תקוני הזהר ס״א א

« תקוני הזהר ס׳ ע״ב תקוני הזהר ס״א ע״ב »

2 קידושין פתח ↗

מְטַהֵר שְׁבָטִים, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי מְטַהֵר תְּחִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַה׳ מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כֶּסֶף מְטַהֵר מַמְזֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף״. מַאי ״מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה – נִטְמְעָה. גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל אֲרָצוֹת עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִיסָּה לְבָבֶל. בִּימֵי רַבִּי בִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת בָּבֶל עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶן: קוֹצִים אַתֶּם מְשִׂימִים לִי בֵּין עֵינַי? רְצוֹנְכֶם, יִטָּפֵל עִמָּכֶם רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא. נִטְפַּל עִמָּהֶם רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא, אָמַר לָהֶם: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי שֶׁאָמַר מִשּׁוּם אָבִיו: כׇּל אֲרָצוֹת עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִיסָּה לְבָבֶל. בִּימֵי רַבִּי פִּנְחָס בִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת בָּבֶל עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם לַעֲבָדָיו: כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ טְלוּנִי בַּעֲרִיסָה וְרוּצוּ. כִּי עָיֵיל אָמַר לָהֶם: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה. אַדְּיָתְבִי וְקָמְעַיְּינִי בַּהּ, אֲמַר לְהוּ: כׇּל אֲרָצוֹת עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִיסָּה לְבָבֶל. נְטָלוּהוּ בַּעֲרִיסָה וְרָצוּ. רָצוּ אַחֲרָיו וְלֹא הִגִּיעוּהוּ. יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְסַכָּנָה וּפֵירְשׁוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֵיכְלָא, בְּיָדֵינוּ הִיא, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהֲרֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר נִטְמְעוּ בָּהּ. סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה – נִטְמְעָה. אָמַר אַבָּיֵי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: מִשְׁפַּחַת בֵּית הַצְּרִיפָה הָיְתָה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְרִיחֲקָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ. עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה וְקֵירְבָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ. כְּגוֹן אֵלּוּ – אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר, לְרַחֵק וּלְקָרֵב – כְּגוֹן אֵלּוּ דְּיָדְעִין, אֲבָל מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה – נִטְמְעָה. תָּאנָא: עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה, וְלֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ. אֲבָל חֲכָמִים מוֹסְרִים אוֹתוֹ לִבְנֵיהֶם וּלְתַלְמִידֵיהֶן פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ, וְאָמְרִי לַהּ פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ. כִּדְתַנְיָא: ״הֲרֵינִי נָזִיר אִם לֹא אֲגַלֶּה מִשְׁפָּחוֹת״ – יִהְיֶה נָזִיר, וְלֹא יְגַלֶּה מִשְׁפָּחוֹת. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֵׁם בֶּן אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת חֲכָמִים מוֹסְרִין אוֹתוֹ לְתַלְמִידֵיהֶן פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ, וְאָמְרִי לַהּ פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ, דִּכְתִיב: ״זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם״, ״לְעַלֵּם״ כְּתִיב. רָבָא סָבַר לְמִידְרְשֵׁיהּ בְּפִירְקָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: ״לְעַלֵּם״ כְּתִיב. רַבִּי אֲבִינָא רָמֵי: כְּתִיב ״זֶה שְּׁמִי״, וּכְתִיב ״זֶה זִכְרִי״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא כְּשֶׁאֲנִי נִכְתָּב אֲנִי נִקְרָא, נִכְתָּב אֲנִי בְּיוֹד הֵי וְנִקְרָא בְּאָלֶף דָּלֶית. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה, שֵׁם בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת הָיוּ מוֹסְרִין אוֹתוֹ לְכׇל אָדָם, מִשֶּׁרַבּוּ הַפָּרִיצִים – הָיוּ מוֹסְרִים אוֹתוֹ לִצְנוּעִים שֶׁבַּכְּהוּנָּה, וְהַצְּנוּעִים שֶׁבַּכְּהוּנָּה מַבְלִיעִים אוֹתוֹ בִּנְעִימַת אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: פַּעַם אַחַת עָלִיתִי אַחַר אֲחִי אִמִּי לַדּוּכָן, וְהִטֵּיתִי אָזְנִי אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהִבְלִיעַ שֵׁם בִּנְעִימַת אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֵׁם בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת אֵין מוֹסְרִין אוֹתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁצָּנוּעַ וְעָנָיו, וְעוֹמֵד בַּחֲצִי יָמָיו, וְאֵינוֹ כּוֹעֵס, וְאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר, וְאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו. וְכׇל הַיּוֹדְעוֹ, וְהַזָּהִיר בּוֹ וְהַמְשַׁמְּרוֹ בְּטׇהֳרָה – אָהוּב לְמַעְלָה, וְנֶחְמָד לְמַטָּה, וְאֵימָתוֹ מוּטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים – הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּסָבָא: בָּבֶל בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרָה עוֹמֶדֶת, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִפְסְלָה. שְׁאָר אֲרָצוֹת – בְּחֶזְקַת פְּסוּל הֵן עוֹמְדוֹת, עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִכְשְׁרָה. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוּחְזָק לְפָסוּל – פָּסוּל, מוּחְזָק לְכָשֵׁר – כָּשֵׁר. הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ מוּחְזָק לְפָסוּל – פָּסוּל. הָא סְתָמָא – כָּשֵׁר. וַהֲדַר תָּנֵי: מוּחְזָק לְכָשֵׁר – כָּשֵׁר. הָא סְתָמָא – פָּסוּל! אָמַר רַב הוּנָא בַּר תַּחְלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: לָא קַשְׁיָא,

10 מקדש מלך על ספר הזהר פתח ↗

ובתריה דמר וכו' פי' כדרך הב' שאמרת לי כן אעשה אלך אחריך כדי להסתכל בך וכאלו הסתכלתי בשכינה. ומסרסי גרמייהו כל ו' יומין ז"ל תלמידי האר"י זל"הה מהתיקונים תבין כי כל אזהרות שעל הזווג מע"ש לע"ש הוא במשמש לשם הריון כי צריך לבנים וצריך אז להיות הזווג משבת לשבת כדי שיהיה בההיא טיפה נשמה קדושה ועליונה מיחוד עליון אמנם אם אשתו כבר מעוברת או מניקה אין לחוש על כך עכ"ל. ובספר משנת חסידים דף מ"ט פ' י"א הביא סברת תלמידי האר"י ז"ל והנה בספר חמדת ימים דף צ' בענין עונת שבת הביא לשון התיקונים ומאמרי הזוהר הנוגעים לענין זה וכתב ואנכי קבלתי מרבותי דעונש זה לאו דוקא במשמש לעיבור ונתעברה אלא אף אם בלתי משמש לעיבור אסור כי הנה אף שאינו מוליד בפועל הוא מוליד בכח ועביד בן לעילא בחיצונים דוגמא דמוציא שז"ל וכו'. וכתבתי זה כי ראיתי בשם הרב ז"ל וז"ל כל אזהרת רז"ל על הזווג מע"ש לע"ש הוא במשמש לשם הריון אמנם אם אשתו מעוברת או מניקה אין לחוש כ"כ והטעם כי כל עצמה של אזהרה זו אינו רק לבל ישפיע נשמות צדיק ורע לו. רק נשמות השבת ואם כבר היא מעוברת ומניקה בטלה זאת הטענה ע"כ וזה הפך מכמה מאמרי הזוהר שזכרנו שלא לבד היה הטעם לבל ישפיע נשמות חצוניות בחול רק להיותנו בצלם אלהים דוגמת עליונה ופנה למעל' לצורך הייחוד עליון כמבואר במאמרים שזכרנו:

12 ברכות פתח ↗

בְּמִידֵּי דְּלָא מִמְּאִיס נָמֵי, לְסַלְּקִינְהוּ לְצַד אֶחָד וְלִיבָרֵךְ? תַּרְגְּמַהּ רַב יִצְחָק קַסְקְסָאָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ״. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב חִסְדָּא: מִי שֶׁאָכַל וְשָׁתָה וְלֹא בֵּרַךְ, מַהוּ שֶׁיַּחֲזוֹר וִיבָרֵךְ? אֲמַר לְהוּ: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, יַחְזוֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף?! אָמַר רָבִינָא: הִלְכָּךְ אֲפִילּוּ גָּמַר סְעוּדָּתוֹ, יַחְזוֹר וִיבָרֵךְ. דְּתַנְיָא: טָבַל וְעָלָה, אוֹמֵר בַּעֲלִיָּיתוֹ ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַטְּבִילָה״. וְלָא הִיא, הָתָם — מֵעִיקָּרָא גַּבְרָא לָא חֲזֵי, הָכָא — מֵעִיקָּרָא גַּבְרָא חֲזֵי, וְהוֹאִיל וְאִידְּחִי — אִידְּחִי. תָּנוּ רַבָּנַן: אִסְפָּרָגוֹס — יָפֶה לַלֵּב וְטוֹב לָעֵינַיִם, וְכׇל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִם. וְהָרָגִיל בּוֹ — יָפֶה לְכׇל גּוּפוֹ. וְהַמִּשְׁתַּכֵּר הֵימֶנּוּ — קָשֶׁה לְכׇל גּוּפוֹ. מִדְּקָתָנֵי יָפֶה לַלֵּב, מִכְּלָל דִּבְחַמְרָא עָסְקִינַן, וְקָתָנֵי: וְכׇל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִם. וְהָתַנְיָא: לְלַעַ״ט — יָפֶה, לְרָמַ״ת — קָשֶׁה! כִּי תַּנְיָא הַהִיא, בִּמְיוּשָּׁן. כְּדִתְנַן: קֻוֽנָּם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, שֶׁהַיַּיִן קָשֶׁה לִבְנֵי מֵעַיִם. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא מְיוּשָּׁן יָפֶה הוּא לִבְנֵי מֵעַיִם! וְשָׁתַק — אָסוּר בְּחָדָשׁ, וּמוּתָּר בִּמְיוּשָּׁן. שְׁמַע מִינַּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּאִסְפָּרָגוֹס: אֵין שׁוֹתִין אוֹתוֹ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חַי וּמָלֵא; מְקַבְּלוֹ בְּיָמִין וְשׁוֹתֵהוּ בִּשְׂמֹאל; וְאֵין מְשִׂיחִין אַחֲרָיו, וְאֵין מַפְסִיקִין בּוֹ; וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ; וְרָק אַחֲרָיו; וְאֵין סוֹמְכִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּמִינוֹ. וְהָתַנְיָא אֵין סוֹמְכִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּפַת! לָא קַשְׁיָא, הָא — בִּדְחַמְרָא, הָא — בִּדְשִׁכְרָא. תָּנֵי חֲדָא לְלַעַ״ט יָפֶה, לְרָמַ״ת קָשֶׁה. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְרָמַ״ת יָפֶה, לְלַעַ״ט קָשֶׁה! לָא קַשְׁיָא, הָא — בִּדְחַמְרָא, הָא — בִּדְשִׁכְרָא. תָּנֵי חֲדָא: רָק אַחֲרָיו — לוֹקֶה. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא רָק אַחֲרָיו — לוֹקֶה! לָא קַשְׁיָא, הָא — בִּדְחַמְרָא, הָא — בִּדְשִׁכְרָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ לֹא רָק אַחֲרָיו לוֹקֶה, מֵימָיו נִזְרָקִין אֲפִילּוּ בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי סוּרִיאֵל שַׂר הַפָּנִים: אַל תִּטּוֹל חֲלוּקְךָ בְּשַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְתִלְבַּשׁ. וְאַל תִּטּוֹל יָדֶיךָ מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. וְאַל תַּחֲזִיר כּוֹס אִסְפָּרָגוֹס אֶלָּא לְמִי שֶׁנְּתָנוֹ לְךָ — מִפְּנֵי שֶׁתַּכְסְפִית, וְאָמְרִי לַהּ, אִסְתַּלְגָּנִית שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְצַפִּין לוֹ לָאָדָם, וְאוֹמְרִים: אֵימָתַי יָבֹא אָדָם לִידֵי אֶחָד מִדְּבָרִים הַלָּלוּ וְיִלָּכֵד. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת: אַל תִּטּוֹל חֲלוּקְךָ שַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְתִלְבַּשׁ. וְאַל תִּטּוֹל יָדֶיךָ מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. וְאַל תַּעֲמוֹד לִפְנֵי הַנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁחוֹזְרוֹת מִן הַמֵּת, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד וּבָא לִפְנֵיהֶן וְחַרְבִּי בְּיָדַי וְיֵשׁ לִי רְשׁוּת לְחַבֵּל. וְאִי פָּגַע, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לִינְשׁוֹף מִדּוּכְתֵּיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אִי אִיכָּא נַהֲרָא — לֶיעְבְּרֵיהּ, וְאִי אִיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא — לֵיזִיל בַּהּ, וְאִי אִיכָּא גּוּדָא — לֵיקוּ אֲחוֹרָא, וְאִי לָא — לַיהְדַּר אַפֵּיהּ וְלֵימָא: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה׳ בְּךָ וְגוֹ׳״ עַד דְּחָלְפִי מִינֵּיהּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה: טָעוּן הַדָּחָה וּשְׁטִיפָה. חַי וּמָלֵא. עִיטּוּר וְעִיטּוּף. נוֹטְלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְנוֹתְנוֹ בַּיָּמִין. וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מְשַׁגְּרוֹ בְּמַתָּנָה לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא אַרְבָּעָה בִּלְבַד: הֲדָחָה, שְׁטִיפָה, חַי, וּמָלֵא. תָּנָא: הֲדָחָה — מִבִּפְנִים, וּשְׁטִיפָה — מִבַּחוּץ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמְבָרֵךְ עַל כּוֹס מָלֵא — נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמָלֵא בִּרְכַּת ה׳ יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר: זוֹכֶה וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. עִיטּוּר. רַב יְהוּדָה מְעַטְּרֵהוּ בְּתַלְמִידִים, רַב חִסְדָּא מְעַטַּר לֵיהּ בְּנַטְלֵי. אָמַר רַבִּי חָנָן: וּבְחַי. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: וּבְבִרְכַּת הָאָרֶץ. עִיטּוּף. רַב פָּפָּא מִעַטַּף וְיָתֵיב. רַב אַסִּי פָּרֵיס סוּדָרָא עַל רֵישֵׁיהּ. נוֹטְלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו. אָמַר רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: מַאי קְרָאָה? — ״שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה׳״. וְנוֹתְנוֹ לַיָּמִין. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רִאשׁוֹנִים שָׁאֲלוּ: שְׂמֹאל מַהוּ שֶׁתְּסַיֵּיעַ לַיָּמִין? אָמַר רַב אָשֵׁי: הוֹאִיל וְרִאשׁוֹנִים אִיבַּעְיָא לְהוּ וְלֹא אִיפְּשִׁט לְהוּ,

15 יהל אור על ספר הזהר פתח ↗

ודא עקרא כו' דהא דא כו'. וז"ש זה השער כו' בזאת יבא אהרן כמ"ש בתקונים. שלכן מפרישין את הכה"ג ז' ימים כדי ליכנס באימה כמ"ש בגמרא יומא ב, א. וז"ש אם אין יראה אין חכמה כל שיראת חטאו קודמת כו'. וע' בתז"ח דף פ"ג ע"א בזאת כו' ובתקונים:

16 תפארת שלמה פתח ↗

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל וגו'. בדרך רמז ונקדים הפסוק. וירא ראשית לו. כי שם חלקת מחוקק ספון וגו'. צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. דהנה אי' בזוה"ק על פסוק "מה שהיה "הוא שיהי' דזה קאי על משה רבינו כי ר"ת "מה שהיה "הוא וגו' הוא משה. וכן הוא בתיקונים, דהנה משרע"ה הוא דגל התורה. בשעה שקבל משה רבינו התורה מסיני היתה בקבלה הזאת קבלת אחריות שקבל עליו על מהימנותא דילי' שיראה להתאמץ בדבר שישראל יקיימו התורה לעולם. לא מיבעיא בימיו ראה ראינו מה שעשה עם ישראל אף גם אחר מותו קבל עליו לבא בגלגולים לצדיקי הדור. ולכל אדם הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים. וכמבואר בס' הגלגולים על משה. וז"ש בגמ' משה שפיר קאמרת. וזה ג"כ פי' הפסוק בשמואל ב על שאול ויהונתן בחייהם ובמותם לא נפרדו. שאף אחר מותם אינם נפרדים מבני ישראל ועיקר בדרך הזה הוא נשמת משה רבינו כמו שמבואר בכתבי האר"י ז"ל על משנה כל העוסק בתורה לשמה לשמה הוא אותיות למש"ה. שבשעה שאדם עוסק בתורה לשמה נתעברה עמו נשמת משה ומסייעו לו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ובזה פי' האר"י ומגלין לו רזי תורה. שזה קאי על נשמת הצדיקים שבאים לעוה"ז לסייעו בעבודת הבורא. ובזה פרשתי הפסוק בפ' פקודי. ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. וירא משה את המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה ע"כ. לכאורה כפל הדברים כן עשו וגו' שני פעמים. והנה יש לרמז בפסוק הזה. שהפסוק הזה נוקב והולך עד סוף כל הדורות שכל מה שיעשו בני ישראל אף לאחר מות משה הכל הוא מכח משה. שהוא נכנס במחשבה של ישראל ללמוד וללמד. ומבאר הפסוק שבני ישראל עשו וגו' שזה נאמר על כל הדורות מה שבני ישראל עשו כאשר צוה ה' הוא משום וירא משה את המלאכה. שמשה רבינו רואה שהמלאכה תהא נגמרת בקדושה בלי שום מחשבה זרה שבעולם. ושלא יהא שום מניעה לבנ"י ח"ו. שלא תופר עבודתם. וזה הוא משום. וירא משה את המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה'. ויברך אותם משה. תיכף לת"ח ברכה שנשמת משה הוא בכל בנ"י בשעה שלומדים ומתפללים. ובשעה שעושים מצות. ממילא מברך אותם בכל טוב. ויהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם. שהברכות יהיו נמשכים משכינה בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. וז"פ הפ' וירא ראשית לו. קאי על משה רבינו. שמשה רבינו הסתכל על ראשית הבריאה לתקן הדברים על מכונם. ולקיים מעשה בראשית. בשביל ישראל שנקראו ראשית בשביל התורה שנקראת ראשית בשביל משה שנקרא ראשית כמו שדרשו רז"ל קבל עליו לתקן הכל. ולזה קבל עליו לבא לעולם בתוך בנ"י בסוד העיבור ולסייע את בנ"י. ולזה רמז משרע"ה בתורה ויתעבר ה' בי למענכם וגו'. דהיינו שיהי' נכנס בסוד העיבור לעולם. וז"פ כי שם חלקת מחקק ספון היינו נשמת משה הוא טמון וספון בתוך בני ישראל ויתא ראשי העם. שבתחלה נתעבר בתוך הצדיקי הדור כמבואר בכתבי האר"י ואחר כך נתפשט בכל ישראל. ולזה אמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ולזה בא בסוד העיבור כדי לסייע את בני ישראל מחק"ק גימ' רמ"ח שבא הסיוע של משה רבינו בכל רמ"ח מ"ע. וזה צדקת ה' היינו מצות עשה שמזה בא צדקת ה' לבנ"י, ומשפטיו היינו הלא תעשה שנקראים משפטים עם ישראל. לא מיבעיא בימיו כל מה שעשה משרע"ה מצוה ותורה עשה בשם כל ישראל היתה כוונתו בשעת עשיית המצוה ולימוד תורה שגם בנ"י יעשו כן עם מחשבו' קדושות. אף גם לאחר מותו פועל ישועות בקרב הארץ וזהו עם ישראל. ובזה פרשתי בפ' וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. התורה מרמזת כנ"ל. אף שהלך לעולמו לעולמות העליונים וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל. וזה ג"כ הפי' ויביאו המשכן אל משה, ופרש"י שלא היו יכולין להקים את המשכן עד שבא משה ויקם משה את המשכן. היינו כנ"ל שלולי משה עמד בפרץ לפניו שלא היו יכולים בנ"י לגמור שום עבודה אם לא בצדקת הנשמות שבאו מלמעלה לסייע את בנ"י. וזה הפי' הפ' שהתחלנו. וזאת הברכה אשר ברך משה שתיבת משה נדרש לפניו ולאחריו. שמשה רבינו ברך אותם. מש"ה איש האלהים את בני ישראל. הבטיח להם שלעולם יהי' עמהם אף לאחר מותו. ויסייע להם שישמרו תומ"צ: מכתי"ק

23 באר מים חיים פתח ↗

ובדרך הרמז נעלה ענין זה ביותר בסוד אומרם בתיקוני זוהר ס"א. פתח ואמר זרקא מקף שופר וכו' אנת איהו מארי דקירטא דרעיא דאזיל בעאנא בגין דובין זאבין וחיוון בישין דקא אתיין למיכל עאנא, ארחא דיליה למהוי קורטא בהדיה לזרקא אבנין לגבייהו וכו' עד כאן. וזה אמר פרו בבחינת עץ עושה פרי למעלה והוא באופן שיהיה ורבו שיהיה כוחך גדול לזרקא אבנין לגבייהו וכאמור.

1 תתאה דאיהי תמורה בההוא דאתמ׳ ביה אל תמירני בו. ואינון ה״ה. וזאת דא בן ובת ישראל דא אב.

2 ובגין דא לתתא איהו תמורות אתוון יקו״ק באד׳. אבל לעלמא דאתי לית תמורה כמה דאוקמוהו מארי מתניתי׳ לא כשאני נכתב אני נקרא.

3 ובעולם הזה נכתב ביהו״ה ונקרא באד׳. ובעול׳ הבא נכתב ביהו״ה ונקרא ביהו״ה.

4 ועוד שלף איש נעלו דא גופא דאיהי אתתא. כלי דיליה ודא מטטרו״ן. ונתן לרעהו דלזמנין אשתכח ביה עמודא דאמצעי׳ ולזמנין צדיק ולזמנין שכינתא עלאה. איהי תעודה ביה ולזמנין שכינתא תתאה היא תמורה ביה.

5 ודא איהו גן נעול. וביה מעין חתום דאיהי שכינתא י׳ כלילא מעשר ספירן. י׳ מן *מיטטרו״ן

6 כל ספירן פועלים ביה בהאי עלמ׳ שפלה. וביה יבום וחליצה וגט פטורין.

7 וכל אתוון ביה. אינון תמורת כגון מצפ״ץ ואיהו נעילת חגין וזמנין ויומין טבין. נעילת דלת בפני לווין.

8 ביום הכפורים דאיהי עלמא דאתי לא אתקרי יקו״ק באד׳ דאיהי דין ואיהו נעל נעילת דלת ואינו נועל הדלת. אלא איהי פתיחא לקבל שבים.

9 ובגין דא יום הכפורים אסור בנעילת הסנדל דלית יחודא ביה לקב״ה ושכינתא. דלזמנין איהי שכינתא ואסתלק קב״ה. ולזמנין קב״ה ואסתלק שכינתא.

10 ובגין דא עונת ת״ח בשבת. דביומין דחול דשליט מטטרו״ן אתמר יהיה סגור ששת ימי המעשה. ביה איהי סגירא תרעא. וביום השבת יפתח. יפתח תרעא ותפוק מינה שכינתא לאתייחד׳ עם בעלה.

11 ובההוא זמנא אתקריאת כוס מלא. הה״ד ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה. דביומין דחול אתקריאת *יבשה במטטרו״ן. הה״ד ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקו׳ אחד ותראה היבשה.

12 ובזמנא דאתמליאת אתמ׳ עלה כוס ישועות אשא ובשם יי׳ אקר׳ כו״ס איהי אלקי״ם בחשבן דסליק לחשבן כנו״י. במאי אתמליאת באת י׳ ואתעבידת כוסי רויה ובגין דא כוס צריך עשרה דברים וכו׳.

13 קם רבי שמעון ואמר אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. בזאת בודאי אנא בעינא לאתתקפא בהאי קרא דדוד.

14 קום דוד הא זאת דילך לגבן.

15 אהרן כהנא קום משנתך הא זאת דילך דאתמר בה בזאת יבא אהרן אל הקדש.

16 קום רעיא מהימנא לאגנא על זאת דילך דאתמ׳ בה וזאת התורה אשר שם משה דהא כמה מארי מגיחי קרבא קא אתיין לאגחא עלה.

17 קומו נביאי קשוט דהא זאת דילכון לגבן דקא הויתון מתנבאין עלה אתמר אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו וגו׳ כי אם בזאת. זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לו.

18 קומו אבהן מארי דברית דהא זאת הברית דלכון ביננא דאתמר בה ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו׳ ובגינה אמר קב״ה וזכרתי את בריתי יעקוב.

19 קום שלמה מלכא דאנת שלם דילה.

20 קומו למהוי עזר לגבה בהאי קרבא.

21 נער נער דאנת מארי מפתחן דאוצרין דמלכא דכל מאני קרבא דמלכא בהון. קום אפתח היכלא. אד׳ שפתי תפתח ופי יגיד שבחוי דמלכא עלאה דהא היכלא עלאה דיליה איהו טול רשו ואפתח היכלא. בגין יקרא דשכינתא

22 פתח ואמר זרק״א מק״ף שופ״ר הול״ך סגולת״א.

23 אדהכי הא עולימא קא נחית רעיא מהימנא פתח ר״ש ואמר. רעיא מהימנא אנת איהו מארי דקירטא דרעיא דאזיל בעאנא. בגין דובין זאבין וחיוון בישין דקא אתיין למיכל עאנא.

« תקוני הזהר ס׳ ע״ב תקוני הזהר ס״א ע״ב »