תקוני הזהר ל״ד ב

« תקוני הזהר ל״ד ע״א תקוני הזהר ל״ה ע״א »

2 יסוד ושורש העבודה פתח ↗

תפלת העמידההנה גודל מעלת ד' תפלות של שבת הובא בזוה"ק ובתקונים בכמה מקומות ואעתיק מאמר אחד בקיצור נמרץ. וז"ל בתקון י"ח ד' ל"ד ע"ב תלת צלותין אלון בשבת ורביעא צלותא דמוסף צלותא דערבית אתה קדשת ודי שכינת' כו'. צלותא דשחרית ישמח משה במתנת חלקו ודא נשמת כל חי דאיהי אמא עלאה כו'. אתה אחד ושמך אחד דא יהוה עמודא דאמצעית' כו' זכאה איהו מאן דאפתח פומוי בתלת צלותין לקבל אלין בשבת. תפלת מוסף דא צדיק דכליל כלהו צלותי' ובי' אמרין בצלותא דמוסף כתר יתנו לך ה' אלהינו כו' עכ"ל בקיצור. וגודל מעלת אמירת פ' ויכולו בתפלה זו דערבית הובא בגמרא הקדושה. וז"ל הגמרא פרק כל כתבי דף קי"ט ע"ב א' רב ואיתימא ריב"ל אפי' יחיד המתפלל צריך לומר ויכולו ואמר רב המנונא כל המתפלל ואו' ויכולו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במע"ב שנא' ויכולו א"ת ויכולו אלא ויכלו פי' הקב"ה והוא. ועוד שם בגמרא כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו שני מה"ש מניחין ידיהם על ראשו ואומרים וסר עונך וחטאתיך תכופר. ע"כ. ובודאי לא הפליגו חכמי הגמרא ז"ל בגודל מעלת אמירתה על מי שהוא בלא לב ולב ידברו אלא הם אמרו והפליגו בספוני טמוני כל אמירתם בלבבם לכוין בהם להעיד על אחדותו ית"ש כמבואר בזה"ק ויבוא לפנינו העתקת מאמרי הזה"ק בקידוש בעז"ה וכן בטור סי' רס"ח בויכולו דחזרה שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית ובודאי אם לא כיון בהם להעיד עליו באותו אמירה איך נקרא עד אם לא עלתה על דעתו כלל להיות עד בדבר ואף אם טרם חלה לדבר הפרשה של ויכולו גמר אומר בלבו לאסהודי אתא באמירת ויכולו על עושה מעשה בראשית את זה לא העלה על דעתו ומחשבתו בעת אמרו פ' ויכולו שמעיד על יחודו ואחדות אלהותו יתברך שמו ויתעלה ואומר תיבות הפ' בפיו ובשפתיו בלבד בודאי אחיי ורעי עדיין לא נעשה באמירה זו חבר ושותף להקב"ה במע"ב כי בודאי כוונת חכמי הגמרא ז"ל במה שאמרו שנעשה באמירתו שותף להקב"ה במע"ב הוא על מי שבשעת אמירתו פרשה זו יתעמץ בלבבו אמונה שלימה ואמתית על יחוד אלהותו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד שהבורא ית"ש ויתעלה ברא עולמות תחתונים ועליונים עד אין קץ ומספר ותכלית ובששת ימי המעשה ברא העה"ז התחתון שמים וארץ וכל צבאם עם כל הבריאה דצח"ם וע"ז יכניס בלבו שמחה גדולה ועצומה עד מאוד על גודל אלהותי ית"ש ויתעלה ושזכה להיות בחלקו וגורלו הקדוש לעבדו בכל מצותו ולהשיגו קצת ע"י למוד תורתו הקדושה וגם ע"י בחינתו חכמתו הנפלאה והנשגבה לאין קץ ותכלית בברואיו אזי המקריב אותו במחשבתו לו יחשב כאלו נעשה שותף להקב"ה במע"ב וסר עונו וחטאתו תכופר כנזכר בגמרא הנ"ל ומגודל החדוה והשמחה העצומה שבוער בלבו על גודל אלהותו יקבל על עצמו מסירת נפש בציור איזה מיתה להראות אמת אמונתו ביחוד אלהותו ית"ש ויתעלה ודי הערה בזה. ובתיבות אשר ברא אלהים לעשות יכוין פי' הזה"ק בז"ח במדרש הנעלם ד' ע"ב. וז"ל א"ר יצחק כשסיימו המלאכות כולם ברכם הקב"ה והכנים בעולם וצוה לכל א' ואחד שלא ישנה הכנתו מאותו הענין שעשאהו ושכל א' וא' יוציא תולדתו הראוי לו מכאן ולעולם הה"ד אשר ברא אלהים לעשות מאי לעשות להוליד להוציא כל דבר כמותו. עכ"ל. ויחשוב בזה גבורות ה' גבורות ה' בשמחה עצומה מאוד על גודל אלהותו ית"ש וחכמתו הנפלאה בהנהגה זו שלא שינו את תפקידם לעולם. והנה עיניכם תחזינה משרים העתקת מאמר הזה"ק בעז"ה בויכולו דקדוש מגודל מעלת אמירתו ומשם יתבונן האדם ג"כ כוונת אמירתו בתפלה. אלהינו כו' וטהר לבנו לעבדך באמת יתפלל במחשבתו בשברון לב מאוד מקירות לבו להבורא ית"ש שיטהר רעיוננו ולבנו בעבודתו הקדושה שיהיה עבודתו רק לשמו הגדול כי יש דברים שהיצר מרמה את האדם שהיא עבודה לשמה אך באמת אינה לשמה האמתית. ובחתימת הברכה בא"י מקדש השבת יכוין במחשבתו בזה"ל אני נותן לך יתברך שמו שבח וההודאה גדולה על המתנה הגדולה שנתת לנו היא שבת קודש ואף שיד שכלי קצרה מהשיג הטובה הגדולה ומתנה מרובה זו עד תכליתה אני מאמין באמונה שלימה ואמתית בדברי חז"ל במ"ש בגמרא הקדושה אמר הקב"ה למשה מתנה טובה וגנוזה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל לך והודיעם. ע"כ. ויתן הודאה זו במחשבתו בשמחה עצומה. ויכולו שאחר תפלת העמידה הוא ג"כ מתקוני התפלה ממש כמו הראשון שבתפלה להמעיין בכתבי האריז"ל לכן יזהר שגם מזה אל תנח מלכוין כוונה הנ"ל. ע"פ כתבי האריז"ל יאמר קודם עלינו מזמור לדוד ה' רועי כו'. הירא וחרד דבר ה' יזהר מאוד אף אם יהיה ספק בלבו אם קרא ק"ש בזמנה בתפלת ערבית ומכ"ש אם ברור לו שלא קרא בזמנה שלא ישב לאכול עד שיקרא ק"ש בזמנו כמבואר בש"ע סי' רל"ה ס"ב שאסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן ק"ש של ערבית:

6 שער הכוונות פתח ↗

כוונת אמן בכ"מ שהוא כבר נתבאר עניינו אצלנו באורך אלא ששם ביארתי ששכחתי משא"ל רבי ז"ל בזה ושם כתבתיו בטעות ועתה זכרתיו היטב והרי הוא זה מה ששמעתי אני בעצמי מפי מורי ז"ל בעצמו ולא ע"י זולתו. דע כי שם ההויה הוא בחסד דז"א ושם אדני בגבור' ושתי השמות הם בת"ת עמודא דאמצעיתא כנז' בתיקונים ואלו הב' שבת"ת אינם השנים שבחו"ג אמנם הם שמות אחרים מלבד אותם שבחו"ג ועד"ז הם הויה בנצח ואדני בהוד ושניהם ביסוד וכן במלכות יש שנים ידוד ואדני ועי"ש במ"ש שם מה ענין ידוד ואדני שיש במלכות ואיך נרמז בסוד ן' פשוטה של אמן והנה זה שאמרנו שיש בת"ת יהו"ה ואדני הוא בחיבור החו"ג בהתחברותם בת"ת כי יש ידוד ואדני ג"כ בעצמות ת"ת ולכן תמצא שבהויה דאלפין דמ"ה שהיא בספירת הת"ת לבדה כנודע הנה אות אלף שבתוך מילוי אות ואו אם נמנה משם ולמטה הם ג' אותיות וה"א והם בגי' י"ב וה"ס י"ב אותיות אדני במילואו והרי איך שם אדני נרמז משמאלא של הויה דמ"ה דאלפין ר"ל בסופה וכן שם הויה נרמז מימין ההויה דמ"ה ר"ל בתחילתה כי לעולם ההתחלה היא בימין וזה עניינו כי הנה מתחילת ההויה דמ"ה עד אות אלף הנז' שבתוך מילוי אות הואו הם ו' אותיות יוד האו שהם בגי' ל"ב וה"ס ארבע אותיות פשוטות של שם ההויה וכ"ח אותיות מילוי המילוי שלהם והרי נתבאר איך שם ההויה מימינא ושם אדני משמאלא ואות אלף באמצעיתא דילהון גם יש בו הויה ואדני באופן אחר והוא כשתחלק שם מ"ה לחצאין יהיו כ"ב מכאן וכ"ב מכאן וא' הכולל הרי מ"ה והנה הכ"ב שמכאן הם כ"ב אותיות שיש בשני שמות ידוד ואדני במלויים וכן כ"ב מכאן והם ג"כ ע"ד הנז' וא"כ הרי שבהויה דמ"ה נרמזו בו ב"פ כ"ב שהם ב"פ ידוד ואדני שיש בו והוא בחי' חו"ג הנכללי' בו ונעשים בו ידוד ואדני פעם אחת ועוד יש בו בעצמו הויה ואדני פעם אחרת בעצמותו. גם דע כי מלוי הויה דיודין דע"ב שבאבא היא מ"ו וזו היא בחי' הטפ' דאבא שיורש הבן משל אביו. וזה המ"ו של מלוי הנז' מצויר בצורת א' שנק' א' אחת שציורה ב' יודין וואו שהם בגי' מ"ו ג"כ בהיות היודין מליאים הם כ' כ' ואות הואו בלתי מלוי ולכן אמרו בתיקונים שאות אלף שבחכמה היא צורת יוי וצורת אלף שבבינה היא צורת יוד והנה מכח זה המילוי שהוא מ"ו נעשה ז"א בחי' ההויה דמ"ה דאלפין עם הכולל ג"כ מ"ו ואח"כ כאשר ז"א מגדיל את נוקבא נותן לה המלוי ג"כ שלקח מאבא שהוא מ"ו והמלוי דהויה דמ"ה שלו עצמו שעולה בגימטריא י"ט:

9 ברכות פתח ↗

אֶלָּא, אִי אָמְרַתְּ ״אַהֲבָה רַבָּה״ הֲווֹ אָמְרִי, מַאי בְּרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ? דִּלְמָא הַאי דְּלָא אָמְרִי ״יוֹצֵר אוֹר״ מִשּׁוּם דְּלָא מְטָא זְמַן ״יוֹצֵר אוֹר״, וְכִי מְטָא זְמַן ״יוֹצֵר אוֹר״ הֲווֹ אָמְרִי. וְאִי מִכְּלָלָא מַאי? דְּאִי מִכְּלָלָא, לְעוֹלָם ״אַהֲבָה רַבָּה״ הֲווֹ אָמְרִי. וְכִי מְטָא זְמַן ״יוֹצֵר אוֹר״ הֲווֹ אָמְרִי לֵיהּ. וּמַאי ״בְּרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ״ — סֵדֶר בְּרָכוֹת. וְקוֹרִין עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת ״שְׁמַע״, ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, ״וַיֹּאמֶר״, ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אַף בִּגְבוּלִין בִּקְּשׁוּ לִקְרוֹת כֵּן, אֶלָּא שֶׁכְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בִּגְבוּלִין בִּקְּשׁוּ לִקְרוֹת כֵּן, אֶלָּא שֶׁכְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין. רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה סְבַר לְמִקְבְּעִינְהוּ בְּסוּרָא, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: כְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין. אֲמֵימַר סְבַר לְמִקְבְּעִינְהוּ בִּנְהַרְדְּעָא, אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: כְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין. וּבְשַׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא. מַאי בְּרָכָה אַחַת? אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: מִשְׁמָר הַיּוֹצֵא אוֹמֵר לַמִּשְׁמָר הַנִּכְנָס: ״מִי שֶׁשִּׁכֵּן אֶת שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה, הוּא יַשְׁכִּין בֵּינֵיכֶם אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵיעוּת״. מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ. פְּשִׁיטָא הֵיכָא דְּקָא נָקֵיט כָּסָא דְחַמְרָא בִּידֵיהּ וְקָסָבַר דְּשִׁכְרָא הוּא, וּפָתַח וּמְבָרֵךְ אַדַּעְתָּא דְשִׁכְרָא, וְסַיֵּים בִּדְחַמְרָא — יָצָא. דְּאִי נָמֵי אִם אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ — יָצָא. דְּהָא תְּנַן: עַל כּוּלָּם אִם אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ — יָצָא. אֶלָּא הֵיכָא דְּקָא נָקֵיט כָּסָא דְשִׁכְרָא בִּידֵיהּ וְקָסָבַר דְּחַמְרָא הוּא, פְּתַח וּבָרֵיךְ אַדַּעְתָּא דְחַמְרָא, וְסַיֵּים בִּדְשִׁכְרָא, מַאי? בָּתַר עִיקַּר בְּרָכָה אָזְלִינַן, אוֹ בָּתַר חֲתִימָה אָזְלִינַן? תָּא שְׁמַע: שַׁחֲרִית, פָּתַח בְּ״יוֹצֵר אוֹר״ וְסִיֵּים בְּ״מַעֲרִיב עֲרָבִים״ — לֹא יָצָא. פָּתַח בְּ״מַעֲרִיב עֲרָבִים״ וְסִיֵּים בְּ״יוֹצֵר אוֹר״ — יָצָא. עַרְבִית, פָּתַח בְּ״מַעֲרִיב עֲרָבִים״ וְסִיֵּים בְּ״יוֹצֵר אוֹר״ — לֹא יָצָא. פָּתַח בְּ״יוֹצֵר אוֹר״ וְסִיֵּים בְּ״מַעֲרִיב עֲרָבִים״ — יָצָא. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם. שָׁאנֵי הָתָם דְּקָאָמַר ״בָּרוּךְ יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת״. הָנִיחָא לְרַב דְּאָמַר כָּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם אֵינָהּ בְּרָכָה — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כָּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ מַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא כֵּיוָן דְּאָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: כְּדֵי לְהַזְכִּיר מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וּמִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם, כִּי קָאָמַר בְּרָכָה וּמַלְכוּת מֵעִיקָּרָא — אַתַּרְוַיְיהוּ קָאָמַר. תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: ״כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם״. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לְאֵתוּיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוּיֵי הָא דַּאֲמַרַן? לָא, לְאֵתוּיֵי נַהֲמָא וְתַמְרֵי. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דַּאֲכַל נַהֲמָא, וְקָסָבַר דְּתַמְרֵי אֲכַל, וּפְתַח אַדַּעְתָּא דְתַמְרֵי וְסַיֵּים בִּדְנַהֲמָא — הַיְינוּ בַּעְיָין! לָא צְרִיכָא: כְּגוֹן דַּאֲכַל תַּמְרֵי, וְקָסָבַר נַהֲמָא אֲכַל, וּפְתַח בִּדְנַהֲמָא, וְסַיֵּים בִּדְתַמְרֵי — יָצָא. דַּאֲפִילּוּ סַיֵּים בִּדְנַהֲמָא — נָמֵי יָצָא. מַאי טַעְמָא — דְּתַמְרֵי נָמֵי מֵיזָן זָיְינִי. אָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ שַׁחֲרִית, וֶ״אֱמֶת וֶאֱמוּנָה״ עַרְבִית — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת״. וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַמִּתְפַּלֵּל, כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ, וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף — זוֹקֵף בַּשֵּׁם אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא דְרַב — דִּכְתִיב: ״ה׳ זוֹקֵף כְּפוּפִים״. מֵתִיבִי: ״מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא״. מִי כְּתִיב ״בִּשְׁמִי״? ״מִפְּנֵי שְׁמִי״ כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְחִיָּיא בַּר רַב: בַּר אוֹרְיָאן, תָּא וְאֵימָא לְךָ מִלְּתָא מְעַלַּיְיתָא דְּאָמַר אֲבוּךְ. הָכִי אָמַר אֲבוּךְ: כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ — כּוֹרֵעַ בְּ״בָרוּךְ״, כְּשֶׁהוּא זוֹקֵף — זוֹקֵף בַּשֵּׁם.

13 פרי עץ חיים פתח ↗

וכן בהוד, הוא הוד דז"א, ודאמא, ודאבא ודא"א. וז"ס מ"ש בתיקונים כי נצח הוא באספקלריא המאירה, והוד הוא אספקלריא דלא נהרא. והכוונה הוא על יעקב ורחל, העומדים זה בנצח, וזה בהוד. גם זה סוד מ"ש בתיקונים, כי הוי"ה אדנ"י אינון פרודות, דא בנצח ודא בהוד, והם יעקב ורחל, וכד אינון בת"ת, אינון כחדא יאהדונה"י, כי שם יעקב ורחל הם ביחוד א', כי שם אין ב' קווין:

14 אור החמה על ספר הזהר פתח ↗

ר' יהודה אומר מ"ט בכל יומא כי מאחר שפירש ביום ראשון ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. הא ידעינן מאי ניהו יו"ם שהוא שתוף ערב ובקר. א"כ מכאן ואילך היל"ל ויהי יום שני ויהי יום ג'. ותירץ למנדע וגומר והענין כי ו' ימים הם חג"ת נה"י. והנה בימין שם יהו"ד ובשמאל שם אדנ"י ובאמצעיתא תרווייהו חד כזה יאהדונה"י. כנזכר בתיקונים. ולפי זה הוצרך לומר ויהי ערב ויהי בקר ביום אחד וד' למנדע דהא לית יום בלא לילה. והוצרך לומר ויהי ערב ויהי בקר ביום ב' וה'. למנדע דלית לילה אדנ"י בלא יום יהו"ד והוצרך לומר ויהי ערב ויהי בקר יום ג' וששי להשמיענו דלא אבעון לאתפרשא שם יהו"ד משם אדנ"י אלא שלעולם יהיו אחד כזה יאהדונה"י. בין בת"ת בין ביסוד: והשתא קשיא ליה לר' יוסי דאי הכי לימא ויהי ערב ויהי בקר שני וכן בשלישי. יום יום למאי אצטריך. אלא ודאי האי יום יום דכתיב בכולהו. היינו התפשטות החסד בכל הספי':

15 ברכות פתח ↗

וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא ״יֵאוֹתוּ״ יֵאוֹתוּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כׇּל שֶׁאִילּוּ עוֹמֵד בְּקָרוֹב וּמִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, וַאֲפִילּוּ בְּרִיחוּק מָקוֹם. וְכֵן אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּרִיחוּק מָקוֹם שָׁנִינוּ. מֵיתִיבִי: הָיְתָה לוֹ נֵר טְמוּנָה בְּחֵיקוֹ, אוֹ בְּפַנָּס, אוֹ שֶׁרָאָה שַׁלְהֶבֶת וְלֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, אוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ וְלֹא רָאָה שַׁלְהֶבֶת — אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַד שֶׁיִּרְאֶה שַׁלְהֶבֶת וְיִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. בִּשְׁלָמָא מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ וְלֹא רָאָה שַׁלְהֶבֶת מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ — דְּקַיְימָא בְּקֶרֶן זָוִית. אֶלָּא רָאָה שַׁלְהֶבֶת וְלֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? לָאו דִּמְרַחֲקָא?! לָא, כְּגוֹן דְּעָמְיָא וְאָזְלָא. תָּנוּ רַבָּנַן: גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת — מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן, אוֹמְמוֹת — אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן. הֵיכִי דָּמֵי לוֹחֲשׁוֹת? אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל שֶׁאִילּוּ מַכְנִיס לְתוֹכָן קֵיסָם וְדוֹלֶקֶת מֵאֵילֶיהָ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״אוֹמְמוֹת״ אוֹ ״עוֹמְמוֹת״? תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב חִסְדָּא בַּר אַבְדִּימִי: ״אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים״. וְרָבָא אָמַר: ״יֵאוֹתוּ״ מַמָּשׁ. וְכַמָּה? אָמַר עוּלָּא: כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין אִיסָּר לְפוּנְדְּיוֹן. חִזְקִיָּה אָמַר: כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין מְלוּזְמָא שֶׁל טְבֶרְיָא לִמְלוּזְמָא שֶׁל צִפּוֹרִי. רַב יְהוּדָה מְבָרֵךְ אַדְּבֵי אַדָּא דַּיָּילָא, רָבָא מְבָרֵךְ אַדְּבֵי גּוּרְיָא בַּר חָמָא. אַבָּיֵי מְבָרֵךְ אַדְּבֵי בַּר אֲבוּהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵין מְחַזְּרִין עַל הָאוּר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְחַזְּרִים עַל הַמִּצְוֹת. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ הֲוָה מְהַדַּרְנָא, כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אֲנָא נָמֵי לָא מְהַדַּרְנָא, אֶלָּא אִי מִקְּלַע לִי מִמֵּילָא — מְבָרֵיכְנָא. מִי שֶׁאָכַל וְכוּ׳. אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא רַב דִּימִי בַּר אַבָּא: מַחֲלוֹקֶת בְּשָׁכַח, אֲבָל בְּמֵזִיד, דִּבְרֵי הַכֹּל — יַחְזוֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. פְּשִׁיטָא, ״וְשָׁכַח״ תְּנַן. מַהוּ דְתֵימָא הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ בְּמֵזִיד, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״וְשָׁכַח״ — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמַּאי. קָמַשְׁמַע לַן. תַּנְיָא, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁאָכַל בְּרֹאשׁ הַבִּירָה וְשָׁכַח וְיָרַד וְלֹא בֵּרַךְ, יַחְזוֹר לְרֹאשׁ הַבִּירָה וִיבָרֵךְ?! אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם מִי שֶׁשָּׁכַח אַרְנָקִי בְּרֹאשׁ הַבִּירָה לֹא יַעֲלֶה וְיִטְלֶנָּה? לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא עוֹלֶה, לִכְבוֹד שָׁמַיִם לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! הָנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי, חַד עֲבַד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית שַׁמַּאי וְאַשְׁכַּח אַרְנְקָא דְּדַהֲבָא, וְחַד עֲבַד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל וְאַכְלֵיהּ אַרְיָא. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה קָאָזֵל בְּשַׁיַּירְתָּא, אֲכַל וְאִשְׁתְּלִי וְלָא בָּרֵיךְ. אֲמַר: הֵיכִי אַעֲבֵיד? אִי אָמֵינָא לְהוּ ״אִנְּשַׁאי לְבָרֵךְ״, אָמְרוּ לִי: בָּרֵיךְ, כׇּל הֵיכָא דִּמְבָרְכַתְּ — לְרַחֲמָנָא מְבָרְכַתְּ. מוּטָב דְּאָמֵינָא לְהוּ: אִנְּשַׁאי יוֹנָה דְּדַהֲבָא. אֲמַר לְהוּ: אִנְטַרוּ לִי, דְּאִנְּשַׁאי יוֹנָה דְּדַהֲבָא. אָזֵיל וּבָרֵיךְ וְאַשְׁכַּח יוֹנָה דְּדַהֲבָא. וּמַאי שְׁנָא יוֹנָה? דִּמְתִילִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה. דִּכְתִיב: ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ״ — מָה יוֹנָה אֵינָהּ נִיצּוֹלֶת אֶלָּא בִּכְנָפֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִיצּוֹלִין אֶלָּא בְּמִצְוֹת. עַד אֵימָתַי הוּא וְכוּ׳. כַּמָּה שִׁיעוּר עִכּוּל? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָעֵב. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל זְמַן שֶׁיִּצְמָא מֵחֲמַת אֲכִילָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא לְמָר זוּטְרָא וְאָמְרִי לַהּ רַב יֵימַר בַּר שֵׁיזְבִי לְמָר זוּטְרָא: מִי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָכִי? וְהָאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כַּמָּה שִׁיעוּר עִכּוּל? — כְּדֵי לְהַלֵּךְ אַרְבַּע מִילִין! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּאֲכִילָה מְרוּבָּה, כָּאן בַּאֲכִילָה מוּעֶטֶת. בָּא לָהֶן יַיִן וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּיִשְׂרָאֵל אַף עַל גַּב דְּלָא שָׁמַע כּוּלָּהּ בְּרָכָה עוֹנֶה? וְכִי לָא שָׁמַע הֵיכִי נָפֵיק? אָמַר חִיָּיא בַּר רַב: בְּשֶׁלֹּא אָכַל עִמָּהֶן, וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ בְּשֶׁלֹּא אָכַל עִמָּהֶן. אֲמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ: בְּרִי, חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. וְכֵן אֲמַר רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. לְמֵימְרָא דִּמְבָרֵךְ עֲדִיף מִמַּאן דְּעָנֵי ״אָמֵן״? וְהָתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְהוֹרַאי: הַשָּׁמַיִם, כֵּן הוּא. תִּדַּע — שֶׁהֲרֵי גּוּלְיָירִין יוֹרְדִין וּמִתְגָּרִין בַּמִּלְחָמָה, וְגִבּוֹרִים יוֹרְדִין וּמְנַצְּחִין! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בַּמַּשְׁמָע, אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ יוֹתֵר מִן הָעוֹנֶה אָמֵן. בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב: מַהוּ לַעֲנוֹת ״אָמֵן״ אַחַר תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן? אֲמַר לֵיהּ: אַחַר הַכֹּל עוֹנִין אָמֵן, חוּץ מִתִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, הוֹאִיל וּלְהִתְלַמֵּד עֲשׂוּיִין. וְהָנֵי מִילֵּי בִּדְלָא עִידָּן מִפְטְרַיְיהוּ, אֲבָל בְּעִידָּן מִפְטְרַיְיהוּ — עוֹנִין. תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁמֶן מְעַכֵּב אֶת הַבְּרָכָה, דִּבְרֵי רַבִּי זִילַאי. רַבִּי זִיוַאי אוֹמֵר: אֵינוֹ מְעַכֵּב. רַב אַחָא אוֹמֵר: שֶׁמֶן טוֹב מְעַכֵּב. רַבִּי זוּהֲמַאי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמְּזֹוהָם פָּסוּל לַעֲבוֹדָה, כָּךְ יָדַיִם מְזוֹהָמוֹת פְּסוּלוֹת לִבְרָכָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא לָא זִילַאי וְלָא זִיוַאי וְלָא זוּהֲמַאי יָדַעְנָא אֶלָּא מַתְנִיתָא יָדַעְנָא. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם״ אֵלּוּ מַיִם רִאשׁוֹנִים, ״וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים״ אֵלּוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים, ״כִּי קָדוֹשׁ״ — זֶה שֶׁמֶן, ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ — זוֹ בְּרָכָה. הדרן עלך אלו דברים

18 דגל מחנה אפרים פתח ↗

ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון י"ל בזה ע"ד הסוד כי איתא בתיקונים בחינת מלכו' נקרא קרית ארבע ע"ש ארבע שמהן דמתחברן בה הוי"ה אהי"ה הוי"ה אדנ"י ע"ש ויש להסביר הדבר קצת כי ידוע שמדת מלכות הוא המחלקת מזון וטרף לביתה וחוק לנערותיה והיינו בתחלה צריך האדם להשתדל בעבודה להמשיך מתתא לעילא ומעילא לתתא: מתתא לעילא בסוד הוי"ה אדנ"י ומעילא לתתא בסוד הוי"ה אהי"ה ובמלכות נתחברו הד' שמות אלו כי שם הנחתן וכשיגמרו היחוד של ארבע שמות הנ"ל אז מלכות מולדת כל טוב בעולמות ומחלקת מזון ושפע לכל הנבראי' ואז היא נקראת אימא כמו אימא עילאה אפקת שית כך היא אפקת שית היכלין ועיין בזוהר בכמה מקומות וידוע חברון נקרא עלמא דאתי ע"ד וחברון שבע שנים נבנתה וכו' ועיין בזוהר שלח לך וזה י"ל פירוש הפסוק ותמת שרה השכינה נקראת שרה ותמת היא לשון תמימות ושלימות והיינו השכינה כביכול נעשה תמה ושלימה בקרית ארבע היינו באותו מקו' הנקרא קרית ארבע כנ"ל כד מתחברן ארבע שמהן מתתא לעילא ומעילא לתתא היא חברון היינו אז נעשה בחי' אימא כנ"ל והבן זה ויש לפי דרך זה רמז לרוב הפרשה והמשכיל יבין:

19 תולדות יעקב יוסף פתח ↗

ולפי זה ידע האדם שאין התפלה לצורך עצמו כי אם צורך גבוה לתועלת השכינה, וכמ"ש האר"י דאם מכוין לתועלת עצמו השכינה מקוננת עליו נתנני ה' בידי לא אוכל קום איכה א, יד, ואם מכוין לתועלת השכינה מיד נענה, כמ"ש בתיקונים אם שכינתא תמן מיד פתחין לי', עיין בסוף ל"ג, וגם מבוקש האדם נכלל בבינה שהוא אם כל חי, וכל הנשמות היא חלק השכינה, וגם הוא נענה, אבל אם מכוין לשכינה כדי שיהא הוא נענה ג"כ, נעשה מסך מבדיל, הש"י יאיר לנו לעבדו באמת ותמים.

1 לון בשבת.

2 תפלת מוסף דא צדיק דכליל כלהו צלותין וביה אמרין בצלותא דמוסף כתר יתנו לך יי' אלקינו.

3 וכתר איהו כתר עליון. יי' אלקינו אבא ואימא. קק"ק תלת אבהן. יי' צבאות ברית מילה ותרין ירכי קשוט. מלא כל הארץ כבודו דא שכינתא.

4 זכאין שפוון דאינון תרעין דהיכלא לקבלא בהון צלותין אלין. ובגין דא אד' שפתי תפתח.

5 פתחו לי שערי צדק. דכד בר נש אפתח פימוי בצלותא בשכינתיה מיד אז תקרא ויי' יענה הוא ובית דינו. א"ז תמניא אתוון דאינון יקו"ק אקי"ק. אבא ואימא. ויי' יענה מיד. הוא ובית דינו יקו"ק אד'.

6 כד אינון באבא ובאימא לימינא ושמאלא כל חד איהו שם בפני עצמו. וכד אינון בכתר עליון אינון ביחודא חדא כגוונא דא יאקקויק"ק. בחסד וגבורה אינון יקו"ק אקי"ק ענפין מתפרדין לימינא ושמאלא. בעמודא דאמצעיתא אינון תרוייהו ביחודא חדא והכי אינון ענפין מתפרדין בנצח והוד יקו"ק לימינא אקי"ק לשמאלא. בצדיק מתיחדים.

7 הא הכא רזא דאילנ' דאתפשטן ענפוי מעילא ומתייחדין בשרשוי לתתא ודא עץ החיים.

8 עץ הדעת טוב דלית ביה רע מתתא לעילא כגוונא דא. אד' שכינתא תתאה יקו"ק עמודא דאמצעיתא. ואינון בתרין ירכין ענפין מתפרדין לימינא ושמאלא והכי בתרין דרועין מתפרדין ענפין לימינא ולשמאלא. בצדיק אינון ביחודא חדא יאקדונק"י. ודא רזא דחשמל חיוון דאשא ממללן.

9 כל הכורע כורע בברוך דאיהי יאקדונק"י. וכל הזוקף זוקף בשם בתרין שמהן ודא יקו"ק אקי"ק.

10 ובהון הוה משבח שכינתא בשיר השירי' מתתא לעילא הה"ד מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. שררך אגן הסהר שני שדיך צוארך ראשך הא הכא מתתא לעילא

11 והיא משבחת לקב"ה מעילא לתתא ראשו כתם פז עיניו לחייו שפתותיו ידיו שוקיו זכאה איהו מאן דסליק צלותא בכל אתר ואתר נ"א בכל אבר ואבר בתקונא דא

12 נ"א חזור לעיל ת"ח אם בר נש סליק

13 ת"ח יקו"ק אד' איהו קב"ה ושכינתיה בתרין שוקין יקו"ק לימינא אד' לשמאלא. ואינון אספקלריאה המאירה ואספקלריאה שאינה מאירה. בצדיק תרוייהו חד יאקדונק"י.

14 והכי בתרין דרועין יקו"ק לימינא אד' לשמאלא. בעמודא דאמצעיתא יאקדונק"י תרוייהו ביחודא חדא בסוד אמ"ן.

15 ובגין דא גדול העונה אמן יותר מן המברך. הא איהו מתתא לעילא

16 מעילא לתתא יקו"ק אקי"ק תרוייהו חד בכתר עליון. כגוונא דא יאקקויק"ק.

17 בחכמה ובינה יקו"ק אקי"ק. בתרין דרועין יקו"ק אקי"ק. בעמודא דאמצעיתא תרוייהו כחדא. בנצח והוד יקו"ק אקי"ק דא לימינא ודא לשמאלא. בצדיק תרוייהו ביחודא כחדא

18 וכן במלכו' תרוייהו ביחודא חדא כגוונא דא יקו"ק אד'. ובה מתחברין יקו"ק אקי"ק ובג"ד איהי קרית ארבע חבורא דארבע שמהן דאינון בארבע פרשיין דתפלין דיד ובארבע בתי דתפלין דרישא.

19 וכד נביא הוה סליק לעילא ודפיק לתרעא אי הוה סליק בשכינתא הוה פתח ליה מיד והוה אמר ליה בן אדם עמד על רגליך ואדבר אתך

20 דאנת הוא דהוית סביל לשכינתא בצלותא בעמידה. עמוד על רגליך דאתמר בהון וכף רגליהם ככף רגל עגל עגולים כנקודים דאינון מנהיגים לאתוון. ומסטרא *דאתוון אינון מרובעין הה"ד על ארבעת רבעיהם בלכתם ילכו.

21 ועוד על ארבעת רבעיהם אינון

« תקוני הזהר ל״ד ע״א תקוני הזהר ל״ה ע״א »