תורה תמימה על התורה, ויקרא כ״ז:י״ט

מהדורה: תורה תמימה, וילנה תרס"ד

« תורה תמימה על התורה Leviticus 27:18 תורה תמימה על התורה Leviticus 27:20 »

19 תוספות על שבת פתח ↗

ונתן הכסף וקם לו - אין הפסוק כן אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ויקרא כ״ז:ט״ו ודרך הש"ס לקצר ולומר בלשון אחר קצר כי ההיא דפרק הדר עירובין דף סה. רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי שנאמר בצר אל יורה ובפרק הרואה ברכות דף נה: שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה וקשה לר"י נימא כסף דוקא וכ"ת דשוה כסף ככסף חדא דגבי נזקין מצרכינן קרא ישיב לרבות שוה כסף ועוד דאם כן אפילו קרקע נמי ומנלן למעוטי קרקע ואומר ר"י דמכלל ופרט נפקא כדתנן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה דף נא. אין פודין לא בעבדים ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש בגמרא דבעי למימר ולא הקדשות בכל אלו לענין פדיון בכור דרשינן התם כלל ופרט ופדויו מבן חדש כלל כסף פרט תפדה חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המיטלטל כו' ה"נ איכא למימר בפדיון הקדשות ונתן כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל כו' מיהו בת"כ דריש ליה מקרא אחרינא וכל ערכך יהיה בשקל הקדש מה ת"ל לפי שנאמר תפדה יכול בעבדים ושטרות וקרקעו' ת"ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים מניין לרבות כל דבר המיטלטל ת"ל ופדה בערכך א"כ למה נאמר בשקל פרט לעבדים ושטרות וקרקעות אלא כן דרך הש"ס שאינו מביא עיקר הדרשה כמו שרגיל להביא כתובות דף מו: בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אע"ג דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכן הרבה:

19 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

והתניא - בתורת כהנים גבי שדה אחוזה דכתיב ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו שדה מה ת"ל שיכול אין לי אלא המקדיש בית כור שגואל בענין הזה הקדיש בית לתך בית סאה בית קב מנין ת"ל שדה מכל מקום הכי מיתניא בתורת כהנים:

20 ערכין פתח ↗

״אִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה״ — בְּעָלִים, ״וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה״ — גִּיזְבָּר.

21 משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין פתח ↗

מִי שֶׁהֶחְרִים בַּזְּמַן הַזֶּה מִטַּלְטְלִין סְתָם הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנָן לַכֹּהֲנִים הַנִּמְצָאִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. אֲבָל אִם הֶחֱרִים שָׂדֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל סְתָם אוֹ שֶׁהֶחֱרִימָהּ לַכֹּהֲנִים אֵינָהּ חֵרֶם. שֶׁאֵין שְׂדֵה חֲרָמִים נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. הֶחֱרִים לַכֹּהֲנִים קַרְקַע בְּחוּץ לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה הֲרֵי הִיא כְּמִטַּלְטְלִין בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וְתִנָּתֵן לַכֹּהֲנִים:

21 שולחן ערוך, אבן העזר פתח ↗

המוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו לו מחול ואפי' יורש מוחל לפיכך מכרה כתובתה ומת הבעל ואח"כ מתה בנה יכול למחול והמכר בטל ואפי' אין לה יורש אחר אלא זה הבן ונמצא פרעון הכתובה עליו יכול למחול לעצמו כדי לבטל המקח ויורש הכתובה:

21 כתובות פתח ↗

נְפַק רַב יוֹסֵף דָּק וְאַשְׁכַּח דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּאָחִיו, וּמֵת וְהִנִּיחַ שׁוֹמֶרֶת יָבָם, לֹא יֹאמַר: הוֹאִיל וְשֶׁאֲנִי יוֹרֵשׁ — הֶחְזַקְתִּי, אֶלָּא מוֹצִיאִין מִיָּבָם, וְיִקַּח בָּהֶן קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּירוֹת.

22 תוספות על ערכין פתח ↗

שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל - שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לפום ריהטא משמע אם גאל האחר מהגזבר לפני היובל ורש"י פירש בפירוש חומש שלו דאפי' לא גאלה אחר אלא שעדיין היא ביד הגזבר תצא בחנם ביובל לבעלים הראשונים אשר לו אחוזת הארץ:

23 ערכין פתח ↗

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא, וְלָא מִטַּעְמֵיהּ. תַּנְיָא: ״בְּמִכְסַת הָעֶרְכְּךָ״ — הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לַעֲרָכִין, מָה עֲרָכִין אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, אַף שְׂדֵה מִקְנָה אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.

25 בכורות פתח ↗

מַאי לָאו אַבְּהֵמָה? לָא, אַעוּבָּר. דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי: קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, שְׁמַע מִינַּהּ. מְסַיְּיעָא לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי — קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ. דַּוְקָא אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי — קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמָיו! שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּכׇל יוֹמָא וְיוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי — קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמֶיהָ. תְּנַן: וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי — קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ! מְכִירָה — פָּסְקָה מִינֵּיהּ, קַבְּלָנוּת — לָא פָּסְקָה מִינֵּיהּ. דַּוְקָא אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי — קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו! שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּלָא הָדַר לֵיהּ. בְּהֵמָה מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא הָדְרָא לֵיהּ, נִיקְנְסֵיהּ טְפֵי חַד! אֶלָּא, עֶבֶד — מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הִיא, וְכׇל מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל זְמַן שֶׁיַּד הַגּוֹי כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, ״כׇּל בְּכוֹר״. רַבָּנַן סָבְרִי: ״בְּכוֹר״ — מִקְצָת בְּכוֹר מַשְׁמַע, כְּתַב רַחֲמָנָא ״כׇּל״ — עַד דְּאִיכָּא כּוּלֵּיהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״בְּכוֹר״ — כּוּלֵּיהּ בְּכוֹר מַשְׁמַע, כְּתַב רַחֲמָנָא ״כׇּל״ — דַּאֲפִילּוּ כׇּל דְּהוּא. אִיבָּעֵית אֵימָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״בְּכוֹר״ רוּבָּא מַשְׁמַע, מָר סָבַר: ״כׇּל״ מַשְׁמַע לְמַלּוֹיֵי אֲתָא, וּמָר סָבַר: לְגָרוֹעֵי אֲתָא. וְכַמָּה תְּהֵא שׁוּתָּפוּת שֶׁל גּוֹי, וּתְהֵא פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה? אָמַר רַב הוּנָא: אֲפִילּוּ אׇזְנוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: וְלֵימָא לֵיהּ: ״שְׁקֵיל אׇזְנָךְ וְזִיל״! אִיתְּמַר, רַב חִסְדָּא אָמַר: דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ נְבֵלָה, וְרָבָא אָמַר: דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ טְרֵיפָה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בִּטְרֵיפָה חַיָּה. לְמַאן דְּאָמַר דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ טְרֵיפָה — קָסָבַר טְרֵיפָה אֵינָהּ חַיָּה, וּלְמַאן דְּאָמַר דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ נְבֵלָה — אֲבָל טְרֵיפָה חַיָּה. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: הָא דְּרַב הוּנָא, וְרַב חִסְדָּא וְרָבָא — לָא פְּלִיגִי, הָא בּוֹ, הָא בְּאִמּוֹ. אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: מַאי שְׁנָא בּוֹ, דְּבָעֵינַן ״כׇּל בְּכוֹר״ וְלֵיכָּא? אִמּוֹ נָמֵי בָּעֵינַן ״כׇּל מִקְנְךָ תִּזָּכָר״ וְלֵיכָּא! אֶלָּא, לָא שְׁנָא. מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מִנְּפָלִים, דְּאַף עַל גַּב דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּתָא נִינְהוּ קָדְשִׁי, דְּאָמַר מָר: ״פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה״ — שֶׁגֶר בִּבְהֵמָה! הָתָם, כֵּיוָן דְּלָא עָרִיבוּ בְּהוּ חוּלִּין — קָרֵינָא בְּהוּ בִּבְהֵמָה ״כָּל בְּכוֹר״, הָכָא, כֵּיוָן דְּעָרִיבוּ בְּהוּ חוּלִּין — לָא קָרֵינָא בְּהוּ ״כׇּל בְּכוֹר״. רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עַל לְבֵי מִדְרְשָׁא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אַסִּי, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר רַבָּנַן בֵּי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ:

26 זבחים פתח ↗

וְאִידַּךְ, נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַה׳ הוּא״ – הוּא קָרֵב, וְאֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵיבָה.

26 בכורות פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ שֶׁמַּתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מַתְפִּיסָן. מַאי טַעְמָא? אֲמַר לֵיהּ: גָּמַר ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ מִבְּכוֹר, מָה בְּכוֹר אֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה, דִּכְתִיב: ״אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה׳ בִּבְהֵמָה וְגוֹ׳ לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ״, אַף הָנֵי אֵין מַתְפִּיסָן לְכׇל זֶבַח שֶׁיִּרְצֶה.

26 תלמוד ירושלמי שקלים פתח ↗

כָּתוּב אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיי בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אוֹתוֹ. כָּל שֶׁהוּא קוֹדֶשׁ אֵין קְדושָּׁה חָלָה עָלָיו. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מֵבִיא סֶלַע שֶׁלְחוּלִין וְאוֹמֵר. מָעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁינִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵן מְחוּלָלִין עַל סֶלַע זוֹ וְאוֹתָן נִתְפַּסִּין לְשֵׁם שֵׁינִי וְהַשְּׁאָר נַעֲשִׂין שְׁקָלִים.

27 רש"י על עבודה זרה פתח ↗

קדש תופס את דמיו - דכתיב ופדה בערכך:

28 תורה תמימה על התורה פתח ↗

אחזת עולם הוא להם. מכאן שאין הלוים מחרימין שדותיהם קפדיני חרמים יתבארו אי"ה בפ' בחקתי, ומפרש רבי במשנה דזה רק בקרקעות מחמת גזה"כ אחדות עולם הוא להם ולכן אין להם רשות להחרימן, אבל מטלטלין מחרימין, ולא כמו דס"ל לר' יהודה דמדכתיב בענין חרמים מכל אשר לו ומשדה אחוזתו מקיש מטלטלין לקרקעות, יעו"ש. .שם כ"ח א'

19 ואם גאל יגאל. מלמד שלוה וגואל וגואל לחצאין . שם ל' ב'

20 ואם גאל יגאל. לרבות את האשה ואת היורש . תו"כ

21 את השדה. שדה מה ת"ל , לפי שנאמר זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, אין לי אלא שהקדיש בענין הזה , מניין לרבות לתך וחצי לתך, סאה ותרקב וחצי תרקב מניין, ת"ל שדה מכל מקום . ערכין כ"ה א'

22 כסף ערכך. אין פודין את ההקדש ומעשר שני בשטר, דכתיב ונתן הכסף וקם לו . קדושין ה' א'

23 כסף ערכך. אמר רב יהודה אמר רב אסי. כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי , והרי הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ואמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל , יליף כסף כסף ממעשר קדשין י"א ב'.

24 כסף ערכך עליו. אמר רמי בר חמא, הרי אמרו הקדש אינו מתחלל על הקרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו, חומשו מהו שיתחלל על הקרקע, אמר רבא, עליו כתיב, לרבות חומשו כמותו . ב"מ נ"ד א'

25 וקם לו. תניא, אכל הקדש שלא נפדו אין מזמנין עליו, פשיטא, לא צריכא שנפדו ולא נפדו כהלכתן, היכי דמי שחללו על גבי קרקע ולא פדאו בכסף, ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו . ברכות מ"ז ב'

26 וקם לו. תניא, אין מפנין מפני האורחים בשבת את ההקדש שלא נפדו , פשיטא, לא צריכא, שנפדו ולא נפדו כהלכתן שחללן ע"ג קרקע ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו . שבת קכ"ח א'

27 וקם לו. תניא, אין מערבין בהקדש שלא נפדו, פשיטא, לא צריכא שפדאן ולא פדאן כהלכתן, שחללן על גבי קרקע, ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו . עירובין ל"א ב'

28 וקם לו. תניא, אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח בהקדש שלא נפדו, פשיטא, לא צריכא, שפדאן ולא פדאן כהלכתן, שחללן על גבי קרקע, ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו . פסחים ל"ה ב'

19 תוספות על תמורה פתח ↗

בין למר בין למר אית ליה דשמואל כו' - פרש"י ואי בדקא מיכוון לאחולי ודאי מיתחיל כלומר אם היה בדעתו לאנות ההקדש ולחללו בדמים פחותים ודאי מיתחיל אבל להכי אמר ר' שמעון בן לקיש צריך לעשות לו דמים דבר תורה משום דלאו איהו קמיכוין לחללו בדמים פחותים אלא סבר הוא שיהו החולין שוין דמי ההקדש ורבי יוחנן סבר בכך ודאי מתכוין לחללו עכ"ל וכן נפרש משמעות הלשון כי אמר שמואל דיעבד כלו' דבר שאינו מותר לעשותו לכתחלה אלא דיעבד וכגון שחיללו במתכוין בפחות משויין אבל לכתחלה כלומר דבר שמותר לכתחלה כמו שלא נתכוין לחללו על פחות משוויו אלא כסבור היה החולין שוין דמי ההקדש ונמצא שטעה לא אמר שמואל בכך שיחול ההקדש עליו ורבי ירמיה סבר אפילו לכתחלה כלומר דבר המותר לכתחלה כגון שלא נתכוין להפחותו משויו אמר שמואל דמחולל אבל אין לפרש כדמשמע לפום ריהטא כי אמר שמואל דמחולל היינו דיעבד אבל לכתחלה לא דא"כ הא דאמר משמיה משמע דר' יוחנן בטול מקח יש להן היינו לכתחלה והיכי קאמר דאונאה אין להן וכי מותר להונות ההקדש לכתחלה ועוד היכי קאמר רבי ירמיה אפילו לכתחלה אמר שמואל דמותר לחלל שוה מנה על שוה פרוטה ועוד מחולל דאמר שמואל משמע דיעבד ועוד דאמר פ"ק דסנהדרין דף יד: דבעינן לחלל ההקדש תשעה ישראל וכהן אחד ויליף לה התם מקראי לכך צריך לפרש כדפי' רש"י:

21 ערכין פתח ↗

מַתְנִי׳ הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה, הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִין אֶת דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין.

21 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

המוכר שטר חוב כדינו אם חזר ומחלו ללוה מחול מיהו אין הלוקח מחויב להחזיר ללוה שטרו ויש חולקין ר"ן פרק הכותב ור' ירוחם ני"ד שתי הדעות ומה תקנתיה יפייס ללוה שיעשה לו שטר על שמו או יקבל עליו הלוה בקנין או בהודאתו בפני עדים שזקפו עליו במלוה לקונה ושוב לא יוכל למחול ואפי' אם התנה עמו שלא יוכל למוחלו אם מחלו מחול ואפי' אם סלק עצמו מכח החוב ההוא לגמרי וריקן כל כחו בשטר לקונה אפי' הכי אם מחלו מחול ואפי' היורש של המוכר יכול למחול ומיהו אין היורש יכול למחול לעצמו כדי להפסיד ללוקח כיצד ראובן הלוה לבנו בשטר ומכרו לשמעון ומת ראובן לא יאמר הבן הואיל ואני יורש החזקתי למחול לעצמי ואין לי לשלם כלום מדינא דגרמי שאני לא כוונתי להזיק ללוקח אלא לפטור עצמי אלא פורע כל החוב ללוקח ויש מי שחולק ואומר שאף לעצמו יכול למחול: הגה לעיל סי' ס' ס"ח גם בטור שם סי' ז' נתבאר שאם ראובן צוה לכתוב שטר שלו על שם שמעון אין שמעון יכול למחלו הואיל ואין הממון שלו אבל ראובן יכול למחלו כי הוא נקרא בעל השטר ואפילו לא מחלו בהדיא רק שמחל ללוה כל מה שבידו או כיוצא בזה גם שטר זה נמחל אע"פ שנכתב על שם שמעון תשו' רשב"א סי' תתקכ"ו:

23 חולין פתח ↗

יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ וְגוֹ׳״ – חוּלִּין עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִידֵי גִזְבָּר.

26 תמורה פתח ↗

וְהַאי תַּנָּא סָבַר וַלְדֵי קָדָשִׁים מִמְּעֵי אִמָּן הֵן קְדוֹשִׁים, דְּתָנוּ רַבָּנַן: אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר ״בְּכוֹר לֹא יַקְדִּישׁ״ הָיִיתִי אוֹמֵר בְּכוֹר לֹא יַקְדִּישׁ הֶקְדֵּישׁוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אוֹתוֹ״ — אוֹתוֹ אִי אַתָּה מַקְדִּישׁ, אֲבָל מַקְדִּישׁ אָדָם בְּכוֹר הֶקְדֵּישׁוֹת.

26 ערכין פתח ↗

גּמ׳, וְרַבָּנַן: ״אַל תַּקְדִּישׁ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְלָאו, ״תַּקְדִּישׁ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן לְנוֹלַד בְּכוֹר בְּעֶדְרוֹ שֶׁמִּצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ״.

26 סוכה פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין צְדָקָה מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא לְפִי חֶסֶד שֶׁבָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חֶסֶד״.

« תורה תמימה על התורה Leviticus 27:18 תורה תמימה על התורה Leviticus 27:20 »