תורה תמימה על התורה, ויקרא י״א:י״א

מהדורה: תורה תמימה, וילנה תרס"ד

« תורה תמימה על התורה Leviticus 11:10 תורה תמימה על התורה Leviticus 11:12 »

11 תורה תמימה על התורה פתח ↗

וטמאים יהיו לכם. מה ת"ל, והלא כבר נאמר טמאים הם לכם, אלא לרבות אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה קמאנראה דלא דריש מיתור הלשון וטמאים יהיו לכם אחרי דכתיב טמאים הם לכם, דהא מיתור זה כבר דרשינן לרבות את הידות ועל תנור המיטלטל כמבואר בדרשות הקודמות, אלא שינוי הלשון טמאים הם וטמאים יהיו, דהיה יכול לכתוב בשניהם או הם או יהיו, ולכן דריש דבמכון כתיב יהיו להורות שבהווייתם יהיו שאסורים בהנאה וכדמפרש, וכן משמע בפסחים כ"ג א' דדריש על איסור סחורה משקץ יהיו בהווייתן יהיו, יעו"ש. ועיין מש"כ השייך לענין זה לעיל בפסוק ח' ובאות הבא. , וכל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה קמבבזה הוא מפרש ענין ההנאה דהיינו מסחר, ואמנם מפרש בירושלמי כאן דלא בכל דבר איסור אסור לעשות בו סחורה, דבחיות טמאות כגון חמור וגמל מותר לסחור בהם, ומפרש הטעם משום דלמלאכתם הם גדלין, ובאור הענין מבואר בתשובת הרשב"א ח"א סי' ש"א וח"ג סי' רכ"ג, דעיקר ענין איסור סחורה בדברים אסורים הוא מטעם חשש שמא יבא לאכלו, ולכן בדבר שעיקרו לא לאכילה שרי לסחור בו, וזו היא כונת הירושלמי כאן, ע"כ תוכן דבריו. ותמיהני על התוס' בע"ז ט"ו א' סוף ד"ה אימר שכתבו בפשיטות דאסור ליקח סוסים כדי למוכרם מטעם איסור סחורה בדברים האסורים, וזה היפך מדעת הירושלמי כאן דדבר שאינו עומד לאכילה מותר. והנה גם לפי דברי הרשב"א יוצא מן הכלל סחורה בחלב דמותר משום דהתורה כתבה ביה מפורש יעשה לכל מלאכה פ' צו, וגם מבואר בפסחים כ"ג א' דכל הסחורות האסורות לסחור בהם אינו אסור רק בקביעות, אבל בנזדמנו לו מותר לסחור בהם, כגון אם נזדמנו לצייד חיה ועוף ודג טמא ולכל איש בביתו נבילה וטריפה מותר למכרם, ועיין מדין זה ביו"ד סי' קי"ז. אך גוף סברת הרשב"א דעיקר איסור סחורה בדברים אסורים הוא מחשש שמא יבא לאכלו ולא מחמת הטעם יהיו בהווייתן יהיו קשה ממ"ד בספרי פ' נשא מיין ושכר יזיר, שומע אני אפילו מסחורתו, ת"ל מיין ושכר, אבל מותר הוא בסחורתו, ע"כ. ואי ס"ד דעיקר הטעם הוא שמא יבא לאכלו, א"כ אמאי לא אסרו בנזיר לסחור ביין ושכר שמא יבא לשתותם, וכמש"כ כה"ג המג"א בסי' תרי"ב דמטעם זה אסור ליגע בחמץ בפסח שמא יבא לאכלו, ובפרט לפי מ"ש בכ"מ בגמרא לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, ובשלמא אם הטעם משום גזה"כ יהיו י"ל דבנזיר כיון דאין האיסור ביין ושכר מצד עצמן לא החמירה בו התורה, אבל לסברת הרשב"א קשה כמש"כ וע"ע מה שהערנו בדבריו לעיל בפ' י"א. ואמנם לדעתי גוף דברי הירושלמי סותרים מרישא לסיפא, דאחרי שמפרש טעם איסור סתורה משום איסור הנאה, א"כ מאיזו סברא מחלק אח"כ בין חמור וגמל לשארי דברים משום דלמלאכתן הן גדלין, והלא כיון דמשום איסור הנאה אתי, מה לי אם למלאכה עומדין או לאכילה. וראיתי בהגהות הגר"א לירושלמי הגיה במקום ואחד איסור הנאה – ואחד איסור סחורה, ואף שכבר כתבנו לעיל בפ' י"א מה שיש לדון בהגה"ה זו, אבל עכ"פ היא מאירת עינים להערתנו הנ"ל, דבזה מיושב הכל. – והנה ענין סחורה בדברים אסורים נתפשט ברוב המון ישראל להיתר אפילו בדברים שיש בהם חשש אכילה כמו בדגים טמאים ונבילות וטריפות, ולא נתבאר על מה סמכו בזה, בעוד שדעת רוב הראשונים שהוא איסור מדאורייתא, והם הרמב"ם ורשב"א ורא"ש ומאירי ורא"ה ונמוק"י ויש"ש ס"פ מרובה והמרדכי בפ' כל שעה ושו"ת מהר"מ בר ברוך בשמו ובשם רבינו שמחה משפירא ואור זרוע ה' שביעית ותשב"ץ ח"ג סי' רצ"ב ורבינו ירוחם חלק או"ח נתיב ט"ו ומהר"מ די בוטין ועוד, ולא ידעתי מה היה לו להגאון הנב"י תנינא ח' יו"ד סי' ס"ב שכתב לא מצאנו לאחד מן הפוסקים הראשונים שיהא מפורש בו דאיסור סחורה בדברים האסורים הוא מדאורייתא, בעוד שכפי שהבאנו הנה חבל פוסקים ראשונים ס"ל כן, והוא פלא. .ירושלמי שביעית ס"ז ה"א

12 עבודה זרה פתח ↗

הָתָם יְדִיעַ מַמָּשׁוֹ, הָכָא לָא יְדִיעַ מַמָּשָׁן. וְטָרִית טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה וְכוּ׳. מַאי חִילֵּק? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: זוֹ סוּלְתָּנִית, וּמִפְּנֵי מָה אֲסוּרָה? מִפְּנֵי שֶׁעֵרְבוֹנָהּ עוֹלֶה עִמָּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְגַדֵּל לְאַחַר זְמַן, כְּגוֹן הַסּוּלְתָּנִית וְהָעַפְיָץ וְהָעַפְיָין — הֲרֵי זֶה מוּתָּר. יֵשׁ לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְהַשִּׁיר בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הַיָּם, כְּגוֹן אֲקוּנָס וַאֲפוּנָס, כְּטַסְפַּטְיָיס וְאַכְסְפַּטְיָיס וַאֲטוּנָס — מוּתָּר. אַכְרֵיז רַבִּי אֲבָהוּ בְּקֵיסָרִי: קִירְבֵי דָגִים וְעוּבָּרָן נִיקָּחִין מִכׇּל אָדָם. חֶזְקָתָן אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִפִּלּוּסָא וְאַסְפַּמְיָא, כִּי הָא דְּאָמַר אַבָּיֵי: הַאי צַחַנְתָּא דְּבָב נַהֲרָא שַׁרְיָא. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּרְדִיפִי מַיָּא, וְהַאי דָּג טָמֵא כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ חוּט הַשִּׁדְרָה, בְּדוּכְתָּא דִּרְדִיפִי מַיָּא לָא מָצֵי קָאֵי, וְהָא קָא חָזֵינַן דְּקָאֵי! אֶלָּא מִשּׁוּם דִּמְלִיחִי מַיָּא, וְהַאי דָּג טָמֵא — כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ קִלְפֵי, בְּדוּכְתָּא דִּמְלִיחִי מַיָּא לָא מָצֵי קָאֵי. וְהָא קָחָזֵינַן דְּקָאֵי! אֶלָּא, מִשּׁוּם דְּלָא מְרַבֵּה טִינָא דָּג טָמֵא. אֲמַר רָבִינָא: הָאִידָּנָא דְּקָא שָׁפְכִי בֵּיהּ נְהַר גּוֹזָא וּנְהַר גַּמְדָּא — אֲסִירִי. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי חַמְרָא דְּיַמָּא — שְׁרֵי, תּוֹרָא דְּיַמָּא — אֲסִיר, וְסִימָנָיךְ: טָמֵא טָהוֹר, טָהוֹר טָמֵא. אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁפַר נוּנָא שְׁרֵי, קְדַשׁ נוּנָא אֲסִיר, וְסִימָנָיךְ: ״קֹדֶשׁ לַה׳״. אִיכָּא דְּאָמְרִי: קְבַר נוּנָא אָסוּר, וְסִימָנָיךְ: קִבְרֵי גוֹיִם. רַבִּי עֲקִיבָא אִיקְּלַע לְגִינְזַק, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ הָהוּא נוּנָא דַּהֲוָה דָּמֵי לְחִיפּוּשָׁא, חַפְּיֵיהּ בְּדִיקּוּלָא, חֲזָא בֵּיהּ קִלְפֵי וְשַׁרְיֵיהּ. רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְטַמְדוֹרְיָא, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ הָהוּא נוּנָא דַּהֲוָה דָּמֵי לִצְלוֹפְחָא, נַקְטֵיהּ לַהֲדֵי יוֹמָא, חֲזָא דַּהֲוָה בֵּיהּ צִימְחֵי וְשַׁרְיֵיהּ. רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְהָהוּא אַתְרָא, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ נוּנָא דְּהָוֵי דָּמֵי לִשְׁפַרְנוּנָא, חַפְּיֵיהּ בִּמְשִׁיכְלֵי חִיוָּרֵי, חֲזָא בֵּיהּ קִלְפֵי וְשַׁרְיֵיהּ. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אִיקְּלַע לְאַקְרָא דְאַגְמָא, קָרִיבוּ לֵיהּ צַחַנְתָּא, שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָרֵי לֵיהּ ״בָּאטֵי״. אֲמַר: מִדְּקָא קָרֵי לֵיהּ ״בָּאטֵי״, שְׁמַע מִינַּהּ דָּבָר טָמֵא אִית בֵּיהּ, לָא אֲכַל מִינֵּיהּ. לְצַפְרָא עַיֵּין בֵּהּ, אַשְׁכַּח בֵּיהּ דָּבָר טָמֵא, קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: ״לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כׇּל אָוֶן״. וְהַקּוֹרֶט שֶׁל חִילְתִּית. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּמַפְסְקִי לֵיהּ בְּסַכִּינָא. אַף עַל גַּב דְּאָמַר מָר: נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר, אַגַּב חוּרְפֵּיהּ דְּחִילְתִּיתָא מְחַלְּיָא לֵיהּ שַׁמְנוּנִיתָא, וְהָוֵה לֵיהּ כְּנוֹתֵן טַעַם לְשֶׁבַח, וְאָסוּר. עַבְדֵּיהּ דְּרַבִּי לֵוִי הֲוָה קָא מְזַבֵּין חִילְתִּיתָא, כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי לֵוִי אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַרוּ לֵיהּ: מַהוּ לְמִיזְבַּן מִינֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ: עַבְדּוֹ שֶׁל חָבֵר הֲרֵי הוּא כְּחָבֵר. רַב הוּנָא בַּר מִנְיוֹמֵי זְבֵן תְּכֵילְתָּא מֵאֱנָשֵׁי דְּבֵיתֵיהּ דְּרַב עַמְרָם חֲסִידָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. פְּגַע בֵּיהּ חָנָן חַיָּיטָא, אֲמַר לֵיהּ: יוֹסֵף עַנְיָא מְנָא לֵיהּ? בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא, דִּזְבֵינִי תְּכֵילְתָּא מֵאֱנָשֵׁי דְּבֵיתֵיהּ דְּרַבְנָאָה אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, וַאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב מַתְנָא, לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה מֵהַגְרוֹנְיָא, אָמַר לִי: נְפַלְתְּ לְיָד, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵר. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵר, עַבְדּוֹ שֶׁל חָבֵר הֲרֵי הוּא כְּחָבֵר, חָבֵר שֶׁמֵּת — אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן עַד שֶׁיֵּחָשְׁדוּ, וְכֵן חָצֵר שֶׁמּוֹכְרִין בָּהּ תְּכֵלֶת הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן הִיא בְּחֶזְקָתָהּ עַד שֶׁתִּיפָּסֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר, וְכֵן בִּתּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר, וְכֵן עַבְדּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּמְכַּר לְחָבֵר — כּוּלָּן צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת, אֲבָל אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁנִּשֵּׂאת לְעַם הָאָרֶץ, וְכֵן בִּתּוֹ שֶׁל חָבֵר שֶׁנִּשֵּׂאת לְעַם הָאָרֶץ, וְכֵן עַבְדּוֹ שֶׁל חָבֵר שֶׁנִּמְכַּר לְעַם הָאָרֶץ — אֵינָן צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת לְכַתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הֵן צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵרוּת לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר, וְהָיְתָה קוֹשֶׁרֶת לוֹ תְּפִילִּין עַל יָדוֹ, נִשֵּׂאת לְמוֹכֵס, וְהָיְתָה קוֹשֶׁרֶת לוֹ קִשְׁרֵי מוֹכֵס עַל יָדוֹ. אָמַר רַב: חבי״ת אָסוּר בְּחוֹתָם אֶחָד, חמפ״ג מוּתָּר בְּחוֹתָם אֶחָד. חָלָב, בָּשָׂר, יַיִן, תְּכֵלֶת.

13 חולין פתח ↗

מָה נֶשֶׁר מְיוּחָד שֶׁאֵין לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה וְזֶפֶק וְאֵין קוּרְקְבָנוֹ נִקְלָף וְדוֹרֵס וְאוֹכֵל – טָמֵא, אַף כׇּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ – טָמֵא. תּוֹרִין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אֶצְבַּע יְתֵרָה וְזֶפֶק וְקוּרְקְבָן נִקְלָף וְאֵין דּוֹרְסִין וְאוֹכְלִין – טְהוֹרִין, אַף כׇּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן – טְהוֹרִין. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא נֶאֱמַר פֵּירוּשָׁן מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

11 ושקץ יהיו. לרבות את עירובן . שם

12 ושקץ יהיו לכם. א"ר אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, והרי שרצים דרחמנא אמר פ' מ"א שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותרין למוכרן לנכרים, שאני התם, דאמר קרא לכם – שלכם יהא, אי הכי אפילו לכתחלה נמי, אמר קרא יהיו בהווייתן יהיו . פסחים כ"ג א'

13 מבשרם. מבשרם ולא מן העצמות ולא מן הסנפרנין . תו"כ

14 מבשרם לא תאכלו. ת"ר, ממשמע שנאמר אכול את שיש לו, שומע אני אל תאכל את שאין לו, ולמה שנאן – לעבור עליו בעשה ולא תעשה . חולין ס"ו ב'

15 ואת נבלתם תשקצו. לרבות את הדרנים שבבהמה . שם ס"ז ב'

12 חולין פתח ↗

וּבַדָּגִים כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְגַדֵּל לְאַחַר זְמַן, כְּגוֹן הַסּוּלְתָּנִית וְהָעַפְיָאן – הֲרֵי זֶה מוּתָּר. יֵשׁ לוֹ עַכְשָׁיו וְעָתִיד לְהַשִּׁירָן בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הַמַּיִם, כְּגוֹן

13 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

כל מי שהוא בקי באותם מינים ובשמותיהם הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם ואינו צריך בדיקה שם ועוף טהור נאכל במסורת והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינים הטמאים האמורים בתורה ובשמותיהם. מי שאינו מכירם ואינו יודע שמותיהם בודק בסימנים כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא ממינים הטמאים ואם אינו יודע אם דורס אם לאו אם כשמעמידים אותו על חוט חולק את רגליו שני אצבעותיו לכאן וב' אצבעותיו לכאן או שקולט מן האויר ואוכל בידוע שהוא דורס ואם ידוע שאינו דורס יש שלשה סימני טהרה אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף ביד לאפוקי אם אינו נקלף אלא בסכין ל' המחבר היה חזק ומדובק והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד הרי זה סימן טהרה ואע "פ שיש לו ג' סימנים אלו אין לאכלו לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס אלא א"כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור. ל' הרמב"ם שם די"ח:

« תורה תמימה על התורה Leviticus 11:10 תורה תמימה על התורה Leviticus 11:12 »