שפתי חכמים, במדבר ג׳

1 שלמדן מה שלמד. דאל"כ מה ענין זה לכאן, ופירוש ביום דיבר מיום דיבר, והבי"ת כבי"ת והנותר בבשר ובלחם, לא שבאותו יום עצמו שדיבר הש"י עם משה בהר סיני למדן, אלא שמאותו יום והלאה היה מלמדן ונעשו תולדותיו. וא"ת והא לכל ישראל למד משה תורה ולמה לא נקראו תולדותיו. וי"ל דמה שלמד כל ישראל תורה היה במצות הש"י, כמו דכתיב ויאמר ה' אל משה עלה אלי וגו' אשר כתבתי להורותם, משמע דעיקר מה שלמד הש"י עם משה היה הכל בשביל כלל ישראל לכן אין שייך לומר כל המלמד. אבל גבי בני אהרן שלא היה משה מחויב ללמוד עמהם, דהא האב חייב ללמד את בנו תורה, מש"ה נקראו הם תולדותיו של משה וכן נראה דדייק לישנא דכל המלמד את בן חבירו תורה וכו':

2 בחייו. יש ספרים שגורסין על פני אהרן אביהם בחייו. וא"ת ל"ל לרש"י לפרש בחייו, וי"ל אי לא פירש בחייו הייתי אומר שהוא לאחר מיתתו לפי שאינם ראוים לעבודה בפניו. אהרן אביהם, בחייו נעשו כהנים גדולים, פי' אם אירע טומאה לאהרן שימש אלעזר. באלעזר שימש איתמר. תנחומא:

3 ושמרו. ולא שהם שני ענינים שישרתו וגם ושמרו משמרתן כי אין להם שירות אחר כי אם שמירת המקדש כי הוא שירותו של אהרן ובניו:

4 לעזרה. ר"ל דוקא עבודת הקדש אבל לא עבודת חול, והוכחתו מדכתיב בפרשת קרח, ואני נתתי לכם מתנה לעבוד את עבודת אהל מועד, ש"מ דוקא עבודת הקדש אבל לא חול:

5 משאר כל העדה. רצונו לתרץ לפי שמאת בני ישראל משמע שהם היו ברשות בני ישראל וישראל היו נותנים לכהנים, וזה אינו. ועוד שהרי כתיב ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו' משמע שהקב"ה הוא הנותן ולא בני ישראל, ועל זה פירש כמו מתוך כו':

6 ילדה אותה ונמנית. וא"ת והרי לעיל דכתיב מבן חדש ומעלה משיצא מכלל נפלים הוא נמנה. וי"ל שכאן מדבר בודאי שלא היה נפל והיו כלו חדשיו לכך נמנה משנולדה קודם שלשים יום: ג"א ודוקא שם נמנה מן הבטן לפי שודאי לא היה נפל שהרי כשנכתבה התורה בימי משה כבר יצאת מספק נפל לפיכך מנה את יוכבד מיד. ואע"פ שנמנו כאן ע"פ רוח הקודש, לא היה רוצה למנות אותם שודאי כלו חדשיהם משום לא פלוג:

7 היאך אני נכנס. ג"א וקשה וכי בשביל הטורח שלא רצה ליכנס לאהל שלהם נמנו ע"פ ה'. ונראה שפירושו כי גנאי לת"ח שיכנס לאהל אחר ששם נשים, ולפיכך אמר היאך אני נכנס לאהליהם כו':

8 משפחת הלבני. יש נוסחאות שגורסין הראשון לפרש מי היו בניו. רצונו לתרץ למה כתיב ב' פעמים הרי כתיב לעיל מיניה ואלה שמות בני גרשון וגו'. ומתרץ, הראשון לפרש מי היו בניו, והשני כלומר לגרשון משפחת הלבני והשמעי פקדיהם כך וכך. ולפי גרסא שלפנינו נמי פירושו הכי, שלא בא להשמיענו מי היה משפחותיו דהא כבר ידענו זה, אלא האי קרא בא לאשמועינן שמשפחת לבני ושמעי פקדיהם היו כך וכך, כאילו אמר לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי שאלה הם משפחת הגרשוני היה הפקודים כך וכך:

9 פקודיהם כך וכך. דק"ל לפי שהלשון לגרשון משפחת הלבני משמע שגרשון היה ממשפחת הלבני, וזה אינו דהא משפחת הלבני היה ממשפחת גרשון. לכ"פ כלומר לגרשון היו וכו'. מצאתי:

10 יריעות התחתונות. ולמה נקראין משכן לפי שהם נראין בפנים כשאתה עומד במשכן. ועוד דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו' והם יריעות התחתונות מכל הד' מכסים, לא המשכן בכלל וכמו והקמות את המשכן. רא"ם:

11 יריעות עזים. ולמה נקראין אהל לפי שהם אהל על היריעות התחתונות:

12 עורות אילים. וא"ת למה כתיב מכסהו שהוא משמע דעורות אילים ותחשים הכל כיסוי אחד היה, ובמקום אחר היה משמע שהם כל אחד ואחד בפני עצמו. וי"ל דודאי כל אחד היה מין בפני עצמו אבל היו מחוברים יחד באמצע ולכך נקראים מכסה. וא"ת היה לו לכתוב אהלו שהרי גם היו אהל על יריעות העזים. יש לומר בשלמא יריעות עזים ניחא שנקראין אהל לפי שהם היו על גבו ועל הצדדין לכך נקראו אהל שהיו מגינים עליו מכל צד, אבל עורות אלים מאדמים ותחשים לא היו אלא מסך על גבו, לכך נקראין מכסה:

13 הוילון. שהוא מחיצה מבדלת, לא הפרוס למעלה כהוראות לשון מסך:

14 של משכן והאהל. כי בני מררי היו נושאין מיתרים של חצר. עיין רש"י בפרשת נשא:

15 אוי לרשע. מקשים העולם ל"ל לרש"י לכל פי' זה כאן. ויש לומר דק"ל למה לא כתיב משפחת בני הקהתי כמו דכתיב בתר הכי למשפחת הקהתי. ולעיל נמי כתיב אלה הם משפחות הקהתי, ומפרש וסמוכים להם דגל ראובן וכו' שחטאו והחטיאו את הרבים ואינן ראויים לכתוב השם בשמם דהיינו ה"א בראש התיבה והיו"ד בסוף התיבה:

16 ור"ן איש עם קרח. כי אלו רובן משבט ראובן היו כדלקמן בסדר קרח וכתב בג"א שרש"י בא לתרץ דבבני גרשון כתב אחרי המשכן יחנו ימה, ובבני מררי על ירך המשכן יחנו צפונה, וכאן כתיב יחנו על ירך המשכן תימנה. אלא לכך לא סמך יחנו לתימנה לומר שלא בא הכתוב כאן לצוות שיחנו תימנה, אלא שהיו כבר תימנה וכאילו כתיב יחנו על ירך המשכן במקום שהם חונים עכשיו שהוא תימנה. ומאי נ"מ, אלא לומר שלכך נמשכו וכו':

17 ממונה על כולם. לפי שהלשון משמע שהוא כאחד משאר הנשיאים ולא יותר משום דנקוד ונשיא הוי"ו במלאפום הוא דבוק, דאל"כ היה נקוד ונשיא בשו"א תחת הוי"ו וקמ"ץ תחת הנו"ן, מש"ה צריך לפרש ממונה וכו':

18 וסמוכים להם. ג"א גם כאן בא לתרץ דהל"ל משה ואהרן ובניו יחנו לפני אהל מועד אלא שלא בא לצוות רק להגיד לך שהחונים לפני אהל מועד הן החשובים האלו לפיכך היו כמותם החונים סמוכים להם:

19 נקוד על ואהרן. פירוש שלא היה מתעסק במניין הלוים אלא משה לבדו, ומפני ששניהם היו מתעסקין במנין ישראל דרך המקרא לכתוב כך אף שלא היה במניין הלויים מש"ה הזכירו הכתוב גם כן במנין הלוים. יש מפרשים שלא היה במניין הלוים, שלא היה הוא מן הנמנין, וכן משמע במסכת בכורות דף ד'. אבל קשה והא קרא במונין כתיב אשר פקד משה ואהרן ולא בנמנין. הרא"ם. ול"נ דה"פ מדנקוד על ואהרן משמע שלא היה במונין ולא הוי נמי בנמנין דאל"כ למה ליה להזכיר אהרן ולנקוד עליו, אלא שבא למדרש במונין לא היה אבל בנמנין היה, מש"ה הזכירו ונקוד עליו למדרש שהיה חסר מכל וכל אף מן הנמנין. דומה קצת פי' זה למה שפירשתי במלת את צאן נקוד על את וכו'. אף שדחוק קצת יש ליישבו כדי שלא תקשה מפירש"י בחומש על פירש"י דמסכת בכורות שפירש שם בהדיא שאהרן לא היה במניין וכן יש ליישב לישנא דב"ר כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן, נקוד עליו שלא היה אהרן מן המניין, דמשמע לישנא שלא היה מן הנמנין:

20 שיפקיעו עצמן. נח"י וקשה לי על זה מהיכי תיתי שיכול הפדיון של ה' שקלים על בכורי לוים. דהא עיקר טעם הפדיון הוא שבראשונה היו הבכורים קדש ועבודת הקרבנות היה בהם ומכיון שחטאו בעגל נפסלו להקריב וחלה קדושתם על הלוים שלא חטאו בעגל וזה היה פדיון קדושתם, וממילא אלו רע"ג בכורות הנותרים שקדושתן לא היה על מי לחול אמר הכתוב שע"י שיתנו ה' שקלים יצאו לחולין כמו כל הקדש שנפדה במעות, וא"כ בכורי הלוים שלא חטאו בעגל ולא נפסלו קדושתן מהי תיתי שיצטרכו פדיון, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרכו הרע"ג בכורות ליתן ה' שקלים מאחר שהיו שם ג' מאות לוים. ונראה דה"פ דהא ק"ל שאין הקדש פודה הקדש אלא חולין, פודה את הקדש שהחולין נתפסין בקדושת הקדש והקדושה חלה על חולין אבל א"א לומר שהקדש יפדה את ההקדש שהרי הוא כבר קדוש וכן הוא בכאן שהכ"ב אלף לוים היו חולין עד הכא לפיכך היה מקום לחול קדושת הבכורות על הלוים אבל הג' מאות לוים שהיו בכורות ולא חטאו בעגל ונשארו בקדושתן לעבודתן אין מקום לומר שיכנסו תחת הבכורים שכבר הם ראוים להקריב וזה אין בכור מפקיע בכור, ולכן הוצרכו לפדות קדושתן בה' שקלים:

21 אלא את פטרי חמוריהן. י"מ דקשה לרש"י דאי אבהמה טהורה קאי אין שייך פדיון דלא פקע קדושת בכור, דהא הכהנים עצמן חייבים בקדושת בכור. וי"ל עוד דהוכחתו מדכתיב בפרשת בא וכל פטר חמור תפדה בשה וגו', וכל בכור אדם בבניך תפדה, וכאן שכתב ובכור אדם ובכור בהמה תפדה מיירי נמי דוקא פטרי חמורים הרא"ם תימא והלא רש"י בעצמו פירש בפ"ק דבכורות דף ד' גבי הא דפריך רבא לאביי אם איתא דדרשינן ק"ו מבהמה, לפטרו לוים מבכור בהמה טהורה, דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעו בהמת ישראל הטהורה וצ"ע ושמא י"ל דהא פרכא דפריך רבא לאביי אינו אלא לפי סברתו, אבל אביי פליג עליה בהא וס"ל דלא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל וכו' עיין במ"י:

22 ולא מנה העודפים בבהמה. הרא"ם תימא איך הביא הראיה הזאת שהתלמוד כבר בטל אותה ואמר ודלמא הוו נפישין בהמתן והוו קיימין לבהדי בכור ישראל. והביא ראיה אחרת אמר קרא ואת בהמת הלוים תחת בהמתם, בהמה אחת תחת בהמות רבות, דאי ס"ד דהאי ואת בהמת הלוים בבהמה רבה מיירי, לכתוב קרא או בהמת בהמת או בהמתן בהמתן ש"מ חד פוטר טובה ותירץ מש"ה הניח ראייה אחרונה מפני שהוא רחוק מן הפשט, מש"ה הביא ראייה ראשונה:

23 תקח חמשת שקלים. כדי שלא תטעה לומר דהאי את פדויי שלשה ושבעים וגו' פירושו כמו העודפים על פדויי הלוים דבסמוך דפירש אותן שפדו הלוים בגופן כדפירש"י שם, ומהם תקח חמשת שקלים ג"כ, לכך פירש דהאי ואת פדויי השלשה וגו' פירושו ואת הבכורות הצריכין להפדות כו' כי עדיין לא היו פדויין אלא הם צריכין להפדות, ומהם תקח חמשת שקלים לגלגולת:

24 שנים ועשרין אלף פתקין.פירוש חתיכות איגרות, וכן ובספר יחקו מתרגמינן בפתקא יתרשמון ד"ד זהו דעת רבי יהודה אבל רבי נחמיה הקשה ע"ז הרי נתמצו וכלים כל הפתקין שכתוב בן לוי אם אני נותן ידי מה אני נוטל מי אמר לי אם היה שם פתק בן לוי שלא זכיתי. אלא כך עשה, כתב על כ"ב אלף ורע"ג פתקין בן לוי ועל רע"ג ה' שקלים. וכתב הרא"ם ואף ע"ז יש לדון שמ"מ האחרונים יאמרו אלו היינו נוטלים בתחלה כשהיו רבים של פתקי לוי כ"ב אלף ורע"ג, ופתקי ה' שקלים רק רע"ג, מי יאמר שלא עלה בידו של לוי כי כל מה דפריש מרובא קפריש. ולכאורה י"ל כל מי שנוטל פתקו חוזר וזורק פתק ההוא לקלפי בענין שלעולם הוו הפתקים שוים שם, וע"ז קשה א"כ שמא יטלו כולה של לוי זה אחר זה והדרא קושיא לדוכתא. וא"ל שמיד שיצאו כ"ב אלף הנשארים יהיו של ה' שקלים ממילא יהיו חייבים לפדות, דא"כ קשה מי ירצה להיות מן הנשארים ולא יקח תחלה פתקו אם לא יאמרו ע"פ הזקנה או החשיבות וזהו דוחק ויש מתרצים שידעו שכל מה שעשה משה הוא ע"פ רוח הקדש לכך לא היה תערומות, וזה לאו מלתא דא"כ למה היה גורל כלל, יאמר משה לכל אחד אתה חייב ואתה פטור ע"י רוח הקדש. ונראה לפע"ד דלק"מ דכבר קי"ל ספ"ק דכתובות כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אפי' לקולא, כגון שזרק אבן לתוך י' בני אדם והיו שם ט' ישראלים וא' עכו"ם והרג ישראל אחד דפטור הזורק, דאותו עכו"ם אחד שביניהם נחשב כאלו הוא מחצה על מחצה ודבר זה היה מגולה לכל ישראל לכל מילי, ועפ"ז לא היה כאן שום תרעומת אפילו אם היו מועטים בן לוי מ"מ כיון שהיה קבוע שם נחשב כמו הרבים, ובנח"י פירש בירושלמי איתא שעלו בסרוגין אחד בן לוי ואחד ה' שקלים דמעשה ניסים היו: