שלא כיון יפה ואיך אישתמיטתי' לי' דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות אלו דדוקא אם הביא השליח גט חתום בעדים אינו צריך לעשותו בעדים אבל אם הביא גט בלא עדי חתימה צריך עדים על שליחתו. וכמו שבארתי כל זה לעיל. וכן בפ' ב' גבי שליח קבלה כתב גם כן הרמב"ם ז"ל דשליח עולה במקום עד אחד ומאד יש להפליא איך אשתמיטתי' לי' לרבינו הב"י ז"ל דבר זה עצמו בכ"מ בפ' ו' מהלכות גירושין הלכה ד' כתב שם בד"ה כתב רבינו לקמן בסמוך וכו' עד הרי זו ספק מגורשת וע"ש כי הלשון שם מגומגם קצת ואפשר שיש איזה טעות סופר בהדפוס. ונחזור לענינינו ומה שכתב הטור במה דברי' אמורי' בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ אין צריך וכדלקמן צריך לפרש היינו כדעת אביו הרא"ש ז"ל וכמו שמביא הטור לקמן בסי' קמ"ד וכשם שאין צריך לקיים עדי הגט כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם כך אין צריך לקיים עדי השליחות וכו' עד כתב הרמ"ה הכל שדעתו ז"ל היא כמו דעת הרא"ש וכמו שכתב שם הב"י ז"ל לקמן ומה שמביא שם הטור דעת הרמ"ה דשליח נאמן אף בארץ ישראל הוא משום שחולק על אביו הרא"ש ז"ל שהביא הטור בסימן קמ"א דבא"י צריך שיתקיים חתימתו קודם שיתן השליח הגט לאשה. וכן פירש הב"ח ז"ל דפירש דברי הטור בסימן קמ"ב שמביא דעת הרמ"ה דאף בא"י הוא נאמן הוא חולק על הא שכתב בסימן קמ"א דבא"י צריך לקיים חתימת העד קודם ואילו לדעת הרמ"ה אין צריך לקיים אף בא"י. וכן פירש הר"י בן לב בתשובה שהבאתי לעיל דהרמ"ה חולק על הרא"ש וסובר דהא דהאמינו להשליח הוא משום שהגט בידו. ונמצא דאין חילוק בין א"י לח"ל ומאד תמהני על המשנה למלך שהי' לבו פתוח כפתחו של אולם שכתב שם בפ' ו' מהלכות גירושין הלכה ד' שתמה על הטור שלפי דקדוקו של מהר"י בן לב מוכח שלהרא"ש ז"ל הוא לא משום שהגט בידו ובארץ ישראל אינו נאמן ואיך לא הביא הטור דעת אביו כלל וע"ש ואיך שכח הרב ז"ל מה שכתב הטור ז"ל בסימן קמ"א והוא ז"ל לא ראה רק מה שמביא בסימן קמ"ב. ואדרבא מתוך לשון הטור בסימן קמ"ב שכתב והרמ"ה כתב דאף בא"י וכו' משמע להדיא שהוא חולק על הרא"ש מדלא כתב וכתב הרמ"ה וכן דרך הפוסקים כשמביאים דעת הראשון ז"ל בלי חולק. ולעניין הלכה נראה דעת הטור לפסוק כדעת אביו הרא"ש ז"ל דבארץ ישראל אינו נאמן שזהו סתם דבריו וגם בסימן קמ"א לא הביא כלל דברי הרמ"ה ז"ל וכן כתב הב"ח בסימן קמ"ב לפירוש השני ודלא כמו שכתב הב"ח שם בסימן קמ"א דודאי לא הי' חולק על אביו הרא"ש ז"ל ואם הי' חולק הי' מפרש דבריו ולפי מה שכתבתי יתיישבו למאד דברי הטור בסימן קמ"ב גבי שנים שהביאו גט בח"ל אינם צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' מ"מ כשיבא הבעל יכול לערער ולומר מזויף הוא וצריך שיתקיים בחותמיו וכו'. ותמה על זה הרבה הב"י ז"ל וכן הגאון ז"ל כמו שמביא הב"ח והט"ז שאיך כתב הטור בסתם והוא נגד דעת אביו הרא"ש ז"ל שהרא"ש כתב בפרק קמא דגיטין דכיון שיש שני עדים לא יוכל לומר לא שלחתים ומזויף הוא עכ"ל. ומשום זה לא הביא הרב ב"י ז"ל בש"ע סוף סימן קמ"ב כלל דעת הטור דיכול הבעל לערער ורק הרמ"א ז"ל מביאו שם בשם יש אומרים. ובודאי מההכרח לפרש דברי הטור והרמ"א שדעתם ז"ל הוא דשני שלוחים שהביאו את הגט אף שאין הבעל יכול לומר מזויף הוא ולא שלחתים דאיך יהי' נאמן להכחיש שני עדים וכדאמרינן בקידושין אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו והן הן עדיו וכן בגירושין וכזה הביאו זה להלכה כל הראשונים בלי שום חולק אלא ע"כ בא לומר היינו אם יטעון הבעל ויערער אמת שאני שלחתים להשניים בגט לגרש אבל אני עשיתי בכיון גט מזויף עם עדים הכל בזיוף וכדי לקלקלה בכיון ובהא יכל לערער עד שצריך שיתקיים בחותמיו. ואף שבירושלמי אומר שאינו חשוד לקלקלה במתכוין והביאו הירושלמי התוספות בריש גיטין והרמב"ן והרשב"א בחידוש' והרא"ש והר"ן כבר פירשו הב"ח והב"ש דהיינו כל זמן שאין הבעל לפנינו וטוען כזה לא חיישינן לזה אבל אם בא ומערער עירעורו עירער. ויפה כיונו בפירוש' כי מוכרח הוא לדעת הטור והרמ"א אך לא כתבו מאין יצא לו להטור דין חדש זה. ואדרבא לכאורה משמע מדברי הירושלמי להיפוך וכמו שמבי' הירושלמי הרא"ש בעצמו במסכתא גיטין וכדלעיל ולא עוד שבנוסחאות הירושלמי שלפנינו כתב ג"כ כך וחש לומר שמא חתמו בעדי' פסולין אמר רבי אבין אינו חשוד לקלקל בידי שמים ובב"ד הוא חשוד לקלקלה שמתוך שהוא יודע בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדי' כשרים ע"כ וכן מביא בנוסח' זאת ממש הרשב"א ז"ל בחדושיו ומשמע ודאי להדיא דאם מערער שחתמו בכיון בעדים פסולים דאינו נאמן ואף לגבי שליח אחד ומכל שכן ששניהם שלוחים. וכן כתב הרמב"ן ז"ל להדיא בחדושיו בריש גיטין ומשיג על הראב"ד ז"ל שם דהיכא דטען שהחתים במזיד בעדי' פסולי' דאינו נאמן דלא חשוד לקלקלה. ואם כן מנא לי' להטור לפרש כן. הן אמת שמדברי רש"י ז"ל משמע דאף שני' שהביאו יהי' הבעל נאמן לערער מזויף הוא. אך דוחק גדול לומר שנתכוין רבינו הטור לדעת רש"י ז"ל מדלא כתב בפירוש לדע' רש"י ז"ל וכתב בסתם. ועוד שהרי התוספות והרשב"א והרא"ש והר"ן וכל הראשוני' ז"ל דחו פירושו של רש"י ז"ל. וגם הרמב"ם ז"ל בפ' ז' הלכה י"ד כתב בפירוש ששנים שהביאו את הגט אין הבעל יכול לערער. וכמו שכתב הב"י בסימן קמ"ב. ומ"ש הב"ח שהטור דקדק כן מלשון אביו הרא"ש ז"ל דאם טוען הבעל ומערער שבכיון החתים עדים פסולי' דנאמן המעיין בדבריו ז"ל יראה דאין זה כדאי מדקדוק קל כזה להוציא הפשט מהירושלמי מהלכ' דמפורש שם שערעורו בטל וכמו שכת' הרמב"ן והרא"ש והרשב"א ז"ל. ומה שנראה לפי עניית דעתי בזה הוא משום דהטור תופס דבריו של אביו הרא"ש ז"ל האחרונים לעיקר מה שכתב בפסקיו בריש גיטין ובתשובה בכלל מ"ה סימן יו"ד וכדלעיל דהטע' דהאמינו להשליח על קיום הכתב שליחות הוא רק משום עגונא הקילו בזה ודוקא בח"ל אבל בא"י לא האמינו להשליח כלל וצריך לקיים כתב השליחות וכמו שסתם הטור בסימן קמ"א וכמו שמפרש מוהריב"ל דברי הרא"ש ז"ל ואם כן לפי זה קשה קושיא חזקה על הרא"ש מהמתניתין דפרק קמא דגיטין המביא גט בא"י אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. וכיון דלהרא"ש ז"ל בא"י צריך שיקיים השליח כתב השליחות כמו בכל השטרות נמצא דהוי כמו שנים מעידין על השליחות דהא נחקרה עדותן ונתקיים. ולפי זה איך מסיק הש"ס אלא ערעור דבעל דהיינו שטוען שהוא מזויף דהא כיון שיש עדים על קיום השליחות תו לא מצי הבעל לטעון שהוא מזויף וכמו שכתב הרשב"א והרא"ש בתשובה והטור בסימן קמ"ב ובאמת היא קושיא חזקה ותמהני למאד למה לא העיר בזה אחד מהמחברים ז"ל ואלא על כרחך צריך לומר לדעת הרא"ש ז"ל דהבעל מודה על השליחו' אלא שטוען שמזויף הוא והחתימן במזיד בזיוף וכן מוכח מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו שם על המביא גט בא"י להמעיין שם. ומזה למד הטור ז"ל שאם טוען הבעל כך אף בשנים שהביאו הגט טענתו טענה לפי התלמוד שלנו ויבא לנכון למאד דברי הטור בהוכחה וראי' ברורה ממשנה מפורשת ואין להקשות מהירושלמי דאומר שם מתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל כו' דיש לומר שהגמרא שלנו חולק בזה על הירושלמי ועוד יש לומר והוא העיקר דהרא"ש והטור יפרשו הירושלמי דהא דרבי אבין דאומר דהערער בטל באמת יפרש להמתניתן דאם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו היינו ערער דהלקוחות וכמו שמפרש שם בירושלמי לחד מאן דאמר דהלקוחות עוררין וכמו שמביאו הרשב"א והרא"ש והר"ן ור' אבין ס"ל כמו זה המאן דאמר שבאתה האשה לטרוף מהלקוחות אבל בשביל ערעורים של הלקוחות אינה אסורה מלהנשא וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו על האוקימתא מהירושלמי ערעור דהלקוחות אבל התלמוד שלנו לא ניחא ליה לאוקמי מתניתין בערעור דלקוחות משום דריהטא דמתניתין מיירי לעניין אם אסורה להנשא ומוקי לה להמתניתין בערעור דהבעל דוקא ומשום זה למדו הטור ז"ל דמהני אם שטען הבעל שבכיון החתי' בעדים פסולי' ודלא כר' אבין דבירושלמי. ולפי עניית דעתי מקום הניחו לי להתגדר בזה כי כוונתי האמת בדברי רבינו הטור בכל דבריו מה שנתקשו בו גדולי ז"ל אשר לפנינו. ואחר כל אלה היוצא מזה דלדעת הרא"ש ובנו הטור ז"ל בחוץ לארץ נאמן השליח בכתב שליחתו אף שאין הגט בידו ואף בעל פה לומר שנעשה שליח בעדים אם הגט בידו דוקא בלי שום ראי' ומחמת שאין עדים מצויין לקיימו האמינו החכמים בהשליחות אבל בארץ ישראל כיון שלא היתה שם התקנה להאמין להשליח בפנ"ב ובפנ"ח. אינו נאמן עד שיביא ראי' על שליחותו ואף שהגט בידו וכמו שהוכיחו הר"י בן לב והבעל משנה למלך. ולזה כתב הטור בסימן קמ"א דבעד אחד מעיד עם השליח על שליחתו דבא"י צרי' שיתקיים קודם נתינת הגט לאשה ובחוץ לארץ אינו צריך ולא מהטעם שהגט בידו וכנזכר לעיל. ואין להקשות מתחילה הקדמה אחת והוא שהרי בעלי התוספות ז"ל הוכיחו מהמשנה דהמביא גט בא"י אין צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח דלא טענינן ליתמי וללקוחות טענת מזויף וכמו שהמביא גט בא"י מתירין אותה להנשא כל זמן שאין הבעל לפנינו ומערער וכמו שהביאו כל זה באריכות התוספות והרמב"ן והרשב"א והרא"ש בפסקיו והר"ן בהלכות על המתניתין דהמביא גט בא"י והרבה חולקים על התוספו' ודחו ראיות הנ"ל ומה שדחו הראי' מהמתניתין דהכא דהמביא גט בא"י הוא משני טעמים האחד הוא משום עגונא הוא דאקילו בה רבנן וכמו שהקילו בח"ל להאמין להשליח שאומר בפנ"כ ובפנ"ח כבי תרי והתם לפי שאין עדים מצויין לקיימו החמירו בתחילתו להצריך שהשליח יאמר בפנ"כ ובפנ"ח והקילו בסוף דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' וכדאיתא בירושלמי אר"י חומר שהחמרת עליה בתחילה שיהא צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח הקלת עליה בסוף שאם בא ומערער ערעורו בטל ומביאו להירושלמי הרשב"א ז"ל בחדושיו בריש גיטין אבל בא"י דמצויין לקיימו הקילו עליה גם בתחילתה שאין השליח צריך לכלום והאמינו להשליח דלא טענינן אנו מזוייף הוא משום עגונא אבל לא הקילו עליה בסופה וכמו שכתב שם הרשב"א ז"ל. ועוד כתב שם הרשב"א והר"ן ז"ל בהלכות טעם שני משום דגבי המביא גט בא"י לא מגבינין מיניה דבעל מידי אלא אפקועי ממונא ושמא בהפקעת ממון לא מצרכינן ליה לקיומי שטרא אלא בטענת ברי וכו' וכמו שכותב שם הרשב"א ז"ל. ויש נפקותא בין שני הטעמים דלטעם האחד דמשום עיגונא אקילו בה רבנן בהמביא גט בא"י ולא הצריכו אף שיאמר השליח בפנ"כ ובפנ"ח אם כן פשוט דגם בקיום שטר השליחות יש להאמין בארץ ישראל להשליח משום עגונא כמו בחוץ לארץ כל זמן שאין הבעל מערער על השליחת לומר לא שלחתיו ומזויף הוא דהא לא חילקו חכמי' בין א"י לח"ל אלא דבח"ל משום שאין עדי' מצויין לקיימו החמירו בתחילה שצריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחת' והקילו בסופו להאמינו נגד ערערו של בעל ובא"י לא ראו להחמי' שיצטרך לומר בפנ"כ ובפנ"ח ולהקל בזה לסוף כיון דמצויין לקיימו. ורק הקילו משום עגונא דכל זמן שאין הבעל מערער לא טענינן לי' אנחנו מזויף. וזה שייך גם כן גבי שטר השליחות דלא טענינן אנו מזויף אבל לטעם השני דלא אקילו עלי' בא"י ולא מידי ורק העמידו על הדין וכמו בשארי שטרות והא דלא טענינן לי' מזויף הוא משום דלגבי הפקעת האש' מרשות בעלה הוא כמו לאפוקי ממונא שהיא יכולה להפקיע א"ע מרשות בעלה ממילא לא טענינן מזויף אף בשארי שטרות. ולפי עניית דעתי גבי להאמין להשליח על שליחותו יש לומר דלא שייך זה כלל דבשלמא לטעון על הגט שהוא מזויף ותהא אסורה להנשא אנו דנין בין האשה ובין הבעל. לא אסרינן לה בטענת שמא כיון שאין הבעל לפנינו ומערער אבל לגבי שליחות אנו צריכין לדון בין השליח ומשלח והוי כמו כל שטרות דעלמא דטענינן שמא מזויף הוא שהוא כמו שהשליח בא להוציא מהבעל בשטר השליחות ולגרש את אשתו. ולהוציאה מרשותו וכזה יש להבין מדברי הר"ן ז"ל בהלכות שסותר ראייתו של הרי"ף ממתניתין שהמבי' גט בא"י וכתב שם וזה לשונו ואין אלו ראיות דממתניתין ליכא למיגמר דאין אשה זו ממונא של בעל אלא ברשות עצמה היא להינשא ואנן לא מנעינן לה וכו' לאפוקי גבי השליח הוא בא להוציא מרשות הבעל את אשתו הוי כמו שבא להוציא ממונו בודאי טענינן מזויף כמו בכל השטרות. ואם כן יש לומר דהרא"ש ז"ל לא סבירא לי' הטעם דמשום עיגונא אקילו בה גבי המביא גט בא"י. אלא דאנו לא מנעינן להאשה ואם כן אין טעם להאמין להשליח על שליחותו בא"י וכמו שכתב בפסקיו על המתניתין ולא הזכיר כלל משום עיגונא להקל ונמצא נגד השליח נשאר הדבר על הדין דצריך ראי'. או קיום העדים על השליחות וזה הוא שכתב שם בפסקיו וזה לשונו אבל בלא ערעור דבעל מותרת להנשא ולא חיישינן לזיופא לפי שהבעל אינו חשוד לקלקלה בידי שמים כדפרישית לעיל והיא נמי לא תזייף לקלקל עצמה וכו' עכ"ל הרי שמנאמנות השליח על שליחותו לא כתב מידי. וכמו שכתב בריש גיטין הוא מהטעם שכתבתי לעיל דסבירא לי' באמת דבא"י צריך השליח לברר שליחותו. והא דקתני במתניתין ואם יש עליו עוררין וכו' היינו כפי שפירשו הב"ח והב"ש ערעור דבעל שיטעון שהתכוין במזיד לקלקלה וכדלעיל ורק על זה בא ליתן טעם דבלא ערעור לא חיישינן לזה דאם לא כן הוי לי' להרא"ש ז"ל ליתן טעם על נאמנות השליח שיערער הבעל לומר לא שלחתיו דהא בב"ד הוא חשוד לקלקלה וכמו שמביא הרא"ש ר' אבין דהירושלמי לעיל בריש פירקא ודוק בזה כי ברור למאד. ומה שכתב שם הרא"ש ז"ל והיא נמי לא תזייף היינו שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל בסוף פ' ז' ובפ' י"ב שהאשה המביאה גטה אינה צריכה שום קיום כל זמן שאין הבעל מערער וכמו שמביא הטור בסימן קי"ב ובסימן קנ"ב וכמו השליח בא"י ושלא תקשה מזה להא דסבירא לי' דטענינן ליתמי מזויף ודלא כהתוספות ולזה מחלק דגם היא לא תזייף ולאפוקי מדעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ' י"ב שהאשה צריכה לקיים הגט אף בלא ערעור הבעל וכמו שמסכים ג"כ הרשב"א לרעת הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל ולכך מחלק כאן גבי אשה להא דטענינן ליתומים מזויף הוא. סוף דבר פלפול של מהר"י בן לב בתשובה כלל ד' סימן ק"ב שהוכיח דעת הרא"ש ז"ל דאף בלא הטעם שהגט ביד השליח האמינו להשליח על שליחותו בחוץ לארץ הוא מוכרח למאד מכח דברי הטור בסימן קמ"א שמחלק בין ח"ל לא"י לעניין קיום שטר השליחות וגם ממה שכתב בסימן קמ"ד שנים שהביאו גט דהבעל יכול לערער והיינו מכח הראי' מהמתניתין דהמביא גט בא"י. וכן מוכח מדברי הרא"ש בפסקיו שכתב דהא אם יש עליו עוררין דמתניתין דמוקי לה בערעור דבעל היינו שיערער הבעל לומר שבכיון רצה לקלקלה ולא שיערער על השליח לומר לא שלחתיו דבהא לא איירי המתניתין משום דבא"י צריך לקיים שטר שליחותו דשם לא הקילו כלל וכמו בשארי שטרות ואף שמוהר"י בן לב ז"ל שם בתשובה כתב דלהרמ"ה שמביא הטור בסימן קמ"ב דאף בא"י אינו צריך לקיים שטר השליחות והיינו משום שהגט בידו. ומחמ' זה חשש לדעת הרמ"ה שם גבי אי מצי השליח לעשות שליח אף בח"ל אף שכתב כן בכתב השליחות היכא שאינו מקויים ומסיק שם דזה תלוי בפלוגתא דהרא"ש והרמ"ה דלהרא"ש דהאמינו חכמים להשליח בחוץ לארץ על הכל אף מה שלא שייך כלל לעיקר הגט נאמן גם בזה דיכול לעשות שליח אחר. ולהרמ"ה ז"ל שלא האמינו לו בח"ל על השליחות רק משום שהגט בידו ולא נאמינו על זה לעשות שליח אחר דזה לא שייך לעיקר הגט וע"ש. בזה נראה לענ"ד דאין דבריו מוכרחים כל כך דיש לומר דהרמ"ה ז"ל סבירא לי' כטעם הראשון שכתבו הרשב"א והר"ן נגד דעת התוספות ז"ל גבי טענת מזויף הוא דמשום עיגונא אקילו בה רבנן אף בא"י ואם כן הוא הדין נמי על שטר השליחות ולא מהטעם משום שהגט בידו דוקא וכמו שכתבתי לעיל. ועוד יש לומר אף אם נודה לסברת מוהר"י בן לב דהרמ"ה ז"ל פליג על הרא"ש מכל מקום כיון שהטור סתם בסימן קמ"א כדעת אביו הרא"ש ז"ל גבי קיום השליחות ומחלק בין ח"ל לא"י וגם הש"ג בסוף פ' כל הבשר מביא דברי הטור שבסימן קמ"א לחלק בין ח"ל לא"י גבי קיום שליחות הגט משמע ודאי שדעתו גם כן כדעת הרא"ש וכמו שפירש הר"י בן לב ולפי זה יש לומר דהכי נקטינן שאף בלא טעם שהגט ביד השליח מהימן על שטר השליחות בלא קיום בחוץ לארץ. וגם הרמ"א ז"ל שמביא דעת הטור בסוף סימן קמ"ב גבי שנים שהביאו גט בח"ל שהבעל יכול לערער. ולפי שכתבתי זה תלוי גם כן בהא דמוכח מהמתניתין דהמביא גט בא"י שהארכתי בזה לעיל. ונמצא דבח"ל מוכח דגם דעת הרמ"א ז"ל הוא דאין צריך לקיים השליחות מטעם תקנת חכמים היא להאמינו על הכל ולא מטעם שהגט בידו ומשום זה נראה דיש לסמוך בזה על הנך גדולי רבוותא ז"ל בנדון דידן לומר שמהדין אין צריך לקיים שטר השליחות ואף שאין הגט בידו ואף לסברת הר"י בן לב שם דלהרמ"ה נצרך שיהי' הגט בידו דוקא מכל מקום בקיום שטרות דרבנן כדאי וכדאי לסמוך על הרא"ש והטור והרמ"א ז"ל וגם לעשות סניף לזה להקל דעת התשב"ץ והרשב"ש בנו ז"ל שהקילו במעשה ב"ד בפשיטות דאין צריך קיום. ואף שכתבתי לעיל לפקפק בזה מכל מקום כיון שהוכחנו שלדעת הרא"ש והטור אף בלא מעשה ב"ד אין צריך קיום בחוץ לארץ כלל וכדלעיל. ובודאי גם לעשות סניף מדעתם ז"ל אין לחוש ופשיטא שהרי הרמ"א ז"ל פוסק בסוף סימן קמ"ב להקל בשעת עיגון בגט מקוים דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואף שהט"ז חולק עליו מכל מקום בנידן דידן בודאי יש לסמוך להקל גם נראה דאף לפי שמחמיר הריב"ש ז"ל בתשובתו סימן שי"ח ומביאו הב"י בסימן קמ"ב וכתב דאין הכל מודים בזה היכא שיש קיום על עדי השליחות דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם נראה דלא שייך כאן דהתם יש חשש בגוף הגט שמא מזויף הוא ויש לחוש לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל כפי שפירשו מקצת הגדולים ז"ל דהיכא שאין שניהם שלוחים על הגט צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח והטעם יש לומר דדוקא בשניהם שלוחים הוא מילתא דלא שכיחא בי תרי דמייתי גיטא וכדאמרינן בהש"ס ריש גיטין לא גזרו בי' רבנן שיצרך לומר בפנ"כ ובפנ"ח אבל לא בעידי השליחות אבל בנידן דידן כיון שאנחנו מאמינים להשטר שליחות ויהי' נכתב הגט לפנינו מה יש לחוש דהא הבעל לא מצי לערער אלא שיאמר השטר שליחות מזויף הוא ובהא לא חיישינן כל זמן שאין הבעל מערער לכל הפחות. ומבואר בהפוסקים דכל זמן שאין לחוש לערעור הבעל אין צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח וכמו שכתב המגיד משנה בסוף פ"ז מהלכות גירושין ומביאו הב"י בסימן קמ"ד. וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן אלף רכ"ח והרשד"ם בסימן ע"ז ופ"ב ושארי תשובות כולם מלאים מזה דכל היכי דליכא למיחוש לערעור של הבעל בדבר שחששו רבותינו ז"ל שוב אין צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם ופשיטא בנידן דידן שאין אנחנו דנין על גוף הגט אם יהי' צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכמו שיבואר למטה אלא על שטר השליחות והגט עצמו יכתוב סופר השליח לפנינו יודה אף הריב"ש ז"ל דאף לרש"י והרמב"ם ז"ל אין לחוש להחמיר ויש ראי' לזה דהא לרבה דאמר הטעם משום דאין בקיאין לשמה וקודם דמסקינן דרבה אית לי' דרבא או לאחר שלמדו וכדאמרינן שם בהסוגיא דריש גיטין עיקר התקנה דצריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח הוא רק משום לשמה. וכמו שכתב שם הרשב"א ז"ל בחדושיו. ונמצא דגבי שטר שליחות בודאי אף לרבה לא היה צריך לקיימו לעולם. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל שם דלרבה גבי אשה העמידו על דין תורה דלא צריך שום קיום כמו בשאר שטרות משום עיגונא או משום שיש חילוק בין איסור לדיני ממונות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל סוף פרק ז' מהלכות גירושין וכמו שאכתוב למטה בס"ד. ורבא לא פליג עלי' דרבה אלא בהא דמשום קיום הצריכו לומר בפנ"כ ובפנ"ח משום דאין עדים מצויין לקיימו החמירו גבי הגט. אבל גבי שטר שליחות מודה בודאי לרבה שהאמינו או משום עגונא או כטעם הרמב"ם ז"ל לחלק בין איסור והיתר לדיני ממונות. וכיון שאנחנו מאמינים להשטר שליחות בנידן דידן והגט יהי' נכתב לפנינו ממש למאי ליחוש לה אף לרבא. גם מה שצדד שם הריב"ש ז"ל להחמיר באותה תשובה מטעם דאפש' דאף להתוספות והרשב"א והרא"ש וסייעתם דאם אחד מעיד על השליחות מצטרף ואף לרבא אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דזהו דוקא שהעד לפנינו בכאן במקום נתינת הגט והוי כאתיוהו בי תרי אבל כשאין העד לפנינו וכו' שהרי אפשר שאותו גט נאבד או נשרף וזה מזויף הוא וכו' בנידן דידן אין לחוש לזה כלל דהרי הגט יוכתב לפנינו וע"ש בהריב"ש. ונראה שאין לפקפק בזה וגם מדברי הרמב"ם ז"ל לענ"ד לדקדק דאף היכי שצריך עדים על השליחו' שהביא השליח גט בלא עדי חתימה וכדלעיל שצריך לעידי השליחות דאם יש ביד השליח שטר שליחות חתום בעדים וכמו בנידן דידן דאין צריך קיום והוא מ"ש בסוף פ' ז' מהלכות גירושין הלכה כ"ד במה דברים אמורים כשהתנה עלי' הבעל תנאי זה אבל אם לא התנה וכ' ואין חוששין שמא ימצא מזויף כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראי' שהוא מזויף או בטל דאם נחוש לדברים אלו וכיוצא בהן. כך הי' לנו לחוש לגט שיתן הבעל לפנינו שמא בטלו ואחר כך נתנו או שמא עדים פסולים חתמו בו והרי הוא כמזויף מתוכו או שמא שלא לשמה נכתב וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידנו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל. כך לא ניחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה שאין דיני האיסורין כדיני הממונות עד כאן לשונו. ובזה נראה בעליל שדעתו ז"ל דלגבי גט אשה לא הצריכו לעולם שום קיום לא אם השליח הוא מביאו או אם האשה עצמה ורק המביא גט בחוץ לארץ הצריכו להשליח לומר בפנ"כ ובפנ"ח והמביא גט בא"י לא צריך כלום מן הדין. ואם כן אף בשטר שליחות היכי דצריך לדעתו למה יצטרך קיום דהא גם זה הוא מדיני איסור ולא דיני ממונות. ואין לומר דכמו שהחמירו חכמים לגבי שליח הגט עצמו שצריך לומר במקום שאין עדים מצויין לקיימו נחמיר גם כן בהשטר שליחות זה אין שום סברא דמנא לן למצוא חומרא מה שלא נזכר בשום מקום בשני התלמודי' דבשלומא להרשב"א והרא"ש דסבירא להו דשוים המה דיני איסור לדיני ממונות לגמרי. ומה שהאמינו להשליח על שליחותו בכתב או בעל פה הוא מחמת שהקילו עליה חכמים משום עגונא או מחמת טעם אחר השייך גם כן בדיני ממונות שפיר צריכין אנו לדון אם דוקא שייך להקל בכתב השליחות או בעל פה להשליח אם הגט ת"י דוקא שמחמת הגט נאמין לו גם על השליחות. וכמו שמשמע מדברי הגדולים ז"ל הנ"ל. או מחמת שהקילו עליה ואף שאין הגט בידו לא מן הדין להאמינו אבל להרמ"בם ז"ל כמו שמשמע מדבריו גבי גט אשה דהוא איסור לא צריך לעולם קיום מן הדין וגם יש טעם לחלק בין הגט עצמו שהחמירו עלי' במקום שאין מצויין לקיימו משום שהגט צריך שיהיה ביד האשה לראי' לעולם שנתגרשה וחששו שבמשך זמן רב יבא הבעל ויערער לומר מזויף הוא ולא יהיה עדים מצויין לקיימו ויארע מזה קלקול הרבה וחשש עיגון אבל שטר השליחות היכא דצריך עדי השליחות לא נצרך אלא קודם המסירה להאשה יראו הב"ד הכתב שליחות ואחר כך ימסור השלי' הגט להאשה בעדי מסירה ושוב אין השטר שליחות נצרך לה כי העדי מסירה לעולם יעידו שראו השטר שליחות תחת יד השליח בעדים ונתגרשה לפניהם מהשליח דהא בגט כזה בלי עדי חתימה היא צריכה לעולם לראי' שנתגרשה העדי מסירה. ואף אם נתגרשה מהבעל עצמו וכמו שכתבו התוספות וגדולי הראשונים ז"ל דלרבנן דקיימי בשיטת רבי אליעזר דעדי מסירה כרתי יוכל לכתחילה לגרשה על פי עדי מסירה בלי עדי חתימה ואם תרצה להנשא מחויבת היא להביא העדי מסירה וכן אם נכתב הגט על דבר שיכול להזדייף דכשר לרבי אליעזר אף לכתחילה וכדאיתא התם בפ' שני דגטין דף כ"א וכמו שכתבו שם התוספות. וכמו כן אם נתגרשה על ידי שליח בגט בלא עדי חתימ' תביא העדי מסירה לפנינו כשתרצה להנשא ותדע שכך הוא דהא ודאי דכשם שהבעל יכול לגרש בעדי מסיר' בלא עדי חתימה כך יכול לגרש כן על ידי שליח דהא בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ועיקר השליחות הכתוב בתורה הוא בגירושין וכמו דאמרינן בפ' שני דקדושין ומגירושין ילפינן לכל התורה כולה. ולדעת התוספות והרא"ש וסיעתם לרבי אליעזר דעדי מסירה כרתי אין מקום לעדי חתימה מהתור' כלל. וכיון שהתורה רבתה ושלחה שמתגרשת על ידי שליח אם כן הוא על ידי עדי מסירה לבד. ולפי שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות גירושין דשליח המגרש בעדי מסירה לבד על כרחך הוא צריך לעדי השליחות דאם לא כן הרי זו ספק מגורשת וכדלעיל: נמצא מהתורה היא מתגרשת על ידי שליח לעולם כשיש שטר שליחות בידו דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד מן התורה כל זמן שאין הבעל מערער וכמו שכתב הוא ז"ל וכדלעיל ועוד בכמה מקומות ומדרבנן לא החמירו לעולם לגבי איסורין להצריך קיום לדעתו ז"ל: וכן מוכח מדברי תשובות הגאון מוהר"י בן לב ז"ל שהבין כן לדעת הרמב"ם ז"ל בחלק שני תשובה א' שכתב שם על אשה שהוחזקה אשת איש ויש בידה מעשה ב"ד איך שנתגרשה מבעלה בגט כשר אך אין עדים מצויין לקיים מעשה ב"ד הנ"ל וכתב שם להדיא דלדעת הרמב"ם ז"ל דהאשה יכולה להנשא בגט שבידה אף אם לא נתקיים בחותמיו הוא הדין שתוכל להנשא בשטר זה שאינו מקוים ועיין שם וכן מוכח מדברי הגהות מרדכי שמביא שם הר"י בן לב שכתב וזה לשונו והוא הדין נמי אם שלחו ב"ד חתימתן שבאותו מקום שנתן שם הגט שבפניהם נתגרשה שמותרת להנשא אפילו אין כאן מכירין החתימה כיון שאין מערער וכו' וכותב שם מוהר"י בן לב ז"ל משום שדעת ההגהות מרדכי כשיטת הרמב"ם ז"ל הוא דסבירא ליה דאשה שהביאה גטה אין צריך קיום וכותב שלא משום דמעשה ב"ד אין צריך קיום שכבר דחה זה בשתי ידים מכל וכל. ובודאי כיון שהגאון מוהר"י בן לב ז"ל יליף ומדמי מעשה ב"ד לגט שביד אשה פשיטא שיש לנו לדמות ששטר שליחות שביד האשה לגט שביד אשה או שליח. ולא עוד שאני אומר שאף לדעת הראב"ד שבפ' י"ב מהלכות גירושין שאשה שגיטה בידה אין מערערין עליה לומר מזויף הוא ולא תנשא עד שתתקיים בב"ד מכל מקום בנידן דידן מודה דאין צריך קיום דהא בגט שביד שליח הוא מודה דתנשא בארץ ישראל כמתניתין דהמביא גט בא"י ואנן לא טענינן מזויף הוא וכמו שכתב שם בסוף פ' ז' מהלכות גירושין הרב המגיד ז"ל והלח' משנה דלהראב"ד ז"ל שליח עדיף מאשה עצמה ונאמן שעושים בלי שום קיום ופשיט' דלדעת הרמב"ם השליח נאמן בהשט' שליחות שבידו בלי שום קיום במכ"ש מהאש' עצמה. והא דכתב הרמב"ם ז"ל שם טעם הראשון גבי אשה עצמה משום שאינה מקלקלת על עצמה נראה לומר דדוקא גבי האש' עצמ' הוסי' הרמב"ם ז"ל עו' טעם לומ' דאינ' מקלקל' על עצמ' ומשו' קושי' הרשב"א ז"ל בחדושיו בפ' כל הגט על הרמב"ם דכיון שאין להאשה שום ראי' על הגט שאינו מזויף ניחוש שמא זייפה היא את הגט דאמרינן בפרק שני דכתובות דאם יש עדים שהיא אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת כתב הרמב"ם ז"ל דדבור אפשר שתעשה ותאמר שקר אבל מעשה שתזייף גט אינה מקלקלת על עצמה אבל גבי שליח אין צריך כלל לטעם זה דשם גבי שליח המביא גט בא"י כתב סתם דנאמן ועוד דגם שם בסוף פ' ז' מוכח שם דברי הרמ"בם ז"ל ומפרשים שעיקר שהוא ז"ל סומך על טעם השני שהעדים החתומים על השטר הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד ומכל שכן ששייך טעם זה גבי שליח אם שטר השליחות בעדי' וכדלעיל אמנם אכתי יש להסתפק בנידן דידן ממה שמביא הטור בסימן קמ"ב בשם הרמ"ה דהיכא דאין השליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם ואנו סומכין על עדי השליחות דצריכין דוקא שיהיו עדי השליחות בעצמ' עדי מסירה להגט מהשליח ליד האשה דאם לא כן הוי כל כת חצי דבר וכן מביא הרב ב"י ז"ל בש"ע סימן קמ"ב סעיף י"ח בשם יש מי שאומר וע"ש בב"ש שכתב דלהכי מביאו הש"ע בשם יש אומרים אף שהטור הביא דעה זו בסתם בלי חולק משום שבבדק הבית הקשה הב"י על זה דלא הוי חצי דבר דהא עדי שליחות לחוד ועדי מסירה לחוד. וגם הרב בעל משנה למלך ז"ל בפ' ט' מהלכות גירושין הלכה י"ב דקדק שם מדברי הרמב"ם ז"ל שהוא חולק על הרמ"ה ז"ל בזה וע"ש. והטורי זהב ז"ל כתב דאין לחוש לזה דזהו בשיטת הרי"ף ז"ל שכתב בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים גבי מתניתין דהיו שם שלשה כתי עדות שנים אומרים שאכלה שנה ראשונה וכו' דלא הוי חצי דבר דכיון דכל כת וכת מהני סהדותייהו לעניין אכילת הפירות אבל בכאן עדי שליחות לא מהני מידי וצריכה לעדי מסירה וכזה עדי מסירה צריכה לעדי שליחות ונמצא דהוי חצי דבר. אבל התוספות בפ' מרובה גבי גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים כתבו שם דהיכא דכל כת ראו מה שיכולים היו לראות באותו הפעם וכמו שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה דאילו היו יכולים לראות באותו הפעם גם מה שבכריסה זהו חצי דבר אפילו לרבנן דרבי עקיבא אבל גבי עדי שני חזקה דכל כת וכת ראתה מה שאפשר לה לראות באותו הפעם ועיין שם. ולפי זה בכאן גבי עדי שליחות ועדי מסירה נמי לא הוי חצי דבר כיון שכל כת יכולה לראות מה שאפשר לה לראות באותו הפעם. ועל הרב טורי זהב ז"ל תמהני למאד מדבריו איך סומך את עצמו להקל בדבר חשש איסור ספק איסור דאורייתא נגד סברות הרי"ף והרמ"ה ואף שהסמ"ג גם כן כתב בהלכות גיטין גבי עדי כתיבה ומסירה לחלק דלא הוי חצי דבר כמו דעת התוספות אבל בהמרדכי בסדר הגט שלו הקשה גם כן מעדי גיטין וחילק שם בעניין אחר ועיין שם. ומוכח מדבריו דחש לה לשטת הרי"ף ז"ל. וגם הריב"ש ז"ל בסימן שי"ח וכן הרשד"ם חש למאד והחמיר כדעת הרי"ף והרמ"ה. ובפרט דברי הרי"ף שכתבו כל הראשונים שדבריו דברי קבלה ואף שמביא בהמרדכי בשם הר"מ דלעולם פסקינן כהרי"ף במקום שאין התוספות חולקין עליו ואפשר שמזה יצא לו להט"ז לפרש לאפוקי במקום שהתוספות חולקין עליו. אך הגדולים ז"ל בשו"ת שלהם לא פירשו כן. ורק פירשו שבמקום שהתוספות חולקים על הרי"ף הוי ספיקא דדינא וכמו שכתב מוהרי"ק בשורש קנ"ב ועשה למוטעה למי שפירש דהלכה כתוספות נגד הרי"ף. ומשמע שם מדבריו ז"ל דבדאורייתא יש לפסוק כדברי המחמיר. וכן הוא בשו"ת הגדולים מאשכנז כמו מוהרי"ו ובעל תרומת הדשן וכיוצא באלו. ונוסף על זה שהתוספות בעצמם אף שבפרק מרובה דחו פירוש הרי"ף ז"ל אבל בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים דף ה' שם פירשו בסתם וחילקו כדברי הרי"ף. ובודאי אילו ראה הט"ז ז"ל דברי התוספות דחזקת הבתים לא הי' כותב כזאת. ולפי זה בנידן דידן לדעת הרמ"ה אין תקנה לסדר הגט כיון שאין עדי השליחות לפנינו. ובודאי קשה למאד להקל נגד סתימת לשון הטור שמביא בסתם דעת הרמ"ה. וגם הש"ע שמביא יש אומרים זה לדיעה אחרונה משמע שכך הוא דעתו וקושיתו כבדה בודאי יש ליישב גם דקדוקו של הרב משנה למלך מדברי הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח וקל להבין. והכל אין כדאי בחשש איסור חמור כזה דלהר"מה והטור אינו גט כלל מהתורה. אך באמת יש לחלק הרבה בין הא דהרמ"ה ועובדא דהריב"ש בתשובה סימן שי"ח בין נידן דידן לפי עניית דעתי ומתחילה ראיתי כי טוב להעתיק דברי הריב"ש ולישא וליתן בדבריו קצת. כי באמת הטור הביא דברי הרמ"ה בסימן קמ"ב בעניין דהוי חצי דבר בקיצור וכן הב"י לא דיבר מזה כלום בחבורו על הטור. ובש"ע הביא היש אומרים בקיצור. וכן גדולי האחרונים ז"ל הב"ח והט"ז והב"ש לא ביארו בזה כל הצורך. וגם תמהני למאד שלא הביאו דברי המרדכי שבסוף גיטין שהבאתי לעיל דלכאורה מדבריו ז"ל יהי' סתירה לדעת הרמ"ה. והדין זה הוא עניין חמור חשש איסור דאורייתא. וכבר כתבתי שהט"ז ז"ל הפריז על המדה להקל מחמת שלא ראה דברי התוספות בפרק חזקת הבתים שכתבו גם כן כדעת הרי"ף ז"ל וגם דברי התוספ' שבפ' התקבל וגם ההגהות אשרי בפ' חזקת הבתים מביא דברי התוספות וגם דברי הרי"ף ולא הכריע ביניהם ואם כן לא צדקו דברי הט"ז ז"ל שכתב בסימן קמ"ב דאנן קיימא לן כהתוספות בלי טעם וראי' וכדלעיל. וזה לשון הריב"ש בתשובה סימן שי"ח שם בנידן שהשואל רצה לומר דאם יש עדים על השליחות אין צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם והשיב הוא ז"ל מתחילה שאין הכל מודים לזה וחשש לדעת רש"י ורמב"ם ז"ל וכמו שהבאתי לעיל ואחר זה כתב וזה לשונו. והרמ"ה ז"ל שהוא מבעלי סברא זו דכל דיש עדים על השליחות הוי כאתיוהו בי תרי אמנם הוסיף להחמיר והצריך שיהו עדי השליחות עצמם עדי מסירת הגט מיד השליח ליד האשה ואז הוי כאילו אמרו בפנינו גרשה כיון שהם מעידים על מסירת הגט מיד הבעל ליד השליח ומיד השליח ליד האש' אבל אם עדי מסירת הגט ליד האשה אינ' עדי השליחות לא מהני סהדותייהו וצריך השליח לומר בפנ"כ ובפ"נ משום דכל כת וכת מעידים על חצי דבר והוי כשנים מעידים אחת בגבה ושנים מעידים אחת בכריסה שלא מהני אפילו לרבנן דפליגו עלי' דרבי עקיבא כדאיתא בפרק חזקת הבתים ולא דמי לשליחות קבלה דלא בעינן שיהיו עדי השליחות עצמם עדי מסירת הגט כדתנן בפרק התקבל ולא חשבינן חצי דבר דהתם כיון שהיא עשתה יד השליח כידה בעניני הגירושין זה עדות שלם הוא שאינו צריך למסירת גט זה דכל שימצא גט חתום ומקויים ביד השליח הרי הוא כאילו נמצא ביד האשה עצמה והרי היא מגורשת ולאו חצי דבר הוא ועדי מסירת הגט נמי לאו חצי דבר הוא כיון דעדי השליחות הוי דבר שלם גם עדי המסירה חשבינן דבר שלם מדי דהוה אעדי ביאה דחשבינן דבר שלם אף על פי שצריכין לעדי קידושין לחייב הבועל כיון שעדות קדושין הוי דבר שלם בלא עדי ביאה כדאיתא בפ' מרובה אבל בעדות שליחת הולכה אינו שליח אלא על גט זה למסרו ליד האשה ואין מסירתו ליד האשה כלום בלא עדות השליחות כיון שאינו מקוים וגם לא עדות השליחות בלא עדות המסירה דכיון שחכמים תקנו בגט עדים מצויין לקיימו לסלק ערעורו של בעל מעתה קודם מסירתו או בקיום חותמיו או כשיאמ' השלי' בפני נכתב ובפני נחתם כל שלא נתקיים כן כשיבא הבעל ויערער אין ערעורו מסתלק אלא כשתביא האשה עדים שהבעל מסרו להשליח ושהשליח מסרו לידה אם כן הכל עדות אחת לסלק ערעורו של בעל וכל כת וכת הוי חצי דבר כל זה כתב הרמ"ה בפרטיו בפרק התקבל באריכות מופלג כמנהגו וכבר הובאה סברתו זאת בפשיטות בספר אבן העזר וכו' עד כאן לשון הריב"ש ז"ל ולפי עניית דעתי נראה לפרש דבריו ז"ל דכיון שהשליח אינו במקום הבעל אלא לגרש בגט זה שבידו דוקא וכיון שהגט אינו מקוים אינה יכול' להתגרש בגט זה אלא שיעידו העדי שליחות שבפניהם עשאו הבעל שליח לגרשה בגט זה ואכתי אין עדותם מועיל לשום דבר עד שהשליח ימסור ליד האשה גט זה בפני עדי מסירה וכרבי אליעזר ואם ימסור בפני עדים אחרים גם כן לא עביד ולא כלום עד שיעידו עדי השליחות שהבעל עשאו שליח למסור לאשתו גט זה ובלא עדותם אין מועיל עדותם של עדי מסירה לשום דבר ואם כן הוי חצי דבר אף לרבנן דרבי עקיבא וכמו אם היו צריכים עדי קידושין לעדי בעילה אבל כי אומר השליח בפנ"כ ובפנ"ח בשעת נתינת הגט מועיל שפיר עדותם של העדי מסירה כיון שהחכמים האמינו להשליח ולא מתורת עדות גמורה דהא אין עדות פחות משנים בכל התורה אלא משום תקנת עיגונא האמינו ולא נגמר עדותן של עדי מסירה על פי שני כתי עדים בהצטרפותם דהשליח אינו עד רק נאמן משום תקנת חכמים דהא האמינו להשליח אף אם הוא קרוב או אשה. ובשלמא שליח המביא גט בארץ ישראל דלא החמירו חכמים שיצטרך השליח לומר בפנ"כ ובפנ"ח ואף שצריך שיחזיק הבעל להשליח בעדים מכל מקום השליח אין צריך להביא העדים לפנינו כמי שכתב הטור בשם הרמ"ה אלא דנאמן שנעשה בעדים אף בארץ ישראל ולערעורו של בעל לא חיישינן גם כן בא"י כיון דעדים מצויין לקיימו וכשמוסר השליח הגט ליד האשה בפני עדי מסירה היא מותרת להנשא על פי העדי מסירה עד שיבא הבעל ויערער ואז היא תסלק הערעור או על ידי קיום הגט או על ידי שתביא העדי מסירה לפנינו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ז' ובפ' י"ב מהלכות גירושין הלכה ג'. ונמצא אחר מסירת הגט מהשליח להאשה עדי מסירה אינם צריכים כלל להעדי שליחות שמתירים אותה להנשא והוי דבר שלם. אבל בחוץ לארץ במקום שאין עדים מצויין לקיימו שתקנו חכמים שאין מסירת הגט מהשליח להאשה מועיל כלום מחמת שנצרך לסלק הערעור של בעל בשעת הנתינה להאשה וכמו שהי' הבעל עומד לפנינו ומערער אחר נתינת הגט דאנן טענינן לי' מזויף ואינה מגורשת ואף בשארי טענות שיטעון הבעל ויערער כמו על תנאי הי' פקדון הי' הכל תלוי בקיום הגט בחותמיו או בעדי מסירה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ' י"ב מהלכות גירושין והתוספות והרשב"א והר"ן והרא"ש דכל היכא שנתקיים בחותמיו תלינן שבודאי בהכשר הכל בא לידה ועיין שם. ושכיון שהגט מקוים בחותמיו אז אינו נאמן בשום ערעור והוא הדין בעדי מסירה מהבעל עצמו. אבל בשליח הדין הוא בחוץ לארץ שיתקיימו בשעת הנתינה מערעורו של בעל וכדלעיל. ונמצא כשאין הגט מקוים וגם אין השליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם ואינו מתכשר אלא על ידי עדי השליחות ועדי מסירה וכל כת וכת הוי חצי דבר. ודברי הרמ"ה ז"ל הוא על פי שיטת הרי"ף והגדולים דצריך שכל כת וכת יועיל לשום דבר לרבי עקיבא. ולרבנן דרבי עקיבא אם כת אחת היא מועלת לבדה בלי הצטרפות כת השני' לא הוי חצי דבר. ולכך בעדי שליח קבלה הרי מועיל כת המעידה שאמרה לפנינו דמועיל דהוי ידו כידה וכמו דלעיל. וכן כתבו התוספות שם בפרק התקבל על מתניתן צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה דמשום דלא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה מהני. אך כתבו בלשון אחר משום דהשליש נאמן. ואפשר לדחוק בדבריהם ולכוין כדברי הרמ"ה וכפי שמביא הריב"ש ועל כל פנים גם מדברי התוספות דהכא גם כן ראי' שדעתם כדעת הרי"ף ואינו כפי שמביאים בפ' מרובה דא"כ לא הי' צריכים לשום טעם ודלא כהטורי זהב וגם מה שכתב הט"ז בסימן קמ"ב סעיף י"ח לפרש דברי הרמ"ה בהטור נראה שמפרש בענין אחר אלא שפירש בפנים אחר. ובודאי אילו ראה דברי הריב"ש מה שמביא דברי הרמ"ה לא הי' כותב זה. ולפי עניית דעתי הפירוש שכתבתי הוא ברור בלי ספק. ולפי זה יש לומר בנידן דידן שהעדי שליחות מעידים שהרשה הבעל את השלית לכתוב כמה גטין עד שיוכשר בעיני הרב ואחר הכתיבה למוסרו להאשה נמצא שאנחנו מסלקים ערעורו של בעל מקודם כתיבת הגט מטעם שהוכחתי שהאמינו להשליח על שליחתו. או דכיון שבחוץ לארץ אין עדים מצויין לקיימו גם על שטר השליחות האמינו חכמים להשליח על הכל וכמו שכתב הרא"ש בריש גיטין או מטעם שכתבתי והוכחתי מדברי הרמב"ם ז"ל שגבי גט דהוי איסור ולא ממון לא החמירו חכמים לעולם לחוש לטענת מזויף כל זמן שאין מערער ורק גבי הגט עצמו ולא בשטר שליחות וכפי שהארכתי לעיל. וכיון שבנידן דידן יהיו העדי מסיר' עצמם ויראו כתיבת הגט ויומסר לפניהם אז מועיל עדות' ומותרת להנשא ועכ"פ לא גרע מעדי מסיר' בגט שהוב' ע"י שליח בא"י דאף הרמ"ה מוד' דלא הוי חצי דבר וכמו שמפורש בהמתני' ובכל הפוסקי' וכמו שבארתי לעיל. והסבר נותנת דבנידן דידן עדיף טפי מהמבי' גט בא"י דלפי שכתבתי לדעת הרא"ש והטו' וכפי פירושו של הר"י בן לב ז"ל שם בתשוב' לא נחוש אף כשיערער הבעל והוי כמו שליח בחוץ לארץ המביא גט ואומר בפני נכתב ובפני נחתם: עוד יש להסתפק בנידן דידן אחר שיכתוב השליח הגט לפני העדי מסירה אם יהיה צריך לומר בשעת הנתינה להאשה בפני נכתב או אני בעצמי כתבתי שהביאו האחרונים בשם הרדב"ז דמהני כמו בפני נכתב. ואפשר לומר דצריך שיאמר ומטעם שכיון שהראב"ד ז"ל פוסק כרבה דהטעם שצריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח הוא משום לשמה וכמו שמביא הר"ן בהלכות ושארי גדולים בתשובתם ואנו תופסים גבי גיטין כל החומרות שנוכל יש לחוש לכתחילה לדעת הראב"ד ז"ל. וכזה ראיתי בשו"ת חכמי הספרדים ז"ל ולרבה אליבא דרבי אליעזר דסבירא לי' עדי מסירה כרתי סגי בפנ"כ לבד בלא בפנ"ח וכמו דאמרינן בריש גיטין אי רבי אליעזר כתיבה בעי חתימה לא בעי ואף דמסיק שם הש"ס בדף ד' ע"א דבעי בפנ"ח אף לר' אליעזר משום לשמה דמודה רבי אליעזר במזויף מתוכו הא רבי אשי לא סבירא ליה זה ומסיק דמתני' דהמביא גט צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"מ אתיא כרבי יהרדה דוקא דבעי כתיבה וחתימה לשמ' ומשמ' דלרבי אליעזר באמת לא צריך שיאמר אלא בפנ"כ לבד ולא בפנ"ח. וכן כתב שם הרמב"ן ז"ל בחדושיו. ואף דמסיק שם הש"ס דרבה אית לי' דרבא גם לפי שאין עדים מצויין לקיימו וא"כ אף לרבי אליעזר צריך שיאמר בפנ"ח משום קיום מכל מקום הא כתבו שם הרשב"א והרמב"ן ז"ל בחדוש' ומשמע שם מדבריהם. ז"ל כיון דלרבי אליעזר לא צריך כלל שיחתמו העדים כיון שיאמר בפנ"כ דכשר בדיעבד לרבה אליבא דר' אליעזר וכמו שכתב שם הרשב"א ז"ל בשם התוספות דאף לפי המסקנא לרב אשי אליבא דרבה עיקר התקנה דצריך שיאמר השליח וכו' הוא רק משום לשמה וא"כ לרבי אליעזר לא בעי בפנ"ח. ואף לשנויא קמא דהש"ס דצריך אף לרבי אליעזר בפנ"כ משום לשמה על כל פנים בנידן דידן דאי אפשר שהשליח יאמר בפנ"ח כיון שאין עדים חתומים על הגט והוא יתן עפ"י עדי מסירה לחוד יהיה צריך לומר אני כתבתיו ומשום לשמה דעיקר התקנה היתה בפנ"כ. ואף דהרי הסופר יכתוב לפני העדי מסירה ויאמר בפירוש שכותב לשמה היה אפשר לומר שלהחמיר צריך שיאמר משום שלא תחלוק בשליחות וכמו שרבינו תם מחמיר האידנא לומר בפנ"כ ובפנ"ח אפילו משכונה לשכונה ומבית לבית אליבא דרבא כמו כן יש לומר לרבה גבי בפנ"כ ומשום לשמה. ואליביה דרבה מסיק הש"ס דלא תחלוק בשליחות וכן יש לדון בזה שצריך לומר בפנ"כ לבד מהא שכתב הראב"ד ז"ל בפ' ו' מהלכות גירושין הלכה י"ד גבי מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם שליח שהביא גט כשהוא נותן לה נותנו בפני שנים וכו' ולא קראהו עדי מסירה ונטלתו וזרקתו לים הרי זו ספק מגורשת וכתב על זה הראב"ד ז"ל דברים בגו שאם הביא השליח ממקום שצריך לומר השליח בפנ"כ ובפנ"ח כו ' והשליח כשני עדים שמעידים על החתימות ועל עיקר הגט וכו' עד כאן לשונו. וכמו שמפרש שם הלחם משנה ז"ל דברי הראב"ד שמה שהשליח אומר בפני נכתב הוא מעיד על עיקר הגט ובאומרו בפני נחתם מעיד על החתימות וכו' ונמצא דיש מקום להחמיר שבנידן דידן שיאמר השליח בפנ"כ לבד כיון דמועיל לעניין שכתב הראב"ד ז"ל על עיקר הגט. וקרוב לומר שהראב"ד ז"ל אזיל לטעמי' שפוסק כרבה דהוי משום לשמה כמו שמביא הר"ן ז"ל בהלכות. ובזה יסתלק קושית הלחם משנה מאי דמקשה שם על הראב"ד ז"ל דלימא דלרבא צריך לומר בפנ"כ משום שמא יאבד הגט. דאפשר לומר דזה שכתב הראב"ד ז"ל הוא דוקא לרבה דעיקר התקנה היתה משום לשמה ומשום הכי לרבי אליעזר מה שאומר בפנ"כ הוא על עיקר הגט דהכתיבה היא עיקר דצריך לשמה מדאורייתא אליבי' ועיין שם כי יש עוד לעיין בזה הרבה אך יהיה צריך לאריכות מאד ועל כל פנים לעניית דעתי אם יש לדחות ולומר שמן הדין בנידן דידן לא היה צריך שיאמר בפנ"כ לחוד מכל מקום לרווחא דמילתא טוב יותר אם יאמר ולדעתי אין שום חשש בזה אם יאמר בפנ"כ לבד ותדע שכך הוא דהא בודאי אף אם נאמר דגם לרבה אליביה דרבי אליעזר צריך שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח וכך היתה התקנה מכל מקום בודאי אם השליח היה מביא גט בחוץ לארץ בלא עדי חתימה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות גירושין ומשמע שם מדבריו ז"ל דאף אם היה מביא עדים על השליחות לאחר שמסר הגט להאשה מהני והויא מגורש' ועל כרחך לא אמר אלא בפנ"כ. וגם נראה להוכיח מהמתניתין דקתני המביא גט בח"ל ואינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו מדקתני אם יש עליו עדים מוכח דיש גווני שמביא השליח גט בח"ל ואין עדים חתומי' עליו וכמו שהבאתי לעיל ולהפוסקי' דאין עדי שליחות מועילים שלא יצטרך לומר בפנ"כ ובפנ"ח יצטרכו לומר דמתניתין אתיא כרבי אליעזר ואליבא דרבה דהא אמרינן בפרק שני דף ט"ז ע"ב גבי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ללישנא בתרא אליבא דרב שמואל ואביי פליגו בהא תנאי אי הוי משום לשמה או משום דאין עדים מצויין לקיימו והמשנה דקתני ואם יש עליו עדים היינו אליבא דכ"ע ואף משום לשמה הא מסקינן לאחר שלמדו ובאינו יכול לא גזרו רבנן ובודאי אית אנפי ששליח מביא גט במדינת הים אף בלא חתימות עדים. ולמאן דאמר דעיקר הוא משום לשמה לרבי אליעזר אומר בפנ"כ ולמאן דאית לי' משום שאין עדים מצויין לקיימו מיירי בדיש עדים לפנינו שמעידים שגט זה מסרו הבעל ליד השליח כדלעיל. ועל כל פנים יש להוכיח קצת מדיוקא דמתניתין דאית גוונא שיאמר השליח בפנ"כ לחוד. ועוד הסברה נותנת כך דהא תנן בפרק השולח גיטין דף ל"ד ע"ב העדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם ומפרש לה בגמרא דאתי' כרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי. ונמצא דעד תקנת רבן גמליאל לא הי' המנהג שיהיו עדים חותמים על הגט ובפרט לדעת התוספות והרא"ש וסייעתם דאין מקום כלל לעדי חתימה עד שבא ר"ג והתקין בדרך עצה טובה ואילו התקנה שיהא השליח צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח הי' לפי הנראה זמן הרבה קודם ימי רבן גמליאל וכן מוכח מהתוספות בדף ו' ע"א בד"ה מכי אתי רב לבבל דמשמע שם מדבריהם ז"ל דהית' התקנה בימי חורבן בית הראשון ועיין שם ובודאי היתה התקנה קודם רבן גמליאל שיאמר השליח בפנ"כ לבד. ועל אופן שיועיל דהיינו בעדי שליחות או על פי שטר שליחות ואין מהצורך להאריך בזה כי לדעתי הוא דבר פשוט ומוכח מדברי הש"ס והתוספות. ונמצא לפי זה לפי עניית דעתי לרווחא דמילתא טוב שבנידן דידן יאמר השליח לאחר נתינה להאשה בתוך כדי דבור בפני נכתב. וכמו שהדין בכל שליח שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח גם כבר הודעתיו למר במכתבי הקצר שלעניית דעתי טוב הוא שיזכה הסופר השליח הנייר והקולמוס על ידי אחר להבעל באופן המועיל. ואף שכתב הטור בשם הרמ"ה דהיכ' דאמר הבעל להשליח לכתוב וליתן דאינו צריך להקנות. מכל מקום ראיתי בקצת שו"ת חכמי ספרדים שכתבו להחמיר שיזכה הנייר והקולמוס וכו'. וכמדומה שכן ראיתי גם כן בהב"ח וכעת אין לי פנאי להאריך עוד. ואחר כל אלה לעניית דעתי מאחר שלפי דעתי הקלושה נתפשטו הרבה קמטים מחששות רבות שהי' לחוש בנידן דידן בעזרת השי"ת ומעתה אם טוב הדבר לפני מעכ"ה ולפני מע"כ שארי חכמי העיר שיסכימו על זה אזי אהי' אני גם כן סניף לצוותא בסימא חכמי עירכם הקודש לסדר הגט ולמסור ליד האשה על פי אופנים הנ"ל ושתהי' מותרת לכל אדם. וחוזר אני בשטה אחרונה ומבקש בכפליים ומתנה בפירוש שמעכ"ה עם שארי חכמי העיר לא יסמכו על דעתי ח"ו בלי עיון ובלי הסכמה על כל דברי וליטול כל המשא עלי ושאהי' ח"ו גס לבי בהוראה לא זו הדרך ולא זו העיר אשר בחר ד' ורק שיעיינו ויביטו בדברי' אלו הנ"ל כפי שכלם הזך וכפי שיורו על פי התורה והאמת כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וצור ישראל יצילני ויצילכם משגיאות ומאור תורתו יראני נפלאות כנפש ידידם בכל לב נצמד ונטבע בצול אהבתם לעולם כותב מחמת חלישת כח ורפיון ידים מקלקל השורה כמצליף במסיבות עינים ומצפה לישועת השי"ת כל ימי היותי בחיים ולהגות בתורתו ברחבת ידים דברי הנאנח יהושע באאמ"ו ה"ה מוהרר צבי הירש זצלה"ה צייטלש:

