שפתי חכמים, במדבר ל״א:י״ז

מהדורה: חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, 2009

מפרשים:
17 ראויה להבעל. כגון בת ג' שנים ויום אחד, אבל פחותה מכאן אינה ראויה ליבעל:
18 אף על פי שלא נבעלה. דאל"כ הוי קראי סותי אהדדי, דכתיב וכל אשה יודעת איש, משמע דוקא גדולה שנבעלה, הא גדולה שלא נבעלה תחיו, וקטנה בין נבעלה ובין לא נבעלה תחיו. והדר כתיב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם, משמע דוקא קטנה שלא נבעלה, הא קטנה שנבעלה וגדולה בין נבעלה ובין לא נבעלה תהרוגו ,וא"כ קשי' רישא לסיפא. לכך הוכרח לפרש ראויה וכו':
19 שאם אני קורא כו' וכל הטף בנשים. וא"ת א"כ אמאי איצטרך למיכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו איש החיו לכם, השתא אפילו אשה יודעת איש החיו, שאינה יודעת מיבעי', אלא לאו ש"מ מדאצטריך למיכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו החיו לכם, מכלל דאשה יודעת איש הרוגו. וי"ל דע"כ צריך לכתוב וכל הטף בנשים וכו' דאל"כ לא הייתי יודע דוכל אשה יודעת איש מיירי בראויה ליבעל ואעפ"י שלא נבעלה, או דלמא בנבעלה ממש, דהאי דמוקמינן בראויה ליבעל היינו משום דקשיא קראי אהדדי כדפרישית, והרא"ם תירץ בע"א:
20 לכך נאמר הרוגו. ואם תאמר מ"מ ועתה הרגו כל זכר שכתוב ברישא דקרא ל"ל. וי"ל דאי לא כתיב הרוגו בזכרים ברישא דקרא ה"א דגם בזכרים יש חילוק אם ראוי לבעול דהיינו גדול ואינו ראוי לבעול היינו קטן, לכך נאמר ועתה הרגו מ"מ. ומהרא"י תירץ דאי לא הוי כתיב הרוגו, משמעות הכתוב היה מוכח למדרש וכל אשה למטה קאי, וכיון דלמטה קאי היינו מהפכים הסברא ונימא דאי הוה כתיב וכל אשה יודעת איש לחודי' ולא הוה כתיב הטף לא הוה ילפינן מק"ו להחיות, וה"א כיון שהיתה ראויה ליבעול ולא נבעלה מ"ה החיו, לפי שהיתה ראויה להחטיא את ישראל ולא הכשילה את ישראל. אבל טף דאין ראוי ליבעל אין להם זכות להחיות, מ"ה כתוב הרוגו להפסיק: