תורה תמימה על התורה, במדבר ל״א

מהדורה: תורה תמימה, וילנה תרס"ד

« תורה תמימה על התורה Numbers 30:17 תורה תמימה על התורה Numbers 32:3 »

2 ילקוט שמעוני על התורה פתח ↗

דברים ב ט אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, אֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ אֲפִלּוּ שְׂכַר שִיחָה נָאָה, דְּאִלּוּ בְּכִירָה דִּקְרִיתֵיהּ מוֹאָב אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, מִלְחָמָה הוּא דְּלָא אֲבָל צִעוּרֵי וְאַנְגַּרְיָא צַעֲרֵיהּ, וְאִלּוּ צְעִירָה דִּקְרִיתֵיהּ בֶּן עַמִּי אֲמַר לֵיהּ אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם, כְּלָל, דַּאֲפִלּוּ אַנְגַּרְיָא וְצִעוּרֵי לָא. רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה שְׁכִיבָא לֵיהּ בְּרַתָּא. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְעוּלָא קוּם נֵיזִיל נִינְחֲמֵיהּ. אֲמַר לְהוּ מָה אִית לִי גַּבֵּי נֶחָמָתָא דִבַבְלָאֵי דְּגִדּוּפָא הוּא, דְּאָמְרֵי מַאי אֶפְשָׁר לָן לְמֶעְבַּד הָא אֶפְשָׁר לְהוּ לְמֶעְבַּד עָבְדֵי. אָזָל הוּא לְחוּדֵיהּ לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ מַאי דִּכְתִיב "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה", וְכִי מָה עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, אֶלָּא נָשָׂא מֹשֶׁה קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, אָמַר, וּמַה מִּדְיָנִים שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לַעֲזֹר לְמוֹאָב אָמְרָה תוֹרָה במדבר כה, יז "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם", מוֹאֲבִים עַצְמָן לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כְּשֶׁעָלְתָה עַל דַּעְתְּךָ עָלְתָה עַל דַּעְתִּי, שְׁתֵּי פְּרֵדוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶן, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית, וּמַה בִּשְׁבִיל שְׁתִּי פְּרֵדוֹת חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שְׁתֵּי אֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל רְשָׁעִים וְלֹא הֶחֱרִיבָן, בִּתּוֹ שֶׁל רַבִּי אִם כְּשֵׁרָה וּרְאוּיָה לָצֵאת מִמֶּנָּה דָּבָר טוֹב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דַּהֲוָה חַיָּה. אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהִלְוָה עַל גְּדִישׁוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ חִטִּין לְגֹרֶן, וְהָיָה לְבַעַל הַגָּדִישׁ שׂוֹנֵא אֶחָד וְהָלַךְ וְהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ, וּבָא הַמַּלְוֶה וְתָפַשׂ אֶת הַלּוֹוֶה וַאֲמַר לֵיהּ תֵּן לִי מַה שֶּׁאַתָּה חַיָּב לִי, אֲמַר לֵיהּ הַלּוֹוֶה לֹא דַי צַעֲרִי שֶׁנֶּאֱבַד מִמֶּנִּי גְּדִישִׁי אֶלָּא בָּאתָ וְהוֹסַפְתָּ לִי צָרָה עַל צָרָתִי. כָּךְ אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אֶתְמוֹל יָקְדוּ גְּדִישָׁם שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כא, כח "כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן" וְאַתֶּם בָּאִים לְהוֹסִיף צָרָה עַל צָרָתָם, אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב. דָּבָר אַחֵר אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְךָ לִקָּבֵר בִּגְבוּלָן. מָשָׁל לְרֹאשׁ הַמְּדִינָה שֶׁבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם וְעַבְדּוֹ עִמּוֹ. נִכְנַס לְפֻנְדָּק אֶחָד, הִתְחִיל עַבְדּוֹ לְקַלֵּל אֶת בַּעַל הַחֲנוּת. אֲמַר לֵיהּ אֲדוֹנוֹ כָּךְ הוּא הַדֶּרֶךְ, אַתָּה נָתוּן בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמְקַלֵּל. כָּךְ אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה נִקְבָּר אַתָּה בְּתוֹךְ גְּבוּלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר דברים לד, ו "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב". וְלָמָּה רִחֵם עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְפִי שֶׁמִּלְּאוּ אֶת הָעוֹלָם בִּשְׁעַת הַזַּעַף. מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁנִּצְטָרְכָה לְלֶחֶם, צָעֲקוּ הַבְּרִיּוֹת אֶל הַשִּׁלְטוֹן, עָמְדוּ שְׁנֵי נַחְתּוֹמִין וְהָיוּ טוֹחֲנִין כָּל הַלַּיְלָה. בִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת עִסָּתָן כָּבָה הָנֵּר וְלֹא הָיוּ רוֹאִין מֶה עָשוּ, בָּלְלוּ אֶת הָעִסָּה וְאָפוּ אוֹתָהּ וְהוֹצִיאוּהָ וּמִלְּאוּ אֶת הַשּׁוּק. בָּא הַשִּׁלְטוֹן וְרָאָה הַפַּת מְעֹרֶבֶת קִבָּר. אָמַר לָהֶם רְאוּיִין הֲיִיתֶם לִתֵּן הַקוֹפִיץ בְּצַוָּארֵיכֶם וּלְהַחֲזִיר אֶתְכֶם בְּכָל הַמְּדִינָה, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם שֶׁמִּלֵּאתֶם אֶת הַמְּדִינָה בִּשְׁעַת הַזַּעַף. כָּךְ יְהֵא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבֹרָךְ, כְּשֶׁהָפַךְ סְדוֹם וַעֲמוֹרָה לֹא הָיָה שָׁם בְּרִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים", עָמְדוּ בְּנוֹת לוֹט וְעָרְכוּ אֶת הָעִסָּה שֶׁנֶּאֱמַר שם, לו "וַתַּהֲרֶין שְׁתֵּי בְּנוֹת לוֹט", אָמַר לָהֶם רְאוּיִין הֱיִיתֶן כְּלָיָה עַל מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם וּמָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם שֶׁכַּוָּנַתְכֶם לְמַלְּאוֹת עוֹלָמִי. אֲמַר רָבָא נָכְרִי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו דְּבַר תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר "וְחִשַּׁב עִם קוֹנֵהוּ" וְלֹא עִם יוֹרְשֵׁי קוֹנֵהוּ, מִכְּלַל דְּאִית לֵיהּ יוֹרְשִׁים. גֵּר אֶת הַנָּכְרִי אֵינוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֲקִילוּ רַבָּנָן גַּבֵּי גֵּר שֶׁמָּא יַחֲזֹר לְסוּרוֹ. וְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נָכְרִי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו דְּבַר תּוֹרָה, דִּכְתִיב "כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה". וְרבִּי חִיָּא מַאי טַעֲמָא לָא אֲמַר כְּרָבָא. מִי כְּתִיב "וְחִשַּׁב עִם קוֹנֵהוּ וְלֹא עִם יוֹרְשֵׁי קוֹנֵהוּ". וְרָבָא מַאי טַעֲמָא לָא אֲמַר כְּרַבִּי חִיָּא. מִשּׁוּם כְּבוֹד אַבְרָהָם שָׁאנֵי.

3 יבמות פתח ↗

וְאֵימָא זָרוֹזֵי הוּא, דִּכְתִיב: ״הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא״! הָתָם נָמֵי — שַׁלּוֹפֵי מִבֵּיתָא לִקְרָבָא.

4 סוטה פתח ↗

מוּנָּחִין בָּאָרוֹן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס״. ״אֹתָם״ — אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין, ״פִּינְחָס״ — זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, ״וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ״ — זֶה אָרוֹן וְלוּחוֹת שֶׁבּוֹ, ״וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה״ — אֵלּוּ הַשּׁוֹפָרוֹת.

7 תלמוד ירושלמי שביעית פתח ↗

אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כְּתִיב וַיִּבְרַח יִפְתַּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב זוֹ סוּסִּיתָא. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ טוֹב שֶׁיִּפְטוֹר מִן הַמַּעְשְׂרוֹת. רִבִּי אִימִּי בָּעֵי וְלֹא מִמַּעֲלֵי מִיסִּין הֵן. סָבַר רִבִּי אִימִּי כְּמִי שֶׁנִּתְכַּבְּשׁוּ. דְּאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן שָׁלֹשׁ פרסטיגיות שִׁילַּח יְהוֹשֻׁעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹּא יִכָּנְסוֹ לָאָרֶץ מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהִפָּנוֹת יְפַנֶּה. לְהַשְׁלִים יַשְׁלִים. לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה יַעֲשֶׂה. גִּרְגָּשִׁי פִּינָּה וְהֶאֱמִין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָלַךְ לוֹ לְאַפְרִיקֵי. עַד בּוֹאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם. זוֹ אַפְרִיקֵי. גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ וכִי הִשְׁלִימוּ יוֹשְׁבֵי גִּבְעוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל. שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מֶלֶךְ עָשׂוּ מִלְחָמָה וְנָפְלוּ.

8 סנהדרין פתח ↗

״וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם וְגוֹ׳ וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב״. בִּלְעָם מַאי בָּעֵי הָתָם? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהָלַךְ לִיטּוֹל שְׂכַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף שֶׁהִפִּיל מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: גַּמְלָא אֲזַלָא לְמִיבְעֵי קַרְנֵי, אוּדְנֵי דַּהֲווֹ לֵיהּ גְּזִיזָן מִינֵּיהּ.

14 תורה תמימה על התורה פתח ↗

לכפר על נפשתינו. תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה מגעיין מש"כ לעיל בפ' י"ד בדרשה ויקצף משה. .שם שם

17 יבמות פתח ↗

מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר. וּבֵית הִלֵּל נָמֵי, לֵילְפוּ מִמֹּשֶׁה! אָמְרִי לָךְ: מֹשֶׁה מִדַּעְתֵּיהּ הוּא דַּעֲבַד. דְּתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם: פֵּירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, וְשִׁיבֵּר הַלּוּחוֹת, וְהוֹסִיף יוֹם אֶחָד. פֵּירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דְּרַשׁ? אֲמַר: וּמָה יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא דִּבְּרָה עִמָּהֶם שְׁכִינָה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, וְקָבַע לָהֶם זְמַן, אָמְרָה תּוֹרָה: ״אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה״ — אֲנִי, שֶׁמְּיוּחָד לְדִבּוּר בְּכׇל שָׁעָה וְשָׁעָה, וְלֹא קָבַע לִי זְמַן — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמוֹד עִמָּדִי״. שִׁיבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, מַאי דְּרַשׁ? אָמַר: וּמָה פֶּסַח, שֶׁהוּא אֶחָד מִשֵּׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת, אָמְרָה תּוֹרָה ״כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״. הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּדִים — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם, דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, מַאי דְּרַשׁ? דִּכְתִיב: ״וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר״. הַיּוֹם כְּמָחָר: מָה מָחָר לֵילוֹ עִמּוֹ, אַף הַיּוֹם לֵילוֹ עִמּוֹ. וְלַיְלָה דְּהָאִידָּנָא נְפַק לֵיהּ, שְׁמַע מִינַּהּ תְּרֵי יוֹמֵי לְבַר מֵהָאִידָּנָא. וְהִסְכִּימָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם — דְּלָא שָׁרְיָא שְׁכִינָה עַד שַׁבְּתָא. תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זָכָר וּנְקֵבָה. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נָתָן אַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי? דִּכְתִיב: ״וַתּוֹסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל״: הֶבֶל וַאֲחוֹתוֹ, קַיִן וַאֲחוֹתוֹ, וּכְתִיב: ״כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן״. וְרַבָּנַן? אוֹדוֹיֵי הוּא דְּקָא מוֹדְיָא. תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: זָכָר וּנְקֵבָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹ זָכָר אוֹ נְקֵבָה. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נָתָן אַלִּיבָּא דְּבֵית הִלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״, וְהָא עֲבַד לַהּ שֶׁבֶת. אִיתְּמַר: הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּגַיּוּתוֹ וְנִתְגַּיֵּיר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לֹא קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה — דְּהָא הֲווֹ לֵיהּ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לֹא קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה — גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי. וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִיתְּמַר: הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּגַיּוּתוֹ וְנִתְגַּיֵּיר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין לוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה, דְּהָא הֲוָה לֵיהּ ״רֵאשִׁית אוֹנוֹ״. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: יֵשׁ לוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה, גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי. וּצְרִיכָא: דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָהִיא קַמַּיְיתָא, בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן — מִשּׁוּם דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי בְּנֵי פְּרִיָּה וּרְבִיָּה נִינְהוּ, אֲבָל לְעִנְיַן נַחֲלָה, דְּלָאו בְּנֵי נַחֲלָה נִינְהוּ — אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא — בְּהָא קָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אֲבָל בְּהַהִיא — אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, צְרִיכָא. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: ״בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל וְגוֹ׳״! אֲמַר לֵיהּ בְּגַיּוּתָן — אִית לְהוּ חַיִיס, נִתְגַּיְּירוּ — לֵית לְהוּ חַיִיס. אָמַר רַב: הַכֹּל מוֹדִין בְּעֶבֶד שֶׁאֵין לוֹ חַיִיס, דִּכְתִיב: ״שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר״: עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר. מֵיתִיבִי: ״וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים״! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: כְּ״פַר בֶּן בָּקָר״. אִי הָכִי, הָכָא נָמֵי! שָׁאנֵי הָתָם, דְּיַחֲסִינְהוּ בִּשְׁמַיְיהוּ וּבִשְׁמָא דַאֲבוּהוֹן, וְהָכָא לָא מְפָרֵשׁ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: יַחֲסִינְהוּ בְּדוּכְתָּא אַחֲרִיתִי בַּאֲבוּהוֹן וּבְאַבָּא דַאֲבוּהוֹן, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶל בֶּן הֲדַד בֶּן טַבְרִימּוֹן בֶּן חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם הַיּוֹשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק לֵאמֹר״. אִיתְּמַר: הָיוּ לוֹ בָּנִים וּמֵתוּ, רַב הוּנָא אָמַר: קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קִיֵּים. רַב הוּנָא אָמַר: קִיֵּים — מִשּׁוּם דְּרַב אַסִּי. דְּאָמַר רַב אַסִּי: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כׇּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וְגוֹ׳״, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה — ״לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״ בָּעֵינַן, וְהָא לֵיכָּא. מֵיתִיבִי: בְּנֵי בָנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים! כִּי תַּנְיָא הָהִיא, לְהַשְׁלִים. מֵיתִיבִי: בְּנֵי בָנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים, מֵת אֶחָד מֵהֶם אוֹ שֶׁנִּמְצָא סָרִיס — לֹא קִיֵּים פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא תְּיוּבְתָּא. בְּנֵי בָנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים. סְבַר אַבָּיֵי לְמֵימַר, בְּרָא לִבְרָא וּבְרַתָּא לִבְרַתָּא, וְכׇל שֶׁכֵּן בְּרָא לִבְרַתָּא. אֲבָל בְּרַתָּא לִבְרָא — לָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: ״לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״ בָּעֲיָא, וְהָא אִיכָּא. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת תְּרֵי מֵחַד לָא. וְלָא? וְהָא אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב שֵׁשֶׁת: נְסֵיב אִיתְּתָא וְאוֹלֵיד בְּנֵי, וַאֲמַר לְהוּ: בְּנֵי בְרַתִּי — בְּנֵי נִינְהוּ! הָתָם דַּחוֹיֵי קָמְדַחֵי לְהוּ, דְּרַב שֵׁשֶׁת אִיעֲקַר מִפִּירְקֵיהּ דְּרַב הוּנָא. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרָבָא בַּר מָארִי: מְנַָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן בְּנֵי בָנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״הַבָּנוֹת בְּנוֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי״, אֶלָּא מֵעַתָּה: ״וְהַצֹּאן צֹאנִי״ הָכִי נָמֵי?! אֶלָּא דִּקְנֵית מִינַּאי, הָכָא נָמֵי — דִּקְנֵית מִינַּאי. אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד וַתֵּלֶד לוֹ אֶת שְׂגוּב״, וּכְתִיב: ״מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחוֹקְקִים״, וּכְתִיב ״יְהוּדָה מְחוֹקְקִי״. מַתְנִיתִין דְּלָאו כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה בְּיַלְדוּתוֹ — יִשָּׂא אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ. הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּיַלְדוּתוֹ — יִהְיוּ לוֹ בָּנִים בְּזִקְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לָמַד תּוֹרָה בְּיַלְדוּתוֹ — יִלְמוֹד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ. הָיוּ לוֹ תַּלְמִידִים בְּיַלְדוּתוֹ — יִהְיוּ לוֹ תַּלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְגוֹ׳״. אָמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא מִגְּבָת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכוּלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה. וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם וּשְׁנָאָהּ לָהֶם: רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְהֵם הֵם הֶעֱמִידוּ תּוֹרָה אוֹתָהּ שָׁעָה. תָּנָא, כּוּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת. אָמַר רַב חָמָא בַּר אַבָּא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: כּוּלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. מַאי הִיא? אָמַר רַב נַחְמָן: אַסְכָּרָה. אָמַר רַב מַתְנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי חֲנִילַאי: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה — שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה, בְּלֹא בְּרָכָה, בְּלֹא טוֹבָה. בְּלֹא שִׂמְחָה, דִּכְתִיב: ״וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ״. בְּלֹא בְּרָכָה, דִּכְתִיב: ״לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ״. בְּלֹא טוֹבָה, דִּכְתִיב: ״לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: בְּלֹא תּוֹרָה, בְּלֹא חוֹמָה. בְּלֹא תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתוּשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי״. בְּלֹא חוֹמָה, דִּכְתִיב: ״נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר״. רָבָא בַּר עוּלָּא אָמַר: בְּלֹא שָׁלוֹם, דִּכְתִיב: ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַיּוֹדֵעַ בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא יִרְאַת שָׁמַיִם וְאֵינוֹ פּוֹקְדָהּ — נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: חַיָּיב אָדָם לִפְקוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ וְגוֹ׳״. הָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ״, מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעְלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לְדֶרֶךְ! אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא סָמוּךְ לְוִוסְתָּהּ. וְכַמָּה? אָמַר רָבָא: עוֹנָה. וְהָנֵי מִילֵּי לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה — מִיטְּרִידִי. תָּנוּ רַבָּנַן: הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, וְהַמְכַבְּדָהּ יוֹתֵר מִגּוּפוֹ, וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְהַמַּשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִירְקָן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אׇהֳלֶךָ״. הָאוֹהֵב אֶת שְׁכֵינָיו, וְהַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו, וְהַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ,

19 יבמות פתח ↗

רָבִינָא אָמַר: נְהִי דְּמַעֲטִינְהוּ קְרָא מֵאִטַּמּוֹיֵי בְּאֹהֶל, דִּכְתִיב: ״אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״, מִמַּגָּע וּמַשָּׂא מִי מַעֲטִינְהוּ קְרָא?

