תורה תמימה על התורה, שמות כ״ב:א׳

מהדורה: תורה תמימה, וילנה תרס"ד

« תורה תמימה על התורה Exodus 21:37 תורה תמימה על התורה Exodus 22:2 »

1 יומא פתח ↗

נַעֲנָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר: ״אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב״ — וּמָה זֶה, שֶׁסָּפֵק עַל מָמוֹן בָּא סָפֵק עַל נְפָשׁוֹת בָּא, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים מְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ, וְגוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ — קַל וָחוֹמֶר לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

1 תלמוד ירושלמי סנהדרין פתח ↗

כְּתִיב אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. תַּנֵּי רִבִּי חִיָיה. בַּמַּחְתֶּרֶת אֵין לוֹ דָּמִים חוּץ לַמַּחְתֶּרֶת יֵשׁ לוֹ דָּמִים. תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. אֲפִילוּ חוּץ לַמַּחְתֶּרֶת אֵין לוֹ דָּמִים. לְפִי שֶׁמָּמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם חָבִיב עָלָיו כְנַפְשׁוֹ. חֲמִי לֵיהּ אֲזִיל בָּעֵי מֵיסַב מָמוֹנֵיהּ מִינֵּיהּ וְקָאִים עֲלוֹי וְקָטְלֵיהּ. רַב הוּנָא אָמַר. נָטַל אֶת הַכִּיס וְהָפַךְ אֶת פָּנָיו לָצֵאת וְהָלַךְ לוֹ וְעָמַד עָלָיו וַהֲרָגוֹ אֵין הַהוֹרְגוֹ נֶהֱרַג. מַה טַעֲמָא דְרַב הוּנָא. כִּי יֵחַם לְבָבוֹ. רַב אָמַר. כָּל דְּיֵיתֵי עֲלַי אֲנָא קְטַל לֵיהּ חוּץ מֵחֲנַנְיָה בֶן שִׁילָא דַּאֲנָא יְדַע דְלָא אֲתִי אֶלָּא מֵיסַב מְגוּסָתֵיהּ מִינַּיי. אֲמַר רִבִּי יִצְחָק. מִכֵּיוָן דְּאַבְרֵי לִיבֵּיהּ עֲלוֹי לְמֵיעֲבֲד לֵיהּ דָּא מִילְּתָא אֵין זֶה חֲנַנְיָה בֶן שִׁילָא.

2 תוספות על כתובות פתח ↗

באומר איני זן ואיני מפרנס - מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו דאם לא כן מה ענין זה אצל מורד ממלאכה ומיהו בקונטרס פירש משום דזן ומפרנס הוא כנגד מלאכה של אשה ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח כו' ומיהו גם זה יש לדחות כמו שמפרש ר"ת דאפלח היינו עבודת הקרקע פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית אבל להשכיר עצמו אינו חייב:

3 תוספות על בבא קמא פתח ↗

יצאו קרקעות כו' - וא"ת כיון דאמעיטי משבועה. כדאמרינן בפרק הזהב ב"מ ד' נז: תיפוק ליה דאין בהם כפל בטוען טענת גנב דלא משלם אלא בשבועה כדאמרינן לקמן בשמעתין וליכא למימר דאצטריך לקופץ ונשבע דבהגוזל קמא לקמן בבא קמא ד' קו. מוכח דלא משלם אא"כ ב"ד משביעין אותו וי"ל דאצטריך להיכא דנשבע ע"י גלגול כדתנן קדושין ד' כו. זוקקין הנכסים שיש להם אחריות עם הנכסים כו' לישבע עליהן ומיהו לפי מאי דמסקינן לקמן האי כל ריבוי הוא מדלא כתיב הני פרטי גבי כסף וכלים וס"ל . דכפל ושבועה הכל אחד ניחא דליכא אלא חד קרא לתרוייהו וא"ת וגניבה בקרקע היכי שייכא וי"ל במשיג גבול א"נ במחובר לקרקע כי ההיא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם שבועות ד' מב::

3 ריטב"א על קידושין פתח ↗

מתניתין עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. פי' מפני שהוקשו לקרקעו' כדאיתא בגמרא וכיון דהכי הוא מסתברא דכי היכי דחזקת קטן שבקרקעות אינה אכילת פירות אלא תקון בגופיה של קרקע כגון נעל וגדר ופרץ וכיוצא בו א"נ תשמיש גופו שמשתמש בגופ' של קרקע. כדאמרי' המציע מצעות בנכסי הגר קנה פי' שהציע מצעות וישב שם ושמשתו הקרקע בתשמיש גופי ולאפוקי הצעת כלים בלא ישיבה שאינה קונה דאכילת פירות והיינו דדרשינן לה התם מדכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה אבל אכילת פירות אינה קונה כלל בחזקת קנין אע"פ שאומר בירושלמי המוכר בית לחבירו כיון שנתן פירותיו לתוכו קנאו בהא פליג ירושלמי אגמרא דילן כי היכי דפליג נמי במאי דס"ל דמסירת מפתח קונה ואלו בגמרא דילן מוכח בב"ק דמסירת מפתח אינה קונה לגמרי ולא קאי אלא במקום לך חזק וקני ואנן אגמרא דילן סמכינן והשתא דאתינן להכי דאכילת פירות אינה קונה בקרקע ה"ה דבעבדים אין אכילת פירות קונה בהם ואין חזקתו אלא כשעושה העבד לרבו תשמיש בגופו מדברים שהעבד עושה לרבו שמיוחדין לעבודת עבד וכדאמרינן בגמרא כיצד בחזקה סכו גרדו הלבישו ונעילו הולך כליו אחריו לבית המרחץ שכל אלו הם מלאכות מיוחדות לעבד כנעני ואסורים בעבד עברי כדאמרי' התם לא תעבוד בו עבודת עבד שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ הא כל שלא נשתמש בו בעבודות אלו וכיוצא בזה אע"פ שעשה לו מלאכות אחרות כגון שחפר לו או שנכש או שעדר עמו לא קנאו שאינו אלא אכילת פירות: ושלשה מיני חזקות נאמרו בתלמוד. האחת חזקת קטן הנאמר בכאן וגבי קרקע הנקנה בחזקה והיא על הדרך שאמרנו. והשני חזקת ראיה שהיא ראיה על הקנין והיינו כל חזקה שבפרק חזקת הבתים. השלישי חזקת ירידה לקרקע בתורת שלו כההיא דאמרי' כשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ופרישנא דהיינו מכי דייש אמצרי: וקונה את עצמו בכסף הקשו בתוס' אמאי לא קתני נמי שקונה עצמו בראשי איברים ותירצו משום דהוה ליה קנסא ובקנסא לא קא מיירי דאי בעי מודה ויפטר. ואחרים תירצו דלא קתני אלא מה שיש לחלק בו בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים כגון כסף ושטר. אבל בירושלמי תירצו בענין יפה שאמרו שם ולמה לא תנינן שקונה את עצמו בראשי אברים שאינן חוזרין אמר ר' יוחנן מפני המחלוקת אית תנא תני צריך גט שחרור ואית תנא תני אין צריך גט שחרור ע"כ. כלומר כיון דאיכא מאן דסבר דמעוכב גט שחרור לא תני ליה הכא דלא קתני אלא דרכים שקונה בהם א"ע לגמרי ואינו צריך גט שיחרור וזה ט"נ: גמרא מנא לן והתנחלתם אותם כו'. ת"ל לעולם בהם תעבודו. פי' ואלו היה חוזר לבעלים ביובל כשמכר הוא עצמו היה יוצא ביובל ופקע שחרורו. תנא אף בחליפין יש שסבורין דכיון דקתני מתני' דלקני בחליפין ולא קתני סיפא שקונה עצמו בחליפין דאלמא אינו קונה עצמו בחליפין אע"פ שקונה עצמו בכסף חליפין אינם מתורת כסף כדמוכח בפרקין דלעיל וקשיא להו הא דאמרינן בפרק השולח בעובדא דההיא אמתא דשקל רבה כמתיה ושדר לה ואמר לה קני הא וקני נפשיך ואמר רבא לא עשה ולא כלום ואמרינן מאן דחזא סבר משום דהלכה כר"ש דסבר אין כסף גומר בה ולא היא משום דהוה ליה כליו של מקנה טעמא דהוא ככליו של מקנה דאנן קי"ל דבעינן כליו של קונה הא אלו הוה בכליו של קונה קניא נפשת בחליפין. ויש שפירש דודאי כיון שנקנה בחליפין ה"ה דקניא נפשיה בחליפין כי ההיא דהתם דתנא דמתניתא דלא קתני דקונה עצמו בחליפין משום דחליפין תלו בכסף וכיון דבכסף גופיה איכא פלוגתא במתניתין לא קתני ליה דמרישא שמעינן ליה שכשם שקונה עצמו בכסף למר כדאית ליה קונה עצמו בחליפין: אבל בתוספות אמרו שאינו קונה עצמו בחליפין כדאמרן דלא תני ליה הכא ודין חליפין לא תלו בדין כסף כלל דהא איתיה בפחות משוה פרוטה דקונה מטלטלין מה שאין כן בכסף וההיא דהתם לאו מדין חליפין הוא דנקט כליו של מקנה אלא מדין כסף אתי עלה וכאלו אמר משום דהוה ליה כספו של מקנה ומשום דעובדא בכלי הוה נקט כליו בקושטא דמלתא ומעיקרא ס"ד דכספו של מקנה קונה בכ"מ דהוה טועה בהא דאמרינן הילך מנה וקדיש אני לך מקודשת דסבר דבכל אדם מיירי אפי' כשאין הקונה אדם חשוב מאי דאמר עשה ולא כלום משום דהוי הלכתא כר"ש דאין שוה כסף גומר בה ודחינן דלאו משום הכי דודאי כספו של קונה גומר בה כרבי והתם משום דהוי כספו של מקנה וכספו של מקנה אינו קונה אלא כשהקונה אדם חשוב כדאסיקנא לעיל בפרקין גט קידושין ונכון הוא: ואפשר עוד לומר דודאי עבד קונה עצמו בחליפין לקנין ממון שבו אבל לא לקנין איסור שאין הקנין אלא לקיים הדברים ודברים לא מהני בעבד כנעני לקנין איסור שבו אלא בעינן שטר או כסף שפודה עצמו לגמרי ומש"ה לא קתני לה תנא ברא ולא קתני דברים שמעוכב גט שחרור כדפי' לעיל גבי ראשי איברים והיינו דפרישנא התם דהא דאמר רבא לא עשה כלום משום דהוי כליו של מקנה ולהכי לא אהני אפי' לקנין ממון שבו ואלו הוה בכליו של קונה הרי קנתה עצמה בקנין ממון שבה בחיים וכופין את היורשין לעשות לה גט חירות דומיא דמפקיר עבדו ומת יצא לחירות וכופין את היורשין לעשות לו גט חירות כדאיתא התם כנ"ל. וכן דנתי לפני מורי נר"ו. אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה וכן הלכתא: הא דאמרי' כיצד במסירה אחזה בשלפיה או בשערה כו'. כבר פירשתיה בפרק הספינה דמדקתני אחזה שמעינן דלא בעינן במסורה שמוסר המקנה לו מיד ליד והא דאמרינן בפרק אלו מציאות מוסרה בנכסי חבירו קנה במציאה ונכסי הגר לא קנה דמאי מוסרה כאדם המוסר דבר לחברו בנכסי חברו קנה דהא מסר לה במציאה בנכסי הגר מאן מסרה ליה דליקני לאו למימרא דבעינן מסר ליה ממש דאם כן פשיטא דבהפקר לא קנה אלא מסר ליה היינו דאמר ליה קני במסירה דהוה ס"ד דאע"ג דבעי' בעלמא שיאמר לו קני במסירה שלא יאמר יהא זה העכוב בנכסי הגר כשם שאינו מעכב בחזקה דבעינן בעלמא שיאמר המקנה לקונה זיל אקני בחזקה ואעפ"כ קונה בנכסי הגר קמ"ל דבמסירה נעכב שלא לקנות בנכסי הגר קמ"ל כיון דליכא מאן דאמר להו זיל קני במסירה וראייה גמורה לדין זה מאי דתניא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל דלא ק"ת משיכה כדרכה משום דלתני משיכה שאין בה תורת מסירה אלמא כל שאחזה למשיכה הויא מסירה דאי ס"ד ליכא מסירה עד שימסרנה לו מיד ליד לתני משיכה כדרכה שמשכה מעצמו ולית כאן תורת מסירה כלל אלא ודאי כדאמרן: תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעל כו'. עד אמר רב אשי הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו לו רבו לא קנאו אמר רבי שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה כך היא הגרסא בספרים שלנו ולפי גירסא זו לית הלכתא כרבי שמעון דרבנן פליגי עליה ואשכחנא רבוותא ופסקו כותיה הלכתא. ובספרים ישנים הכי גרסי הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו רבו לו אמר ר' שמעון לא תהא חזקה כו' והשתא לא פליגי רבנן עליה דר' שמעון והלכתא כותיה ונראה שזו היא גרסתם של הגאונים זכרונם לברכה: רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשין הוה גי' רש"י ז"ל איכא דאמרי קטן הוה ודלא כאבא שאול ופירושו איכא דאמרי קטן הוה ומה שקדם להתחיל שעבודו עליו מחיים כרבנן דאמרי דאפילו קטנים קנו עצמם בני חורין וקדם לזכות בהם קודם שיזכו בעצמן אבל לאבא שאול דאמר כל המחזיק בהן זכה בהם אינן זוכין בעצמן ואפי' לאחר מיתה היה יכול לזכות בהן ולפי גירסא זו אין הלכה כאבא שאול וכדפסק רבי יוחנן בפ' השולח דלית הלכתא כאבא שאול. ולא נהירא דהא רבי יהושע בן לוי דעדיף מרבי יוחנן פסק התם הלכתא כאבא שאול. ותו דהא דהכא לא אתי שפיר דמשום דהתחיל לזכות בהן מחיים היכי מוכחינן דלית ליה כאבא שאול דילמא כאבא שאול סבירא ליה דקדם בו מחיים קודם שיקדימנו אחר לזכות בו לאחר מיתה. אבל גרסת הגאונים ז"ל עיקר דגרסינן איכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול כלומר קטן הוה ולא התחיל לזכות בו מחיים אלא לאחר מיתה וכדאבא שאול והלכתא כותיה וכדפרישנא לה להאי מתניתא בפרק השולח שפיר בס"ד ותו לא מידי: מכדי שמעינן ליה לרבי מאיר דס"ל חוב הוא לעבד שיצא מחמת יד רבו לחירות: פירוש מדתנן בפרק קמא דגיטין האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור יחזור בשניהם דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים דרבי מאיר סבר חוב הוא לעבד שיצא מחמת יד רבו לחירות ורבנן סברי זכות הוא לו והתם בגמרא מפרש טעמא דכל חד מנייהו ותנינא זכין לאדם שלא בפניו הא פרישית בפרק יש נוחלין דהא דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו היינו שלא מדעתו כדמפרש הכא למימר דמסתמא זכין לו אי נמי בשומע ושותק אבל על כרחו לא שאם שמע וצוח מעיקרו לא זכה כלל וכדאמרי' התם בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה בצוח מעיקרו דלא זכה בה ובכתובות פרק האשה שנתארמלה נמי אמרינן גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואמרנן שאם הגדילו יכולין למחות לאלתר וכיון דהכי הוא מאי דקתני סיפא ואין חבין לאדם שלא בפניו לא איצטריך לשומע וצווח דההיא אפילו בזכותו נמי כדאמרן אלא הא קמ"ל דאין חבין לו לאדם שלא בפניו ומדעתו ואע"פ דלכי שמע ניחא ליה לא זכו לו למפרע והיינו הא דאיבעיא לן ביבמות ממזכה גט לאשתו במקום יבם מהו במקום קטטה מהו ולא איפשיט ולחומרא וסתמא קאמרינן ואף על פי ששאלנו את פיה ורצתה במעשיו אלמא אין רצונה עכשיו כלום מפי מורי נר"ו:

4 תוספות על סנהדרין פתח ↗

איש דבר מצוה אין - יש ספרים שכתוב בהן אשה לא ואע"ג דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' הני מילי בפרשה שנאמרה בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש בהדיא ממעטין אשה כדפירש שלהי פרק ד' מיתות לעיל סנהדרין סו. גבי מקלל אביו ואמו:

4 תורה תמימה על התורה פתח ↗

כסף ישיב. ישיב – לרבות שוה כסף ואפילו סובין רסחפירש"י דהו"ל לכתוב בעל הבור ישלם כסף לבעליו וכתב ישיב לרבות כל השבות, עכ"ל. ונראה בטעם דרשה זו משום דהלשון ישיב מורה בעלמא על השבת הדבר עצמו, כמו והשיב את הגזלה, וא"כ מכיון שכתוב כאן ישיב שוב אינו דבוק לו הלשון כסף, שהרי ההיזק כאן לא היה בכסף ממש, ולכן דריש דבאמת צריך להשיב ההיזק כמו שהוא, ומה דכתיב כסף הכונה רק שצריך להעריך ההיזק בכסף, אבל לא דוקא בכסף ממש, אלא בכל דבר ממש היינו בכל דבר שוה כסף, וזהו מ"ש כסף ישיב לרבות כל דבר. והנה אע"פ דבפרשה הסמוכה כתיב בתשלומי נזק מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מתבאר בגמ' דזה הוא כשאין לו מטלטלין ומגבהו מקרקע, אבל כל זמן שיש לו מטלטלין ומגבהו מהם יכול לסלקו אפי' בסובין, משום דבמטלטלין נקרא כל דבר מיטב כפי שיתבאר עוד בפסוק הנזכר, ועי' בחו"מ סי' תי"ט. .ב"ק ז׳ א׳

5 בבא קמא פתח ↗

בְּנִזְקֵי מָמוֹנוֹ, וְסִיֵּים בְּנִזְקֵי גוּפוֹ; לוֹמַר לְךָ: אִשּׁוֹ מִשּׁוּם חִצָּיו.

5 עירובין פתח ↗

שַׁמְעַהּ רַב תַּחְלִיפָא מִמַּעְרְבָא, אֲזַל אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אֲמַר: אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן מֵהָכָא מַתְנִינַן לַהּ: ״הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים שִׂימִי לָךְ וְגוֹ׳״ — עֲשׂוּ צִיּוּנִים לַתּוֹרָה. וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי צִיּוּן לִישָּׁנָא דְסִימָנָא הוּא? דִּכְתִיב: ״וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן״.

5 ערכין פתח ↗

״וּמָצָא״ — פְּרָט לְמָצוּי, שֶׁלֹּא יִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְיִגְאוֹל בְּקָרוֹב, בְּרַע וְיִגְאוֹל בְּיָפֶה; ״כְּדֵי גְאוּלָּתוֹ״ — כְּדֵי גְאוּלָּה הוּא גּוֹאֵל, וְאֵינוֹ גּוֹאֵל לַחֲצָאִין.

6 תוספות על שבועות פתח ↗

מה כלים שנים אף כסף שנים. וא"ת היכי דריש בסוף שמעתין לשמואל לכך יצאו כלים למה שהן הא אצטריך למה כלים שנים וי"ל כדפי' הקונטרס דדריש מדלא כתיב כספים ומה שפירש בקונטרס לקמן דאי הוה כתיב כספים הוה שמעינן תרוייהו שנים ודבר חשוב אין נראה דבלא יתורא לא הוי משמע מכספים אלא ב' פרוטות כמו קדושי אשה שמתקדשת בפרוטה אף על גב דבפ"ק דקדושין דף ד: ודף יא: ושם גמר לה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף אלא הו"ל למכתב כסף או כספים א"נ כסף או חפצים והוה ידעינן שנים ודבר חשוב מיתורא דכסף ומדכתב כלים דרשינן יצאו כלים למה שהן וא"ת לרב דמוקי דכסף לכפירה הוא דאתא מנ"ל דבעינן דבר חשוב וצ"ל דכולה מכלים דריש ונפקא ליה דבר חשוב מכלים דאפילו מחט שאין בה שוה פרוטה מ"מ חשיבות גדול יש בו שראוי לעשות בו מלאכה גדולה ואית ספרים דגרסי הכא מה כלים דבר חשוב כו' אע"ג דאליבא דשמואל קיימא דדייק קראי כותיה ובסמוך אמר לשמואל אי כתב כלים ולא כתב כסף ה"א מה כלים שנים וכו' אבל דבר חשוב לא בעינן י"ל דודאי מכסף ילפינן דבעינן שיהא בכלי שוה פרוטה דלא תימא גזירת הכתוב היא בכל הכלים אע"פ שאין בהן שוה פרוטה וה"נ אמרינן בירושלמי דטענו שתי מחטין צריך שיהא שוין ב' פרוטות שתהא הכפירה פרוטה וההודאה פרוטה והדר מקשינן כסף לכלים להצריך כסף יותר מפרוטה דמה כלים דלאו כל דהו אלא כלי חשוב אף כסף לאו כל דהו אלא כסף חשוב דהיינו מעה שבכך יש בו חשיבות והשתא אין צריך להגיה אף כל דבר חשוב כמו שהגיה הקונטרס משום דשמואל אית ליה יצאו כלים למה שהן ושפיר גרסי' אף כלים דבר חשוב דבכלים נמי בעינן שיהא שוין שתי פרוטות ולמה שהן דקאמר היינו אע"פ שאין שוין שתי מעות וכן היה גירסת רבותיו בפ"ק דקדושין שם ושם ד"ה והרי הארכתי:

6 קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

שגנבו. בירושלמי פרק ארבעה שומרים תני וגונב מבית האיש לא מראש גגו א"ר אלעזר הדא דתימר בגג שאינו מבוצר אבל בגג מבוצר כבית הוא תני וגונב מבית האיש ולא מבית השואל ומר וגונב מבית האיש ולא מבית נושא שכר והשוכר מכיון ששמירתו עליו כמי שהוא עליו וביאורו הדא דתימ' בגג שאינו מבוצר והיינו שאינו מקורה ואינו משתמר אבל בגג מבוצר שהוא משתמר כבית הוא ופריך תני נמי ולא מבית השואל ותימר נמי לא מבית שוכר ונושא שכר ומשני מכיון ששמירתו עליו כמי שהוא עליו והיינו דכל היכא דאי' ברשות בעלים מכיון ששמירתו עליו וכ"כ תוס' פ"ק דמציעא דף ו' דפקדון כל היכא דאית' ברשות' דמאריה וראיה מדחייב כפל אם גנבו מבית שומר ע"ש מיהו הא דמשמע בירושלמי וגונב מבית האיש ולא מראש גגו שאינו מבוצר אינו נראה כן מדברי הפוסקים דלא הביאו כלל לא ברמב"ם ובטור וש"ע לא נמצא מזה ומשום דלא ממעט בגמ' דילן אלא גונב מבית הגנב ומהכ' יליף רבי יוחנן דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו ע"ש פ' מרובה אבל בגג שאינו מבוצר ואפי' גנבו מרשות הרבים כיון דיכול להקדישו ודאי חייב בגניבתו וכן מוכח מהא דאמרינן ר"פ המפקיד בהני לישנ' דסמוך לגניבה קנוי לך או משעת משיכה מאי בינייהו דקיימא באגם ע"ש וכיון דחייב הגנב בגנבו מאגם מכ"ש מגגו אפי' אינו מבוצר לא גרע מאגם:

7 שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

שרוצה לשלוח יד בפקדון. ע' בסמ"ע ס"ק י' דנראה דהיינו דוקא כו' בכאן הראה הגאון אמ"ו ז"ל את ידו גדולה וגודל חריפתו לפי שהכל תפסו על הסמ"ע בזה ולא ירדו לס"ד גם הבעל תי"ט ס"פ המפקיד והב"ח השיגו עליו ואמרו דאשתמיטתיה ש"ס ערוכה דר"פ האיש מקדש מבואר שם להדיא דאדרבה משליחות יד ילפינן דבעלמא אין שליח לד"ע משום דהוי שליחות יד וטביחה דלקמן סי' ש"צ ש"ן או מעילה ב' כתובי' הבאים כא' דיש בהו שליחות לד"ע ואין מלמדין ועוד כתב בתי"ט שם דאישתמיטתיה ש"ס דפ"ק דמציעא דף י' האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי אע"ג דהשתא לית להו לשלומי כיון דבני חיובא נינהו לכשיהא להם כשתתגרש אשה וישחרר העבד לא נתחייב שולחן דשמעינן בהדיא דאע"ג דאין לשליח לשלם פטור המשלח וא"ל דדברי הסמ"ע כשאין לו לשלם לעולם דהיכי ידעינן השתא שלא יהי' לו והא נשתחרר העבד כיון שיכול להיות שיקנה נכסים פטור משלחו עכ"ל ועוד יש להוסיף דפשיטא דאע"ג דאין לו לשלם פטור המשלח אפי' הוי ידעינן בבירור גמור שלא יהא לו לשלם דאל"כ אדפריך בש"ס אלא מעתה האומר לאשה ועבד כו' ה"ל לאקשויי אלא מעתה אין לו לשלם כו' וע"ל סי' של"א ס"ז ודוק א"ו דבכה"ג אפי' להמקשן דפטור דכיון דאילו ה"ל השתא הי' חייב לשלם אלא דפריך מאשה ועבד דהוי ס"ד כיון דאלו ה"ל השתא היו פטורי' לאו בני חיובא נינהו והכי מוכח נמי ממאי דלא קאמר איכא בינייהו אם אין לו לשלם וכן מבואר בתשובת אמ"ו הגאון ז"ל והגאון אמ"ו ז"ל יישב דברי הסמ"ע בטוב טעם ודעת ככהנא מסייע כהנא ואמר דודאי לא נעלם מהסמ"ע דגבי שליחות יד שאני שהרי הוא עצמו כתב דנפקא לן מקרא דעל כל דבר פשע דחייב המשלח ואי ס"ד דשליחות יד דינו כשאר שליחות קרא ל"ל וגם אין כוונתו לומר דאע"ג דאין שליח לד"ע אם אין לו לשלם חייב דהוי כמו שאינו בר חיובא אלא דקשיא למה יתחייב המשלח ישלם השליח אם יש לו לשלם ואין לו אלא טענה שהשולח שלחו הרי קי"ל דאין שליח לד"ע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ כיון דעכ"פ חייב השליח לשלם וא"כ למאי נ"מ אתי קרא לחייב גבי שליחות יד המשלח ומתרץ הסמ"ע משום דבעלמא יש מחלוקת בין הפוסקי' די"א כשלא ידע השליח אמרי' יש שלד"ע וי"ח דאפ"ה אין של"ע וכמו שהביא הד"מ והסמ"ע מחלוקת זה לקמן ס"ס שמ"ח ועוד יש מחלוקת די"א דהיכא שהשליח אינו בר חיובא יש שלד"ע וכמ"ש הרב לעיל ר"ס קפ"ב וי"ח וכמ"ש שם וכן היכא שאין לו לשלם לכ"ע אמרי' אין שלד"ע וכמ"ש שם א"כ קאמר דלהפוסקי' בעלמא היכא שלא ידע השליח אין שלד"ע א"כ הכא גבי שליחות יד קרא אתי היכא שלא ידע השליח דחייב המשלח דלהפוסקי' דבעלמא נמי יש שלד"ע היכא שלא ידע א"כ קרא אתי היכא דאינו בר חיובא ולהפוסקי' דבעלמא נמי יש שלד"ע היכא נ' דכצ"ל דאינו בר חיובא א"כ קרא אתי היכא שאין לו לשלם דפשיטא דלכ"ע בעלמא פטור המשלח הכא חייב אבל אם יש לו לשלם וידע והוא בר חיובא דבכה"ג פשיטא דחייב השליח לכ"ע משום דאין שלד"ע וז"ש הסמ"ע וכמ"ש בר"ס קפ"ב דאל"כ הא קי"ל דאין שלד"ע ר"ל דשם נתבאר דקי"ל אין שלד"ע וא"כ פשיטא דהשליח חייב וא"כ פשיטא דלא גלי לן קרא בכה"ג דחייב המשלח כיון דהשליח ישלם דהא על כל דבר פשע רבויא הוא ולא אתי אלא לחייב המשלח דהכי תניא אין לי אלא הוא פי' אם שלח יד שהוא חייב אמר לשלוחו מניין ת"ל על כל דבר פשע א"כ אתי הרבוי לחייב המשלח ולא לפטור את השליח הגע עצמך אם לא יהא למשלח לשלם ויהא לשליח לשלם יגרע כח המפקיד משאר בני אדם וכן משמע בתוס' רי"ד בקידושין נ"ל ע"ש ועוד אי לאו קרא ה"א אף אם אין לשליח לשלם פטור שולחו א"כ השתא דאתי קרא לרבות אין לנו לרבות אלא היכא שמפסיד המפקיד כגון חד מהנך תלתא אנפי אבל אם לא יפסיד המפקיד למה ישלם המשלח ע"כ דברי הגאון אמ"ו ז"ל ואף שרחוק שכוונת הסמ"ע כן עם כ"ז דבריו נכוני' מאד לזכות את בעל הסמ"ע וכמ"ש שדברו נכוני' לדינא ובפרט לפי מה שהעליתי לעיל ר"ס קפ"ב דאפילו היכא דהשליח לאו בר חיובא אין שלד"ע וכן למה שהעליתי לקמן ס"ס שמ"ח דאפי' לא ידע השליח אין שלד"ע א"כ משכחת כאן כמ"ש הסמ"ע דהיינו כשלא ידע השליח או שאינו בר חיובא או שאין לו לשלם אבל אי ליכא חד מהנך אנפי דהיינו שידע והוא בר חיובא ויש לו לשלם באופן דמשלם השליח פשיטא דפטור המשלח וזה ברור:

7 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

נתחייב בו וקנהו וכו'. א"א הא מילתא דלאו כהלכתא היא דהא ר"י פליג עליה בהדיא דאמר הטוען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור עליה מכפל משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אבל לא משום דנעשה עליו גזלן וקנאה אלמא אע"ג דנעשה עליו גזלן וקנאה חייב באונסים כיון דהוא פטר נפשיה מינה בטענת גנב גנב הוא ומשלם כפל ואם טבח ומכר קודם שבועה ובאו עדים על הכל משלם ד' וה'. עכ"ל:

1 אם במחתרת. דרש ר' ישמעאל, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת, שנאמר אם במחתרת ימצא הגנב, ומה זה שספק על ממון בא, ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו, ק"ו לפקוח נפשות שדוחה את השבת . יומא פ"ה א׳

2 אם במחתרת. אמר רבא, מאי טעמא דמחתרת, חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי לאפאי קטילנא לי׳ והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו . סנהדרין ע"ב א׳

3 אם במחתרת. ת"ר, אין לי אלא מחתרת, גגו חצרו וקרפיפו מניין ת"ל ימצא הגנב – מכל מקום א"כ מה ת"ל מחתרת מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת . סנהדרין ע"ב א׳

4 אם במחתרת. ת"ר, אין לי אלא מחתרת גגו חצרו וקרפיפו מניין ת"ל ימצא הגנב – מכל מקום, א"כ מה ת"ל מחתרת, לומר לך – מחתרתו זו היא התראתו . שם שם

5 אם במחתרת. תנא ר׳ חייא, במחתרת אין לו דמים, אבל חוץ למחתרת יש לו דמים . ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ח

6 והכה ומת. ת"ר, והכה – בכל אדם, ומת – בכל מיתה שאתה יכול להמיתו . סנהדרין ע"ב ב׳

7 אין לו דמים. ת"ר, אין לו דמים – בין בחול בין בשבת, מאי קמ"ל, ס"ד אמינא, מידי דהוי אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן, קמ"ל הכא דקטלינן . שם שם

1 סנהדרין פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּמַחְתֶּרֶת? חֲזָקָה אֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ, וְהַאי מֵימָר אָמַר: אִי אָזֵילְנָא, קָאֵי לְאַפַּאי וְלָא שָׁבֵיק לִי, וְאִי קָאֵי לְאַפַּאי – קָטֵילְנָא לֵיהּ. וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: אִם בָּא לְהוֹרְגְּךָ – הַשְׁכֵּם לְהוֹרְגוֹ.

1 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

וְכֵן הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב וְיָצָא. אוֹ שֶׁלֹּא גָּנַב וּמְצָאוֹ יוֹצֵא מִן הַמַּחְתֶּרֶת הוֹאִיל וּפָנָה עֹרֶף וְאֵינוֹ רוֹדֵף יֵשׁ לוֹ דָּמִים. וְכֵן אִם הִקִּיפוּהוּ בְּנֵי אָדָם אוֹ עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הוּא בִּרְשׁוּת זֶה שֶׁבָּא עָלָיו אֵינוֹ נֶהֱרָג. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם בָּא לְבֵית דִּין שֶׁאֵינוֹ נֶהֱרָג:

2 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

כי לי בני ישראל עבדים - נ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם:

3 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

אבל אם נשחתה וכו'. א"א תימה הוא זה שהוא לא ביאר נ"א אמת הוא זה אלא שלא ביאר וכו' כן שהרי עשה עבדים כקרקעות לענין גזלה שהרי הזקינו אומר לו הרי שלך לפניך מיהו הני מילי לענין כחושה אף על גב דלא הדרא גזלה מיהא בעינה איתא ואומר לו הרי שלך לפניך אבל מכל מקום נגזלים הם ונקנית ביאוש דכתיב וישב ממנו שבי ואמרינן העבד שנשבה ופדאוהו לשם בן חורין אחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני אלמא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש הילכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת. עכ"ל:

3 רש"י על בבא קמא פתח ↗

אמר שמואל - מנהג דיינין הוא שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר גנב הפחת אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו:

4 רש"י על בבא קמא פתח ↗

והפונדק - בית גדול שרגילין אורחים ואכסנאין ללון בו ואם הזיק זה את זה חייב אשן ורגל ולא הוי כרה"ר דהואיל ואינו מיוחד לבני רשות הרבים אלא לאותן הדרין בו כשדה אחר קרינן ביה שהרי ע"י שכירות הם דרים שם:

5 ברכות פתח ↗

בִּגְדוּלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל — דִּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ וְגוֹ׳״. בִּקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן — בַּתְּחִלָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וּלְבַסּוֹף נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וּלְבַסּוֹף נִתְקַלֵּל אָדָם!

5 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

רִבִּי זְעִירָה בְּשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. כָּל תּוֹרָה שֶׁאֵין לָהּ בֵֶּית אָב אֵינָהּ תּוֹרָה. תַּמָּן תַּנִּינָן. רָכַב עָלֶיהָ. נִשְׁעַן עָלֶיהָ. נִתְלָה עָלֶיהָ. עָבַר בָּהּ נָהָר. קִיפֵּל עָלֶיהָ הַמּוֹסֵירָה. נָתַן טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ. פְּסוּלָה. הָדָא יַלְפַּה מֵהַהִיא וְהַהִיא יַלְפַּה מֵהָדָא. הָדָא יַלְפַּה מֵהַהִיא. שֶׁאִם תָּלָה בָהּ סַכִּין לְשׁוֹחֲטָהּ כְשֵׁירְה. וְהַהִיא יַלְפַּה מֵהָדָא. שֶׁכָּל עֲבוֹדָה שֶׁהִיא לְשֵׁם קֳדָשִׁים אֵינָהּ עֲבוֹדָה. וְיַתִּירוּ לָהֶן עַל יְדֵי חוֹלָה. אֶלָּא כְּרִבִּי אִמִּי. וַאֲפִילוּ תֵימַר כְּרִבִּי סִימוֹן. כְּשֵׁם שֶׁנֶּעֶלְמָה זוֹ כָךְ נֶעֶלְמָה זוֹ. אָמַר רִבִּי אַבִּין. וַהֲלֹא אֵי אֶיפְשַׁר לִשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת שֶׁלֹּא חָל אָרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַּׁבָּת. וְלָמָּה נֶעֶלְמָה הֲלָכָה מֵהֶן. כְּדֵי לִיתֵּן גְּדוּלָּה לְהִלֵּל.

5 שבת פתח ↗

עַלּוֹיֵי קָא מְעַלֵּי לֵיהּ, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מֵ״ם וְסָמֶ״ךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִין. אֶלָּא סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ — גָּרוֹעֵי קָא מְגָרַע לֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: מַנְצְפַךְ צוֹפִים אֲמָרוּם. וְתִיסְבְּרָא?! וְהָכְתִיב: ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ — שֶׁאֵין הַנָּבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! אֶלָּא מִיהְוָה הֲוַאי, מִידָּע לָא הֲוָה יָדְעִין הֵי בְּאֶמְצַע תֵּיבָה הֵי בְּסוֹף תֵּיבָה, וַאֲתוֹ צוֹפִים תַּקְּנִינְהוּ. וְאַכַּתִּי ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ — שֶׁאֵין הַנָּבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! אֶלָּא, שְׁכָחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם. גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: מֵ״ם וְסָמֶ״ךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִין. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: כְּתָב שֶׁבַּלּוּחוֹת נִקְרָא מִבִּפְנִים וְנִקְרָא מִבַּחוּץ, כְּגוֹן: ״נְבוּב״ — ״בובן״, ״רַהַב״ — ״בָּהָר״, ״סָרוּ״ — ״ורס״. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲתוֹ דַּרְדְּקֵי הָאִידָּנָא לְבֵי מִדְרְשָׁא וַאֲמַרוּ מִילֵּי דַּאֲפִילּוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן לָא אִיתְּמַר כְּווֹתַיְיהוּ: אָלֶ״ף בֵּי״ת — אֲלַף בִּינָה. גִּימֶ״ל דָּלֶ״ת — גְּמוֹל דַּלִּים. מַאי טַעְמָא פְּשׁוּטָה כַּרְעֵיהּ דְּגִימֶ״ל לְגַבֵּי דָּלֶ״ת — שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחַר דַּלִּים. וּמַאי טַעְמָא פְּשׁוּטָה כַּרְעֵיהּ דְּדָלֶ״ת לְגַבַּי גִּימֶ״ל — דְּלַימְצְיַהּ לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ. וּמַאי טַעְמָא מְהַדַּר אַפֵּיהּ דְּדָלֶ״ת מִגִּימֶ״ל — דְּלִיתֵּן לֵיהּ בְּצִינְעָה, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְּסִיף מִינֵּיהּ. ה״ו — זֶה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ז״ח ט״י כ״ל — וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אוֹתְךָ, וְחָן אוֹתְךָ, וּמֵטִיב לְךָ, וְנוֹתֵן לְךָ יְרוּשָּׁה, וְקוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר לָעוֹלָם הַבָּא. מֵ״ם פְּתוּחָה, מֵ״ם סְתוּמָה — מַאֲמָר פָּתוּחַ, מַאֲמָר סָתוּם. נוּ״ן כְּפוּפָה, נוּ״ן פְּשׁוּטָה — נֶאֱמָן כָּפוּף, נֶאֱמָן פָּשׁוּט. ס״ע — סְמוֹךְ עֲנִיִּים. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: סִימָנִין עֲשֵׂה בַּתּוֹרָה וּקְנֵה אוֹתָהּ. פ׳ כְּפוּפָה, פ׳ פְּשׁוּטָה — פֶּה פָּתוּחַ, פֶּה סָתוּם. צָדִ״י כְּפוּפָה וְצָדִ״י פְּשׁוּטָה — צַדִּיק כָּפוּף, צַדִּיק פָּשׁוּט. הַיְינוּ: נֶאֱמָן כָּפוּף, נֶאֱמָן פָּשׁוּט! הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב כְּפִיפָה עַל כְּפִיפָתוֹ, מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה בִּמְנוֹד רֹאשׁ. קוּ״ף — קָדוֹשׁ. רֵי״שׁ — רָשָׁע. מַאי טַעְמָא מְהַדַּר אַפֵּיהּ דְּקוּ״ף מֵרֵי״שׁ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בָּרָשָׁע. וּמַאי טַעְמָא מְהַדַּר תָּגֵיהּ דְּקוּ״ף לְגַבֵּי רֵי״שׁ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר בּוֹ אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ כֶּתֶר כְּמוֹתִי. וּמַאי טַעְמָא כַּרְעֵיהּ דְּקוּ״ף תַּלְיָא — דְּאִי הָדַר בֵּיהּ, לִיעַיֵּיל. וְלֵיעוּל בְּהָךְ! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״? בָּא לִיטַמֵּא — פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לִיטָּהֵר — מְסַיְּיעִים אוֹתוֹ. שִׁי״ן — שֶׁקֶר. תָּי״ו — אֱמֶת. מַאי טַעְמָא שֶׁקֶר מְקָרְבָן מִילֵּיהּ, אֱמֶת מְרַחֲקָא מִילֵּיהּ? — שִׁיקְרָא שְׁכִיחַ, קוּשְׁטָא לָא שְׁכִיחַ. וּמַאי טַעְמָא שִׁיקְרָא אַחֲדָא כַּרְעֵיהּ קָאֵי, וֶאֱמֶת מְלַבַּן לַבּוֹנֵי — קוּשְׁטָא קָאֵי, שִׁיקְרָא לָא קָאֵי. א״ת ב״ש: — אוֹתִי תִּעֵב אֶתְאַוֶּה לוֹ ב״ש בִּי לֹא חָשַׁק, שְׁמִי יָחוּל עָלָיו? ג״ר — גּוּפוֹ טִימֵּא, אֲרַחֵם עָלָיו ד״ק דַּלְתוֹתַי נָעַל, קַרְנָיו לֹא אֲגַדֵּעַ? עַד כָּאן מִדַּת רְשָׁעִים, אֲבָל מִדַּת צַדִּיקִים: א״ת ב״ש — אִם אַתָּה בּוֹשׁ. ג״ר ד״ק — אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, גּוּר בְּדוֹק. ה״ץ ו״ף — חֲצִיצָה הָוֵי בֵּינְךָ לָאַף. ז״ע ח״ס ט״ן — וְאֵין אַתָּה מִזְדַּעְזֵעַ מִן הַשָּׂטָן. י״ם כ״ל — אָמַר שַׂר שֶׁל גֵּיהִנָּם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לַיָּם כֹּל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אח״ס בט״ע גי״ף — אֲנִי חָס עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁבָּעֲטוּ בְּגִיף: דכ״ץ — דַּכִּים הֵם, כֵּנִים הֵם, צַדִּיקִים הֵם. הל״ק — אֵין לְךָ חֵלֶק בָּהֶן. ומרז״ן ש״ת — אָמַר גֵּיהִנָּם לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָרִי, זֻנֵינִי מִזַּרְעוֹ שֶׁל שֵׁת. אָמַר לוֹ: א״ל ב״ם ג״ן ד״ס — לְהֵיכָן אוֹלִיכֵן, לְגַן הֲדַס. ה״ע ו״ף — אָמַר גֵּיהִנָּם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָיֵף אָנֹכִי. ז״ץ ח״ק — הַלָּלוּ זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק. ט״ר י״ש כ״ת — טֹר יֵשׁ לִי כִּיתּוֹת כִּיתּוֹת שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ.

6 תוספות על בבא קמא פתח ↗

ורמינהי לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע - תימה מאי קפריך נהי דפטר ליה קרא מפשיעה לא מצינו שפטרו אם קרע ואיבד בידים וי"ל דדייק מדקתני ולא לקרוע דאי לא בעי אלא לפטור כשנאבד בפשיעה מאי אריא דא"ל ע"מ לקרוע אפילו לא א"ל ע"מ לקרוע אלא שלא אמר ליה בלשון שמירה פטור כדדריש במכלתין לשמור ר"ש אומר עד שיפקיד אצלו ויאמר הילך ושמור לי אבל אם אמר ליה עיניך בו פטור ומשני מתני' בדאתא לידיה וכי קתני ע"מ לפטור פטור ה"ה בלא על מנת הו"מ לאשמועינן דפטור בדלא אתא לידיה אלא כל עיקר התנא לא בא אלא להשמיענו דבנזקי ממונו מהני ע"מ לפטור ובנזקי גופו לא מהני ור"י מפ' דה"פ לשמור ולא לקרוע פי' כשנתן לו לשמור ולא הרשהו לא לקרוע ולא לאבד אז חייב בכל דין שומר אבל אם הרשהו לקרוע ולאבד אם ירצה אין עליו דין שומר להתחייב בכולם במה שמקבלו לשמור כיון שנותן לו רשות גם לקרוע ולאבד אם ירצה ואם נתינת רשות לקרוע אין פוטרתו מן הקריעה א"כ היה לו ליחשב שומר כשנתן לו רשות גם לקרוע כאילו לא נתן לו אלא לשמור סתם:

7 תורה תמימה על התורה פתח ↗

שור או שה. מדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד. שנאמר כי יגנוב איש שור או שה וגו' רצבגמ' מבאר יותר ענין דרשה זו, דהכא מיותר שור דסיפא דקרא ושה דרישא, דהו"ל לכתוב כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה, ולכן דריש שבא לרמז שור ושה אין מידי אחרינא לא, כלומר גם לא שאר בעלי חיים, ובמכילתא איתא יותר מפורש, שור ושה להוציא את החיה. – ולא נתבאר בכלל טעם הדבר שלא נתחייבו בד' וה' רק שור ושה בלבד ולא גם שארי בעלי חיים, ובמכילתא איתא בטעם הדבר משום דשור ושה קרבין לגבי מזבח, אך עדיין צריך באור מאי שייכות יחס זה לתשלומי ד' וה', ובמה זכה בעל הגנבה לזכות בתשלומי ד' וה' עבור זכות זה, וגם אינו מבואר דהא גם תורים ובני יונה קרבין לגבי מזבח. ויותר מזה קשה מ"ש בגמ' ב"ק ס"ח ב' תניא מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ד' וה' א"ר עקיבא מפני שנשתרש בחטא, ורבא אמר מפני ששנה בחטא, ור"ל ששנה בחטאו ונשתרש בו ושוב אינו יכול להפרד ממנו ועוד יתבאר מזה בסמוך אות ש"א. אמנם לפי"ז קשה טובא, כי לפי טעמים אלו מאי שנא שור ושה הלא גם בכל הגנבות אם מכרן או עשה מעשה הקרובה לענין טביחה יתחייב בד' וה'. והנה במורה נבוכים חלק ג' פמ"א כתב בטעם הדבר מחיוב ד' וה' בשור ושה מפני שהם קלים לגנוב, מפני שכלל מין הבקר והצאן רועים ביערים רחיקים ממקומות הישוב ואם לא יענש הגנב בעושה מעשה להסתיר מעשהו ע"י טביחה או מכירה עונש גדול, יהיה רגיל לגנבם, יעו"ש. וגם אפשר לתת טעם בזה ע"פ מ"ש במכילתא ס"פ בשלח בפסוק להמית אותי ואת מקני בצמא, השוו בהמתם לגופם לומר לך שבהמתו של אדם היא חייו, אדם הולך בדרך ואין בהמתו עמו מסתכן הוא, ע"כ. ובס' רביד הזהב שם כתב דמכאן יש סמוכים למש"כ המג"א בסי' רמ"ח דאם חושש אדם שיקחו לסטים בהמתו ולא יהיה לו במה להחיות עצמו הוי כפקוח נפש שדוחה את השבת, יעו"ש. וידוע שמין הבהמה שהאדם מגדלו בביתו לעבודתו ולתועלתו הוא הבקר והצאן ועיין ב"ק נ"ד ב', ולכן אם נגנבו ממנו נפסד בהרבה מגניבת דבר זולתם, וגם מסכנין חייו, כמבואר, ולכן כל זמן שלא טבחם ומכרם הגנב הרי עכ"פ הוא משיבם לבעליהם ולא נפסד מאומה זולת צער זמני, ולכן משלם רק קרן, וכפל לקנס, משא"כ אם טבחם ומכרם הרי הפסיד להבעלים הפסד מוחלט הנוגע לחייו, ולכן דין הוא שישלם לו הגנב קנס גדול ורב, ושערה התורה חמשה תחת השור וארבע תחת השה. ודו"ק. .שם ס"ב ב׳

« תורה תמימה על התורה Exodus 21:37 תורה תמימה על התורה Exodus 22:2 »