תורה תמימה על התורה, במדבר י״ט:ט״ו

מהדורה: תורה תמימה, וילנה תרס"ד

« תורה תמימה על התורה Numbers 19:14 תורה תמימה על התורה Numbers 19:16 »

15 רש"י על חולין פתח ↗

פתיל - מגופו:

16 תוספות על נזיר פתח ↗

ת"ש ומזה בג' ובז' ואי אמרת משום אוירא הזאה ל"ל - דאינו סברא שיצטרכו בכה"ג הזאת ג' וז' הואיל ומטמא אף כי הפסק בינו ובין הגוש דאינו כלל מענין טומאת אהל המת להצריך הזאה ג' וז' ומשני כי קתני אשארא ה"נ מסתברא מדקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו. והלא אינו טמא הנוגע בהן רק טומאת ערב ולא טומאת ז' אלא ש"מ אשארא דמשמע ליה דאפילו בכלי שטף איירי דנגעו במת דהוו אב הטומאה והנוגע בהם טמא טומאת ערב כנוגע בטמא מת בעלמא דלא בעיא הזאה אלא ש"מ אשארא וא"ת ולישני ליה דהני כלים בכלי מתכות מיירי דאדם הנוגע בהם טמא טומאת ז' ובעי הזאה ג' וז' דחרב כחלל ואור"ת דע"כ לא מתוקמא מתני' בכלי מתכות דא"כ הנזיר מגלח דחרב הרי הוא כחלל. ושלח לו רבינו חיים כהן איזה בית אשר תבנו לי דאין נזיר מגלח עליו ה"ה דכהן מוזהר עליו ואין לך בית שאין בה שום כלי מתכות שהיה באהל המת או שום מסמר כדאמרי' במס' שמחות פ"ד הל' כא כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה ותו דבהדיא תניא בתוספתא ובמס' אהלות פ"א דקחשיב התם ד' טומאות במת כיצד כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאים ז' והרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב וקאמר בד"א לתרומה וקדשים אבל נזיר אין מגלח אלא על המת בלבד פי' למעוטי כלים הנוגעים במת דאיירי בהן דהא ודאי מגלח על אבר מן החי ואכל הני דתנן במתני' וע"כ מתני' דהתם בכלי מתכות איירי דבכלי שטף אי אפשר להיות טמאים ד' אלא דוקא בכלי מתכות דאמר רחמנא חרב כחלל משכחת להן כמו שמפורש אבל כלי שטף אינו כחלל אלמא דאין הנזיר מגלח עליהן והא דלא אוקי מתני' בכלי מתכות משום דבלאו הכי קים ליה דקתני אשארא דע"כ לאו אכולהו קאי ומזה בג' וז' דהא קתני נמי ימי ספרו וימי גמרו דלאו בני הזאה אינון. ומשמעתין קשה למה שפירש הר"ר יצחק מסימפונ"ט דמתני' דאהלות בין בכלי מתכות בין בשאר כלים דכולהו גמרי מכלי מתכות דאמר חרב הוא כחלל וה"ה לשאר כלים דבהדיא אמרי' בשמעתין הנוגע בשאר כלים אינו טמא אלא טומאת ערב ומיהו קצת יש לדחות דהא דפריך הכא בני הזאה נינהו לאו אכלים הנוגעים במת אלא אספרו ואגמרו קאי דבתר הכי והוי כמו וכו' ולא נ"ל וצ"ע מהרפ"ש. וה"ר יצחק הביא ראיה מתוספתא דכלים פ"ו מב"ק החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון לתוכה הוא טהור והתנור טהור הוא טהור משום דכרוך בסיב והתנור טהור דתוכו ולא תוך תוכו בא הטהור ואחז בו והעלהו טמא לפי שהסיט עצם כשעורה וטמא את החמת חזרה החמת וטמאה את התנור אלמא דחמת כאדם ונעשית אב הטומאה לטמא את התנור ואע"ג דלאו כלי מתכות הוא משוינן ליה כאדם להיות אב הטומאה כמוהו שניטמא בעצם דהוי אבי אבות ויש לדחות דהתם משום דיקרב בדיקרב הוא דהאדם ניטמא במשא דעצם כשעורה ובשעה שהיה נושא עצם המת שהוא אבי אבות באותה שעה היה נוגע בהחמת והחמת בתנור. ועוד הביא מדאמר בספרי כל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר לפי שנאמר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהוא מטמא טומאת שבעה למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם פי' שהבגדים שנוגעין באדם שנוגע במת טמאים ז' והתם בגדים משמע אף בשאינן כלי מתכות ואור"ת דתכשיטי כלי מתכות שפיר מיקרו בגדים כדכתיב בבגדי כהונה שמות כ״ח:ד׳ אלה הבגדים אשר יעשו וחשיב ציץ וכללא דמילתא כלים במת וכלים באדם ואדם בכלים וכלים בכלים הרי הן כמו אדם במת ואדם בכלים וכלים בכלים ואדם באדם ירדו מעלה אחת דאילו כלי מתכות במת הרי הן כמוהו דחרב כחלל וגם כלים באדם כדכתיב במדבר ל״א:כ״ד וכבסתם בגדיכם אבל כלים בכלים לא אשכחן שיעשו כיוצא בהן וכלים בכלים השלישי אינו אלא ערב בין אדם בין כלים באדם אבל כלים באדם הכלים כמו האדם מה האדם טמא ז' אף כלים הנוגע ז' וכלים במת הרי הן כמת מה המת אבי אבות לטמא אדם וכלים טומאת ז' אף כלי מטמא אדם וכלים טומאת ז' ותו לא מידי:

17 יומא פתח ↗

מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן — דִּכְתִיב: ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת הַחַטָּאת״. הָנָךְ דִּפְסַלִי לָךְ בַּאֲסִיפָה — פְּסַלִי לָךְ בְּקִידּוּשׁ, וְהָנָךְ דְּאַכְשַׁרִי לָךְ בַּאֲסִיפָה — אַכְשַׁרִי לָךְ בְּקִידּוּשׁ.

17 סוכה פתח ↗

לֹא מָצָא אַרְבַּעַת מִינִין יְהֵא יוֹשֵׁב וּבָטֵל, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״ — סוּכָּה שֶׁל כׇּל דָּבָר. וְכֵן בְּעֶזְרָא אוֹמֵר: ״צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבוֹת וַעֲשׂוּ סוּכּוֹת כַּכָּתוּב״! וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: הָנֵי — לִדְפָנוֹת, עֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבוֹת — לִסְכָךְ. וּתְנַן: מְסַכְּכִין בִּנְסָרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אַלְמָא סִיב וְעִיקָּרָא דְּדִיקְלָא מִינָא דְלוּלַבָּא הוּא, שְׁמַע מִינַּהּ. וּמִי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַרְבַּעַת מִינִין — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא? וְהָתַנְיָא: סִיכְּכָהּ בִּנְסָרִים שֶׁל אֶרֶז שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַרְבָּעָה טְפָחִים — דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלָה. אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה טְפָחִים — רַבִּי מֵאִיר פּוֹסֵל, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאִם יֵשׁ בֵּין נֶסֶר לְנֶסֶר כִּמְלֹא נֶסֶר — שֶׁמַּנִּיחַ פְּסָל בֵּינֵיהֶן, וּכְשֵׁירָה! מַאי ״אֶרֶז״ — הֲדַס, כִּדְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמְרִי בֵּי רַב: עֲשָׂרָה מִינֵי אֲרָזִים הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁיטָּה וַהֲדַס וְגוֹ׳״. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֲפִילּוּ בִּמְשִׁיחָה כּוּ׳. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְּיַקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה?! בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה. אֲמַר לְהוּ רַבָּה לְהָנְהוּ מְגַדְּלֵי הוֹשַׁעְנָא דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא: כִּי גָּדְלִיתוּ הוֹשַׁעְנָא דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, שַׁיִּירוּ בֵּיהּ בֵּית יָד — כִּי הֵיכִי דְּלָא תֶּיהְוֵי חֲצִיצָה. רָבָא אָמַר: כׇּל לְנָאוֹתוֹ — אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְאָמַר רַבָּה: לָא לִינְקוֹט אִינִישׁ הוֹשַׁעְנָא בְּסוּדָרָא, דְּבָעֵינָא לְקִיחָה תַּמָּה וְלֵיכָּא. וְרָבָא אָמַר: לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר — שְׁמָהּ לְקִיחָה. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ דִּלְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ לְקִיחָה, דִּתְנַן: אֵזוֹב קָצָר — מְסַפְּקוֹ בְּחוּט וּבְכוּשׁ, וְטוֹבֵל וּמַעֲלֶה וְאוֹחֵז בָּאֵזוֹב וּמַזֶּה. אַמַּאי — ״וְלָקַח״ ״וְטָבַל״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר — שְׁמָהּ לְקִיחָה. מִמַּאי? דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּחַבְּרֵיהּ — כְּגוּפֵיהּ דָּמֵי. אֶלָּא מֵהָכָא: נָפַל מִשְּׁפוֹפֶרֶת לַשּׁוֹקֶת — פָּסוּל.

17 סוטה פתח ↗

כְּדַלַּעַת, מַנִּי — רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּדָרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי. דְּתַנְיָא: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כׇּל שְׂעָרוֹ״ — רִיבָּה, ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו״ — מִיעֵט, ״וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ״ — חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה — רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רִיבָּה — רִיבָּה דְּכוּלֵּיהּ גּוּפֵיהּ, וּמַאי מִיעֵט — מִיעֵט שֵׂיעָר שֶׁבְּתוֹךְ הַחוֹטֶם. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: אֵין שָׁם עָפָר — מֵבִיא רַקְבּוּבִית יָרָק, וּמְקַדֵּשׁ. וְלָא הִיא: רַקְבּוּבִית יָרָק הוּא דַּהֲוַאי עָפָר, אֵפֶר לָא הֲוַאי עָפָר. כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם. תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שֶׁיֵּרָאוּ: עֲפַר סוֹטָה, וְאֵפֶר פָּרָה, וְרוֹק יְבָמָה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף דַּם צִפּוֹר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דִּכְתִיב: ״וְטָבַל אוֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר וְגוֹ׳״, וְתַנְיָא: ״בְּדַם״, יָכוֹל בַּדָּם וְלֹא בַּמַּיִם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּמַּיִם״. אִי מַיִם, יָכוֹל בַּמַּיִם וְלֹא בַּדָּם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּדָּם״. הָא כֵּיצַד? מֵבִיא מַיִם שֶׁדַּם צִיפּוֹר נִיכָּר בָּהֶן, וְכַמָּה — רְבִיעִית. וְרַבָּנַן: הַהוּא לְגוּפֵיהּ, דְּהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אַטְבֵּיל בְּדָם וּבְמַיִם. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״וְטָבַל בָּהֶם״, ״בְּדַם וּבַמַּיִם״ לְמָה לִי — לְנִיכָּר. וְרַבָּנַן: אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל בָּהֶם״, הֲוָה אָמֵינָא: הַאי לְחוֹדֵיהּ וְהַאי לְחוֹדֵיהּ, כְּתַב רַחֲמָנָא: ״בְּדַם וּבַמַּיִם״ — לְעָרְבָן. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, לְעָרְבָן קְרָא אַחֲרִינָא כְּתִיב: ״וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת וְגוֹ׳״. וְרַבָּנַן: אִי מֵהָהוּא הֲוָה אָמֵינָא: לִישְׁחֲטֵיהּ סָמוּךְ לְמָנָא וְנִינְקְטִינְהוּ לִוְורִידִין, וּלְקַבְּלֵיהּ לְדָם בְּמָנָא אַחֲרִינָא, קָא מַשְׁמַע לַן. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: גְּדוֹלָה וּמַדְחֵת אֶת הַמַּיִם, קְטַנָּה וְנִדְחֵית מִפְּנֵי הַמַּיִם, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תַּפֵּיק נַפְשָׁךְ לְבַר מֵהִילְכְתָא, בְּצִפּוֹר דְּרוֹר שִׁיעֲרוּ רַבָּנַן. אֵין לְךָ גְּדוֹלָה שֶׁמַּדְחֵת אֶת הַמַּיִם, וְאֵין לְךָ קְטַנָּה שֶׁנִּדְחֵית מִפְּנֵי הַמַּיִם. תָּנוּ רַבָּנַן: הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — פָּסוּל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן — דִּכְתִיב: ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת הַחַטָּאת״, וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי עָפָר הוּא? וַהֲלֹא אֵפֶר הוּא! שִׁינָּה הַכָּתוּב בְּמַשְׁמָעוֹ לָדוּן הֵימֶנּוּ גְּזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר כָּאן ״עָפָר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עָפָר״. מָה לְהַלָּן עָפָר עַל גַּבֵּי מַיִם — אַף כָּאן עָפָר עַל גַּבֵּי מַיִם. וּמָה כָּאן הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — כָּשֵׁר, אַף לְהַלָּן הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — כָּשֵׁר. וְהָתָם מְנָלַן? תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי. כְּתִיב ״עָלָיו״, אַלְמָא אֵפֶר בְּרֵישָׁא, וּכְתִיב ״מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״, אַלְמָא מַיִם בְּרֵישָׁא. הָא כֵּיצַד? רָצָה — זֶה נוֹתֵן, רָצָה — זֶה נוֹתֵן. וְרַבָּנַן: ״אֶל כֶּלִי״ — דַּוְקָא, ״עָלָיו״ — לְעָרְבָן. וְאֵימָא: ״עָלָיו״ — דַּוְקָא, ״אֶל כֶּלִי״ — שֶׁתְּהֵא חִיּוּתָן בִּכְלִי! מָה מָצִינוּ בְּכׇל מָקוֹם מַכְשִׁיר לְמַעְלָה, אַף כָּאן מַכְשִׁיר לְמַעְלָה.

18 זבחים פתח ↗

דְּתַנְיָא, רַבִּי חֲלַפְתָּא בַּר שָׁאוּל אוֹמֵר: קִידֵּשׁ פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָיה בִּכְלִי זֶה וּפָחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָיה בִּכְלִי זֶה – לֹא קִידֵּשׁ.

18 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מַסְפּוֹרֶת שֶׁל פְּרָקִים וְאִיזְמֵל שֶׁל רָהִיטְנֵי חִיבּוּר לַטּוּמְאָה, וְאֵין חִיבּוּר לַהַזָּאָה.

18 נדה פתח ↗

וּמְטַמֵּא בִּטְמֵא מֵת. דִּכְתִיב: ״וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם״ — נֶפֶשׁ כֹּל דְּהוּ.

19 רש"י על עירובין פתח ↗

לא - לעולם אימא לך המכניס שרץ חייב וטעמא דכלי חרס משום שאינו ראוי למדרס ולהיות אב הטומאה מי שנעשה אב הטומאה דבעינן דומיא דזכר ונקבה פעמים שהוא אב הטומאה כגון זב וזבה וטמא מת וכן הכלים נמי הואיל וראוין ליעשות אב הטומאה כגון זכר ונקבה כגון כלי שהוא ראוי למדרס ולמושב הזב הוי אב הטומאה ע"י מדרס של זב ומטמאין אדם וכלים כדכתיב ויקרא ט״ו:ו׳ והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא המכניסן למקדש אפילו כשהן ראשונים כגון שנטמאו במגע הזב או נגעו במדרס הזב או בשאר אבות הטומאה חייב יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה שאין לך כלי נעשה אב הטומאה לטמא אדם או כלי אלא מדרס הזב כדפרישית לעיל או מגע המת דמת אבי אבות הטומאה כדכתיב בזאת חקת בכלי או באדם שנגע במת וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב פי' נפש הנוגעת בו בטמא זה שנטמא במת. תטמא עד הערב והא לא מצית למימר דהאי והנפש הנוגעת בנוגע במת עצמו קאמר דא"כ טומאת שבעה איכא אלמא טמא מת אב הטומאה משוי ליה קרא לטמא אדם הלכך כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה כלל דלמדרס לא חזי משום דנשבר ותניא בהדיא בפרק רבי עקיבא במסכת שבת דף פד. מדרס כלי חרס טהור וע"י מגע נמי לא הוי אב הטומאה דכתיב לעיל מההוא קרא וחטאו ביום השלישי וגו' וכל אשר יגע בו הטמא וגו' כל היכא דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא וכל היכא דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת:

19 כסף משנה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה פתח ↗

מי שהוזה עליו בג' וכו'. יש לתמוה על זה דהא אמרינן בקידושין פרק האומר דף ס"ב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי למה לי איצטריך סד"א שלישי למעוטי שני שביעי למעוטי ששי דקא ממעט בימי טהרה אבל היכא דקא עבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי קמ"ל וכבר השיגו הראב"ד וכתב מי שהוזה עליו בשלישי וכו' טובל בכל עת שירצה אחר השביעי א"א אינו כן בגמרא דקידושין לעולם מונה שלישי ושביעי וטובל אחר הזאה עכ"ל וי"ל שרבינו סמך על מה ששנינו בפסיקתא וחטאו ביום השביעי לרבות הזיית שביעי שאם לא הוזה בשביעי מזה בשמיני ובתשיעי וכן בספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי עשירי מניין ת"ל וחטאו ביום השביעי ואח"כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב. וכן מצאתי בילקוט בשם ספרי זוטא יכול הזאת שביעי תהא סמוכה לשלישי אמר שוב בשביעי אם ללמד שביעי שהוא סמוך לשלישי כבר למד הא מה אני מקיים שביעי אפילו רחוק מן השלישי עכ"ל. והנה בא לידי קונטרס אחד וכתוב בו שרבינו שמשון הקשה על רבינו קושיא זו דהראב"ד וכתב שרבינו פירש ההיא דספרי שבא הכתוב לרבות שמיני תשיעי ועשירי אע"פ שהיתה הזאתו בשלישי ואינו כך כדמוכח ההיא דקידושין אלא מרבה שמיני אם הזה ברביעי ותשיעי אם הזה בחמישי ועשירי אם הזה בששי והאי דבספרי דריש ליה מוחטאו ובקידושין דריש ליה מביום השלישי וביום השביעי ומוקי וחטאו דלא תימא ה"מ לקדשים אבל לתרומה בחד סגי סוגיא דקידושין כרבי חנניא בן גמליאל דאייתר ליה חד קרא וברייתא דספרי כר"מ וקא סבר ר"מ דמחד קרא נפקא תרומה וקדשים עכ"ל. ומכ"מ יש לתמוה למה הניח רבינו גמרא ערוכה ותפס כברייתות. וי"ל שגירסת רבינו בההיא דקידושין סד"א שלישי למעוטי שני וכו' ואי עביד ברביעי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא ש"ד קמ"ל ולענין הזאה בזמנה מיפרשא וכדפירש"י דבפ"ק דיומא נחלקו רבי יוסי ור"מ דלרבי יוסי הזאה בזמנה אינה מצוה אפי' אם נאמר טבילה בזמנה מצוה ור"מ יליף הזאה מטבילה וסוגיא דקידושין אתיא כרבי מאיר דאמר הזאה בזמנה מצוה ולכך אמרו דסד"א דברביעי ובשמיני שפיר דמי קמ"ל דלאו שפיר דמי וכיון דאנן קי"ל כרבי יוסי א"כ ליתא לההיא סוגיא.

20 ערכין פתח ↗

אֶלָּא, ״אִישׁ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי קָטָן מִכָּרֵת.

20 תלמוד ירושלמי נזיר פתח ↗

הלכה: רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ כול׳. תַּמָּן תַּנִּינָן. שְׁנַיִם טְמֵאִין בַּמֵּת. אֶחָד טָמֵא טוּמְאַת שִׁבְעָה וְאֶחָד טָמֵא טוּמְאַת טְמֵיאֵי עֶרֶב. שְׁלֹשָׁה טְמֵאִים בַּמֵּת. שְׁנַיִם טְמֵאִים טוּמְאַת שִׁבְעָה אֶחָד טָמֵא טוּמְאַת עֶרֶב. אַרְבָּעָה טְמֵאִים בַּמֵּת. שְׁלֹשָׁה טְמֵאִים טוּמְאַת שִׁבְעָה וְאֶחָד טָמֵא טוּמְאַת עֶרֶב. כֵּיצַד שְׁנֵי בְנֵי אָדָם. הַנּוֹגְעִין בַּמֵּת טְמֵאִים טוּמְאַת שִׁבְעָה. וְאָדָם הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָמֵא טוּמְאַת עֶרֶב כול׳. רִבִּי יוֹחָנָן בְשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. וְכוּלְּהוֹן תּוֹרָה הֵן אֵצֶל תְּרוּמָה. אֲבָל עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ חַיָיב אֶלָּא עַל שֵׁינִי שֶׁנָּגַע בָּרִאשׁוֹן. מַה טַעַם. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא. הַטָּעוּן חִיטּוּי חַיָיב עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְשֶׁאֵין טָעוּן חִיטּוּי אֵינוֹ חַיָיב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. הָתִיבוֹן. הֲרֵי אָדָם הַנּוֹגֵעַ בַּכֵּלִים וְנוֹגְעִין בַּמֵּת טָעוּן חִיטּוּי וְהוּא שֵׁינִי. אָמַר רִבִּי אָבִין בַּר חִיָיה. בְּטוּמְאַת אִישׁ בְּאִישׁ לֹא בְטוּמְאַת אִישׁ בְּכֵלִים. מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי אָבִין בַּר חִיָיה אֵינוֹ חַיָיב אֶלָּא הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד. מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ אָדָם בְּאָדָם אֵינוֹ חַיָיב אֶלָּא עַל הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד. וָכָא אֵינוֹ חַיָיב אֶלָּא עַל הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְהוּא שֶׁטָּבַל. אֲבָל אִם לֹא טָבַל הָדָא הִיא דְרִבִּי. דְּרִבִּי אָמַר. כָּל הַטְּמֵאִים בְּטוּמְאָתָן עַד שֶׁיָּבוֹאוּ בַמַּיִם.

20 משנה תורה, הלכות שגגות פתח ↗

הַמֶּלֶךְ וְכֹהֵן מָשִׁיחַ מְבִיאִין קָרְבָּנָן עַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אוֹ עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי אוֹ עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו כִּשְׁאָר הֶדְיוֹטוֹת. שֶׁלֹּא חִלֵּק הַכָּתוּב קָרְבַּן מֶלֶךְ מִקָּרְבַּן הֶדְיוֹט וּמִקָּרְבַּן כֹּהֵן מָשִׁיחַ אֶלָּא בְּמִצְווֹת שֶׁחַיָּבִים עַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת קְבוּעָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֲבָל בְּקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד כֻּלָּן שָׁוִים. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת אֵימָתַי יִהְיֶה חַיָּב עַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְעַל שְׁבוּעַת שִׁגְגַת בִּטּוּי וְאֵימָתַי יִהְיֶה פָּטוּר עֲלֵיהֶן וְעַל אֵי זוֹ דֶּרֶךְ יִהְיֶה חַיָּב קָרְבָּנוֹת הַרְבֵּה כְּמִנְיַן הַשְּׁבוּעוֹת וְעַל אֵי זֶה דֶּרֶךְ לֹא יִהְיֶה חַיָּב אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. וּבְהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה אֲבָאֵר בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ תִּתְחַיֵּב הַיּוֹלֶדֶת וְהַמְצֹרָע קָרְבָּנוֹת הַרְבֵּה וּבְאֵי זֶה דֶּרֶךְ יִתְחַיֵּב כָּל אֶחָד מֵהֶן קָרְבָּן אֶחָד:

15 וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו אלא בכל הכלים, ת"ל וכל כלי פתוח, כלי שמקבל טומאה לפתחו, ואיזה זה, זה כלי חרס . שם

16 אשר אין צמיד פתיל עליו. תניא, מניין למדרס כלי חרס שהוא טהור, אמר רבא, דכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור, ומי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור . שבת פ"ד ב׳

17 אשר אין צמיד פתיל עליו. ת"ר, אויר כלי חרס טמא וגבו טהור , דאמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו, איזה הוא כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס , וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא, הא יש צמיד פתיל עליו – טהור . חולין כ"ה א׳

18 אשר אין צמיד פתיל עליו. ת"ר, אויר כל הכלים טהור וגבן טמא , דאמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, האי הוא דכי אין צמיד פתיל עליו טמא וכי יש צמיד פתיל עליו טהור, הא כל הכלים בין שיש צמיד פתיל עליהם בין שאין צמיד פתיל עליהם מטמאין . חולין כ"ה א׳

19 צמיד פתיל. צמיד – זה הפקק, פתיל – זה המקיף, ואע"פ שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, ויצמד ישראל לבעל פעור פ׳ בלק ספרי.

20 טמא הוא. מה ת"ל הוא, אלא הוא שמציל עצמו בצמיד פתיל באהל המת הוא שמציל עצמו בצמיד פתיל באהל שרץ . שם

17 תמורה פתח ↗

שִׁינָּה הַכָּתוּב מִמַּשְׁמָעוֹ, לָדוּן הֵימֶנּוּ גְּזֵירָה שָׁוָה: נֶאֱמַר כָּאן ״עָפָר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עָפָר״. מָה לְהַלָּן — עָפָר עַל גַּבֵּי הַמַּיִם, אַף כָּאן — עָפָר עַל גַּבֵּי הַמַּיִם. וּמָה כָּאן הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — כָּשֵׁר, אַף כָּאן הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם — כָּשֵׁר.

17 סנהדרין פתח ↗

בְּשַׁעְתֵּיהּ. הָכָא, בְּלָא שְׁרָגָא נָמֵי מַתְחֵיל הַבְלָא בְּשַׁעְתֵּיהּ. סִימָן: סוּלָּם, תְּרִיס, סַמָּנִין, בַּכּוֹתֶל. אָמַר רָבָא: דְּחָפוֹ לְבוֹר, וְסוּלָּם בַּבּוֹר, וּבָא אַחֵר וְסִילְּקוֹ, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וְסִילְּקוֹ – פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דְּשַׁדְיֵיהּ יָכוֹל לַעֲלוֹת הוּא. וְאָמַר רָבָא: זָרַק חֵץ, וּתְרִיס בְּיָדוֹ, וּבָא אַחֵר וּנְטָלוֹ, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וּנְטָלוֹ – פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דְּשַׁדְיֵיהּ בֵּיהּ מִיפְסָק פְּסִיקִי גִּירֵיהּ. וְאָמַר רָבָא: זָרַק בּוֹ חֵץ, וְסַמָּנִין בְּיָדוֹ, וּבָא אַחֵר וּפִיזְּרָן, וַאֲפִילּוּ הוּא קָדַם וּפִיזְּרָן – פָּטוּר, דִּבְעִידָּנָא דִּשְׁדָא בֵּיהּ יָכוֹל לְהִתְרַפְּאוֹת הֲוָה. אָמַר רַב אָשֵׁי: הִלְכָּךְ, אֲפִילּוּ סַמָּנִין בַּשּׁוּק. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: נִזְדַּמְּנוּ לוֹ סַמָּנִין, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי. וְאָמַר רָבָא: זָרַק צְרוֹר בַּכּוֹתֶל, וְחָזְרָה לַאֲחוֹרֶיהָ וְהָרְגָה – חַיָּיב. וְתַנָּא תּוּנָא: כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר שֶׁהָרְגוּ, בְּמֵזִיד – נֶהֱרָגִין, בְּשׁוֹגֵג – גּוֹלִין. בְּשׁוֹגֵג גּוֹלִין, פְּשִׁיטָא! בְּמֵזִיד נֶהֱרָגִין אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: הַתְרָאַת סָפֵק הִיא, מִי יֵימַר דְּהָדְרָה? קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר שֶׁהָרְגוּ, תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת – פָּטוּר, חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת – חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקָא נִיחָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ פּוּרְתָּא נָמֵי. אִי דְּלָא נִיחָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי לָא. אֲמַר לֵיהּ: סְתָם מְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר, כַּמָּה דְּעָיְילִי טְפֵי – מֵינָח נִיחָא לֵיהּ. לְמֵימְרָא דִּכְהַאי גַּוְונָא כֹּחוֹ הוּא? וּרְמִינְהוּ: הַמְקַדֵּשׁ, וְנָפַל קִידּוּשׁ עַל יָדוֹ אוֹ עַל הַצַּד, וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְשׁוֹקֶת – פָּסוּל. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּשׁוֹתֵת. תָּא שְׁמַע: מַחַט שֶׁהָיָה נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס, וְהִזָּה עָלֶיהָ – סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק עַל הַחֶרֶס הִזָּה וּמִיצָּה עָלֶיהָ – הַזָּאָתוֹ פָּסוּל. אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: ״מָצָא״ אִיתְּמַר. אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דְּכַפְתֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, וְאַשְׁקֵיל עֲלֵיהּ בִּידְקָא דְמַיָּא – גִּירֵי דִידֵיהּ הוּא, וּמִיחַיַּיב. הָנֵי מִילֵּי בְּכֹחַ רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּכֹחַ שֵׁנִי – גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא. וְאָמַר רַב פָּפָּא: זָרַק צְרוֹר לְמַעְלָה וְהָלְכָה לִצְדָדִין וְהָרְגָה – חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי לְרַב פָּפָּא: מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּכֹחוֹ הוּא? אִי כֹּחוֹ – תֵּיזִיל לְעֵיל,

