תורה תמימה על התורה, דברים י״ב:ט״ו

מהדורה: תורה תמימה, וילנה תרס"ד

« תורה תמימה על התורה Deuteronomy 12:14 תורה תמימה על התורה Deuteronomy 12:16 »

15 תוספות על חולין פתח ↗

סלקא דעתך אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה כו' - תימה הא גיזה עצמה שריא כשעבר וגזז דתזבח ולא תגוז קאמר כדתנן בפרק הלוקח בהמה בכורות כה. שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח״כ שחטו עקביא בן מהללאל מתיר ובתלוש נמי פליגי כדמוכח התם בסוף פירקין חולין דף כו. ואפילו רבנן דאסרי מפרש התם בגמרא גזירה משום דלמא אתי לאשהויי אבל מדאורייתא שרי א״כ אפילו דם שיצא מחיים קודם שחיטת הרוב למה יאסר וכל שכן אחר שחיטה דאז שרי אפילו לגוז כדמשמע בפ״ב דבכורות דף טו: וי״ל דס״ד למיסר דם משום דדרשינן בשר ולא חלב והוא הדין דהוה דרשינן ולא דם ולא דמי לגיזה דשריא דגיזה מתזבח נפקא דמשמע תזבח ולא תגוז אבל כאן ואכלת בשר כתיב משמע בשר ולא חלב ודם ולאסור אף בהנאה אתא אע״ג דאין הדרשה מיושבת על דם כמו על חלב דשרי באכילה מ״מ דם נמי בר אכילה הוא והא דלא מייתי הכא בשר ולא חלב רישא דמילתא נקט אי נמי הכי פירושו הואיל ואסירי בגיזה ועבודה ואפי' לענין מלקות כמו קודם שנפסלו כדתנן בכורות דף טו: הגוזז והעובד סופג את הארבעים וכיון דהחמירה תורה כל כך ראוי לדרוש נמי בשר ולא דם וכן משמע בפ״ק דבכורות דף ו: דלאיסור חלב אתא קרא ולא לאסור לחלוב דבעי למידק מיניה דחלב חולין שרי מדאצטריך לאסור חלב בפסולי המוקדשין מבשר ולא חלב:

16 יומא פתח ↗

חַד לְמַעוֹטֵי מִנּוֹתָר, וְחַד לְמַעוֹטֵי מִמְּעִילָה, וְחַד לְמַעוֹטֵי מִטּוּמְאָה.

16 משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

וְכָל דַּם הַקָּדָשִׁים אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר בַּדָּם דברים יב טז דברים יב כד "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". דָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ כְּמַיִם הוּא הַנֶּחְשָׁב כְּמַיִם וּמְקַבֵּל טֻמְאָה אֲבָל דַּם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

17 יבמות פתח ↗

וַאֲסוּרִין לְאוֹנֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. מְנָא לְהוּ — דִּכְתִיב: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְגוֹ׳ וּתְרוּמַת יָדֶךָ״, וְאָמַר מָר: ״תְּרוּמַת יָדֶךָ״ — אֵלּוּ בִּכּוּרִים, וְאִיתַּקַּשׁ בִּכּוּרִים לְמַעֲשֵׂר: מָה מַעֲשֵׂר אָסוּר לְאוֹנֵן — אַף בִּכּוּרִים אָסוּר לְאוֹנֵן.

17 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

ראובן נתן ממונו לשני בניו וריבה לזה ומיעט לזה והטיל תנאי ע"מ שלא יוכל אחד מהם למכור שום דבר עד שיהא לקטן עשרים שנה ועמד הגדול ומכר קודם שהיה לקטן כ' שנה זה שביטל התנאי נתבטלה מתנתו מעיקרא ונשארה ביד אביו ואחרי מות אביו ירשו הוא ואחיו הקטן ומתנת הקטן קיימת וגם זכה בחצי מתנת אחיו:

17 חולין פתח ↗

דִּכְתִיב: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנֶךָ וְגוֹ׳״, בִּשְׁעָרֶיךָ הוּא דְּלָא תֵּיכוּל, אֲבָל יָצְאוּ חוּץ לִמְחִיצָתָן וְחָזְרוּ – מוּתָּרִין.