10 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין פתח ↗

אתון אמרין בשם ר' וכו'. כך הגהתי בקונט'. דציפורי מקומו של ר' היה. והא דאמר רב בסמוך עשינו עצמינו כא"י לגיטין היינו דס"ל כר'. ובבבלי דף ו' גרסי' א"ר הונא עשינו עצמינו כא"י לגיטין מכי אתא רב לבבל ופירש"י שהרבה ישיבות ואין פירושו מחוור לפום סוגיין אלא כמ"ש תוס' בשם ר"ת שרב הורה דמימות יכניה דינה כא"י וכמ"ש. מיהו מ"ש תוס' שם דל"ג אר"ה אמר רב. מסוגיין נראה דגרסי' אמר רב דהא רב כהנא השיב על דבריו כדמסיק:

14 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

ורבינו הקדוש התיר כו'. והנה גבי בית שאן נקט לשון התיר ולא נקט נמנו וגבי אשקלון נקט נמנו משום דמבואר בתוספתא ס' אהלות דהתירוה שבלא במנין וע' בירוש' שביעית פ"ו ודמאי פ"ב דהוי מבעלי מסין וכיון דאח"כ בטלה הקדושה א"צ מנין ולכך מבואר בחולין דף ז' דמתחילה לא הסכימו בהיתר של בית שאן משמע שלא היה ע"ז מנין משא"כ באשקלון היה צריך מנין כיון דכבשוה כמבואר בירוש' שביעית שם ונ"מ ג"כ אי יש בהן גזירה דארץ העמים ע' בר"ש באהלות ובירוש' פ"ז דיבמות ושביעית פ"ו בהך דר' ישמעאל בר' יוסי משום דעל הני דבעלי מסין פקעא ממילא משא"כ בהני שכיבשו ובזה הוה מחלוקת בירוש' פ"ו דשביעית אם גזרו מיד או צריך להמתין מ' יום כמו גבי מדור וזה תליא אי פקע רק מכאן ולהבא או דהוי טעות למפרע וזה ג"כ אי צריך מנין או דבטיל מאליו תליא בזה דכל דבר שצריך ב"ד להתיר נקרא ההיתר רק מכאן ולהבא וכ"כ בזה במק"א בהא דמבואר ביבמות דף ע"ז וכ"מ כל ת"ח שמורה הלכה אם קודם מעשה כו' ע"ש ברש"י ותוס' אך באמת ר"ל דלאחר מעשה לא מהני ההיתר שלו אלמפרע רק אלהבא וכן מוכח בירוש' סנהדרין פי"א גבי זקן ממרא ובירוש' יבמות פ"ח גבי רות דאמ"ש דאם באת מאתמול לא הי' מקבלין אותה דהיום נתחדשה הלכה משמע דשוב לא יקבלוה כלל. וע' בירוש' שביעית פ"ו ה"ב דצור הוא מסוריא ולק' בהל' מעשרות פי"ג ה"ה דקרובה לא"י ובה"ז מבואר דצידון יותר קרובה וצידון טמאה משום ארץ העמים כמבואר בע"ז דף י"ג וכ"מ ובתוספתא ס' אהלות בהך דרשב"ג וע' הל' קדה"ח פ"ה הי"א דגם אשקלון הוה מסוריא ורבינו חשב שם נוב בכבוש שני ובירוש' פ"ב דדמאי מבואר דהוי בכבוש ראשון ע"ש בס' ה"א ואפשר דזה ר"ל בירוש' פ"ו דשביעית הדין חוטא דנאה ר"ל דיש בו מכבוש א' ומכבוש ב' וע' לק' בה"ט דאשקלון היא מתחום א"י ובירוש' פ"א דגיטין ה"ב אמר דעיירות שבתחום עכו והן סמוכות לציפורי מהו לענין בפ"נ וע' בתוס' מעש"ש פ"ב גבי עיירות שבתחומין ובבכורות דף נ"ה ע"א גבי ירדן ותוספתא דב"ק פ"א ובירוש' פ"ד דחלה ה"ח ותוס' גיטין דף ו' גבי אקטיספון ובסנהדרין דף ה' וכבר הארכתי בזה בח"ג בפ"א מהל' כלאים בהך דירוש' דחלה פ"ב ה"ב גבי ספר של א"י אי קדיש או לא ובזה יובן מש"כ בספרי ס' ברכה פ"ס שנ"ה דכל הסמוך לספר נמשל כאריה ר"ל כך לפמש"כ במק"א דמיצר הוא דבר הבא משניהם ולא שייך לומר מחצה לזה ומחצה לזה כיון דיש לשניהם רשות בו וע' בהך מחלוקת דעירובין דף ע"ו ע"ב גבי כותל שבין ב' חצירות לענין תשמיש דפליגי בזה רב ור"י ואזלי לשיטתי' בירוש' ס' ב"מ גבי מיצר דאם מצאו שם מציאה אי שייך לזה הכל ולזה הכל או יחלוקו ובהך דב"מ דף ק"ז ע"א גבי אילן העומד על המיצר דפליגי רב ושמואל בכעין זה וכ"כ מזה בח"א פ"ה מהל' שבת דגבי ביה"ש דאף רגע האחרון הוא כלול משניהם ולכך אף דלענין זריקת הדם אין שם לילה עליו מ"מ נפסל הדם מחמת ששקעה עליו חמה וזה ר"ל הך דזבחים דף ל"ח ע"ב דג' מתנות אין נקרבות בלילה לא משום דנפסל בשקיעת החמה וע"ש דף נ"ו ובמש"כ בזה בח"א בהל' מא"ס אי שייך בזה גדר קליטו מזבח וכן נ"מ לגבי במה למ"ד דלילה כשר ע' זבחים דף ק"כ מ"מ שקה"ח פוסל בו וע' תוס' ב"מ דף ק"י ע"ב גבי אי בעי לינת כל הלילה ולק' אבאר זה. עכ"פ היכא דהדבר כלול משניהם יש בו ב' השמות רק היכא דהחסרון הוא מחמת דיש בו שם האחר אז יש בו גדר פסול אבל רק מחמת שנסתלק ממנו הראשון אז ביה"ש כשר והנה גבי אויר קי"ל דאוירא מבלבל ולא שייך בזה זה הפסול ע' גיטין דף כ"ב וזה מחלוקת בעירובין דף פ"ה אם אדם אוסר על חבירו דרך אויר ושם דף פ"ח ע"א וזה ר"ל בזבחים דף נ"ה ע"א כך התנו אוירא דבנימין קרקע דיהודה ר"ל כך דשם היה המיצר שבין יהודה לבנימין ועל האויר נשאר שם דבנימין והנה מבואר בספ"ד דמדות דלכך נקרא ביהמ"ק אריאל משום דקצר מלמטה ורחב למעלה וע' פסחים דף פ"ז ע"א כתבנית היכל ור"ל דאשה ג"כ כן כמבואר ברכות דף ס"א וזהו ג"כ כוונת הגמ' סנהדרין דף צ"ח ע"ב דסנטר דמה כארי ע"ש ברש"י ור"ל אף דלגבי קרקע הוי דינא דמלכותא דינא ושלוחא דמלכא כמלכא כמבואר ב"ק דף קי"ג ע"ב מ"מ באויר לא מהני הפקעה שלהם וכן גבי קדושת א"י באויר לא שייך הך דובאו בה פריצים וחללוה דאין להם בו קנין וכבוש וע' ב"ב דף נ"ו פ"א כל שהראהו כו' ובספרי פ' פנחס ופ' ברכה ור"ל דהוא קידש בראיה שלו האויר וע' סוטה דף ט' ע"א דלא שלטו שונאיהם במעשי ידיהם ולכך נשאר קדוש לעולם דאין בו כבוש וכן מה שקידש דויד ג"כ לא בטיל ע' זבחים דף כ"ד ע"א ובהל' ביה"ב פ"ו הי"ד רק דהמחיצות נתבטלו ע' תוס' שבועות דף ט"ז וכן היכא דבעי בירה כמב' זבחים דף קי"ט ע"א וב"מ דף נ"ג ע"ב ומה שהקשו התוס' שם מבכורים שם הטעם דכל זמן שלא ראה פני הבית לא חל עליו שם ביכורים כלל לפי גירסא דידן במכות דף י"ט וע' בתוספתא ס' שקלים דהטעם משום דכתיב בית והא דאמר במכות שם משום מזבח ר"ל היכא דכבר הובא או כגון נוב וגבעון דיש עליהם שם בירה וע' ירוש' מעש"ש פ"ג ה"ו דאמר שם רואין את המחיצות כאילו הן עולות ובירוש' סנהדרין פ"א גבי הא דבונין ואח"כ מקדשין וכ"כ בזה בח"ג בהל' כלאים פ"א ור"ל דאף דבמעילה דף י"ד מבואר דצריך לחלל דוקא במחובר שיהא שם בית עליו וע' שבת דף קכ"ה גבי תנור קמ"ל דאף אם הן עולות מן הארץ יש עליהן שם מחיצה וע' בכורות דף ח' ע"ב לבנא לן ביתא באוריא. אך כך דהנה ע' ברמב"ן ז"ל במלחמות ע"ז פ"ד דלגב כ"ש ליכא הך דובאו בה פריצים וחללוה והנה בנדרים דף ס"ב ע"א מבואר להיפך וע' בירוש' יומא פ"ג ה"ו דכ"ש צריך שיהא עשייתם בקודש ובתמורה דף ל"א ע"ב יליף שם מקרא ועשו לי משלי וזהו רק בעבודת צבור וא"ש הך דיומא דף ל"ה ע"ב דנקט עבודת יחיד ע"ש בתו"י ומה דמבואר בתענית דף כ"ז ובירוש' מגילה פ"א וכ"מ דיחיד מתנדב עצים ומבואר ג"כ במכות דף ח' ע"א דחטיבת עצים רשות וא"צ להיות חטוב לשם קרבן צ"ל בין ב' גזירים לשאר עצים גם י"ל דכיון דמשפי להו אח"כ כמבואר במנחות דף ק"א די בזה וע' במנחות דף כ"ב דמזבח ועצים ואש באים משל ציבור דוקא וע' ב"ב דף קכ"א ע"ב במ"ד שם דמוסיף יוסיף כו' ור"ל כך דקאי אעצים דהגזבר אסור לו לקצית מכאן ואילך מחמת תולעת ואסור להקדישו כמבואר במנחות דף פ"ה ע"ב ואף אם ישתייר השיעור בעץ המבואר בזבחים דף ס"ב ע"ב בלא תולעת וע' במנחות דף פ"ה גבי רוב חיטי ובב"ק דף צ"ח ע"ב כאן בהרקיבו מקצתן ושם ג"כ י"ל אם הכוונה דמקצת כאו"א או דמקצת החיטים כמו במנחות וע' בירוש' שם בב"ק דמחלק אם מחמת כנימא או מחמת תולעת ורש"י סוכות דף ל"ו ע"א גבי אתרוג תפוח וחולין דף מ"ח ע"א גבי כבד שהתליף. עכ"פ הגזבר אסור ליקח העצים שנקצו אח"כ אבל יחיד מתחילה הוא נוטלן ומתקנן ואח"כ מתנדבן לציבור וכן גבי פ"א גבי הני דצריך שיגוד או יתלוש ע' בכורות דף כ"ה ודף מ"ד זה צריך לעשות קודם שיבוא ליד גזבר וע' ע"ז דף כ"ד ע"א דהא דאסור לקנות פ"א מגוי זה רק ציבור אבל יחיד שרי ואח"כ מוכר לציבור. עכ"פ היכא דהוי גדר כלי שרת צריך לעשותן בקדושה ולכך אין בהם הך דובאו בה פריצים וחללוה משא"כ גבי בנין כיון דקי"ל דבונין בחול ואח"כ מקדישין שייך בהו ובאו בה כו' דהוי כקודם ההקדש משא"כ האויר אינו יכול להפקיע כמש"כ עכ"פ בסמוך לספר האויר רחב מן הקרקע ולכך נקרא ארי כמש"כ:

14 מהר"ם פתח ↗

ד"ה ומבי ארדשיר וכו' עד ועוד דבלא אזלי לשוק' וכו'. ר"ל וא"כ ה"נ מאקטיספון לארדשיר נמי לא הוה מצריך לומר:

14 רש״ש פתח ↗

תד"ה הני. וא"ת לעיל דאמר בגירסייהו טרידי אמאי כו'. לכאורה י"ל אף דבני המקום מכירים חתימת התלמידים מ"מ חתימות רוב בני עירם שאינם תלמידים אינן נודעים להם משא"כ על שוקא באים רוב בני העיר. ומה שאמר בגירסייהו טרידי הוא לטעם למה לא נאמר דהתלמידי' יקיימו חתימת בני עירם כדפרש"י בבני ארדשיר כשהולכין לשוק יקיימוהו:

15 רש"ש על גיטין פתח ↗

18 רש״ש פתח ↗

תד"ה והא רבא. ומשני שאני בני מחוזא דניידי לכך מצריך רבה בר אבוה כו'. דהוא היה ג"כ במחוזא כדמוכח בשבת נט ב. אבל רב ששת משמע לקמן יד דלא הוה במחוזא. והרא"ש לק' בפ' המגרש סי' י"א כתב דבנהרדעא הוה:

18 פסקי תוספות פתח ↗

בזמן הזה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בכל מקום אפי' באותה העיר: ד"ה שאני: דף ו

19 מהר"ם שיף פתח ↗

בתוס' בד"ה אי עבדית אהנית כו' אבל אי אמרה כו'. ספר ח"ש הגיה אי אמר סמכינן אדיבוריה:

26 ישמח משה פתח ↗

וכדי לבאר זה, אקדים מה שאמרתי בפסוק סוף קדושים, ויקרא כ כו ואבדיל אתכם מן העמים וגו'. על פי הכוזרי מאמר ראשון הבדל מדריגה ואתם הדבקים בה' וגו' דברים ד ד. וזה היה מדריגת משה שאמר ואנחנו מה שמות טז ז, כי מחמת קורבתו אל אלקיו, הרגיש בחוש כי אין בו ישות רק הכח אלקי, ולא קרץ עפעפי עיניו לצורך עצמו רק בלתי לה' לבדו, כי היה נחשב בעיניו כמשתמש בשרביטו של מלך, ועיין מה שכתבתי בפרשת בראשית על אמרם חולין קל"ט ע"ב בשגם בראשית ו ג זה משה, עיין שם בארוכה. והנה זה הוא כונת המדרש, דבכל עניניו של משה לא היה הוא בזה כלל רק ה' לבדו, דבשעה שבא בחסידות, לא היה כלל אף לצורך רוחני רק להגדיל כבוד שמו. וכן בשעה שבא בתמימות היינו בדין, כי חסידות הוא לפנים משורת הדין, השי"ת בא עמו, ר"ל שהיה נראה לו שבזה הכבוד שמים יותר מתגדל ממה שהוא בלפנים מן השורה. וכן אף כשבא בעקמנות, ר"ל כמו שנראה לפום ריהטא כסירוב לנגדו ית', השם בא עמו באותו העקמנות, כי הוא לא היה כלל בזה רק להגדיל כבוד שמו ית'. וכן כשבירר עסקיו, ר"ל שנראה לפום רהיטא כי בירר בעסקיו ית' איזה ישמע לו יתברך ואיזה לא ישמע, או שבירר בעסקיו יתברך להיות אין דעתו נוחה בזה העסק, גם בזה השי"ת בא עמו, כי הוא לא היה בשום ענין רק למען כבוד שמו יתברך. ותני והדר מפרש אימתי בא בחסידות, בשעה שאמר הראיני נא את כבודך, שהוא החשקות המוחלט לחזות בנועם ה' ודבקות אלקי האמיתי, לא היה כלל עבורו אף לצורך נשמתו, רק למען כבוד שמו כי תכלית הבריאה כדי להטיב כי הטוב רוצה להטיב, ובקש למלאות רצונו שידע דרך המשכת חסד ורחמים וברכה, וזה נתפרש בתשובתו יתברך אני אעביר כל טובי, והבן. ואימתי בא בתמימות, בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה, יבואר בהקדים מ"ש הפני יהושע בגיטין דף ו' ע"ב בהא דאמר שם בגמרא ועוד והא אבייתר הוא דאסכים מריה על ידיה וכו', בשם הגאון מו"ה נפתלי כ"ץ ז"ל דמהא דאסכים מריה, מוכח דותזנה היינו לשון מזונות, אם כן לפי זה בזונה נמי יש לפרש לשון מזונות, כמ"ש התוספת שם ד"ה ויתנו, וזה היה כונת ר' אבייתר, והפסוק גופיה מיירי בזונה ממש, אם כן מה שאמר ר' אבייתר אינו פסוק כלל, רק לצחות הלשון כתב כלשון הפסוק ואין צריך שרטוט, עד כאן דבריו. היוצא מזה שדרך הקדמונים לכתוב דבריהם כלשון המקרא, ולא כיונו על הפסוק כלל, ועל דרך זה נאמר כאן על פי אמרם ז"ל סנהדרין קי"א ע"א בשעה שעלה משה למרום מצאו להש"י כותב ארך אפים וכו', שאמר משה רשעים יאבדו, והיינו שבא בתמימות במדת הדין ולא לפנים משורת הדין, היה כונתו שהיה נראה לו אם יהיו רק צדיקים יתקדש שמו מאד, אבל האמת יתרון אור מן החשך כי אין ניכר עצם הדבר רק על ידי הפכו. והנה הרשעים נמשלו לקוצים, כמו שדרשו בב"ק דף ס' ע"א כי תצא אש ומצאה קוצים שמות כב ה, עיין שם. והיינו אמרו מדוע לא יבער הסנה, ואין זה סותר למה שאמר הראיני נא את כבודך, שנראה שרצה להמשיך חסד ורחמים, כי הכל הולך למקום אחד שהיה רצונו רק לעשות נחת רוח לפניו ית"ש ולמלא רצונו שרוצה להטיב בתכלית הטבה, והרשעים הם המעכבים, על כן בקש שיוסר המעכב, והבן. והשיב לו יתברך מן יקירי דאית לי בגוויה, והבן.

27 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פתח ↗

ומותר לכתוב שלש כו'. עיין בירושלמי דמגילה פ"ג שהביאו התוס' בגיטין דף ו' ע"ב ובכ"מ אך באמת אין הפירוש כן רק משום דאין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה והרי"ף ז"ל דפסק דכותבין זה מהך דיבמות דף ק"ו ע"ב ולא ס"ל כרש"י ז"ל רק דס"ל דמותר לכתוב ועיין בהך דשבת דף קט"ו ע"ב גבי כותבי ברכות ע"ש ובתמורה דף י"ד ע"ב ולהכי אם משרטט אותם מותר דזה הוה כמו רמז שלא נכתב במקומו כמש"כ בספר בעל העיטור בהל' מגילה ולכך שלש כותבין בלא שרטוט דשלש תיבות ניתן לכתוב כמש"כ רבינו ז"ל לעיל בהל' י"ד אך זה רק היכא דלא הוה פסוק בפ"ע, אבל היכא דהוה דבר בפ"ע אסור אף ג' תיבות וזה כונת רבינו ז"ל בפ"ד מהל' יבום וא"ש ועיין מש"כ התוס' סוכה דף ל"ח ע"ב ועיין מש"כ רבינו ז"ל בשו"ת פאר הדור:

27 מהר"ם פתח ↗

ד"ה אמר ר' יצחק וכו' עד מיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבים. ר"ל שהיו כותבים לדרשא ולכך כתבו הפסוקים שלא כסדרן שמביא שם הרבה מעשים שנראה מהם שהיו כותבים לדרשא דמשמע דדוקא לדרשא כתבו שלא כסדרן משום דבעי שירטוט אבל לשם איגרת שלומים לא:

27 פני יהושע פתח ↗

תוספות בד"ה א"ר יצחק כו' מיהו בירושלמי וכו' דקאמר התם מהו לכתוב תרתי תלת מילי מן פסוקא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמנא להו דבירושלמי איירי לענין שירטוט שלא נזכר שם בירושלמי כלל אי איירי בשרטוט וא"כ י"ל דהא דמיבעיא להו היינו משום דאסור לכתוב שום פסוק מן התורה אלא ספר שלם כדאמרינן לקמן פ' הנזקין אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בו ופרשת סוטה שבמקדש לא היה כותבין אלא בר"ת א"כ משמע דאפי' בשירטוט אסור לכתוב פסוק מן התורה ואע"ג דבימי אמוראים הותר הדבר היינו משום עת לעשות לה' הפרו תורתך והטעם שבימיהם נתרבה השכחה והתירו לכתוב כל דבר שהוא לצורך לימוד או הוראה משא"כ הנהו דמייתי בירושלמי לא היו כי אם אגרת שלומים בעלמא י"ל דמש"ה היו נזהרין לכתוב סירוגין ואפילו בספרי תפלות מצינו פלוגתא בהלכות שבת אי ניתן לכתוב ולהצילן מפני הדליקה ואף למאן דשרי היינו משום דבהנהו נמי שייך עת לעשות מה"ט גופא שנתרבה השכחה ולאו כ"ע גמירי להתפלל שלא מן הכתב משא"כ בדבר שהוא שלא לצורך לא ידעתי מאי פשיטא להו לתוספות להתיר דהא בהדיא אמרינן כותבי ברכות כשורפי תורה והיינו מה"ט דלא ניתנו להציל מפני הדליקה כיון שלא ניתנו לכתוב מעיקרא וא"ל דלא אסור אלא בכתב אשורית והכא איירי בכתב אחר דא"כ שירטוט נמי לא צריך ואפשר דכמו שהתירו לכתוב בלא שירטוט כיון שהוא כותב רק לצחות הל' ה"ה שאין זה בכלל איסור דאין כותבין מגילה כו'. ולפ"ז אותן שכותבין בזמנינו איזה פסוקים על קלף קטן כגון שויתי ה' לנגדי תמיד ופסוק אש תוקד ומזמור אלקים יחננו כציור מנורה לא ידעתי רמז לדבר וקרוב הדבר לאיסור יותר מלהיתר שהן בכלל כותבי ברכות כו' ועבירה גוררת עבירה שכותבין כמה פעמים בלא שירטוט וצ"ע אם יש לקיים המנהג אף בשירטוט דהא איכא איסורא דאין כותבין מגילה כיון דלא שייך טעמא דשכחה בכה"ג וא"כ אין להתיר בזמנינו יותר מזמן חכמי המשנה שאסרו ע"י שכותבין כמה אזכרות ולא ניתנו להציל מפני הדליקה ואם התירו לכתוב קמיעין היינו משום סכנות נפשות ע"כ צ"ע. אח"ז עיינתי בט"ז י"ד סי' רפ"ג שכתב ג"כ ענין כזה ומשמע דאסור ועדיין צ"ע:

30 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

עפר חו"ל שבא כו'. הנה רבינו כאן לא חלק בין נקוב לשאינו נקוב וגם לפה"נ ר"ל שזרע כאן והיכא דעפר היה של א"י אף דאינה גוששת אזלינן בתר עפר אך באמת לפה"נ ס"ל לרבינו דלכך בעי גוששת דאז בטלה להקרקע ושוב א"צ נקיבה והוי כמו הך דמעש' פ"ה ה"ב גבי בצלים היכא דנפלה עליהן מפולת וע' בירוש' ערלה פ"א סה"ב דמשמע שם דהפטור דנטע בבית לא הוי כמו עציץ שאינו נקוב רק משום שאינו שדה וע' לק' בהל' מעשר פ"א ה"י דרבינו פוסק שם דחייב מדרבנן ע"ש בהשגות ובתוס' שבת דף צ"ה מוכח שם דהפטור דעציץ שאינו נקוב הוא משום דצריך שדה וע' בתוס' שביעית פ"ח דמבואר שם דר"ש ס"ל דגם עציץ שאינו נקוב כותבין עליו פרוזבול וק' מהך דשבת דף צ"ה דלמסקנא שם דלר"ש נקוב כשאינו נקוב משמע ליה ומבואר שם ברש"י דגם לענין פרוזבול כן אך זה תליא אי גבי פרוזבול התקנה הוי משום שדה או משום קרקע דשם קרקע שפיר י"ל דיש עליו אבל לא שם שדה וגבי שבת י"ל כע' דאמרינן שם דף ק"ח דלאו היינו רביתיה וע' תוספתא ס' עוקצין וירוש' ס' שביעית דמחלק גבי כורת אי מונח ע"ג יתידות לכ"ע לא הוי כקרקע רק במונח ע"ג קרקע ודלא כמש"כ התוס' ב"ב דף ס"ה ע"ב ד"ה ה"ה דלמסקנא מיירי דמונח ע"ג סיכי ומה דקאמר מחובר קאי אדבש. ובאמת י"ל דאף לפי המסקנא קאי אכורת ואף דגבי עציץ נקוב מוכח בגיטין דף כ"ב דעציץ עצמו אין עליו שם קרקע רק מטלטלין ולא בטל שם כלי ממנו וע' מש"כ רבינו בפ"ב מהל' טומ"א ה"ט מבואר שם דגם העציץ עצמו נחשב כמו קרקע דאל"כ אמאי אין מים שבתוכה מכשירין אף תלושין כמש"כ הר"ש ז"ל וצ"ל דנהי דהוא עצמו כתלוש הוא מ"מ בטל שם כלי ממנו ואז אין המים שבתוכו מכשירין וכמו גבי טבלא שאין לה לבזבז. ולענין טומאה י"ל דהוי ככלי העשוי לשמש את הקרקע כמבואר במס' כלים בכ"מ ופ"ו דמקואות גבי אביק ולכך מבואר שם דמקבלת האמבטי רביעית הוי כמו מקוה משום דאז כבר יש עליה גדר מקוה לגבי מחטין וצנורות והוו כמו מחובר כמבואר פסחים דף ט"ז וי"ז והוי אביק ככלי המשמש את הקרקע ור"ש ס"ל בכ"מ בתוס' דכלים דאין עליה שם כלי ואזיל לשיטת' כאן גבי אביק אך י"ל דלכך אמרינן דאין המים שבתוכה מכשירין משום דלא גרע מהא דמבואר בהל' טומ"א פ"ב ה"ח שאם שאב המים בכלי ואח"כ נתן בקרקע אינם מכשירין והטעם דהוי כמו המשכה ושוב הוי כמחוברין ולכך לא מכשיר וע' תוס' ב"ב דף ס"ו ע"ב ומש"כ הר"א ז"ל בהשגות בהל' טומ"א פט"ו ה"א דלא נקרא מחובר רק בזמן שיש בהם רביעית דזה תליא בזה דמקוה בעי דוקא מחובר ולכך מבואר בחולין דף ל"א דאין מטבילין באויר משום דצריך שיהא שיעור המקוה שיעור עצמיי ולא שיעור מצטרף ולכך שאובים פסולים משום דקי"ל דאין חבורי אדם חבור כמבואר תוס' נזיר דף נ' ע"ב ונדה דף כ"ז גבי רקב ובאהלות פ"ב וע' תוס' זבחים דף ק"ה ע"ב גבי עיסה שנלושה במי פירות ובירוש' פ"ב דחלה דאין מי פירות מחברין ולהכשיר אמר שם דלכ"ע אינו חיבור וט"ס שם והטעם משום דאתיא כמ"ד בחולין דף קי"ח ע"ב דאין יד להכשר ובירוש' פ"ב דתרומות מבואר ג"כ דחיבור מי פירות אינו חיבור והטעם משום דחבור ע"י מי פירות הוי רק חיבור מצטרף ולא חיבור עצמיי וע' תוס' טהרות פ"ח ואהלות פ"ד ולכך בקרב לא מהני גיבול כמש"כ רבינו בפה"מ פ"ב דאהלות משום דאין גבול באפר כמבואר בשבת דף י"ח ור"ל דהוי רק כמו סמוכים זל"ז ולא עצם אחד וע' מעילה דף י"ז ע"א גבי רביעית דם שהגיס בה דמחלק שם דהיכא שבא ממת אחד אז הוי כמו עצם אחד ואז אף אם האהיל על מקצתו טמא ומש"כ הר"א ז"ל בהשגות בהל' טו"מ פ"ד הי"ג דאין נפש אלא מחובר ולכך ס"ל לרבינו בפ"ו מהל' מקואות ה"ד גבי לוקח כלי גדול דבעי דוקא שקבעו בארץ תחילה דבל"ז הוי כמו טבילת אויר דאינה טבילה ובזה יתבארו דברי המרדכי מס' שבת דלכך לא מהני טבילה בשלג משום דזה הוי כמו טבילה באויר ור"ל משום דמבואר בנדה דף י"ז ע"א דשלג לא הוי חיבור עצמיי ולכך ס"ל דלא מצטרף אלא א"כ ריסקו וכמו גבי אויר דהוי הכל כמו נפרדים וכיון דחזינן דהתורה עשתה שיעור רביעית למקוה ע"כ דחל עליו שם מחובר עצמיי ומחובר לקרקע וע' שבת דף ל"ה גבי מעין המיטלטל טהור ע"ש ברש"י ובירוש' ספ"ז דכלאים גבי נטע ה' גפנים בה' עציצים שאינם נקובים משום דמבואר בירוש' פ"א דערלה דלגבי אילן א"צ עציץ נקוב ואמר שם ויש כרם מיטלטל. עכ"פ י"ל דלכך המים שבתוך העציץ אינם מכשירין משום דהוי כמו נמשכו ע"ג קרקע ואף דעציץ עצמו אין עליו שם מחובר כמש"כ מהך דגיטין וע' מש"כ רבינו בהל' מקואות פ"א ה"ג דגבי כלי חרס לא מהני אם חיברו בקרקע ובמקואות פ"ב ה"ד בר"ש בשם התוספתא לגבי גיסטרא דכל המים נפסלים ובאמת י"ל דכל היכא דהדין של קרקע מחמת עצם אז גם העציץ יש עליו דין קרקע:והנה גבי גט דפסול במחובר בירוש' ממעט מדכתיב בספר וכן בתוספתא פ"ב דגיטין ואח"כ אמר שם עוד טעם מדכתיב וכתב ונתן איתקש כתיבה לנתינה מה נתינה בתלוש אף כתיבה בתלוש וא"כ לפ"ז גט במחובר הוי פסול בעצם אך גמ' דילן לא ס"ל כן רק משום מחוסר קציצה ולכך מכשירין מה"ת אם כתבו על עלה של עציץ נקוב ובאמת הטעם דלא שייך ונתן גבי גט במחובר הא יכול ליתן הקרקע ולהקנותה לה ע"י שטר או חזקה וכדאמרינן שם בדף כ"א ע"א גבי גט שהניח בחצירה וכתב לה שטר מתנה עליו וע"ש דף כ' דהך ונתן קאי אנתינת גט ר"ל לא על הנייר והדין רק על הסגולה שיש בזה הנייר וזה לא נעשה רק ע"י הבעל ולכך מקרי ונתן וכ"כ בזה בח"א בהל' גירושין. אך כך דהנה בירוש' פ"א דגיטין בעי שם היתה ידה ארוכה והיא עומדת בא"י וקיבלה הגט בחו"ל וכן בחצר כה"ג אי צריך לאמר בפ"נ ר"ל אי אזלינן בתר קבלת הגט או בתר הגירושין וע"ש בירוש' דיליף מונתן דצריך שיתן כל הגט בידה וכן שם בפ"ב יליף ג"כ מהך קרא ושם בפ"ח ה"א יליף ג"כ דצריך שיבוא מידו לידה או לחצירה הגט ממש לא בגדר כח ר"ל כעין כח כחוש כמו הך דסנהדרין דף ע"ח ודף צ"ט ע"ב דשבת וע' בגמ' דילן בגיטין דף ע"ח ע"ב ברש"י דילפינן דצריך שיהא בידה כל הגט מהך דונתן והוא כך דבכל דבר הקבלה שצריך לקבל הלוקח או המקבל הוא רק מצדו ולא מצד הנותן וע' כריתות דף כ"ד וב"ב דף קל"ח דהוי מחלוקת היכא דאין המקבל מקבל אי נפקא מיד הנותן אך שם משום דאמרינן דאדעתי' דהכי לא יהבי ובזה א"ש משה"ק התוס' גיטין דף מ' ע"ב ד"ה הודאת בע"ד דאמאי לא אמרינן כן גבי נותן אך באמת כיון דאין המקבל מקבל שוב נתבטלה המתנה. אבל מ"מ הנתינה מצד הנותן י"ל דנגמרה ע' גיטין דף י"ד ע"ב דמבואר שם דגבי מתנת שכ"מ אף דלא קנה רק לאחר מיתה ומת המקבל קודם הנותן מ"מ זכו בו יורשי המקבל וכן נ"מ אם מת הנותן בין הנתינה לקבלה וע' זבחים דף ט"ו ע"א גבי נקטעא ידו של מזה וכן אם נשתטה הנותן קודם הקבלה וע' בירוש' ר' פ"ז דגיטין גבי תרומה ומכירה. ובאמת זהו ג"כ כוונת רש"י בנדרים דף מ"ג ע"ב ד"ה ראשון דפי' שם דגם במתנה לא אמרינן עד דאתי לרשות מקבל והוא תמוה אך ר"ל כך דר' יוסי הוה ס"ל דגם מצד הנותן לא נגמרה עד שיקבל המקבל וא"כ לפ"ז גם גבי הפקר אף דלא הוי הזכייה של המקבל מצד הנותן מ"מ לא נסתלק הדבר מן המפקיר עד דזכו ביה ואח"כ דחה שם דגם גבי נתינה כן וכמש"כ. וע' רש"י גיטין דף ט' ע"א גבי אינו חוזר בעבד משמע ג"כ כן דהיכא דלא בעי זכיה גם בשכ"מ תיכף נעשית הפעולה ומ"ש דף ס"ו ע"א דאמר דמתנה ישנה לאחר מיתה והוא תמוה לכא' דהא הטעם דמתנת שכ"מ קני הוא דהוא כמו יורש כמבואר בב"ב דף קמ"ח כו' והיכא דאינו רוצה רק שיהיה בגדר מתנה לאחר מיתה לא מהני כמו גבי כתבו כמבואר דף ט' ע"ב בגיטין וכ"מ וע' ב"ב דף קי"ג ע"ב בתוס' ד"ה או רעה דכ' שם דלריב"ב זה ג"כ בגדר ירושה ושם דף קמ"א ע"ב לריב"ב גם מתנה כן וע' בהל' זכיה ומתנה פי"ב ה"ד וה"ו דפליגי בזה רבינו והר"א ז"ל אי יכול ליתן לשם מתנה ולא ירושה אי מהני. אך באמת כוונת הגמ' גיטין שם היא כך דהיכא דמצד הנותן נגמרה רק המקבל לא זכה בה עד אחר מיתה מהני משא"כ גבי גט דשם הקבלה לא מצד האשה המקבלת רק מצד הבעל המגרש ע' במלחמות גיטין על הך דדף ע"ח ע"א בשם הספרי גבי עד שיאמר לה הא גיטך ולכך ס"ל לרש"י בגיטין דף ט' ע"ב גבי שחרור דאף דאינו יכול לחזור בו גבי תן שטר שחרור זה מ"מ אי מת לא מצי יהיב ליה וכן פסק רבינו והרי"ף ז"ל דגבי תן רק דאינו חוזר בו אבל עדיין לא נשתחרר וע' בזה במלחמות שם ובהך דקדושין דף כ"ג ובירוש' פ"ד דפאה וספ"ה דמעש"ש דרק הראוי ליטול זכה ומוקי להך משנה דכאן דר"ל בעבד של אדון אחר דגם הוא בגדר קבלת שטר שחרור:והנה רבינו בספ"ב מהל' מת"ע פסק דרק מעני לעני וא"כ איך פוסק בהל' עבדים דמזכה לעבד שטר שחרור ומשמע אף ע"י ישראל. אך כך דהנה כ"כ בזה בהל' ערכין דלדידן דס"ל דראשי איברים וכן המפקיר עבדו צריך גט שחרור מה"ת חזינן דהשטר שחרור הוא גדר גירוש בדין ולא קנין ובפרט לשיטת הראשונים דס"ל דלא בעי טבילת שחרור מד"ת ודלא כתוס' יבמות דף מ"ה ע"ב. חזינן דזה הוי דין ומ"מ א"א לאמר דהשחרור והחירות והשטר הוא דבר אחד דהרי אנן פסקינן כמ"ד דכסף גומר וא"כ נמצא דהשטר הוא רק פרטי השחרור ולכך ס"ל לרבי בגיטין דף מ"א ע"ב דהמשחרר חצי עבדו קנה משום דאזיל לשיטתיה שם דף ל"ט ע"ב דכסף ג"כ גומר וא"כ נמצא דזה לא הוי עצם ולכך מהני שיור משא"כ באשה דגירושין וגט זהו חדא מילתא לכך לא מהני שיור ויהיה נ"מ למ"ד חציה שפחה וחציה בת חורין מתקדשת אי יש בה תורת גירושין וע' ירוש' קדושין פ"א סה"א אך שם קאי אחצי עבד וחצי ב"ח:ובאמת עיקר הגדר אי חציה שפחה וחציה ב"ח יש בה קדושין תליא אי הקדושין חלין על הגוף או בעלמא דאם חלין על הגוף הא מ"מ גוף זה יש בו צד עבדות ואי נימא דהוא דין רק דחצי אשה לא מהני זה לא הוי חצי אשה דהא קידש כל האשה וכמש"כ התוס' חולין דף קל"ב גבי מתנות וע' סנהדרין דף פ"ה גבי גנב חצי עבד וחצי ב"ח ואם נימא דצריך שיה' בו גדר קנין ע"ש בתוס' השמטה-ד' שם מביא דתליא בזה וא"כ נמצא דגבי עבד דאין בו הדין דגניבה שוב לא שייך בו הקנין וא"כ הוי כמו שיור וע' במה דס"ל לרבינו בהל' עדות פכ"א ה"ט ע"ש בכ"מ דאינו חייב רק אם מכרו לישראל משום דעכו"ם אינו קונה ישראל קנין גמור ע' גיטין דף ל"ח. וזהו כוונת הגמ' דלא שייר בקנינו ובאמת זה ג"כ המחלוקת דקדושין דף נ"א אי קדושין שאינם מסורים לביאה הוי קדושין אף דזה רק מחמת ספק וע' תוס' בכורות דף כ"ג גבי טומאת משא דמספק לא מקרי אינו ראוי ושם דף ל"ד וביבמות דף ל"ה ע"ב ודף ס"ז ודף צ"ט וכ"כ בזה בח"א ודוחק לאמר דהך ספק א"א שיבורר ולכך באמת אף לרבא דס"ל דלא הוי קדושין מ"מ דין דקנה את וחמור לא שייך כאן כמבואר שם דף נ"א ע"ב וכ"כ בזה בח"א ובח"ג בהל' מת"ע אך באמת לפמש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' זכיה פי"א ה"ו מבואר שם דהיכא דאמר לראובן ולשמעון ולבני לוי הוי כמו שחלקן וע"ש ובתוס' שבת דף ע"א ע"א גבי בחריש ובקציר ובתוס' יומא דף נ"ז ע"ב גבי מדם הפר ומדם השעיר ומנחות דף כ"ב ע"ב וכ"מ בזה ובב"מ דף פ' ע"א גבי מומין ה"נ י"ל דכיון דאמר כלכם ואחת הוי כמי שחלקן:אך באמת כך דע"ש מה שהקשו בתוס' מחייבי לאוין אך ר"ל כך דכיון דקי"ל דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות ואף דחיוב כרת לא בא רק בשעת ביאה וכן אם יקדשנה שחוף אף דלא יהיה בו כלל גדר חיוב כרת וע"כ צ"ל דהיכא דיש על הביאה שלו חיוב כרת א"א לקדושין לחול וס"ל לרבא דקדושין צריכין לחול על גוף זה וכיון דזה הגוף יש בו גדר כרת א"א לקדושין לחול עליו ואביי ס"ל דקדושין לא הוי רק דין וחלין היכא דאיתא וכמו דמבואר בירוש' שם גבי ב' חטאות דהמזבח בורר לו את היפה והך דמעילה דף ז' ובתוס' זבחים דף ע"א ע"ב גבי הך דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מ"מ בנתערב בטריפה אף דע"כ צריך להאכילן לכלבים מ"מ לא איכפת לן וע' פסחים דף פ"ח ע"ב גבי הך דקמי שמיא גליא ובעירובין דף ל"ו בעינן סעודה הראויה מבעוד יום. ויהי' ג"כ נ"מ למ"ד בב"ק דף פ"ו ע"ב דאין לעבדים בושת אם בייש חצי עבד וחצי ב"ח איך הדין אי הוה כמו גבי גניבה בנפש וכן אי בייש אותו לפי משנה ראשונה ביום של רבו דבושת לא שייך בעבד ומ"מ אי נימא דחייב על חצי ב"ח אז אי שייך לרבו ול"ד למצא מציאה ביום של רבו ע' בירוש' דשייך לאדון דכאן בשביל צד עבדות לא היה צריך ליתן לו כלל וע' תוס' ב"ב דף נ"ו ע"ב גבי כופר דחצי ב"ח. עכ"פ אי הטעם דאין גט לחצי אשה משום שיור הא בחצי' שפחה לא שייך זה ואי נימא דהגט הוא עצם הגירושין וכל שהוא עצם א"א לו להתחלק וע' שבת דף פ"ג גבי נדה אינה לאברים וחולין דף קכ"ט גבי מעשה עץ שימש וא"כ לא מהני גם כאן:והנה באמת כ"כ במק"א דגדר זכות לא חל כלל בעבד כיון דהוא משתנה עי"ז לדבר אחר כמבואר בקדושין דף ס"ב ע"ב ונזיר דף ס"ב ע"ב שאין נפשו קנויה לו ר"ל שאינו כלל במציאות ומה שייך בו גדר זכות וחיוב אך הא דאמרינן בכ"מ זכות הוא לעבד לא ר"ל על זה הפרט רק על המציאות והנה זה ודאי לפ"מ שאבאר לק' דיש נ"מ בין גט לקדושין דגבי גט כיון דהוא בע"כ המציאות של גירושין קודמת לקנין הגט משא"כ בקדושין דמדעתה ומרצונה קנין המעות קודם להקדושין והקדושין לא מחמת קנין רק מחמת דין וזהו כוונת הגמ' בקדושין דף ג' ע"א אשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה ור"ל כך דהקיחה שלה רק בדין כסף שיש בו שו"פ וא"ד לע"ע דצריך קרא למעט שם דף ח' דזהו בגדר קנין ושם הוא בגדר דין וע' בתוספתא פ"ג דקדושין דצריכה דוקא לקנות הדבר מתחילה ולק' אבאר זה וגבי עבד כיון דקי"ל דגיטו וידו באין כאחד א"כ ודאי הקנין בשטר בא אחר השחרור ובזה א"ש קושית הירוש' דאיך זכין לעבד כיון דקי"ל דמעשר לעני לא והשליח אינו בגדר זה אך כיון דאין זה זכות לזה כמש"כ לעיל רק דהוא דרך כלל דגדר שחרור הוא זכות ויכולים אחרים לקבלו ונעשה השחרור בגדר דין וגרות ולשחרור דעבד א"צ דעת כמבואר יבמות דף מ"ח וממילא נשתחרר. אבל באומר תנו אף דא"י לחזור בו זה רק מנתינת הדבר ובזה אין שייך לאמר מעני לעני דהנתינה והזכיה לא הוי בגדר שחרור ולכך אם מת א"א ליתן לו:ובאמת הטעם מהא דמבואר בכ"מ דאין גט לאחר מיתה ע' רש"י גיטין דף ס"ו ע"א משום דכבר זכה בה יבם וגם י"ל דגט לא הוי רק לא"א וזו כבר אינה א"א וגם משום דפקע כח הנותן ע' רש"י גיטין דף ט' ע"ב ויהי' נ"מ גבי גט שחרור לרבי דס"ל דמהני לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך אי חל הקנין לאחר מיתת האדון אי הוי משוחרר אם הטעם משום דאין שחרור חל לאחר מיתת האדון לא מהני ואי משום דאינו שלו לא שייך זה ובאמת הא צריך ליתן השטר שחרור לו או לאחר ומדברי התוס' קדושין דף ס"ג משמע דכבר מסר לו השטר שחרור וע"ש דף כ"ג במה דס"ל לרשב"א דצריך שיבוא גט שחרור לרשות שאינו שלו ור"ל דס"ל דמתחילה צריך שיקנה הגט ואח"כ נשתחרר וזה א"א ע"י עצמו אבל אי נימא דמתחלה נשתחרר ואח"כ קונה הגט כמו גט אשה אין נ"מ לנו וע' בר"ן פ"ב דקדושין גבי אפוטרופוס ובגיטין דף י"ב ע"ב אי בעי זריק ליה גיטיה ע"ש ברש"י ובתוס' קדושין דף כ"ג ע"ב דזהו בגדר יד ובאמת איך שייך כלל גדר ד' אמות גבי עבד דקודם שנשתחרר מה שייך בו קנין וע' ירוש' גיטין פ"ח דר' יוחנן ס"ל דקרוב לו בקנין ד' אמות לא שייך לא במתנה ולא במציאה ואף דהא מבואר בב"מ דף י' דגם קטנה יש לה ד' אמות גם במציאה ובדברי ה"ה ז"ל בהל' גזילה פי"ז מש"כ שם דמתנה גרע לענין ד' אמות וע' בדברי רבינו בפ"ד מהל' זכיה דגם במתנה שייך קנין ד' אמות:אך באמת כך דקנין ד' אמות יש בו ב' גדרים א' מה שהוא קונה הד' אמות וממילא כל שיש שם ה"ה שלו והב' שכל דבר שיש בתוך ד' אמותיו ה"ה שלו והנה נ"מ דהיכא דהדבר היה מונח שם קודם שבא לתוך ד' אמות ובזה פליגי ר"י ור"ל בירוש' דזה ודאי אם הוא עומד וזרקו לו מציאה או מתנה בתוך ד' אמות דקנה לכ"ע דכיון דהד' אמות כבר קנה ממילא קונה מה שבא לשם אח"כ אך ר"ל ס"ל דאף אם המציאה היתה מונחת שם ואח"כ בא הוא לתוך ד' אמות קנה ג"כ וע"ז פליג ר' יוחנן:ובזה א"ש מה דהקשו בב"מ דף י' רק לר"ל משום דשם איירי דקדמו המציאה והפאה לביאתו לד' אמות וע' תוס' ב"מ דף צ"ט ע"א ד"ה כיון ותוס' קדושין דף כ"ה ע"ב גבי סימטא וכן גבי גירושין דקרוב לה דהא באמת בגמ' שם דף ע"ז ע"ב אמר דגבי חצירה רק משום דגיטה וחצירה באים כאחד ואף דחצירה משום ידה אך נ"מ חדא דפירות של חצר זה הוי כמו עצם וכע' שכ' הרשב"ם בב"ב דף נ' ע"א גבי כקה"ג וב"מ דף ק"ד ע"ב גבי כחשא וע' בחולין דף קל"ח גבי גיזה וכ"כ בזה בהל' מת"ע וגם כיון דמ"מ הקנין הוא ע"י חצירה לא עדיף מפירות וע' בירוש' כתובות פ"ד גבי מציאה ע"י חצירה אי הוי כמו פירות או מציאה ובזה י"ל מה דס"ל לרש"י סנהדרין דף ע"א דמתנה שנתן אחר לאשה שייך להבעל הכל והוא תמוה מהך דכתובות דף צ"ה ע"ב וע' תוס' קדושין דף כ"ד ע"א וצ"ל דנ"מ בין היכא דבא לידה או ע"י חצירה וגם ביד גופא יש נ"מ בשנתן לתוך ידה או שקבלה היא וזה אי הוי בגדר קנין או בגדר גוף ע' תוס' כתובות דף ל' ע"ב וב"ק דף כ"ט ע"ב מחלוקת רש"י ותוס' בזה וכע' הך דזבחים דף ט"ו דעביד מעשה אצטבא ובגטין דף ע"ח דערנק לה חרצי ותוס' שבת דף ד' ודף ו' גבי מושיט וע' תוס' כתובות דף ל' ע"ב דהיכא דהוא מניח לעשות לו איזה דבר מה נקרא אי הוא עושה או כמו ששניהם עושים וגבי גט בעי רק שהבעל יעשה גם בקבלה שלה ואח"כ תטלנה כמבואר בגיטין דף ע"ח ע"ב ולק' אבאר זה. עכ"פ אי מת קניא להחצר שיהא שלה בשעת הגט וכן לד' אמות וא"כ נמצא דלא קדמתה היא להגט בהמקום וע"ז קאמר ר' יוחנן בירוש' שם. דבמתנה ומציאה בכה"ג לא מהני ומשום דבעי דיהא החצר והד"א שלה ואח"כ תבוא לשם המתנה ויהא נ"מ להך דגיטין דף ט' ובירוש' שם גבי עצמך ונכסי קנוין לך דאם נתן השטר לתוך ד"א שלו דלא קנה הנכסים אך מ"מ זה י"ל רק גבי אשה דיש לה יד בפ"ע ושייך בה גדר קנין אבל גבי עבד מה שייך בו קניית הרשות קודם ואם קנה הוא לצורך רבו וע' בירוש' פ"א דקדושין דמבעי ליה שם אם עבד הגביה מציאה ע"מ שלא יקנה רבו אי לא קנו תרווייהו או קנו ואי נימא דהד' אמות קנה העבד לצורך רבו א"כ הוי כמו שקדם הבעל בגיטין דף ע"ח וע' בזה בהל' גירושין פ"ה הט"ו וב"מ דף צ"ט ע"א גבי ע"י עבדו ודף צ"ו גבי צא והשאל עם פרתו וע"כ צ"ל דבעבד לצורך רבו לא תקנו קנין ד' אמו' וע' בערובין דף ל"ח ע"ב גבי הך דר' יוחנן ב"נ אי קני גבי ישן ושם דף נ"א ע"ב גבי אמר לעבדיו וע' גיטין דף כ"ג גבי עבד אי יכול שיהיה שליח ולא הביא מהך דתרומות פ"ג דיכול לאמר לעבדו שיתרום תרומה וע"כ משום דהא מבואר בתוס' פ"א דתרומות הובא בהל' תרומות פ"ד הי"ב דעבד תורם ע"מ שהוא אוכל בלא דעת האדון וע' ירוש' פסחים פ"ח דהוי שם בעיא אי עבד יכול להקדיש פסח שלא מדעת רבו אך באמת גבי הך דתרומה מה ר"ל אי מחמת עצמו לכך יכול לתרום או דמסתמא ניחא להאדון ובפרט למה דקי"ל דיכול הרב לאמר לעבד עשה עמי ואיני זנך וע' עירובין דף פ' אי נשים מערבין שלא מדעת בעליהן ותוס' שם דף ע"ט ע"ב ד"ה וע"י שכ' שם דמסתמא תיקנו להו רבנן זכיה לעירוב וה"נ י"ל לענין ד' אמות וע' תרומות פ"ז ה"ג גבי המאכיל את עבדיו תרומה דמבואר שם בירוש' דאם הי' לו נכסים צריך לשלם העבד הקרן והחומש וכן אם נשתחרר והנה אם כבר שילם האדון הקרן דהוי בגדר גזל ואח"כ נשתחרר והעב' צריך לשלם עבור כפרה קרן וחומש איך יהי' הדין כיון דכבר שילם הבעה"ב הקרן בתורת גזל ולר"ל דס"ל בירוש' שם פ"ו גבי גזל תרומה מאבי אמו כהן ומת דא"צ לשלם לשבט או אף לר' יוחנן דס"ל דאם נפלה לו תרומה מאבי אמו כהן ואכלה דצריך ליתן קרן וחומש לכהן והכהן צריך ליתן לו דמי תרומה הכא מאי למי שייך הקרן שכבר שילם בעה"ב דהא להעבד א"צ ליתן כמו גבי פועלים המבואר שם פ"ו דשם מחויב ליתן להם מזונות אבל כאן יכול לאמר לו עשה עמי ואיני זנך וע' גיטין דף נ"ח ע"ב גבי הך דגידל בר רעילאי דמבואר שם ברש"י דאם לא היו תובעין אותם עוד הפעם מס דהיו צריכים לשלם לו וע' תוס' ב"ק דף נ"ח וכ"מ:ובאמת בעיקר הדין דפורע חובו של חבירו אי באמת ע"י הפירעון של זה פקע השעבוד או רק דמן הסתם לא יתבע אותו המלוה עוד הפעם אבל השעבוד לא פקע וע' בע"ז דף ס"ג גבי הך דאומר אדם לפועליו צאו ושתו כו' ואני פורע ובירוש' ספ"ו דדמאי ופ"ב דקדושין משמע דמפרש דהך ואני פורע ר"ל שהוא יפרע להפועל והיינו שהפועל משלם כעת משלו ואח"כ הוא משלם להפועל וע"ש דהוי פלוגתא אי החנוני הוי שליח או דהפועל מזכה לבעה"ב ואף דכעת משלם הפועל מ"מ לא פקע השעבוד מהבעה"ב דאל"ה הוא משלם להם רק דמים שהוא חייב להם מה שהם שילמו בעבורן וע' בירוש' כתובות פי"ג ה"ב ופ"ד דנדרים דמפ' הך דמקריב עליו קיני זבים דר"ל דישראל אחר יכול להביא הקרבנות בשבילו והטעם דא"צ לזכות לו דמחוסרי כפרה א"צ דעת:וזה ר"ל ג"כ הירוש' פסחים פ"ח גבי אתנן דלכך אין על הפסח שם אתנן אף אם נימא דיוצא לחולין וחוזר וקדוש שלא נכנס לתוך ידה כלום וזה תליא אי יוכל למנות אחר שלא מדעתו על פסחו ואף דקי"ל בנדרים דף ל"ו דלא עשה ולא כלום זה רק שהוא בעצמו אינו נמנה אבל היכא דגם הוא בעצמו נמנה שפיר מהני וע"ש בירוש' רפ"ח ובאמת יהי' נ"מ להך דין דהממנה זוכה על פסחו אם ר"ל דלא זכתה כלל בהפסח וא"כ צריכה לעשות פסח אחר או ר"ל דזכתה ומ"מ לא הוי אתנן וע' בלשון רבינו בהל' אסו"מ פ"ד הט"ו דכ' שם מחמת דכבר זכה בהם גבוה משעת הקדש ול"ד להך דהי"ב שם משום דכ"כ במק"א דכיון דהא דיכולה להמנות הוי חידוש שחידשה התורה כמבואר בפסחים דף צ' שיהי' יכול להמנות על פסח משא"כ כאן דאם נימא דהוי מינוי שוב יפסול מפסח לא מהני וגם הא התוס' בע"ז דף ס"ג כ' דאתנן לא אסור רק המבורר בשעת ביאה וכאן כיון דקי"ל דיכולין למשוך ממנו עד שעת שחיטה א"כ לא הוי מבורר בשעת ביאה וגם אם תמשוך ואח"כ תמנה עוד הפעם יהי' בגדר שינוי אתנן וחליפין וזה ר"ל בירוש' שלא נכנס לתוך ידה כלום פי' שאין לה בו חלק ברור וע' בסנהדרין דף ע' ע"ב גבי בן סו"מ דכ' שם רש"י ז"ל גבי אכל בחבורת מצוה כגון פסח והנה לפ"מ דקי"ל דצריך דוקא שיקנה בשר ואיך משכחת לה וע"כ דכיון דכ"ז שלא נשחט יכול למשוך נמצא דעיקר הקנין חל בשעת שחיטה והוי זה בגדר בשר וכ"כ בזה בח"א דהא בן סו"מ אינו חייב עד שיאכל נא וא"כ אינו שומע בקולו של מקום וצ"ל דכיון דבאמת א"ל קנין דהא המעות הם גנובים וכמו דאמרינן בפסחים דף מ"א דהיכא דאוכל קודם הזמן אינו עובר משום ב"ת נא ה"נ י"ל אם אוכל מפסח שאינו שלו שוב לא עבר על נא ובהל' ק"פ אבאר זה:גם י"ל דכאן קנה המעות בגדר קלבד"מ ע' ירוש' ב"ק פ"ג אי חייב כופל אפי' בגניבה ראשונה. וכן י"ל בהא דאמר ומקריב עליו קיני זבים כו' דכיון דקי"ל דאין הקינים מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן וכאן לא שייך לקיחת הבעלים כיון דלקחן אחר וא"כ רק בעשיית כהן ולכך הוה כמו שלא נכנס תחת ידו כלום וגם חטאות ואשמות דמוקי בגמ' דילן במצורע ר"ל במצורע עני דמביא קן ובמק"א אבאר זה:וכן במה דמבואר בנדרים דף ל"ג ובירוש' פ"א דשקלים דיכול לשקול עבור חבירו מה ר"ל אי דמיירי דמזכה לו השקל או די במה ששוקל לשמו וכבר הארכתי בזה בהך דערכין דף כ"א במחלוקת דשמואל ועולא ובתמורה דף יוד במד"א שם שאחרי' הפרישו לו הקרבנות אם ר"ל שהקנו לו הבהמה או הקרבנות וכמו בהך דנזיר דף כ"ד ונ"מ ג"כ למ"ד אשם צריך דעת או ר"ל שיתרצה או צריך שידע וכן אמאי לא מוקי הך דתמורה דף י' הנ"ל דמיירי באשם נזיר טמא דמבואר בכריתות דף כ"ז ובירוש' פ"ד דנזיר דבא על הבטלה ובזה די שלא מדעת:וכה"ג י"ל לשי' הירוש' דהך אשם דנדרים דף ל"ה ע"ב קאי אאשם נזיר טמא. עכ"פ גבי מאכיל עבדיו כיון דהוא צריך לשלם דמי תרומה למה לא נימא דכשישתחררו דצריכין לשלם קרן וחומש והי' יכולין למכור כיון דכבר שילם האדון בעד התבואה וגם אם האדון יכול אח"כ ליטול מהם הדמים ששילם וע' בירוש' ב"ק פ"י גבי הנתפס על חבירו אי צריך חבירו לשלם לו ובכתובות שם ובאמת זה רק היכא דע"פ דין א"צ לשלם עבורו אז צריך חבירו לשלם לו דאל"כ ל"ל קבלת אחריות גבי המוכר קרקע לחבירו ונטלו בע"ח תיפוק ליה דהא נתפס על חבירו צריך לשלם וע"כ משום דכיון דע"פ דין צריך לשלם לכך צריך קבלת אחריות:וזהו ג"כ ר"ל הגמ' ב"ק דף קי"ג ע"ב בר מתא אבר מתא מיעבט ע"ש ברש"י וע' גיטין דף מ"ד וחולין דף קל"א גבי הרי שאנסו דאמר שם דאשתרושי הוא דקמשתרשי ליה ר"ל דהוי כאילו הטבל הוא אצלו. אך גבי עבד כיון דאינו מחויב ליתן לו לדידן דיכול הרב לאמר לעבד כו' לא שייך זה ואף די"ל דכ"כ דלא אמר לו זה מחויב ליתן לו וכ"כ בזה בח"ב על הך דערובין דף ס"ה דהיכא דמצי לסלק להשוכר אי יכול המשכיר להשכיר לאחר כ"ז שלא סילקו וע' כתובות דף נ"ח ע"ב ודף ע' ע"ב אי אמרינן מתוך שיכול לאמר כו' אך בגיטין דף י"ב ע"ב משמע דאף אם לא אמר מ"מ חל ההקדש על הידים וע' רש"י ב"מ דף ו' גבי הקדישה ע"ש דס"ל לרש"י דהיכא דמצי למתפיס חל ההקדש ובירוש' פ"ח דכתובות. אך באמת שם אין הפי' כן ואכמ"ל. עכ"פ תשלום שמשלם הרב בשביל לקיחת התרומה אי צריך אח"כ לשלם לו וע' ב"מ דף ל"ג ע"ב גבי הך דאמרינן דהכפל שייך להשומר היכא דשילם ובירוש' שם אמר הטעם למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך אך זה תליא אי מה שהגנב משלם אח"כ לשומר אי משום שהקרן שייך לו או משום שצריך לשלם מה ששילם עבורו וזה תליא בהך דב"ק דף ק"ח ע"ב גבי הוכר הגנב ע"ש מי הם בעלים דיליה:וכן נ"מ גבי עדות אי אזלינן בתר עדית דשומר או דגנב וע' תוס' ב"ב דף מ"ז גבי ערב ובאמת מה שהגנב משלם לשומר זה לא מקרי גנב כלל רק גדר חוב ובאמת כל התשלומין שהשומרין משלמין אם הם משלמין עבור עצמן או בעבור הדבר ובדברי רבינו בהל' נ"מ פ"ה ה"ח מבואר דשומרין גביתם שהזיק משלמין מנכסיהן ולא מגופו דישלמו אח"כ להבעלים וראיה לזה מה דמבואר בב"ק דף מ' ע"ב דהשומר הוי מודה בקנס אי הוי מודה ומה שייך זה למודה בקנס כיון דהוא רק חייב לשלם לבעלים הפסדם ע"י פשיעתו וע"כ דהוא בעצמו משלם להניזק והא דאמר שם מעריקנא ליה לאגמא זה ר"ל דרק כשהשור ישנו אז מוטל על השומר לשלם וגם נ"מ דלא משלם רק ח"נ וכפי שויו של השור וע' מש"כ רבינו בהל' נ"מ שם הי"ב דכשאין להם לשלם אז גובין מן השור אך י"ל דזה הוה גדר שעבודא דר"נ כמבואר בגמ' שם:וכן בהך דין דבעלים משלמים את הכופר אי ר"ל בשבילם או בשביל השור ע' רש"י נזיר דף ב' ע"א גבי מלאכת בהמתו בשבת וזה תליא ג"כ במה דפליגי ירוש' וגמ' דילן אי יש כופר בצרורות ע' ירוש' רפ"ב דב"ק דיש כופר ובגמ' דילן דף מ"ד ע"ב מבואר דאין כופר וזה דהא דאמרינן כחו כגופו ע"ש ב"ק דף ג' וכ"מ זה רק היכא דגוף האדם חייב גם כחו חייב או היכא דגוף הבהמה חייבת גם כחה חייב משא"כ גבי כופר כיון דהחיוב על האדם ואין כחו של בהמה נחשב לחייב עליו האדם והירוש' לא ס"ל כן דרק החיוב הוא בשביל הבהמה ולכך חייב בכחה ג"כ וע' בירוש' שם פ"ד דלר' יהודה אם המית ואח"כ הפקיר דהוי מחלוקת אי צריך לשלם הכופר וזה תליא ג"כ אי בא ע"י בהמה או ע"י עצמו:ובאמת הא דאמרינן בב"ק דף מ"א ע"ב הביאו לב"ד וישלם לך ע"ש בתוס' לכא' ג"כ תליא בזה אך באמת נ"ל דהגמ' לא מקשה שם רק דא"א שהתורה תחייב על תם כופר כיון דאין מציאות לגבות משא"כ למסקנא דמשכחת במתכוין כו' או בהודאה א"כ שפיר יש מקום שיכול לשלם כופר שוב חייב אף היכא שאין ממה להשתלם וראיה לזה דהא מבואר בב"ק דף כ"ו ע"א דאף שהשור בסקילה מ"מ צריך לשלם כופר והא אף לר' טרפון אינו משלם רק מגופו כמבואר שם דף י"ח ע"ב וע"כ דבאמת כופר הוא תשלום דהבעלים ולא מכח השור כלל וע"ש ט"ו ודף מ"ח ע"ב ובמק"א אבאר זה:עכ"פ כל התשלומין והחיובין הבאין ע"י אחר הוי פלוגתא אי החיוב הוא על עצמו או ע"י אחר אך גבי עבד כיון דקי"ל דיד עבד כיד רבו הוי כמו עצמו ע' ב"מ דף צ"ו ודף צ"ט ובמנחות דף ס"א ע"ב ודף צ"ג ע"ב וא"כ איך שייך ד' אמות גבי עבד לזכות בגט שחרור הוא ד"א שייכין לאדון ע"י העבד והוי כקדם הבעל ושוב לא יזכה העבד וצ"ל דכיון דד' אמות הוי בגדר חצר ועבד עצמו הוא גם כן בגדר חצר וכיון דקי"ל דחצר מהלכת לא קני רק בכפות וישן לכך לא קנה העבד הד"א לצורך האדון ולכך כשזרק לו הגט שחרור אז בא לו ד"א וע' בירוש' גיטין פ"ו ה"ב דמשמע שם דר"י באמת לא ס"ל דין דד' אמות רק פישוט ידים וע"ש פ"ח ה"ב ובתוספות שם והא דמבואר שם בירוש' דשליח א"ל חצר הוא ג"כ מחמת זה הטעם דלענין זה יש עליו שם חצר מהלכת דעיקר הדבר בא ע"י שליח והשליח הוא מהלך וכע' הך דקדושין דף מ"ד ע"ב ע"ש:והנה גבי גט זה ודאי דבשעת הגירושין צריכה ג"כ לקנות את הגט רק אם נתינת הגט הוא לגירושין או קבלת הגט זה תליא בהא דגיטין דף ע"ח ע"א אי צריך ליתן לה הגט דוקא בשעת הגירושין או לא וגבי קדושין רק משום שתיקה דלאחר מתן מעות ע' קידושין דף י"ב ע"ב אבל בל"ז הוי קידושין וע' מש"כ בזה בהל' אישות פ"ג ה"ח דהיכא דהוי קידושי טעות אי צריך ליטול ממנה הקדושין ולקדשה עוד הפעם. והנה קנין הגט אף דהוא תלוי בהגירושין מ"מ בהפעולה הגירושין קודמין וראיה מהן דהאשה כותבת את גיטה והטעם דאקנויי אקני ליה רבנן כמבואר בגיטין דף כ' וזה ודאי דכ"ז שלא נתן לה הגט לא קנהו הבעל ואח"כ קונה היא מן הבעל וא"כ נמצא דגדר פעולת הגירושין קודם להקנין וע' בנדרים דף מ"ח גבי קני ע"מ להקנות ובגיטין דף ל' ע"ב שהק' ברש"י הא מיחסר משיכה שברשות ישראל הוא ואף דעדיין לא זכה בו הלוי בתורת קנין ואינו יכול לזכות ע"י עצמו ע' ב"ב דף פ"ה ותוס' וירוש' פ"ד דפאה וב"ב דף ע"ט ע"ב וצ"ל משום דמבואר בבכורות דף י"ח ע"ב דאקנויי אקני ליה מקום בחצירו ע"ש בתוס' וה"נ כן גבי מעשר וע' בחולין דף קמ"ב ע"א גבי הך דלוי בר סימן ע"ש:והנה אנן קי"ל דגבי גירושין לא מהני תכ"ד כמב' בב"ב דף ק"ל והטעם דאף דעל הנתינה יכול לחזור בו אבל לפמש"כ דהגירושין קודמין להקנין בפעולה והגירושין הוא גדר כריתות ע' רש"י כתובות דף ג' ע"א אף דזה מכאן ולהבא מ"מ נפסקה האישות וע' רש"י קדושין דף ט' ע"ב דיש על המגרש ג"כ שם מקנה ושם דף ב' ע"ב וכן מיתה אי הוא גדר הפקעה או גדר הקנאה ע"ש דף ב' ודף י"ג ע"ב ע"ש בתוס' גבי מיתת הבעל ובתוס' יבמות דף נ"ד ע"ב דהק' שם ל"ל קרא לקרובים דאסורים לאחר מיתה ובאמת הפקעה דשארות כמבואר ביבמות דף נ"ה ע"ב הוי הפקעה ולא קנין לשארות באה מחמת נשואין כמבואר בסנהדרין דף כ"ח ע"ב ותוס' יבמות דף נ"ז ע"ב ולכך חיוב שריפה וגבי חמותה פקע לאחר מיתה לחד תנא ביבמות דף צ"ד ע"ב ודף צ"ח ע"ב וכ"מ ויהיה כרת נשארה דלא כרש"י סנהדרין דף ע"ו ע"ב:ובזה י"ל דגם מן האירוסין לא יהי שריפה רק כרת וע' תוס' יבמות דף ג' ודף צ"ז ע"א וברש"י סנהדרין דף נ"ג ע"א ד"ה בין באישות הוי ג"כ משעת אירוסין וע' קדושין דף ו' ע"א הרי את אשתי כו' ושם דף ע"ח ע"א דפליגי רש"י ותוס' אי אישות הוי דוקא נשואין או אפילו אירוסין ויהיה נ"מ להך דין דמלך לא יהי' לו יותר מי"ח נשים כמבואר בסנהדרין דף ב' כו' וע' בדברי רבינו פ"ג מהל' מלכים ה"ב דנקט שם ואם הוסף אחת ובעלה דמשמע רק לאחר ביאה אך י"ל דקאי גם אפלגש דהוי בלא קדושין ובלא כתובה כמש"כ שם בפ"ד ובאמת נ' דהך ובעלה קאי אף אם בעל אחת מאותן שהיו לו מתחילה דכיון שהוסיף אחת שוב הוי י"ט נשים וכולן אסורות וכה"ג כ"כ בח"א בהל' אסו"ב גבי הך דכה"ג אסור ליקח ב' נשים ולכך נקט בעל ובאמת תיכף כשקידש נאסר עליו לבעול את כולן ורבינו ז"ל מפרש הא דמבואר בסנהדרין דף כ"ב ע"א שהרי התירו ליחד לא ר"ל כרש"י משום יחוד דפנויה רק דכיון דס"ל דגם פלגש אסורה ביותר מי"ח וא"כ כשיבוא עליה תיכף הוי חייבי לאוין וזה ר"ל התירו ליחד עם חייבי לאוין ומה דהקשו על רבינו דכיון דס"ל דפלגשים הוי ג"כ מן המנין ופלגשים בלא קדושין הן למה לא גירש אחת מן הפלגשים ובפרט אותן שהיו אסורות לו ע' תוס' גיטין דף ו' ע"ב ובירוש' פ"ב דסנהדרין שם:אך באמת כך דכיון דהוא בלא קדושין מה שייך גירושין רק דשוב אינה מיוחדת לו וכע' דאמרינן בסנהדרין דף נ"ח ע"ב גבי ב"נ שייחד שפחה לעבדו ומאימתי התרתה משתפרע ראשה כו' וזה שייך רק היכא דמותרת אח"כ להדיוט אבל זו כיון דאסורה מחמת שרביטו שוב לא שייך התרה ונשארה מיוחדת לו ועולה בחשבון ובמק"א אבאר זה וע' נדרים דף ס"ז ע"ב גבי הויה וכתובות דף נ"ג ע"ב דהוי שם בעיא דלא איפשטא. נמצא כך דבקנין הנשואין המיתה עושה רק הפקעה וכן הגירושין ובקנין האירוסין עושה ג"כ גדר הקנאה ולכך נשאר בזה גם לאחר מיתה כיון דהוא גדר קנין ובפרט לפמש"כ בח"א דקנין הנשואין הוא דבר נמשך בכל יום ויום וכיון שמת או גירש פסק משא"כ בקנין האירוסין. וכע"ז ר"ל ג"כ התוס' גיטין דף מ"ב ע"ב ד"ה מעוכב גט שחרור שכ' לחלק בין מעוכב ע"י הפקר דאוכל בתרומה לחצי עבד וחצי ב"ח והוא תמוה דזה ודאי אינו אוכל כמבואר בתו"כ פ' אמור ובירוש' ספי"א דתרומות אך כך דהיכא דהוי בגדר שחרור ע"י דין כמו ראשי איברים לדידן או פדיה בכסף לר"ש שם דף ל"ט ע"ב זה ודאי יש בו צד שחרור וזה תליא בהך דנדרים דף ס"ח ע"א ובזבחים דף ק"י ע"א אי מיקלש קליש או מיגז גייז ור"ל אם יש בו צד חירות לגמרי וצד עבדות לגמרי או רק דקליש וע' יבמות דף נ"א כה"ג גבי גט ומאמר ושם דף כ"ז ע"ב וכן ר"ל בהך דמנחות דף מ"ז ע"א ויבמות דף ק"ד ע"ב בהך מחלוקת דשני דברים המתירים אי כ"א עושה פעולה בפ"ע או לא וזה תליא בהך מחלוקת דאביי ורבא במנחות שם גבי קדיש ואינו קדיש ע"ש בתוס':

30 בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר פתח ↗

הג"ה אפי' היתה מיוחדת כו' ע' תו' גיטין ו' ע"ב ד"ה זבוב משמע דמ"מ אם זינו עם אחר לא היה דרכם להחזיר ולדינא מבואר מדברים כפסק הש"ע:

31 חכמת שלמה על סנהדרין פתח ↗

שם לא שער בית השחי ולא בית הערוה כו' נ"ב צ"ע איך נפרש אם נאמר שלא היה להן שערות כלל א"כ להאי תנא דדריש בנזיר פ' ג' מינים לא ילבש גבר שמלת אשה אמגלח שער בית השחי ובית הערוה דלוקה משום דדרך נשים הוא לגלח משום ניוול כמו שפירש"י התם א"כ ש"מ דיש להן שערות ודוחק לומר דאיירי הקרא אחר חורבן דוקא. ועוד סימן גדלות שהעיקר תלוי בשערות וכי לא היה באותו הזמן וא"ל שהיה להן וגילחו א"כ מאי מקשה מתמר הלא מסתמא הבתולות לא גילחו וק"ל אלא נראה שהיה להן שערות אבל מעט מזער שלא נמאסים לתשמיש וממילא לא היה ראוי להסתכן וק"ל. ולאחר שגבהו נתרבה עד שהיו דומים לערלות שיש כאן מקום להסתכן וכן איתא בפ' במה אשה שדורש מקרא דגבהו בנות ציון מאי דכתיב פתהן יערה מלמד שנתמלאו שערות כיער כדי שיהו נמאסין לתשמיש משמע דנתרבה שערותן וק"ל שוב אחרי כתבי מצאתי בפ"ק דגיטין בגליון תו' גבי פלגש בגבעה ממש כדברי תהלה לאל:

34 הגהות יעב"ץ פתח ↗

ד"ה שלש וכו' בסדר עולם אמר דאותו יום דפלגש בגבעה. נ״ב לא מצאתי זה בס"ע שבידינו וגם לא אדע המכוון בלשון זה של תוס' דאותו יום דפלגש בגבעה על איזה יום. ועמ״ש בספרי אם לבינה בעז"ה:

35 פני יהושע פתח ↗

תוספות בד"ה ערבתם פי' בקונטרס עירובי חצירות ואין נראה אלא כמו שפירש בקונט' כו' דרישא בערובי תחומין כו' עכ"ל. ולפ"ז קשיא לשון רש"י אהדדי אמנם לענ"ד נראה ליישב דקשיא לי עוד למה הוצרכו ליתן טעם דבערובי תחומין צ"ל עם חשיכה ולא ספק חשיכה משום דחמיר טפי ואסור לערב בין השמשות דהוי כמתקן ות"ל דבלא"ה צריך לשאול על ערובי תחומין עם חשיכה דוקא דרוב ערובי תחומין מניחין עירובן בסוף התחום דהיינו ב' אלפים אמה וכל שיעור בה"ש אינו אלא שיעור אלף ת"ק אמה כדאיתא בטוא"ח וש"ע סי' רס"א וא"כ היאך ישאל בניחות' ערבתם עירובי תחומין כיון שאין עוד שהות בדבר אע"כ דעיקר השקלא וטריא בפ' במה מדליקין היינו לענין דינא דמשמע מלשון המשנה דספק חשיכה אסור לערב ומוקי לה בע"ת משום דחמיר אבל לענין השאלה בתוך ביתו אפילו עם חשיכה לא שכיח כיון שאין שהות בדבר וכ"ש דא"צ לאמרו בניחות' כיון שהוא עם חשיכה והשעה עוברת אלא דעיקר השאלה הוא על ערובי חצירות שצריך לרוב בני אדם משא"כ בערובי תחומין לא שכיח כלל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכמ"ש נראה להדיא מלשון הטור א"ח סי' ר"ס ורס"א ומל' הש"ע שם ומל' הט"ז וא"כ לשון רש"י מדוקדק היטב דלענין השאלה דאיירי הכא ודאי לא קאי אלא לענין ערובי חצירות והא דמוקמינן בפ' במה מדליקין היינו לענין דינא דאסור לערב בספק חשיכה ועי"ל דלמאי דקי"ל הלכתא כר' דכל דבר שהוא מצוה לא גזרו בין השמשות א"כ מותר לערב ערובי תחומין ספק חשיכה כיון דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכן משמע להדיא בפ' בכל מערבין והא דבמה מדליקין אתיא אליבא דרבנן וכ"כ התוספות י"ט שם ואם כן דברי רש"י ז"ל כאן אליבא דהלכתא ודו"ק כי נכון הוא:

1 אפילו קן קולמוסא - לא דמי לסומא דפסול להביא גט בפרק שני לקמן גיטין דף כג.:

2 השתא הוא בבית כו' - לא בעי למימר דאפי' נכנס ויוצא בבית קאמר דיוצא ונכנס משמע למקום שהסופר כותב:

3 בבל רב אמר כא"י - ממדינה למדינה בבבל פליגי דבאותה מדינה מודה שמואל דאין צריך דאף ע"ג דאמר בגירסייהו טרידי היינו לומר דלא חשיבי יותר משאר חוצה לארץ ומבבל לא"י נמי לא איירי דהיינו פלוגתא דר' אביתר ורב יוסף בסמוך:

4 מכי אתא רב לבבל - פ"ה והרבה ישיבות וקשה דא"כ מאי פריך ממתני' דמעכו לצפון שנישנית קודם שבא רב לבבל ומפרש ר"ת מכי אתא רב לבבל והורה לנו שמימות יכניה שגלו עמו לבבל החרש והמסגר דינה להיות כא"י לגיטין וכן מפרש בריש בכל מערבין עירובין דף כח. ובסוף מרובה ב"ק דף פ. ולא גרס אמר רב: הונא אמר רב שרב עצמו לא היה אומר מכי אתא רב לבבל ויש מפרשים מכי אתא רב לא רב ממש אלא כלומר רבנים ובעלי תורה:

5 ומבי ארדשיר לאקטיספון לא מצריך - וא"ת מארדשיר לאקטיספון נמי לגזור מוליך אטו מביא כדאמרינן לעיל וי"ל דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא לכ"ע לא גזרינן מוליך אטו מביא ונראה דארדשיר בבבל דאי בשאר חו"ל היכי בעי למימר נימא קסבר לפי שאין בקיאין לשמה והני גמירי מה מועיל דגמירי הא חיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו ואקטיספון על כרחי' לאו מבבל דאי מבבל אקטיספון נמי גמירי ומאי קאמר הני לא גמירי ועוד דבלא אזלי לשוקא נמי אמרינן לעיל לרב דקיי"ל כוותיה באיסורא דשכיחי מתיבתא אלא ודאי ארדשיר בבבל ואקטיספון לאו מבבל והוי ממדינה למדינה ואין עדים מצויין לקיימו אי לאו דאזלי לשוקא והשתא פריך שפיר. והא רבה אית ליה דרבא ואמאי לא מצריך מארדשיר לאקטיספון כיון דאין עדים מצויין לקיימו ואע"פ שהיו סמוכות זו לזו ולא היה אלא דגלת מפסיק ביניהם כדאמרינן בפ' כיצד מעברין עירובין דף נז: מ"מ חשיבי כשתי מדינות כמו עבר הירדן שחלוק מא"י לענין חזקה לפי שירדן מפסיק ואין זה אקטיספון דאמרינן בפ"ק דיומא דף י. רסן זה אקטיספון דההוא מא"י הוה כדכתיב רישיה דקרא מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה כו' בראשית י׳:י״א ובפי' רש"י כתב התם רסן זה אקטיספון:

6 הני ידעי בחתימות ידייהו דהני - וא"ת לעיל דאמר בגירסייהו טרידי אמאי לא אמרינן דבני המקום מכירין חתימתן כדאמר הכא דבני אקטיספון מכירין חתימות בני ארדשיר אע"ג דבני ארדשיר טרידי בשוקא וי"ל דהנהו דבגירסייהו טרידי טרידי טפי ואין להם פנאי לחתום כלל:

7 והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו - קשה דמשמע דאי הוה סבר רבא לפי שאין בקיאין לשמה הוה ניחא ליה ואמאי והא מחוזא מבבל היא דבקיאין לשמה וי"ל דשמא לגיטין וליוחסין לא חשיבי מבבל דשכיחי בה גרים כדמשמע פ' בתרא דקידושין דף עג. גבי רבי זירא דדריש במחוזא גר מותר בממזרת משמע דאין זה עיקר יחס של בבל וה"ה דהוה מצי למיפרך לרבה בר אבוה ורב ששת דע"כ סבירא להו נמי כרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו דאי משום דאין בקיאין לשמה והני לא גמירי אפי' באותה שכונה נמי יצריכו אלא דניחא ליה למיפרך מרבא דאית ליה בהדיא הכי ומשני שאני בני מחוזא דניידי לכך מצריך רבה בר אבוה מערסא לערסא שהולכין להם מכירי החתימות קודם שתוודע הליכתן לבני ערסא אחרת ומתוך כך אין נזהרין לקיים שטרם קודם הליכתן אבל משכונה לשכונה לא הוה מצריך דקסבר דבכולה ערסא יודעין כל אחד בהליכת חבירו ומבקשת האשה קיום קודם הליכתן ורב ששת חושש אפילו באותה ערסא ורבא אפילו באותה שכונה:

8 שאני בני מחוזא דניידי - מכאן פוסק רבינו תם דהשתא בזמן הזה צריך לומר בכל מקום בפני נכתב אע"ג דקיימא לן כרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ולא משום לשמה מכל מקום צריך דהשתא בכל מקומות ניידי כבני מחוזא:

9 ואי עבדת אהנית - משמע דבפני נכתב מועיל בא"י והא דאמר בספ"ב לקמן גיטין דף כג: בארץ דלאו אדיבורה סמכינן מהימנא היינו משום דאיירי בלא אמר בפני נכתב כסתם מביאי גט בארץ ישראל אבל אי אמר סמכינן אדבוריה כדאמרינן הכא:

10 ויתנו את הילד בזונה - לפי שהן משתהין בארץ ישראל היו בניהם ובנותיהם משתעבדים בשביל מזונות והיינו בזונה בשביל מזונות ועוד מפ' כדאמר בירושלמי עובדא הוה בחד שמכר בתו ללמוד תורה והלך ולמד:

11 א"ר יצחק שתים כותבין - בה"ג פוסק כר' יצחק ואע"ג דפליג אמתניתא דיודע היה שאינה עיקר ואומר ר"ת וכן פי' ריב"א בשם רבינו אליהו דדוקא שמתכוין לכתוב הפסוק לדרשה כי הכא אבל כשאדם שולח איגרת לחבירו מותר שיכתוב לשון המקרא כדי לכתוב לשון צח בלא שירטוט מיהו בירושלמי פ' בתרא דמגילה משמע קצת דאסור דקאמר התם מהו לכתוב תרתין תלת מילין מן פסוקא ומייתי ר' מונא שלח כתב לר' אושעיא בר שימי ראשיתך מצער היה מאד ישגא אחריתך משמע שלא היה כותב אלא לשם איגרת שלומים ולא לדרשה ואעפ"כ היה מקפיד שלא לכותבו כסדר ומיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשה דקאמר מר עוקבא שלח כתב לריש גלותא דהוה קאי ודמיך בזמרא פירוש כשהיה שוכב וקם היו מזמרין לפניו ישראל אל תשמח אל גיל בעמים וכן הרבה מביא שם וא"ת דאמר בהקומץ רבה מנחות דף לב: ובפ"ב דמגילה ד' יח: דתפילין אין צריכין שירטוט והלא אפי' שלש או ארבע תיבות צריכין שרטוט ואור"ת דתפילין לא בעי שרטוט על כל שיטה ושיטה אבל עושה שרטוט אחת למעלה וכותב תחתיו כמה שיטין ואור"ת דאין לשרטט תפילין על כל שיטה ושיטה כדאמר עלה בירושלמי בפ' במה מדליקין. כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט וכן משמע בהקומץ רבה שם דף לב: דקאמר התם תפילין אין צריכין שרטוט ופריך מהא דתניא ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזות לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט ומשני תנאי היא ומדלא משני הכא במאי עסקינן במשורטטין משמע דאין רגילות לשרטט כלל לא ס"ת ולא תפילין והיינו משום דנקרא הדיוט ומיהו אם אין הסופר יכול לכתוב יפה בלא שרטוט צריך לשרטט על כל שיטה ושיטה משום זה אלי ואנוהו והא דאמר בפ"ק דמגילה דף טז: דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה אור"ת דלאו היינו ס"ת דהא לא בעי שרטוט אלא היינו מזוזה וקרי ליה אמיתה של תורה על שם שיש בו שם יחוד מלכות שמים וכן פירש ר"ח וכן נראה דאי בס"ת כדפי' שם בקונטרס הא דפסלינן התם בפ"ב דמגילה דף יט. אדיפתרא ושלא בדיו דאתיא כתיבה כתיבה מדכתיב ירמיהו ל״ו:י״ח ואני כותב על הספר בדיו ואמאי לא ילפי מאמיתה של תורה ואי במזוזה מיירי ניחא דאם כן הייתי מצריך דוכסוסטוס כמו במזוזה והא דאמר במסכת סופרים פ"א הל' א' אינו רשאי לכתוב אא"כ סירגל ויריעה שאינה מסורגלת פסולה היינו ד' שרטוטין מלמעלה ולמטה ומצדדין ודוחק:

12 זבוב מצא לה נימא מצא לה - מותזנה עליו דריש לשון זנות ולשון מזון וא"ת ומנלן דלא הוי זנות ממש ואמר ר"ח מדרצה להחזירה כדמוכח קראי דאפי' פילגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם כדכתיב. בא אל פילגשי אביך וכתיב. ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות:

13 נימא מצא לה - וא"ת והא אמר בסנהדרין בפ' כ"ג סנהדרין דף כא. שאין להם לבנות ישראל שער לא בית השחי ולא בית הערוה וי"ל דבת יפת תואר היתה כדמשני התם גבי תמר:

14 שלש עבירות - בסדר עולם אמר דאותו יום דפילגש בגבעה שבת היה ור"ח כתב ג' עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול השם וג' היו בפילגש בגבעה ולהכי לא חשיב אבר מן החי:

15 ערבתם - פי בקונטרס עירובי חצירות ואין נראה אלא כמו שפי' בקונט' בבמה מדליקין שבת דף לד. דפריך התם הא גופא קשיא אמרת עם חשיכה ערבתם הא ספק חשיכה לא והדר תני ספק חשיכה מערבין ומשני כאן בעירובי תחומין פי' בקונט' דרישא בעירובי תחומין דבספק חשיכה אין מערבין וכן פר"ח והיינו משום דבעירובי תחומין מחמירין טפי שיש לה סמך מן הפסוק וכן משמע בפ' מי שהוציאוהו עירובין דף מו: גבי הלכה כדברי המיקל בעירוב רב פפא אמר אצטריך סד"א ה"מ בעירובי חצירות אבל בעירובי תחומין אימא לא:

10 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה מכי אתא רב כו' והורה לנו שמימות יכניה שגלו כו' דינה להיות כא"י כו' עכ"ל ובין לטעמא דרבא דמצויין לקיימו ובין לטעמא דרבה דבקיאין לשמה הורה להם רב דמימות יכניה היו בקיאין לשמה גם מצויין לקיימו דהוו שכיחי מתיבתא מימות יכניה ואתמר נמי אמר ר' אבא כו' לא קאי אדסמיך ליה כפרש"י אתמר נמי דטעמא משום כו' אלא אגופה דמלתא דרב דקאמר לעיל דבבל כא"י לגיטין וכן פירשו התוס' בהדיא הך מלתא דאמרינן הכא עשינו כו' מכי אתא רב לבבל דהיינו גם לטעמא דבקיאין לשמה ודו"ק:

10 חידושי חתם סופר על גיטין פתח ↗

מכי אתא רב לבבל פירש"י ואע"ג דגמירי דמשגלה יכני' וכו' נראה דרצה בזה דאע"ג דקודם רב לא הוה שכיחי אבל גמירי הוו מעולם וא"כ כי היכי דכי אתי רב לבבל תו בעי למימר בפ"נ ממדינה למדינה בבבל ולא אמרינן לא תחלוק במדינת הים אלא בבל שאני ה"נ קודם דאתא רב לא הוה צריך באותה מדינה בבבל בפ"נ אפי' לרבה דהוו גמירי וכ' כן להשמר מקו' תוס' ד"ה מכי אתא רב לבבל. דמאי פריך וכו' והשתא שפיר פריך לרבה עכ"פ האיכא בבל באותה מדינה. והרוחנו בזה דמשני ש"ס לבר מבבל באותה מדינה אבל ממדינה לא מיירי דהרי בזמן המשנה עדיין לא היו ישיבות בבבל ולעיל הנחנו בצ"ע אי ע"י תלמידים שכיחי שיירות מבבל לא"י ומא"י לבבל לר' אביתר לקמן א"כ תיקשי מעכו לצפון האיכא כל הדרך ההולך מא"י לבבל עיין לעיל גבי מהגמוניא להגמוניא והא"ש וק"ל. ולפ"ז י"ל דהראב"ד פסק כרבה ורי"ף כ' דרבה שינויי היא ואשנוי' דחיקא לא סמכינן ובאמת למאי דלחד לישני לקמן ו' ע"ב פליגי תנאי בדרבה ורבא א"כ כל המשניות יש לתרץ בריוחי דאתיא כי האי תנא נהי דש"ס לא רצה בזה ונדחק משום דא"כ דרבה תנאי היא אבל לדידן לא צריכא לשנויי דחיקא די"ל כל הנך אתיא כהך מ"ד וכמ"ש תוס' ד"ה כשניסת רק משנתינו דריש פרקין ע"כ צריכין ליישב כמ"ד לשמה דעלה קאי רבה והוצרך לשנויי דחיקא מאד ממדינה למדינה במ"ה ה"ה באותה מדינה ונקיט ממדינה למדינה משום א"י והוא דוחק מאד. ואמנם זה הדוחק למ"ד דרבה לית ליה קיום אבל למסקנא דרבה אית לי' דרבא א"כ י"ל נקיט ממדינה למדינה במ"ה דפסיקא לי' דאפילו בבבל משום דעדיין לא היה ישיבות בזמן המשנה אבל באותה מדינה לא פסיקא לי' משום דאיכא בבל דגמירי מימי רבני' ולק"מ ארבה ואין כאן דוחק. ועיין שיטה מקובצת ב"ק פ' ע"א שכ' ליישב קושי' תוס' דודאי הי' ישיבות קבועים מימי החרש והמסגר ובזמן המשנה. אך אח"כ נתבטלו כשעלה ר' חייא ובניו מבבל ושוב נתיישבו מכי אתי' רב לבבל ושפיר פריך ש"ס ממתני' שהיה קודם שעלה ר"ח ובניו ע"ש. ועיין חי' ר"ן פה יישוב לקושי' תוס' דהכי פריך דודאי עכו גמירי רק משום שלא תחלוק בחו"ל מצריך ת"ק לומר בפ"נ ור"מ נמי לא פליג אלא בעכו אבל בעלמא מודו דאפי' איכא חו"ל דגמירי אמרינן לא תחלוק א"כ בבבל נמי נימא לא תחלוק ומשני לבר מבבל שהיא מפורסמת וידוע וצ"ע לפ"ז הא דמייתי ובבל לצפונא דא"י קיימי מה לי צפונה או דרומה דהא לא פריך אלא משום דנימא לא תחלוק ולזה עוררני בני הרבני נ"י. ומ"מ בדברי הר"ן הללו י"ל הא דקאמר גבי ארדשיר ואקטיספון והני גמירי ולא קאמר הני גמירי והני לא גמירי. אע"כ תרוייהו גמירי אלא ארדשיר שהוא מבבל המפורסמות אהני להו דגמירי אבל אקטיספון שאיננה מבבל לא אהני להו גמירי משום שלא תחלוק במ"ה:

10 שערי תורת בבל על תמורה פתח ↗

5 ואולי נבין ע"פ זה הא דאיתא בפסחים מט ב: א"ר יונתן עם הארץ מותר לקורעו כדג א"ר שמואל בר רב יצחק ומגבו. והנה על זה שאמר ר' יונתן, שמותר לקורעו כדג, כבר כתב הר"נ שם, שאינו אלא גוזמא ע"ש. אבל מאד נפלא מה שהוסיף עליו ר' שמואל ב"ר יצחק ומגבו, דאיזו נפקא מינה בגוזמא זאת באיזה אופן יקרענו. ומה שרצה רש"י לתקן זה באמרו "דתו לא חיי" עדיין הקושי במקומו עומד, שהרי גם אם יקרענו מצדדיו או מלפניו לא יחיה עוד, שהרי נשתברו כל צלעותיו. אבל נראה דמשום שבחולין כא א איתא "קרעו כדג מטמא באהל פי' רש"י: ואפי' מפרכס א"ר שמואל בר יצחק ומגבו", ושם ודאי מגבו דוקא, דאם לא כן אינו מטמא באהל בעודו חי אע"פ שסופו למות, ואגב שיטפא דשם העתיקו הסופרים דברי ר' שמואל ב"ר יצחק גם בפסחים שם*ועי' דורות הראשונים ח"ב צד 206 על הא דאיתא בגיטין ו א: א"ר אבא א"ר הונא עשינו עצמינו בבבל כא"י לגיטין מכי אתא רב לבבל, שכתבו בתוס' שם: ולא גרס אמר רב הונא אמר רב, שרב עצמו לא היה אומר "מכי אתא רב לבבל". אבל בירושלמי שם מוכח, דהגירסא "אמר רב" עיקר, ולהיפך "מכי אתא רב לבבל" אין בירושלמי, ובאו בגמרא מב"ק פ ע"א וע"ש בהגהות הב"ח..

14 מהר"ם שיף פתח ↗

בא"ד דהאי מא"י הוי כדכתיב כו'. צ"ע היכי מוכח מהאי קרא ע"ש ובפרש"י כתב התם רסן זה קטיספון ולא אקטיספון:

14 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה ומבי ארדשיר כו' ואם תאמר מארדשיר לאקטיספון נמי לגזור כו' וי"ל דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא כו' עכ"ל לכאורה קשה דאכתי לדברי המקשה נימא קסבר לפי שאין בקיאין כו' לגזור מוליך אטו מביא ויש ליישב דודאי גם המקשה א ידע דרבה אית ליה דרבא אלא דהוה ס"ד דהיו מצויין לקיימו כיון שהיו סמוכות זו לזו ולא היה אלא הדגלת מפסיק ביניהם אלא דסבירא ליה נמי כטעמא דאין בקיאין לשמה והני דארדשיר גמירי ואקטיספון לא גמירי והמתרץ השיב לו כיון דע"כ אית לן למימר דרבה אית ליה דרבא איכא למימר דלא משום דסמוכות נינהו היו מצויין לקיימו דחשיבי כב' מדינות כמ"ש התוס' אלא הני כיון דאזלי לשוקא להתם הנך ידעי בחתימות כו' ודו"ק:

14 הגהות יעב"ץ על גיטין פתח ↗

תוס' ד"ה ומבי ארדשיר וכו' דההוא מא"י הוה. נ״ב שבוש מתלמיד טועה:

18 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי גיטין פתח ↗

ושמואל אמר אפי' משכונה לשכונה. כ' הרשב"א דמשמע מהכא דס"ל לשמואל דבני בבל ניידי וכו' אלא דקשה בכי הא לא הוה אמר שמואל מתיבתא בגירסייהו טרידי דטובא שכיחי אלא ע"כ במביא ממדינה למדינה בבבל פליגי גמרין ע"כ ע"ש וכ"כ תוס'. וקשיא לי א"כ הא דקאמר בבבלי שם רב ששת מצריך משכונה לשכונה דלא כרב ושמואל ומ"ט וכ"ת טעמא דרב ששת דלא מחלקינן במדינת הים א"כ מנ"ל לש"ס דטעמא דשמואל משום דמתיבתא בגירסייהו טרידא דלמא טעמא דשמואל כדרב ששת ולמה לנו לעשות שלש מחלוקת בדבר. לכך נראה אף לשמואל אפי' משכונה לשכונה צ"ל בפ"נ וטעמו כיון דממדינה לממדינה צ"ל בפ"נ לא חילקו חכמים בין בבל למדינת שם ואפי' משכונה לשכונה נמי צריך. גם מ"ש הרשב"א דהלכתא כרב דכולהו אמוראי כוותיה ס"ל אינו מוכרח די"ל רבה בר אבוה ורב ששת כוותיה דשמואל ס"ל ולכך מצרכי מערסא לערסא או משכונה לשכונה ומ"ש תוס' בד"ה והא רבא וכו' דטעמייהו דרבה בר אבוה ור"ש נמי משום דניידי ע"ש. קשה הא דב ששת בנהרדעא הוה וכו רבה ב"א לאו במחוזא היה אלא ודאי כשמואל סברי. ומ"ש הרשב"א בירו' משמע דר' יוחנן סובר דבבל לאו כא"י לגיטין וכו' ואנן לא קיי"ל כר"י דהא במתני' דתנן רקם כמזרח תלי ליה ובבבלי משני לבר מבבל ואנו אגמרא דילן סמכינן ע"כ. איני מבין דבריו ודאי הבבלי משני הכי אליבא דרב אבל ר"י ושמואל לית להו האי שינוייא דחיקא. ואפשר דפליגי בפירושא דמתני' למה נקט ממדינת הים וכמש"ל דף א בתו' ע"ש:

18 דרכי משה פתח ↗

ומסיים שם בגיטין דף תקנ"א ע"א דכל דוכתא לפי הענין וכתבו התוספות ריש גיטין דאפי' באותה העיר מבית לבית צריך למימר בזמן הזה בפני נכתב ובפני נחתם מיהו היינו דוקא שהבעל נותן הגט לשליח והולך לדרכו אבל אסור לישאר בעיר דהא לעיל בסי' קמ"א נתבאר שאין לתת גט ע"י שליח בזמן שהבעל בעיר:

26 גיטין פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאן לֵימָא לַן דְּרַבִּי אֶבְיָתָר בַּר סַמְכָא הוּא? וְעוֹד, הָא אִיהוּ דִּשְׁלַח לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה: בְּנֵי אָדָם הָעוֹלִין מִשָּׁם לְכָאן, הֵן קִיְּימוּ בְּעַצְמָן: ״וַיִּתְּנוּ אֶת הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ״, וּכְתַב לֵיהּ בְּלָא שִׂירְטוּט;

27 מהר"ם שיף פתח ↗

בתוס' בד"ה אמר ר' יצחק כו'. כל זה בכתב אשורית כדאיתא בחידושי הרשב"א:

27 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה א"ר יצחק כו' ומיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשא כו' עכ"ל לכאורה לשון ומיהו כו' במקום הזה אינו מובן דהא ודאי לדרשא דאין כותבין כסדר הכתוב מיהו באגרת שלומים נמי דאין כותבין כסדר נמי מוכח משם מדכתב ליה מאד ישגא אחריתך ויש ליישב דלא באו בזה ליישב ולקיים פי' ר"ת דמתיר בשמעתין אגרת שלומים אפילו כסדר הכתוב בו אלא משום דיש לבעל דין לחלוק דלדרשא אפילו שלא כסדר אסור וכפי סברת ר"ת שמחלק בזה ואהא קאמרי הרבה מביא שם כו' ישראל אל תשמח גו' דמזה מוכח דאף לדרשא שרי דלא כסדר ודו"ק:

27 גליון הש"ס פתח ↗

תוס' ד"ה אמר ר"י וכו' אל תשמח אל גיל בעמים. בעמים אל גיל כצ"ל וכן הוא בירושלמי:

30 הגהות יעב"ץ פתח ↗

ד"ה זבוב וכו' ותהיינה צרורות עד וכו'. נ״ב אין מביאין ראיה מן המלכות שאין משתמשין בשרביטו וכיון ששמש בו הדיוט נתחלל ולא אורחייה לאשתמושי ביה:

30 חידושי חתם סופר על גיטין פתח ↗

יש שנפל זבוב וכו'. עיין לעיל ו' ע"ב ותוס' ד"ה זבוב וכו' לכאורה זה הלוי ופלגשו שניהם לא טובים שהרי נתגלגל חוב על ידם מעשה פלגש בגבעה ויראה היא היתה פרוצה מעיקרא ועי"ז נענשה ונתגדל שערות באותו מקום מה שלא הי' בנות ישראל הכשרות וזה הלוי זבוב מצא ולא הקפיד כי מוציצו ושותהו עד שוב מצא נימא באותו מקום והרגיש שלא יפה עשה שהניח אשתו פרוצה והקפיד על מציצת הזבוב וא"ש דהסכים הקב"ה ע"י אביתר דזבוב ונימא א' הוא:

31 רש"ש על סנהדרין פתח ↗

שם ויצא לך שם כו' שאין להן כו'. בפירש"י הגי' שלא היה להן כו' והיא יותר נכונה. אולם התוס' בגיטין ו ב ד"ה נימא העתיקו כגי' שלפנינו:

35 פסקי תוספות פתח ↗

ספק חשיכה אין מערבין עירובי תחומין אלא עירובי חצירות: ד"ה עירבתם:

« תוספות על גיטין ה׳ ע״ב:כ״ב תוספות על גיטין ז׳ ע״א:ג׳ »