17 משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

עָשָׂה לַאֲגֻדָּה זוֹ גִּימוֹן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב אוֹ שֶׁכָּרַךְ עָלֶיהָ סָדִין וּנְטָלָהּ יָצָא. לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ לְקִיחָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה דֶּרֶךְ כָּבוֹד וְדֶרֶךְ הִדּוּר שֶׁכָּל שֶׁהוּא לְנָאוֹתוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. אֲבָל אִם נָתַן אֶת הַמִּינִין הָאֵלּוּ בְּעָצִיץ אוֹ בִּקְדֵרָה וּנְטָלָהּ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

18 יומא פתח ↗

״וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ״. ״אִישׁ״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר, ״טָהוֹר״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הָאִשָּׁה, ״וְהִנִּיחַ״ — מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לְהַנִּיחַ, יָצְאוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת לְהַנִּיחַ.

18 תלמוד ירושלמי פסחים פתח ↗

אִם הִקְפִּיד עָלָיו חוֹצֵץ הוּא לִטְבִילָה. וְאִם לָאו אֵינוֹ חוֹצֵץ לִטְבִילָה הִיא טְבִילָה הִיא הֲזָיָיה. אֵינוֹ חִיבּוּר לְטוּמְאָה. מִן הָדָא. אִם רוֹצֶה הוּא בְקִיּוּמוֹ הֲרֵי הוּא כָעֲרֵיבָה. וְאִם לָאו כְּגוּפָהּ שֶׁלָּעֲרִיבָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. כָּךְ שָׁנָה רִבִּי. צוֹאָה שֶׁתַּחַת הַכִּסֵּא חִיבּוּר לְטוּמְאָה וְאֵינוֹ חִיבּוּר לַהֲזָיָיה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בַּר כַּהֲנָא. אֵבֶר מְדוּלְדָּל צִפּוֹרֶן מְדוּלְדֶּלֶת וְצוֹאָה שֶׁתַּחַת הַכִּסֵּא וְהִידּוּק קִירוּיָה וְכִרְוְיָהּ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר. אַף כִּשּׁוּת שֶׁלִּיקְטוֹ חִיבּוּר לְטוּמְאָה וְאֵינוֹ חִיבּוּר לַהֲזָיָיה. מַה בֵין טוּמְאָה מַה בֵין הֲזָיָיה. אָמַר רִבִּי לָא. בָּהַזָיָיה כָתוּב וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים. וְעַל כָּל הַמְקוּיָימִין שֶׁבַּכֶּלִי. בְּרַם הָכָא לָכֶם. כָּל שֶׁהוּא לְצוֹרֶךְ לָכֶם.

18 נזיר פתח ↗

דְּאָמַר מָר: טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת. וְאִילּוּ גַּבֵּי נְגִיעָה, אָמַר רַב יְהוּדָה, תַּנְיָא: ״וְכׇל הַנּוֹגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל״, ״בַּעֶצֶם״ — זֶה עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, ״אוֹ בֶחָלָל״ — זֶה אֵבֶר הַנֶחְלָל מִן הַחַי וְאֵין בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה,

19 רש"י על יומא פתח ↗

טבילה בזמנה מצוה - דכתי' במדבר יט וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ לא בא זה אלא ללמד על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינן לטבילה להיות מצוה בזמנה הלכך כל יומא מזינן עליה שמא היום זמנה:

20 מכות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: כֹּל הֵיכָא דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר״, דְּאִי בָּעֵי הוּא? אֶלָּא מֵעַתָּה ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא״ – אִי בָּעֵי מִיטַּמֵּא אִי בָּעֵי לָא מִיטַּמֵּא. מֵת מִצְוָה, דְּלָא סַגִּי דְּלָא מִיטַּמֵּא, הָכִי נָמֵי דְּפָטוּר?

20 הוריות פתח ↗

מָשִׁיחַ נָמֵי, הָא שָׁוֶה בִּשְׁאָר מִצְוֹת דְּשָׁנָה! אֶלָּא אָמַר רָבָא, אֵימָא הָכִי: מִי שֶׁחַטָּאתוֹ שָׁוָה לִיחִידִים, וּמַאי נִיהוּ קָהָל.

« תורה תמימה על התורה Numbers 19:14 תורה תמימה על התורה Numbers 19:16 »