19 בית יוסף פתח ↗

כתב הרמב"ם היו לפנינו עניים הרבה וכו' בפרק ח' מהלכות מתנות עניים והיא משנה בסוף הוריות דף יג. כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר ממזר לנתין נתין לגר גר לעבד משוחרר ובגמרא שם יהיב טעמא לכולהו ובירושלמי אמרו לוי קודם לישראל לוי לאו ישראל הוא א"ר אבין בשעת הדוכן שנינו משמע דהשתא דליכא דוכן אינו קודם לישראל אבל בתלמודא דידן מדלא כתב כן משמע דס"ל דאין לחלק בין זמן לזמן וכ"נ דעת הפוסקים שלא חילקו ומ"ש שישראל קודם לחלל וחלל לשתוקי ושתוקי לאסופי ואסופי לממזר: ומ"ש ואם היה אחד מהם אביו או רבו וכו':

20 חולין פתח ↗

לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבָּה: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּתַנְיָא: ״כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר וְגוֹ׳״, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַתִּיר לָהֶם בְּשַׂר תַּאֲוָה.

15 רק בכל אות וגו'. במה הכתוב מדבר, אם בבשר תאוה הרי כבר אמור פ' כ', ואם באכילת קדשים הרי כבר אמור, הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין שיפדו ספרי.

16 תזבח ואכלת. תניא, מניין למעשר בהמה שנפל בו מום ונשחט שרשאין למכרו, ת"ל רק בכל אות נפשך תזבח וגו' ובפסולי המוקדשים קמשתעי קרא, וכתיב תזבח ואכלת בשר, איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה הוי אומר זה מעשר בהמה . בכורות ל"ב א'

17 תזבח ואכלת בשר. כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותן, שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, דאמר קרא רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת – ולא לכלבים, בשר ולא חלב . תמורה ל"א א'

18 כברכת ה'. יכול יהיו אסורים בגיזה לאחר זביחה ת"ל כברכת ה' אלהיך ספרי.

19 כצבי וכאיל. הקיש פסולי המוקדשין לצבי ואיל, מה צבי ואיל פטורין מבכורה וממתנות אף פסולי המוקדשין כן , יכול מה צבי ואיל חלבן מותר ואין אותו ואת בנו נוהג בהן אף פסולי המוקדשין כן, ת"ל אך חלק . בכורות ט"ו א'

20 כצבי וכאיל. א"ר הושעיא, המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה שתים, ור' יצחק אמר המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה, מאי טעמא, שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים, שנאמר כצבי וכאיל . מכות כ"ב א'

16 פסחים פתח ↗

שָׁאנֵי דָּם דְּאִיתַּקַּשׁ לְמַיִם, דִּכְתִיב ״לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״ — מָה מַיִם מוּתָּרִין, אַף דָּם מוּתָּר.

16 חולין פתח ↗

דַּם שְׁחִיטָה נָמֵי כְּתִיב: ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״! הָהוּא לְמִישְׁרֵי דָּמָן דִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין בַּהֲנָאָה הוּא דַּאֲתָא.

17 תשובות הרא"ש פתח ↗

תשובה יראה שנתן להם בתנאי בעל מנת שלא ימכרו עד שיהא הקטן בן עשרים שנה זה שביטל התנאי נתבטלו מתנותיו כדאיתא בפרק יש נוחלין קל"ז אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא בו לא החזירו לא יצא בו אלמא כיון דלא קיים תנאיה בטלה המתנה מעיקרא ועוד דגרסינן התם אמר רבא אמר רב נחמן שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר ומסיק התם אמר רב אשי נחזי אנן אם אמר על מנת שתחזירהו הא אהדריה אם אמר על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר פי' ואינו מוקדש דכיון דלא נתקיים התנאי לא נתקיימה המתנה ולא היה בידו כח להקדיש והלכתא כרב נחמן בדיני וכרב אשי דהוא בתראה ועוד קיי"ל כרבי דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואי נתקיים התנאי המתנה קיימת משעת נתינה ואי לא נתקיים התנאי המתנה בטלה מעיקרא דגרסינן בפרקא קמא דקידושין ח’ אמר רבי אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה במנה ויהיב דינר כמאן דאמר על מנת דמי ואמר רב הונא אמר רבי כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ופסיק התם הלכתא כר' אלעזר וכן בגטין פרק מי שאחזו ע"ד הרי זה גיטך על מנת שתתני מאתים זוז הרי זו מגורשת ותתן ופליגי בגמ' רב הונא אמר והיא תתן רב יהודה אמר לכשתתן מאי בינייהו איכא בינייהו שנקרע הגט או שנאבד לרב הונא דאמר והיא תתן אינה צריכה ממנו גט שני לרב יהודה דאמר לכשתתן צריכה ממנו גט שני ופסק רי"ף הלכתא כרב הונא משום דקיי"ל כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי וא"כ בנדון זה אותו שביטל התנאי נתבטלה מתנתו מעיקרו ונשארה מתנתו ביד אביו ואחרי מות אביו יירשוה הוא ואחיו הקטן ומתנת הקטן קיימת כי לא ביטל תנאו וגם זכה בחצי מתנת אחיו ואין לומר כיון שהגדול ראוי לירש לא יועיל שום תנאי להוציא הנחלה מידו כדאיתא בפרק יש נוחלין קל"ג אלא אמר רבא כדשלח רב אחא בר רב עויא לדברי רבי יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה ראשון ראוי ליורשו אין לשני בהם כלום לפי שאין זה לשון מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק אמר ליה רבא לרב נחמן והא איפסיקא אמר ליה איהו סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר ירושה אין לה הפסק לא דמי דהתם המוריש הוציא הנחלה מתחת ידו בלא שום תנאי ולא שייר בה לעצמו כלום אלא שצוה שאחרי מות היורש תשוב הנחלה לאחר וכסבור לומר ירושה יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק אבל בנדון זה שייר הנותן לעצמו דכיון שהטיל התנאי במתנתו ולא נתקיים התנאי נתבטלה המתנה מעיקרא ולא יצאה המתנה מרשות אביהם מעולם הילכך השני אחים יירשו כאחד מתנת הגדול אמנם צריך לדקדק בלשון התנאים אם נעשה התנאי כתנאי בני גד ובני ראובן ואף על פי שפסק רי"ף בפרק מי שאחזו ע"ו גבי מחלוקת רבי מאיר ורבנן הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים על מנת שתניקי את בני שתי שנים אף על פי שלא נתקיים התנאי הרי זה גט לפי שלא אמר אם תשמשי אם לא תשמשי אם תניק אם לא תניק וחכמים אומרים אם נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לא נתקיים התנאי אינו גט והלכתא כרבנן אף על גב דקיי"ל דבעינן תנאי כפול הני מילי באם תשמשי אם לא תשמשי כענין שנאמר אם יעברו בני גד ובני ראובן ואם לא יעברו וכדאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אבל בעל מנת לא דקיי"ל כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי הרי נחלקו עליו על הרי"ף רבינו תם ורבינו יצחק בעל התוספות וראיותיהם נכונים ונבונים למבין שהרי עיקר מחלוקת רבי מאיר ורבי חנינא בן גמליאל בתנאי כפול בקדושין בפרק האומר ס"א הוא בעל מנת ובהא פסקינן כר"מ ועוד ראיה מדקבע רב אשי הא דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אמתניתין דעל מנת שתתני מאתים זוז ולא סדרו אמתניתין דהרי זה גיטך אם מתי אלמא בעל מנת נמי בעינן תנאי כפול והא דנקט שמואל אם מתי משום דלא שייכא תקנה זו אלא בגט שכיב מרע ועוד שהרי נחלקו רבי מאיר וחכמים בתנאי כפול בעל מנת שתשמשי את אבא ותניקי את בני בפרק מי שאחזו ע"ו וכל תנאי יליף רבי מאיר מתנאי בני גד ובני ראובן דאם יעברו ולא אפליג בין על מנת לאם ומה שתלה רי"ף בטעם דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אינה ראיה כלל לכאן דאף רבי מאיר מצי למיסבר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואם נתקיים התנאי הוי גט למפרע ונפקא מינה אם נקרע הגט או נאבד ומכל מקום תנאי כפול בעינן וגם ר"ם ס"א רבינו שמואל כתב בפ' יש נוחלין קל"ז דבממונא לא בעינן תנאי כפול משום דאף בתר אומדנא אזלינן בממונא כרבי שמעון בן שזורי וכ"ש דלא בעינן תנאי כפול ונחלק על ר"ת ורבי יצחק ומה שהביא ראיה מאומדנא אינה ראיה דהתם אפילו גילוי דעתא לא בעינן אלא אזלינן אחר דברים שבלב כיון דאיכא אומדנא דמוכח כגון שטר מברחת ובידוע שאם בנו קיים ומתנת שכיב מרע בכולה וזבין ולא איצטריך ליה זוזי וכיוצא בהם ושלשה חילוקין יש בדבר כל כי האי גונא דאפי' לא התנה אנן סהדי דדעתו לכך אפי' גלוי דעת לא בעינן ויש מקומות דבעי גילוי דעת כההיא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ואם לא גלה דעתו אמרינן דברים שבלב אינן דברים ומיהו בגילוי דעת סגי ולא בעינן תנאי כפול כיון דמעשיו מוכיחים על מחשבתו דאין דרך בני אדם למכור כל נכסיו אבל היכא דליכא אומדנא דמוכח וגם אין הוכחה במעשיו בעינן תנאי כפול וה"ר שמשון הזקן כתב דלא בעי ר' מאיר תנאי כפול אלא בעריות כגון קידושין וגירושין והביא ראיה מירושלמי דקידושין פרק האומר אמר ר' יוסי בר אבין בכל אתר אית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן והכא לית ליה אמר רבי מתנה חומר הוא בעריות ור"ת הקשה דהא בפרק ג' דקידושין ס"א ופ"ק דנדרים י"א גבי לחולין לא אוכל לך ובפרק שבועת העדות ל"ו שמעינן ליה לרבי מאיר דבעי תנאי כפול ופירש ר"ת דלאו משום חומרא דעריות קאמר והוא הדין לכל דבר ולא אתא לאפוקי אלא שתויי יין ופרועי ראש דאית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן כדמפרש בשילהי שבועת העדות ל"ו ור"י הקשה מאי חומר הוא בעריות הא גבי גיטין הוי כפילות קולא דאי לא כפליה לתנאיה אף על פי שלא נתקיים התנאי הוי גט ומצא ר"י בירושלמי שכתוב בהן והכא אית ליה והוגה בהן לית ליה ואומר כי טעות היה בירושלמי או ברישא או בסיפא והגיהו בסיפא לית ליה ופירש שהגיהו בטעות בסיפא וברישא יש להגיה והכי גרסינן בכל אתר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן והכא אית ליה ומשני חומר הוא בעריות פי' חומר הוא בעריות דבעלמא היכא דלא כפליה לתנאיה התנאי בטל לגמרי והמעשה קיים ובקידושין ובגירושין אינן בטלים לגמרי אלא חלין מספק ובענין קאמר התם לעיל תמן תנינן מתנה אדם על עירובו בני עירו כיני עירוביו אמר ר"א מאן תנא אם באו אם לא באו ר' מאיר היא מאן ר' מאיר חבריא אומרים רבי מאיר דקידושין דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת לא ירדו גשמים אינה מקודשת ר' מאיר אומר בין שירדו גשמים בין שלא ירדו גשמים מקודשת עד שיכפול תנאו ר' יוסי אומר רבי מאיר דעירובין היא דתנינן תמן אם ספק רבי מאיר אומר הרי זה חמר גמל אמר רבי יוסי לא אמר רבי מאיר אלא לחומרא אמר רבי מנא ויאות בעירובו אינו שלו שלא זכה קנה לו עירובו כבני עירו אינו שלו שנתן דעתו לעקור רגליו מן העיר והכא לראשון אינה מקודשת שלא ירדו גשמים ולשני אינה מקודשת שלא כפל תנאו וכן כתב בעל העטור בשם הגאונים דאף בממון בעינן תנאי כפול הלכך יש לדקדק בשטר זה אם כתוב בו תנאי כפול או כתב בסוף השטר וקנינא מיניה כחומר כל תנאין וקנינין העשויין כתיקון חכמים כמו שרגילין לכתוב בארצנו בכל שטר שיש בו תנאי הרי התנאי קיים והמעשה בטל כיון שעבר על תנאו ומכרה וחזר חזרה המתנה אצל אביהם וירשו שני אחים ואם לא נכפל התנאי התנאי בטל והמעשה קיים ותשאר מתנתו בידו ואף על פי שכתוב בשטר על מנת שלא יוכל אחד מהם למכור ואין בו כתוב על מנת שלא ימכור האי על מנת שלא יוכל למכור כמו על מנת שלא ימכור הוא מידי דהוה אלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכן לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך דעל כרחן אתה צריך לפרש על מנת שלא ימכור ואם ימכור תהא המתנה בטלה ואינך יכול לפרש על מנת שלא יוכל למכור ואם ימכור תהא המכר והמתנה קיימת דדבר זה אין כח בידו להתנות דאם המתנה קיימת יעשה בה מה שירצה ושלום כנפש אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