19 תלמוד ירושלמי פסחים פתח ↗

מַה טַעֲמוֹן דְּבֵית שַׁמַּי. אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם. מַה אַתֵּם לֹא נִטִמֵאתֶם עַד שֶׁנִּכְנַסְתֶּם לַבְּרִית. אַף שְׁבִיכֶם לֹא נִטְמְאוּ עַד שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית. מַה טַעֲמוֹן דְּבֵית הִלֵּל. אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם. מַה אַתֵּם טְעוּנִין הַזָּיָיה בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. אַף שְׁבִיכֶם טְעוּנִין הַזָּיָיה בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי. וְאֵינוֹ מְחוּוָר. דְּאָמַר רַב חִיָיה בַּר יוֹסֵף גִּידּוּל בַּר בִּנְיָמִן בְּשֵׁם רַב. מּוֹדֵיי בֵית הִלֵּל שֶׁאִם עָבַר וְזָרַק אֶת הַדָּם שֶׁהוּרְצָה.

20 שבת פתח ↗

נֶאֱמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ בְּשֶׁרֶץ וְנֶאֱמַר ״בֶּגֶד״ וָ״עוֹר״ בְּמֵת. מָה בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּשֶׁרֶץ — לֹא טִימֵּא אֶלָּא טְוִוי וְאָרִיג, אַף בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּמֵת — לֹא טִימֵּא אֶלָּא טְוִוי וְאָרִיג.

20 בבא קמא פתח ↗

גְּמָ׳ לִנְפִילַת הַבּוֹר – ״כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו״ כְּתִיב – כֹּל דְּאִית לֵיהּ בְּעָלִים, כְּדַאֲמַרַן. לְהַפְרָשַׁת הַר סִינַי – ״אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה״, וְחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה הָוְיָא; ״אִם״ – לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹפוֹת.

21 עירובין פתח ↗

דִּכְתִיב: ״וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד״, וְלָא אַשְׁכְּחַן דְּאִיצְטְרִיךְ לֵיהּ יְהוֹשֻׁעַ.

22 פסקי הרא"ש על פסחים פתח ↗

תניא אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין התנור באליה. ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק התנור ואי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי. כיון דשני בהו מידע ידע דמשום היכירא הוא דעבד ליה הכי דלא ליתי בהן לידי תקלה לפיכך שריין והאי בוכיא דאפיה ביה חמירא כולי שתא אסירא למיפא ביה מצה בפסח משום דהסיקו מבחוץ. ואי מליא גומרי והסיקו מבפנים שפיר דמי. אבל קדירות אפי' מלינהו גומרי אסירי משום דחייס עלייהו דילמא פקעי ולא עביד להו היסיקא שפיר. אבל אם הוחזרו לכבשן ונתלבנו כתב רבינו אבי העזרי ז"ל יש אומר שאין מועיל לקדירות ליבון על ידי החזרת כבשונות דחייס עלייהו דילמא פקעי ולא מלבין להו שפיר וכן כתב זקני רבינו אב"ן ז"ל. ושגגה היא בידם דלא אמרו חכמים כן אלא היכא דמתלבן מבחוץ ולא מבפנים. אי נמי ע"י מילוי גומרי דחייש לפקיעה אבל כשמחזירן לכבשן מתלבן מבפנים ומבחוץ כי השלהבת עולה לו בכל צדדין ולא פקעה. וכן מוכח בפרק דם חטאת זבחים דף צו. דפריך וליהדרינהו לכבשונות ומשני אין עושין כבשונות בירושלים. ומשמע הא עושין כבשונות בירושלים שרי. והא דאמר רב קדירות בפסח ישברו ולא אמר תקנת ליבון בכבשן. משום דאי מלבן להו ה"ל פנים חדשות באו לכאן והראשון הוי כמו שבור. אבל בהיסק בלא כבשן אין כאן פנים חדשות באו לכאן ע"כ דבריו. וכן כתב בשאלתות פרשת ראשי המטות סי' קלז דכלי חרס שרי בהחזרת כבשונות וכן דעת התוס'. ויראה לי דדוקא החזרת כבשונות שמצרפין בהן כלי חרס חדשים כי ההיא דפרק דם חטאת כיון דהכניסו להיסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי. אבל לתנורין שלנו לא דאיכא למיחש דחייס עלייהו ויוציאן מן התנור קודם שנתלבנו היטב. והני סכיני דפסחא מעייל בהו ולקתייהו ברותחין ובכלי ראשון. וקודם לכן צריך לשופו ולנקותו יפה דבענין אחר לא יפלוט. ותניא בסיפרי אך את הזהב ואת הכסף מכאן שצריך להעביר החלודה. הילכך סכינין שיש בהן גומות. ואין יכול לנקותן יפה בתוך הגומות לא מהני בהו הגעלה וצריכין ליבון. אמר רב הונא עץ פרור מגעילין ברותחין ובכלי ראשון. קסבר כבולעו כך פולטו. נקוט האי כללא בידך דמאני דאעא ודפרזלא ושאר מיני מתכות ובורמי דגללא דאישתמש בהו חמירא כולי שתא בכ"ר צריך למיעבד להו הגעלה בכ"ר ודאשתמש בהו בכלי שני עביד להו הגעלה בכ"ש. ומשהי להו בגווייהו עד דפלטו שפיר. דגמרינן מגעולי של נכרים שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וגו'. ותנו רבנן מסכת ע"ז דף עה: הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים דברים שלא נשתמשו בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמשו בהן על ידי צונן כגון כוסות קתוניות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמשו בהו על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסים ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמשו בהן על האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין. ואמרינן כיצד מגעילן שם דף עו אמר רב הונא מכניס יורה קטנה בתוך יורה גדולה ויורה גדולה מאי. ת"ש דההוא דודא דהוה בי מר עוקבא ואהדר ליה לישה אפומא ומליא מיא וארתחוה. אמר רבא מאן חכים למיעבד הכי אלא מר עוקבא דגברא רבה הוא דקסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. והני מילי בשאר ימות השנה אבל בפסח דאסור למיעבד לישה עביד ליה גדנפא דטינא ומרתח ליה פסק רשב"א שצריך להגעיל היורה הגדולה קודם שיגעילו הכלים. וכן הורו ריב"א ורבינו אברהם בן רבינו שמואל ז"ל בשפייר"א וכן הורה ה"ר יהודה במגנצ"א וכן נהג ר' אליעזר ז"ל בגרמייז"א וכן פסק רש"י. ומפרש יורה גדולה מאי כלומר כיצד יש להגעילה קודם שיגעיל בה שאר כלים ומפרש הש"ס ע"י גדנפא. ורבינו יואל ז"ל לא היה עושה גדנפא אלא לפיד אש או אבן רותחת היה משליך לתוך היורה בעודה רותחת והמים רותחין עולה על פני שפתה ועדיף טפי מהתזת הניצוצות וכן כתב אבי העזרי ז"ל. וכתב עוד יש מרבותינו חולקין על דבר זה ומפרשים יורה גדולה במאי איורה דעלמא קאי. והדין עמהן דמה תקנה יש בדבר זה. דא"ת בשביל שלא תאסר פליטתה את הכלים שמגעילין בה. אכתי איכא חשש דפליטת כלים הראשונים תאסור את הכלים שמגעילין בה אחר כך. ע"כ צריכין למימר בעוד שטרודין לפלוט לא בלעי. א"כ אפי' לא הכשירוה נמי עכ"ד. ואין דבריו נראים לי דפליטת כלים הראשונים אינה אוסרת את האחרונים דכל כלי וכלי שמכניסין בו פליטת איסירו בטל בס' במי היורה. אבל היורה הגדולה אין במים שבתוכה ס' לבטל את פליטתה דבכולה משערינן הלכך צריך להגעילה תחלה. וכן נמצא בתשובת הגאונים מדיח יורה גדולה ומגעילה ברותחין ומכשירה ושוטפה בצונן ומפליטתה מחמץ תחלה ואח"כ מרתיח בה מים רותחין בלי שיעור ומגעיל בה יורות קטנות סכינים ועץ פרור וכלים הצריכין הגעלה בכלי ראשון. ויזהר שלא ינוחו המים מן הרותחים שאם ינוחו המים מן הרותחים אסור להגעיל בהן כלים. ונוטלן ושוטפן בצונן ואח"כ ממלא היורה הגדולה וסובב שפתה בטיט ומגעילה כמשפט הראשון ושופכה ושוטפה. וכל זה מיירי כשהיורה הגדולה היא בת יומא אז צריך להכשירה תחלה וכן נמי כלי שהוא בן יומו אין להגעיל אלא אם כן יש במי יורה הגדולה ששים לבטל פליטת הכלי דהיינו כל עובי דופני הכלי דבכולי משערינן. דאם אין בו ששים כל הנפלט ממנו חוזר ונבלע בתוכו ושומן בחמין הוי טעם לשבח. דלא שרינן חמין של נכרים בפרק אין מעמידין עבודה זרה דף לח: אלא משום דסתם כלים של נכרים אינן בני יומן. אבל אם אינן בני יומן מותר להגעילו אפילו אין במים ששים לבטל את הכלי. ואף על פי שטעם הפגום הנפלט ממנו חוזר ונבלע בתוכו והוה ליה כקודם הגעלה אין בו חשש דהוה כנותן טעם בר נותן טעם שנפלט מן הכלי למים וחוזר ונבלע בכלי וכולן היתר כיון שנפגם הטעם. וכן נמי אם היורה גדולה אינה בת יומא אינו צריך להכשירה מטעם שפירשתי. ולא גזרינן להגעיל בכלי שאין בת יומא אטו כלי שהיא בת יומא וכן להגעיל כלי שאין בן יומו אטו כלי שהוא בן יומו כי היכי דאסרינן לבשל בכלי שאין בן יומו אטו כלי שהוא בן יומו. דהתם ראוי לגזור שאם יבשל בכלי בן יומו התבשיל אסור מן התורה. וגם בישול תבשיל שעושין בני הבית בקל יטעו אם נתיר לכתחלה לבשל בכלי שאין בן יומו כך יבשלו בכלי שהוא בן יומו. אבל הכא אם יחזור ויבלע מעט מן הנפלט דבר מועט הוא ונותן טעם בר נותן טעם הוא. וגם הבא להכשיר כלי אינו רגיל לטעות. ובערב הפסח קודם שעה חמישית דשעת היתר הוא מותר להגעיל אפי' בן יומו משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם החמץ נותן טעם בכלי והכלי במים וחוזר ונבלע בכלי וכולהו היתר. והוי כמו דגים שעלו בקערה חולין דף קיב דמותר לאוכלן בכותח. ואפילו לדברי המפרשים עלו אין נתבשלו לא הכי שרי. דהתם הבשר הנבלע בדגים חשוב טעם כי נבלע אוכל באוכל שדגים ראויין לאכילה והבשר נותן בהם טעם לשבח הלכך אסור לאוכלן בכותח אם נתבשלו בקדירה אבל הכא טעם החמץ הנפלט מן הכלי למים וחוזר ונבלע בדופני הכלי אינו חשוב טעם כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל. ומחבת שמטגנין בה כתב אבי העזרי הוגד לי בשם אבא מורי אחר פטירתו שהיה מצריכה ליבון. דמדמי לה לתנור שאופין בו דבעי היסק. ולא זכיתי לדון לפניו. דנראה לי דסגי לה בהגעלה והכי נהוג עלמא. חדא דחזינא דלענין חיובי חלה יהיב הש"ס חד דינא לטיגון ולבשול. ותו דלא חלקו חכמים בין יורה ליורה אע"ג שיש יורה שמטגנין בה חלב. ותו דתניא בשילהי תוספתא פ"ט דמסכת ע"ג היורות ומחמי חמין וטיגון וקומקמוס מדיחן ברותחין ע"כ דבריו. וי"א דפעמים שמטגנין בה ונתייבש השמן ונאפה מה שבתוכה בלא שמן וה"ל כמאפה תנור ונבלע בתוכה ע"י האור בלא משקה ולכך צריכה ליבון כמו שפודין ואסכלאות. ולא נהירא לי דאם באנו לחוש לזה אם כן כל קדירות של מתכת פעמים מחסרים המרק ומקדיח והתבשיל נשרף ונדבק לדופני הקדירה וצריך ליבון ולא מצינו מי שחשש לזה אלא היינו טעמא דאע"פ שנשרף ונדבק לדופן הקדירה לחלוחית משקה יש בתבשיל אלא שהוא יבש אצל דופני הקדירה ולא מיקרי תשמישו ע"י האור להצריכו ליבון. ומחבת או יורה שיש בו טלאי אין מגעילין אותן לפי שהבלוע שתחת הטלאי אינו נפלט על ידי הגעלה. ואין לומר דכל מה שעתיד לפלוט ע"י תשמישו חמץ יפלוט בהגעלה זו ומה שלא יפלוט עתה לא יפלוט לעולם דאת"ל כן א"כ תועיל הגעלה לכלי חרס אלא ודאי פולט תדיר מעט מעט ה"נ תחת הטלאי אינו נפלט בהגעלה ופולט תדיר מעט מעט.

