1ולא מאת המואבים. ר"ל למה צוה לנקום מהמדינים והלא המואבים שכרו את בלעם כדכתיב בפ' בלק. וא"ת ולמה נקט רש"י הכא תרי טעמים ובפרשת פנחס לא נקט אלא חד טעמא. וי"ל דק"ל למה שינה כאן הלשון וכתב נקום נקמת, והתם כתיב צרור וגו', אלא ע"כ צ"ל משום הדיוק מאת המדינים ולא מאת המואבים, א"כ ש"מ מדיוקא דנקום דוקא להורגם אסור אבל לאייב אותם מותר, ולעיל משמע אפילו לאייבם אסור מדכתיב צרור את המדינים, אם כן סתרי קראי אהדדי. ועל זה נקט הכא שני טעמים דהא שאסר להרגם משום שהמואבים נכנסו לדבר מחמת היראה וכו' והא דמשמע הכא דמותר לאייבם, היינו לאחר שנתגיירו השתי פרידות, דעיקר הטעם הוא משום שתי פרידות וכו', וכיון שיצאו השתי פרידות מותר לאייבם אבל לאייבם קודם שנתגיירו אסור:2נתעברו על ריב לא להם. פי' נתרגזו לריב עם ישראל ולא להם, ר"ל ישראל לא נסעו דרך ארצם ולא היה להם לריב עם ישראל:3מפני ב' פרידות. פרידות פי' גוזלות. ואעפ"י שלא באה ממואב אלא אחת. י"ל דרש"י נקט לשון הגמרא והוצרך לד"א דלטעם ראשון קשה דהא לעיל משמע דאף מדין היו יראים מישראל, כדפירש לעיל שעשו שלום ביניהם וכו' עיין שם לכן פירש ד"א. ולד"א קשה היה לו להקב"ה לסבב סיבות שלא יהרגו ישראל שלשלת משפחה של רות, ולמה צוה על כל האומה שלא לצור את מואב, ל"פ גם טעם ראשון:
