תקוני הזהר ל״ד א

« תקוני הזהר ל״ג ע״ב תקוני הזהר ל״ד ע״ב »

1 אור המאיר פתח ↗

והמוכיח זלה"ה היה אמר בצרת"ה לי קראתי ויענני בהיות עיקר שאלתי בהשפך שיחי בתפלה עבור צרות ה' אחרונה היא השכינה לזה דוה לבי בקרבי ולא עבור צרות עצמי בטוח אני קראתי ויענני לאפוקי השם נפשו ומגמתו לשאול אוכל לנפשו ואפי' סליחה וכפרה וכדומה מצרכיים הנוגעים לעצמו ולא לגבוה בתיקונים קורא אותם צוחין ככלבין הב הב הב לן חיי הב לן מזונא סליחה וכפרה טורפים תפלתו בפניו ודרש עוד בתיקונים ואם דורנא לאו איהו כדקא יאות לכלבא אתמסר ודחיין שאלתוי לבר דאי' דלא פתחין להון תרעין ותתמר בהון בחוץ תעמוד וממלל מלכא בהון מלבר ויהיב להון שאלתון מלבר ואזלין לון דלאו כולהו עאלין לבי מלכא אלא מארי דביתא דאתמר בהון ילדים אשר אין בהם כל מום בצלותהון ולא מגשמתהון וטובי מראה בכל עובדיהון וכו' ועוד אומר ואי לא סליק צלותא כדקא יאות דחיין ליה לבר וסגרין תרעין באנפוי וכו' אם שכינתא לאו איהו תמן לא נחית תמן וכו' ע"ש. ומעתה תחזה גודל האזהרה איכות התפלה הצריכה להיות נקי מכל מום רק עבור צורך גבוה ואם שכינתא לאו איהו תמן לא נחית תמן ויהיב לון שאלתוי מלבר ולכאורה יש להבין כיון שכל עצמו בהתחננו לשאול טובת עצמו ושכינתא לאו איהו תמן כי אין רצונו רק לצורך עצמו אם כן מה אכפת ליה דדחיין שאלתוי לבר ויהיב ליה שאלתוי מלבר יהיה איך שיהיה ובלבד שינתן לו מבית המלך והגיע למחוז חפצו ומבוקשו כאשר עם לבבו לשאול עבור זאת אמנם אוי לנפשו רעה ושא עיניך וראה מהות תפלתינו ידוע כל אשר מום בו לא יקרב אינו יכול לקרב את עצמו אל הבורא ב"ה ואינו ממארי דביתא דאתמר בהון ילדים אשר אין בהם כל מום כי הוא ית' שלם בכל מיני שלימות וגורם רע לעצמו שאין יכול לקבל טוב השפעתו ועיין בדרוש ר"ה ביאור מאמרה ז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל ותבין כאן עכ"פ להיות שאינו כלי מוכן ומוכשר לקבל רוב טוב השפעתו כי עומד עם ראשו ורובו בחצונים יהבין ליה שאלתוי גם כן מלבר היינו דברי חצונים אל המקום אשר עומד שם והלואי היה שיתנו לו שאלתוי מלבר אמנם מי יכול לעמוד בסוד ה' וטעמים הכמוסים עמדו ית' שנוהג בעולמו והצליח עושר נכסים לרשעים ולאו"ה והוא כמוס עמדו ואין מי שיאמר לו מה תעשה. ועתה נחזור לענין כי תשה ברעך משאת מאומה מוסב על התפלה דברים העומדים ברומו של עולם והרמז במלת מאומה נוטריקון "מוצב "ארצה "וראשו "מגיע השמימה כלומר כל עצמה נראה כאלו אנשי כנסת הגדולה סדרו לנו רק עבור שאלת רפואה ופרנסה ומפלת שונאים וכדומה הנראה בי"ב ברכות אמצעות ובאמת ראשם מגיע השמימה כנודע למשכילים ועמדו בסוד הכוונות נפשם יודעת מאד עד היכן הדברים מגיעים וכאן דברה התורה להראות פני סכלותם בנ"א גם בני איש השואלים בתפלתם עבור צורך עצמם וזהו כי תשה ברעך מוסב על הקב"ה הנקרא רעך וריע אביך אל תעזוב אם באת לשאול מאתו משאת מאומה וכדברי רש"י חובה של כלום כנראה בעיניך שהקב"ה חייב לך חוב לפרוע חלף עבודתך וזרוע ידך כנזכר הכ' מזהירו עכ"פ לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ויובן ע"ד דאיתא בספר חובת הלבבות שער הבטחון וז"ל וראיתי להראות פני סכלותם וטעותם והם כת בעלי המשכונות ענינם בזה כענין הסוחר שהוא מוכר באשראי למי שאינו מאמינו וימשכנהו בעת המכר מפני יראתו ממעוט אמונתו ושלא תמצא ידו לפורעו וכו' כ"ש הבורא ב"ה שיש לו על האדם מן החובות הראויות מה שאלו היו מקבלין מעשה כל בני אדם בכל ימות העולם לאיש אחד מהם לא היה מספיק הכל לגמול טובה אחת מטובות הבורא עליו ואיך לא יתבייש זה העז פנים לבקש מהבורא שיקדים לו טובות גדולות ולא עוד שאינו מאמינו ומבקש ממנו משכון ע"כ לזה באזהרה יגיד לא תבא אל ביתו כנוי לתיבתו הנקרא בית של הקב"ה המלובש באותיות וצרופי תיבות היתכן שהאדם יעיז פניו כ"כ לפני בעל חובו לבא לביתו של הקב"ה לבקש ממנו משכון שיקדים לו טובות גדולות וזהו לעבוט עבוטו ולוקח אותיותיו ותיבותיו של הקב"ה שניתנו לאדם לצורך גבוה לשאול עמהם משכנות מהבורא ב"ה ונמשל בזה כאשר איתא בספרי מוסר שהקב"ה נקרא מלך עולם ע"ד משל מלך ב"ו שנתן לאחד מאוהביו מקל נאה במתנה ואח"כ הרים ידו במלך להלקותו במקלו ונמצא ב' רעות עשה אשר לא כדת כ"א הכה את המלך במקלו שיש לו זולתו חייב ראשו למלכות שהרים יד במלכו וכ"ש וק"ו שהגדיל עשות רע והכה את המלך במקל שנתן לו במתנה והראה עזות פנים כפול ומכופל כן הענין באדם הגשמי שאין לו שום חיות והרגש' תנועה קטנה וגדולה זולת שפע אלהי הנשפע עליו ובהעדרו לא יכול לעמוד אפי' שעה א' ורגע אחד ומוטל כמת ואיך לא עטו כמעיל בשתם בני ישראל להרע מעשיהם עם חיותם הנשפע עליהם ממלך הקב"ה לעבוד עבודתו ית' כי זה כל אדם עם כוונות בריאתו בעוה"ז והם לוקחים הכח והעוז לצרכיותם הגשמיות אפי' אם אין כן עבירה רק רשות בשתם גדולה וראוי שיכסו פניהם כלימה וכי בשביל מעשה נערות כזה נפח באפיו נשמת חיים ושפע אלהי השופע על ראשם בכל שעה ורגע ובפרט בעשות רע ח"ו לעבור מצות המלך רעתם כפולה ומכופלת ולכן נקרא הקב"ה מלך עולם שלוקין אותו כביכול עם מקלו וכחו הנשפע עליהם כנז' במשל והוא סובל הכל ומעלים עין ובזה מזהיר הכתוב אל תבא אל ביתו היינו תיבתו של הקב"ה לעבוט עבוטו ובעשותך כן ידוע תדע שאין תועלת בתפלתך כ"א בחוץ תעמוד והאיש הקב"ה הנקרא איש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה והיינו כדברי התקונים ויהיב ליה שאלתוי מלבר בבחי' חיצוניות ולא בפנימיות כיון שאין כלי מוכשר לקבלה וממלל מלכא בהון מלבר ואין לכסיל הזה עסק בנסתרות לזכות לבא אל בית המלך פנימה ובודאי יאבד טובה הרבה כי מי שזכה ועלה בחצר בית המלך פנימה כלום חסר מבית המלך אמנם לפחיתת ערכו וחסרון תבונה יאבד כ"ז ויהיב ליה שאלתוי מלבר כנזכר ודו"ק:

7 ברכות פתח ↗

כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ, תְּחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי: לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֶדְיוֹט, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֹּהֵן גָּדוֹל, תְּחִלַּת כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. הַמֶּלֶךְ — כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְגוֹ׳ קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה׳ מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״. תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה — עַל אַפַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ״. כְּרִיעָה — עַל בִּרְכַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״. הִשְׁתַּחֲוָאָה — זוֹ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה״. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא: חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבָּיֵי וְרָבָא דְּמַצְלוּ אַצְלוֹיֵי. תָּנֵי חֲדָא: הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה — הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְתַנְיָא אִידַּךְ: הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה! לָא קַשְׁיָא: הָא בַּתְּחִלָּה, הָא לְבַסּוֹף. רָבָא כָּרַע בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: אַמַּאי קָא עָבֵיד מָר הָכִי? אָמַר לְהוּ: חֲזֵינָא לְרַב נַחְמָן דְּכָרַע וַחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב שֵׁשֶׁת דְּקָא עָבֵד הָכִי. וְהָתַנְיָא הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה! הַהִיא בְּהוֹדָאָה שֶׁבְּ״הַלֵּל״. וְהָתַנְיָא: הַכּוֹרֵעַ בַּהוֹדָאָה וּבַהוֹדָאָה שֶׁל ״הַלֵּל״ — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה. כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּהוֹדָאָה דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. מַתְנִי׳ הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה — סִימָן רַע לוֹ. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא — סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים, וְאוֹמֵר: ״זֶה חַי, וְזֶה מֵת״. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל. וְאִם לָאו — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף. גְּמָ׳ אַהֵיָיא? אָמַר רַב חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּ״אָבוֹת״. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּכוּלָּן, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין בְּכוּלָּן — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ בְּאַחַת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּ״אָבוֹת״. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא וְכוּ׳: מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: דְּאָמַר קְרָא: ״בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה׳ וּרְפָאתִיו״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְלָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, וְלַמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו. אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן — ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ״. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכוּיוֹת בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה, אֲבָל צַדִּיקִים גְּמוּרִים ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין — צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב״. ״לָרָחוֹק״ בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר ״לַקָּרוֹב״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְךָ: מַאי ״רָחוֹק״ — שֶׁהָיָה רָחוֹק מִדְּבַר עֲבֵירָה מֵעִיקָּרָא. וּמַאי ״קָרוֹב״ — שֶׁהָיָה קָרוֹב לִדְבַר עֲבֵירָה, וְנִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ הַשְׁתָּא. מַאי ״עַיִן לֹא רָאָתָה״? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זֶה יַיִן הַמְשׁוּמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה עֵדֶן, שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בּוֹ עֵין כׇּל בְּרִיָּה. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵיכָן הָיָה? בַּגָּן. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: הוּא גַּן, הוּא עֵדֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן״, גַּן לְחוּד וְעֵדֶן לְחוּד. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה שֶׁחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. שִׁגֵּר שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, עָלָה לָעֲלִיָּיה, וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם: לְכוּ, שֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי נָבִיא אַתָּה?! אָמַר לָהֶן: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל, וְאִם לָאו — יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף. יָשְׁבוּ וְכָתְבוּ וְכִוְּונוּ אוֹתָהּ שָׁעָה. וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶן: הָעֲבוֹדָה, לֹא חִסַּרְתֶּם וְלֹא הוֹתַרְתֶּם, אֶלָּא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֲלָצַתּוּ חַמָּה וְשָׁאַל לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָלַךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה. הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וְחָיָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אִלְמָלֵי הֵטִיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ — לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עָלָיו. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי חֲנִינָא גָּדוֹל מִמְּךָ? אָמַר לָהּ: לָאו, אֶלָּא הוּא דּוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דּוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ שָׁם חַלּוֹנוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵיהּ בְּעִלִּיתֵהּ לָקֳבֵל נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם״. אָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְצַלֵּי בְּבַקְתָּא. וְאָמַר רַב כָּהֲנָא: חֲצִיף עֲלַי מַאן דִּמְפָרֵשׁ חִטְאֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״. הדרן עלך אין עומדין

12 קדושת לוי פתח ↗

עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. תהלים מז, ו יבואר על פי דאיתא בתיקונים בשעה שישראל תוקעים בשופר ה' הולך מכסא דין לכסא רחמים. וזהו הרמז עלה אלהים בתרועה ה' השם אלהים שמורה על דין יש לו עליה ה' בקול, רוצה לומר שנקרא ה' שמורה על רחמים בקול שופר בשעת תקיעת שופר:

19 מנחת שי על משלי פתח ↗

כי אם לבינה. בכל הספרים האל"ף בחירק ובמקרא גדולה כתוב בגליון כי לפי התרגום הוא אם בצירי שתרגם אימא ע"כ. ויראה לי שזהו כפי מדרשי רבותינו ז"ל שדרשו כן על דרך אל תקרי אם אלא אם דיש אם למקרא ולמסורת כי הא דאמרינן בחלומות בפ' הרואה הבא על אמו בחלום יצפה לבינה שנאמר כי אם לבינה תקרא והכי איתא בהדיא במדרש רבה פ' נשא דברי למואל מלך משא וגו' זו היתה תורה שמסרתי לשלמה שנקראת אם לומדיה כמה דתימא כי אם לבינה תקרא אם כתוב ע"כ. וכן הוא בהקדמת תיקוני הזוהר דף ב' י"א ותיקונים דף ל"ד מ"ח צ"ט ובזוהר פ' תרומה דף קט"ז וריקאנטי פ' כי תצא דף רי"א בשם ספר הבהיר ושערי צדק סוף מדה שמינית נדרש כאילו נכתב בצירי אם וכולן יאמרו דרך דרש וכיוצא בזה נדרש בתיקוני הזוהר דף ל' ודף נ"ה אם תשכבון בין שפתים אל תקרי אם אלא אם עוד שם דף צ"ח כי אם ליראה אל תקרי אם אלא אם הה"ד איש אמו ואביו תיראו וכו':

1 ולאו איהו כדאי למיעאל להיכלא דמלכא. ועליה אתמר בחוץ תעמוד. ומלבר יהבין ליה בעותיה ע"י שליחא או ממנא.

2 ואי לא סליק צלותיה כדקא יאות דחיין ליה לבר וסגרין תרעין באנפוי. ועליה אתמר אז יקראנני ולא אענה ישחרנני ולא ימצאנני

3 והכי כד קראן ישראל כל חד וחד לקב"ה בק"ש או בצלות' או בכל פקודא אם שכינתא לאו איהי תמן לא נחית תמן.

4 הה"ד בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. ותרגם אנקלוס בכל אתר דאשרי שכינתי תמן וגו'

5 דכד ב"נ סליק שכינתא בפקודין דיליה לגבי קב"ה. קב"ה נחית עליה בגינה. ובג"ד אמר הנביא אל יתהלל וגו' כי אם בזאת. והא אוקמוהו.

6 והכי כד בר נש סליק שכינתא בצלותא דיליה לגבי קב"ה. קב"ה נחית לקבל צלותיה ושכינתיה אקדימת נ"א והכי כד בר נש נחית לקב"ה בצלותיה לגבי שכינתא מיד שכינתא אקדימת לאפתחא ליה הה"ד ויהי *הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יצאת.

7 ודא איהו רזא דאוקמוה מארי מתני' אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהו' מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף וטורפין לו צלותיה באנפוי.

8 ובג"ד ויהי הוא טרם כלה לדבר ולמללא בצלותיה בשם יקו"ק. מיד שכינתא נפקת לגביה ס"א לקבליה. ובגיניה *נחתת שכינ' לרגלוי הה"ד צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.

9 וכד שכינתא איהי עומדת על ישראל וישראל אינון רגלין דקמת עליהו בגלותא. קב"ה משבח לה בהון מה יפו פעמיך בנעלים וגו'.

10 ועוד מה יפו פעמיך כד ישראל הוו מקיימין שלש פעמים בשנה.

11 ועוד מה יפו פעמיך בנעלים בזמנא דעמדו ישראל על טורא דסיני דעלייהו אתמר ועמדו רגליו ביום ההוא.

12 ועוד מה יפו פעמיך בנעלים כד קיימין בר"ה ביומא דדינא בצלותא. קב"ה בגינייהו עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.

13 בזמנא דאינון קיימין בשכינתא בגלותא וסבלין עלייהו כמה דינין וכמה יסורין דאמרין כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה

14 וכד בר נש מצלי צריך בקדמית' לנחתא קב"ה דאיהו יקו"ק בק"ש.

15 וליה אמרין שמע ישראל בכל שבתות וימין טבין בגין *דיומין דחול תרעא דהיכלא פנימאה איהי סתימא הה"ד כה אמר יי' אלקים שער החצר הפנימי' הפנה קדים יהיה סגור *ששת ימי המעשה.

16 ואמאי בגין דמטטרון שליט עלייהו. וביום השבת דייתי בעלה יפתח וכן ביום החדש יפתח.

17 ובגין דא כד נחית בר נש יקו"ק בק"ש צריך לנחתא ליה באד' דאיהו בפימיה. ובגין דא אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך

18 דתלת צלותין אינון בשבת. ורביעאה צלותא דמוסף צלותא דערבית אתה קדשת ודא שכינתא תתאה דאיהי מסטרא דשמאלא דתמן ליואי דאתמר בהון וקדשת את הלוים

19 צלותא דשחרית ישמח משה במתנת חלקו ודא נשמת כל חי דאיהי אימא עילאה עלה אתמר אם תשכבון בין שפתים אל תקרי אם אלא אם דעלה אתמר וישכב במקום ההוא באתר דיש כ"ב אתוון דאוריתא שכיבת תמן.

20 זכאה איהי פימא דאורייתא דההיא שעתא שכיבת תמן.

21 צלותא תליתאה אתה אחד ושמך אחד דא יקו"ק עמודא דאמצעי' דאחיד בתרוייהו

22 ואינון נשמה יתירה ורוח יתירה ונפש יתירה. נפש יתירה בערב שבת אתה קדשת *נשמה יתירה נשמת כל חי דאתמר בה ישמח משה במתנת חלקו. רוח יתירה אתה אחד ושמך אחד.

