1לא נאמרה עד אייר. שנא' בה בחדש השני:2שכל מ' שנה. מדכתיב בארבעה עשר יום וגו' במדבר סיני, ל"ל הא כתיב בתחילת הפרשה במדבר סיני אלא לומר לך שכל מ' שנה וכו'. וא"ת ולמה לא הכריחן משה שיעשו הפסח. וי"ל שהיו הרבה שלא היו נימולים, שבמדבר לא היו מלין את בניהם. וא"ת אם כן מאי זה גנות וכו' והא לא היו יכולין לעשות. וי"ל שהם גרמו מכח עונותיהם שאלולי היה החטא היו נכנסין לארץ ישראל בעוד שלשת ימים כדפירש"י בפסוק נוסעים אנחנו וגו' תוספות קידושין דף ל"ח:3אף בטומאה. ר"ל מבמועדו שני דכתיב בקרא דריש ליה, משום דכבר ילפינן מבמועדו הראשון דפסח דוחה את השבת, דילפינן מועדו מקרבן תמיד שכתיב ביה במועדו וקרבן תמיד דוחה את השבת. ואייתר ליה במועדו שני למדרש שדוחה את הטומאה בספרי. א"נ י"ל מחד קרא נפקא תרווייהו, משום דהי מיניהו מפקת. והא דכתיב בסמוך איש איש כי יהיה טמא וגו' ועשה פסח לה' בחודש השני, משמע דטמאים נדחין לפסח שני היינו דוקא באיש דאיש נדחה אבל אין צבור נידחין, והכא מיירי בצבור או רוב צבור שטמאים והטהורין יאכלו אותו בטהרה והטמאים עושין לעצמן בטומאה פסחים דף ע"ז, ודוקא טומאת מת הוא דדחי ולא שאר טומאות פסחים ס"ז:4אלו מצות שעל גופו. ה"ג ככל חקותיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה. וככל משפטיו אלו מצות שעל גופו צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. ושחוץ לגופו כלומר ממקום אחר כגון שבעת ימים וכו', וכ"כ הרמב"ן והרא"ם. אבל מה שבספרים כתוב ככל משפטיו וכו' לז' ימים למצה ולביעור חמץ טעות סופר הוא, דאם לא כן בפסח שני גם כן כתיב וכמשפטו ואפ"ה פסח שני מצה וחמץ עמו בבית כדפירש"י לקמן. ועיין בקצ"מ ובנח"י שמישבין גרסת רש"י שלפנינו:5את מועדי ה'. אבל לא הוקשה לרבותינו ז"ל מדוע שינה הקב"ה לצוות כאן על הפסח והלא כבר צוה בפ' אמור, מפני שלא תימא שבמדבר היו פטורים משום דבביאת הארץ תלה הכתוב, לפיכך חזר ושנאה כאן אבל מאמר משה לישראל שאינו כתוב בו לעשות את הפסח בחדש הזה אלא לעשות פסח סתם, שמורה שלא צוה להם רק דין הפסח בלבד, הוקשה להם לרבותינו ז"ל מה תלמוד לומר וכו'. הרא"ם ולי נראה דהוקשה להם ז"ל ל"ל למכתב כלל וידבר משה וגו' לא הל"ל אלא ויעשו בני ישראל את הפסח וגו', דמסתמא כיון שציוה לו הקב"ה שידבר ודאי הוא שאמר להם ציווי הש"י, דהא בתחלת הסדר כתיב דבר אל אהרן ואמרת אליו וגו' וכתיב אחרי כן ויעש כן אהרן וגו', ולא מצינו בקרא שדבר משה אל אהרן צווי השם ית"ש, אלא מסתמא הוא שאמר לו ציווי השם מדכתיב אחר זה ויעש כן אהרן וגו', וכן מה שכתיב וידבר ה' אל משה קח את הלוים וכו' ולא מצינו שאמר להם משה לישראל ציווי השם אלא סמך בקרא על מה שכתוב אחר זה ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל וגו' וכן בפרשת ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו', שמע מינה שדבר לו השם דיני פסח שני ולא מצינו שאמר להם משה אלא מסתמא אמר להם, אם כן למה נאמר וידבר משה וגו', הי' לו לסמוך אחריו ויעשו את הפסח וגו', ואין לומר דקודם לכן לא אמר להם דיני פסח ועכשיו הוא אמר להם משום הכי כתיב וידבר משה, דהא כבר כתיב וידבר משה את מועדי וגו' משום הכי דרשו מה שדרשו אלא כששמע וכו' כן נראה לי:6אמר להם אין קדשים. דק"ל למה אמרו למה נגרע, הרי טמאים היו וטמא אסור להקריב קרבן בימי טומאתו ולמה הי' ספק למשה שאמר להם עמדו ואשמעה וגו', ואיך שכח משה פרשת שלוח טמאים שנא' לו בראש חודש ניסן. ומתרץ אין וכו' ועיקר שאלתי הי' רק על זריקת הדם עליהם בטומאה כדם חטאת שהיא קדשי קדשים ובשרה נאכל לטהורים, כ"ש פסח הקל:7וראויה היתה פ' זו. מקשין העולם איך תולה זה במה שפירש לעיל מיניה. וי"ל דאי לא פירש אשרי ילוד אשה וכו' הייתי אומר דמה שלא נאמרה פרשה זו בשם משה הוא לענשו של משה שאמר כל הדבר הקשה וגו', אבל עכשיו שפי' אשרי ילוד אשה וגו' שהקרא מדבר בכבודו של משה, א"כ למה לא נאמרה פרשה זו בשם משה, לכ"פ וראויה וכו':8שהיה חוץ. וא"ת למה נאמר רחוקה וכו'.וי"ל שאם נאמר בדרך ולא רחוקה הייתי אומר דוקא אם הוא רחוק אז יעשה פסח שני אבל אם הוא חוץ לאסקופת העזרה לא, לכך כתיב רחוקה ונקדו, למדרש אתא לא רחוקה ממש כמו שפירשתי לעיל גבי לרעות את צאן. וק"ל:9מצה וחמץ עמו. וא"ת והיאך סמך זה אדלעיל מיניה. וי"ל דק"ל ל"ל הנקודה ללמד שאפילו אינו אלא חוץ לאסקופת העזרה נקרא רחוק ויעשה פסח שני, בלאו נקודה נמי יש ללמוד זה מדסמיך דין רחוקה אל דין מי שהיה טמא נלמוד מהיקשא מהדדי, מה טמא אפילו היה בעיר כיון שהוא חוץ לעזרה עושה פסח שני אף מה דכתיב או שהוא בדרך רחוקה אפילו הוא חוץ לעזרה עושה פסח שני, וא"כ קשה ל"ל הנקודה, ואפילו מלת רחוקה נמי א"צ לפי מה שפירשתי לעיל. ומתרץ דאתא לאשמועינן הנקודה דאף פסח שני אם היה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטת הפסח לא יעשה פסח שני. ואין להקשות פשיטא מהיכא תיתי לחלק. ומתרץ כיון שמצינו דבלאו הכי נמי חלוקים הם דהא פסח שני מצה וחמץ עמו בבית וכו', א"כ ה"א בהא נמי יש לחלק, מש"ה באה הנקודה:10המשכן ללוחות העדות. דקשה לרש"י דהא משכן הוא היריעות התחתונות כמו שפירש"י בפרשת במדבר, ואהל הם יריעות עזים אשר עליהם, ואיך נאמר המשכן לאהל שמשמעותו שמשכן הוא צורך אהל. לכן פירש העשוי לאהל וכו' וק"ל. והרא"ם פירש הוסיף מלת העשוי קודם מלת לאהל מפני שלמ"ד לאהל מורה על סיבה התכליתית כאלו אמר להיות אהל, ובזולת תוספת מלת העשוי היה נראה שהסיבה התכליתית דבקה עם מלת כסה לומר כסה הענן את המשכן כדי להיות אהל, אבל עם מלת העשוי תהיה הסיבה התכליתית דבקה עם המשכן שהמשכן עשוי כדי להיות אהל, ומלת להיות הוא פי' למ"ד דלאהל ומה שהוסיף מלת ללוחות העדות מפני שהלוחות הם עדות לישראל ולא האהל, משא"כ גבי משכן העדות שפירש"י שהוא עדות לישראל וכו' מפני שמלת משכן מורה על השכינה ששוכן בתוכנו משא"כ מלת לאהל נח"י כבר ביארתי היטב ריש פר' תרומה דלפעמים קורא ללוחות העדות, ולפעמים קורא להתורה העדות, ולפעמים קורא למשכן העדות, ועיין גם ריש פרשת פקודי ובשאר מקומות:11וכן כל לשון הפרשה. ג"א מפני שכל הפרשה מורה על ההוה בכל יום תמיד, ככתוב כן יהיה תמיד, דאין מדרך הלשון לומר כסה הענן את המשכן לשון עבר, ואח"כ ובערב יהיה על המשכן לשון עתיד, שאין זה נמשך מזה, ומ"ש יהיה לשון עתיד עיין לעיל פרשת בשלח בפסוק אז ישיר:12אסתלקות. ולא מלשון עלייה דא"כ ולפי עלות הענן מבעי ליה שהוא מבניין הקל ולא העלות שהוא מבניין נפעל:13זו בספרי. והא דאמר לעיל שנינו במלאכת המשכן, זה הכל במלאכת המשכן עד תקעו והריעו ותקעו, אבל מה שאמר ולא היה מהלך עד שאמר משה קומה ה' אינו במלאכת המשכן ועל זה אמר זו בספרי. ומ"ש אח"כ ונסע דגל מחנה יהודה וגם מה שפירש ע"פ ה' יחנו כיון שהיו וכו' כל זה שנינו הכל במלאכת המשכן:14כמו ימים. דסדר מעלות קא חשיב קרא נח"י ועיין לעיל מ"ש בפרשת חיי שרה בפסוק תשב הנערה אתנו ימים:
