תקוני הזהר כ״ו ב

« תקוני הזהר כ״ו ע״א תקוני הזהר כ״ז ע״א »

2 אור החמה על ספר הזהר פתח ↗

נק' ארזי לבנון כד"א ארזי לבנון אשר נטע פי' ישבעו עצי י"י שהם נק' ארזי לבנון אשר היו מתחלה נטיעות קטנות וזהו אשר נטע ע"ד גדיים נעשו תישים וגומר. אילין שית יומין דבראשית. פי' שגם בחכמה היו מושרשים אלו הו"ק וזהו בראשית בר"א שי"ת כנזכר בתיקונים. סדורא דאתחזי לי'. דומה לו ממש כדמפרש ואזיל:

3 דגל מחנה אפרים פתח ↗

או יאמר ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל ולבאר זה נקדים לפרש הפסוק ותרב חכמת שלמה מכל בני קדם כפי אשר חנני ה' ברחמיו וברו"ח שהיא רמז כי ידוע לפתח חטאת רובץ והיצ"הר בא קודם היצה"ט ומפתה אותו בתחבולותיו לילך אחר תענוגי שקר וחכמות זרות אשר ע"ז נאמר חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו ובאמת חכמה כזו אינו חכמה כלל כי יש לה סוף כמו כל תענוגי עוה"ז ודברים גשמיים יש להם סוף ותכלית כגון אחר פטירת האדם אבדה ונסרחה חכמתו ואין חכמה זו חכמה שלימה אבל איזהו חכמה שלימה אותם שאינם שומעים לעצות ותחבולות של היצה"ר וממאסים בחכמות זרות ואינם בוחרים רק בחכמת התורה והעבודה שהיא אין סוף ואין תכלית כמו הש"י שהוא א"ס כי אורייתא וקב"ה וישראל כולהו חד וחכמה זו לעולם עומדת ואפילו לאתר פטירתו כמאמר רב גידל לעולם יראה אדם כאלו בעל השמועה עומד לנגדו עיין לעיל מזה והיא הנקרא חכמה שלימה שבכל יום ויום נתרבה ומוסי' והולך וחכמתו עושה פירות ואינו נפסק לעול' וזהו שמרמז הפסוק ותרב חכמת שלמה היינו אותו החכמה שהיא שלימה ותמימה והיינו חכמת התורה אותה החכמה נתרבה והולך ומוסיף תמיד יותר מכל חכמת בני קדם היינו אותם ההולכים אחר חכמת היצה"ר הבא מקודם והם נקראים בני קדם וחכמתם נפסקת ונאבדת אבל חכמת אמת קיים לעד ולעולמי עולמים הגם שי"ל מכל חכמת בני קדם היינו מאותם החכמות עצמה של היצה"ר נתרבה החכמת אמת ע"ד איזהו חכם הלומד מכל אדם ואפי' מיצה"ר והבן זה ואין אנו בביאור זה כעת ועפ"ז נבין מה דאיתא בזוה"ק כי בימי שלמה היה הסיהרא באשלמותא כי ט"ו דורות היו מאברהם ועד שלמה לכן היה מלכותו על כל העולם כמ"ש והוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה כמאמר רב ושמואל עיי"ש בזוה"ק וגם איתא שהיה מלך על עליונים ותחתונים ואף בחיות ושדים ולהבין זאת כי אז היה סיהרא שהוא בחי' מלכות בשלימות כי מלכותו בכל משלה פירוש בחי' מלכות דאצילו' מושלו' ומכניע כל הקליפות דעשיה וזהו משלה אותיות שלמה היינו מפני שהיתה שלימה לכך בכל משלה וע"ז ירמוז שמו שלמה שהיה בשלימות ולכך היה מלכותו בכל משלה מעליונים עד תחתונים ואפי' כל הקליפו' היו נכנעים תחת ידו והבן ועתה נבא אל הביאור במה שהתחלנו בו ותחלה נבאר באברהם ואח"כ בכל אדם ואדם כי אברהם הוא מדת החסד וחסד שורשו בחכמה וחכמה קשורה עם יראה כמאמר חז"ל אם אין יראה אין חכמה וזהו ואברהם היינו שבתחלה היה במדת החסד זקן זה קנה חכמה ומחכמה נעשה ממילא יראה היינו בתחלה היה הא"ב כסדר שהי' האב ואחר שהוליד את יצחק והיה הא"ב מהופך מדת הגבורה ונעשה בא ואח"כ בימים הוא בחי' יעקב שהיא כולל ב' ימים כי המדות נקראים ימים כי בששת ימים לא נאמר אלא ששת ימים עשה ה' והם המדות כדאיתא בזוה"ק ובתיקונים וה' בירך את אברהם בכל פירוש נעשה המשכת החסד שהיא הוי"ה ב"ה ביסוד הנקרא ברוך ע"ש בריכה וזהו את אברהם היינו עם אברהם ועל ידו נעשה זה ואח"כ בכל הוא מדת מלכות וכשהוא מליאה ומתברכת מכל המדות נקראת שלימה וזהו ומלכותו בכל משלה שהיא מלכות שלימה ומושלת בכל כי קודם היחוד נקרא פרוסה ואחר היחוד נעשה שלימה ובכל משלה ומכנעת כל הקליפות והבן וכן הוא בכל אדם ואדם ובכל דור ודור כי התורה היא נצחיות ומורה הדרך ילכו בה כאשר הלכו האבות כמאמר חז"ל שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעש' אבותי והענין הוא כשאדם עובד את ה' מאהבה שלא ע"מ לקבל פרס הוא קשור במדת החסד כמו ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד וחסד שורשו בחכמה ויראה כנ"ל כי העובד מאהבה הוא ירא שלא לפגום ולצער חלילה את אוהבו ואחר שזכה לבוא למדת יראה בחי' יצחק זוכה לבוא למדת אמת בחי' אמת ואמת יורה דרכו איך לעשות נחת רוח לאוהבו ולמלכו ואלהיו ומקרב כלהעולם והבריות לה' עד שמגלה ומפרסם אלוהותו על כל העול' וזהו המשכה מעילא לתתא כמו שאמר אאע"ה בתחלה היה רק אלקי שמים ועכשיו גם אלהי הארץ שהמשיך אלוהותו כביכול לכל העולם וזהו בירך את אברהם בכל כנ"ל ע"ד ומלכותו בכל משלה כנ"ל שנעשה שלימה במלכות כביכול ע"י אברהם וכן היא באדם ממש כשממשיך חכמתו בכל האברים שלו ומקדש כולם לה' נעשה שלם: וזהו והיה מחניך קדוש והיינו שכל האברים יהיו קשורים עם החכמה הנקרא קודש ולא יראה בך ערות דבר שלא יראה שום קליפה וערוה נגד השכינה הנקראת דבר כי כולם יהיו בטלים ומבוטלין כל הקליפות ר"ל בל יראה ובל ימצא וזה יהיה בביאת משיח צדקינו ב"ב לעולם יראו עינינו וישמח לבנו בבא"ס:

5 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁאֵין לְךָ גָּדוֹל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי״ וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תַּעֲנִית יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה. מַאי טַעְמָא — זֶה בְּגוּפוֹ, וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה תְּפִלָּה יוֹתֵר מִן הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם״, וּכְתִיב: ״וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי״. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִילָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה׳ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ״. רָבָא לָא גְּזַר תַּעֲנִיתָא בְּיוֹמָא דְעֵיבָא, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּ אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר״. אָמַר רַבִּי חָנִין אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, אֵין תְּפִלָּתוֹ חוֹזֶרֶת רֵיקָם. מְנָא לַן — מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה׳״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וַיִּשְׁמַע ה׳ אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִיא״. אִינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִילָּתוֹ וּמְעַיֵּין בָּהּ — סוֹף בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב״. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה״, וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״. לָא קַשְׁיָא, הָא דְּמַאֲרֵיךְ וּמְעַיֵּין בַּהּ. הָא דְּמַאֲרֵיךְ וְלָא מְעַיֵּין בַּהּ אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִם רָאָה אָדָם שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה — יַחְזוֹר וְיִתְפַּלֵּל. שֶׁנֶּאֱמַר: ״קַוֵּה אֶל ה׳ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה צְרִיכִין חִזּוּק, וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, תְּפִלָּה, וְדֶרֶךְ אֶרֶץ. תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מִנַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת כְּכׇל הַתּוֹרָה״, ״חֲזַק״ — בַּתּוֹרָה, ״וֶאֱמַץ״ — בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים. תְּפִלָּה מִנַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר ״קַוֵּה אֶל ה׳ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה׳״. דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִנַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר ״חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וְגוֹ׳״. ״וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה׳ וַה׳ שְׁכֵחָנִי״. הַיְינוּ עֲזוּבָה, הַיְינוּ שְׁכוּחָה? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם נוֹשֵׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, זוֹכֵר מַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה. אַתָּה עֲזַבְתַּנִי וּשְׁכַחְתַּנִי. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת בָּרָאתִי בָּרָקִיעַ, וְעַל כׇּל מַזָּל וּמַזָּל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים חַיִל, וְעַל כׇּל חַיִל וְחַיִל בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים לִגְיוֹן, וְעַל כׇּל לִגְיוֹן וְלִגְיוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים רַהֲטוֹן, וְעַל כׇּל רַהֲטוֹן וְרַהֲטוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים קְרָטוֹן, וְעַל כׇּל קְרָטוֹן וּקְרָטוֹן בָּרָאתִי לוֹ שְׁלֹשִׁים גַּסְטְרָא, וְעַל כׇּל גַּסְטְרָא וְגַסְטְרָא תָּלִיתִי בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה אַלְפֵי רִבּוֹא כּוֹכָבִים כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה. וְכוּלָּן לֹא בָּרָאתִי אֶלָּא בִּשְׁבִילֵךְ, וְאַתְּ אָמַרְתְּ ״עֲזַבְתַּנִי״ וּ״שְׁכַחְתַּנִי״?! ״הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אֶשְׁכַּח עוֹלוֹת אֵילִים וּפִטְרֵי רְחָמִים שֶׁהִקְרַבְתְּ לְפָנַי בַּמִּדְבָּר?! אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁמָּא לֹא תִּשְׁכַּח לִי מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל? אָמַר לָהּ: ״גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה״. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְיֵשׁ שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁמָּא תִּשְׁכַּח לִי מַעֲשֵׂה סִינַי? אָמַר לָהּ: ״וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ״. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: מַאי דִּכְתִיב ״גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה״ — זֶה מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, ״וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ״ — זֶה מַעֲשֵׂה סִינַי. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת: מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמַר קְרָא: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁעָה אַחַת אַחַר תְּפִלָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁהֶא שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם תְּפִלָּתוֹ, וְשָׁעָה אַחַת אַחַר תְּפִלָּתוֹ. קוֹדֶם תְּפִלָּתוֹ, מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ״. לְאַחַר תְּפִלָּתוֹ מִנַּיִן? — דִּכְתִיב: ״אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ״. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת, וּמִתְפַּלְּלִין שָׁעָה אַחַת, וְחוֹזְרִין וְשׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת. וְכִי מֵאַחַר שֶׁשּׁוֹהִין תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם בִּתְפִלָּה, תּוֹרָתָן הֵיאַךְ מִשְׁתַּמֶּרֶת, וּמְלַאכְתָּם הֵיאַךְ נַעֲשֵׂית? אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁחֲסִידִים הֵם — תּוֹרָתָם מִשְׁתַּמֶּרֶת, וּמְלַאכְתָּן מִתְבָּרֶכֶת. אֲפִילּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. אָמַר רַב יוֹסֵף, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם — פּוֹסֵק. מֵיתִיבִי: הַמִּתְפַּלֵּל וְרָאָה אַנָּס בָּא כְּנֶגְדּוֹ, רָאָה קָרוֹן בָּא כְּנֶגְדּוֹ — לֹא יְהֵא מַפְסִיק, אֶלָּא מְקַצֵּר וְעוֹלֶה! לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאֶפְשָׁר לְקַצֵּר יְקַצֵּר. וְאִם לָאו — פּוֹסֵק. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ. בָּא הֶגְמוֹן אֶחָד וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם, וְלֹא הֶחְזִיר לוֹ שָׁלוֹם. הִמְתִּין לוֹ עַד שֶׁסִּייֵּם תְּפִלָּתוֹ. לְאַחַר שֶׁסִּייֵּם תְּפִלָּתוֹ, אָמַר לוֹ: רֵיקָא, וַהֲלֹא כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם ״רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ״, וּכְתִיב ״וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם״. כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ שָׁלוֹם לָמָּה לֹא הֶחְזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם? אִם הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ בְּסַיִיף, מִי הָיָה תּוֹבֵעַ אֶת דָּמְךָ מִיָּדִי?! אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲפַיֶּיסְךָ בִּדְבָרִים. אָמַר לוֹ: אִילּוּ הָיִיתָ עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, וּבָא חֲבֵרְךָ וְנָתַן לְךָ שָׁלוֹם — הָיִיתָ

6 יסוד ושורש העבודה פתח ↗

וגודל מעלת דמעות הובא מבואר בזה"ק ובתיקונים בהרבה מקומות. וז"ל בפ' תרומה דף קס"ה ע"א תנינן כל תרעין ננעלו ואסגירו ותרעין דדמעין לא אסגירו כו'. וכל אינון דמנין על אינון תרעין כלהו מתברין גזוזין ומנעולין ועיילין אינון דמעין וההוא צלותא עאלת קמי מלכא קדישא כדין ההוא אתראית ליה דוחקא מההוא עצימו ודוחקא דההוא ב"נ כד"א בכל צרתם לו צר כו' וההוא ב"נ וההיא צלותא לא אהדר בריקניא וקב"ה חייס עליה זכאה חולקיה דההוא ב"נ דאושיד דמעין קמי קב"ה בצלותיה כו' עכ"ל. וז"ל פ' ויחי דף רכ"ג ע"א תנינן כל ב"נ דאושיד דמעין קמי דקב"ה אע"ג דאתגזר עליה עונשא יתקרע ולא יכיל ההוא עונשא לשלטאה ביה כו' עכ"ל וז"ל בתיקונים תיקון י"א דכ"ו ע"ג כל השערים ננעלו אבל שערי דמעה לא ננעלו ולית מאן דאפתח לון עד דייתי מארי דדמעה דאתמר ביה ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה. ולית היכלא מפתחא אלא ביה ודא איהו ותפתח ותפתח ודאי היכלא לגביה הה"ד אדני שפתי תפתח במאי אתפתח ליה בדמעה הה"ד והנה נער בוכה ומיד ותחמול עליו ועוד ותפתח כד ישראל פתחין בתיובתא בבכי' מיד ותחמול עליו ודא איהו בבכי יבואו בזכות בכיה דיליה יתכנשון מן גלותא עכ"ל:

10 כתר שם טוב פתח ↗

כה אמר ה' התבוננו וקראו כו' ותורדנו ענינו דמעה דאיתא בתיקונים אית היכלין דנגונא דלא מתפתחין אלא בנגונא כדא' ויהי כנגן המנגן ואית היכלא דדמעה דלא מתפתחא אלא בדמעה כד"א ותפתח ותראהו והנה נער בוכה ותחמול עליו ותפלה בדמעה הוא מרוצה להקב"ה כמ"ש בזהר עד דלא יכול למרחש בשפוותיה והנה כמו בחורבן בהמ"ק דא"ל קב"ה לירמיה לך וקרא לאבות ומשה היודעים לבכות כן אנחנו נלמוד. כמרז"ל לא היה דוד ראוי לחטוא אלא שאם יחטא יחיד כו' והנה כמו דוד אע"פ שארז"ל כל האומר דוד חטא טועה כו' אעפ"כ התענה כ"ב שנה ובכל יום אמר אפר כלחם אכלתי כו' וכוס דמעות ושקויי בבכי מסכתי. ואנחנו העוברים לפני כסא הכבוד היום כבני מרון שארז"ל כחיילות של בית דוד נלמוד מאדונינו דוד לבכות ולשוב מחטאים וכן רבים ילמדו מעושי העגל דור המדבר שהם רבים ועשה אהרן להשיב רבים מהעון קשר ידו בברזל וסיבב מחנה ישראל וצעק ובכה עד שחזרו כולם בתשובה ובכו עמו כמ"ש במדרש כו' וכן אנחנו נהיה מקיש אתרעא דדמעה לשוב מחטאינו. ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן בשלו בגדלות כדא' ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים כו' ואת ערום ועריה:

13 שבת פתח ↗

דְּאִי בָּעֵי מְפַקַּע לֵיהּ וְשָׁקֵיל! בְּנִסְכָּא. וְכֵיוָן דְּאִיכָּא שְׁנָצִין, מַפֵּיק לֵיהּ עַד פּוּמֵּיהּ וְשָׁרֵי וְשָׁקֵיל, וּשְׁנָצִין אֲגִידִי מִגַּוַּאי! דְּלֵיכָּא שְׁנָצִין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּאִית לֵיהּ, וּמְכָרְכִי עִילָּוֵיהּ. וְכֵן אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקוּפָּה מְלֵאָה קִישּׁוּאִין וְדִלּוּעִין, אֲבָל מְלֵאָה חַרְדָּל — חַיָּיב. אַלְמָא קָסָבַר אֶגֶד כְּלִי לָא שְׁמֵיהּ אֶגֶד. אַבָּיֵי אֲמַר: אֲפִילּוּ מְלֵאָה חַרְדָּל — פָּטוּר, אַלְמָא קָסָבַר אֶגֶד כְּלִי שְׁמֵיהּ אֶגֶד. קָם אַבָּיֵי בְּשִׁיטְתֵיהּ דְּרָבָא, קָם רָבָא בְּשִׁיטְתֵיהּ דְּאַבָּיֵי, וְרָמֵי דְּאַבָּיֵי אַדְּאַבָּיֵי, וְרָמֵי דְּרָבָא אַדְּרָבָא. דְּאִיתְּמַר: הַמּוֹצִיא פֵּירוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אַבָּיֵי אָמַר: בַּיָּד — חַיָּיב, בִּכְלִי — פָּטוּר. וְרָבָא אָמַר: בַּיָּד — פָּטוּר, בִּכְלִי — חַיָּיב! אֵיפוֹךְ: בַּיָּד — חַיָּיב. וְהָתְנַן: פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ, וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס — שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. הָתָם — לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה, הָכָא — לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה. מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא, בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בְּתוֹךְ חֵיקוֹ אוֹ עַל כְּתֵיפָיו — חַיָּיב, שֶׁכֵּן מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת. כִּלְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, בְּאׇזְנוֹ וּבִשְׂעָרוֹ, וּבְפוּנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַטָּה, בֵּין פּוּנְדָּתוֹ לַחֲלוּקוֹ, וּבִשְׂפַת חֲלוּקוֹ, בְּמִנְעָלוֹ, בְּסַנְדָּלוֹ — פָּטוּר, שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמּוֹצִיא מַשּׂאוֹי לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — חַיָּיב, שֶׁכֵּן מַשָּׂא בְּנֵי קְהָת. וּמַשָּׂא בְּנֵי קְהָת מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״עַל הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב״ — מַקִּישׁ מִזְבֵּחַ לְמִשְׁכָּן: מָה מִשְׁכָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת, אַף מִזְבֵּחַ עֶשֶׂר אַמּוֹת. וּמִשְׁכָּן גּוּפֵיהּ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ״, וּכְתִיב: ״וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״, וְאָמַר רַב: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ פְּרָשׂוֹ. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד גּוֹבְהָן שֶׁל לְוִיִּים עֶשֶׂר אַמּוֹת. וּגְמִירִי דְּכֹל טוּנָא דְּמִידְּלֵי בְּמוֹטוֹת — תִּילְתָּא מִלְּעֵיל וּתְרֵי תִּילְתֵי מִלְּתַחַת, אִישְׁתְּכַח דַּהֲוָה מִידְּלֵי טוּבָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מֵאָרוֹן. דְּאָמַר מָר: אָרוֹן תִּשְׁעָה וְכַפּוֹרֶת טֶפַח. הֲרֵי כָּאן עֲשָׂרָה, וּגְמִירִי דְּכֹל טוּנָא דְּמִידְּלֵי בְּמוֹטוֹת — תִּילְתָּא מִלְּעֵיל וּתְרֵי תִּילְתֵי מִלְּרַע, אִישְׁתְּכַח דְּמִלְּמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה הֲוָה קָאֵי. וְלִיגְמַר מִמֹּשֶׁה? דִּילְמָא מֹשֶׁה שָׁאנֵי, דְּאָמַר מָר: אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וּבַעַל קוֹמָה. אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: הַמּוֹצִיא מַשּׂאוֹי בְּשַׁבָּת עַל רֹאשׁוֹ — חַיָּיב חַטָּאת, שֶׁכֵּן אַנְשֵׁי הוּצָל עוֹשִׂין כֵּן. וְאַנְשֵׁי הוּצָל רוּבָּא דְעָלְמָא?! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: אֶחָד מִבְּנֵי הוּצָל שֶׁהוֹצִיא מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב, שֶׁכֵּן בְּנֵי עִירוֹ עוֹשִׂין כֵּן. וְתִיבְטַל דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: הַמּוֹצִיא מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ — פָּטוּר,

14 מעבר יבק פתח ↗

הנה שם מ"ב אותיות בכל מקום שהוא נחלק לשבע שמות ובכל אחד שש אותיות כנגד שש קצוות והשביעי סוד יום שבת שבכל שש שהיא הבינה וע"י היסוד שהוא שביעי עושה כלם נכללות משבע כי הוא המושך הבינה למטה. עוד שש אותיות שם זה הם כנגד שש כנפים אשר לשבעת השרפים שאולי ירמזו לשבעה דרגין דכורסייא או לשבעה היכלות שבם היכל היראה וכו' כאשר הובא בתקונים ויצדק גם כן לשבעה ספירות מחסד ולמטה וכן בשבע היכלות היצירה לבנת הספיר עצם השמים וכו' והיכל העליון כולל כל ג' ראשונות החשובות כאחד בכל מקום. ובסוד כנפים אלו הנשמה עולה בכל לילה למקומה ועולה עמה גם בחינת הרוח והנפש ולא נשאר באדם כי אם רוח החיוני שהוא מכח הגלגלים ולכן טוב וראוי להזכירו על מטתו כי בכחו תתראה נשמתו ורוחו ונפשו למעלה בסוד קדושים. וכמו כן בשעת הפטירה אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף ויעלהו גם עלה ויסתירהו בסתר כנפיו וידור ברום חביון עוזו בצרור החיים את ה' אלהינו וישן אז ינוח לו. אבל בעשיה שאין תחתיה עולם אחר שיהיה ראוי להעלותו אליה אין דורשין בה שם של מ"ב. ונמצא מי שסדר האצילות ששה סדרים של מ"ב. לשש קצוות שבו להאיר מכלם למלכות ולהעלותה אליהם תחלה הוא פשוט. ומלא. ומלוי המלוי. כלו ביו"דין. ואחריו על הסדר הזה במלוי יודי"ן חוץ מן הוא"ו שהוא באל"ף. וכמוהו במלוי אלפין וכן בההי"ן אלא שזה האחרון כלו לג' אותיות לבד. וצריך להוסיף בו ט' ווי"ן של ברכת כהנים והם ט' ווי"ן אשר בפסוק והבל הביא גם הוא. שכן יסוד ששה זה כנגדו הבל יוצא מפי האמה וממשיך ברכת החסד כהן עליון הכולל כל שאר הכתרים שתחתיו למלכות וביברכך עושה לה קו מן ימין. וביאר קו שמאל. ובישא קו האמצעי. ועוד יוצא משם שם של כ"ב נגד כ"ב אותיות שהיא כלולה מת"ת מאל"ף עד תי"ו ועוד נכלל בג' הויו"ת שבו שם י"ב הרומז יחוד הגמור ולכן טוב לכוין בו בסוף כל ברכה לברך בו עמו ישראל הנכללים במלכות בשלום רב וממנו יוצחים ע"ב צרופי הויו"ת בני ד' אותיות כי נצרף שם בן ד' לכ"ד צרופים וכן לכל אחד מג' שמות הנזכרים והם מתלבשות בע"ב שמות היוצאים מן ויסע ויבא ויט: ואמרו בזהר פרשת תרומה דף רל"ד כי אורים ותומים היו שם מ"ב וע"ב ולבושי כהן גדול היו כגוונא דלבושי מיכאל ופירש בדף רכ"ט למה נקראים בגדי שרד ובאורים ותומים היה סוד אספקלריאה המאירה ושאינה מאירה ובסוד זה כשהיה מברך הכהן העם היה מעורר הברכה מרחובות הנהר כי בברכת כהנים אית בה תשעה תקוני זעיר בסוד י"הו הבונות תשעה בתים ונמתקים מעתיקא קדישא ששם י"ג תקוני דיקנא יקירא עילאה ואח"כ נשפעים ממותקים למלכות ע"י יסוד וזהו שים שלום טובה וברכה שבסוף התפלה שהוא היחוד הגמור וכל זה באור פניך שהוא הארת הפנים העליונים בסוד שם הוי"ה מלא ביודי"ן בגימטרי"א ע"ב הנותן נשמה לכל ע"י אור הכתר הנשפע בחכמה שמחיה את בעליה הרי אלו ד' שמות של מ"ב לגג"ת ויסוד ושם חמישי לנצח הוא עם מלוי שם הוי"ה ביודי"ן קס"א מלוי שם אהי"ה ביודי"ן מ"ה מלוי שם הוי"ה באלפין תרע"א מלוי שם א"ד שהם מ"ב אותיות. ששי להוד והוא שם ס"ג מלוי הוי"ה בג' יודי"ן ואל"ף בוא"ו קמ"ג שם אהי"ה באלפין מ"ה תרע"א וצרוף קמ"ג עם ס"ג ניחא משום אל"ף שבשם ס"ג שהיא שרש לכל האלפין שבשם מ"ה וקמ"ג. ועוד כי קס"א הוא חסד בערך הוד שהוא דין ושם מ"ב של אהי"ה פשוט ומלא מלוי מלואו יפורש אם ביודי"ן במלכות בהשואתה למעלה ואם באלפין בהשואתה למטה וכללות השם משלים בשניהם ואם בההין שאותיותיו ט"ל בלבד יצדק בבריאה וג' שמות אהי"ה שבתורה ישלימו. עוד ב' אהי"ה במספרם עולים מ"ב וכן אהיה שלישי מצטרף עם יה"ו גם הם מ"ב. וסוד זה השם הנורא של מ"ב מבואר בזהר ובתקונים בכמה מקומות ובפרט בתקון רביעי ושם בדף ק"ב ע"א כתב שממנו נעשה ז' היכלות כנזכר למעלה. ובדף קל"ד מבאר באורך סודו ונקודותיו ומוצאו ושמות היוצאים ממנו והם כתובים בספ"ר יע"ש. ויוצא ממדת הגבורה והן כחות שכליות אלהיות וכבודו של מקום מתאחד בהם ומתעלה עד אין סוף לרוממותו כאשר כתבנו למעלה. כמו שאמרו באלפא ביתא של ר' עקיבא על ע"ב שמות המסודרים על סדר האל"ף בית שהם יוצאים מלפני כסא הכבוד בכתרים של אש ולהבה. כי הם עצם אמיתי ואותיות פורחות למעלה בעקר המרכבה והם ממונים לעשות כל דבר מהם. וכבר כתבנו כי שם מ"ב מעלה את הנשמה ע"י השרפים בעלי שש כנפים. ושמות המרגלא אהי"ה יה"ו מעלה הרוח מעולם היצירה בכוין בהם. ובפ' תרומה מתבאר שם מ"ב וע"ב. ומדרגת כל אחד מהם. ואותיות הוי"ה והמלוי ומלוי המלוי שהם ג"פ מ"ב מועיל המחשבה בהם להעלות הנשמה מעולם הבריאה כנתבאר בפרטות למעלה בזה:

17 אור המאיר פתח ↗

בפסוק אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על יהו"ה בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו למה יגרע שם אבינו ויקרב משה את משפטן לפני ה' ויאמר ה' אל משה כן בנות צלפחד דוברות להיות הכלל מונח בידינו שכללות סיפור התורה ישנה בכל אדם ובכל זמן ומוכרח לומר שטענות בנות צלפחד ישנם גם כן בעבר והוה ועתיד ואם כן איך יכול האדם להמציא דברי החכמניות ודרשניות בעצמותו הנוגע לעבודתו יתברך. והנראה בהקדם נעים זמירות ישראל. משכיל לאיתן האזרחי חסדי ה' עולם אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי והכוונה להורות עיקר עבודת אדם איזה עבודה שבלב זו תפלה העומדת לנו עתה במקום הקרבנות כנאמר ונשלמה פרים שפתינו ואם כן מה מאוד צריך האדם ללמוד סדר העבודה להוציא דבור לפני אלהים בשלימות לדבק פנימיות מחשבתו ותנועות איבריו אל האותיות היוצאים מפיו במלוי הארה עליונה מקדימת המחשבה וכתיב בחכמה יבנה בית ונודע פרטי אותיות נקראים אבנים ואם מצרפם ומחברם יחד אחד אל אחד יחדיו ידבקו בצירופי תיבות נקראים בתים כמו דאיתא בספר יצירה ב' אבנים בונים שתי בתים ג' אבנים בונים ו' בתים מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואוזן לשמוע ואיתא בתיקונים ונהר יחרב ויבש ודרש יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני. ונראה לרמז בדבריו הקדושים שקאי על המחשבה ובחינת הדבור המורים שתי ההי"ן בית ראשון ובית שני בית ראשון אות ה' ראשונה משם הוי"ה ב"ה ובית שני אות ה' אחרונה מלכות בחי' הדיבור וצריך איש הנלבב בהוציא דיבורו לפני אלהים לצרף שם הוי"ה ברוך הוא באמצעות דיבורו כמו שדברנו מזה כמה פעמים ואם אין מחשבתו דבוקה לאותיות היוצאים מפיו אזי האותיות המה חרבים ויבישים מכל טוב ואינם פורחים לעילא כי כלל זה נקוט בידך והוא כלל גדול בתורה ולתפלה רעיונותיו ומחשבותיו הטהורים שחושב איך להוציא הדבור הן המה החיות של האותיות ואם לאו כמתים נחשבו בלא חיות כלל ולכן תנו לב להתבונן מה החטא גורם באם מחשבותיו משוטטים בתערובות חיצונים מהבלי עולם כאשר עינינו רואות רובן דעלמא אפילו בשעת תורה ותפלה מחשבותיהם טרודים ובהולים לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ומאת ה' שכוח לוח לבם ואינם זוכרים אם עומדים בבית או בחוץ והרגל לשונם נקטו ואוי לאותה בושה וכלימה מתי יעוררו משנתם כי יכול להיות שישנו שינת עולם כל ימיהם החרוצים על פני אדמה ולכן בעצה יגיד הכתוב בחכמה יבנה בית עודו בסוד החכמה שהוא המחשבה גם שם יראה לבנות הבית מתורה ותפלה טרם עת בא הדיבור ונודע חכמה רומז לאות יו"ד בחי' גולם דלית בה חורא וכמו מהגולם יכול לעשות איזה אות שירצה ככה עודו בסוד המחשבה יכול לעשות איזה צירוף שירצה לא כן כשהוציא הדיבור אינו יכול להפך דבורו כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואינו יכול לתקן את אשר עיות ועל כן מה מאוד צריך איש הישראלי הרוצה לגשת אל עבודת הקודש פנימה להתפלל לפניו יתברך להתבונן בפנימיות מחשבותיו טרם בואו אל בחינת הדבור כמה רעות גורם בהוצאות אותיות יבישות מפיו ואז אין רשומו ניכר לא למעלה ולא למטה ותועלתו נכזבה לפעול כלום כי תורתו וגם תפלתו תועבה והטה למשל אזנך אם רוצה האדם לומר תיבת אדון ידמה בנפשו כאלו אות א עומד במקום אחר ואות ד במקום אחר ואות ו ג"כ במקום הרחק מאוד ואות נון במ"א מפורדים ומפוזרים והוא רוצה ללקטם ולצרפם יחד אחד אל אחד יחדיו ידבקו כמו הבונה בית אבנים צריך לחפש וללקט תחלה אבנים מהרבה מקומות ואם יראה הרואה שאין האבנים דומים זה לזה אזי משוה ומחליק עד שיהיה העקוב למישור ולפעמים צריך להשליך איזה אבן וליקח אבן אחר תחתיו להיותם שוים בדומה אחד בכמות ואיכות בכדי שלא יפריד בין הדבקים ועתה תחזה לקחת מוסר השכל אם לבנין הגשמי שאין בנינו בנין עולם מעשהו בחריצות וזריזות ותחבולות רב פשיטא וקו"ח בבנין עולם היינו כשבונה בתים בתורה ותפלה שגם שניהם חיי עולם וחיי שעה מה מאוד יבנה הבונה הבתים ותיבות בצירופים טובים מפוארים. וידמה בנפשו כאלו האותיות הכינוים לאבנים המה פרודים ומפוזרים בהרבה מקומות ואין אות א' דומה לחברתה וצריך לסתתם ולהחליקם עתה טרם הבנין להשליך מהם הכיעור והדומה ממחשבות זרות ואח"כ ללקטם לעשות מהם בתים ותיבות ולערך האבנים ככה יהיה הבנין אם האבנים המה גדולים וטובים בכמות ואיכות גם גדרו ובניינו יהיה גדול ומפואר וכל זאת צריך להיות בסוד המחשבה כנזכר בחכמה יבנה בית וככה תבנה ותכונן בבחינת הדבור ואם אין לו בסוד המחשבה מאין יהיה לו הארה וחיות בבחינות הדיבור ומעתה תשכיל לדעת דברי קודש התיקונים ורזא דמלה ונהר יחרב ויבש יחרב בבית ראשון ויבש בבית. שני כי בוודאי אם בסוד מחשבתו יחרב בלא לחלוחית הארה יבוש ודאי בבית שני בחינת הדיבור האותיות המה יבישים מכל טוב ואינם פורחים לעילא כמבואר ומאומה אין בידו ונחזור לענין משכיל לאיתן האזרחי כי שמעתי מהמגיד זללה"ה היה אומר כשהתיבה בסוד המחשבה נקרא תני"א ובצאתו לבחי' הדבור אז נקרא בהפך אתוון אית"ן לשון חוזק ועומד בקיומו כיון שאינו יכול עתה לשוב מדבורו כנזכר כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד לאפוקי עודו בסוד המחשבה יכול לעשות איזה צירוף שירצה. והנה יש שלשה בחינות משכיל מושכל שכל. האדם שלומד דבר חכמה לזולתו נקרא משכיל ודבר החכמה בעצמה נקרא שכל והמקבל החכמה מהמשכיל נקרא מושכל והנה חז"ל אמרו כל מקום שנאמר משכיל לדוד על ידי תורגמן ולכאורה צ"ל מאין נלמד ככה אמנם ע"פ הדברים הנאמרים מובן הענין כי נודע דוד המלך עליו השלום מדתו הוא בחי' הדיבור כמבואר לנו מה שאמר דברו אתי לשון שקר בתערומות יגיד נגד פחותי הערך שמדברים אתי ממש שאני בחי' הדיבור לשון שקר ובאמת כל עצמי ובחי' דיבורי רק בדיבורי תורה ותפלה ולזה רמז ואני תפלה לשלול דיבורים אחרים אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם עכ"פ נשמע מכל הספרים שמדתו של דוד מדות המלכות עולם הדבור והדיבור בעצמה הוא בחי' שכל דלית לה מגרמה כלום כי אם מה שמושך חיות והארה מקדימת המחשבה וכיון שכן איך אומר הכתוב משכיל לדוד משמע שקורא לדוד שהוא בחי' הדיבור משכיל ובאמת הוא בחי' שכל ולא משכיל כנזכר בג' בחי' משכיל מושכל שכל ולזה נתעוררו חז"ל כמתרצים ואומרים כ"מ שנאמר משכיל לדוד ע"י תורגמן ונמצא כשאמר דוד המע"ה לזולתו נעשה הוא בחינת משכיל לזולתו ושייך שפיר לומר משכיל לדוד. ואיתא בזוהר דוד מלכא הוה מתעטר תדיר באבהן עלאין ולהבין הענין נראה ע"ד דאיתא בזוהר במ"א אברהם אבינו הוה קאים בפרשת אורחין להזמין אושפיזין והכוונה אברהם אבינו היה התגלות ראשון בעולם שהראה התפשטות אלהותו יתברך אפילו בארציות ובמדריגות התחתונים ונמוכים ונודע בשלש ראשונות אין שם אחיזה לחיצונים כלל וכלל משא"כ מהבנין ולמטה יש שם אחיזה כמ"ש שממית בידיה תתפש דהיינו בתרין דרועין חסד וגבורה יש שם אחיזה לחיצונים אהבה רעה ויראה רעה חס ושלום ותכלית עבודת האדם שימאס ברע ויבחר בטוב שבכל ז' המדות שנשתלשלו ממדריגה למדריגה עד שנתערב טוב ברע ורע בטוב.

