תקוני הזהר ס׳ ב

« תקוני הזהר ס׳ ע״א תקוני הזהר ס״א ע״א »

6 ראשית חכמה פתח ↗

ולענין רעך בשכינה, אפשר לפרשו באופן אחר גם כן, במה שפי' לעיל פ"ג מזוהר בראשית נא, א בענין ואתם הדבקים בה' אלהיכם, שישראל הם דבקים בההוא אשא תכלא, נמצא שהם הפתילה שבה אוחז האש, וכמו שהאש ההוא צריך לשמן כדי שידליק, ואם לאו יכבה, כן האש הזה הקדוש השורה על ראשינו דברים ד, כד כי ה' אלקיך אש אכלה הוא, אכילתו היא התורה והתפלה והמצוות, והוא השמן הנתון, וזהו קהלת ט, ח בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. וכן נתבאר בדברי רשב"י זכרונו לברכה זוהר פ' בלק קפז, א פתח ואמר קהלת ב, יד החכם עיניו בראשו וגו', וכי באן אתר עינוי דבר נש אלא בראשו, דלמא בגופו או בדרועיה דאפיק להחכם יתיר מכל בני עלמא. אלא קרא הכי הוא ודאי, דתנן, לא יהך בר נש בגלוי רישא ארבע אמות מאי טעמא דשכינתא שריא על רישיה, וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה, וכד עינוי תמן לנדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא, בגין דגופא דבר נש איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא, ושלמה מלכא צוח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר, על ראשך דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבן, ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתר אחרא, עד כאן לשונו. ובתקונים דף ס, ב אמר דישראל אינון פתילה, אורייתא משחא, שכינתא שרגא, הדא הוא דכתיב איוב כט, ג בהלו נרו עלי ראשי, עד כאן לשונו. ועל דרך זה יפורש הפסוק ושמן על ראשך אל יחסר, שיתן שמן שהיא התורה לנר שעל ראשו.

15 בבא בתרא פתח ↗

קְנִיגְיָא עִם לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַתִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ״, וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ – אֵין יָכוֹל לוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ״. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁלִּוְיָתָן רָעֵב, מוֹצִיא הֶבֶל מִפִּיו וּמַרְתִּיחַ כׇּל מֵימוֹת שֶׁבַּמְּצוּלָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה״. וְאִלְמָלֵא מַכְנִיס רֹאשׁוֹ לְגַן עֵדֶן – אֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרֵיחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָם יָשִׂים כְּמֶרְקָחָה״. וּבְשָׁעָה שֶׁצָּמֵא – עוֹשֶׂה תְּלָמִים תְּלָמִים בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב״. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אֵין תְּהוֹם חוֹזֵר לְאֵיתָנוֹ עַד שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה״ – וְאֵין ״שֵׂיבָה״ פְּחוּתָה מִשִּׁבְעִים. אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים״; וְאֵין ״כֵּרָה״ אֶלָּא סְעוּדָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״; וְאֵין ״חֲבֵרִים״ אֶלָּא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, הַשְׁמִיעִנִי״. וְהַשְּׁאָר – מְחַלְּקִין אוֹתוֹ, וְעוֹשִׂין בּוֹ סְחוֹרָה בְּשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים״; וְאֵין ״כְּנַעֲנִים״ אֶלָּא תַּגָּרִים – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ״. וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סוּכָּה לַצַּדִּיקִים מֵעוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ״. זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ סוּכָּה, לֹא זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ צִלְצָל; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ״. זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ צִלְצָל, לֹא זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ עֲנָק; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ״. זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ עֲנָק, לֹא זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ קָמֵיעַ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ״. וְהַשְּׁאָר – פּוֹרְסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וְזִיווֹ מַבְהִיק מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ, וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ״. ״וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ״ – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: פְּלִיגִי תְּרֵי מַלְאֲכֵי בִּרְקִיעָא – גַּבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל; וְאָמְרִי לַהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, וּמַאן אִינּוּן – יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא; חַד אָמַר: שׁוֹהַם, וְחַד אָמַר: יָשְׁפֵה. אָמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֶהֱוֵי כְּדֵין וּכְדֵין. ״וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח״ – כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא דָרֵישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים, וְחוֹקֵק בָּהֶן עֶשֶׂר עַל עֶשְׂרִים, וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד: הַשְׁתָּא כְּבֵיעֲתָא דְצִיצְלָא לָא מַשְׁכְּחִינַן, כּוּלֵּי הַאי מַשְׁכְּחִינַן?! לְיָמִים הִפְלִיגָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם, חֲזָא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דְּיָתְבִי וְקָא מְינַסְּרִי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים, וְחָקוּק בָּהֶן עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים. אֲמַר לְהוּ: הָנֵי לְמַאן? אֲמַרוּ לֵיהּ: שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: דְּרוֹשׁ רַבִּי, לְךָ נָאֶה לִדְרוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ כֵּן רָאִיתִי. אָמַר לוֹ: רֵיקָא! אִלְמָלֵא לֹא רָאִיתָ – לֹא הֶאֱמַנְתָּ; מְלַגְלֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים אַתָּה! נָתַן עֵינָיו בּוֹ, וְנַעֲשָׂה גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת. מֵיתִיבִי: ״וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָאתַיִם אַמָּה, כִּשְׁתֵּי קוֹמוֹת שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵאָה אַמָּה, כְּנֶגֶד הֵיכָל וּכְתָלָיו – שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם, בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל״! כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן – לְכַוֵּוי דְּבֵי זִיקָא. וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת שֶׁבַע חוּפּוֹת לְכׇל צַדִּיק וְצַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָרָא ה׳ עַל כׇּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם, וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה, כִּי עַל כׇּל כָּבוֹד חֻפָּה״ – מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹשֶׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוּפָּה לְפִי כְּבוֹדוֹ. עָשָׁן בַּחוּפָּה לָמָּה? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: שֶׁכׇּל מִי שֶׁעֵינָיו צָרוֹת בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִתְמַלְּאוֹת עֵינָיו עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵשׁ בַּחוּפָּה לָמָּה? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְוֶה מֵחוּפָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו״ – וְלֹא כׇּל הוֹדְךָ; זְקֵנִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אָמְרוּ: פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה; אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָּה. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: עֶשֶׂר חוּפּוֹת עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן – שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ, כׇּל אֶבֶן יְקָרָה וְגוֹ׳״. מָר זוּטְרָא אָמַר: אַחַת עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל אֶבֶן יְקָרָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְגָרוּעַ שֶׁבְּכוּלָּן – זָהָב, דְּקָא חָשֵׁיב לֵיהּ לְבַסּוֹף. מַאי ״מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר: ״בְּךָ נִסְתַּכַּלְתִּי, וּבָרָאתִי נְקָבִים נְקָבִים בָּאָדָם״. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, הָכִי קָאָמַר: בְּךָ נִסְתַּכַּלְתִּי,

16 אם הבנים שמחה פתח ↗

מאמר מקדש ה'פ' כתיב בעזרא ו' ויעשו חנוכת הבית הזה בחדוה עיין מלבי"ם שם שהביא בשם קדמונים בדקדוק לשון הכתוב "הבית הזה" כי אם היו זוכים אז הי' מגיע זמן הגאולה העתידה ותיכף אחר בנין זה הי' יורד ביהמ"ק מן השמים כמקדש שראה יחזקאל לעתיד לבא והיו מתחילים החנוכה השנית שנאמרה ביחזקאל ולעת עתה עשו חנוכת הבית הזה שמלת הזה מורה שמצפה על חנוכת בית אחר והנה חנוכת יחזקאל תתחיל בכ"ג אדר כמבואר שם והם המשיכו חנוכה שלהם עד כ"ג אדר שהם כ"א יום ואם היו זוכים הי' תיכף חנוכת הבית האחרון שיבנה בידי שמים ויען שבימים האלה חל פורים שהם ימי משתה ושמחה אמר שהי' עיקר החדוה על החנוכה שהיתה גדולה משמחת פורים עכ"ד בשם קדמונים, מדברי קדמונים אלו נראה שאם שבנין דלעתיד יהי' בידי שמים עכ"ז מתחלה נהי' אנו בונים ביהמ"ק בידינו ואח"כ יורד הבנין דביד"ש דמקוה וכדברים אלו מצאתי בספה"ק אספקלריא המאירה על הזהר בפ' שופטים דהביא שם הגמרא דבב"ק דף ס' אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהיבערתי אני הציתי אש בציון שנאמר ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה ואני עתיד לבנותה באש שנאמר ואני אהי' לה חומת אש סביב ולכבוד אהי' בתוכה וכן כתב בזהר פ' פנחס שהמקדש לעתיד יבנה הקב"ה בעצמו ויהי' פעולת ידיו לא ידי בו"ד דכתיב בונה ירושלים ה' והגלאנטי מייתי בשם הזהר פ' פקודי שכל האבנים ויסודי המקדש לא נחרבו ועתיד הקב"ה לבנות ביהמ"ק מאותן אבנים עצמם שנגנזו והוא פירש בזה קרא דחגי ב׳:ט׳ גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון דקשה למה לא כתיב מן הראשונים שהרי שני בתי מקדשות חרבו לנו אולם לפי הזהר פקודי הנ"ל מה מתקו דברי הכתוב דהא אתי לאשמעינן שלא נאבדו כל האבנים מבנין הראשון ומאותם אבנים עצמם יבנה המקדש לעתיד וזה שאמר גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ר"ל מאבני הראשון ממש והנה לפי דברי הזהר פקודי הנ"ל הרי יבנה המקדש מאבנים שהיו מעשה ידי אדם ולא ממעשה הקב"ה כביכול עצמו והרי זה סותר הגמרא דבב"ק והזהר דפ' פנחס הנ"ל דיהי' ביד"ש ממש וצריכין אנו על כרחך לומר דעת שלישית המכרעת והוא מדרש פסיקתא דאיתא התם שהקב"ה יוריד כביכול את ירושלים דלמעלה למטה ויעמיד את שלמעלה על שלמטה ונמצא שתי מדרשות אמת שאותו שיעמוד למעלה כולו אש מעשה ידי הקב"ה ושלמטה ממנו הוא מעשה אדם אבני נזר מתנוססת על האדמה מימי שלמה ע"ה עכ"ד הגאון המקובל הנ"ל ואני תמה מאד על רבינו בעל אספקלריא המאירה דעשה הכרעה זו מדעת עצמו מכח מדרש פסיקתא הנ"ל הלא דבריו אלו מפורשין כן בתיקוני זהר תיקון כ"א וז"ל הת"ז שם בהאי זימנא אתבנא ביתא דשכינתא דאיהי בית הבחירה ע"י דקבה"ו דאתמר בה ואני אהי' לה נאם ה' חומת אש סביב ואני אבנה אינון אבנים טבין דאיתבני מינה הה"ד ואבנה גם אנכי ממנה נטיעין קדישין וכו' ובניינא דבי מקדשא תהא בנויה מכספא ודהבא ואבנין יקירין ותהא מרקמא מכל ציורא דעובדא דבראשית ועלה נהרא ירושלים דלעילא לעילא מרקמא מכל מיני גוונין דנהורא ורזא דמלה ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו דאנהרא על גבוי עכ"ד והכסא מלך כתב על מה שכתב הת"ז ובניינא דבי מקדשא תהא בנויה מכספא וכו' וז"ל זה התחתון יהי' ג"כ בנין מפואר ומצוייר בו כל מעשה בראשית ואז עלה נהרא ירושלים דלעילא הרוחנית עכ"ל ונראה לי דאפשר לכוון בדברי הת"ז שכתב ואני אבנה אינון אבנין טבין דאיתבני מינה ר"ל מהאבנים דאיתבני מינה בקדמייתא מן הבית הראשון וכדברי הזהר דפקודי הנ"ל עכ"פ כל דברי האספקלריא המאירה הנ"ל מפורשין בת"ז הנ"ל ופלא גדולה עליו שהי' מן המקובלים הגדולים מדורות קדמאי איך לא זכר על לשונו את דברי הת"ז הנ"ל, ועיין לעיל אות ב' מה שכתבתי בטעמא דמילתא דאנו בונים תחלה ועליה ירד ביהמ"ק דלמעלה ודו"ק.

1 דלית מלך בלא מלכות. דבגלותא שפחה תירש גבירתה.

2 ובזמנא דייתי משיח׳ אתמר ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. איהי מלכותיה איהי כרסייא איהי עטרת דיליה.