17 מכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְאוֹכְלָן חוּץ לַחוֹמָה – קַל וָחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר הַקַּל: וּמָה מַעֲשֵׂר הַקַּל, אוֹכְלָן חוּץ לַחוֹמָה לוֹקֶה – בִּכּוּרִים לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לָאוֹכֵל מִבִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶם, שֶׁהוּא לוֹקֶה.

17 כריתות פתח ↗

מַתְנִי׳ שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ כָּרֵיתוֹת בְּתוֹרָה: הַבָּא עַל הָאֵם, וְעַל אֵשֶׁת אָב, וְעַל הַכַּלָּה, הַבָּא עַל הַזָּכוּר, וְעַל הַבְּהֵמָה, וְאִשָּׁה הַמְּבִיאָה הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וְאֵשֶׁת אִישׁ, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אִמּוֹ, וְעַל הַנִּדָּה. וְהַמְגַדֵּף, וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּוֹלֶךְ, וּבַעַל אוֹב, וּמְחַלֵּל שַׁבָּת, וְטָמֵא שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, וְהָאוֹכֶל חֵלֶב, וָדָם, וְנוֹתָר, וּפִיגּוּל, וְהַשּׁוֹחֵט, וּמַעֲלֶה בַּחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָּךְ אֶת הַשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וְהַפֶּסַח וְהַמִּילָה מִצְוַת עֲשֵׂה. עַל אֵלּוּ חַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶם אָשָׁם תָּלוּי, חוּץ מִן הַמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַמְגַדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה״, יָצָא מְגַדֵּף שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה. גְּמָ׳ מִנְיָינָא לְמָה לִי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. וְתוּ, הָא דִּתְנַן: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, מִנְיָינָא לְמָה לִי? שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. תּוּ, הָא דִּתְנַן: אַרְבָּעָה מְחוּסְּרֵי כַּפָּרָה, מִנְיָינָא לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, דְּאָמַר: חֲמִשָּׁה הָוֵי, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: גֵּר מְחוּסַּר כַּפָּרָה עַד שֶׁיִּזָּרֵק דָּם עָלָיו, אַהָכִי תְּנָא אַרְבָּעָה. תּוּ, הָא דִּתְנַן: אַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה, מִנְיָינָא לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – לֹא נִיתָּן זְדוֹנָהּ לְכַפָּרָה, אַהָכִי תְּנָא אַרְבָּעָה. תּוּ, הָא דִּתְנַן: חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קׇרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵירוֹת הַרְבֵּה, מִנְיָינָא לְמָה לִי? מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא: נָזִיר אִם נִטְמָא טוּמְאוֹת הַרְבֵּה, וּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן דְּאִיטַּמִּי בִּשְׁבִיעִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי, וּמַנִּי? רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: נְזִירוּת דְּטָהֲרָה, מִן שְׁבִיעִי הוּא דְּחָיֵיל עֲלֵיהּ. דְּאִי תֵּאמַר רַבִּי הִיא, כֵּיוָן דִּנְזִירוּת דְּטׇהֳרָה עַד שְׁמִינִי לָא חָיְילָא עֲלֵיהּ, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אִי דְּנִטְמָא בִּשְׁבִיעִי וְחָזַר וְנִטְמָא בִּשְׁבִיעִי – כּוּלַּהּ חֲדָא טוּמְאָה אֲרִיכְתָּא הִיא. וְאִי דְּנִטְמָא בַּשְּׁמִינִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁמִינִי, כֵּיוָן דְּיָצָא בְּשָׁעָה הָרְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קׇרְבָּן, חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא. מַאי רַבִּי וּמַאי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? דְּתַנְיָא: ״וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא״ – בְּיוֹם הֲבָאַת קׇרְבְּנוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּיוֹם תִּגְלַחְתּוֹ. תּוּ, הָא דִּתְנַן: חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קׇרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, מִנְיָינָא לְמָה לִי? מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סֵיפָא: נָשִׂיא כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. חֲמִשָּׁה לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: נָשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר. תּוּ, הָא דִּתְנַן: אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין, מִנְיָנָא לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֲבוֹת נְזִיקִין הֵן. וּלְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מִנְיָינָא לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי חִיָּיא, דְּאָמַר: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין. וּלְרַבִּי חִיָּיא מִנְיָנָא לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי מָסוֹר וּמְפַגֵּל. אָמַר מָר: שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. בִּשְׁלָמָא פָּטוּר לִגְמָרֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, דִּכְתִיב: ״כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ״. אֶלָּא אֵימָא: עֲבַר חֲדָא – נִתְחַיֵּיב חֲדָא, עֲבַר כּוּלְּהוּ בְּהֶעְלֵם אַחַת – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְכָךְ יָצְאָה כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ – לְחַלֵּק. מַתְקֵיף לַהּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, אֵימָא: אֲחוֹתוֹ דִּפְרַט קְרָא – נִיחַיַּיב חֲדָא עֲלַהּ, וְכוּלָּן כֵּיוָן דִּבְהֶעְלֵם אַחַת – לָא נִיחַיַּיב אֶלָּא אַחַת! וּלְרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, מִי לֵית לֵיהּ הֲדָא דְּתַנְיָא: כׇּל דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא. כֵּיצַד? ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר וְגוֹ׳״, וַהֲלֹא שְׁלָמִים בִּכְלָל הַקֳּדָשִׁים הָיוּ. לָמָּה יָצְאוּ? לְהַקִּישׁ אֲלֵיהֶן: מָה שְּׁלָמִים שֶׁהֵן קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן – אַף כׇּל שֶׁהֵן קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן, יָצְאוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת! אֲמַר לֵיהּ רַב בִּיבִי: בַּר מִינַּהּ. לָאו מִי אָמְרַתְּ הָתָם יָצְאוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת? הָכָא נָמֵי: מָה אֲחוֹתוֹ מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא עֶרְוָה וְאֵין לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָהּ, אַף כֹּל שֶׁאֵין לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָהּ, יָצְאָה אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי בַעֲלָהּ! אָמַר רַבִּי יוֹנָה וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר קְרָא: ״כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת וְגוֹ׳״, הוֹאִיל וְכָךְ הִקִּישׁ הוּא, הוּקְשׁוּ כׇּל הָעֲרָיוֹת כּוּלָּן לַאֲחוֹתוֹ: מָה אֲחוֹתוֹ חַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אַף כֹּל חַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וּלְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר: חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת בִּכְלָל הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאָה כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ – לְדוּנָהּ בְּכָרֵת וְלֹא בְּמַלְקוֹת, לְחַלֵּק מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְּאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב״ – לְחַלֵּק עַל כׇּל אִשָּׁה וְאִשָּׁה. וְרַבָּנַן נָמֵי, תִּיפּוֹק לְהוּ מִ״וְּאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ״! אִין הָכִי נָמֵי. אֶלָּא כָּרֵת דַּאֲחוֹתוֹ לְמַאי אָתָא? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ. הָנֵי לְמָה לְהוּ לְחַלֵּק? הֲרֵי שֵׁמוֹת מוּחְלָקִין וַהֲרֵי גּוּפִים מוּחְלָקִים! אֶלָּא אֵימָא: לְחַלֵּק עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו וְשֶׁהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ. וְרַבִּי יִצְחָק, הָא מִילְּתָא מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִן סֵיפָא דִּקְרָא, דִּכְתִיב: ״עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה״. וְרַבָּנַן, ״אֲחֹתוֹ״ דְּסֵיפָא דִּקְרָא מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ

« תורה תמימה על התורה Deuteronomy 12:14 תורה תמימה על התורה Deuteronomy 12:16 »