שפתי חכמים, במדבר כ״ג

1 אינו רגיל לדבר עמי ביום. כדכתיב לינו פה הלילה, וכן אמר נופל וגלוי עינים, שפירושו לפי פשוטו כתרגום שאינו נראה אלא בלילה כשהוא שוכב על מטתו. ג"א דאל"כ למה אמר אולי לשון מסופק ולמעלה אמר ואדעה מה יוסף וגו' שמשמע שהיה בטוח שהקב"ה ידבר עמו:

2 שאין עמו אלא שתיקה. כיון שהולך יחידי אין לו חבר לדבר עמו:

3 לשון גנאי כו' כלומר בקושי ובבזיון. אמר בקושי מל' מקרה ועראי ובזיון מלשון קרי:

4 ואברהם לא העלה אלא איל אחד. דאם לא כן ואעל עולות מבעי ליה, מה תלמוד לומר פר ואיל, אלא לא כאברהם וכו':

5 בשתי שמותיהם. אע"פ שלא נזכר בקרא רק ארה וגו', מסתמא כך היה כיון שהוא אמר כן. וכן מצינו בקרא ותאמרו נשלחה אנשים, אף ע"פ שלא נזכר בקרא:

6 כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו. ויהיה פי' הפסוק מה אקוב כי יודע אני שלא יסכים אל ע"י לקלל, וממה אני יודע משלא נתקללו כלל ואף שהיו ראוים להתקלל, שאין לומר שפי' שאין השם רוצה לקללם דא"כ מאי ומה אזעום לא זעם ה', שהרי כבר אמר שאין השם רוצה לקללם א"כ אפי' היה כועס בימים ההם לא היה יכול לקללם:

7 והוא לא כעס כל הימים הללו וכו'. וא"ת כיון שלא יכול לקלל אלא בזמן שכועס הקב"ה, והקב"ה לא כעס כל הימים הללו, למה אמר לו אלקים לא תאור את העם, דהא הקללה לא היתה חלה. וי"ל דהקב"ה היה יודע שעתידין לכשול בבעל פעור ומגפה תבא עליהם, ואי הי' מקלל הי' אומר בשביל הקללה באה המגפה. מצאתי:

8 וחזקים כצורים כו' ע"י אבות ואמהות. אבות קרוים צורים ואמהות קרויות גבעות:

9 הוא אשר זכו לו אבותיו. פי' ע"כ האי הן נמשך לתחילת המקרא כי מראש צורים וגו' הן האבות כמו שפירש"י, ובא להודיע מה הוא זכו לו אבותיו, כתרגומו בלחודיהן עתידין וכו', דאל"כ מה הוא לשון הן, והשתא פי' הן כמו הנה, כלומר ד"ז שאמרתי זכו לו אבותיו שישכנו לבדד:

10 ד"א כשהן שמחין אין אומה שמחין עמהם. דלטעם א' קשה מהיכא תיתי שיהיו נעשים כלה עם הע"א, ל"פ ד"א. ולד"א קשה מנ"ל לחלק בין שמחה לפורענות, ל"פ טעם א':

11 כתרגומו וכו'. מד' דגלים. לפי שפירש מי מנה עפר כו' כתרגומו, והתרגום מתרגם בו מארבע משרייתא, ולא ידענו מאי הוא. לכך פי' מד' דגלים וק"ל:

12 ד"א וכו' אין חשבון במצות שהן מקיימין בעפר. ויהיה המקרא הזה מסורס, כאלו אמר מי מנה מה שעושה יעקב בעפר, פירוש המצות שעושה בעפר, ומספר את רובע ישראל, זרע היוצא מן תשמיש, כאלו אמר מי מנה מצות העפר שעושה ישראל, ומספר זרע רובע ישראל כמה הם, ולא ידעתי מה יעשו במלת את עכ"ל הרא"ם. והא דפי' ד"א וכו' משום דלטעם ראשון קשה וכי לא ידעינן מספר ד' דגלים שהרי אפשר לספור אותן, לכן הביא ד"א וכו' וכדפי' דבמתן שכרן קמיירי. ולד"א קשה שצריך לסרס המקרא, לכן פי' גם טעם ראשון:

13 רביעותיהן וכו'. ד"ד ביאור דבר זה ע"ד מה דאיתא בפ' כל היד נדה דף ט"ז, המלאך הממונה על ההריון לילה שמו נוטל טפה לפני הקב"ה ואומר רבש"ע טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש, חכם או טפש, בזה הזכיר בלעם שבח של ישראל שאפילו דבר מאוס כזה חשוב לפניו שמסתכל בו:

14 שבהם. פירוש ולא ישרים סתם, דאם כן הברכה הזאת אינה של ישראל ואיך אמר בלק לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך:

15 ומה היא השימה וכו' ומה חסר המקרא. שתי קושיות מקשה רש"י, חדא מה היא השימה הזאת דלא מפרש הפסוק מה היא השימה. ועוד, מה חסר המקרא באמרו כו' ר"ל היה לו לכתוב ויקר ה' אל בלעם ויאמר שוב אל בלק וגומר, דהא לא חסר המקרא כלום אי לא אמר וישם דבר בפיו. והרא"ם פי' מה היא השימה הזאת, דאי אפשר לומר שמאמר שוב אל בלק הוא פי' וישם דבר בפיו, דא"כ ויאמר ל"ל, היה לו לומר וישם דבר בפיו שוב אל בלק וכה תדבר:

16 א"ל על כרחך תשוב אל בלק. וא"ת למה לא פירש"י זה לעיל, דהא ג"כ כתיב וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר, י"ל דלעיל י"ל דוישם ה' בפיו וגו' הוא תשובה על את שבע המזבחות ערכתי וגו' אבל הכא קשה הלא לא דבר בלעם כלום:

17 לשון צחוק. דאל"כ מה בפיך מיבעי ליה דפשיטא ששאל מה דבר ה': ג"א דאל"כ מה היה צריך לשאול, דוודאי מעצמו יאמר לו מה דבר השם יתברך כבראשונה, אלא כיון לצחק:

18 בלשון תימה. כלומר, וכי הקב"ה אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנו:

19 חוזרין ונמלכים לחזור בהם. כלומר תרגומו של ויתנחם תייבין ומתמלכין, ופירושו חוזרין ונמלכין לחזור בהן והוא מדברי רש"י ז"ל. ולפי התרגום אינו ל' תמיה, כלומר בני אדם דרכם בכך אבל לא הקב"ה:

20 קבלתי ממנו לברך אותם. הודיענו בזה כי ברך אינו דבק עם ודבר ולא יקימנו הסמוך לו, אלא עם מאמר מה דבר ה'. ואמר קבלתי במקום לקחתי שהרי לא לקח ממנו כפי לקיחה בכל מקום, ולהיות מלת ברך מקור הוסיף למ"ד כי המקור בכל מקום יצטרך לשימוש אותיות בכל"ם, ולהורות ממי קבל הברכות הוסיף מלת ממנו, ולהורות למי יברך הוסיף מלת אותם:

21 ואני לא אשיב וכו'. הודיענו בזה שמלת ברך הוא פועל, כלומר שברך אותם, ולא שם, כלומר שהוא מוכן לברך אותם. ומפני שמלת ולא אשיבנה אינו נופל אלא על השם, כלומר שעדיין לא ברך אותם אשיבנו ממחשבתו שרוצה לברך אותם, אבל על הפועל אינו נופל לא אשיבנו כיון שכבר בירך אותם, הוצרך לומר ולא אשיבנה את ברכתו כאלו אמר וברך ברכה ולא אשיבנה:

22 באוניות שלהם. באוניות לשון און:

23 כתוקף רום. רצונו בזה דמלת ראם כמו רום, לא ראם שהוא בהמה, שאין ראוי ליחס כח האל לבהמה וה"ק כמו הבנאי שבנה בנין גבוה וחזק אתה מכירו ויודע שהוא חזק, כך הקב"ה בנה עולמו ויסדו על חזקו והוציאם בחזקה כתוקף רום וגובה שלו, ר"ל כחזקת עולמו. ר"ל כתועפות דהכא וכסף תועפות שניהם לשון מעוז:

24 ותוקף רב הוא זה. ר"ל דהוא רוצה לתת טעם למה נקרא התוקף בלשון תועפות, ואמר שהוא לשון עוף יעופף דמה שיעוף העוף תוקף רב הוא זה, לפי שסדר כל דבר שהוא מורכב מד' יסודות כשזורקין אותו באויר נופל לארץ, והעוף מעופף באויר שהוא הפך טבעו בודאי כח רב יש לו:

25 אלו השדים. ר"ל כתוקף השדים שפורחין במהירות מסוף העולם עד סופו. ולטעם ראשון קשה למה כתיב ראם, לכן הביא ד"א דשדים נקראים ראמים. ולד"א קשה היה לו לכתוב בקרא ראמים. ל"פ גם טעם ראשון. וק"ל: קצ"מ צריך לתת טעם למה הזכיר כאן רש"י ז"ל השדים ולא למלאכים והג"א האריך בזה. ואפשר לומר כיון שעיקר מעשיו היו מעשה שדים שבתחלה היה קוסם וכן בלק הי' קוסם גדול כדלקמן לכן הפחיד את בלק במה שהי' השגתו:

26 להיות עת כעת הזאת. מפני שכף הדמיון מורה שהוא מדמה עת אחרת לעת הזאת:

27 שהן יושבין לפניו כו'. מפני דלעיל מיניה כתיב ותרועת מלך בו שהוא חבה וריעות, אמר עוד עתיד שתהא עת אחרת כזאת שישבו לפניו דרך חבה:

28 אלא נמסר להם על פי נביאיהם. פירוש ויהי' דבק עם כי לא נחש ביעקב, ולפי הד"א יהי' פירוש כ"ף הדמיון הכי, כעת כלומר אם יבאו עתים שיצטרכו לדבר בעניין נחש או קסם יאמר להם ע"י נבואה ולא יצטרכו נחש או קסם כנ"ל. בזה נמי ניחא ל"ל לרש"י לשני טעמים. וק"ל:

29 עד שהוא אוכל ומחבל כו'. אוכל ג"כ לשון חבלה הוא:

30 ומפילם חללים. היינו ודם חללים ישתה:

31 עד שיפיל מלכי מדין. דלפי' ראשון המקרא הזה כולו אינו כמשמעו, ולפי' ד"א קשה דפי' לא ישכב על משה, ופשוטו משמע דקאי על העם. ל"פ גם טעם ראשון וק"ל. ואע"פ שאין כאן רמז על הריגתו של בלעם עמהם, מ"מ מסתמא הראו לו מן השמים הריגתו כאשר הראו לו הריגת מדין:

32 גם ראשון מוסף גם על שני. כאלו אמר לא תברכנו כו' גם לא תקבנו, ולא תקבנו גם לא תברכנו. וא"ת מ"ט אמר לו בלק כן. וי"ל דסלקא אדעתא דבלק שמא הי' בלעם סובר לפי שאמר גם קוב לא תקבנו וגו', אבל אם רוצה יברך תחילה ולאחר כך יקלל אותם, לכך אמר גם קוב וגו' פי' גם ראשון מוסב על גם שני וגם שני על גם ראשון וק"ל:

33 אין זה ל' צווי. כי איך יצוונו שיקוב אותו מיד שמא לא יישר בעיני אלהים, לכן אמר וקבותו לי משום ל' עתיד כלומר אחר שיישר בעיני אלהים לקוב אותם:

34 וכן כל החוזים בכוכבים וכו'. נח"י הרב כפל בכאן קרוב למ"ש לעיל גבי ראש הפסגה, ולא עוד אלא שהוסיף וכן כל החוזים וכו'. נראה דבשלמא לעיל ראה שתהיה הפרצה בראש הפסגה וכן נעשה, שהרי נאמר בס"פ וזאת הברכה ויעל משה וגו' ראש הפסגה וגו' וימת שם משה וגו', אבל בראש הפעור לא היתה שום פרצה ולמה הוליכו בלק לשם.וע"ז תירץ דמ"מ היתה הפרצה ע"י הפעור, והוקשה להרב דא"כ לא הי' בלק קוסם דהא טעה. ולכך תירץ וכן כל החוזים וכו':