23 תוספות על יומא פתח ↗

מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים - שאלו מקמי רב יהודה גאון זצ"ל טבילת נדה מדאורייתא מנלן והשיב קל וחומר ממגעה ור"ת פירש דנפקא מדכתיב במי נדה ודרשינן במסכת עבודת כוכבים דף עה: מים שהנדה טובלת בהן ור"י פירש מדכתיב והדוה בנדתה ודרשינן בפ' במה אשה שבת דף סד: בנדתה תהא עד שתבא במים:

24 בבא קמא פתח ↗

אָמַר רָבָא, אָמַר קְרָא: ״וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ – כׇּל טְמָאוֹת שֶׁאַתֶּם מִטַּמְּאִין בְּמֵת, לֹא יְהוּ פְּחוּתִין מִשִּׁבְעָה.

30 תוספות על יומא פתח ↗

מתרומת מעשר ילפינן לה כו' - תימה לי אמאי לא מספקא ליה נמי אי מתרומה גדולה ילפינן לה ויש לומר משום דבתרומת הדשן כתיב והרים ובתרומת מעשר נמי כתיב והרמותם ובתרומת מדין נמי כתיב והרמות מכס אבל בתרומה גדולה לא כתיב במצות צוויה לשון הרמה אלא כתיב. ראשית דגנך וגו' עד תתן לו והא דכתיב במדבר ט״ו:כ׳ כתרומת גורן כן תרימו אותה תרימו דכתיב בחלה כתיב וא"ת ואמאי לא מבעיא ליה אי ילפינן מחלה יש לומר דוהרים מהרמותם או מוהרמות ילפינן אבל והרים מתרימו לא ילפינן דלא דמו כולי האי להדדי אי נמי יש לומר דילפינן תרומה קמייתא מתרומה קמייתא דנהי דתרומת מעשר יש תרומה גדולה קודם לה מ"מ בלוים דמשתעי קרא זו היא תרומה קמייתא דחייבינהו קרא לאפוקי חלה שיש תרומה גדולה קודמת אי נמי יש לומר כיון דתרומה גדולה וחלה אין להם שיעור מפורש ילמד סתום מן המפורש דהיינו מתרומת מעשר או מתרומת מדין ואין להקשות תרומה גדולה וחלה גופייהו אמאי לא גמרינן בהאי גזירה שוה דיהא להם שיעור דיש לומר כיון דכתיב בהו ראשית דגנך ואפילו דגן אחד וכן בחלה נמי כתיב ראשית עריסותיכם ומה שפירש רש"י מתרומת מדין אחד מחמש מאות אע"ג דהוה נמי התם אחד מחמשים נראה לו מחמש מאות ילפינן משום דכתיב אצל. והרימו ולי היה נראה יותר ללמד ממדין אחד מנ' כדדרשינן . בירושלמי בינונית אחד מחמשים דכתיב אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה ותימה לי מאי מספקא ליה אי גמרינן מתרומת מעשר או ממדין פשיטא דיותר סברא הוא ללמוד מתרומת מעשר דורות מדורות מללמוד ממדין דורות משעה ולפי מה שפירש דמאחד אחוז מן החמשים גמרינן ניחא דמשמע כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה ואפילו לפרש"י ז"ל דוהרים שהוא מלשון יחיד מוהרמות שגם הוא לשון יחיד גמרינן אבל מוהרמותם שמא לא ניחא ליה למילף אי נמי תרומת הדשן שהיא מצות עבודת ציבור מתרומת מדין דשייכא בכל ישראל גמרינן אבל תרומת מעשר בלוים נאמרה אבל תימה לי מאי שנא דלא נסתפק אי מוהרים ממנו בקומצו גמרינן דדמיא ליה טפי מכולהו דבאידי ואידי כתיב והרים וי"ל משום דלא מצינו למיגמר לגמרי כי התם שיתרום תרומת הדשן בקומצו פן יכוה כמו שפרש"י להכי לא הוה ס"ד למילף מיניה ואפילו הכי פשיט דגמרינן מיניה כיון דדמי ליה דבאידי ואידי והרים כתיב:

49 יבמות פתח ↗

״כֹּל הוֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נוֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ״! דִּלְמָא אִיקְּטִיל חַד מִיִּשְׂרָאֵל. וְרַבָּנַן: ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״ — לַעֲבֵירָה.

50 יומא פתח ↗

אִי ״קׇרְבָּן״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה׳״, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״. כׇּל הָרָאוּי לְפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד — חַיָּיב עָלָיו בַּחוּץ, כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד — אֵין חַיָּיבִין עָלָיו בַּחוּץ.

1 מאת המדינים. והלא מואבים היו תחלה לדבר , אלא שעשו שלום עם מדין להלחם בישראל, ולמה נאמר מדינים, שהיו מתדיינים עם ישראל ספרי.

2 אחר תאסף. אמר ר׳ יצחק, עיטור סופרים הלכה למשה מסיני, ואחר תאסף עיטור סופרים הוא . שם ל"ז ב׳

3 אחר תאסף. להודיע שבחן של פרנסי ישראל שאין נפטרין מן העולם עד שהן נוקמין נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם ספרי.

1 החלצו מאתכם. מהו החלצו – שלופא מביתא לקרבא . יבמות ק"ב ב׳

1 אתם ואת פינחס. אותם – אלו סנהדרין , פינחס – זה משוח מלחמה, וכלי הקודש – זה ארון ולוחות שבו, וחצוצרות התרועה – אלו השופרות . סוטה מ"ג א'

2 אתם ואת פינחס. מגיד שהם שקולים כפינחס ופינחס שקול כנגד כולם ספרי.

1 ויצבאו וגו׳. הקיפוה מד׳ רוחותיה, ר׳ נתן אומר, נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו . שם

1 ואת בלעם. בלעם מאי בעי התם , א"ר יוחנן, שהלך ליטול שכר כ"ד אלף שהפיל מישראל, אמר רב, היינו דאמרי אינשי, גמלא אזלא למבעי קרני, אודניה דהוו ליה גזיזין מיניה . סנהדרין ק"ו א'

1 ויקצף משה. אמר להם, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון , אמרו לו, לא נפקד ממנו איש , אמר להם, אם כן כפרה למה , אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו . שבת ס"ד א׳

2 על פקודי החיל. מגיד שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים ספרי.

1 ידעת איש. בראויה להבעל הכתוב מדבר, או אינו אלא נבעלה ממש׳ כשהוא אומר וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר, הוי אומר בראויה להבעל הכתוב מדבר . יבמות ס"ב

1 החיו לכם. לעבדים ולשפחות . שם שם

1 וכל נגע בחלל. מלמד שאע"פ שאין העובדי כוכבים מטמאין באהל אבל במגע ובמשא מטמאין . יבמות ס"א א׳

2 אתם ושביכם. הקיש שבוייהם להם, מה אתם טעונים הזאה בשלישי ובשביעי אף שביכם טעונים הזאה בשלישי ובשביעי . ירושלמי פסחים פ"ח ה"ח

1 וכל בגד וגו׳. נאמר כאן בטמא מת בגד ועור ונאמר להלן בשרץ בגד ועור פ׳ שמיני מה להלן לא טמא אלא טוי ואריג אף כאן לא טמא אלא טוי ואריג . שבת ס"ד א׳

2 וכל מעשה עזים. להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים, משאר בהמה וחיה מניין ת"ל וכל מעשה, א"כ מה ת"ל עזים, פרט לעופות . חולין כ"ה ב׳

1 ויאמר אלעזר. תניא, ר׳ אלעזר אומר, כל המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו, שנאמר ויאמר אלעזר הכהן זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה, אע"פ דאמר אשר צוה ה׳ את משה אפ"ה איענש, דכתיב פ׳ פינחס ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ולא אשכחן דאצטריך ליה יהושע . עירובין ס"ג א׳

2 ויאמר אלעזר. אמר ריש לקיש, כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, דכתיב פ׳ י"ד ויקצף משה וכתיב ויאמר אלעזר הכהן זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה, מכלל דמשה נתעלמה ממנו הלכה . פסחים ס"ו ב׳

1 אך את הזהב. מדאורייתא צריך חטוי כלי מתכות בטומאה חדשה, ושמעון בן שטח גזר אפילו בטומאה ישנה, מאי טעמא, משום גדר מי חטאת . שבת ט"ז ב'

2 אך את הזהב. בכלים איירי, או אינו אלא אפילו גולמים, הרי אני דן, מתי ישראל מטמאין והרוגי מדין מטמאין, מה בשתי ישראל כלים מטמאין ולא גולמים אף בהרוגי מדין כלים מטמאין ולא גולמים ספרי.

3 אך את הזהב. מכאן שצריך להעביר החלודה ספרי.

1 כל דבר. כל ואפילו בטעמא בעלמא מכאן למד ר׳ עקיבא לאיסור טעם כעיקר מן התורה . נזיר ל"ז ב׳

2 כל דבר. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מניין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא, שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש – אפילו דבור יבא באש . שבת נ"ח ב׳

3 אשר יבא באש. כגון הסכינים והשפודין והאסכולות, וכל אשר לא יבא באש, כגון הקדרות והאלפסין והקומקומים והיורות ספרי.

4 תעבירו באש. אמר רב חייא בריה דרב הונא, לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא, מאי טעמא נותן טעם לפגם מותר . ע"ז ע"ה ב׳

5 וטהר. תניא, הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים אע"פ שמגעילן ומלבנן באור צריכים טבילה בארבעים סאה. מנה"מ, דאמר קרא תעבירו באש וטהר – הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת ואיזו היא זו טבילה . שם שם

6 אך במי נדה. תנא בר קפרא, מתוך שנאמר במי נדה שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי, ת"ל אך חלק, א"כ מה ת"ל נדה, מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר ארבעים סאה . ע"ז ע"ה ב׳

7 במי נדה. ואצטריך למכתב וטהר ואצטריך למכתב במי נדה, דאי כתב וטהר הו"א בכל דהו כתב במי נדה, ואי כתב במי נדה הו"א צריך הערב שמש כנדה כתב וטהר – לאלתר . שם שם

1 וכבסתם בגדיכם וגו׳. תניא, מניין למפץ במת שמטמא שבעת ימים, אמר רבא, אמר קרא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחותין משבעת ימים . ב"ק כ"ה ב׳

1 אחד אחז מן החמשים. א"ר לוי, כתיב תקח אחד אחוז מן החמשים, כל שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה, מכאן לשעור תרומה בעין בינוני – אחד מחמשים . ירושלמי תרומות פ"ד ה"ב

1 ולא נפקד ממנו איש. מלמד שלא איקטול אפילו חד מישראל . יבמות ס"א א׳

1 קרבן ה׳. ונקרב את קרבן ה׳ אצעדה וצמיד וגו׳, מלמד שאף קדשי בדק הבית נקראו קרבן . יומא ס"ג ב׳

2 אצעדה וגו׳. אצעדה זה פריפסלא , צמיד זה שיריא, כמה דאת אמר פ׳ חיי והצמידים על ידיה, טבעת זה עזקין עגיל זה קדשין כמה דאת אמר יחזקאל ט״ז:י״ב ועגילים על אזניך , כומז – יש אומרים זה דפוס של רחם ויש אומרים דפוס של דדים ירושל׳ שבת פ"ו ה"ד.

3 טבעת עגיל וכומז. אמר רב ששת, מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך, כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום תורפה . שבת ס"ד ב׳

4 לכפר על נפשתינו. תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה . שם שם

2 בבא קמא פתח ↗

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא כְּשֶׁעָלְתָה עַל דַּעְתְּךָ עָלְתָה עַל דַּעְתִּי, שְׁתֵּי פְּרִידוֹת טוֹבוֹת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶן – רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית.

19 תשובות הרמב"ם פתח ↗

מתלמידי רבינו אפרים זצ"לשאלה אם יש חילוק בין מתי גויים למתי ישראל ובין קברי גויים לקברי ישראל או לא דראינו בפ' המקבל בבא מציעא דף קי"ד ע"ב שסמך על דברי רבי שמעון בן יוחאי דאמר קברי גויים אינן מטמאין ובפרק המקבל דף ס״א ע"א אמרו ג״כ זה שקבריהם אינן מטמאין ושמא במגע ומשא מטמאין כישראל אם החילוק בין המתים גופן ובין קבריהם או דין שניהם שוין ואם סברת ר' שמעון הוסכמה או חכמים חולקים והלכתא כוותייהו דהרי מצינו באהלות פרק י"ח בענין מדורות הגויים שמשם נראה שיש דין אהל לקברי גויים ואסור לכהן שיכנס שם:

20 חולין פתח ↗

מִכְּלָל דִּכְלֵי עֶצֶם מְקַבְּלִי טוּמְאָה? אִין, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל מַעֲשֵׂה עִזִּים תִּתְחַטָּאוּ״? לְהָבִיא דָּבָר הַבָּא מִן הָעִזִּים, מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם. שְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל מַעֲשֵׂה״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עִזִּים״? פְּרָט לְעוֹפוֹת.

21 פסחים פתח ↗

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא — חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, אִם נָבִיא הוּא — נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. אִם חָכָם הוּא חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ — מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְצוֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה וְגוֹ׳״, מִכְּלָל דְּמֹשֶׁה אִיעֲלַם מִינֵּיהּ.

30 רש"י על חולין פתח ↗

דאורייתא אין לה שיעור - כלל ורבנן יהבו לן בה שיעורא בששים אבל בתרומה אף על גב דמדאורייתא נמי בכל דהו מפטר נהי דמפטר ממיתה דטבל מיהו לכתחלה רמיזא שיעורא דילה חמשים וששים דתנא בתוספתא אמר רבי יוסי מנין לתרומה שהיא אחד מחמשים שנאמר במדין במדבר לא תקח אחד אחוז מן החמשים אחוז שאמרתי לך במקום אחר כזה ומנין אם תרם ועלה בידו אחד מששים שאין צריך לתרום שנאמר וזאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וגו' אלמא דמתייהב בה שיעורא הלכך לא תני לה בדברים שאין להם שיעור:

50 שבת פתח ↗

שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מִפְּנֵי מָה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים? — לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה כְּאִילּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה. מַתְנִי׳ יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטֵי שֵׂעָר, בֵּין מִשֶּׁלָּהּ בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶירְתָּהּ בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה. וּבְטוֹטֶפֶת, וּבְסַרְבִּיטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין. בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נׇכְרִית לֶחָצֵר. בְּמוֹךְ שֶׁבְּאׇזְנָהּ, וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ, וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ. בְּפִילְפֵּל, וּבְגַלְגַּל מֶלַח, וְכׇל דָּבָר שֶׁנִּיתָּן לְתוֹךְ פִּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּתֵּן לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, וְאִם נָפַל — לֹא תַּחֲזִיר. שֵׁן תּוֹתֶבֶת, שֵׁן שֶׁל זָהָב — רַבִּי מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. גְּמָ׳ וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן דִּידַהּ מִשּׁוּם דְּלָא מְאִיס, אֲבָל חֲבֶירְתַּהּ דִּמְאִיס — אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן דַּחֲבֶירְתַּהּ — דְּבַת מִינַהּ הוּא, אֲבָל דִּבְהֵמָה לָאו בַּר מִינַהּ הוּא אֵימָא לָא, צְרִיכָא. תָּנָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא יַלְדָּה בְּשֶׁל זְקֵנָה וּזְקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה. בִּשְׁלָמָא זְקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה — שֶׁבַח הוּא לָהּ. אֶלָּא יַלְדָּה בְּשֶׁל זְקֵנָה אַמַּאי? גְּנַאי הוּא לָהּ! אַיְּידִי דִּתְנָא זְקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה, תְּנָא נָמֵי יַלְדָּה בְּשֶׁל זְקֵנָה. בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נׇכְרִית לֶחָצֵר. אָמַר רַב: כׇּל שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אָסוּר לָצֵאת בּוֹ לֶחָצֵר — חוּץ מִכָּבוּל וּפֵאָה נׇכְרִית. רַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: הַכֹּל כְּכָבוּל. תְּנַן: בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נׇכְרִית לֶחָצֵר. בִּשְׁלָמָא לְרַב — נִיחָא, אֶלָּא לְרַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן קַשְׁיָא! רַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן מִשְּׁמֵיהּ דְמַאן קָאָמַר לֵיהּ? — מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר יוֹסֵי, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר יוֹסֵי תַּנָּא הוּא וּפְלִיג. וְרַב, מַאי שְׁנָא הָנֵי? אָמַר עוּלָּא: כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ. כִּדְתַנְיָא: ״וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ״ — זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים אָמְרוּ שֶׁלֹּא תִּכְחוֹל וְלֹא תִּפְקוֹס וְלֹא תִּתְקַשֵּׁט בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: אִם כֵּן — אַתָּה מְגַנָּהּ עַל בַּעְלָהּ, וְנִמְצָא בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ״ — בְּנִדָּתָהּ תְּהֵא עַד שֶׁתָּבֹא בַּמַּיִם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן — אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר. תְּנַן: וְלֹא בְּזוֹג אַף עַל פִּי שֶׁפָּקוּק. וְתַנְיָא אִידַּךְ: פּוֹקֵק לָהּ זוֹג בְּצַוָּארָהּ וּמְטַיֵּיל עִמָּהּ בֶּחָצֵר. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא:

« תורה תמימה על התורה Numbers 30:17 תורה תמימה על התורה Numbers 32:3 »