1 תּקונא חד סר ליום ז

2 בראשית בר"א שי"ת. ומאי ניהו. שית היכלין לקבל שית יומי בראשית אלקים. אימא עלאה. עלייהו. דאיהי היכלא שביעאה.

3 וכמה דאימא עלאה אפיקת שית. הכי אימא תתאה אפיקת שית. ומאי ניהו את השמים ואת הארץ. ואינון שית מאנין דאתמר בהון כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ. והיכלין תתאין אינון מאנין להיכלין עלאין.

4 וכד ישראל הוו מצלאן כל היכלין אלין הוו מתפתחן לגבייהו.

5 וכען בגלותא אתמר בהון כל השערים ננעלו ושכינתא לבר מהיכלה. וקב"ה לבר מהיכליה. ומלאכיא דממנן על צלותין לבר מהיכליהון. הה"ד הן אראלם צעקו *חוצה. ולא אית לון לצלותין אתר לאעלא.

6 ודא איהו כל השערים ננעלו. אבל שערי דמעה לא ננעלו

7 ולית מאן דאפתח לון לאלין שערים עד דייתי מארי דדמעה דאתמר ביה ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ולית היכלא מתפתחא אלא ביה

8 ודא איהו ותפתח ותפתח ודאי נ"א דאיתפתח האי היכלא לגביה. הה"ד אד' שפתי תפתח. במאי אתפתח ליה בדמעה הה"ד והנה נער בכה ומיד ותחמל עליו.

9 ועוד ותפתח כד ישראל פתחין בתיובתא בבכיה. מיד ותחמל עליו. ודא איהו בבכי יבאו. בזכות בכיה נ"א דמעה דיליה יתכנשון מן גלותא. בכ"י ל"ב י' דמעה בת עין י' זעירא

10 דאית היכלא דדמעה דלית לה רשו למפתח אלא בדמעה

11 ואית היכלא דנגונא דלית לה רשו למפתח אלא בנגונא. ובג"ד דוד מתקרב לההוא היכלא בנגונא הה"ד והיה כנגן המנגן.

12 ואית היכלא דנהורא דלא מתפתח' אלא לבר נש דהוה מתעסק בנהורא דאוריתא.

13 ואית היכלא דנבואה נ"א דאהבה דלא מתפתחא אלא לבר נש דהוה חכם גבור ועשיר

14 ואית היכלא דיראה דאתקרי היכל היראה דלא מתפתח' אלא למאן דאית ביה דחילו.

15 ואית היכלא דעניים דלא מתפתחא אלא לעניים דהוו מתעטפים קדם יי' בצלותא בעטופא דמצוה דציצית ותפלין ועליהו אתמר תפלה לעני כי יעטוף.

16 ואית תרעא דצדיקיא דלא מתפתחא אלא לצדיקיא הה"ד זה השער ליי' צדיקים יבואו בו והאי איהו תרעא דצדיק ח"י עלמין דאתמ' ביה ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם

17 וכען בגלותא אתמר ביה הצדיק אבד. מאי אבד. אבד למטרונית'. ואתמ' ביה ונהר יחרב ויבש יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני.

18 ובגין דלית ליה מדיליה. עניין צווחין בח"י ברכאן דצלותא לגבי ח"י עלמין. והא אסתלק מתמן נביעו וברכאן נ"א דכל ברכאן. ולית מאן דיהיב לון ותרעין אחרנין סתימין. ותרעא דצדיק חרבה ויבשה כמה דעני חרב ויבש.

19 ורזא דמלה יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה

20 ולית תרעא פתיחא אלא תרעא דדמעה. ומאי איהי. בת עין דדמעה מינה נפקא. ועלה אתמר שמרני כאישון בת עין. ובה והנה נער בכה לגבי קב"ה דירחם עליה בגלותא הה"ד אתה תקום תרחם ציון.

21 בגין דאיהי *לבת אש דאתחזייא למשה בסנה דכתיב וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה איהי ב"ת מן בראשי"ת ודא בראשית

« תקוני הזהר כ״ו ע״א תקוני הזהר כ״ז ע״א »