3 למלכא. דאית ליה מאנא דיקר ואיהי מחבבא לגביה. לזמנין שוי ליה עטרה על רישיה דא תפלין דרישא. לזמנין קשיר ליה באצבעא ודא תפלין דיד. לזמנין שוי ליה תחותיה ואתקרי כרסיא דיליה. לזמנין עביד מינה לבושא.

4 וכען דאיהי מרחקא מן מלכא אתמ׳ במלכא אלביש שמים קדרות ושכינת׳ אמרת אל תראוני שאני שחרחרת.

5 ובני נשא דאינון שטיין מסתכלין בלבושא. ואחרנין הכי מסתכלין בגופא. ובגלות׳ כלהון שטיין. אבל פקחא חכימא אסתכל מלגאו.

6 וכד יתי פורקנא אתפשט מלבושין דקדרותא וזריק לון על אומין דעלמא הה״ד ויהי חשך אפלה וגו׳ ולכל בני ישראל היה אור במושבותם.

7 דבההוא זמנא דאתלבש באלין לבושין אתמר ביה ויאמר אסתירה פני מהם.

8 לבתר דאתפשט מנייהו וייראו העם את יי׳. וכל ינוקין אחזין ליה באצבע הה״ד זה אלי ואנוהו. ובגלותא ישת חשך סתרו. ובגין דא אמר דניאל ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שריה.

9 ובההוא זמנא דאיהו בחשוכא מתלבש בתהו ובהו ובחשך ותהום. כביכול אתוון אינון בפרודא ולא מתיחדין תמן

10 ולבתר דנפיק מנייהו. והיה יי׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי׳ אחד ושמו אחד.

11 בההוא זמנא כל חיון יתערון בנגונא. וכנפיהם פרודות מלמעלה לקבלא ליה בחדוה. וכלהון יהון רצין ושבין בנגונא ושליחותא לגביה. הה״ד והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק לבשרא לישראל.

12 ובההוא זמנא הללו את יי׳ מן הארץ תנינים וכל תהומות וגו׳. כלהו לעילא ולתתא מה דאתברי עד יתוש זעירא כלהו משבחין ליה ומלא׳ הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים

13 בההוא זמנא יתקיים קרא כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי וגו׳.

14 בההוא זמנא אתבני ביתא דשכינתא דאיהי בית הבחירה על ידא דקב״ה דאתמר בה ואני אהיה לה נאם יי׳ חומת אש סביב

15 ואני אבנה אינון אבנין טבין דאתבני מינה הה״ד ואבנה גם אנכי ממנה נטיעין קדישין הה״ד נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.

16 ובניינא דבי מקדשא תהא בנויה מכספא ודהבא ואבנין יקירין. ותהא מרקמא מכל ציורא דעובדא דבראשית. ועלה נהרא ירושלם דלעילא לעילא מרקמא מכל מיני גוונין דנהורא.

17 ורזא דמלה ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו דאנהרא על גבוי.

18 בההוא זמנא אתקיים בישראל לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף וגו׳. ואתער שיר השירים בעלמא. ואדליק נהורא על זיתא ושרגא דישראל אינון פתילה. אורייתא משחא. שכינתא שרגא. הה״ד בהלו נרו עלי ראשי.

19 בההוא זמנא אתמ׳ בשכינתא וחלצה נעלו. נעלו דקב״ה לקיים ביה של נעלך ואתייחד בשכינתיה דאתקריאת חליצה. ואיהו חלוץ הנעל

20 ולא צריכין לאתחברא בארח יבום לעולם. דאתמר בה וזאת לפנים בישראל וגו׳ שלף איש נעלו ונתן לרעהו. מאי נעלו דא כנוי. ההוא דאתמר ביה גן נעול.

21 אתפתח ההוא נעול מפתחא בגין דלפתח חטאת רובץ אתעבר ההוא חטאת ואתפתח תרעא. הה״ד זה השער ליי׳ ויחזון תמן שכינתא דאתמר בה וזאת לפנים בישראל.

22 ד״א וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה. על הגאולה דא שכינתא עלאה ה עלאה. ועל התמורה דא שכינתא

15 אם הבנים שמחה פתח ↗

« תקוני הזהר ס׳ ע״א תקוני הזהר ס״א ע״א »