שפתי חכמים, במדבר ה׳:ב׳

מהדורה: חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, 2009

« שפתי חכמים Numbers 4:49 שפתי חכמים Numbers 5:7 »

1 רש"י פתח ↗

צו את בני ישראל וגו'. פָּרָשָׁה זוֹ נֶאֶמְרָה בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וּשְׁמוֹנֶה פָרָשִׁיּוֹת נֶאֶמְרוּ בוֹ בַיּוֹם, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין בְּפֶרֶק הַנִּזָּקִין גיטין דף ס':

2 רש"י פתח ↗

וישלחו מן המחנה. שָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת הָיוּ שָׁם בִּשְׁעַת חֲנִיָּתָן, תּוֹךְ הַקְּלָעִים הִיא מַחֲנֵה שְׁכִינָה, חֲנִיַּת הַלְוִיִּם סָבִיב כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת בְּמִדְבַּר סִינַי, הִיא מַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמִשָּׁם וְעַד סוֹף מַחֲנֵה הַדְּגָלִים לְכָל אַרְבַּע הָרוּחוֹת הִיא מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל; הַצָּרוּעַ נִשְׁתַּלַּח חוּץ לְכֻלָּן, הַזָּב מֻתָּר בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וּמְשֻׁלָּח מִן הַשְּׁתַיִם, וְטָמֵא לָנֶפֶשׁ מֻתָּר אַף בְּשֶׁל לְוִיָּה, וְאֵינוֹ מְשֻׁלָּח אֶלָּא מִשֶּׁל שְׁכִינָה, וְכָל זֶה דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִן הַמִּקְרָאוֹת בְּמַסֶּ' פְּסָחִים דף ס"ז:

3 רש"י פתח ↗

4 רש"י פתח ↗

5 רש"י פתח ↗

טמא לנפש. "דִּמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא", אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן עַצְמוֹת אָדָם בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. וְהַרְבֵּה יֵשׁ בִּבְ"רַ, "אַדְרִיאָנוּס שְׁחִיק טַמְיָא", שְׁחִיק עֲצָמוֹת:

1 פרשה זו נאמרה ביום. דק"ל למה לא צוה להם פרשה זו מיד כשהוקם המשכן, דהא ביום שהוקם המשכן מסתמא היו עושין המחנות, וא"כ מיד היה לו לצוות שישלחו כל טמא מן המחנה. ומתרץ דבאמת נאמרה ביום שהוקם המשכן. ותו קשה ליה והיכן מצינו שנאמרו להם עוד איזה פרשה ביום שהוקם המשכן, ומתרץ ושמנה פרשיות כו':

2 ג' מחנות. מדכתיב ג' פעמים מחנה בפרשה זו:

3 חוץ לכולן. דכתיב גבי מצורע בדד ישב משמע שיהא ישיבתו במקום שאין שאר טמאים הולכים שם דהיינו חוץ לג' מחנות, ומדכתיב ולא יטמאו את מחניהם ולא כתיב את מחנם משמע מחנה אחד לזב ומחנה אחד לטמא מת, ומדטמא מת מותר במחנה לויה כדלעיל, ש"מ דזב הוא במחנה ישראל:

4 משל שכינה. וא"ת ומנא ליה לרש"י. י"ל הא דטמא מת מותר אף בשל לויה יליף ממשה רבע"ה שהיה לוי, וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו והיה נכנס במחנה לויה:

5 לשון עצמות. כלומר דעת התרגום שנטמא בעצם של מת. והרא"ם פירש דהוכחתו הוא שאם הוא לשון טומאה א"כ היה מחויב שהנוגע בטמא מת יהיה אב הטומאה מדצוה לשלח הנוגע בטמא מת מחוץ למחנה כזב ומצורע שהם אב הטומאה. ואין הדבר כן שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה, הלכך על כרחך צריך לומר לטמי נפשא וכו' אינו אלא מלשון עצמות, ועצם הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה. ואם תאמר מנא ליה דלמא פירוש של הפסוק שנטמא בבשר מת ולא בעצם. ויש לומר דאם כן היה לו לכתוב טמא בנפש מאי טמא לנפש, משמע שנטמא במה שמחובר לנפש ואיזה זה בעצם. ועוד יש לומר מדמתרגם דמסאב לטמי נפשא לא היה לתרגם כי אם דמסאב לנפשא, אלא לטמי עצמות משמע. נ"ל:

« שפתי חכמים Numbers 4:49 שפתי חכמים Numbers 5:7 »