1ללמדם תחלה. דק"ל למה כתיב אל ראשי המטות, דא"ל דלא אמר פרשה זו אלא לראשי המטות בלבד ולא לכל ישראל, דהא נאמר כאן זה הדבר לג"ש כדפרש"י בסמוך, דפרשה זו לכל ישראל נאמרה וא"כ לל"ל ראשי המטות. ומתרץ חלק כבוד כו' וא"כ לפי זה יהי' הפי' אל ראשי המטות לבני ישראל כמו ולבני ישראל. רא"ם. וא"ל דלמא פירושו של קרא הוא הכי אל ראשי המטות של בני ישראל א"כ בני ישראל דכתיב בקרא ל"ל, לא הל"ל רק אל ראשי המטות לאמר וגו'. אלא ע"כ סדר הלימוד הוא בא לאשמועינן וכמו שפירש הרא"ם וכמו שמפרש בסמוך. א"נ דק"ל למה כתב קרא ראשי המטות לבני ישראל הל"ל אל ראשי מטות בני ישראל, אלא ע"כ כיון דכתב קרא הכי צ"ל דראשי המטות הוא דבוק כלומר מלת מטות דבוק למלת ראשי, ואז יהיה מלת לישראל מוכרת ואינו דבק למלת מטות והוי מלתא בפני עצמו וע"כ פירושו הכי מתחילה אמר משה לראשי המטות ואח"כ לבני ישראל וכאלו כתיב ולבני ישראל, והיינו החילוק כבוד ללמדם תחילה ואח"כ לבני ישראל וק"ל. ובזה נמי ניחא למה לא כתיב וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש כי ידור וכו' אלא ע"כ סדר הלימוד הוא בא לאשמועינן לכן כתיב וידבר משה, כלומר היאך היה הדיבור של משה לישראל ודו"ק נ"ל. כך היא הצעת דברי רש"י ע"פ ת"כ, אבל בגמרא דמסכת נדרים יש ילפותא אחריתא:2ומה ראה לאמרה כאן. כלומר הואיל ובכל התורה כולה חלק כבוד לנשיאים כדכתיב וישובו אליו אהרן וגו', למה חזר ולמדה כאן:3שהפרת נדרים ביחיד מומחה. דכשהחכם בא להתיר הנדר אז עוקר הנדר מעיקרו כאלו לא היה נדר מעולם, ובאותה התרה מופר הנדר כאלו לא היה נדר כאן מעולם, ולכן תפס רש"י לשון הפרה. מצאתי:4בשלשה הדיוטות. דראשי מטות משמע ראש אחד יכול להפר הנדר דהיינו יחיד מומחה וא"ת הרי כתיב ראשי לשון רבים, וי"ל דה"ק ראשי דעלמא ואכל ראשי המטות קאי. והואיל שצריך יחיד מומחה צריך ג' הדיוטות דסברא הוא שצריך יותר הדיוטות ממומחים, ושנים א"א שאין ב"ד שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן ג'. ואין להקשות דלמא יותר מג', א"כ אין לדבר סוף:5אלא לנשיאים בלבד. ופירוש לבני ישראל בעבור ישראל, שלמד לנשיאים כדי שילמדו לישראל, אבל משה עצמו לא למד לכולן משום שמשה לא הוצרך לזה, מאחר שלהתרת נדרים צריכים ממונים על ישראל להורות איזה מהן אין יכולין להתיר ואיזה מהן יכולים להתיר ולזה היה די גם כן בנשיאים שיהיו המורים להם. ומתרץ נאמר כאן כו':6משה נתנבא כו'. ואם תאמר הא איצטריך זה הדבר לג"ש דלעיל כדפירש רש"י ויש לומר דג"ש דהכא אין להשיב עלי' אינה צריכה להיות מופנה:7בלשון זה הדבר. וזה מעלה יתירה דזה הדבר משמע הדבר עצמו ברור ששמע מהקב"ה, ונקרא אספקלריא המאירה, משא"כ בשאר נביאים דלא היה מדבר להם אלא בחידות או על ידי חלומות ונקרא אספקלריא שאינה מאירה, אבל למשה היה מדבר הדבר עצמו שיאמר לבני ישראל, כעניין שנ' פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ומה שנתנבא משה בכה אמר ה' דכתיב בפרשת וארא ובפרשת בא. יש לומר דקודם עמידתו בהר סיני היה מתנבא בכה, אבל אחר מתן תורה הי' מתנבא בזה הדבר אחר קירון עור פניו:8ד"א זה הדבר מיעוט הוא. דלפי פירוש הא' קשה למה לא אמר בכל המצות כן. לכן פי' דבר אחר וכו'. וא"ל דלמא מפני טעם זה לבד נאמר, א"כ למה אמר זה הדבר אשר צוה ה' וכו', היה לו לומר בהדיא מאי ממעט. לכן צריך גם לטעם ראשון:9שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה. לפי' שהחכם אינו מתיר אלא בחרטה צריכה לשון התרה, אבל הבעל מיפר בלא חרטה ובלא נתינת טעם, שייך ביה לשון הפרה:10כלשון הכתוב כאן. דגם כאן כתיב איש כי ידור נדר וגו' לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו, משמע הוא לא יחל דברו אבל אחר יחל לו, וכתיב לאסור איסר דמשמע שאסר עליו דבר פלוני ואחר בא ומתיר לו הדבר שאסר עליו, דעל איסור נופל לשון מתיר כי איסור היא מלשון קשר וגבי קשר שייך לשון התרה שמתיר הקשר, שמע מיניה דבחכם כתיב לשון התרה:
