תקוני הזהר ל״ה א

« תקוני הזהר ל״ד ע״ב תקוני הזהר ל״ה ע״ב »

7 ברכות פתח ↗

אֶלָּא, אִי אָמְרַתְּ ״אַהֲבָה רַבָּה״ הֲווֹ אָמְרִי, מַאי בְּרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ? דִּלְמָא הַאי דְּלָא אָמְרִי ״יוֹצֵר אוֹר״ מִשּׁוּם דְּלָא מְטָא זְמַן ״יוֹצֵר אוֹר״, וְכִי מְטָא זְמַן ״יוֹצֵר אוֹר״ הֲווֹ אָמְרִי. וְאִי מִכְּלָלָא מַאי? דְּאִי מִכְּלָלָא, לְעוֹלָם ״אַהֲבָה רַבָּה״ הֲווֹ אָמְרִי. וְכִי מְטָא זְמַן ״יוֹצֵר אוֹר״ הֲווֹ אָמְרִי לֵיהּ. וּמַאי ״בְּרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ״ — סֵדֶר בְּרָכוֹת. וְקוֹרִין עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת ״שְׁמַע״, ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, ״וַיֹּאמֶר״, ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אַף בִּגְבוּלִין בִּקְּשׁוּ לִקְרוֹת כֵּן, אֶלָּא שֶׁכְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בִּגְבוּלִין בִּקְּשׁוּ לִקְרוֹת כֵּן, אֶלָּא שֶׁכְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין. רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה סְבַר לְמִקְבְּעִינְהוּ בְּסוּרָא, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: כְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין. אֲמֵימַר סְבַר לְמִקְבְּעִינְהוּ בִּנְהַרְדְּעָא, אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: כְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין. וּבְשַׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא. מַאי בְּרָכָה אַחַת? אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: מִשְׁמָר הַיּוֹצֵא אוֹמֵר לַמִּשְׁמָר הַנִּכְנָס: ״מִי שֶׁשִּׁכֵּן אֶת שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה, הוּא יַשְׁכִּין בֵּינֵיכֶם אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵיעוּת״. מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ. פְּשִׁיטָא הֵיכָא דְּקָא נָקֵיט כָּסָא דְחַמְרָא בִּידֵיהּ וְקָסָבַר דְּשִׁכְרָא הוּא, וּפָתַח וּמְבָרֵךְ אַדַּעְתָּא דְשִׁכְרָא, וְסַיֵּים בִּדְחַמְרָא — יָצָא. דְּאִי נָמֵי אִם אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ — יָצָא. דְּהָא תְּנַן: עַל כּוּלָּם אִם אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ — יָצָא. אֶלָּא הֵיכָא דְּקָא נָקֵיט כָּסָא דְשִׁכְרָא בִּידֵיהּ וְקָסָבַר דְּחַמְרָא הוּא, פְּתַח וּבָרֵיךְ אַדַּעְתָּא דְחַמְרָא, וְסַיֵּים בִּדְשִׁכְרָא, מַאי? בָּתַר עִיקַּר בְּרָכָה אָזְלִינַן, אוֹ בָּתַר חֲתִימָה אָזְלִינַן? תָּא שְׁמַע: שַׁחֲרִית, פָּתַח בְּ״יוֹצֵר אוֹר״ וְסִיֵּים בְּ״מַעֲרִיב עֲרָבִים״ — לֹא יָצָא. פָּתַח בְּ״מַעֲרִיב עֲרָבִים״ וְסִיֵּים בְּ״יוֹצֵר אוֹר״ — יָצָא. עַרְבִית, פָּתַח בְּ״מַעֲרִיב עֲרָבִים״ וְסִיֵּים בְּ״יוֹצֵר אוֹר״ — לֹא יָצָא. פָּתַח בְּ״יוֹצֵר אוֹר״ וְסִיֵּים בְּ״מַעֲרִיב עֲרָבִים״ — יָצָא. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם. שָׁאנֵי הָתָם דְּקָאָמַר ״בָּרוּךְ יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת״. הָנִיחָא לְרַב דְּאָמַר כָּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם אֵינָהּ בְּרָכָה — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כָּל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ מַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא כֵּיוָן דְּאָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: כְּדֵי לְהַזְכִּיר מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וּמִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם, כִּי קָאָמַר בְּרָכָה וּמַלְכוּת מֵעִיקָּרָא — אַתַּרְוַיְיהוּ קָאָמַר. תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: ״כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם״. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לְאֵתוּיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוּיֵי הָא דַּאֲמַרַן? לָא, לְאֵתוּיֵי נַהֲמָא וְתַמְרֵי. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דַּאֲכַל נַהֲמָא, וְקָסָבַר דְּתַמְרֵי אֲכַל, וּפְתַח אַדַּעְתָּא דְתַמְרֵי וְסַיֵּים בִּדְנַהֲמָא — הַיְינוּ בַּעְיָין! לָא צְרִיכָא: כְּגוֹן דַּאֲכַל תַּמְרֵי, וְקָסָבַר נַהֲמָא אֲכַל, וּפְתַח בִּדְנַהֲמָא, וְסַיֵּים בִּדְתַמְרֵי — יָצָא. דַּאֲפִילּוּ סַיֵּים בִּדְנַהֲמָא — נָמֵי יָצָא. מַאי טַעְמָא — דְּתַמְרֵי נָמֵי מֵיזָן זָיְינִי. אָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ שַׁחֲרִית, וֶ״אֱמֶת וֶאֱמוּנָה״ עַרְבִית — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת״. וְאָמַר רַבָּה בַּר חִינָּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַמִּתְפַּלֵּל, כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ, וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף — זוֹקֵף בַּשֵּׁם אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא דְרַב — דִּכְתִיב: ״ה׳ זוֹקֵף כְּפוּפִים״. מֵתִיבִי: ״מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא״. מִי כְּתִיב ״בִּשְׁמִי״? ״מִפְּנֵי שְׁמִי״ כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְחִיָּיא בַּר רַב: בַּר אוֹרְיָאן, תָּא וְאֵימָא לְךָ מִלְּתָא מְעַלַּיְיתָא דְּאָמַר אֲבוּךְ. הָכִי אָמַר אֲבוּךְ: כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ — כּוֹרֵעַ בְּ״בָרוּךְ״, כְּשֶׁהוּא זוֹקֵף — זוֹקֵף בַּשֵּׁם.

8 פרי עץ חיים פתח ↗

ב צריך שתדע לכוין, לשם הוי"ה שזוקף לאדנ"י, באופן זה - כי בכריעה ראשונה יכוין, שיו"ד דהוי"ה זוקף לאל"ף דאדנ"י. ובברוך הב' יכוין, שה"ה דהוי"ה זוקף לד' דאדנ"י. ובמודים יכוין, שוי"ו דהוי"ה זוקף לנ' דאדנ"י. ובסוף יכוין, שה' אחרונה של הוי"ה זוקף ליוד דאדנ"י. ומי שאינו מכוין בו, אמרו בתיקונים שעליו נאמר נתנני ה' בידי לא אוכל קום:

9 דובר צדק פתח ↗

משלי א' א'. חשיב כל העשר ספירות, משלי הוא המקור. ואחר כך לדעת וגו' חכמה ובינה אחר כך לקחת כו' צדק ומשפט ומשרים הם חסד גבורה תפארת ומובן. ואחר כך לתת וגו' הם נצח והוד כידוע תרין בדי ערבה הם תרין שוקין כמו שכתוב ברעיא מהימנא פנחס רנ"ו ריש עמוד א' ובתיקונים. ואיתא בויקרא רבהפרשה ל' דערבה לא טעם ולא ריח נגד עם הארץ. וזהו פתאום, ונער נגד חכמה ובינה אחד בימין ואחד בשמאל ואחר כך ישמע וגו' נגד צדיק יסוד עולם המשפיע. ואחר כך להבין וגו' נגד מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. והוא סוף מעשה במחשבה תחלה הראשון ומקור שהוא משלי וההשלמה להבין משל וגו'. ורצה לומר שמשלים כל כוחות הנפש וקומת האדם:

14 בבא בתרא פתח ↗

לְאַכְסַדְרָה הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית אֵינָהּ מְסוּבֶּבֶת, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעָה חַמָּה אֵצֶל קֶרֶן מַעֲרָבִית צְפוֹנִית – נִכְפֶּפֶת וְעוֹלֶה לְמַעְלָה מִן הָרָקִיעַ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עוֹלָם לְקוּבָּה הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית מְסוּבֶּבֶת, וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה מַגַּעַת לְקֶרֶן מַעֲרָבִית צְפוֹנִית – מַקֶּפֶת וְחוֹזֶרֶת אֲחוֹרֵי כִיפָּה; שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן וְגוֹ׳״; ״הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם״ – בַּיּוֹם. ״וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן״ – בַּלַּיְלָה. ״סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ״ – אֵלּוּ פְּנֵי מִזְרָח וּפְנֵי מַעֲרָב, שֶׁפְּעָמִים מְסַבַּבְתָּן וּפְעָמִים מְהַלַּכְתָּן. הוּא הָיָה אוֹמֵר – אֲתָאן לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״מִן הַחֶדֶר תָּבֹא סוּפָה״ – זוֹ רוּחַ דְּרוֹמִית. ״וּמִמְּזָרִים קָרָה״ – זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית. ״מִנִּשְׁמַת אֵל יִתֶּן קָרַח״ – זוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית. ״וְרֹחַב מַיִם בְּמוּצָק״ – זוֹ רוּחַ מִזְרָחִית. וְהָאָמַר מָר: רוּחַ דְּרוֹמִית מַעֲלָה רְבִיבִים וּמְגַדֶּלֶת עֲשָׂבִים! לָא קַשְׁיָא; הָא דְּאָתְיָא מִטְרָא בְּנִיחוּתָא, הָא בִּשְׁפִיכוּתָא. אָמַר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה״? זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית שֶׁמַּזֶּלֶת אֶת הַזָּהָב. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס״. אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא הוּגְשְׁמָה רוּחַ דְּרוֹמִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב, וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאל וְלֹא שָׂבֵעוּ״, וּכְתִיב: ״צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם״. וְאָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין מֵאוֹצָר טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב״ – בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין עַל אַדְמָתָם – גְּשָׁמִים יוֹרְדִין מֵאוֹצָר טוֹב; בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין עַל אַדְמָתָם – אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִין מֵאוֹצָר טוֹב. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים – יַדְרִים, וְשֶׁיַּעֲשִׁיר – יַצְפִּין, וְסִימָנָיךְ: שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: לְעוֹלָם יַדְרִים, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁמִּתְחַכֵּם מִתְעַשֵּׁר – שֶׁנֶּאֱמַר: אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד״. וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: שְׁכִינָה בַּמַּעֲרָב! דְּמַצְדֵּד אַצְדּוֹדֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַב אָשֵׁי: כְּגוֹן אַתּוּן, דְּיָתְבִיתוּ בִּצְפוֹנָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אַדְרִימוּ אַדְרוֹמֵי. וּמְנָא לַן דְּבָבֶל לִצְפוֹנָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָיְימָא? דִּכְתִיב: ״מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כׇּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״. מַרְחִיקִין אֶת הַמִּשְׁרָה מִן הַיָּרָק וְכוּ׳. תָּנָא: רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בַּחַרְדָּל, שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לִי הַרְחֵק חַרְדָּלֶךָ מִן דְּבוֹרַיי; הַרְחֵק דְּבוֹרֶךָ מִן חַרְדָּלַיי, שֶׁבָּאוֹת וְאוֹכְלוֹת לִגְלוּגֵי חַרְדָּלַיי. מַתְנִי׳ מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבְחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה – חֲמִשִּׁים אַמָּה; בֵּין מִלְּמַעְלָה בֵּין מִן הַצַּד. אִם הַבּוֹר קָדְמָה – קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים, וְאִם אִילָן קָדַם – לֹא יָקוֹץ. סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם – לֹא יָקוֹץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קוֹדֶמֶת לָאִילָן – לֹא יָקוֹץ, שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ. גְּמָ׳ תָּנָא: בֵּין שֶׁהַבּוֹר לְמַטָּה וְאִילָן לְמַעְלָה, בֵּין שֶׁהַבּוֹר לְמַעְלָה וְאִילָן לְמַטָּה. בִּשְׁלָמָא בּוֹר לְמַטָּה וְאִילָן לְמַעְלָה – קָא אָזְלִין שׇׁרָשִׁין מַזְּקִי לַהּ לְבוֹר. אֶלָּא בּוֹר לְמַעְלָה וְאִילָן לְמַטָּה, אַמַּאי? אָמַר רַבִּי חַגָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי: מִפְּנֵי שֶׁמַּחְלִידִין אֶת הַקַּרְקַע וּמַלְקִין קַרְקָעִיתָהּ שֶׁל בּוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קוֹדֶמֶת לְאִילָן – לֹא יָקוֹץ, שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוָאן בֵּי רַב כָּהֲנָא הֲוָה אָמְרִינַן: מוֹדֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵי דִידֵיהּ. פָּאפִּי יוֹנָאָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר הֲוָה. בְּנָה אַפַּדְנָא. הֲווֹ הָנָךְ עָצוֹרֵי בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ, דְּכִי הֲווֹ דָּיְיקִי שׁוּמְשְׁמֵי הֲוָה נָיְידָא אַפַּדְנֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אֲמַר לֵיהּ: כִּי הֲוָאן בֵּי רַב כָּהֲנָא הֲוָה אָמְרִינַן: מוֹדֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵי דִילֵיהּ. וְכַמָּה?

18 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם. וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ״ וְגוֹ׳. תַּנְיָא, אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אִלְמָלֵי נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת — אֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין. אָמַר אַבָּיֵי: אִינְהוּ נְפִישִׁי מִינַּן, וְקָיְימִי עֲלַן כִּי כִּסְלָא לְאוּגְיָא. אָמַר רַב הוּנָא: כֹּל חַד וְחַד מִינַּן, אַלְפָא מִשְּׂמָאלֵיהּ וּרְבַבְתָּא מִיַּמִּינֵיהּ. אָמַר רָבָא: הַאי דּוּחְקָא דְּהָוֵי בְּכַלָּה — מִנַּיְיהוּ הָוֵי. הָנֵי בִּרְכֵי דְּשָׁלְהִי — מִנַּיְיהוּ. הָנֵי מָאנֵי דְרַבָּנַן דְּבָלוּ — מֵחוּפְיָא דִידְהוּ. הָנֵי כַּרְעֵי דְּמִנַּקְפָן — מִנַּיְיהוּ. הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִידַּע לְהוּ לַיְיתֵי קִיטְמָא נְהִילָא, וְנַהְדַּר אַפּוּרְיֵיהּ, וּבְצַפְרָא חָזֵי כִּי כַּרְעֵי דְתַרְנְגוֹלָא. הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶחֱזִינְהוּ, לַיְתֵי שִׁלְיְיתָא דְּשׁוּנָּרְתָּא אוּכַּמְתָּא בַּת אוּכַּמְתָּא בּוּכְרְתָא בַּת בּוּכְרְתָא, וְלִיקְלְיֵהּ בְּנוּרָא, וְלִשְׁחֲקֵיהּ, וְלִימְלֵי עֵינֵיהּ מִנֵּיהּ, וְחָזֵי לְהוּ. וְלִשְׁדְּיֵיהּ בְּגוּבְתָּא דְפַרְזְלָא, וְלַחְתְּמֵיהּ בְּגוּשְׁפַּנְקָא דְפַרְזְלָא, דִּילְמָא גָּנְבִי מִנֵּיהּ, וְלַחְתּוֹם פּוּמֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיתַּזַּק. רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי עֲבַד הָכִי, חֲזָא וְאִתַּזַּק, בְּעוֹ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וְאִתַּסִּי. תַּנְיָא, אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אֵין תְּפִלָּה שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה״. בִּמְקוֹם רִנָּה — שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה. אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״. וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״. וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט״. וּמִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה׳ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה׳״ וְגוֹ׳. מַאי ״וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ״? אָמַר רַב אָשֵׁי: חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס, וְלֹא עֲשָׂאָהּ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ. וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁשְּׁכִינָה עִמּוֹ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ״. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ חַד, תְּרֵי מִבַּעְיָא?! תְּרֵי — מִכַּתְבָן מִלַּיְיהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, חַד — לָא מִכַּתְבָן מִלֵּיהּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ תְּרֵי, תְּלָתָא מִבַּעְיָא?! מַהוּ דְּתֵימָא: דִּינָא שְׁלָמָא בְּעָלְמָא הוּא, וְלָא אָתְיָא שְׁכִינָה, קָמַשְׁמַע לָן דְּדִינָא נָמֵי הַיְינוּ תּוֹרָה. וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ תְּלָתָא, עֲשָׂרָה מִבַּעְיָא?! עֲשָׂרָה — קָדְמָה שְׁכִינָה וְאָתְיָא. תְּלָתָא — עַד דְּיָתְבִי. אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִילִּין שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּע ה׳ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ״. ״בִּימִינוֹ״ — זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״, ״וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ״ — אֵלּוּ תְּפִילִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״. וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִילִּין עוֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל — דִּכְתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: הָנֵי תְּפִילִּין דְּמָרֵי עָלְמָא מָה כְּתִיב בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״. וּמִי מִשְׁתַּבַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁבְחַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל? אִין, דִּכְתִיב: ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם״. וּכְתִיב: ״וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם״, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם״, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: תִּינַח בְּחַד בֵּיתָא, בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי? אָמַר לֵיהּ: ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל״, ״וּמִי גּוֹי גָּדוֹל״, ״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל״, ״אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים״, ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן״. אִי הָכִי, נְפִישִׁי לְהוּ טוּבֵי בָּתֵּי? אֶלָּא: ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל״ ״וּמִי גּוֹי גָּדוֹל״ דְּדׇמְיָין לַהֲדָדֵי — בְּחַד בֵּיתָא, ״אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״ — בְּחַד בֵּיתָא, ״אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים״ — בְּחַד בֵּיתָא, ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן״ — בְּחַד בֵּיתָא.

24 תולדות יעקב יוסף פתח ↗

ואגב נבאר פסוק ישעיה מג, כא-כד עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל וגו'. דמבואר בכתבים סוד שבע יפול צדיק וקם משלי כד, טז, כי השכינה נק' ד לשון דלה ועני', וצדיק הנקרא ו יפול אל השכינה הנק' בת שבע ונעשה ה, ועי"ז וקם וכו', יעו"ש. ואני כתבתי במקום אחר כי סוגי ישראל הם ב', א' הם המוני עם בסוד ז, סוג ב' הצדיקים נק' ו והם החומר והצורה, וכשהם בחיבור א' גורמין יחוד למעלה ג"כ שיהיה אחד, וח"ו בהיפך גורמין פירוד. וז"ש בזוהר ותיקונים שהערב רב גורמין להפריש בין שש לשבע, והבן. וז"ש שבע יפול צדיק, בסוד הנפש אשר עשו בחרן בראשית יב, ה, כי לפעמים ירד הצדיק ממדריגותו למדריגת המוני עם הנק' שבע כדי להקים אותן, וכאשר בארתי כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו שבת קיט:, יעו"ש.

28 ראשית חכמה פתח ↗

עוד פירש בתיקונים דף לה ע"א שהשכינה היא השומרת אותנו בכל מקום ולכן מחויבין ישראל ליחדה במצוותם ותפלתם, זה לשונו זכאין אינון ישראל דאינון רגלין לשכינתא למיקם עמה בין בריוח בין בעאקו, דכד אינון בדינא ביומא דדינא דאיהו ראש השנה, איהי קמת עמהון לדינא, דקיימין לה בצלותין, דעלייהו אתמר בה משלי ו, כב בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, דבכל אתר דקיימין ישראל בכל פקודא ופקודא לשכינתא, איהי קיימת בגינייהו בכל דוחקא וצערא בין בארחא בין בישובא בין בימא, ודא הוא בהתהלכך דמדברא תנחה אותך, הדא הוא דכתיב תהלים פה, יד צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, בשכבך בישובא תשמור עליך, והקיצות למיחת בימא היא תשיחך, עד כאן לשונו.

1 ארבע קדושות דאומ' בר נש בכל יומא.

2 ועוד עמוד על רגליך בקדמאין.

3 ומה שאלתך עד חצי המלכות באמצעיות.

4 ותעש בבתראין. דתמן איהו בר נש כעבד המקבל פרס מרבו והולך לו

5 אלין נפקין דיהיב לון מלכא בעותהון הא אחרנין קא דפקי לתרעא מארי דברית מילה ואמרי אד' שפתי תפתח.

6 זכאין אינון ישראל דאינון רגלין דשכינת' דקמת עלייהו בצלותא בעמידה. דאיהי ודאי עלייהו תפלה מעומד וקמת עלייהו בגלותא.

7 ובמאי קמת עלייהו בגין דנחתין לגבה יקוק דעליה אתמר כל הזוקף זוקף בשם. דביה צריך בר נש לזקפא לשכינתא.

8 ואלין דלא זקפין לה בשם יקו"ק בצלותהון או בפקודין דאוריתא נ"א דלהון. איהי צווחת עלייהו נתנני יי' בידי לא אוכל קום.

9 דסמיכו דילה איהו בתרין דרועין דאינון חסד וגבורה. ועמידה דילה בתרין שוקין דאינון נצח והוד.

10 וזקיפו דילה בגופא דאיהו עמודא דאמצעיתא יקוק שמיה. ובג"ד כל הזוקף זוקף בשם. ויחודא דילה בצדיק.

11 ובגין אלין דלא יכילת למיקם בהון בצלותא ולית לה סמיכו ולא זקיפו בהון בגלותא אתעציבת בהון.

12 ורזא דמלה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו. ובגיניה ויתעצב אל לבו. ואמאי אל לבו אם דא בן כסיל איהו תוגת אמו

13 ואמאי כולי האי לאמיה ולא לאבוהי. אלא דא רזא עלאה

14 איהו פקודין דעשה אינון מימינא דתמן חכמה כמה דאוקמוהו מארי מתני' הרוצה להחכים ידרים.

15 ופקודין דלא תעשה אינון משמאלא דתמן אימא עלאה. דבהון אד' ש'מעה אד' ס'לחה אד' ה'קשיבה ועשה אל תאחר ביום הכפורים.

16 וכד לא חזרין בתיובתא אינון דעברין על לא תעשה דאינון משמאלא אתמר עליהו ובן כסיל תוגת אמו. בגין דתמן אימא לשמאלא. ולבא איהו לשמאלא ורזא דמלה ובג"ד ויתעצב אל לבו.

17 ותרין הויות אינון לימינא ולשמאלא כגוונא דא יקקו יוקק.

18 י' לימינא וביה יי' בחכמה יסד ארץ אב עם ברתא. ה' עלאה עם ברא דאיהו ו' תפלין על רישיה הה"ד ובזרע עזו אלו תפלין דרישא דבכל אתר דאת ה' על ו' איהי אימא.

19 ודא רזא דקרבן עול' ויורד דסליק ה' לגבי י' ונחית ה' לגבי ו'. ואם לאו האי הויה יקקו דאתרמיז בהאי קרא כי אם בזאת י"תהלל ה"מתהלל ה"שכל ו"ידוע אותי לא הוו ידעין בני נשא קרבן עולה ויורד

20 דכד לא הוה ב"נ קריב את ה' עם י' ה' עם ו'. ומאן עולה ויורד. מאן הוה ידע מאי ניהי ה' דאיהי ברתא נ"א אימא דאית ליה לסלקא לה לגבי אבא וה' דאיהי אימא נ"א ברתא לנחתא לה לגבי ברא

21 נ"א וכד חזא בר נש דאם ה' איהי עם י' וה' עם ו' מאי עולה ויורד מאן הוה ידע מאי ניהי ה' דאיהי אימא דאית לה לסלקא לה לגבי אבא או ה' דאיהי ברתא לנחתא לה לגבי ברא

22 אלא בגין האי הויה דאיהי יקק"ו דה' דאיהי על ו' איהי אימא עלאה ובה אשתמע ה' תתאה דאיהי תחות י' דאיהי ברתא

23 ודא רזא דקרבנא דצריך לסלקא ה' לגבי י' ולנחתא ה' לגבי ו'

24 יוקק י' איהו לימינא חכמה. ו' תורה שבכתב מימינו אש דת למו והאי איהו דאמרין מוח הבן דאתמשך ממוח האב.

25 ה' עלאה לשמאלא ומתמן אתיהיבת אוריתא שבע"פ דאיהי ה' תתאה.

26 זכאין אינון ישראל דידעין רזין עלאין בהויות דבהון סלקין צלותין בהבלים דפומהון. ונחתין אינון חיילין בהון כדקא יאות.

27 דכד ב"נ סליק שכינתיה בצלותיה. קב"ה נחית עליה הה"ד בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.

28 זכאין אינון ישראל דאינון רגלין לשכינת' למיקם עמה בין בריוח בין בעאקו.

29 דכד אנון בדינא

9 אור המאיר פתח ↗

וישלח יעקב מלאכים ופירש"י מלאכים ממש ונראה בהקדם מאמרם ז"ל ע"פ שאמר דה"מ ע"ה שמרה נפשי כי חסיד אני ונתעוררו ולא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליה כדי לטהר אשה לבעלה והענין כי כבר זכרנו למעלה מה היות חובת גברא המוטל עליו לעשות בעוה"ז יומם ולילה להתמיד ולהשתדל בעבודת בוראו ב"ה להרגיש בעצמו רעבון נפשו השכליות ויתאמץ בכל כוחו שלא תפסוק מאתו חכמת אלהות השופע עליו תמיד להכניס החכמה והמדע בכל פרטי מעשיו אפילו מעניני גשמיות המוכרחים לצרכי גופו מעשהו בהם בהשכיל למצוא מרגוע לנפשו להעלות משם נ"ק שנתפשטו מרום המעלות עד מדריגות הנמוכים לסיבה ידוע כי כן גזרה חכמתו ית' להטיב לנבראיו בהשכיל לבותם להעלות נ"ק מהשבירה שנפלו ונתלבשו במדריגות כולם ממקום הגבוה עד מקום הנמוך יש בחי' תיקון להשלים מה שהזיקה המיתה ממלכין קדמאין וזאת הוא עיקר עבודת אדם בעוה"ז לתקן זי"ה אשר בהם עיקר בחי' השבירה כמבואר לנו בכמה מקומות והנה דה"מ לעוצם בהירתו והכרתו החזקה רוב השתדלותו היה רק להעלות אותן הנ"ק שנפלו למדריגות התחתונים ולזה אמר שמרה נפשי כי חסיד אני וכדבריהם ולא חסיד אני שכל מלכי וכו' ואני ידי מלוכלכות בדם ידוע ידים מורים על בחי' מדות כנזכר בתיקונים חסד וגבורה תרין דרועין וזה מעלתו המובחרת שהכניס א"ע עם כל מדותיו אפי' במדריגות התחתונים להעלות משם נ"ק איברי השכינה ובזה תולה היחוד כידוע וזהו כוונתו כדי לטהר אשה. יראת ה' לבעלה ואפשר לרמוז ג"כ בדברי רז"ל באומרם פשוט נבלתא בשוק וקבל אגרא ואל תאמר כהנא אנא גברא רבא אנא כו' הנה כתיב בשוקים וברחובות אבקשה את שהאהבה נפשי ובארנו אפילו בענינים בצורכי גשמיות ממו"מ בשוקים וברחובות גם שם אבקשה א"ת כלליות האל"ף בי"ת מאו"ת שאהבה נפשי להעלות ולהגביה אותה לשורשם וזהו פשוט נבלתא בשוק מלשון נובלות חכמה תורה כלומר אותן האותיות שנבלו ונתפשטו מחכמה עילאה לשוק היינו מדריגות התחתונים הנקרא שוק גם אז צריך המשכיל לפשוט אותה מגשמיותם בהלבשה רוחניות והיינו לעשות צרופים קדושים באופן שיתבאר לנו אי"ה ואל תאמר כהנא אנא גברא רבא אנא ואין כבודי להכנס למדריגות נמוכים כ"א לעמוד במרום קדשו לעבוד עבודת הקודש מתורה ותפלה וכדומה כי באמת זה עצם תענוגו ית' בהעלות גם ממדריגות התחתונים אותיות התורה לפשוט צורה גשמיות ולהלביש צורה רוחניות וקבל אגרא כי בזה תולה שכר ועונש כמבואר והקב"ה מעלה עליך כאלו אתה עוסק בדברים העומדים ברומו של עולם והנה יש לך בחי' כאלה שאי אתה רשאי להכניס ראשך ורובך לעסוק בהם פן ואולי תבא ח"ו לידי סכנה כ"א עצה לזה לברר בסוד המחשבה ולא להביא עצמו לידי דיבור אפילו ובפרט למעשה כנודע למשכילים אשר עבודתם באמת ובלב שלם ולזה רמזו רז"ל חתוך בנבלתא ולא תהפוך במילין הכוונה הפוך בם באותן הנובלות רק בסוד המחשבה כי בחכמה אתברירא ותתכן ג"כ לברר ולא תהפוך במילין בבחי' דבור פן תבא ח"ו לידי סכנה והמשכיל יכול להבין להיכן הדברים נוטים כלל העולה החכם אשר עיניו בראשו להסתכל על ההוא דקיימא על ראשו חכמת אלהי השופע תמיד בלי הפסק אזי מרגיש בעצמו רעבון נפשו שלא יצא ידי חובתו בעבודת הבורא ב"ה ואינו נותן רפיון אפילו שעה אחת ורגע אחד ובכל מקום שרואה ושומע אפילו דיבור איש לדעהו מעניני גשמיות לוקח לעצמו גם משם רמיזא דחכמתה ומפשיט צורה הגשמיות ועושה צרופים קדושים לדבק את נפשו ברוממות אלהותו יתברך. מול זה בא הרמז בתורה וישלח יעקב מלאכים ירצה לגודל בהירותו והכרתו העצומה ומעלתו גדולה עד מאד וכחו יפה אפילו ברוחניות כמלאכים ממש כדברי רש"י גם שם יכול לפשוט צורה ולהלביש צורה יותר עליונה כי מלת וישלח משמעו לשון הפשט כמו שתרגם על ופשט את בגדיו וישלח ית לבושיה וזהו וישלח יעקב מלאכים ממש הפשיט אותם מלבושם ומבחי' צורתם בבחי' לבוש וצורה יותר גבוה מעולם עד עולם עליון ודו"ק כי עמוק:

18 שער הכוונות פתח ↗

בכוונת האדם בעת שמתעטף בציצית ובו יתבאר ד' כוונות שיש בד' מצות הרמוזות בד' אותיו' של הויה ואלו הם תפילה וציצית ותפילין וק"ש דע כי ד' כוונות יש בד' מצות הרמוזות בד' אותיות הויה וטוב הוא לכוין בהם תמיד באופן שנבאר הנה לפעמים האדם מבטל א' מד' מצות הנז' בשוגג או אפי' במזיד וארבעתן הם מ"ע מן התורה וכאשר האדם איזה פעם מתבטל מלהתפלל ביטל מ"ע שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם זו תפלה והעובר על מצוה זו פוגם בה' אחרונה של הויה והמבטל מצות ציצית פוגם באות ו' של הויה והמבטל מצות תפילין פוגם בה' ראשונה של הויה והמבטל ק"ש פוגם באות י' של ההויה הרי ארבעתן כסדרן מלמטה למעלה וכדי לתקן הפגמי' הנז' צריך האדם לייחד ד' יחודים אלו שנזכיר כל יחוד כפי הפגם שכנגדו וזה סדרן מלמעלה למטה. כנגד פגם היוד דביטול ק"ש תכוין כשאתה קורא ק"ש ביחוד זה והוא שתכוין לעשות הויה באופן זה תחילה תקח אות ה' אחרונה לבדה לרמוז אל המלכות המתעוררת תחילה ואח"כ תחבר הה' הנז' עם אות הו' לרמוז אל התחברות המלכות עם ז"א ואחר שנתחברו להעלות מ"ן למעלה לאו"א אז תחבר שני אותיות י"ה זו עם זו לרמוז אל חיבור או"א ותכוין כי חיבור זה הוא בגי' א"ל בזה האופן ה' ה"ו י"ה הם בגי' א"ל וה"ס שם ייא"י היוצא משם ס"ג כמשי"ת לקמן בכונת מלת אחד דפסו' שמע ישראל. וכנגד פגם ה' ראשונה בביטל מצות תפילין תיחד זה היחוד שהוא בהא ראשונה באופן זה תחילה תחבר ב' אותיות י"ה שהם או"א שרוצים להזדווג לתת מוחין לזו"ן ואח"כ עולה ה' אחרונה ומתחברת עם ו' שה"ס התחברות זו"ן כדי להעלות מ"ן אל או"א שנתחברו כנזכר ואח"כ יורדת ה' עילאה ומתחברת עם אות ו' שהוא ענין כניסת נה"י דאימא תוך ז"א לעשות לו מוחין ועי"כ יוצאי' התפילין כמשי"ת לקמן ותכוין כי חיבור זה הוא גי' הבל שהוא מילוי שם ס"ג לפי שאימא היא הויה דס"ג והיא הגורמת להוציא תפילין כנז' בתיקונים דאימא על ברא נעשית בחי' תפילין והוא באופן זה י"ה ה"ו ה"ו בגי' ל"ז שהוא הב"ל וכנגד פגם ו' של ההויה בביטול מצות הציצית תיחד יחוד זה ותכוון לחבר י"ה שהם או"א עם ו' שהוא ז"א הנעשה לו אור מקיף שהוא הטלית ואח"כ תחבר אות ו' עם ה' אחרונה והוא רמז שנותן הז"א לנוקבא בחי' אותם הציציות הנוטפין עליו כנז' בדרושי' שקדמו ותכוין כי חיבור זה הוא גי' ל"ב והוא באופן זה יה"ו ו"ה הרי ל"ב לרמוז אל הל"ב ציציות כנגד ל"ב נתיבות חכמה. וכנגד פגם ה' אחרונ' בביטול מצות התפלה תיחד זה היחוד ותכוין בתחי' להעלות אות ו' עם ה' ראשו' ואח"כ עולי' יחד אות ה' ראשונה ואות ו' אל אות י' ומתחברין שלשתן ואח"כ נקשרת אות ה' אחרונ' עם שלשה אותיות הנז' ותכוין כי חיבור זה עולה גי' ח"ן בזה האופן ו"ה וה"י ה"ו ה"י. והנה מקום כונות אלו היחודים תכוין בהם כל יחוד במקומו כיצד כשתאמר ק"ש דשחרית או דערבית כי אלו הם בלבד מ"ע קודם שיתחיל ק"ש יכוין ביחוד שלו וכנ"ל וכשיניח תפילין יכוין ביחוד שלו וכשיתעטף בציצית יכוין ביחוד שלו וכשיתפלל תפילת י"ח שהיא ג"כ מ"ע ערב ובקר וצהרים יכוין ביחוד שלו אחר שיאמר פסו' ה' שפתי תפתח קודם שיתחיל ברכת אבות ואמנם גם בעת שכבך על מיטתך בלילה כאשר תאמר וידוי כנז' אצלינו במקומו באמרך אם חטאתי לפניך ופגמתי באות י' ראשונה של הויה כו' אז תכוין על ביטול ק"ש ותכוין אל יחוד שלו וכן בשאר ד' אותיות גם כשתברך להתעטף בציצית תכוין בר"ת שהם ל"ב חוטי הציציות וה"ס ל"ב נתיבו' חכמה ודע כי האדם צריך להסתכל בציציות בכל שעה ורגע כמש"ה וראית' אותו והוא תועלת גדול לנשמה שלא יזדמן חטא לידו אם יזהר בכך וגם ישיג תועלת גדול אבל בכונת ההסתכלו' יש ב' כונות כי המסתכל בהם בעת תפלת שחרית בק"ש דהיינו כשאומר פרשת ציצית צריך לכוין באופן אחר וכמו שנבאר שם במקומ' בע"ה אבל המסתכל בהם שלא בזמן התפילה צריך לכוין כונה אחרת שנבארה בע"ה שם במקומה והיא זו. דע כי צריך להסתכל בהם ב"פ זא"ז ומה שצריך לכוין הוא זה כי הנה עין גי' ק"ל והוא בחי' רבוע שם מ"ה כזה יו"ד יו"ד ה"א יו"ד ה"א וא"ו יוד ה"א וא"ו ה"א ובעת שהוא מסתכל יכוין כי הכנף הוא סוד אהיה דמילוי ההין וכשתסיר ממנו הפשוט ישארו אותיות המילוי בגי' ק"ל כמספר עין כנז' וכאשר יסתכל ב"פ רצופות יהיו ב"פ ק"ל שהם ב"פ עין והם בגי' ר"ס וז"ס וירא ה' כי סר לראות כי ע"י ס"ר הנז' הוא הראות ותכוין אל עשרה הויות פשטות של החו"ג שעולים בגי' ס"ר ואח"כ תכוין אל שאר הכונות הנ"ל בדרוש זה אם תרצה ואמר לנו מורינו ז"ל שעדיין לא היה בנו כח לכוין בהסתכלות ציציות דז"א רק בציצית יעקב כנ"ל שיש ציצית לז"א וציצית ליעקב ויש לי ספק אם שמעתי ממנו שנכוין בציציות היוצאות לרחל והראשון עיקר ע"כ הגיעו דרושי הציציות:

« תקוני הזהר ל״ד ע״ב תקוני הזהר ל״ה ע״ב »