1כך שמה. כלומר אף על פי שיש מדרשים למה נקרא שטים ע"ש שעשו שם מעשה שטות. אין זה ממדרשים הקרובים לפשוטו של מקרא, לכך פירש כך שמו. נראה דיוקו של רש"י מדכתיב בשיטים בפתח תחת הבי"ת, משמע ששם זה ידוע משא"כ הדרש. נלי"ט:2כדאיתא בחלק. ר"ל דשם מפורש מה העצה שנתן בלעם איך שיתפתו אע"פ שהיו פרושים מן העריות, כדאיתא התם שהיתה הילדה יושבת מבפנים והזקנה מבחוץ וכו', אבל לא ר"ל כדאיתא בחלק שבלעם נתן העצה שזה מוכח בהדיא בקרא כדפי' רש"י לעיל, דכתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם:3כשתקף יצרו וכו'. הוצרך לומר זה מפני שהזנות יצר הרע שולט בו, מ"ה אין לתמוה היאך נכשלו בה ישראל, אלא שיש לתמוה בעבודת אלילים היאך נכשלו בה, וזה בא להודיע וכו'. ג"א דאל"כ הל"ל וישתחוו לאלהי מואב, למה אמר לאלהיהן, שתלה האלהות בזנות. אלא שע"י הזנות עבדו ע"ז:4על שם שפוערין לפניו וכו'. פירוש פעור מלשון פתיחה וגלוי הוא, שהיו מגלין פי הטבעת ומוציאין רעי:5שלח בם מגפה. מדכתיב בסמוך ותעצר המגפה מכלל ששלח בם מגפה:6לשפוט את העובדים לפעור. רצונו לתרץ אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו, ומתרץ והוקע לא קאי אראשי העם אלא הם דנו את העם, וכל מי שידונו למיתה והוקע אותם:7וכל הנסקלים נתלין. רצונו לתרץ הא עבודת אלילים בסקילה ולמה נתלו אלו:8לעין כל. מפני שהשמש הוא לעין כל נקרא כל דבר שהוא לעין כל נגד השמש ולא שהוא נגד השמש ממש:9הענן נקפל מכנגדו וכו'. יש מקשים והא כשמת אהרן נסתלקו העננים כדפירש רש"י לעיל בפרשת חקת ולא מצינו שחזרו כמו באר שנסתלק שחזר להם, וכן הקשה החזקוני. ולי נראה אף שנסתלקו, הענן שהיה מיסך עליהם מפני השרב והשמש שלא יכם על ראשם ובפרט במדבר שהיה החום גדול, ושלא נשבו הרוחות שהרי מ"ה לא מלו את עצמם מפני שלא נשבה רוח צפונית, אותו ענן לא נסתלק מהם. ועי"ל שאף שנסתלקו העננים, ענן זה היה לפי שעה כדי להודיע מי הם החוטאים:10והחמה זורחת עליו. דהענן היה נמשך עליהם כסוכה, ואותו שחטא נקפל מכנגדו והחמה כו':11נתקבצו שבטו של שמעון וכו'. ר"ל הא ראו כל ישראל שמשה צוה להרוג כל הנצמד לבעל פעור והשוכב עמהם, ולמה לא ירא מלקרב אליה. והרא"ם פירש דאם מעצמו עשה זה מדוע המתין עד שאמר משה הרגו איש אנשיו הנצמדים:12בת יתרו מי התירה לך. אבל טעו דמשה היה נושאה קודם מתן תורה, א"נ היתה גיורת:13נתעלמה ממנו הלכה. דאם לא כן למה היה בוכין כאן יותר מבעון העגל או שאר עבירות:14ונזכר הלכה. דאם לא כן למה לי וירא, הל"ל ויקם פנחס מתוך העדה וגומר:15קנאין פוגעין בו. רצה לומר הרוצים לקנא להש"י יהרגוהו, ופירש קנאין פוגעין בו כלומר מעצמן. ודוקא בשעת מעשה אבל אם פירש הבועל אין הורגין אותו, ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד אין מורין לו אף על פי שהוא בשעת מעשה, מש"ה הוצרך פנחס לקום מאליו ולעשות המעשה:16והרבה נסים נעשו לו. שהיה לו לזמרי לפרוש, ופנחס לא היה רשאי אז להרגו, ולא פירש. וכן היה לזמרי לקרא לאנשי שבטו שיסייעוהו. ושכיון בזכרות של איש ונקבות האשה שיהיו הכל יודעין למה הרגם. ושלא נשמטו מן הרומח. ובא המלאך והגביה המשקוף כדי שיוכל להוציאם. ובא המלאך והשחית בעם שיהא שבטו של שמעון טרודים. ונארך חנית הרומח עד שנכנס בתוכם ויצא למעלה. ונתחזק זרוע פנחס ולא נשבר הרומח. ולא נפל מדמם על פנחס. ולא מתו לטמא את פנחס. ודרך העליון להיות תחתון ותחתון עליון וכאן עליון עליון ותחתון תחתון:17לפי שהיו השבטים מבזים אותו כו'. דאל"כ הא כתיב לעיל פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ולמה כתב כאן, אלא ע"כ כדי לייחסו ואם כן קשה ולמה ליה לייחסו והלא כבר ייחסו לעיל בסוף פרשת בלק אחר אהרן הכהן גבי האי מעשה עצמו, דכתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם וגו'. ומתרץ לפי שהיו השבטים מבזין אותו הוצרך הכתוב לייחסו עוד שהוא בן בנו של אהרן. א"נ י"ל דמשום הכי יחסו לעיל אחר אהרן כלומר כמו שאהרן היה עוצר המגפה מישראל בקחתו את המחתה, כך פנחס עצר המגפה מישראל בהריגת איש מישראל, ולכך יחסו אחר אהרן, משום הכי מקשה רש"י הכא דלא שייך הכא לתרץ כן:18והרג נשיא שבט מישראל. ור"ל דשני דברים הם, חדא שהוא בן פוטי ר"ל אשתו של אלעזר היתה ממשפחת יתרו ואביה פיטם עגלים לע"א כדפירש"י לעיל בפ' וארא, ועוד שהרג נשיא מישראל. והא דנקט רש"י שפטם אבי אמו עגלים לע"א, לאו למימרא דפשיטא ליה לרש"י דאבי אמו היה מזרע יתרו, אלא לאו דוקא הוא אלא חדא נקט, כי ספק הוא אם אמו היתה מזרע יתרו או אבי אמו וק"ל: נח"י ובקצ"מ וא"ת היאך נסתלק ממנו ביחוס התרעומת והרנון שהיו מרננין עליו הראיתם בן פוטי סוף סוף הבזיון במקומו עומד שאבי אמו פיטם עגלים לע"ז. י"ל שמה שמרננים עליו ומבזין אותו על שהרג נשיא מישראל שהיו חושדין אותו שעשה זה מחמת שקינא על כבודו של משה אחי אבי אביו שהתריס זמרי לנגדו, בא הכתוב ויחסו אחר אהרן לומר שבזה המעשה היה משיב חמה בגודל זכותו כמו שהשיב אהרן חמת ה' בקטורת, והיה להם לשבחו ע"ז כדאיתא בפרק הנשרפין, בן אהרן, משיב חמה, בן משיב חמה בן קנאי בן לוי שקנא באחותו דינה: והשתא אמר שבא הכתוב ויחסו רק עד אהרן ולא יחסו עד יעקב, אלא שעיקר הכתוב בא לומר שהיה דומה במעשה זה לאהרן, שקנאת ה' עשתה זאת, וכן המדה לו בתולדה ובטבע מאבותיו, ולא קנאת מרע"ה עשתה זאת:19בנקמו כו'. דק"ל דקנאה אינו אלא שנשוא עליו שנאה בלב, ופנחס לא היה לו קנאה בלבו על זמרי. ומתרץ בנקמו את נקמתי, כלומר דקנאה לשון נקמה. ותו ק"ל היאך שייך למכתב אהקב"ה בנקמו את נקמתי.ומתרץ בקצפו וכו', כלומר דנקמה הוא בא ע"י קצף מ"ה נקט לישנא דקנאה, וכן כל לשון נקמה שכתוב בהקב"ה לשון קצף הוא. ותו ק"ל כיון דקנאה היינו נקמה למה לא כתיב בהדיא בנקמו את נקמתי. ומתרץ כל לשון קנאה וכו', כלומר קודם שעשה נקמה לא נתחרט בלבו ויש לו קנאה עליו לעשות בו נקמה, א"כ התחלת הנקמה יש בו קנאה, לכך כתב לשון קנאה:20המתחרה לנקום נקמת דבר. המתחרה לשון חרה:21שתהא לו לברית שלום. ק"ל למה כתיב בריתי, הל"ל את ברית שלום. ומתרץ בריתי שאני נותן לו תהא לו לברית שלום, ומ"ה לא נכתב בקרא ברית שלום, שלא יהא מלת שלום דבקות אלא הוא כמו מקרא קצר, וכמו שפירש"י ז"ל. והרא"ם פי' הוסיף מלת שתהא לו לברית שלום ולא הספיק במלת הנני נותן לו הכתוב לעיל, מפני שכתוב אחריו והיתה לו ברית כהונת עולם, שלא הספיק לו מלת נותן לו ומלת בריתי הכתובים לעיל, יחוייב שיהא גם לגבי שלום כמותו שפירושו הנני נותן לו את בריתי שתהא לו לברית שלום ולברית כהונת עולם, והוסיף למ"ד במלת שלום להורות על בעבור הצריך לו להורות שהברית הזאת בעבור שלום ובעבור כהנת עולם, ואחר שגלה זה בשלום אין צריך לגלותו בכהנת עולם. עכ"ל:22טובה וחנות למי שעושה עמו טובה. פי' ששלח לו חן חן על הטובה שעשה לו. כתב הרא"ם ויש לתמוה בשלמא לפי' החכם אבן עזרא שפירש שהשלום ששלח לו הוא שלא יירא מאחי זמרי, שהוא הבטחה נופלת בו שבועה לקיים הבטחתו, אלא לפי' הרב שאמר פירש לו שלמותיו וכאדם המחזיק טובה ואין בזה שום הבטחה, מה שבועה נופלת בו עד שיאמר שתהא לו שבועתי זאת לשבועת שלום. ויש לדחוק וליישב דעיקר ברית הוא על כהונת עולם, שעיקר כהנים גדולים הם מזרע פנחס, ואגב הברית מבשר אותו שמחזיק לו טובה וחנות על שעשה עמו טובה, והוא השלום:23בריתי זאת. ר"ל והיתה שהוא לשון נקבה מוסב על ברית דכתיב לעיל מיניה, וברית לשון נקבה הוא. והרא"ם פירש שמלת והיתה אינה דבקה עם מלת בריתי שלום, כי בריתי שלום לא תהיה ברית כהונה, רק היא דבקה עם מלת בריתי שהברית ההיא תהיה לברית כהונת עולם כמו שהיתה לברית שלום: ג"א:24אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו כו'. ואם תאמר למה לא נמשך פנחס כמו שנמשחו אהרן ובניו. ויש לתרץ שבאותו זמן קטן היה ואין מושחין קטן וכאשר נעשה גדול לא שייך למשחו. וקצ"מ מתרץ אבל יותר נראה כיון שגלוי וידוע היה לפניו יתעלה שיזכה בה בזכות עצמו במעשה הגדול הזה לא רצה למשוח אותו אז, שהיה נראה שלא זכה בה אלא מחמת שהי' מזרעו של אהרן:25כשם שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי. דק"ל לעיל דכתיב והנה איש ישראל בא וגו' שם היה לו להזכירו, ומתרץ כשם וכו' ייחס את הרשע לגנאי, שכל מי שהוא יותר גדול חטאו נמי יותר גדול. הרא"ם:26לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון. נראה לפרש דמה שפירש"י נשיא בית אב לאחד כו' קאי אלעיל מה שפי' כך יחס את הרשע לגנאי, כלומר שלא תאמר הואיל ומצינו דזמרי היה נשיא לא תאמר שהיה נשיא על כל שבט שמעון, אלא לא היה נשיא אלא לאחת מחמשת כו' וזהו גנאי:27ד"א להודיע שבחו של פינחס. דלטעם ראשון קשה דלא ה"ל למכתב אלא והאיש שחטא עם המדינית זמרי וגו', המכה דכתיב בקרא למה לי, מ"ה פירש ד"א. ולפי ד"א קשה לעיל הי' לו להזכיר, לכן אמר טעם ראשון וק"ל:28להודיעך שנאתן של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות. מקשים העולם מנ"ל דמשום שנאתן, דלמא דעתן היה להחטיא אותם כדי שתסור השכינה מישראל כי היו מתייראים מישראל. וי"ל כיון דזקני מדין הלכו להם וסבירא להו דאין בבלעם שום ממשות, א"כ איך עשו מעשה כזה ע"פ עצתו, אלא משום שנאה עשו. וא"ת למה לא תירץ כמו שתירץ לעיל להודיע שבחו של פנחס כו' הל"ל נמי אע"פ שהיה בת מלך לא מנע כו'. וי"ל דמה שפירש"י לא מנע וכו' ר"ל לא היה ירא שיענש בשבילו אם יהרגנו הואיל והי' נשיא כדפירש"י:30אחד מחמשת מלכי מדין וכו'. ר"ל מה שכתיב בקרא ראש אומות משמע דצור היה ראש עליהם ואחר כך כתיב בית אב, משמע שלא היה ראש אלא על בית אב. ומתרץ דודאי לא הי' ראש אלא על אחד מחמשת בתי אבות של מדין, אבל הוא הי' החשוב שבכולן וזהו שכתוב ראש אומות:31ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו מנאו שלישי. יש מקשים למה מנאו שלישי ולא שני, דהוי כדי בזיון שלא מנאו ראשון אף שהי' ראש אומות. וי"ל דאי מנאו שני ה"א לאו משום בזיון מנאו שני אלא משום שהיה צעיר בימים יותר מכלם אע"פ שהוא החשוב שבכלם אפ"ה לא מנאו ראשון, אבל השתא דמנאו שלישי ע"כ משום בזיון:32כדי להטעותכם כו'. הוכרח לפרש כן מפני שאין אדם נעשה צורר לאחרים אלא מפני הרעה שבאה לו מאחרים, ולא מצינו שעשו להם ישראל שום רעה. לכך פי' שהפקירו כו' מפני שבסיבותיהם היו מוכרחים להפקיר בנותיהם לזנות כדי להטעותם בפעור. רא"ם:33ואת מואב לא צוה כו' מפני רות. וא"ת ולמה לא כתב אלא טעם אחד, ובפ' מטות כתב שני טעמים לשבח. וי"ל דקשה לרש"י מדכתיב הכא צרור את המדינים והכיתם אותם, למה לי מלת צרור כיון דכתיב והכיתם, אלא ע"כ צריך לומר משום הכי כתב צרור עליכם לאייב אותם תמיד, משום הכי כתיב בלשון הווה, ואם כן קשה למה לא יאייבו המואבים לכל הפחות שלא יתחתנו בהם ולאסור אף הנקבות. ועל זה פירוש משום רות וכו' ובזה יתורץ למה דעת רש"י משונה מכל המדקדקים שכולם סוברים שהוא מקור במקום ציווי, וכמו שכתב הרא"ם:
