תוספות על גיטין כ״ג א:ט״ז

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על גיטין כ״ג ע״א:י׳ תוספות על גיטין כ״ג ע״א:כ׳ »

1 חידושי רבי עקיבא איגר פתח ↗

תד"ה נכרי נמי דלאו בר התירא הומ"ל וכו': לענ"ד נראה ליישב עפמ"ש המג"א הלכות פסח סי' תמ"ח בשם המ"ב דנכרי לנכרי איכא שליחות דהוי דומיא דאתם ויעויין במג"א סי' קפ"ט דמומר לאו בר שליחות הוא דאינו בכלל בן ברית. ולפ"ז ממילא יהיה הדין דעכו"ם למומר יכול להיות שליח כיון דשניהם אינם בן ברית. ודמי לעכו"ם. ואף לדעת אבן העזר שם דהשיג על המג"א דמומר יכול להיות שליח היינו ע"פ יסודו שם דלא ממעטו מקרא דאתם אלא כשאינו דומה בשום צד דהיינו נכרי לישראל. אבל מומר אף דאינו בן ברית מ"מ דומה לאתם בחד צד דמה אתם ישראל וכן עבד אף דאינו בכלל ישראל מ"מ דומה בחד צד מה אתם בני ברית ולא ממעטים רק עכו"ם דאינו דומה כלל לא לענין בני ברית ולא לענין ישראל ע"ש היטב. וא"כ י"ל לשיטת המ"ב. דעכו"ם יכול להיות שליח למומר כיון דדומה לחד צד לאתם דשניהם אינו בן ברית דכמו דמומר יכול להיות שליח לישראל דדומים לחד צד דשניהם ישראל, ה"נ יכול להיות מומר שליח לנכרי דדומה לחד צד דשניהם אינם בני ברית. וכיון שכן י"ל דבמתני' סתמא קתני חוץ מנכרי דמשמע דבשום פנים א"א שיהא נכרי שליח להולכת הגט. ואלו מטעם דנכרי אינו בן ברית היה אפשר להיות שליח להולכה אם המגרש הוא מומר וכנ"ל. מש"ה צריך הטעם דנכרי לאו בר התירא והוא נכון בעזה"י וסייעתא גדולה לדעת המ"ב:והא דפרכינן בסוגיין גבי אין העבד נעשה שליח טעמא דאין העבד וכו' ולא קאמרי דנקט הטעם דלאו בר התירא דמזה הטעם גם אם האשה מומרת עשאת שליח לקבלה לא מהני. דז"א דלהס"ד דממעטי עבד לישראל משום דאינו ישראל אף דדמי לחד צד דהוי שניהם בני ברית ה"נ ג"כ ממילא אינו נעשה שליח למומרת כיון דאינו דומה לישראל. דמומרת היא ישראל והעבד אינו ישראל אף דדומים בחד צד דשניהם אינו בני ברית מ"מ הא לאותו ס"ד בעי דדמי לכל צד אבל למסקנא דעבד כשר משום דמהני דדמי לחד צד. נלענ"ד דהדין דמומר נעשה שליח לנכרי לדעת המ"ב הנ"ל. ודו"ק:

1 חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת שבת פתח ↗

גמ' תני וכו' כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומזיק.ש"ע יו"ד סי' ב' ס"ה מומר להכעיס אפילו לד"א או שהוא מומר לעכו"ם או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם:אדש לעיין במומר לחלל יוה"כ בפרהסיא אי דמי לשבת והוי ג"כ מומר לכל התורה כולה או לא, ובאה"ע סי' קכג משמע דיוה"כ דינו כשבת לענין זה, דאיתא שם בסוף סי' בהגה"ה דסופר שכתב גט בזדון בשבת וביוה"כ הגט בטל מדאורייתא, והוא מדברי הב"י שם, דהוציא כן מדברי הרמב"ם ספ"ג מהלכות גירושין וזהו באמת ראיה ברורה דדעת הב"י והרמ"א דמומר לחלל יוה"כ בפרהסי' הוי מומר לכל התורה כולה, וראיתי בתבואת שור סעיף טז רמז ג"כ לסי' קכ"ג בש"ע הנ"ל.אולם עכ"ז דבר זה צריך ראיה גדולה מהש"ס, כי בפשוטו מסתבר דדוקא בשבת ומטעמא דפירש"י פ"ק דחולין דהוי ככופר ומעיד עדות שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית משא"כ ביוה"כ דל"ש כן:בתו יש לעיין לדינא במומר לחלל שבת בפרהסיא במלאכה דרבנן אם הוי מדרבנן כמומר לכה"ת ושחיטתו אסורה מדרבנן, ונחלקו בזה גדולי האחרונים הבית הלל כתב דהוי כמומר לכה"ת, והפר"ח בק"א חולק עליו:גונ"ל בהקדם דברי תוס' פרק האורג שבת דף קו ע"א ד"ה חוץ מחובל וכו', תוכן דבריהם דלר' יוחנן גם לר"ש מקלקל גמור בחבורה פטור, ולא מחייב רק בצריך לכלבו, ולר' יהודה גם בזה פטור, וכתבו שם לחלק לר"י בין חובל וצריך לכלבו לבין כל שוחט דעלמא בשני פנים, אם משום דאין דרך לחבול בשביל כלבו. אם משום דחובל וצריך לכלבו אין התיקון מיד בשעת הקלקול, אלא לאחר מיכן דלאחר שעשה החבורה בא הדם, משא"כ בשוחט דמיד בשעת הקלקול בא התיקון להוציא מידי אבר מן החי עיי"ש:דולבאר ב' אופנים האלו, נקדים דברי התוספות פרק קמא דחולין דף יד ד"ה השוחט בשבת דהעלו אף השוחט בשבת בפרהסיא במזיד שחיטתו כשרה דמשום פעם אחד לא נעשה מומר, הר"ן בחידושיו לחולין כתב בשם תוס' הטעם דשחיטתו הראשונה ששחט בשבת בפרהסיא לא נאסרה שאינו נעשה מומר עד גמר השחיטה, וראיה לזה מהא דפ' אותו ואת בנו, דאמרינן ראשון לשולחנו והשני לע"ז דחייב משום אותו ואת בנו, וא"א דשחיטתו הראשונה שחיטת מומר משוינן לה אמאי מחייבי רבנן, והלא אינו שוחט כלל אלא נחירה בעלמא, א"ו משמע דלאו שם שחיטת מומר עליו אלא מאותו שחיטה ואילך, ויש דוחין דלא דמי שבת לע"ז, דבשוחט לע"ז דאינו עובד אותה אלא בגמר זביחה, הדין הוא דנכשיר שחיטתו הא' דנעשית בהכשר, אבל שוחט בשבת הרי בתחילת שחיטתו חילל שבת דחובל הוא, הלכך אפילו בשחיטתו הראשונה הוי מומר, ואין זה כלום אצלי דבשבת נמי אינו חייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור, אלא שדוחין עוד דאפשר דשחיטת מומר נהי דמתסרא באכילה, מ"מ לא הוי כשחיטת נכרי לטמא במשא, דמ"מ אינו כנכרי דהרי קידושיו קידושין, ואם איתא דהכי הוא אע"פ שנעשה מומר בשחיטה הראשונה מ"מ חייב לרבנן משום או"ב דשחיטה שאינה ראויה מקרי שחיטה, כיון דמטהר מידי נבילה, עכ"ל:הוהנה אע"ג דדחה הר"ן הסברא הא' בב' ידים, מ"מ מצינו לפה קדוש אומר כן הרמב"ם בפי' המשניות במשנה זו דהשוחט בשבת דבמזיד שחיטתו אסורה דבתחילת שחיטה נעשה מומר. עיי"ש, נמצינו למדים דג' שיטות בזה, דעת רמב"ם דבשוחט בשבת במזיד בפרהסיא אותה שחיטה הוי שחיטת מומר דבתחילת שחיטה נעשה מומר, והר"ן ס"ל דשחיטתו כשרה דלא נעשה מומר עד גמר השחיטה דמקמי הכי הוי מקלקל, ודעת אחרונה בהר"ן הנ"ל ויכונה בדברינו אלו בשם יש דוחים דשחיטתו הראשונה לע"ז, וכן בשבת הוי שחיטת מומר ואסור באכילה ואינו מטמא במשא, ויש בזה צד חומרא דשחיטתו הראשונה אסורה באכילה, וצד קולא דאף שחיטתו השני' אינה מטמא במשא, גם למדנו מדברי הר"ן הנ"ל דהיכא דמטמא במשא כנבילה לכ"ע לא הוי שחיטה וכנחירה בעלמא הוא, אבל היכא דמתסרא באכילה ואינה מטמא במשא הוי בכלל שחיטה שאינה ראויה דאפליגו בה ר"ש ורבנן:ווהנה לכאורה ראיה ברורה לדעת הפר"ח הנ"ל דמומר לחלל שבת בדרבנן לא הוי מומר לכה"ת מדרבנן, מדברי הר"ן הנ"ל דשחיטה הראשונה בשבת בפרהסיא דמותר דלא הוי מומר עד גמר השחיטה דהוא מקלקל, והרי מ"מ מקלקל הוי מלאכה מדרבנן, ע"כ ברור דס"ל דמשום מלאכה דרבנן לא הוי מומר לכה"ת, ומדברי הרמב"ם בפי' המשניות ליכא ראיה בהיפוך, די"ל דכוונת הרמב"ם דתחילת שחיטה הוי מלאכה דאורייתא כיון דהוא אדעתא דגמר שחיטה הוי כמקלקל ע"מ לתקן, וכ"כ הכו"פ בפשיטות, ולא הביא כלל דברי הר"ן הנ"ל:זאמנם נ"ל ראיה ברורה דגם הרמב"ם ס"ל בזה כהר"ן דמקרי בתחילת שחיטה מקלקל, וממילא מוכח הא דס"ל להרמב"ם דמקרי מומר משום תחלת השחיטה היינו דמשום מלאכה דרבנן מקרי ג"כ מומר לכה"ת וכדעת הבית הלל, ומתחילה נאמר מה דיש לנו לתמוה לכאורה על סברת היש דוחים הנ"ל מסוגיא דב"ק דף עא ע"א דפריך הש"ס אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא וכו' לוקמי בטבח בפרהסיא דאסור באכילה ואינה מטמא במשא, והוי בכלל שחיטה שא"ר, ומש"ה מחייב ר"מ ורבנן פטרי, אע"כ מוכח דשחיטת מומר מטמא במשא משום נבילה והוי כנחירה, וא"כ שפיר פריך הש"ס, לא מיבעי לדעת הר"ן דגם בשבת בשחיטה הראשונה לא הוי שחיטת מומר ומותר באכילה, אלא אף להרמב"ם דהוי שחיטת מומר, מ"מ פריך שפיר כיון דמטמא במשא והוי כנחירה אמאי מחייב לר"מ, דהא כה"ג לכ"ע לא הוי שחיטה, אע"כ דמיירי בשחט שלא בפרהסיא ושפיר פריך שחיטה ראויה היא, אבל לומר דשחיטתו הראשונה הוי שחיטת מומר ואסור באכילה ואינו מטמא במשא, ודאי התמיה קיימת דלוקי דשחט בפרהסיא, ולר"מ חייב כמו בכל שחיטה שא"ר, וזה תמיה עצומה לכאורה, ויבואר לפנינו בעזה"י.חומעתה אנופף ידי להוכיח כשיטת הרמב"ם הנ"ל, דשחיטה ראשונה דשבת אסורה, והוא, דלכאורה באמת יפלא על הר"ן הנ"ל דדחה דבתחילת שחיטה הוא מקלקל, הא באמת הוא מקלקל ע"מ לתקן, ואמרתי דתלי בב' פנים של תוס' שבת ק"ו הנ"ל דלסברתם א' דחובל וצריך לכלבו פטור משום דאין דרך לחבול בשביל כלבו, ממילא התחלת שחיטה, דדרך לעשות כן כדי לגמור השחיטה מחייב מיד בהתחלת שחיטה, אבל לסברתם הב' דמש"ה פטור דאין התיקון מיד בשעת הקלקול, ה"נ בתחילת שחיטה אף דהוי תיקון כדי לגמרו, מ"מ אין התיקון מיד, דהא עדיין לא יצא מידי אבר מן החי עד גמר שחיטה:טובהיות שכן אי נימא כשיטת הר"ן הנ"ל, עדיין יקשה על פרכת הש"ס, לוקמי בטבח בפרהסיא, ור"מ מחייב דלא הוי שחיטת מומר דהא לא מחייב עד גמר שחיטה, דמקודם הוא מקלקל, ורבנן דפטרו הא אמרינן שם מאן חכמים ר"ש, ולר"ש לשיטתי' דמחייב בחובל וצריך לכלבו מכ"ש דמחייב בתחלת שחיטה משום דצריך לו לגמור שחיטתו ונעשה מומר מיד, ומיקרי שחיטת מומר, אע"כ מוכח כשיטת הרמב"ם, דאף לדידן הוי שחיטת מומר, וא"כ מדמחייב ר"מ מוכח דמיירי שלא בפרהסיא ושפיר פריך:יולפ"ז הא לכאורה מוכח דאפילו מדאורייתא השחיטה אסורה, דמיד בהתחלת השחיטה הוי מלאכה דאורייתא, דאי נימא דהוי רק דרבנן דהוי מקלקל, והוי מומר דרבנן כדעת הבית הלל, עדיין לא יתיישב סוגיא דב"ק הנ"ל דהא לענין ד' וה' אזלינן בתר שחיטה דאורייתא כדפרכינן אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דחכמים דפטרי, וא"כ עדיין קשה לוקמי דטבח בפרהסיא ולר"מ דמקלקל בחבורה פטור הוי רק מומר דרבנן, וחכמים דהם ר"ש לשיטתו דמקלקל בחבור' חייב והוי מומר דאורייתא אע"כ דגם לדידן הוי מומר דאורייתא.וכיון שכן מוכח לכאורה כסבר' א' דתוס' שבת הנ"ל דחובל וצריך לכלבו פטור רק משום דאין דרך לחבול בשביל כלבו, דאלו לסברתם ב' מהראוי דלא יהא מומר מה"ת מיד, כיון דאין התיקון בא מיד, וכמש"ל:יאאמנם אין להקשות מזה על סברא ב' דתוס', דנ"ל ברור דכל הויכוח דהר"ן אם שחיטת שבת אסורה משום דנעשה מומר בתחילת שחיטה, זה רק לפ"מ דנקט הר"ן דטעמא דבשחיטה ראשונה לא הוי מומר, משום דאינו נעשה מומר אלא עם גמר השחיטה ונעשה השחיטה בהכשר, מש"ה בשבת י"ל כיון דבתחלת שחיטה נעשה מומר נעשה הגמר ע"י מומר וכשחיטה אחרת דמי. אבל למה דנקטו בתוס' חולין דבפעם אחת לא נעשה מומר, ולפי ראייתם מההיא דב' אוחזין בסכין וכו' מבואר דס"ל דמה ששוחט אח"כ ג"כ לא נאסר, וע"כ הטעם דלא מקרי מומר אלא ברגיל בכך ומועד לעבור, א"כ בודאי שחיטה דשבת בפרהסיא אף אם תחלת שחיטה הוי מלאכה גמורה מ"מ לא מקרי בשביל זה רגיל בכך לומר כיון דבכל פורתא ופורתא מחלל שבת הוי כעושה הרבה פעמים, דמ"מ כל כוונתו רק למעשה שחיטה זה בפעם א' ולא מקרי מועד לעבור בכך, זה נ"ל ברור, וא"כ שפיר י"ל דחובל וצריך לכלבו פטור. דאין התיקון בא מיד, ובאמת גם תחלת שחיטה הוי מקלקל, ומ"מ לא הו"ל לש"ס לשנויי דטבח בשבת בפרהסיא דאף לר"ש דס' חובל וצריך לכלבו חייב ונעשה מומר בתחלת השחיטה, ומ"מ לא מקרי שחיטת מומר. דאפילו מה שישחוט אחר כך שרי והוי שחיטה ראויה:יבולכאורה נראה להביא ראיה לתוס' חולין הנ"ל, עפ"מ דתמהו תוס' בכתובות דף לד ע"א לשנויי דהש"ס כי פטרי רבנן אשארי, א"כ למה נקט טבח בשבת, הא ר"מ דמחייב בשחיטה שא"ר, מכ"ש דחייב בשחיטה ראיי' עיי"ש, ונראה ליישב, דיי"ל הברייתא מלתא דפסיקא נקט טבח לע"ז וטבח בשבת חייב בכל ענין אפילו טבח בפרהסיא וא"כ אי הוי תנא רק טבח לע"ז הוה אמינא דוקא בזה כיון דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה, מש"ה לא הוי שחיטת מומר דכנחירה דמיא, דכיון דלא הוי מומר רק עם גמר שחיטה כבר נעשה השחיטה בהכשר, אבל בטבח בשבת בפרהסיא ס"ד לומר דמיד בתחילת שחיטה נעשה מומר והוי גמר שחיטה כנחירה, לזה קמ"ל דמ"מ חייב בד' וה', והיינו אי משום דהוי מקלקל או אף דהוי מתקן, מ"מ בפעם א' כיון דלא רגיל בכך לא נעשה מומר, וכ"ז לשיטת תוס' חולין, אבל למה דנקטו הראשונים דרק אותה שחיטה מותרת ומטעם דנעשה בהכשר קודם שנעשה מומר, ממילא מוכח מפרכת הש"ס בב"ק מדלא מוקמי בטבח בפרהסיא, היינו דגם לדידן הוי מומר מיד דלא מקרי מקלקל וכנ"ל, ומדמחייב ר"מ מוכרח דלא מיירי בפרהסיא, וכיון דמוכח כן ישאר קושיית תוס' דלמ"ל דנקט טבח בשבת, אע"כ מוכח לכאורה כשיטת תוס' הנ"ל, וממילא נתקיימה בטוב סברא ב' דתוס' שבת הנ"ל:יגאמנם נראה ליישב קושיית תוס' באופן אחר, בהקדם סוגיא דסנהדרין דף עד ע"א הבא במחתרת וכו' והלכתא דשדינהו בנהרא, ועי' ברמב"ן במלחמות דדוקא בשיבר בעודו במחתרת אבל ביצא ואח"כ שיבר חייב דבשעה ששיברם לא הוי קלב"מ, וכן בגונב כיס מיירי כגון ששלשל ידו ועשאם קטפרס וקיבל וזרק מיד, אבל בזרק לאחר מיכן חייב דבשעה שזרקו לא הוי קלב"מ עיי"ש, ועי' בב"ח חוה"מ סי' שנ"א שכתב שגם דעת הרמב"ם כן, ודייק מלישנא דהרמב"ם פ"ג מהל' גניבה שכתב או שגנב כיס בשבת והי' מגררו עד שהוציאו מרשות בעלים שהיא מרשות היחיד לרה"ר ואבדו שם הרי זה פטור, הרי דדקדק למנקט אבדו שם היינו מיד אבל לא לאחר מיכן עיי"ש, וזהו ג"כ דעת תוס' בב"ק דף ע' ד"ה כמאן כרע"ק ועיי"ש, והנה בדרישה סי' הנ"ל כתב מדכתב בטור גבי מחתרת בשם הר"ר ישעי' דבעינן דוקא שובר בעודו במחתרת, ולא ב"כ מקודם גבי גונב כיס דבעי' השליכו מיד, ע"כ דס"ל לחלק דוקא במחתר' דמיד דיצא מהמחתר' אזלא לחיוב מיתה דעתה אסור להורגו, ולא שייך תו קלב"מ, משא"כ בגונב כיס דחיוב שבת ע"י שחילל שבת עוד עלי' קאי ולא פקע מני', מש"ה אף בשדינהו לאחר מיכן פטור, ויעויין בדרישה סי' ש"ן בההיא דכתב הטור שם גנב ומכר בשבת אם נעשה המכירה באיסור כגון דא"ל עקוץ תאנה וכו' פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד, וכן טבח בשבת או לע"ז פטור, וכתב עלה בדרישה דלא כתב רבינו דמיתה ותשלומין באין כאחד משום דבאמת אין באין כאחד, דמיד כששוחט סי' א' נתחייב מיתה אלא דמ"מ פטור כיון דנתחייב מיתה באותו מעשה בתחלה לא מחייבתו ממון על אותו מעשה, וכדמוכח סברא זו בסי' שנא והיינו כדבריו הנ"ל גבי גונב כיס לדעת הטור עיי"ש, ודברי הדרישה תמוהים, דאם מדברי הטור בטבח בשבת יהי' מוכרח דאף דנתחייב בתחלת השחיטה מיתה לא מחייב ממון א"כ יקשה מזה על סברת הרמב"ן הנ"ל בגונב כיס, דהא הך מלתא דטבח בשבת פטור היא סוגיא ערוכה בב"ק, ואיך יתיישב זה להרמב"ן, ורציתי לדחוק בכוונת הדרישה דלהרמב"ן י"ל דס"ל דלא נתחייב מיתה קודם הגמר שחיטה דהוי מקלקל וכדעת הר"ן בחידושיו שכתבנו לעיל ורק מדקדוק לישנא דהטור מדלא כתב גם בטבח דמיתה ותשלומין באים כאחד, מש"ה בנה יסודו דס"ל להטור דלא הוי מקלקל ואינם באים כאחד, ומ"מ פטור מתשלומין:ידאמנם מלבד דדחוק ורחוק בכוונת הדרישה דמבואר בלשונו דמפשט פשיטא ליה זה דנתחייב מיתה בתחילת שחיטה גם עדיין אינו מספיק ליישב שיטת הרמב"ן דא"כ עדיין יקשה מסוגיא דבב"ק הנ"ל דפרכינן ומי מצית מוקמית לה כר"מ וכו' מכלל דבכולה מתני' מודה ובזה יקשה הא ר"ש לשטתיה דסבר בחובל וצריך לכלבו דחייב, וממילא כ"ש דבתחלת שחיטה חייב, וכמ"ש לעיל בארוכה מש"ה מחייב בטבח ביוה"כ דכבר נתחייב מלקות בתחלת שחיטה:טוולזה במחכ"ת של הדרישה נ"ל דטובח בשבת לא דמי כלל לגונב כיס דדוקא בגונב כיס דלאחר שהוציאו לרה"ר אינו מחלל עוד שבת ומתחייב מיתה רק על מה דעשה כבר, מש"ה מחוייב בהשליכו אח"כ דענ מעשה ההשלכה זו אינו מחוייב מיתה כלל, וה"נ כוונת תוס' בב"ק ד"ה כמאן כרע"ק דמיד שבא לאויר החצר מלמעלה ונתחייב משום קלוטה ונגמר מלאכת שבת, ובמה שיורד אח"כ החפץ בתוך חלל כותלי החצר אין כאן חיוב שבת כלל, דכבר הונח מקודם, משא"כ בטבח בשבת דאף דמתחייב מיתה על תחלת השחיטה, מ"מ גם על הגמר דבא חיוב התשלומין באותו מעשה, ג"כ מתחייב מיתה דהוא ג"כ חובל, ואף דלא התרו בו שנית, מ"מ הוי מחייבי מיתות שוגגין דקיי"ל דפטור וסברא זו הובאה גם כן בהקדמת הפ"י לכתובות בחידושי חתנו הגאון מוה' בערוש ז"ל בשם הירושלמי במדליק גדיש:טזאמנם עדיין יש לעיין במ"ש הרמב"ם פ"ג מגניבה טבח ביוה"כ והתרו בו פטור, דאין לוקה ומשלם. בזה יקשה הא כבר נתחייב מלקות תחלת השחיטה והוי הגמר אח"כ בלי התראה, דקיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבים, וא"כ יתחייב ד' וה' על הגמר למה דכתב הב"ח הנ"ל בדעת הרמב"ם דס"ל כהרמב"ן בגונב כיס, ודאי בפרכת הש"ס מכלל דבכולה מתני' מודה ר"ש, שפיר כתבנו דהרי כל הסוגיא זו אזיל לר"ש דחייבי מלקות שוגגים פטורים, ולדידו קיימא סברתנו דגם בשמת הגמר הוא חובל ויש בו מלקות, אאב"ה ובפרכת הש"ס ר"פ אלו נערות והא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם עי' לאבא מארי בכתבים חלק א' בסי' קס"ד אבל לדינא יקשה על הרמב"ם כנ"ל:יזולזה מוכרח בהחלט דדעת הרמב"ם דבתחלת השחיטה מחייב איתה דהוי מקלקל, ולפ"ז יקשה איך כתב הרמב"ם בפירוש המשניות דשוחט בפרהסיא בשבת אסורה השחיטה, דמיד בתחלת שחיטה נעשה מומר, הא הוכחנו דהרמב"ם ס"ל דמקרי מקלקל, אע"כ דטעמא דהרמב"ם דכיון דעכ"פ איסורא דרבנן איכא מקרי מומר מדרבנן, ומוכח היטב כדעת הבית הלל, דבמומר לחלל שבת בדרבנן, הוי מומר לכה"ת מדרבנן:יחולפ"ז יש ליישב קושיית תוס' כתובות על מה דאוקמי כי פטרי רבנן אשארא דלמ"ל דתני כלל טבח בשבת, דהנה לכאורה אף דמשני באומר בגמר זביחה עובדה, מ"מ למה דמסקינן גבי שור הנסקל במסרו לשומר וכו' ממילא א"צ לאוקימתא דבגמר זביחה עובדה, די"ל דמסר לשומר אף דנאסרה מתחילת שחיטה ולאו דמרי' הוא, הא מ"מ הי' יכול לומר הש"ל כדמוכח בשור הנסקל דקודם גמר שחיטה יכול לומר הש"ל והוי גורם לממון, וכיון שכן י"ל אי הוי נקט רק טבח לע"ז, לא היינו מוכרחים לאוקמי בטובח ע"י אחר דיש לאוקמי בהיפוך דאומר דעובדה רק בתחילת זביחה, ובגמר אינו עובדה מש"ה לא הוי קלב"מ, דבשעת הגמר לא מחייב מיתה וכההיא דגונב כיס הנ"ל, וגם ממה דלא הוי גמר שחיטת מומר דהוי כנחירה ליכא למידק דמיירי דאומר בגמר זביחה עובדה, די"ל דמיירו בשוגג דלא הוי מומר, וא"כ לא הי' נשמע הדין דטובח ע"י אחר חייב לזה נקט טבח בשבת דבזה מתחייב מיתה גם על הגמר ומוכח דמיירי בטובח ע"י אחר, וק"ל.ומעתה שביררנו דדעת הרמב"ם בזה כהר"ן דבתחלת שחיטה ליכא חילול דאורייתא ורק שחיטתו אסורה מדרבנן, דמדרבנן הוי כמומר בתחלת שחיט', צריכי' אנו ליישב מה דהקשינו לעיל מה פריך הש"ס שחיטת שבת שחיטה ראויה היא דלמא מיירי במזיד ובפרהסיא דר"מ מחייב כיון דמה"ת שחיטתו כשרה ור"ש לטעמי' דמקלקל בחבורה והוי שחיטת מומר דאורייתא:ונלענ"ד למ"ש הב"ש סי' קמא סמ"ז דמומר לאו בר שליחות כמו עכו"ם וכתב שכן משמע מהרמב"ם, וכ"כ במג"א סי' קפט, א"כ י"ל דא"א לאוקמי דטבח בפרהסיא, כיון דע"כ מיירי בטובח ע"י אחר, א"כ מיד בתחלת שחיטה נעשה מומר ובטל השליחות וא"א לחייב על הגמר מדין שליחות, ואף דכתבנו דלענין תשלומי ד' וה' תליא בדאורייתא כדמוכח בפרכת הש"ס אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן, נלענ"ד דדוקא לענין שחיטה ראויה בזה הסברא דכל השחיטה עשה פעולה דאם יאכלנו לא עבר אדאורייתא זהו עצמו מקרי בכלל שחיטה ראויה, וכן לענין שחיטת מומר כיון דהועיל השחיטה דאינו מטמא מדאורייתא שם שחיטה עליו ולא מקרי נחירה. משא"כ בענינים אחרים כל דמדרבנן לא נתקיים הענין ממילא פטור מהממון אאב"ה עי' במל"מ רפ"ז מהל' תרומות וא"כ י"ל לענין שליחות אף היכא דהוא רק מומר מדרבנן כיון דמדרבנן בטלה השליחות, ואין שם בעליו עליו לא מתחייב בד' וה', וא"כ מדמחייב ר"מ מוכח דמיירי בטבח בצנעה ושפיר פריך הש"ס:כאאב"ה אעתיק פה מה דמועתק אצלי מגליון הש"ע א"ח מאבא מארי ני' במג"א רסי' תמ"ג דכתב בשם תשו' משאת בנימין דנכרי לנכרי יש שליחות, נ"ב, נראה ראייה לזה מסוגיא דגיטין דף כג ע"א נכרי לאו בר היתרא, ובתוס' שם הקשו הא בלא"ה אין שליחות לנכרי, ולזה אפשר ליישב ויעויין באבן העוזר סי' קפט דהשיג על המג"א והעלה אף דמומר לא מקרי בן ברית מ"מ נעשה שליח, מדהקשו בגמ' הנ"ל דף כג ע"ב דעבד יהי' פסול לגיטין דנימא מה אתם ישראל ומשני דדרשינן מה אתם בני ברית וגם עבד בכלל, ואי נימא כמהג"א דמומר לאו בר שליחות הוא דאינו ב"ב, וקשה מנ"ל למדרש מה אתם ב"ב לרבות עבד ולהוציא מומר, דלמא בהיפוך מה אתם ישראל ונרבי מומר ונמעט עבד, גם קשה דנמעט תרווייהו ונדרוש מה אתם ישראל ובן ברית, אע"כ דהוי כמו רבוי ומיעוט ורבוי וריבה הכל וממעטינן הפחות מה שאינו דומה בשום צד דהיינו נכרי דאינו דומה כלל לאתם בשום דבר, אבל עבד דדמי עכ"פ בחד צד בן ברית לא ממעטינן, וה"נ מומר דדמי עכ"פ בחד צד דהוא ישראל לא ממעטינן עיי"ש, וא"כ י"ל באם הדין כהמ"ב דנכרי לנכרי נעשה שליח, ה"נ נכרי לישראל מומר דדמי בחד צד דשניהם אינם ב"ב, ולענין זה דמי לשליחות נכרי לנכרי, ורק נכרי לישראל דאין השליח דומה להמשלח בשום צד הוא דלא הוי שליח, ולפ"ז מיושב קושיית תוס' דלא הו"מ למנקט טעמא בנכרי דאין שליחות לנכרי, היאך נקט מתני' מלתא דפסיקא דנכרי אין כשר לשליחות הגט הא משכחת במומר דמגרש אשתו דיכול לשויי' לנכרי לשליחות הולכה, מש"ה הוצרך למנקט הטעם דלא בר היתרא, עוד הקשיתי למאי צריכים דרשא דגם אתם למעט נכרי דלאו בר שליחות הוא, הא למ"ש תוס' יומא דף נד ד"ה כרובים וכו' בסוף הדיבור דחיות ושרפים אסור אפילו באחרים עושי' לו דכתיב לא תעשו תרי זימני, א"כ מזה מוכח דאין שליחות לנכרי מדאצטריך לא תעשון לאסור ע"י אחרים, הא בלא"ה אסור ע"י נכרי דהוי כשלוחו, ואי דאין שליח לדבר עבירה, הא לחד לישנא פ"ק דמציעא דאם השליח לאו בר חיובא לא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה, א"כ בנכרי דלאו בר חיובא על לאו דלא תעשון ל"ש בי' אין שליח לדב"ע, וגם לאידך לישנא דאי בעי עביד י"ל דנכרי דודאי עביד ל"ש בי' אין שליח לדב"ע, ועי' במ"ל הל' מלוה ולוה פ"ה הי"ד, וא"כ מוכח דמדין שליחות אין איסור דאין שליחות לנכרי וצ"ע, ע"כ לשונו בגליון:כאולפ"ז הי' נראה דמיושב ג"כ מה דהקשינו על היש דוחים מסוגיא דב"ק די"ל ג"כ הכי אף דלא ס"ל בזה כהרמב"ם דנעשה מומר בתחלת שחיטה, מ"מ י"ל כיון דלדידהו השחיטה ראשונה דשבת בפרהסיא אסור, כיון דהכשר שחיטתו ועשייתו מומר בהדי הדדי קאתי מקרי שחיטת מומר, ה"נ י"ל לענין שליחות, כיון דבאותו שליחות בגמר שליחותו נעשה מומר הוא בכלל אין שליחות למומר, וכעין שכתבו תוס' כתובות דף יא ע"ב בגר קטן כיון דבאותו מעשה שליחות נעשה ישראל לא הוי בכלל אין שליחות לנכרי, ה"נ י"ל בהיפוך דאם באותו מעשה נעשה מומר הוא מכלל אין שליחות למומר:כבאך מ"מ לא ניחא לי בזה כ"כ, דלאותם היש דוחים דס"ל דאין שחיטת מומר נבילה ולא הוי כעכו"ם, א"כ אנו בכלל עכו"ם ג"כ לענין ביטול שליחותו ויש לחלק, עכ"פ על הרמב"ם שפיר י"ל כדברינו באופן דמחלוקת הבית הלל והפר"ח במומר לחלל שבת בדרבנן אם מקרי מדרבנן מומר לכה"ת תלי' במחלוקת גדולי רבותינו, דלהר"ן י"ל דלא הוי מומר, ולהרמב"ם הוי מומר.כגאמנם באמת אין תירוצנו מספיק על הרמב"ם בההיא דטבח ביוה"כ ואתרו בי' דמש"ה פטור דחיוב מלקות בא רק על הגמר דמעיקרא הוי מקלקל אינו מספיק דהא הרמב"ם פסק דחובל וצריך לכלבו חייב א"כ מכ"ש בחובל בתחלת שחיטה וצריך לה כדי לגמור שחיטתו, ואף להרמב"ם דחובל אינו חייב משום נטילת נשמ' רק משו' מפרק וצריך לדמו, מ"מ הא הרמב"ם כתב דבאינו צריך לדמו פטור דהוי מקלקל, אבל הכא בשחט וצריך לגמור לשחיטתו ולא מקרי מקלקל הוי כמו צריך לדמו, ואף דהוי מלאכה שא"צ לגופה הא הרמב"ם פסק דמשא"צ לגופה חייב, וא"כ עכ"פ ביצא בתחלת שחיטה דם כגרוגרת נתחייב משום תחלת שחיטה ויתחייב ד' וה' על גמר שחיטה, ובהכרח לומר דהרמב"ם ס"ל כמ"ש הדרישה בדעת הטור, כיון דנתחייב מיתה באותו מעש' בתחלת המעש' שוב אינו מתחייב ממון ה"נ לענין מלקו', או דנדחוק כמ"ש הרמב"ם והתרו בו היינו שהתרו בו במפורש על חיוב דנטיל' נשמ' ולא אתרו בי' משו' מפרק והוי ההתרא' רק על הגמר, או דהתרו בו משו' תרתי מפר' ונטיל' נשמ' דגם על הגמר יש חיוב מלקות, וכיון שכן ממילא דברי הרמב"ם בפירו' המשניו' דשחיט' שבת בפרהסיא אסור דנעשה מומר, תחילת שבת הוא כפשטי' דהוי מומר דאורייתא, דלא מקרי מקלקל דהוי כחובל וצריך לכלבו, גם אף דסתמא קאמר הרמב"ם אף בשוחט עוף הקל ולא יצא דם כגרוגרת תחלת השחיטה מ"מ הוי איסור דאורייתא מדין חצי שיעור אסור מה"ת, עי' מ"ל ר"פ י"ח מהל' שבת, וא"כ אין ראייה מדברי הרמב"ם אלו דסבר דמומר לחלל שבת בדרבנן הוי מומר לכה"ת, ממילא קשה ראייתנו מהר"ן בחידושיו די"ל דלא הוי מומר כיון דלא מצינו מאן דפליג עליה ודוק.כדומעתה אחר דהוכחנו בראי' ברורה מסוגיא דב"ק דגם לדידן שחיטת שבת בפרהסיא אסור דנעשה מומר בתחלת שחיטה אי דאורייתא אי מדרבנן ובטל השליחות מדרבנן, ואם כהפוסקים דיש שליחות למומר מוכח באמת דהוי מומר תחלת שחיטה מדאורייתא, א"כ יקשה למאי צריכים לאוקמי מתני' דטבח ביוה"כ כר"מ דלוקה ומשלם, לוקי בטובח ע"י אחר, ועי' מהרש"א והא דטבח בשבת פטור, היינו דמיירי בפרהסיא ופטור משום דהוי שחיטת מומר והוי נחירה, או דבטלה השליחות קודם גמר השחיטה וכנ"ל. ע"כ מוכח דיוה"כ הוי כשבת לענין זה דמומר ליוה"כ הוי כמומר לכה"ת ומוכח דמיירי בצנעא, ומדמחלק בין יוה"כ לשבת ע"כ דלא מיירי ע"י אחר ובשבת פטור משום קלב"מ וביוה"כ חייב משום דאתיא כר"מ דלוקה ומשלם, ודוק:

2 טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר פתח ↗

גבי פיקח ב' עדים כשרים זה דעת ת"ה סי' רל"ח ויליף לה מס' התרומה אהא דאמר בפ"ק דגיטין דסומ' פסול להיות שליח להולכה א"ר ששת לפי שאין יודע ממי נוטל ולמי נותנו מהכ' משמע לכאורה דאדם שעשה שליח להוליך גט לאשתו צריך שיכיר השליח את האשה קודם שנעשה שליח ולא סגי במה שיאמרו כשרים בשעת נתינת הגט זו היא אשתו של פלוני דהא סומא פסול לרב ששת כולי עד אמנם נראה דדוק' סומא שאינו יכול להכיר' כ"א בטביעת עין דקלא פסול פן יטעוהו אבל אדם אחר מותר על ידי עדים שיאמרו לו בשעת נתינה שהיא אשתו של פלוני ע"כ הרי בתחלה הזכיר בהדי' עדים כשרי' שלא יועילו ומסתמא בתר הכי דחזר ואמר מועילי' עדים ר"ל עדים כשרי' דנקט כבר כו' וסתם עדים כשרי' משמע נהי נמי דע"א כשר בכלל עדים כדאיתא באשר"י פ"ק דב"מ מ"מ קרוב או אשה לא אשכחן עכ"ל וקשה מ"ש מחליצה לענין אם אין מכירין אחי המת דפליגי רב אחא ורבינא ח"א צריך להכיר בעדי' וח"א אפי' קרוב או אשה והלכתא לקולא כיון דגלוי מלתא בעלמא הוא וא"כ ה"נ גבי שליח יהיה נאמן אפילו אשה או קרוב כיון דגלוי מלתא הוא ובת"ה שם תירץ ע"ז וז"ל י"ל דע"כ הכא איכא למיחש טפי פן יטעוהו ובעינן עדות גמורה דהא קמן סומא מסתמא בכל התורה יכול הוא לסמוך על שני עדים אם יעידו זהו איש פלוני וגבי שליחות הגט חיישינן שמא יטעוהו וא"כ איכא למימר נמי אפי' פיקח בעינן עדות גמור' ולא סגי בגלוי מלתא אע"ג דבמילי אחרינא סגי בכה"ג עכ"ל וק"ל דמנלן לומר דבפקח יש חשש טעות דלא מצינו לזה רמז בגמ' כלל ואם נפשך לומר דסברא הוא דיש טעות אפי' בפקח א"כ ה"ל כסומא ומאן פליג לך לומר דלחצאין יש חשש טעות דהיינו שלא סגי בקרוב שהוא כשר מן הדין כמו בחליצה ובעדים סגי ולא חיישינן לטעות כדחיישינן בסומא ותו דדברי בעל התרומה הם דברי התוס' בפ' ב' דגיטין דכ"ג וז"ל מכאן משמע דצריך שיכיר השליח שזה הבעל וזו אשתו ושמא יש לחלק דדוקא סומא שיכול להטעותו ויש לחוש יותר שמא יטעוהו עכ"ל הרי דלא חשו לטעות' אלא בסומא אבל בפקח אין חשש טעות ושבקוהו אדינא דהוה מלתא דעבידא לגלוי דאל"כ היה להם להזכיר דגם בפקח יש טעות ויש בו ג"כ חומרא דצריך דוקא עדים כשרים ולא סגי במה שהוא מן הדין דהיינו אפי' אשה או קרוב ככל גלוי מלתא אלא ודאי שבאמת שבוקה אדינא כזה. והא דנקט בס' התרומה מותר ע"י עדים היינו עדות המועלת ע"פ הדין וכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ לענין אם ע"א פוטר משבועה אם מסייע לו וז"ל ואיכ' למימר שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ולא שמעינן דע"א לא מהני אלא אגב ריהטא נקט דאורחא בכל דוכתי למתני עדים ופי' עדות המועלת לו עכ"ל הרי דאפי' בלשון התנא אנו אומרי' לאו דוקא שני עדים כ"ש בלשון הפוסקי' דטפי נוכל לומר כיון דבסומא לא מהני אפי' עדים כשרים אלא הכרה דקול דוקא ע"ז אמר דבפקח מהני בלי הכרה אלא עפ"י עדות המועלת לו עפ"י הדין במלתא דעבידא לגלויי ולא בחנם נקט תחלה עדים כשרים ואח"כ נקט בעדי' סתמא ומ"ש בת"ה דפ"ק דב"מ קאי על ע"א משא"כ כאן דקאי על קרוב או אשה ואין בזה בכלל עדים תמהני מאד דכך לי כאן קרו' ואשה במו ע"א דשם דהא קי"ל ע"א בממון לאו כלום הוא אפ"ה מועיל לענין עד המסייע והוה עדות מועלת ה"נ כאן לענין קרוב ואשה וראיה לזה ממ"ש ה' המגיד בפ"ו וז"ל. וכתבו מן המפרשים דאפי' לרב ששת דאמר לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו לא אמר אלא בסומא לפי שהיה סבר שהוא אינו בר הכרה לעולם וע"י אחרים לא הוה הכר' אבל באינש דעלמא דהוא בר הכר' אם מתעכב שם במקום האשה הכר' ע"י אחרי' הוה הכרה ואעפ"י שאינו מכיר' אלא ששואל לאחרים יכול לתנו לה עכ"ל הרי לך דא"צ כאן שני כשרים כשאר דוכתי דאל"כ למה לו לכתוב להאריך שיתעכב שם במקום האשה עכוב זה ל"ל גם מה שכתב אח"כ אלא ששואל לאחרים כ"ז הוא ללא צורך אלא היה לו לומר אם ב' עדים מעידי' מהני אלא ברור ופשוט דכוונתו דא"צ לב' עדים כשרי' אלא גלוי מלתא בעלמא סגי ולזה כתב אם מתעכב שם ושומע אומרים שהיא אשתו ואעפ"י שהשמיע' היא מפי נשים או קרובי' סגי ואם אינו שומע כן כי אינו מעכב שם יכול הוא לשאול לאחרי' דהיינו מי שהם ואפי' נשים או קרובי' שאינם בתורת עדות בעלמ' יכול לתנו לה והטעם בזה לפי שהיא מלתא דעבידא לגלוי ושיטה זו שנקט ה' המגיד בשם המפרשי' היינו התוס' וס' התרומה שזכרנו אע"ג דנקט ס' התרומות לשון בעדים כולל עדות המועלת לו ואע"ג דלענין חליצה שזכרנו דפליגי רב אחא ורבינא ח"א בעדים וח"א אפי' אשה או קרוב ש"מ דבכלל עדים סתם לא הוה אשה או קרוב לק"מ דשם איתא בהדיא לחד מ"ד דאפי' אשה או קרוב וא"כ ודאי מ"ד השני בעדים כשרים קאמר ותו תמיה לי טובא דהא גבי גט נמי מציגו בסי' ק"כ סעיף ג' לענין עדים דבהכר' מהני אפי' אשה או קרוב וכמ"ש הרא"ש הביאו ב"י שם ש"מ דלהיכר איש ואשה סומכין על אשה או קרוב דהוה מלתא דעבידא לגלויי כו' וא"כ מ"ש היכר דהכא דהא אפשר לומר גם התם שיש להטעותם כמו בשליח אלא ודאי דאין חשש אלא בסומא כ"ז נ"ל עיקר אלא שאין בידי להקל נגד בעל ת"ה ורמ"א שמביאו ומ"מ נראה דודאי א"צ שום ב"ד לקבל עדות זו אלא שמיע' בעלמא סגי ומכ"ש אם ניסת ע"פ עדות אשה או קרוב לא תצא ואין כאן חומרא אלא לכתחל':

16 עובד כוכבים נמי דלאו בר היתרא הוא - הוה מצי למימר משום דבעינן שלוחכם בני ברית אלא ניחא ליה למימר האי טעמא דשייך אף בעבד:

17 ממי נוטלו ולמי נותנו - מכאן משמע דצריך שיכיר השליח שזהו הבעל וזו היא אשתו ושמא יש לחלק דדוקא סומא שיכול להטעותו ויש לחוש יותר שמא יטעוהו:

1 פני יהושע על גיטין פתח ↗

תוספות בד"ה עובד כוכבים נמי כו' הומ"ל משום דבעינן שלוחכם בני ברית כו' עכ"ל. ולענ"ד יש כאן מקום עיון דהא האי דממעטינן עובד כוכבים מאתם גם אתם דכתיב בתרומה ילפינן לה וא"כ גירושין מתרומה לא ילפינן דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן קדש כדפריך הש"ס לענין עיקר השליחות ריש פ' האיש מקדש דתרומה מגירושין לא ילפינן מה לגירושין שכן חול וממילא דלענין מיעוטא דעובד כוכבים שייכא האי פירכא להיפך דדוקא לענין קדש ממעטינן עובד כוכבים ולא לענין חול ואע"ג דבכל התורה כולה ילפינן מתרומה למעט עובד כוכבים משליחות כדאיתא בפרק איזהו נשך דף ע"א ולא פרכינן היינו משום דעיקר שליחות בכל התורה לא ידעינן אלא מתרומה וא"כ לא מצינן לרבויי לשליחות אלא מאן דשייך בשליחות דתרומה וכעין שכתבו התוס' לקמן בשמעתין אליבא דר' שמעון משא"כ בגיטין דכתיב שליחות בגופא ולא איצטריך למילף מתרומה א"כ לא מצינן למילף מיעוטא דעובד כוכבים מתרומה דמה לתרומה שכן קדש ומש"ה הוצרך הש"ס לומר טעמא דלאו בר התירא הוא. ואע"ג דלפ"ז לא הוי מקשה נמי שפיר בגמרא בסמוך אמימרא דר' יוחנן טעמא דאינו בתורת גיטין אלא דבהא איכא למימר דאלישנא דר"י מקשה דמשמע דלא פסול עבד אלא בגיטין ולא בכל התורה כולה ובאמת דאף לכל התורה פסול למאי דס"ד מה אתם בני ברית ועדיין צ"ע. וכ"ש דאתי שפיר טפי למה שאפרש לקמן דלקושטא דמילתא ילפינן שליחות בכל התורה מגירושין ותרומה וא"כ הא דממעטינן שליחות העובד כוכבים בכל התורה היינו דוקא לבתר דקים לן דעובד כוכבים ליתא בשליחות הגט מסברא מטעמא דלאו בר התירא הוא:

2 פסקי תוספות פתח ↗

צריך שיכיר השליח שזה הבעל וזאת אשתו: ד"ה ממי נוטלו: דף כג

« תוספות על גיטין כ״ג ע״א:י׳ תוספות על גיטין כ״ג ע״א:כ׳ »