תקוני הזהר כ״ה ב

« תקוני הזהר כ״ה ע״א תקוני הזהר כ״ו ע״א »

5 חגיגה פתח ↗

חַיּוֹת אֵשׁ מְמַלְּלוֹת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: עִתִּים חָשׁוֹת, עִתִּים מְמַלְּלוֹת. בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּיבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — חָשׁוֹת, וּבְשָׁעָה שֶׁאֵין הַדִּיבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — מְמַלְּלוֹת. ״וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק״. מַאי ״רָצוֹא וָשׁוֹב״? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּאוּר הַיּוֹצֵא מִפִּי הַכִּבְשָׁן. מַאי ״כְּמַרְאֵה הַבָּזָק״? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כְּאוּר הַיּוֹצֵא מִבֵּין הַחֲרָסִים. ״וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ״. לְהֵיכָן אֲזַל? אֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁהָלַךְ לִכְבּוֹשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ תַּחַת נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם: בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בָּנָיו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי גָּרַם לִי שֶׁאֶהְיֶה שַׁמָּשׁ לְעוֹבְדֵי פְסִילִים — עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֵן גָּרְמוּ לִי. ״וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַלְאָךְ אֶחָד שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּאָרֶץ, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ אֵצֶל הַחַיּוֹת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: סַנְדַּלְפוֹן שְׁמוֹ, הַגָּבוֹהַּ מֵחֲבֵרוֹ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וְעוֹמֵד אֲחוֹרֵי הַמֶּרְכָּבָה וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְקוֹנוֹ. אִינִי? וְהָכְתִיב: ״בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ״, מִכְּלָל דִּמְקוֹמוֹ לֵיכָּא דְּיָדַע לֵיהּ! דְּאָמַר שֵׁם אַתָּגָא וְאָזֵל וְיָתֵיב בְּרֵישֵׁיהּ. אָמַר רָבָא: כׇּל שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל, רָאָה יְשַׁעְיָה. לְמָה יְחֶזְקֵאל דּוֹמֶה — לְבֶן כְּפָר שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ, וּלְמָה יְשַׁעְיָה דּוֹמֶה — לְבֶן כְּרַךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״אָשִׁירָה לַה׳ כִּי גָאֹה גָּאָה״ — שִׁירָה לְמִי שֶׁמִּתְגָּאֶה עַל הַגֵּאִים. דְּאָמַר מָר: מֶלֶךְ שֶׁבַּחַיּוֹת — אֲרִי, מֶלֶךְ שֶׁבַּבְּהֵמוֹת — שׁוֹר, מֶלֶךְ שֶׁבָּעוֹפוֹת — נֶשֶׁר, וְאָדָם מִתְגָּאֶה עֲלֵיהֶן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה עַל כּוּלָּן וְעַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל לְאַרְבַּעְתָּן וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר״, וְאִילּוּ שׁוֹר לָא קָא חָשֵׁיב! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יְחֶזְקֵאל בִּיקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וַהֲפָכוֹ לִכְרוּב. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! קָטֵיגוֹר יֵעָשֶׂה סָנֵיגוֹר? מַאי ״כְּרוּב״? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּרָבְיָא, שֶׁכֵּן בְּבָבֶל קוֹרִין לְיָנוֹקָא רָבְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: ״פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר״, הַיְינוּ פְּנֵי כְרוּב הַיְינוּ פְּנֵי אָדָם? אַפֵּי רַבְרְבֵי וְאַפֵּי זוּטְרֵי. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם״? לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. כִּבְיָכוֹל, שֶׁנִּתְמַעֲטוּ כַּנְפֵי הַחַיּוֹת. הֵי מִינַּיְיהוּ אִימַּעוּט? אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: אוֹתָן שֶׁאוֹמְרוֹת שִׁירָה בָּהֶן. כְּתִיב הָכָא: ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר״, וּכְתִיב: ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״. וְרַבָּנַן אָמְרִי: אוֹתָן שֶׁמְּכַסּוֹת בָּהֶן רַגְלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה״, וְאִי לָאו דְּאִימַּעוּט — מְנָא הֲוָה יָדַע? דִּלְמָא דְּאִיגַּלַּאי וְחַזְיָא לֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם״, הָכִי נָמֵי דְּאִימַּעוּט?! אֶלָּא דְּאִיגַּלַּאי וְחַזְיָא לֵיהּ, הָכָא נָמֵי — דְּאִיגַּלַּאי וְחַזְיָא לֵיהּ. הָכִי הַשְׁתָּא?! בִּשְׁלָמָא אַפֵּיהּ — אוֹרַח אַרְעָא לְגַלּוֹיֵי קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ. כַּרְעֵיהּ — לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְגַלּוֹיֵי קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כִּבְיָכוֹל שֶׁנִּתְמַעֲטָה פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסַאי: ״אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ״ — מִסְפַּר גְּדוּד אֶחָד, ״וְלִגְדוּדָיו אֵין מִסְפָּר״. וְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: ״אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ״, לִנְהַר דִּינוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְהַר דִּינוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן״. מֵהֵיכָן נָפֵיק? מִזֵּיעָתָן שֶׁל חַיּוֹת. וּלְהֵיכָן שָׁפֵיךְ? אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה סַעֲרַת ה׳ חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל״. וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: עַל אֲשֶׁר קוּמְּטוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר קוּמְּטוּ וְלֹא עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד: אֵלּוּ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבַּע דּוֹרוֹת שֶׁקּוּמְּטוּ לְהִיבָּרְאוֹת

6 חיים וחסד פתח ↗

וזהו תקו"ז כה: אורייתא בלא דחילו לא פרחת לעילא, פירוש אין לה עליה להרצון כמו שהיתה במחשבה, כי כשיש לנו עליה אז נשלם רצונו אבל בלא זה אין נשלם הרצון. וזהו שיש בשילוב הויה ואדני י' בראש וי' בסוף, שהחכמה היה בהרצון וגם הוא בסוף בהמעשה, וזהו תהלים קיט, עג 'ידיך עשוני', פירוש מחמת שאני יודע שיש שני יודין, 'עשוני' - שיש חכמה בהמעשה, 'ויכונוני' - פירוש שיש חכמה בהרצון שהוא הבסיס והכן לכל דבר, על זאת אני מבקש 'הבינני ואלמדה', פירוש שאוכל לחבר 'למצותיך' פירוש להרצון כמו שהיה במחשבה תחילה:

7 בבא בתרא פתח ↗

לְאַכְסַדְרָה הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית אֵינָהּ מְסוּבֶּבֶת, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעָה חַמָּה אֵצֶל קֶרֶן מַעֲרָבִית צְפוֹנִית – נִכְפֶּפֶת וְעוֹלֶה לְמַעְלָה מִן הָרָקִיעַ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עוֹלָם לְקוּבָּה הוּא דּוֹמֶה, וְרוּחַ צְפוֹנִית מְסוּבֶּבֶת, וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה מַגַּעַת לְקֶרֶן מַעֲרָבִית צְפוֹנִית – מַקֶּפֶת וְחוֹזֶרֶת אֲחוֹרֵי כִיפָּה; שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן וְגוֹ׳״; ״הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם״ – בַּיּוֹם. ״וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן״ – בַּלַּיְלָה. ״סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ״ – אֵלּוּ פְּנֵי מִזְרָח וּפְנֵי מַעֲרָב, שֶׁפְּעָמִים מְסַבַּבְתָּן וּפְעָמִים מְהַלַּכְתָּן. הוּא הָיָה אוֹמֵר – אֲתָאן לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״מִן הַחֶדֶר תָּבֹא סוּפָה״ – זוֹ רוּחַ דְּרוֹמִית. ״וּמִמְּזָרִים קָרָה״ – זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית. ״מִנִּשְׁמַת אֵל יִתֶּן קָרַח״ – זוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית. ״וְרֹחַב מַיִם בְּמוּצָק״ – זוֹ רוּחַ מִזְרָחִית. וְהָאָמַר מָר: רוּחַ דְּרוֹמִית מַעֲלָה רְבִיבִים וּמְגַדֶּלֶת עֲשָׂבִים! לָא קַשְׁיָא; הָא דְּאָתְיָא מִטְרָא בְּנִיחוּתָא, הָא בִּשְׁפִיכוּתָא. אָמַר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה״? זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית שֶׁמַּזֶּלֶת אֶת הַזָּהָב. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס״. אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא הוּגְשְׁמָה רוּחַ דְּרוֹמִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב, וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאל וְלֹא שָׂבֵעוּ״, וּכְתִיב: ״צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם״. וְאָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין מֵאוֹצָר טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב״ – בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין עַל אַדְמָתָם – גְּשָׁמִים יוֹרְדִין מֵאוֹצָר טוֹב; בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין עַל אַדְמָתָם – אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִין מֵאוֹצָר טוֹב. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים – יַדְרִים, וְשֶׁיַּעֲשִׁיר – יַצְפִּין, וְסִימָנָיךְ: שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: לְעוֹלָם יַדְרִים, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁמִּתְחַכֵּם מִתְעַשֵּׁר – שֶׁנֶּאֱמַר: אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד״. וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: שְׁכִינָה בַּמַּעֲרָב! דְּמַצְדֵּד אַצְדּוֹדֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַב אָשֵׁי: כְּגוֹן אַתּוּן, דְּיָתְבִיתוּ בִּצְפוֹנָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אַדְרִימוּ אַדְרוֹמֵי. וּמְנָא לַן דְּבָבֶל לִצְפוֹנָהּ דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָיְימָא? דִּכְתִיב: ״מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כׇּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״. מַרְחִיקִין אֶת הַמִּשְׁרָה מִן הַיָּרָק וְכוּ׳. תָּנָא: רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בַּחַרְדָּל, שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לִי הַרְחֵק חַרְדָּלֶךָ מִן דְּבוֹרַיי; הַרְחֵק דְּבוֹרֶךָ מִן חַרְדָּלַיי, שֶׁבָּאוֹת וְאוֹכְלוֹת לִגְלוּגֵי חַרְדָּלַיי. מַתְנִי׳ מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבְחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה – חֲמִשִּׁים אַמָּה; בֵּין מִלְּמַעְלָה בֵּין מִן הַצַּד. אִם הַבּוֹר קָדְמָה – קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים, וְאִם אִילָן קָדַם – לֹא יָקוֹץ. סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם – לֹא יָקוֹץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קוֹדֶמֶת לָאִילָן – לֹא יָקוֹץ, שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ. גְּמָ׳ תָּנָא: בֵּין שֶׁהַבּוֹר לְמַטָּה וְאִילָן לְמַעְלָה, בֵּין שֶׁהַבּוֹר לְמַעְלָה וְאִילָן לְמַטָּה. בִּשְׁלָמָא בּוֹר לְמַטָּה וְאִילָן לְמַעְלָה – קָא אָזְלִין שׇׁרָשִׁין מַזְּקִי לַהּ לְבוֹר. אֶלָּא בּוֹר לְמַעְלָה וְאִילָן לְמַטָּה, אַמַּאי? אָמַר רַבִּי חַגָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי: מִפְּנֵי שֶׁמַּחְלִידִין אֶת הַקַּרְקַע וּמַלְקִין קַרְקָעִיתָהּ שֶׁל בּוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁהַבּוֹר קוֹדֶמֶת לְאִילָן – לֹא יָקוֹץ, שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוָאן בֵּי רַב כָּהֲנָא הֲוָה אָמְרִינַן: מוֹדֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵי דִידֵיהּ. פָּאפִּי יוֹנָאָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר הֲוָה. בְּנָה אַפַּדְנָא. הֲווֹ הָנָךְ עָצוֹרֵי בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ, דְּכִי הֲווֹ דָּיְיקִי שׁוּמְשְׁמֵי הֲוָה נָיְידָא אַפַּדְנֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אֲמַר לֵיהּ: כִּי הֲוָאן בֵּי רַב כָּהֲנָא הֲוָה אָמְרִינַן: מוֹדֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵי דִילֵיהּ. וְכַמָּה?

9 חיים וחסד פתח ↗

כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר קהלת י, כ. כי כל אדם הוא דבוק בהקב"ה, ויש אדם שהוא דבוק רק באמונה לבד, וזה נקרא 'עוף השמים', שמעופף לשמים, ועל כן יוליך את הקול, פירוש כל מה שיצטרך לו וכל הדיבורים שיש בו בהלב מוליך להקב"ה, פי' מבקש מהקב"ה. אך באיזה ענין נמשך ההשפעה על האדם מהשמים למלאות חסרונו, הוא בזה הענין, כי בתחילה נמשך בקשרו להמוחין של הקב"ה, והצדיק שהשיג המוחין שהוא למעלה מהמוחין יכול להמשיך משם השפעה. וזהו 'ובעל כנפים יגיד דבר', שהצדיק נקרא 'בעל כנפים', כי כנפים הם האהבה והיראה שהם המוחין שנקרא י"ה תקו"ז כה:, והצדיק נקרא 'בעל כנפים' - בעל המוחין, כי הוא משיג אותם, הוא 'יגיד דבר', יכול להמשיך הדבר מלמעלה למלאות חסרונו. וזהו שמות יד, לא ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כשיש לו האמונה בה' אז ובמשה עבדו, נמשך ע"י משה להעובדא.

12 באר מים חיים פתח ↗

ואמנם מי שאינו לומד לימודו על כל פנים על הדרך שנתבאר וח"ו עושה ממנו קרדום לחפור בה ליהנות ממנה בקיבוץ תלמידים או להעשות רב וחבר בכדי להתפרנס מזה ויכבדוהו עשיר ורש, או למען היות לו ידיעה בכל הספרים והלימודים שלא יתבייש בפני חביריו ויוכל להתערב עם בני אדם גם בני איש בלימודם או בדברם בדברי תורה ולא יהיה כגולם ביניהם, או שלומד סתם כמצות אנשים מלומדה, או אפילו יותר שלומד לידע ענינה וחכמתה ולא למען עבודת ה' יתברך, זה אינו זוכה לשום דבר כי הרי לא נעשית בדחילו ורחימו דמאריה ולא פרחת לעילא תיקוני זוהר כ"ה: ולא עוד אלא גם שמתרחק על ידה מעבודתו יתברך כי אם הוא אינו מרגיש בקרבו שנעשה גס רוח בזה, מכל מקום לא ימלט שלא להיות לבו מתגדל בקרבו במקצת, היום קצת ומחר יותר בחשבו הרי למד התורה והוא למדן ואין חבירו דומה לו במעלה ואומר אהיה איך שהיה, על כל פנים למדן אני והוא עם הארץ כמו שאומרים אלו האוילים הטפשים שלא טעמו יראת ה' מימיהם. הנה לא די שלא נתקרב אליו יתברך על ידי התורה בהכנעה וענוה המוכן להשראת אלהות על האדם ודביקות השכינה אלא אף נתרחק בחשבו במעלתו ונתגדל לבו בקרבו, ואומר הקב"ה עליו אין אני והוא יכול לדור ותועבת ה' כל גבה לב כמו שאמרו ז"ל סוטה ה'.. ועל כן אמרו יומא ע"ב: זכה נעשית לו סם חיים לא זכה וכו' כי כיון שנתרחק מהקב"ה ח"ו על ידי התורה אין לך סם המות גדול מזה והלואי שלא נברא, ומכל שכן מי שלומד בשביל עבירה לנצח את חבירו וכדומה, שמוטב לו שנהפכה שליתו על פניו.

12 ראשית חכמה פתח ↗

עוד סבה ג', כי נתבאר בזוהר פרשת נשא קכג, א כי עיקר התשובה על ידי יראה ואהבה. וכן בתקונים כה, ב פירשו שעיקר עסק התורה הוא ביראה ואהבה, וזה לשונם ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא, עכ"ל. ועוד לקמיה ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא ולמיקם קדם ה', עכ"ל. ועוד בתיקונים ה, א פירשו, כי כמו שיראה קודמת לאהבה כן קדמו מצות לא תעשה למצות עשה, והטעם, שהמצות תלויות בשם בן ד', שמ"י עם י"ה שס"ה זכר"י עם ו"ה רמ"ח, וכמו שאותיות י"ה קודמין לו"ה כן צריך להקדים לא תעשה לעשה. ועוד בתיקונים שם קכב, א כי מי שאינו עוסק ביראה לפחות נענש ח"ו, וזה לשונם ומאן דמשתמע קליה בין באורייתא בין בצלותא בין בצעקה בלא דחילו מיד וישמע ה' ויחר אפו וכו', עכ"ל. ועוד בתיקונים פירשו שם כמה פרטים שצריכים כולם יראה ואהבה. נמצא כי אלו שני עיקרים גדולים הצריכים לעובד את השם. והקדמנו יראה כי כן הקדימה הפסוק, באמרו דברים יא, יא ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ואחר כך הזכיר לאהבה.

12 שערי עבודה פתח ↗

ולכן נאמר בתיקונים דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ונשארת בעשיה גשמיות או בכלי היצירה החצוניות אך עם כל זה העסק לא אתאביד מכל וכל כי הגוף של התורה ומצות נעשה על פי עסק זה וכבר מבואר לעיל שהעיקר הוא הכלי כמבואר בזוהר הקדוש לית מלה דאתאביד בעלמא ומכל שכן דבור ומעשה דקדושה כי בעשיה זו ועסק זה ממשיך עצם רצונו יתברך ולגביה יתברך אין מסתיר אבל עם כל זה בבחינת הגילוי לא נגלה רק הכלי ולא האור אשר על כן אם חזר ולמד הדבר ההוא לשמה וכן אם עשה המצוה בכוונה ממשיך חיות להכלי אשר עשה בעסק ההוא ואז נכללת נפשו גם כן בחיות האלוק"י וגם מאיר בנפשו בבחינת השגתו בערך כל עולם בבחינת הנשמות אשר בכל עולם ועולם המקבלות מעשר ספירות הוא האלק"ות דכל עולם ועולם:

14 תורה אור פתח ↗

ובמזמור שני נגד יסוד דיצירה כו' ע"ש. וכ"ז הוא בחי' רצוא והעלאה ואח"כ שמו"ע בא"י הוא בחי' שוב והמשכה. וכן עסק התורה ומצות מעשיות והוא כמו שהדמים נמשכים מן הלב לכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים כך המצות נק' רמ"ח אברים דמלכא. ומצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה והכוונה הוא התפלה כמ"ש במ"א ע"פ לא הביט און ביעקב לכן זהו כמשל התפשטות והמשכת הדם מהלב לכל הרמ"ח אברים. וכך יובן ג"כ למעלה כי גם בחי' המל' הנה בלילה יורדת לבי"ע וה"ז כמו ירידת הדם מהלב עד צפורני הרגלים וירידתה זו לברר רפ"ח ניצוצים ואח"כ מחצות לילה מתחלת לעלות והוא כמו שהדמים עולים אל הלב ועי"ז נמשך מהמוח ללב והוא ענין יחוד או"א וזו"נ בק"ש ותפלה כו'. וזהו שכנס"י נק' לבי לבבתני אחותי כלה ועמ"ש ע"פ ולבי ער כו' דופק כו' וה' פקד כו' ועיין באגה"ק בסופו סי' ל"א ד"ה נודע בשערים מ"ש בתקונים:

15 ראשית חכמה פתח ↗

ובלי ספק כי עשיית המצוה בדחילו וברחימו בזה נותן לה עליה וסלוק מהגלות שהם הקליפות, כמ"ש בתיקונים דף כה ע"ב ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא ולמיקם קדם ה', נמצא כי הכנפים המעלים אותה למעלה שלא יאחזו בו הקליפות הם דחילו ורחימו, ואי לא לא יכילת לסלקא. ובענין עסק המצות נאריך בזה בעזרת השם.

15 דגל מחנה אפרים פתח ↗

או יאמר ע"ד הנ"ל אך אין מדרש בלא חידוש ע"ד ה' איש מלחמה ה' שמו ופירש"י במה הוא נלחם בשמו הוא נלחם ויש להבין זה ע"פ דאיתא בתיקונים כי דהמע"ה לחם את גלית הפלשתי בסוד ק"ש ולקח ה' חלקי אבנים היינו ה' תיבות שמע ישראל ה' אלהינו ה' ושוי אותם בקירטא חדא היינו אחד ועשה יחוד קוב"ה ושכינתי' ובזה הרג את הפלשתי ע"כ ע"ש והוא אפשר כדאיתא שמשה הרג את המצרי ג"כ ברזא דיחודא דק"ש כמ"ש ויפן כה וכה הם כ"ה אתוון של פסוק שמע ישראל ע"ש וזהו וירא כי אין איש כדאיתא שצריך בשעה זו להפשי' מעליו כל הלבושין של מין אנושי וע"י היחוד נעשה ה' אחד ושמו אחד וזהו ה' איש מלחמה במה הוא נלחם ה' שמו היינו בשמו הוא נלחם ר"ל כשנעשה ה' אחד ושמו אחד ע"י היחוד אז הוא לוחם בשונאיו וידוע ספר גימ' שם וזה י"ל הרמז בפסוק אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר בשם דייקא כנ"ל ושם גימ' ספר ויבואר זה לקמן וזהו הרמז במגילה ובבואה לפני המל' אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה וכו' והוא משולל הבנה עיין פי' רש"י ולפי דרכינו ניחא כי ספר גימ' שם והוא שאמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים לאבדם כמו שהיה אצל גלית הפלשתי שבשמו של הקב"ה היה לוחם דהמע"ה עמו וכן ג"כ כאן שבזה נלחם עם המן ונהפך מחשבתו הרעה לטוב' עלינו ויש להבין זה כי ידוע מי שעוסק בתורה לשמה מוחלין לו כל עוונותיו ותורה לשמה היינו לשם יחוד שכינתא לקוב"ה וע"י היחוד שעושה בעוסקו בתורה נמחלין לו כל עונותיו וממילא בטלין כל המקטריגים לעילא ומכ"ש לתתא כי המקטריגים דלעילא הם שורש לכל המלחמות שנתעורר על האדם הן ברוחניות הן בגשמיות כאשר שמעתי מפי הכה"ג ערים גדולות ובצורות בשמים פי' ערים לשון שונאים כמו ומלאו פני תבל ערים וכשיכבוש ערים גדולות אשר בשמי' ממילא יכבוש ערים גדולות ובצורות בארץ ג"כ והכל ע"י עסק התורה לשמה וזהו ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר כי שם גימ' ספר והיינו ע"י שנזכיר בתורה שנקרא ספר כמ"ש ספר תולדות אדם מזה נלחם עם אויבינו כנ"ל וכן הוא ג"כ ע"י יחוד ק"ש כי הקורא שחרית וערבות כאלו קיים והגית בו יומם ולילה והיינו כי ק"ש הוא רזא דיחוד אלוהות והוא להאמין שהוא אחד ושמו מחד והוא בחי' אנכי ה' אלהיך שהוא שורש כל התורה כולה ולכן היה המלחמה על ידי יחוד ק"ש שהיא שורש התורה והיחוד קב"ה ושכינתי' כביכול ב"ה וב"ש לכן ויתיצב הפלשתי ארבעים יום ודרשו חז"ל כדי לבטל ק"ש וכו' ע"ש פי' כי זה מגמת כל הקליפות ר"ל לבטל היחוד ודהמע"ה הבין זאת וחיזק א"ע לעשות משם יחוד והיינו ממקום ובחי' שהיה שם אז כמו שאמר אא"ז זללה"ה ובקשתם משם את ה' אלהיכם וכו' משם דייקא פי' ממקום שהוא שם והבן ואיתא בתיקונים כי תורה שלא לשמה ח"ו לא סלקת לעילא וזהו אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם שלא נחשב לכלום וזה י"ל הרמז בפסוק על כן יאמר בספר פי' כשיהיה האמירה בספר והיינו שילמוד התורה לשמה ויהיה נחשב אמירה אז מלחמת ה' פי' עי"ז ילחום ה' עם שונאיו כנ"ל "את והב בסופה היינו ע"ד היחוד שבק"ש הם אותיות ואהבת שראשונים היו כורכין את שמע עם ואהבת והוא שדרשו חז"ל אהבה בסופה וע"ד עסק התורה הנ"ל י"ל ע"פ וימינו תחבקני: והנחלים ארנון פי' כל הנחלים ההולכים אל הים הם מלאים רינון ושמחה מצד סיבת היחוד: ואשד הנחלים פי' נעשה התחברות ויחוד בין הנחלים כי יש נחל מצד הימין ויש נחל מצד השמאל וכולם מתחברין בבחי' היסוד ודי בזה וע"ד היחוד של ק"ש והנחלים ארנון כי אותיות של יחודא דק"ש הם אותיות שמחה כדאיתא בזוה"ק שמע אחד ש"מ א"ח אותיות אשמח כמבואר במ"א ע"פ אנכי אשמח בה' ע"ש והמש"י:

18 עין התכלת פתח ↗

וזה הוא הענין הנזכר בתקוני הזהר שהובא לעיל תקון י דף כה. וכד ישראל אמרין שמע ישראל ודאי חיון שמטין גדפייהו באן אתר בכנפי מצוה. דאתמר בהון על ארבע כנפות כסותך וכו' והיינו שלכבודן של ישראל מחסרין כנפי החיות, וזה רומז לחוט התכלת כנ"ל שהוא הל"ב שנתן הקב"ה מקום לישראל להשלים מערכת דגלי כסא כבודו:

19 ברכות פתח ↗

בְּחַדְתִּי. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם מַזִּיקִין? בִּתְרֵי. אִי בִּתְרֵי — חֲשָׁד נָמֵי לֵיכָּא! בִּתְרֵי וּפְרִיצִי. ״מִפְּנֵי הַמַּפּוֹלֶת״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲשָׁד וּמַזִּיקִין! בִּתְרֵי וּכְשֵׁרֵי. ״מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִפְּנֵי חֲשָׁד וּמַפּוֹלֶת! בְּחוּרְבָּה חַדְתִּי, וּבִתְרֵי וּכְשֵׁרֵי. אִי בִּתְרֵי, מַזִּיקִין נָמֵי לֵיכָּא! בִּמְקוֹמָן חָיְישִׁינַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּחַד, וּבְחוּרְבָּה חַדְתִּי דְּקָאֵי בְּדַבְרָא, דְּהָתָם מִשּׁוּם חֲשָׁד לֵיכָּא דְּהָא אִשָּׁה בְּדַבְרָא לָא שְׁכִיחָא, וּמִשּׁוּם מַזִּיקִין אִיכָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה״, תָּנָא: אֵין ״תִּיכוֹנָה״ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וְרַבִּי, מַאי ״תִּיכוֹנָה״ — אַחַת מִן הַתִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת. וְרַבִּי נָתָן מִי כְּתִיב ״תִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת״? ״תִּיכוֹנָה״ כְּתִיב! מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי? אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמוּרוֹת״ הָא כֵּיצַד, אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה. וְרַבִּי נָתָן, סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמֹוד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. שֵׁית דְּלֵילְיָא, וְתַרְתֵּי דִּימָמָא, הָווּ לְהוּ שְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת. רַב אָשֵׁי אָמַר: מִשְׁמָרָה וּפַלְגָא נָמֵי ״מִשְׁמָרוֹת״ קָרוּ לְהוּ. וְאָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין אוֹמְרִין בִּפְנֵי הַמֵּת אֶלָּא דְּבָרָיו שֶׁל מֵת. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, אֲבָל מִילֵּי דְעָלְמָא לֵית לָן בַּהּ. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא לָא אֲמַרַן אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְכָל שֶׁכֵּן מִילֵּי דְעָלְמָא. וְדָוִד בְּפַלְגָא דְלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי? מֵאוּרְתָּא הֲוָה קָאֵי! דִּכְתִיב: ״קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה״, וּמִמַּאי דְּהַאי ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? — דִּכְתִיב: ״בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה״! אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, אָמַר רַבִּי אַחָא: הָכִי קָאָמַר דָּוִד: מֵעוֹלָם לֹא עָבַר עָלַי חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁינָה. רַבִּי זֵירָא אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס, מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי. רַב אָשֵׁי אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? הָא ״נֶשֶׁף״ צַפְרָא הוּא! דִּכְתִיב: ״וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם״. מַאי לָאו — מִצַּפְרָא וְעַד לֵילְיָא? לָא, מֵאוּרְתָּא וְעַד אוּרְתָּא. אִי הָכִי, לִכְתּוֹב ״מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הַנֶּשֶׁף״ אוֹ ״מֵהָעֶרֶב וְעַד הָעֶרֶב״! אֶלָּא אָמַר רָבָא: תְּרֵי נִשְׁפֵי הָווּ — נְשַׁף לֵילְיָא וְאָתֵי יְמָמָא, נְשַׁף יְמָמָא וְאָתֵי לֵילְיָא. וְדָוִד מִי הֲוָה יָדַע פַּלְגָא דְּלֵילְיָא אֵימַת? הַשְׁתָּא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לָא הֲוָה יָדַע, דִּכְתִיב ״כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם״. מַאי ״כַּחֲצוֹת״. אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ״כַּחֲצוֹת״ — מִי אִיכָּא סְפֵיקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא?! אֶלָּא: דַּאֲמַר לֵיהּ לִמְחַר ״בַּחֲצוֹת״ כִּי הַשְׁתָּא, וַאֲתָא אִיהוּ וַאֲמַר ״כַּחֲצוֹת״, אַלְמָא: מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְדָוִד הֲוָה יָדַע?! דָּוִד, סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקּוֹמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד. מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתוֹפֶל, וְנִמְלָכִין בְּסַנְהֶדְרִין, וְשׁוֹאֲלִין בְּאוּרִים וְתוּמִּים. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? דִּכְתִיב ״וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאֶבְיָתָר וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״. אֲחִיתוֹפֶל — זֶה יוֹעֵץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים״.

20 אור החמה על ספר הזהר פתח ↗

לעילא באילנא דחיי וכו' הכוונ' שאין הקליפות פוגמות באצילות כלל ח"ו ואפילו בהיכל קדש הקדשים אין שם קליפות אלא בסוד היכל הרצון ששם ד' חיות שמציאות הנהגתם מתפשטות בהיכלות התחתונות ולא פנימה להיכלות ח"ו אלא מבחוץ אל המדורים וכל עלייתם אינו אלא עד מדור השלישי אמנם קטגוריא שלהם עולה עד למעלה עד מקום הדין ולזה יתייחס אל ד' חיות לבוש ד' קליפות ומה שנייחס לעתים הקליפות בספירות הוא להיות מטטרון שר כל צבא מעלה הוא לבוש הת"ת כאומר אלביש שמים קדרות וכו' והוא משום דלתתא אית קליפין במטטרון דאיהי בדיוקנא דאמצעיתא והת"ת לעתים מתלבש בו בזמן הגלות דאיהו לבר ממלכותיה שאין יחוד לת"ת במלכות והמלכות אז בגלות עם בניה ואז הת"ת לשמרה מתלבש בגדפין ואנפין דעבד דילי' מטטרון ולא ממש הת"ת והמלכות שלא נ' שצ"ל אלא ניצוצות שלהם מתפשטין בעולם התחתון אל ההנהג' וירכב על כרוב שני כרובים הם מטטרון לבוש לת"ת בסוד החיות וסנדלפון לבוש לשכינ' בסוד האופנים ולזה אמר וירכב על כרוב אחר נ' שצ"ל אחד משניהם והם כנפי רוח מצד מטטרון שהוא רוח בת"ת ועם היות שאמרנו שהקליפות במטטרון לאו במטטרון ממש הוא בהיכל קדש הקדשים אלא אינון קליפין סחרין לד' חיון דמטטרון שהם מיכאל וכו' ומחוץ להיכלות הם מכסים הקדושה כנזכר ומ"ש לא ברוח ה' לא ברעש ה' וכ' הענין כי סוד ד' חיות הם ד' מוחין דאגוזא בבחי' ד' אותיות שבשם י' מיכאל ה' גבריאל ו' אוריאל ה' רפאל ולזה ג' קליפות אלו הם קליפה על הקליפה לבוש זה על זה ושם אין בהם מוח אמנם פנימה לקליפה ד' שם הוא מתלבש כאומר ונוגה לו סביב ומתוכה דמות ארבע חיות ומ"ש ירוק וחוור עניינו שהקליפות הם ממש נגד בחי' ד' חיות והם כמשל קליפי האגוז שיש לה קליפה ירוקה וזהו תוהו שהוא קו ירוק והוא נגדיי לת"ת שמשם הירוק מצד הקליפות ואחדי' קליפ' קשה כאבן והוא רעש והיינו בוהו דהיינו אבנים מפולמות שמהם יוצאות מים המאררים והיינו חוור כנגד מימי הלבן החסר כן יש בקליפה סוד לבן הארמי וכמו שהוא משל אל האגוז כנזכר כן הוא משל אל החטה שהיא קדושה פנימ' סולת נקיה מוח מתלבש בקליפות ושתים הנזכ' הם מוץ ותבן שעל ידי הדישה הם נבדלות אמנם שתים אחרות קשות להבדל כדמסיק והם סובין ומורסן וכן באגוז הם קליפה דקה דבקה עם האגוז ואחר שהזקין האגוז בקושי יכולים להבדילה וכן הוא חלק הקליפה הזאת שאם יזקון באדם בדוחק גדול יבדל ממנה כדמסיק וכן קליפו' ההלכה הדחוקות הרבה שא"א להבדילם אם לא בחזרה המדוכה והיינו טחנות וכמו שיש בחטה נהמא דגופא ד' קליפות וצריך טורח בדישה וטחינה ורקוד פעם אחר פעם להבדיל מהסולת שהיא הקדושה כאומר ועשירית האפה סולת כן בהלכה נהמא דנשמתא היא מתלבשת בקליפות דהיינו ד' קליפות ולכך צריך למטחן מלין דאורייתא כדמפרש ואזיל כדי שתהיה הנשמה מאותו לחם ורקות הקליפה הזאת לא לטובת' אלא לקושי' וכן היא עד הגבור' שהיא אש קדוש והיינו אש זרה והיינו קליפה זו וקושיא זו הוא היות קשה לאדם לפרוש מהדברים שהם מהרגל אליו ולכך היא מצות הקשיר' דהיינו הכנעת הקליפות בבחרות כדי שלא יגבר עליו הקליפה הזאת והיינו נמי בהלכה הקושיא הישנ' החזק' העומדת ומפרקין אותה ואח"כ אומר הקושיא עדיין במקומה עומדת וכל עוד שאפשר לאכלה עם האגוז היא יותר קשה שא"א להבדילה ואין זה רבותא אלא קושייתה שהיא מראה לאדם היתר העבירות חמורות כיון שגדל והזקין בהם נעשות אליו כהיתר והיינו עד הגבורה שהיא היא קשה ודאי מהרמ"ק זלה"ה: והרח"ו זלה"ה. אדני דינא וכו' פירוש אדני בחילוף הוא דינא. למהוי חיה לכל סטרא כלול ד' חיות וכו' פי' הוא הטלית חד לכולהו כזה # חיה הרי ד' חיות ח"י ה' לכל סטר. שייך לעיל, דאיהי ה' לכל סטרא בד' חיון דכורסייא פי' ה' דהיינו ד"ו ד' רגלי הכסא משש מעלות לכסא הרי הכסא עצמו ה' ה'. עכ"ל. גליון פי' לכל צד יש י"ג חוליות וה' קשרים הם ח"י ד' פעמים הם ע"ב וזהו והוכן בחסד כסא שכן הציצית דומה לכסא הכבוד כשהוכן בחושבן ע"ב שהוא חסד אז וישב עליו כדאיתא בתיקונים כזה. #

21 ראשית חכמה פתח ↗

ובלשון זה ממש אמר בתיקונים דף כה ע"ב כל מאן דאתעטף בעטופא דמצוה כאלו אתקין כרסייא לקודשא בריך הוא, ואינון יאהדונה"י, סלקין לכל חד ד' אנפין וד' גדפין, סלקין ס"ד, ותמניא אתוון יאהדונה"י, סלקין ע"ב, עד כאן לשונו. ועוד אמר אחר כך דף כו ע"א, שרמז ח' חוטין כנגד ד' פנים וד' גדפין, כמנין שד"י במ"ק.

1 ובגין דטבעת איהי י' כגוונא דא *ם בה אתקדשת כלה. וצריך לאעלא לה באצבעא דילה דאיהו דיוקנא דאת ו' ואתעבידת ז'. וצריך תרין סהדין דאינון לקבל ה' ה'. וכד איהי טבעת ברישא דאצבעא ואתעבידת ז' בההוא זמנא צריך לברכא לה בשבע ברכאן דירתא כלה.

2 בההוא זמנא דמתיחדין ישקני מנשיקות פיהו. מאי נשיקו' פיהו תרין שפוון דיליה ותרין דילה. אינון ארבע גדפין דחיוון דאתמ' בהון וארבע כנפי' לאחת מהן.

3 וכד אתכלילן תרין אנפין דיליה ותרין דילה. וד' דרועין דתרויהו אתמר בהון וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת מהם.

4 ואינון ד' אנפין יקו"ק. ארבע גדפין אד'. בחבורא חדא יאקדונק"י

5 כד מתחברן אתוון אקרי חשמל. חיות אש ממללן זמנין חשות זמנין ממללות. ובגיניהו אתמר גדול העונה אמן יותר מן המברך. בגין דמתחברין חתן וכלה תמניא אתוון כחדא.

6 אינון ד' חיוון אינון אד' ואינון אריה שור נשר אדם.

7 אריה מקבל עליה י' במוחא. ובזמנא דאיהו בימינא דאתמר ביה ופני אריה אל הימין לארבעתם הרוצה להחכים ידרים.

8 שור לשמאלא לקבל לבא. ה'. הבל דלבא תמן ה' מצפון זהב יאתה. בההוא זמנא דאיהי ה' בלבא הרוצה להעשיר יצפין.

9 י"ק דחילו ורחימו. אבא ואימא. דרועא ימינא ושמאלא ויעב"ר חסד וגבורה. דסלקין לחושבן ע"ב תיבין ורי"ו אתוון דע"ב שמהן. ודא רזא דויעב"ר עיבור כלל תרוייהו.

10 ו' דא אוריתא דשריא בפומא. וברוחא דפומא פרחת על נשר. דנשר איהו חוטמא. תרין גדפוי דילה תרין שפוון. ועלה *אתמר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר ודא עמודא דאמצעיתא.

11 דחכמה ובינה אינון. *נסתרות במוחא ולבא ברחימו ודחילו.

12 ואוריתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. נ"א ובהאי נשר

13 וכתר ביה תליין בני חיי ומזוני. דאיהו מזלא דכלהו. ואיהו לא תליא במזלא. ובגין דא אוקמוהו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. דחסד איהו זכותא.

14 ה' זעירא דמות אדם בה אשתלים יקו"ק והיא ה' מלכותא קדישא. *איהי מצוה. עשיית פקודין. דאיהי שריא ברמ"ח אברים

15 ותורה ומצוה עלייהו אתמר והנגלות לנו. ותורה ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא ולמיקם קדם י"ק.

16 איהי כלילא דכלא ועל כלא. אד"ם. יו"ד ק"א וא"ו ק"א דא מחשבה דסליק כלא עד א"ס. במלכותא אשתלים כלא עילא ותתא.

17 ואיהי כלילא מד' פרשיין דק"ש דאינון רמ"ח תיבין עם אל מלך נאמן. ובגין דלא יעבדון הפסקה תקינו למהדר שליחא דצבורא יי' אלקיכם אמת.

18 וכד ישראל אמרין שמע ודאי נ"א מארי חיוון שמטין גדפייהו. באן אתר בכנפי מצוה דאתמר בהון על ארבע כנפו' כסותך אשר תכסה בה. דאיהו כגוונא דמעיל האפוד. דפעמונים ורמונים אינון לקבל חליין וקשרין. שולי המעיל אינון לקבל כנפי מצוה.

19 ואינון ה' קשרין לקבל שמע ישראל יי' אלקינו יי'. דאינון לקבל ה' נימין דכנור דדוד דהיה מנגן מאליו. י"ג חליין כחשבן אח"ד. דקלא דנגונא סלקא באחד.

20 ודא ח"י בין חליין וקשרין. לכל סטר. סלקין ע"ב ודא איהו והוכן בחסד כס"א חס"ד ע"ב. כל מאן דאתעטף בעטופא דמצוה כאלו אתקין כרסייה לקב"ה. ואינון יאקדונק"י.

21 לכל חד ארבע אנפין וארבע גדפין סלקין ס"ד. ותמניא אתוון יאקדונק"י סלקין ע"ב.

22 וכנפי מצוה

5 ברכות פתח ↗

וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא ״יֵאוֹתוּ״ יֵאוֹתוּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כׇּל שֶׁאִילּוּ עוֹמֵד בְּקָרוֹב וּמִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, וַאֲפִילּוּ בְּרִיחוּק מָקוֹם. וְכֵן אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּרִיחוּק מָקוֹם שָׁנִינוּ. מֵיתִיבִי: הָיְתָה לוֹ נֵר טְמוּנָה בְּחֵיקוֹ, אוֹ בְּפַנָּס, אוֹ שֶׁרָאָה שַׁלְהֶבֶת וְלֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, אוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ וְלֹא רָאָה שַׁלְהֶבֶת — אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַד שֶׁיִּרְאֶה שַׁלְהֶבֶת וְיִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. בִּשְׁלָמָא מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ וְלֹא רָאָה שַׁלְהֶבֶת מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ — דְּקַיְימָא בְּקֶרֶן זָוִית. אֶלָּא רָאָה שַׁלְהֶבֶת וְלֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? לָאו דִּמְרַחֲקָא?! לָא, כְּגוֹן דְּעָמְיָא וְאָזְלָא. תָּנוּ רַבָּנַן: גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת — מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן, אוֹמְמוֹת — אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן. הֵיכִי דָּמֵי לוֹחֲשׁוֹת? אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל שֶׁאִילּוּ מַכְנִיס לְתוֹכָן קֵיסָם וְדוֹלֶקֶת מֵאֵילֶיהָ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״אוֹמְמוֹת״ אוֹ ״עוֹמְמוֹת״? תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב חִסְדָּא בַּר אַבְדִּימִי: ״אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים״. וְרָבָא אָמַר: ״יֵאוֹתוּ״ מַמָּשׁ. וְכַמָּה? אָמַר עוּלָּא: כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין אִיסָּר לְפוּנְדְּיוֹן. חִזְקִיָּה אָמַר: כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין מְלוּזְמָא שֶׁל טְבֶרְיָא לִמְלוּזְמָא שֶׁל צִפּוֹרִי. רַב יְהוּדָה מְבָרֵךְ אַדְּבֵי אַדָּא דַּיָּילָא, רָבָא מְבָרֵךְ אַדְּבֵי גּוּרְיָא בַּר חָמָא. אַבָּיֵי מְבָרֵךְ אַדְּבֵי בַּר אֲבוּהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵין מְחַזְּרִין עַל הָאוּר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְחַזְּרִים עַל הַמִּצְוֹת. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ הֲוָה מְהַדַּרְנָא, כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אֲנָא נָמֵי לָא מְהַדַּרְנָא, אֶלָּא אִי מִקְּלַע לִי מִמֵּילָא — מְבָרֵיכְנָא. מִי שֶׁאָכַל וְכוּ׳. אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא רַב דִּימִי בַּר אַבָּא: מַחֲלוֹקֶת בְּשָׁכַח, אֲבָל בְּמֵזִיד, דִּבְרֵי הַכֹּל — יַחְזוֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. פְּשִׁיטָא, ״וְשָׁכַח״ תְּנַן. מַהוּ דְתֵימָא הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ בְּמֵזִיד, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״וְשָׁכַח״ — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמַּאי. קָמַשְׁמַע לַן. תַּנְיָא, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁאָכַל בְּרֹאשׁ הַבִּירָה וְשָׁכַח וְיָרַד וְלֹא בֵּרַךְ, יַחְזוֹר לְרֹאשׁ הַבִּירָה וִיבָרֵךְ?! אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם מִי שֶׁשָּׁכַח אַרְנָקִי בְּרֹאשׁ הַבִּירָה לֹא יַעֲלֶה וְיִטְלֶנָּה? לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא עוֹלֶה, לִכְבוֹד שָׁמַיִם לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! הָנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי, חַד עֲבַד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית שַׁמַּאי וְאַשְׁכַּח אַרְנְקָא דְּדַהֲבָא, וְחַד עֲבַד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל וְאַכְלֵיהּ אַרְיָא. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה קָאָזֵל בְּשַׁיַּירְתָּא, אֲכַל וְאִשְׁתְּלִי וְלָא בָּרֵיךְ. אֲמַר: הֵיכִי אַעֲבֵיד? אִי אָמֵינָא לְהוּ ״אִנְּשַׁאי לְבָרֵךְ״, אָמְרוּ לִי: בָּרֵיךְ, כׇּל הֵיכָא דִּמְבָרְכַתְּ — לְרַחֲמָנָא מְבָרְכַתְּ. מוּטָב דְּאָמֵינָא לְהוּ: אִנְּשַׁאי יוֹנָה דְּדַהֲבָא. אֲמַר לְהוּ: אִנְטַרוּ לִי, דְּאִנְּשַׁאי יוֹנָה דְּדַהֲבָא. אָזֵיל וּבָרֵיךְ וְאַשְׁכַּח יוֹנָה דְּדַהֲבָא. וּמַאי שְׁנָא יוֹנָה? דִּמְתִילִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה. דִּכְתִיב: ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ״ — מָה יוֹנָה אֵינָהּ נִיצּוֹלֶת אֶלָּא בִּכְנָפֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִיצּוֹלִין אֶלָּא בְּמִצְוֹת. עַד אֵימָתַי הוּא וְכוּ׳. כַּמָּה שִׁיעוּר עִכּוּל? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָעֵב. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל זְמַן שֶׁיִּצְמָא מֵחֲמַת אֲכִילָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא לְמָר זוּטְרָא וְאָמְרִי לַהּ רַב יֵימַר בַּר שֵׁיזְבִי לְמָר זוּטְרָא: מִי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָכִי? וְהָאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כַּמָּה שִׁיעוּר עִכּוּל? — כְּדֵי לְהַלֵּךְ אַרְבַּע מִילִין! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּאֲכִילָה מְרוּבָּה, כָּאן בַּאֲכִילָה מוּעֶטֶת. בָּא לָהֶן יַיִן וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּיִשְׂרָאֵל אַף עַל גַּב דְּלָא שָׁמַע כּוּלָּהּ בְּרָכָה עוֹנֶה? וְכִי לָא שָׁמַע הֵיכִי נָפֵיק? אָמַר חִיָּיא בַּר רַב: בְּשֶׁלֹּא אָכַל עִמָּהֶן, וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ בְּשֶׁלֹּא אָכַל עִמָּהֶן. אֲמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ: בְּרִי, חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. וְכֵן אֲמַר רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. לְמֵימְרָא דִּמְבָרֵךְ עֲדִיף מִמַּאן דְּעָנֵי ״אָמֵן״? וְהָתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְהוֹרַאי: הַשָּׁמַיִם, כֵּן הוּא. תִּדַּע — שֶׁהֲרֵי גּוּלְיָירִין יוֹרְדִין וּמִתְגָּרִין בַּמִּלְחָמָה, וְגִבּוֹרִים יוֹרְדִין וּמְנַצְּחִין! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בַּמַּשְׁמָע, אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ יוֹתֵר מִן הָעוֹנֶה אָמֵן. בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב: מַהוּ לַעֲנוֹת ״אָמֵן״ אַחַר תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן? אֲמַר לֵיהּ: אַחַר הַכֹּל עוֹנִין אָמֵן, חוּץ מִתִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, הוֹאִיל וּלְהִתְלַמֵּד עֲשׂוּיִין. וְהָנֵי מִילֵּי בִּדְלָא עִידָּן מִפְטְרַיְיהוּ, אֲבָל בְּעִידָּן מִפְטְרַיְיהוּ — עוֹנִין. תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁמֶן מְעַכֵּב אֶת הַבְּרָכָה, דִּבְרֵי רַבִּי זִילַאי. רַבִּי זִיוַאי אוֹמֵר: אֵינוֹ מְעַכֵּב. רַב אַחָא אוֹמֵר: שֶׁמֶן טוֹב מְעַכֵּב. רַבִּי זוּהֲמַאי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמְּזֹוהָם פָּסוּל לַעֲבוֹדָה, כָּךְ יָדַיִם מְזוֹהָמוֹת פְּסוּלוֹת לִבְרָכָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא לָא זִילַאי וְלָא זִיוַאי וְלָא זוּהֲמַאי יָדַעְנָא אֶלָּא מַתְנִיתָא יָדַעְנָא. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם״ אֵלּוּ מַיִם רִאשׁוֹנִים, ״וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים״ אֵלּוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים, ״כִּי קָדוֹשׁ״ — זֶה שֶׁמֶן, ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ — זוֹ בְּרָכָה. הדרן עלך אלו דברים

6 ראשית חכמה פתח ↗

וכאשר יעסוק ביראה ואהבה, ויכוין בסוד קול ודבור כמו שפיר' לעיל, שהוא משלים סוד השם כמו שפיר' בשער הקדושה, כי אז בודאי הוא אחוז בעץ החיים לא יירא, כדפי' בתיקונים דף כה ע"ב דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא.

9 בית אהרן פתח ↗

הנה ידוע שופריה דיעקב מעין שופריה דאדה"ר. כי באמת האבות הם תיקון העולם ויעקב הוא הבחיר שבאבות כפי שידוע שאחר החטא נגנז האור לצדיקים לעתי"ד לבו"א היינו כל הצדיקים העתידי"ם לבו"א שהיו בעולם ושיהיו בעולם עד ביאת משיחנו בב"י כל אחד כפי שלימותו כך הם משיגים את האור הגנוז. ועד אברהם היו שני אלפים תוהו והאבות היו הראשונים שהתחילו להאיר על הארץ. וביעקב כתיב ויקחם ויעבירם את הנחל ויעבר את אשר לו ויעבור את מעבר יבק היינו שיעקב העביר והמשיך את הנחל לעולם כידוע נח"ל קדומים שקדמה לעולם והמשיך את הנחל להעולם שיומשך עד ביאת משיחנו בב"י. ויעבר את אשר לו. כידוע. ע"ב רי"ו וייחד הכל כמבואר בתיקוני זוהר. מצרף לכסף וכור לזהב וכו'. זה אברהם ויצחק. ויעקב הוא מדה"ר ועשה וקישר הכל את כל העולמות. ויעבור את מעבר יב"ק. ידוע הגי' אשר יב"ק עושה וייחד כל השמות והמשיך את הנחל ואח"כ ויותר יעקב לבד"ו. וזהו פי' הפסוק באורך נראה אור. ע"י האור שלך שאנו משיגים האור הגנוז ע"י עשיות שאנו עושים בעוה"ז נראה אור. נוכל אח"כ לראות את האור היותר רוחני. כי באמת אין באפשרי להשיג שום דבר רוחני רק ע"י גשמיות. היינו ע"י עובדות ומעש"ט שאדם עושה בעוה"ז ומייחד כל העולמות ממטה למעלה. וזה נקרא נר שעומד בתוכו האור היינו שעי"ז יוכל לבא לאור הרוחני. וכפי ששמעתי מא"א אדומו"ר זצוקל"ה. משפיל גאי"ם עדי ארץ בכדי שיוכל אח"כ להגביה שפלים עדי מרום. וכמו שדברנו על פסוק נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. עפ"י המדרש כשאני מתחיל בה במעט אני מתחיל. היינו בקטנות. שלא יבקש האדם מדריגה יותר מכפי שהוא רק לפי מיעוט ערכו והשגתו. כן יתאמץ בעבודתו ית"ש. וכשילך כך ממדריגה למדרגה אח"כ שערים הרבה נפתחו לו. וזהו ואור לנתיבתי. שאין בזה שום גשמיות רק שמשיגים האור הגנוז ומייחד כל העולם לחי החיים וזהו נ"ח כידוע שזמנה עד שתכלה רגל מן השוק. היינו שיתחיל ממטה וידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. היינו בהעלותך את הנרות. שמתחיל מגשמיות ומדליק עד שיאירו שבעת הנרות אל מול פני המנורה שיראה לייחד ולהעלות הגשמיות עד בחינה הנקרא' אור שאין שם שום גשמיות זה נר מערבי שלא כבה לעולם. ולזאת ר"ת להדלי"ק נ"ר חנוכ"ה הוא נח"ל. שצריך להמשיך ולהעביר הנחל קידומים. ונחל עדניך תשקם. וכמו שעשה יעקב אבינו. מתחלה אמר כי מעט אשר הי' לך לפני היינו כשהתחיל בה התחיל מעט לפי מדריגתו ואח"כ אמר ואני אתנהלה לאטי. היינו שהלך מעט מעט לאט לאט מדרגה אחר מדרגה. וכפי ששמעתי מא"א אדומו"ר זצוק"ל. דהע"ה ביקש. הצילני מכף כל אויבי ומיד שאו"ל. שלא אשאל ח"ו מדרגה שאינה שלי. רק לפי מדרגתי. כך אמר יעקב אני אלך לאט לאט עד אשר אבוא אל אדוני שעיר"ה. היינו שאביא בחינה הנקרא שעיר לתוך אדוני ואעלה את כל העולמות שיבוטלו ויפלו כל הקליפות ולא ישאר רק כולו טוב הגנוז ואז יהיה ביאת משיחנו בבי"א. וכפי שאנו אומרים על אליהו זכור לטוב זי"ע. איש הנקרא בעל שע"ר בסימניו היינו שהוא הבעל של שעי"ר. וד"ל:

12 חיים וחסד פתח ↗

וגם תדע סוד הפסוק יחזקאל א, יד והחיות רצוא ושוב, החיות שבאדם דהיינו הנשימות מהאויר, רצוא ושוב תמיד באדם, ובזה תבין שהדיבורים עולים תמיד למעלה אם דבוק לו יתברך, אף שכאן בעולם הזה הוא בזמן כל אות ותיבה, אף על פי כן באים לשם ברגע אחד למעלה מהזמן, כי שם אין התחלקות הזמן, והדחילו ורחימו של התיבות שאומר הם נקרא גדפין תקו"ז כה:, כל זה תבין מאד, ויש להקב"ה כביכול תענוג גדול עד מאוד בזה, והרי לך משל נפלא לאב שיש לו תענוג מבן וחשוב אצלו התענוג שיש לו מבן יותר מכל התענוגים, וזהו סוד זהר ח"ג ז: ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים:

12 תניא פתח ↗

אַךְ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא חָזַר וְלָמַד דָּבָר זֶה לִשְׁמָהּ, אֵין לִימּוּדוֹ עוֹלֶה אֲפִילוּ בְּי׳ סְפִירוֹת הַמְּאִירוֹת בְּעוֹלַם הַיְצִירָה וְהָעֲשִׂיָּה, כִּי הַסְּפִירוֹת הֵן בְּחִינַת אֱלֹהוּת, וּבָהֶן מִתְלַבֵּשׁ וּמִתְיַיחֵד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, ״וּבְלָא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ לָא יָכְלָא לְסָלְקָא וּלְמֵיקַם קֳדָם ה׳״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים, רַק לִימּוּדוֹ עוֹלֶה לְהֵיכָלוֹת וּמְדוֹרִין שֶׁהֵן חִיצוֹנִיּוּת הָעוֹלָמוֹת שֶׁבָּהֶן עוֹמְדִים הַמַּלְאָכִים; וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה פֶּרֶק ב׳, שֶׁמֵּהַתּוֹרָה שֶׁלֹּא בְכַוָּונָה – נִבְרָאִים מַלְאָכִים בְּעוֹלַם הַיְצִירָה, וּמֵהַמִּצְוֹת בְּלִי כַוָּונָה – נִבְרָאִים מַלְאָכִים בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּיה, וְכָל הַמַּלְאָכִים, הֵם בַּעֲלֵי חוֹמֶר וְצוּרָה.

15 דובר צדק פתח ↗

והנה זהו אחר כך דמתחילה הוא רק במדרגת אחות כמו שכתוב בתיקונים תיקון י' דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא ודחילו ורחימו הם הנסתרות במוח ולב יעו"ש, ועע"ש דעוף השמים יוליך כו' זה נשר שהוא הכתר יעו"ש פירושו הם השלשה פעמים שהיה נשמע קול דגביני כרוז פירוש כי חכמה ובינה שניהם נמשכים מן השורש הנעלם הנקרא הוא ולכך גם החכמה נקרא היא וכמו שכתבתי לעיל דדבוקה באין, וכן הבינה היא עלמא דאתי כידוע בזוהר שנקרא יום ההוא כי שניהם מן הנסתרות, והגם שלאדם עצמו על כל פנים נגלה מכל מקום אינו יכול לירד לעומקן כי דבוקים בשורש הנעלם, ותורה ומצות הם ב' כוחות הנגלות שהם ו"ה דשם ע"ש בתיקונים, ושם עיקר עבודת האדם ומי שהוא כל ימיו עוסק רק בתורה ומצוות הרי הוא צ"ג בעולם הזה שהוא בעולם העשיה וגם ביצירה כידוע דשם מקנן ו' דשם ונפשות הת"ח משם, אך מכל מקום כל זמן שהנסתרות לא נתבררו שהם גם כן רק בלתי לד' לבדו שהם הדחילו ורחימו שכל האהבות והתשוקות הנמשכות מן המוח אינם להשיג חמדות עולם הזה בשפע או להתחכם בחכמת עולם הזה רק לדעת ד' וכן כל מיני יראות הנמשכים מן הלב הם רק מפני ד' אינו נכנס עדיין בגן עדן העליון ששם הלבושים רק מן הנסתרות כמו שכתבתי לעיל מהזוהר ויקהל דלשם לא פרחא התורה ומצוות דמעשה שהוא למעלה מן עולם העשיה והדבור, ואי אפשר המעשים והדבורים הגופנים להגיע לשם רק על ידי הגדפין דדחילו ורחימו שיש להם שייכות לשם ובכחם מעלים ומרכיבים גם המעשים והדבורים על ההוא נשרא רצה לומר השורש הנעלם הנקרא מזלא ע"ש בזוהר פירוש כמו שכתוב בריש בת קול אדם אית ליה מזלא פירש"י שבת נ"ג ע"ב מלאך המליץ, רצה לומר שורשו הנעלם אשר משם נמשך כולו ובשם תליא בני חיי ומזונא שהם שלש כחות כלליות שבנפש בנר"נ הם רק תלוים שם ולא בזכותא ובמעשים כנ"ל דעיקר לתקן השורש עד שיהיה דבוק גם בנסתרותיו לד', ואז נקרא הגיע לפרשת דרכים בסוטהכ"א א' שגם אחר המצות והתורה שניצול מנזקים גופנים וגם מנזקים רוחניים דעבירות, מכל מקום אינו יודע באיזה דרך מהלך אם יוכל להגיע למחוז חפצו שהוא המקום שנלקח משם מעצמות השם יתברך להיות פורח לשם, כי הנסתרות הלוא המה נסתרות אף מאדם עצמו כנ"ל ואין מבוררים עד שמגיע לפרשת דרכים:

15 פרי צדיק פתח ↗

עוד שם בזוהר הקדוש ואית אות דשדי דאיהו מט"א עבד כו' דממנא על איינן דעבדין ע"מ לקבל פרס מט"ט ומשריין דילי' ממנ עלי' כו' והיינו מט"ט גימ' שם שדי ואף דשם זה גם כן משמותיו של הקב"ה ולמה זכרו עבד דממנא על אינון דעבדין ע"מ לקבל פרס אך שם זה הוא כנגד מדת יסוד עולם ואיתא בגמרא צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק ולישרים שמחה דכ' ולישרי לב שמחה תענית טו. וצדיק היינו שמקיים כל התורה כולה ואף דקדוקי מצות דרבנן. דאם לא כן לא נקרא צדיק כמ"ש יבמות כ. וכל מי שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי וכן נדה יב. ושאינו מקיים דברי חכמים צנוע הוא דלא מיקרי הא רשע לא מיקרי רק כ"ז שיש לו הרגש בגוף ויש לו עסק עוד להתגבר על יצרו נקרא צדיק וצריך לאורה שיאיר לו השי"ת. אך אחר כך שזוכה ליישרות הלב אז לישרי לב שמחה. ואיתא ר"ה ז. האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ובשביל שאזכה בה לחיי עולם הבא הר"ז צדיק גמור. וכשעושה ע"מ לקבל פרס אף שהוא צדיק גמור מ"מ הוא מסטרא דעבד שעושה בשביל הפרס וכפורש מדבר שהוא כנגד רצון אדונו הוא אך מיראת העונש. אבל מי שזוכה לישרות הלב אז עושה המ"ע מצד אהבת השי"ת וכשפורש מרע הוא מצד יראה עלאה וכמו בציור צורת אדם נקראו תרין דרועין אהבה ויראה כן ביונה דאמתיל בה כנסת ישראל כדאיתא שבת מט. נקראו התרין כנפים אהבה ויראה. ואיתא בתיקונים דתורה בדחילו ורחימא פרחא לעילא ובדלא דחילו ורחימא לא פרחא לעילא ונשאל הרב זצוק"ל איזו שורש יש לזה בגמרא ואמר הרב שנמצא בפ' בגמרא פסחים נ: כ' כי גדול עד שמים וכ' כי גדול מעל שמים הא כיצד כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה והיינו כשעושה שלא לשמה לא פרחא לעילא והיא רק עד שמים ולכן אלישע שהי' לו גוף נקי והיינו שלא היה לו שום נגיעה להוף. עדמ"ש בגמרא ב"ק מא: ובעל השור נקי וכו' כאדם שאומר לחברו יצא איש פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום ומש"ה נקרא אלישע בעל כנפים שהי' לו הב' כנפים יראה ואהבה דחילו ורחימו דע"י זה פרחא לעילא. ואמר כאן דבשבת אף מי שאינו זוכה לזה והיא רק בחינת עבד מ"מ בשבת זוכה לשמחה ונייחא ואמר דשבתות אתקריאו לגבי עבדין ובג"ד אתמר אם כבנים אם כעבדים וכו' אם כעבדים כי לי בני ישראל עבדים ולא שאר אומין, והיא על פי מ"ש ר"ה שם ל"ק כאן בישראל כאן בעכו"ם דבחו"ה כשעושין ע"מ לקבל פרס נקרא החמיץ, דישראל שהם קשורים בשורש בהשי"ת ורצונם לעשות רצונך כו' אף כשעושה בשביל שיח' בנו או שיזכה לחיי עולם הבא הר"ז צדיק גמור. אבל בכורש כיון שהי' מכוין להנאת עצמו נקרא החמיץ שאינו עושה כלל לשם מצות ה' רק מכוון להנאת עצמו בלבד. אבל ישראל אף כשעושה ע"מ לקבל פרס והוא בחי' עבד מ"מ הוא צדיק גמור ואית לי' שביתה ונייחא בשבת וזוכה לשמחה:

19 ליקוטי הלכות פתח ↗

וְזֶה בְּחִינַת הט"ל כְּרִיכוֹת שֶׁהֵם עוֹלִין ה' אֶחָד, כַּמּוּבָא, כִּי עִקַּר הַצִּיצִית הוּא בִּשְׁבִיל לְהַמְשִׁיךְ שְׁלֵמוּת הָאֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת ה' אֶחָד, כִּי זֶה עִקַּר הָאֱמוּנָה, וְכַמּוּבָא בְּתִקּוּנִים שֶׁצִּיצִית הוּא בְּחִינַת אֱמוּנַת הַיִּחוּד, בְּחִינַת שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְכוּ' כַּנַּ"ל:

« תקוני הזהר כ״ה ע״א תקוני הזהר כ״ו ע״א »