תוספות על ברכות ל״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על ברכות ל״ב ע״ב:כ״ג תוספות על ברכות ל״ד ע״א:ב׳ »

3 יש סדר למשנה על משנה ברכות פתח ↗

הר"ב ד"ה אפילו נחש כרוך על עקבו דווקא נחש שרוב פעמים אינו נושך וכו' ע"ש. שאלני הרב המופלא מהר"מ בלאך ני' לפי פי' הר"ב מ"ט פסקינן דהנחש מועד מתחילתו ומוציאין מבעליו נזק שלו הלא רוב פעמים אינו נושך. השבתי לכאורה גם בלשון רש"י ל"ג ד"ה אבל עקרב פוסק ונוטלו לפי שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לישוך ע"כ. יש לדקדק הכי. אלא מבואר לפמ"ש תוס' שם בשם הירושלמי ד"ה אבל עקרב דאם הי' הנחש מרתיע לבא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוון להזיקו ע"כ. לפום כן כל זמן שרואה שלא בא הנחש בכעס סימן גדול שאינו רוצה להזיקו והלכך לא יפסיק. משא"כ במשנה דב"ק ט"ו וכן בטוש"ע סימן שפ"ט סעיף ח' הנחש שנשך שפיר אמרינן דלזה הוי מועד לכעוס ולישוך. ובזה יונח דלכאורה בעי טעמא דאע"ג דרובן אינם נושכין מ"מ בספק נפשות הו"ל לחוש אף למיעוט כדקי"ל בכל ספק נפשות להקל אלא היינו טעמא מתוך שרואה שלא בא הנחש בכעס מובטח הוא שלא תישוך. וזהו דקאמר רב ששת ל"ג לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק כלומר דבעקרב אע"פ שרואה שאינו מרתיע פוסק. וכן פסק בטוש"ע א"ח סי' ק"ד בעקרב פוסק לפי שהוא מועד יותר להזיק ונחש נמי אם רואה שהוא כעוס ומוכן להזיק פוסק. והוי יודע דבסוגיא עלה דרב ששת קאמר הש"ס מיתיבי נפל לגוב וכו' נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים או זה או זה אלמא מועד לישוך רש"י מעידין עליו שמת שאני התם דאגב איצצא מזקי. ולכאורה איכא לתמוה דלא רמי הש"ס המתני' אברייתא אהדדי והיאך תליא הך מיתיבי דוקא על רב ששת. וגם ה"ל להקשות בלשון ורמינהו כי כן דרך במקומות דרמי מתני' אברייתא לומר בלשון ורמינהו כמ"ש בעלי סוגי'. ולפום רהיטא י"ל דבלאו רב ששת ה"א הא דתנן נפל לחפירה מלאה וכו' מלאה דוקא נקט והיינו כשיש נחשים רבים יחד אי אפשר להמלט מהם והם ממיתים אבל נחש אחד לא אבל על רב ששת דאמר עקרב פוסק וא"כ עקרבים דתנן במשנה ע"כ לאו דוקא וה"ה מלאה נחשים לאו דוקא. עוד י"ל דבל"ז ה"א דהוי"ו של ועקרבים הוא וי"ו העיטוף והיינו נחשים וגם עקרבים וסוד ה' ליראיו כשהנחשים ועקרבים בצוות' חדא מזיקין לכל העובר. אבל ממילת' דרב ששת מוכח דעקרבים לחוד מעידי' עליו וא"כ נחשים דתנן למאי הלכתא א"ו דהפי' הוא בוי"ו המתחלקת והיינו נחשים או עקרבים וכמ"ש רש"י או זה או זה. הלכך פריך שפיר דחזינן מהתם דאפילו להתיר אשת איש סמכינן לומר דמעידין עליו אלמא דנחש מועד לישוך ומכ"ש דהוי לי' לפסוק בנחש מתוך התפלה. מיהו אכתי יש לפקפק בזה דאפילו לרב ששת לא אמר דמפסיק אלא משום דרוב מצוי שהעקרב נושך אבל להעיד שמת אין מעידין שיש שאין עקרב נושך וממית ואין להאריך. ובסוגי' דברכות יש לדקדק קצת דפי' סוגי' דיבמות קכ"א. דאי' התם ת"ר נפל לגוב וכו' לחפירה מליאה נחשים ועקרבים מעידין עליו ר"י בן בתירא אומר אין מעידין עליו שמא חבר הוא יודע ללחוש. רש"י ות"ק אגב איצצא מזקי לי' והנה המקשן דברכות דלא ידע סברת אגב איצצא וכו' קשיא שמא חבר הוא ויש ליישב:

3 פסקי תוספות פתח ↗

אם היה נחש מרתיע נגדו פוסק וחוזר לתחלת ברכה. ד"ה אבל: דף לג ע"א

3 אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים פתח ↗

ז אם שהה כדי לגמור וכו'. ובאליהו זוטא הקשיתי דהב"ח חולק על השולחן ערוך בזה וכתב ופסק דדוקא באונס דמחמתיה, כגון שמקום שאינו ראוי לקרות בו דאית ביה צואה או מים שותתין על ברכיו, דהוה ליה כפושע דהיה לו ליזהר מעיקרא שלא יבוא לידי כך הוא דחוזר לראש אבל הכא דאונס דעלמא הוא דשוורים או קרון אין צריך לחזור לראש דלא מיקרי אונס, וכן כתב עולת תמיד בשמו. ותימא דלעיל סימן כ"ה פסק להדיא לחלק בין קריאת שמע ותפילה, דבתפילה אפילו לא עכבו אונס חוזר לראש, וכן פסק הנחלת צבי שם בשמו, וצריך עיון רב. וגם ראיה שהביא הב"ח הכא מתוס' ברכות דף ל"ג שכתבו דאין חוזר לראש, לעניות דעתי לאו ראיה הוא דיש לומר דסבירא ליה לתוס' אלו כרבני צרפת שהביא בית יוסף בסימן ס"ה דאפילו בתפילה ואונס גמור אין חוזר לראש. שוב נדפס מט"ז וראיתי שתמה על הב"ח דתוס' מיירי בלא שהה לגמור את כולה דיש בזה פלוגתא שם בדף כ"ג לפי תירוץ רב אשי, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו דהתם טעמו דמאן דאמר דחוזר לראש, משום גברא דחויא דכשהתחיל להתפלל היה צריך לנקביו כדפירש רש"י שם, אבל הכא בעקרב לא שייך זה ולא הוצרך תוס' להוכיח כלל דאין חוזר לראש. ובזה נראה לתרץ מה שתמה מלבושי יום טוב על רמ"א ולבוש דפסקו הכא סתם ובסימן ס"ח מחלקי בין אונס או לא, וכן תמה לחם חמודות דף כ"ד וכ"ז ודף מ'. ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דיש חילוק בין תפילה לקריאת שמע וסמכו על הפוסקים דבתפילה אפילו באין אונס. שוב ראיתי דכתב הלבוש בסימן פ"ה על דין דקריאת שמע וכן הדין בהלל ותפילה ומגילה, אלמא דסבירא ליה בעיא דוקא מחמת אונס. ולפי זה פשיטא דלא מקשה לחם חמודות ומלבושי יום טוב מידי על הלבוש דפשוט דמיירי הכא נמי מחמת אונס וסמך על הא דלעיל כמו שכתב הלבוש בהגה"ה בסימן ס"ה ופ"ה להדיא, וכן דברי רמ"א מתורצין בזה דהא כתב להדיא בסימן ס"ה זה לשונו וכן הוא בסימן ק"ד, עד כאן. ואם כן לא היה צריך להגיה כאן דמיירי דוקא מחמת אונס, מיהו יש לומר דקאי על דמשערינן בקורא, אך ראיה מדכתב בסימן כ"ג סעיף ב' "ועיין לעיל סימן פ"ה" דמראה מקום בדין תפילה על דין קריאת שמע משמע דוקא באונס חוזר לראש, ולפי זה צריך לומר דמיירי הכא כשהיה אונס בענין דמחמתיה כדלעיל סימן ס"ה, אבל בשוורים וקרון אינן אונס, כפסק הב"ח כאן. אך ראיתי בפרישה שכתב דמשר מקוצי שהביא בית יוסף סימן ס"ה מבואר דכל שלא מדעתו מיקרי אונס, דלא כמו שכתב בית יוסף בשם הרשב"א דכל שאין גברא דיחויה לא מיקרי אונס, אלא הכל מיקרי אונס, עד כאן. ולפי זה שפיר מיירי הכא הלבוש ורמ"א אפילו בשוורים וקרון דחוזר לראש, ובאמת צריך עיון הא הם דברי תוס' ברכות דף כ"ב, ושם מבואר דמילתא תליא בגברא חזי, וכן משמע בפסקי תוס' שם, וכן משמע בטור ורבינו ירוחם, מיהו בלשון הרא"ש פרק מי שמתו משמע כדברי פרישה, וכן באבודרהם. ועוד נראה לי דאף דנאמר דמילתא תלוי בגברי חזי, מכל מקום בתפילה יש להחמיר בכל אונס כיון דבלאו הכי להרי"ף ורמב"ם בתפילה על ששהא לגמור כולה וחוזר לראש אפילו באין אונס, וכן מצאתי שפסק במגן אברהם סימן ס"ה, ובפרט למאי דפירשתי בסימן ס"ה שכן דעת הראב"ד:

19 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

צריך עט״ז וכן הקשו הפרישה ונ״ץ וברכות ט״ו א׳ גי׳ הרי״ף ור״מ ה״מ לק״ש אבל לתפלה מהדר כו׳ ואף אם יעבור הזמן אסור להתפלל בלי מים ותו׳ שם ל״ג לה דלתפלה נמי אם יעבור הזמן אין ממתין וכ״ז שלא עבר הזמן ממתין ומיהו לאחריו אין חוזר לגמרי אפי׳ מעט ולפניו נמי אם אנוס הוא או חלש ליביה יכול להתפלל בנקיון דמנקו ואיך כתב המחבר כאן כרי״ף וכתו׳ וכ״ת דנקיט לחומרא דאפשר דזה חומרא יותר שאין רשאי להתפלל בלי מים אף אם יעבור הזמן. וברל״ג סתם המחבר כתו׳ לגמרי דאם יש לו מים מזומנים יטול משמע דלי״ט אף לתפלה ואם יעבור פשיטא דאין להדר ואף בלא עבר הזמן א״צ לטרוח אחריו רק מחויב לחזור במצוי לו כו׳. והנה יש לחלק בין בדרך דכ״ז שלא עבר הזמן מחויב לפניו ד׳ מילין ולאחריו מיל ובביתו לא הטריחו כלל או יש לחלק בין ידיו מטונפות דחוזר אחריהם ובין סתם ידים דא״צ לחזור אחריהם. או יאמר לקמן במנחה דעיקר התחלת׳ מט׳ ומחצה להמחבר עמ״א וט״ז שם לא יצויר הדין לפניו ד׳ מילין דהוא שיעור שעה וחומש שעה וכל הזמן של מנחה לר״י עד פלג המנחה הוא זה השיעור פחות ג׳ מנוטי״ן מש״ה לא כתב שם זה. גם להמחבר בק״ו משמע תפלה מן התורה א״כ אין ראוי לדחות בעבר הזמן משום מים דרבנן ואף דפ״א הוי רק ד״ת מ״מ פסק המחבר בעבר אין צריך להמתין ובחידושינו כתבנו דאפשר שלש מחלוקה רי״ף ורע״מ ותוס׳ ועא״ר כאן ואין להאריך. בט״ז צ״ל דהוא פסק הרי״ף:

32 ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

ס"ו בסוף כו'. עתוס' פ"ה דברכות:

1 אבל עקרב פוסק - בירושלמי קאמר דאם היה נחש מרתיע לבא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו ומיהו לא מצינו אם פסק שיחזור לראש מדלא קאמר ואם פסק חוזר לראש אבל לתחלת ברכה מיהא יחזור ואם טעה בג' ראשונות או בג' אחרונות חוזר לתחלת הג' באבות בראשונות ובעבודה באחרונות כדאמרינן לקמן בפרקין ברכות דף לד.:

2 אמר מודים מודים משתקין אותו - ירושלמי הדא דתימא בצבור אבל ביחיד תחנונים הם:

3 אמר פסוקא פסוקא וכפליה - פי' בקונטרס משתקין אותו דמחזי כעושה ב' רשויות ובה"ג ובפר"ח מפרש איפכא פסוקא אין משתקין אותו מיהו מגונה הוי אך לשון הגמרא לא משמע כפי' ואותן בני אדם שאומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל ביוה"כ משתקין אותם לפירש"י ולפר"ח מגונה מיהא הוי או שמא אין לחוש רק כשקורא ק"ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים ומ"מ טוב שלא לומר אך מה שאומרים ה' הוא האלהים ז' פעמים ביוה"כ ויום ערבה כנגד ז' רקיעים משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' מנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא שתי פעמים ה' הוא האלהים גבי אליהו מלכים א י״ח:ל״ט-מ׳:

3 ציון לנפש חיה על ברכות פתח ↗

מיתיבי נפל לגוב וכו'. הא דלא הקשה אמשנתינו ששנינו אפי' נחש כרוך וכו'. ורציתי לומר דמשנתינו איכא למימר דאפילו במקום סכנה לא יפסיק. ואל תתמה שהרי הביא לעיל ברייתא דראה אנס וכו' לא יפסיק והרי המקשה לא אסיק אדעתי' לחלק בין אפשר לקצר או לא והי' סבור דבשום ענין לא יפסיק ולכן לא הקשה על משנתינו. אבל רב ששת דאמר ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק א"כ הטעם בכחש לפי שאינו מזיק הקשה שפיר מנפל לחפירה מלאה נחשים וכו'. אלא דאכתי הי' לו להקשות לעיל על דברי רב יוסף דאמר דלמלכי אומות פוסק וג"כ מוכח דטעמי' דמתניתין בנחש משום שאינו מזיק וה"ל להקשות מברייתא דנפל לחפירה וכו'. ולכן לתרץ דבר זה שמתי לב לדברי התוס' כאן בד"ה אבל עקרב וכו' שהביאו ירושלמי דקאמר דאם הי' נחש מרתיע לבוא כנגדו פוסק ופירשו התוס' הטעם לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו. והנה לכאורה קשה דדבר זה הוה להתוס' להביא במשנתינו על גוף הדין שבמשנה שאפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. ולמה הביאו התוס' דברי הירושלמי על דברי רב ששת דאמר אבל עקרב פוסק. והנלע"ד בזה משום דזה הטעם שפירשו התוס' לפי שבא בכעס וכו' אינו מפורש בירושלמי ולשון הירושלמי הוא כך לא אמרו אלא כרוך אבל אם הי' מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסתי' ויש לפרש החילוק הזה. דכל נחש דרכו מן הסתם להזיק כדכתיב ואתה תשופנו עקב. ואמנם אם הוא כבר כרוך על עקיבו ולא הזיקו שוב לא יזיק שהרי חזינן שזה אין דרכו להזיק מדלא הזיקו תיכף. וכך הם פירוש דברי הירושלמי ל"ש אלא כרוך פירוש שכבר הוא כרוך ולא הזיקו לכך שוב לא חיישי' שיזיק אבל אם הי' מרתיע ובא כנגדו שעדיין לא הגיע לעקיבו אלא שבא עכשיו כנגדו חיישי' שמסתמא כשיגיע אליו יזיק לכך פוסק. אבל לפי דברי רב ששת ע"כ אין הטעם כן דא"כ גם בבי עקרב נימא דאם הוא כרוך על עקיבו ולא הזיקו שוב לא יזיק כיון שאפילו במי שדרכו להזיק סמכינן אם חזינן שעתה אינו מזיק שוב לא יזיק וא"כ מה בין עקרב לנחש. אלא על כרחך דבמי שדרכו להזיק אין זה ראי' מה שכרוך עלו ולא היזק ואמרינן שאעפי"כ יזיק עוד. וע"כ דטעמי' דמתני' גבי נחש הוא משום שנחש אינו כ"כ מועד להזיק ולכן צריכין אנו לפרש טעם הירושלמי דהרתיע היינו היינו שבא בכעס. ולכן פרשו התוס' טעם זה בדברי רב ששת. ומעתה ממילא ניחא שעל המשנה לא הי' קשה לו מברייתא דנפל לחפירה דהיה מפרשינן טעם המשנה משום שכבר הוא כרוך ולא היזק. ולכן הקשה דוקא על רב ששת:

3 פני יהושע על ברכות פתח ↗

בתוס' בד"ה אבל עקרב פוסק כו' ומיהו לא מצינן אם פסק שיחזור לראש כו' עד סוף הדיבור. ויל"ד במאי איירי הכא אי בשהה כדי לגמור את כולה פשיטא דחוזר לראש בין לשיטת הרי"ף ובין לשיטת התוס' לעיל דף כ"ב ע"ב גבי מים שותתין על ברכיו עיין שם בתוס' ד"ה אלא לכ"ע דלענין תפלה והיכא דנאנס חוזר לראש כמו שהארכתי שם בזה עיין עלה ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל מה שכתב בשם הראב"ד ז"ל מיהו התוס' לא נחתו להכי אע"כ דהתוס' דהכא איירי בלא שהה כדי לגמור את כולה וכן משמע להדיא מלשון הב"י בא"ח סימן ק"ד והט"ז האריך בזה עיין שם מיהו לפ"ז יל"ד לאידך גיסא דא"כ למה הוצרכו התוס' להביא ראיה על זה דאינו חוזר לראש דמהיכי תיתי יחזור לראש בהפסקה כל דהו דמ"ש מק"ש היכי דמותר לפסוק דפשיטא לן דאינו חוזר לראש ואדרבה היו צריכין להביא ראיה אהא דמסקו בסוף דבריהם אבל לתחילת ברכה מיהו יחזור דמנא להו הך מלתא דממ"נ דאי מיקרי הפסקה בכה"ג אע"ג דלא שהה כדי לגמור את כולה והיינו משום דבתפלה החמירו כמו שכתב הב"י שם א"כ יחזור לראש ואי לא מיקרי הפסקה בכה"ג היכי דלא שהה למה יחזור לתחילת הברכה דהא בק"ש כה"ג אינו חוזר אלא למקום שפסק ואף שיש ליישב ולחלק ביניהם אכתי למה כתבו התוס' בפשיטות בלא ראיה כיון שלא נזכר מזה בגמרא וצריך עיון ליישב ועיין בק"א:

3 מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

אפילו נחש כרוך וכו'. כתוב בפירושי תהר"י במתני' ואע"פ שאין לו להפסיק ולדבר אפ"ה יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום ע"כ. ודברים אלו תמוהים הן דלא משמע כן לא בש"ס דהבבלי ולא הכא שהרי בהדיא אמרו כאן לא אמרו אלא כרוך אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו ה"ז מסתיר מלפניו וכו' ואם כן דוקא במרתיע כנגדו שאז דינו כעקרב בהא הוא דאמרו שיתרחק ויסלק עצמו משם אבל לא בכרוך דבזה אין לו לזוז ממקומו וכן נראה מרבינו יונה ז"ל בעצמו שהיתה הגי' לפניו כמו שהוא לפנינו דכך הובא שם לקמן על הפיסקא לא שנו אלא נחש וכו' וז"ל ובירושלמי אומר שאפילו נחש אם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר ולא הוי הפסקה וה"ג התם היה מרתיע ובא כנגדו ה"ז מסטר מלפניו ולשון מסטר מסטר משכנא ובלבד שלא יפסיק תפלתו מפי מורי הרב נר"ו וכ"כ שם לעיל שהובא התוספתא דהכא דלקמן היה עומד ומתפלל וסרטיא וכו' דכיון שיוכל להתנצל בהתרחק ממנו לצד אחר אין לו לפסוק ולדבר וכך היא גי' הרשב"א ז"ל בחדושיו בהאי דהכא אם היה מרתיע וכו' הרי דלא התירו להתרחק אלא בכה"ג ולא בכרוך בלבד. ואף דבתוס' דף ל"ג ד"ה אבל עקרב כתבו ובירושלמי קאמר דאם היה נחש מרתיע לבא כנגדו פוסק וכו' וכ"כ בדברי הרא"ש ז"ל על כרחך האי פוסק היינו שמתרחק לצד אחר ומפני שבכרוך לא התירו אפי' בכך כ"א בעקרב ובנחש מרתיע מש"ה כתבו כן ולא היה להם גי' אחרת. וכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שהיה לפניו גי' זו דכאן שכתב בפ"ו מתפלה בהלכה ט' וכן אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו והגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין פוסק ובורח ואם לא היה דרכן להמית אינו פוסק. הרי אם רואה שמתכוונין להזיק פוסק ובורח קאמר אבל לא יפסיק את תפלתו ואם אין דרכן בכך אינו פוסק אפילו דרך בריחה. ונקט נחשים ועקרבים בחד דינא מפני שבכה"ג אין חילוק בין נחש לעקרב ומיהו לא מצינו למי שסובר מאלו גדולי הפוסקים דבנחש כרוך ואינו מרתיע כנגדו שיכול להפסיק אפי' בהתרחק עצמו ממקומו וכדנראה מדברי רבינו יונה בעצמו שהבאתי ואם דברים אלו שהובא שם במתני' הם דבריו ז"ל היה נראה כסותר דברי עצמו ואפשר שבמתני' הם דברי תלמידיו ז"ל וכך נראה שלא כתוב מפי מורי הרב נר"ו אלא בהא דלקמן שהביא להאי דהכא והרמ"א בהגהה בסי' ק"ד הביא לדברי תלמידי ר"י ז"ל ובט"ז תמה על זה ומחמת שכתבו דהליכה לא הוי הפסק וע"ש וכבר הבאתי ראיות חזקות דגופא דהאי דינא בנחש כרוך ליתא לכל גדולי הפוסקים וכדמוכרח מהכא ומה שהובא שם במתני' כמדומה דלאו רבינו יונה חתים עלה:

« תוספות על ברכות ל״ב ע״ב:כ״ג תוספות על ברכות ל״ד ע״א:ב׳ »