23 זכאה איהו מאן דאפתח פימוי בתלת צלותין לקבלא

7 דגל מחנה אפרים פתח ↗

והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע יש בזה רמז נפלא ועמוק ע"ד דאתא בגמרא ברכות אמר רב הונא בר ברכי' משום ר' אל עזר הקפר כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו שנאמר והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך ע"ש ברש"י ר' שמואל בר נחמני אמר פרנסתו מעופפת לו כצפור שנאמר וכסף תועפות לך ע"כ ויש להבין הטעם לזה שהוא מדה כנגד מדה הואיל וסילק א"ע לגמרי אפי' בעת שצר לו ומבין הוא ששורשו הוא בשכינה כביכול ובכל צרתם לו צר כמו שאמר אא"ז זללה"ה כי מי הוא המרגיש באדם הן תענוג הן צער ח"ו הלא נשמתו שהוא חיותו כי בהעדר והסתלק ממנו נשמתו וחיותו אינו מרגיש כלום וחיותו הוא בחי' א' משורש חי לכל החיים והנבראים שהוא הקב"ה כביכול וכשמשים זה על לבו ונותן דעתו לשורש שורשו שהיא השכינה כביכול ב"ה ומתפלל עליה אז ע"י נעשה יחוד גמור וזהו צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא פי' שע"י חסרונו וצערו יודע להתפלל על חסרון השכינה הקדושה וזהו ששמעתי אומרים בשם הרב המגי' המנוח ז"ל מוה' דוב בער אין עומדין להתפל' אלא מתו' כובד ראש פי' מתוך הכובד שבראש היא השכינה וכן פי' ימלא ה' כל משאלותיך היינו כל משאלותיך רק שימלא השם ב"ה והוא מלא בתיקונים ובזוה"ק על זאת יתפלל כל חסיד על זאת דייקא והואיל וסילק א"ע מחמת צער השכינה כביכול לזה כופלין לו פרנסתו כמו שמצינו בכמה מקומו' אצל שהע"ה הואיל אשר לא שאלת עושר וכבוד ונפש אויביך בידך רק חכמה ומדע לשפוט את ישראל גם העושר והכבוד והחכמה והמדע נתון לך וכמו זקינו דר' פרידא שנתנו לו שניהם אריכות ימים ושנים וגם כל בני דורו יזכו לעוה"ב ע"ש וזה י"ל פי' הפסוק והש"ס שאלו את ר' חנינא בן דוסא שהיה אומר על החולי זה חי וזה מת מנין אתה יודע אמר לא נביא וכו' אלא כך אני מקובל וכו' אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל וכו' שנאמר בורא ניב שפתי' וכו' פי' אם הבורא ב"ה הוא בניב שפתי' כלו' אם אני מתפל' בעד השכינ' כביכול: יודע אני לשון יחוד אזי נעשה יחוד ואז הוא מקובל ואז שלו' לרחוק ולקרוב ע"ד שאיתא בזוה"ק טוב שכן קרוב הוא בחי' יסוד מאח רחוק שהוא בחי' תפארת והוא שאמר שלום לרחוק ולקרוב שנעשה יחוד ושלום בין יסוד ותפארת שהם בחי' רחוק וקרוב אמר ה' ורפאתיו היינו שממילא נמשך גם אליו הרפואה כמו שהוא בחי' כי חולת אהבה אני והוא ע"ד אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני ויש בזה עוד דברים עמוקים בענין התפלה כדאיתא בתיקונים והנה רבקה יוצאת וכן זכאה הוא מאן דלא מעכב לסלק למטרוניתא וזהו אם שגורה תפלתי בפי כמו משגרין כוס של ברכה שהוא לשון שלוח וזהו בורא ניב שפתים פי' שבכל פעם הוא בורא ניב שפתים ונובעים אצלו מחשבות טובות ודיבורים רצים במהרה מפיו ולחכם יספיק הקיצור והוא כמו אדני שפתי תפתח והוא ר"ת אשת כמו ששמעתי מן אא"ז זללה"ה על פסוק וראית בשביה אשת יפת תואר וכו' ולזה צריך בדיקה בחורין שיהיה באמת כי אם יודע זה אזי יוכל להתגנב בלבבו שהוא עושה זאת לש"ש בכדי שהוא יענה ולזה יש משל מה שאומרים העולם על שני אחים שהיה אחד עשיר וא' ענו ושאל לו העני מפני מה אתה עושר והשיב לו מפני שאני עושה מעשים לא טובים והלך זה ועזב את ה' ועשה ג"כ כמוהו ולא עלתה בידו ושאל לו שנית הרי עשיתי כמעשיך ומפני מה לא עלתה בידי והשיב לו מפני שאתה אינך עושה זה רק בשביל העושר ולא בשביל המעשים רעים בעצמם וכו' ע"כ והוא מצד ק"ו בדבר הידוע הנ"ל אצל היודע מחשבות ובוחן הלבבות אך לזה צריך סייעתא דשמיא ורחמניות הקב"ה לקרב אותו כי זה נקרא שער לה' אשר צדיקים יבואו בו ויש כמה נטורי תרעא דא שלא יכנס שמה כ"א הראוי לבוא אל המלך גם לא בכל פעם ועת רק בשפלות גדול ובהכנעה ולב נשבר ונדכה כמו העני העומד בפתח ומבקש לעורר עליו רחמים וכמו שאמר אא"ז זללה"ה על פסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו וביאר ע"פ משל למלך שהיה לו יום גינוסי' או איזה שמחה וטוב לבב וצוה להכריז כל מי שיבקש מאת המלך ינתן לו מאת המלך וכ"א ביקש מה שלבו היה חפץ זה ביקש עושר וזה ביקש לעשות אותו שר או ממונה וזה ביקש נקמה מאויביו והכל נתן המלך לכ"א מבוקשתו ואחד היה חכם לא ביקש שום דבר כ"א שיניחו המלך לילך בהיכלו לדבר עם המלך בכל יום ובזה ממילא נתעטף ונכלל בו כל הבקשות וזהו תפלה לעני כי יעטוף היינו בזה המבוקש נתעטפו כל התפלות וכל הבקשות והיינו לפני ה' ישפוך שיחו וכל הבקשות הם עטופים בדבר זה והבן זה ובוודאי אם המלך הוא חכם היודע מחשבתו הזכה והברורה שדיבורו עמו הוא עיקריות אצלו ונכבד אליו מכל הון יקר אשר שאלו ובקשו כל מבקשי המלך בוודאי גם עושר וכבוד ינתן לו גם אשר לא שאל וגם נפש אויביו וכן הוא אצל המלך מלכו של עולם כי בוודאי הכל ינתן לו גם אשר לא שאל וגם החכמה והמדע והכנסתו לשער המלך בכל עת הראוי לבוא אל המלך ובא לפני המלך בכל עת כי הגיד מחשבותיו הרמה והזכה והבחינה לפני המלך מה היא לו כי כל הון ביתו בוז יבוז ואוהב למלך נקרא כל ימיו וזהו טרם נקרא אליך וכו' ופי' טרם יקראו ואני אענה פי' כבר עניתים ע"י שפתחתי להם השער להתפלל אשר בו יבוא אל המלך ודי בזה והבן וזהו כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו ברוחניות ובגשמיות וכן פרנסתו מעופפת לו כצפור ממהרת לבוא ורודפת אחריו וזהו שרימזה תורה בכאן והשיג לכם דיש את בציר פי' זהו הברכה אם בחקותי תלכו וכו' שתקרבו עצמיכם לי ותהיו חפצים בי יותר מכל התענוגי עוה"ז והכל יהיה נמאס בעיניכם והשיג לכם דיש אותיות שדי את בציר לשון מיעוט וחסרון היינו כל התפלות שלכם שאחם צריכים על חסרוניכם תשיגו את שם שדי כמו והיה שדי בצריך והבן: ובציר ישיג את זרע היינו החסרון ישיג את זרע ר"ל תמלא חסרון השכינה כביכול הנקרא בשם בציר כי בציר הוא בחי' מלכות כנזכר בזוה"ק ועי"ז ואכלתם לחמיכם לשובע כי כופלין לו פרנסתו ופרנסתו מעופפת לו כצפור ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה וכו' כי נעשה יחוד שלם כדאיתא בזוה"ק ע"פ זה וע"ש ומה שכינה להקב"ה בשם שדי בענין הזה כי שדי הוא בחי' יסוד ובציר הוא בחי' מלכות וסימנך ספרא בצירא והבן:

« תקוני הזהר ל״ג ע״ב תקוני הזהר ל״ד ע״ב »