שפתי חכמים, במדבר ח׳

1 ע"ש שהלהב עולה. דק"ל איך נופל הלשון בהעלותך על נרות שכתב במקום בהדלקתך בהעלותך. ומתרץ ע"ש שהלהב עולה, כלומר מש"ה נופל בו ל' עליה. ותו קשה לרש"י מ"מ היה לו לכתוב בהדלקתך ולמה כתב בהעלותך, דודאי לשון בהעלותך נופל גם כן בנרות כמו שפירש על שם שהלהב עולה, אבל מ"מ הלשון בהדלקתך יותר טוב. ומתרץ דמש"ה כתיב בהעלותך כדי ללמוד שצריך להדליק כו'. אבל בפרשת תצוה גבי להעלות נר תמיד לא פירש רק למה כתיב להעלות ולא להדליק, ואמר שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. י"ל דשם כתיב להעלות ל' ציווי, וע"ז פירש למה כתב הציווי בלשון להעלות ולא בל' להדליק שהוא ל' יותר מבורר על מה הוא הציווי, ומפרש משום שצריך להדליק וכו' שהוא בכלל הציווי לכן כתיב להעלות. ועי' רא"ם. ובפרשת אמור שהוא הציווי האמיתי כדפירש"י שם קשה למה ל"פ שם כלום, י"ל שהוא סומך על מה שפירש בפרשת תצוה על לשון להעלות שהוא בל' ציווי כדפרישית וכן כתב הרא"ם כי המפרש פעם יפרש כל הבחינות הנופלים על הל', ופעם יפרש קצת מהם, ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ומש"ה לא פירש בפרשת אמור כלום אע"ג דכתיב התם להעלות נר תמיד עכ"ל:

2 שמעלה היתה. ואע"ג דדרשו מזה שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. י"ל דעיקר דרשה היא מקרא דפרשת תצוה מלהעלות נר תמיד, והכא אגב גררא נקטיה ועוד י"ל דאי לשלהבת עולה מאליה לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב להעלות ולא בהעלותך ואי למעלה אחת לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב בעלותך, אלא להכי כתיב בהעלותך למדרש תרוייהו והרא"ם פירש דדרש זה וגם שתהא השלהבת עולה שקולים הם ויביאו שניהם:

3 שעליה הכהן עומד. וא"ת והרי קומתו של אדם ד' אמות דהיינו כ"ד טפחים, וקומתה של מנורה לא היה כי אם י"ח טפחים כדפירש"י בפרשת תרומה, וא"כ למה צריך למעלה. וי"ל לפי שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות וא"כ י"ח טפחים של מנורה היו כמו כ"ד טפחים של חול, דהיינו כנגד קומתו של אדם, ואם בא להטיב צריך שיראה בנרות כדי שיטיב אותם לכך צריך מעלה: ד"ד אטו כל הכהנים שוים בגובה הלא אפשר שיהיה הכהן קצר הקומה קצת ע"כ צריך להיות שם מעלה שיוכל להשתמש בריוח כל כהן במנורה:

4 הפתילות שבהן. פירוש מדכתיב יאירו שבעת הנרות, ע"כ אפתילות קאי שהם המאירים, דאי קאי אנרות שהם הבזיכים הל"ל אל מול פני המנורה יהיו נוטים שבעת הנרות. וא"ת והא בקרא כתיב אל מול פני המנורה דהיינו נר שעל קנה האמצעי יאירו שבעת הנרות, ורש"י פירש שאין מאירין לנר אמצעי אלא ששת. וי"ל דהא ק"ל, דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות משמע שהכל יהיו מאירין לפניו של אמצע הקנה, דהיינו למעלה על גביו שהוא נקרא על פני המנורה וזה אי אפשר. בשלמא אותו נר שעומד על קנה האמצעי מאיר כנגד פניו אבל שאר ששת נרות אינן מאירין אלא לפניו של אותן קנים שעומדין מול פניהם כמנהג כל הנרות שמנהגם להאיר כלפי עצמן. ומתרץ דגם שאר ששה נרות שעל ששה קנים מאירין לפניו של קנה האמצעי דששה שעל ששה הקנים ג' מזרחיים פונים למול אמצעי ר"ל שהיו כופפין ראשי הפתילות לפני קנה אמצעי וכן המערביים. ויאירו שבעת הנרות, פי' שבזה האופן יהיו מאירין שבעת הנרות אל מול קנה האמצעי. והרא"ם האריך כאן הרבה. עיין בתשובת הריב"ש סי' ת': ג"א הקשו דא"כ יאירו ששת הנרות מבעי ליה דלא היו מאירים אל מול המנורה רק ששה, וי"מ שכך פירוש הכתוב בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כלומר כאשר תדליק הנרות יהיו מול פני המנורה שיהיו ששה פונים אל מול האמצעי, ויאירו שבעת הנרות מלתא בפני עצמו כלומר שבזה האופן יהיו מאירים שבעת הנרות:

5 להגיד שבחו. דאל"כ ויעש כן אהרן ל"ל, וכי תעלה על דעתך שלא עשה מה שצוה השם ע"י משה. ואע"פ שבלאו הכי נמי ידעינן שעשה ציווי של מקום, מ"מ דבר גדול הוא זה שהפסוק מעיד על צדקתו וכן כל כיוצא בזה. יש לדקדק למה חזר ואמר אל מול פני המנורה העלה. ונראה דרש"י פירש בסמוך למול האמצעי, ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך, ור"ל אלא להעלותכם על האומות כמו שאיתא במדרש שכל זמן שהנרות דולקות תהיו מושלים באומות. ואע"ג דאמרו חז"ל שלא קבלו ישראל התורה אלא ע"מ שאין אומה ולשון שולטין בהם, שנאמר חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות וכו' וא"כ למה צריך המנורה. אלא מכח חטא עגל שעשה אהרן היו האומות מושלים כמש"ה אני אמרתי אלהים וכו' וזה שבחו של אהרן שלא שינה להדליק אל מול וגו' אף דעל ידי זה נזכרו חטאיו שצריכים לזה. נלי"ט:

6 לפי שנתקשה בה. פירוש מפני שמלת זה מורה על הרמוז, והמעשה לא היה כי אם בשעת עשיית בצלאל ומתחלה נתקשה בה משה עד שהראהו באצבע, וחזר ונתקשה עד שאמר ליה טול ככר וכו' עיין לעיל בפרשת תרומה:

7 עשת. עשת ל' חתיכה:

8 בכשיל. מספרים:

9 גופה של מנורה. דק"ל דהכא משמע שלא היה מקשה אלא עד ירכה ועד פרחה, ובפ' תרומה כתיב שהיתה כולה מקשה:

10 מעשה דק. כלומר מדבר גדול עד דבר קטן שבה היה הכל מקשה. ועד משמש ל' בין, וכיוצא בזה מפרש רש"י בפרשת בא על מבכור פרעה היושב על כסאו וגו':

11 כתבנית. דק"ל דכמראה משמע לשון מראה שהוא צבע, ובמנורה אין שייך לומר שהראה הקב"ה צבע של מנורה. א"נ כמראה הוא מראה הנבואה, כלומר מה שראה במראה הנבואה דהיינו של אש ועשו גם הם מנורה של אש, וזה אינו דהם לא עשאו של אש, ועל זה פירש כתבנית ר"ל כמראה פירושו כתבנית, כמו שכתוב במקום אחר וראה ועשה בתבניתם, ונקראת התבנית בשם מראה מפני שע"י הראייה נודע לו התבנית:

12 מי שעשאה. ר"ל מי שעשה את כל הכלים, והוא בצלאל:

13 נעשית מאליה. מפורש בפ' תרומה, וזה המדרש חולק על פירוש ראשון:

14 קחם בדברים. לא קיחה ממש שהוא מלשון קנין וכניסת דבר תחת רשותו, כי הלוים לא נקנו ולא נכנסו תחת רשותו. ועיין בפרשת לך לך על פסוק ותקח שרי אשת אברם:

15 מפני טמאי מתים. לא מפני שאר טומאות, שבשאר טומאות אין הזייה צריכה בהן:

16 שעבדו ע"א. מנחה בלולה ואע"ג דבשאר עובדי ע"א לא הצריכם תגלחת. אלו שאני שעובדי העגל נלקו בצרעת כמו שדרשו על פסוק כי פרוע הוא כי פרעה אהרן, שלמדו ג"ש ממה שנאמר גבי מצורע ראשו יהיה פרוע:

17 מה ת"ל שני. אע"ג דכתיב ואת הכבש השני וגו' גבי קרבן תמיד, היינו משום דכתיב נמי את הכבש אחד, אבל הכא לא כתיב אחד א"כ אין נופל כאן לשון שני:

18 ובזו יש סמך כו'. ר"ל במה שפירש רבי משה הדרשן שהעולה הביאו לקרבן לכפר בשביל ע"א, משום שלא מצינו פר אחד לבדו בלא מין אחר עמו רק בע"א:

19 שהוראת שעה. ר"ל מה שפי' אף חטאת לא נאכלת אע"ג ששאר חטאות נאכלין, זו הוראת שעה היתה. ותדע לך שהוראת שעה היתה, דשעיר היה להם להביא לחטאת ע"א עם פר העולה כדין כל צבור העובדים ע"א ולמה הביאו פר לחטאת, אלא הוראת שעה היתה ה"נ הוראת שעה היתה. אבל בלאו הכי נוכל לומר שהיתה הוראת שעה שהרי חטאת חיצונה נאכלת וזו שהיא של מלואים ללוים שנתחנכו בה נשרפת, ולא תימא חטאת זו פנימית היא מאחר דנשרפת, ותימא מה עולה נשרפת אף חטאת נשרפת שהיא פנימית הרא"ם:

20 ויעמדו על. אע"פ שהלוים לא נתנו כפרה אלא על הבכורים כדלעיל, מ"מ כיון שהבכורות היו של כלל כל ישראל קרא בכורות קהל כל ישראל כאלו הם כל ישראל:

21 טעון תנופה. דמצורע קרוי מת כמו שנאמר בסוף הפרשה, אל נא תהי כמת, והלוים נתנו כפרות על הבכורים שעבדו ע"א שהיא קרויה זבחי מתים, לכך צריכין הלוים תנופה חי כמו אשם מצורע, וגם אי אפשר תנופה בלוים אלא מחיים:

22 שלש תנופות. הא דלא מקשה רש"י על הקרא למה נאמר ג' תנופות. משום די"ל דגזירת הכתוב שצריך להניף אותן ג' פעמים, אבל עכשיו שפירש"י כדרך שאשם מצורע טעון תנופה כו'. ואשם מצורע אינו טעון תנופה כי אם פעם אחת וא"כ ג' תנופות ל"ל:

23 שהגנתי. דק"ל איך אמר כי לי כל בכור, דמשמע דעדיין הם שלו והא כתיב ואקח את הלוים דמשמע שכבר לקח. ועל זה פירש שלי היו בקו הדין כלומר מן הדין וכתב הרא"ם שתיקן בזה שאין כי לי כל בכור ר"ל עתה שהרי נפסלו משטעו בעגל רק, ר"ל היו שלו מתחילה והודיע ג"כ הסיבה למה היו שלו בקו הדין משום שהגנתי וכו', ואמר ולקחתי אותם לי במקום הקדשתי כדי שיפול עליו ואקח את הלוים תחת כל בכור שפירושו לקחתי עתה את אלה במקום שלקחתי אז את אלה, והוסיף וי"ו על ולקחתי שהוא במקום הקדשתי להורות שהם שני ענינים כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' וגם הקדשתי אותם לעבודתי אז, ומשחטאו נפסלו ולקחתי את הלוים תמורתן, ואמר עכשיו ואקח, שלא תאמר ואקח בזמן שהקדשתי הבכורות לי שהרי תחת כל בכור כתיב דמשמע שיצאו אלו ונכנסו אלו במקומם:

24 ה' פעמים נאמר בני ישראל. הא דסמך רש"י זה לכאן משום דק"ל במאי שפירש במלת לקחתי אותם לי דקאי אבכורות והוא לשון עבר, כלומר לקחתי אותם לי והקדשתי אותם לי אז, דמה צריך הכתוב לומר מה שכבר בחר בהם הקב"ה, והלא לא בא אלא לפרש מה שרחק אותם משום שטעו בעגל. ומתרץ משום חיבתם, ואף שרחק אותם אין רוצה להזכיר חטאם אלא מזכיר שבחם ומעלתם שקרבם הש"י לעבודתו. תדע שהרי חמשה פעמים הוזכרו בפסוק אחד והוא מפני חבתם. ובקצת ספרי רש"י מצאתי הגרסא ואתנה את הלוים וגו' חמש פעמים וכו' והוא יותר נכון:

25 לגשת. פי' ה"ז מקרא קצר שהיה לו לומר ואתנה את הלוים וגו' ולכפר על בני ישראל ולא יצטרכו בני ישראל לגשת אל הקודש ולא יהי' וכו', שטעם נתינת הלוים לכהנים הוא שיעבדו הם העבודה, שלא יצטרכו ישראל לגשת והטעם כדי שלא יהא בישראל נגף בגשתם שאם יגשו יהיה נגף, שזהו כוונת הכתוב לומר שהוא ההן, ולא דולא יהי' בבני ישראל נגף שהוא הלאו, וכאלו אמר למה נתנו הלוים לאהרן ולבניו, כדי שלא יצטרכו בני ישראל להכניס בעבודה זו ויגעו אל הקדש, ולמה לא יגעו אל הקדש כדי שלא יהיה בהם נגף. הרא"ם: ועוד י"ל דקשה לרש"י אטו עכשיו שלקח הלוים לא ינגפו בגשתם אל הקדש, והא כתיב והזר הקרב יומת. ולכך פי' ולא יהי' בהם נגף שלא יצטרכו לגשת אל הקדש, דזולת זה יש לחוש שיהיה בהם נגף בגשת אל הקודש:

26 וישראל סמכו. דלא תימא שכולן העמידו הלוים או כולם הניפו או כלם סמכו. אלא ויעש מתחלף לכל אחד מה שעשה, משה העמידן וכו':

27 שאחד מהם לא עיכב. דאל"כ ל"ל הא כבר נאמר ויעש משה וגו'. כתב הרא"ם אך קשה דמהכא משמע דמשום דכתיב לעיל מיניה ויעש משה וגו' מ"ה דרשינן שבח העושה והנעשה בהן, אם כן גבי ויעש כן אהרן דלא כתיב לעיל מיניה שעשה אותה נימא לגופא הוא דאתא שקיים המצוה שנצטוה בה ולא להגיד שבחו, וכן גבי ויעשו כן בפרשת בשלח דלא כתיב לעיל מיניה שעשו כן וכן בכמה מקומות שדרשו כן. ונ"ל דודאי דבכל מקום דכתיב בתורה ויעש או ויעשו לא היה צריך לכתוב, דמסתמא כל המצות שצוה משה קיימו וקבלו היהודים ולא כתיב ויעש אלא להגיד שבחן, אבל הכא אי לאו קרא דכאשר צוה לא הוה דרשינן מקרא דויעש משה וגו' להגיד שבחן, דה"א דלגופא איצטריך שקיימו המצוה דליכא למימר פשיטא, דיש לומר דלאו מילתא דפשיטא דהא הקב"ה עצמו הצריך השתדלות לזה דקאמר למשה קח את הלוים ופירש"י קחם בדברים אשריכם וכו' מפני שכמה אזהרות ומיתות תלוים במצוה זו, וכן בכורי ישראל שיפסלו מלהיות משרתי השם מ"ה איצטריך לגופא לומר שקיימו מה שצוה, אבל שבחן אין ללמוד מכאן, לכך כתיב קרא דכאשר צוה לאשמעינן שבחן:

28 סימן יפה במשנתו בה' שנים. דמסתמא לא נתנה התורה אלו הה' שנים ללמוד אלא משום שהם הקצה האחרון שצריך לשהות בלמודו, ואם כן מי שלא ראה סימן יפה בכל אלה השנים במשנתו שוב אינו רואה:

29 בכתף. דקשה לרש"י הא כתיב אחר כך ושרת את אחיו, אלא עכ"ל ולא יעבוד עוד עבודת בכתף, וזהו שאמר אחר זה ושרת את אחיו שר"ל עם אחיו. אבל לא נחשוב כמשמעו שהוא שירות עבד את אדוניו, אלא ושרת עם אחיו בני מררי וגרשון בנעילת שערים וטעינת העגלות ולשיר: