תורה תמימה על התורה, בראשית ג׳:ט״ז

מהדורה: תורה תמימה, וילנה תרס"ד

« תורה תמימה על התורה Genesis 3:14 תורה תמימה על התורה Genesis 3:17 »

16 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו. וא"ת מנא לן דבת פוטרת מן היבום אי מדכתיב ובן אין לו עיין עליו הא איצטריך לאיתויי ממזר כדאמר בפ' שני דיבמות דף כב: ושם ד"ה בן וי"ל דשקולין ויבאו שניהן ואע"ג דבפ' אלמנה לכ"ג יבמות דף ע. גוזרע אין לו דבת כהן שניסת לישראל משמע דלא דרשינן מיניה תרתי דקאמר אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין ת"ל וזרע אין לה מ"מ אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל וזרע אין לה מ"מ ופריך והא אפיקתי' לזרע זרעה היינו משום דקמרבי התם זרע פסול היינו זרע זרעה פסול דאילו זרע פסול תיפוק ליה דנבעלה לפסול לה ולהכי פריך שפיר דאי איצטריך קרא לזרע זרעה כשר היכי תו יליף זרע זרעה פסול אי נמי יש לרבות בת שפוטרת מן היבום מלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי דכי האי גוונא דריש ביבמות כד. אבל ממזר איצטריך ריבוי משום דבזרע פסול אכתי הוי שמו מחוי וא"ת הא דתניא בפ"ק דקידושין דף יז: עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת ואמאי נימא מדלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו הכי נמי לענין עבד עברי כדאמרינן הכא לענין נחלה ומדכתיב ועבדך שש שנים דמשמע לך ולא ליורש לא נמעט אלא אח דוקא ואור"י משום דדרשינן ועבדך לך ולא לאחר כל שהוא אחר לגבי בן ובת נמי לגבי בן כאחר דמיא לענין נחלה שהבן קודם לבת וכה"ג אמרי' בפרק אין מקדישין ערכין דף כה: גבי שדה אחוזה דבת אינה מעמדת שדה לאביה משום דכי היכי דגבי נחלה בת לגבי בן כאחר דמיא לענין שדה אחוזה נמי כאחר דמיא:

17 תלמוד ירושלמי כלאים פתח ↗

תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר מוּתָּר הוּא גוֹי לִזְרוֹעַ וְלִלְבּוֹשׁ כִּלְאַיִם אֲבָל לֹא לְהַרְבִּיעַ בְּהֶמְתּוֹ כִלְאַיִם וְלֹא לְהַרְכִּיב אִילָנֵי כִלְאַיִם. לָמָּה מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בָּהֶן לְמִינֵיהֶן. וַהֲרֵי דְשָׁאִין כְּתִיב בָּהֶן לְמִינֵיהֶן. אֵין כְּתִיב בְּצִיוֻּי אֶלָּא בְהוֹצָאָה. וְאִם כֵּן לָמָּה נִתְקַלְלָה הָאָרֶץ. רִבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם אָמַר עַל יְדֵי שֶׁעָבְרָה עַל גְּזֵירוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. תַּדְשֶׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מִזְרִיעַ זֶרַע וְהִיא לֹא עָשְׂתָ אֶלָּא וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ. רִבִּי פִינְחָס אָמַר שָׂמְחָה בְצִיווּיֶהָ וְהוֹסִיפָה אִילָנֵי סְרָק. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם יָפֶה נִתְקַלְלָה הָאָרֶץ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי פִינְחָס לָמָּה נִתְקַלְלָה הָאָרֶץ. כְּאִינַשׁ דַּאֲמַר לִיט בִּיזָא דְּכֵן אַיְינִיק. וְאַתְיָא כַּיי רִבִּי נָתָן שְׁלֹשָׁה נִכְנְסוּ לְדִין וְאַרְבָּעָה יָצְאוּ מְקוּלָּלִין. אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ.

19 ברכות פתח ↗

שִׁשָּׁה דְּבָרִים סִימָן יָפֶה לַחוֹלֶה, אֵלּוּ הֵן: עִטּוּשׁ, זֵיעָה, שִׁלְשׁוּל, קֶרִי, וְשֵׁינָה, וַחֲלוֹם. עִטּוּשׁ — דִּכְתִיב: ״עֲטִישׁוֹתָיו תָּהֵל אוֹר״. זֵיעָה — דִּכְתִיב: ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״. שִׁלְשׁוּל — דִּכְתִיב: ״מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת״. קֶרִי — דִּכְתִיב: ״יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים״. שֵׁינָה — דִּכְתִיב: ״יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי״. חֲלוֹם — דִּכְתִיב: ״וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי״.

20 ברכות פתח ↗

דָּבָר אַחֵר: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ — כַּתְּתוּ עַצְמְכֶם עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. כִּדְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״.

20 שולחן ערוך, אבן העזר פתח ↗

מעשה ידיה שהיא חייבת לבעלה ודיני מניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה. ובו י"ח סעיפים: מעשה ידיה לבעלה כיצד הכל כמנהג המדינה מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעל: הגה ודוקא שנתן לה מעה כסף כל שבוע כמו שנתבאר לעיל סי' ע' ויכולה אשה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר אבל הבעל לא יוכל לומר כך טור בשם הרמ"ה וכ"כ הר"ן פרק אע"פ וכ"כ השאלתות פרשת משפטים: היה לו ממון הרבה אפי' היה לה כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה: המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זימה: וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה וי"א דמחוייב' להציע כל מטות הבית המ"מ פכ"א ובהר"ן פרק אע"פ ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או שתטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו וי"א דוקא באינן סמוכין על שלחן בעלה ב"י בשם הר"ן פ' אע"פ: מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה ואפילו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו ויש מחלוקת בהצעת המטה ועיין למטה סעיף ח': יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים ואלו הם מטחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו: הגה מת בנה אינה מחוייבת להניק בשכר וליתן לו השכר וכן בנו מאשה אחרת אינה מחוייבת להניק הר"ן פרק אע"פ: הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראוי לקנות מהן שפחה אחת או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו: הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראוים לקנות מהם שתי שפחות או שהיו לו שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה: הגה הכניסה לו שלשה שפחות או ממון או שיש לו ממון שיכול לקנות או לשכור אינה מצעת המטות רק מטתו הר"ן בשם י"מ י"א דאף מטתו אינה מצעת רק בפריסת סדינין ומסדרת לו מטתו שהוא דרך חיבה וכל אשה תעשה זה אפי' יש לה כמה שפחות טור: היא אומרת ראוי הוא לקנות או לשכור שפחה והוא אומר שאינו ראוי עליה להביא ראיה: כל אלו המלאכות אין מחייבים אותה אא"כ יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן: כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפים לה על מזונותיה יין ודברים שיפים לחלב לא הוסיפו לה צריכה לאכול משלה אם יש לה טור: פסקו לה מזונות הראויים לה והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד שצער גופה קודם ויש מי שאומר שיכול לעכב: ילדה תאומים אין כופין אותה להניק שניהם אלא מניקה א' ושוכר הבעל מניקה לשני וי"א דמניקה שניהם טור בשם הרא"ש: הרי שרצתה להניק בן חבירתה עם בנה הבעל מעכב ואפי' בנה מאיש אחר הוא יכול לעכב טור: כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה לעשות: הגה ואינו זנה עד שתעשה וכן ב"ד משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה המ"מ פכ"א בשם הרמב"ן והרשב"א וי"א דכופין אותה בשוטים טור בשם הרמב"ם וכל זה באומרת איני עושה וניזונית אבל אם אומרת איני ניזונית ואיני עושה הרשות בידה ב"י לדעת הרמב"ם וכ"כ ר"ן וכמו שנתבאר לעיל סי' ס"ט וי"א דאפילו באומרת איני ניזונית ואיני עושה צריכה לעשות צרכי הבית ולזה כופין אותה אע"פ שאינה ניזונית ג"ז ב"י לדעת הרמב"ם לחד שינויא: טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשותן מושיבין אשה ביניהם או שכנים: האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה: מי שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזונותיה וכן היא לא תתחייב לו במעשה ידיה אם אחר כך רצה ונתחייב הוא לתת לה במתנה מזונותיה אין מעשה ידיה שלו: הגה אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה הר"ן פ' אע"פ אבל מה שאינו מספיק לה אין הבעל צריך לשלם לה דודאי מחלה. אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה לא הפסידה משום זה מזונותיה דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלא רשותו ואינו מראה לה פנים ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום אבל אם אינה רוצה לבא אצלו עד שיפרע מה שלותה אבדה מזונותיה דהוי כמורדת דכל מורדת טענה אית לה וכל אשה יש לה מזונות אע"פ שאין כתובתה בידה ואינו נאמן לומר שמחלה לו רק בראיה ברורה ואפי' על מזונות שעברו אם לא טען לא טענינן ליה וצריך לישבע שמחלה לו כל זה בתשובת הרשב"א הובאה בב"י סי' ע"ז:

20 תענית פתח ↗

וְחִלְּקוּם וְהֶעֱמִידוּם עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, בְּלָלוּם וּנְתָנוּם בְּקַלְפִּי. בָּא יְדַעְיָה וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרָיו שֵׁשׁ, בָּא חָרִים וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרָיו שֵׁשׁ, וְכֵן פַּשְׁחוּר, וְכֵן אִימֵּר. וְכֵן הִתְנוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם: שֶׁאֲפִילּוּ יְהוֹיָרִיב רֹאשׁ מִשְׁמֶרֶת עוֹלֶה — לֹא יִדָּחֶה יְדַעְיָה מִמְּקוֹמוֹ. אֶלָּא יְדַעְיָה עִיקָּר, וִיהוֹיָרִיב טָפֵל לוֹ. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין בְּעָרֵיהֶן וְקוֹרִין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַב אַסִּי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹהִים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״, אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין לְפָנֶיךָ, אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּדוֹר הַמַּבּוּל וּכְדוֹר הַפְּלַגָּה? אֲמַר לֵיהּ: לָאו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הוֹדִיעֵנִי בַּמֶּה אִירָשֶׁנָּה? אֲמַר לֵיהּ: ״קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְגוֹ׳״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! תִּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קׇרְבָּנוֹת, בִּזְמַן שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן לְפָנַי — מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ הִקְרִיבוּם לְפָנַי וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עַל כׇּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם. תָּנוּ רַבָּנַן: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הָיוּ מִתְפַּלְּלִין עַל קׇרְבַּן אֲחֵיהֶם שֶׁיִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן. וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד מִתְכַּנְּסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְיוֹשְׁבִין אַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת: בַּשֵּׁנִי בַּשַּׁבָּת, בַּשְּׁלִישִׁי, בָּרְבִיעִי, וּבַחֲמִישִׁי. בַּשֵּׁנִי — עַל יוֹרְדֵי הַיָּם. בַּשְּׁלִישִׁי — עַל הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת. בָּרְבִיעִי — עַל אַסְכָּרָא שֶׁלֹּא תִּיפּוֹל עַל הַתִּינוֹקוֹת. בַּחֲמִישִׁי — עַל עוּבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת. עוּבָּרוֹת — שֶׁלֹּא יַפִּילוּ, מֵינִיקוֹת — שֶׁיָּנִיקוּ אֶת בְּנֵיהֶם. וּבָעֶרֶב שַׁבָּת לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, קַל וָחוֹמֶר בַּשַּׁבָּת עַצְמָהּ. בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי הַנּוֹצְרִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי לַיְצִירָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִפְּנֵי נְשָׁמָה יְתֵירָה, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵירָה נִיתְּנָה בּוֹ בָּאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״. כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת — וַי אָבְדָה נָפֶשׁ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן ״בְּרֵאשִׁית״ וִ״יהִי רָקִיעַ״. תָּנָא: ״בְּרֵאשִׁית״ בִּשְׁנַיִם, ״יְהִי רָקִיעַ״ בְּאֶחָד. בִּשְׁלָמָא ״יְהִי רָקִיעַ״ בְּאֶחָד — תְּלָתָא פְּסוּקֵי הָווּ. אֶלָּא ״בְּרֵאשִׁית״ בִּשְׁנַיִם, מַאי טַעְמָא? חַמְשָׁה פְּסוּקֵי הָוַיִין, וְתַנְיָא: הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה — אַל יִפְחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים! רַב אָמַר: דּוֹלֵג. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: פּוֹסֵק. וְרַב דְּאָמַר דּוֹלֵג, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר פּוֹסֵק? קָסָבַר: כׇּל פְּסוּקָא דְּלָא פַּסְקֵיהּ מֹשֶׁה — אֲנַן לָא פָּסְקִינַן לֵיהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר פּוֹסֵק, וּמִי פָּסְקִינַן? וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא קָרָא: צַעַר גָּדוֹל הָיָה לִי אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל וְלֹא הִתִּיר לִי לִפְסוֹק אֶלָּא לְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, הוֹאִיל וּלְהִתְלַמֵּד עֲשׂוּיִן. וּשְׁמוּאֵל — הָתָם טַעְמָא מַאי? מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הָכָא נָמֵי לָא אֶפְשָׁר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר פּוֹסֵק, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר דּוֹלֵג? גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַנִּכְנָסִין וּגְזֵרָה מִשּׁוּם הַיּוֹצְאִין. מֵיתִיבִי: פָּרָשָׁה שֶׁל שִׁשָּׁה פְּסוּקִים — קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם, וְשֶׁל חֲמִשָּׁה — בְּיָחִיד. וְאִם הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא שְׁלֹשָׁה, הַשֵּׁנִי קוֹרֵא שְׁנַיִם מִפָּרָשָׁה זוֹ וְאֶחָד מִפָּרָשָׁה אַחֶרֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה, לְפִי שֶׁאֵין מַתְחִילִין בַּפָּרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין. לְמַאן דְּאָמַר דּוֹלֵג — לִידְלוֹג, וּלְמַאן דְּאָמַר פּוֹסֵק — לִיפְסוֹק! שָׁאנֵי הָתָם,

16 אל האשה אמר. על פי מתורגמן . ירושלמי סוטה פ"ז ה"א

17 הרבה ארבה. הרבה ארבה – אלו שני טיפי דמים, אחת דם נדה ואחת דם בתולים . עירובין ק' ב'

18 עצבונך והרונך. עצבונך – זה צער גדול בנים , והרונך – זה צער העבור . שם שם

19 ואל אישך תשוקתך. מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה, בשעה שהוא יוצא לדרך , מכאן אמרו, חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך . יבמות ס"ב ב'

20 והוא ימשל בך. מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה, וזו היא מדה טובה בנשים . עירובין ק' ב'

17 פסחים פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּפְלַיִים כַּיּוֹלֵדָה, דְּאִילּוּ בְּיוֹלֵדָה כְּתִיב: ״בְּעֶצֶב״, וּבִמְזוֹנוֹת כְּתִיב ״בְּעִצָּבוֹן״.

19 שבת פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ, וְהָכְתִיב: ״כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב״! אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם תְּחִיַּית הַמֵּתִים.

20 כתובות פתח ↗

וּפָשֵׁיטְנָא לֵיהּ מֵהָא: עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי קְרָאָה — ״וְהִיא בְּעוּלַת בָּעַל״, בַּעֲלִיָּיתוֹ שֶׁל בַּעַל, וְלֹא בִּירִידָתוֹ שֶׁל בַּעַל. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מֵהָכָא: ״כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כׇּל חָי״, לְחַיִּים נִיתְּנָה, וְלֹא לְצַעַר נִיתְּנָה.

20 תמיד פתח ↗

אֲמַר לְהֹן: מָה יַעֲבֵיד אִינִישׁ וְיִחְיֶה? אֲמַרוּ לֵיהּ: יָמִית עַצְמוֹ. מָה יַעֲבֵיד אִינִישׁ וְיָמוּת? יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ. אֲמַר לְהֹן: מָה יַעֲבֵיד אִינִישׁ וְיִתְקַבֵּל עַל בְּרִיָּיתָא? אֲמַרוּ: יִסְנֵי מַלְכוּ וְשׇׁלְטָן. אֲמַר לְהוּ: דִּידִי טָבָא מִדִּידְכוּ, יִרְחַם מַלְכוּ וְשׇׁלְטָן, וַיַּעֲבֵד טֵיבוּ עִם בְּנֵי אִינָשָׁא.

20 בבא מציעא פתח ↗

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה, לְחַלֵּק הָכָא לָא צָרִיךְ. מַאי טַעְמָא – סְבָרָא הוּא: מָה לִי קַטְלַהּ כּוּלָּהּ, מָה לִי קַטְלַהּ פַּלְגָא.

« תורה תמימה על התורה Genesis 3:14 תורה תמימה על התורה Genesis 3:17 »