שפתי חכמים, במדבר א׳

1 מתוך חיבתן. רצונו לתרץ למה ליה למיכתב כל הסימנים הללו. ומתרץ מתוך חיבתן כו' כלומר הרי בלאו הכי צריך לתרץ למה ליה למכתב שאו את ראש כל עדת וגו'. והרי כבר מנאן בפרשת כי תשא אלא ע"כ צ"ל מתוך חיבתן וכו':

2 לידע מנין הנותרים. דכתיב ויפול מן העם כשלשת אלפי איש ומתוך שמנה הנופלים ידע הנותרים, וה"פ כשנפלו בעגל מנה המתים לידע הנותרים בחיים. וק"ל:

3 ובאחד באייר מנאם. כתב הרא"ם פי' ואל תקשה ממה שמניין זה היה כששרתה בם השכינה למה לא מנאן בניסן כששרתה. ומתרץ באחד בניסן שרתה שכינה ובאחד באייר מנאן והוי כאלו מנאן בניסן. ול"נ דרצונו בזה שלא תקשה ליה מנ"ל לפרש שמנאן ג"פ דלמא לא מנאן אלא שני פעמים תדע לך שהרי המניין האמור כאן והמניין האמור בפ' כי תשא שוין הן לכך פירש"י באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן, ואם איתא דמניין זה הוא המניין האמור לעיל א"כ למה כתיב לעיל ויעש אדנים למשכן מן הכסף שהביאו לכפרה על מניין נפשם והרי כאן כתיב באחד באייר מנאם, וכבר הוקם המשכן באחד בניסן אלא ודאי זה היה מנין אחר וק"ל. וא"ת ולמה לא מנאן הכתוב מיד אחר הקמת המשכן כי מיד שהוקם המשכן שרתה השכינה. וי"ל כמו דאמרינן ב"ב דף ח' לענין נדרים המודר הנאה מיושבי העיר מותר ליהנות מבני אדם שלא דרים שם שלשים יום לפי שלא חשוב קבוע לכך לא מנאן עד שהוקבע השכינה שלשים יום:

4 מנין כל שבט. ולא כל משפחה ומשפחה, שהרי לא הוזכר מניין משפחה בקרא רק מנין השבטים ג"א וא"ת למה כתיב למשפחותם, י"ל שעל ידי המשפחות היו יודעים מספר השבטים וכן כתיב ויתילדו על משפחותם ולא היו נקראים על שם השבט אע"כ ע"י המשפחה היו יודעין משה ואהרן מאיזה שבט היו:

5 יקום על שבט אביו. פירוש אביו ממשפחת שבט אחד ואמו ממשפחת שבט אחר יקום על משפחת שבט אביו. אבל לא מפרש אביו ממשפחה אחת ואמו ממשפחה אחרת כלומר ואפילו משבט אחד כפי המובן מפשט הכתוב, דמאי נפקותא אם היה האב ממשפחות החנוכי והאם ממשפחת הפלואי ויקראו על שם החנוכי, כיון ששתיהן משבט ראובן אין הפרש בין יקום על משפחת האב או האם:

6 ע"י שקלים. רצונו לתרץ למה מנאן והלא דבר בא כשמונין אותן ועל זה פירש ע"י שקלים כו':

7 פחות מבן כ'. וא"ת מנ"ל לרש"י דלמא אף פחות מבן עשרים יוצא לצבא וכן אמר הכתוב מבן עשרים שנה ומעלה והוא יוצא לצבא תפקדו אותם אבל אם הוא בן עשרים שנה ואינו יוצא לצבא כגון זקן וחולה או יוצא צבא ואינו בן עשרים אל תפקדו אותם. וי"ל דא"כ הל"ל מבן עשרים שנה ומעלה היוצא צבא ול"ל כל יוצא צבא אלא ודאי אין זה אלא ביאור כפירש"י וכן מה שכתב בכי תשא למדך כאן שאין פחות מבן עשרים וכו' מהכא נפקא. הרא"ם. ועיין לעיל בפרשת כי תשא:

8 כשתפקדו אותם יהיו עמכם. וא"ת מנ"ל לרש"י, דלמא יהיו עמכם בצרכי אחרים כמובן מן הקרא ולא כשתפקדו אותם. ועוד מנ"ל שהיו נשיאים דלמא אנשים אחרים. ויש לומר מדכתיב בסוף אלה קריאי העדה נשיאי מטות, ש"מ שהיו נשיאים וגם כתיב ויקח משה ואהרן את האנשים וגו' ואת כל העדה הקהילו וגו', ש"מ שהיו מונין עם משה:

9 לכל דבר חשיבות. רצונו לתרץ וכי זה היה חשיבתן שהיו קוראין כל העדה לכן פירש הנקראים וכו' כלומר לתת עצה ולתקן כל צרכי העדה:

10 י"ב נשיאים הללו. רצונו לתרץ הל"ל ויקח משה ואהרן אותם שהרי לעיל מינה כתיב נשיאי העדה, וממילא ידעינן שהם הנזכרים למעלה אלא ודאי הואיל וכתיב האנשים האלה יכול אני לומר שהיו אחרים ולא נשיאים, לכך פירש"י שנים עשר נשיאים הללו. וא"ת אחרים היו, לכך פירש"י אשר נקבו לו כאן בשמות ומי הם אשר נקבו כאן בשמות הוי אומר אלו הנשיאים, והוסיף מלת לו כי בזולתו לא יוודע למי נקבו. וא"ת מנ"ל לרש"י לפרש כן דלמא אחרים הן, וי"ל דכתיב האנשים האלה בה"א והל"ל אנשים אלה. וא"ת למה לא אמר סתם ויקח אותם כמו שהקשה רמ"י. ונראה דמתחלה אמר ראש לבית אבות ובסוף אמר נשיא מטות וה"א ראשי אבות לאו נשיאים על כל השבטים רק על משפחה, אבל כאן כתיב קריאי עדה נשיאי מטות כאן מיירי בנשיאים ממש ולעולם אחרים הן ולכך אמר קריאי עדה כדי לידע מי הם שנקראים לכל דבר חשיבות, לכן אמר האנשים האלה דהם הם הנשיאים וק"ל נלי"ט: קצ"מ מהרש"ל כתב דק"ל למה כתיב אשר נקבו בשמות שהוא די אם כתב את האנשים האלה, לכ"פ אשר נקבו לו כאן בשם חשיבות שראויין לאותה גדולה ונשיאות, היפך המרגלים שנקראו לשם גנאי על שם סופן כדאי' במדרש רבה:

11 ספרי יחוסיהם ועידי. הוצרך לפרש כן לפי שמלת ויתילדו הוא מבנין התפעל שעומד בעצמו ואם היה כמשמעו מלשון לידה, היה משמע שהולידו את עצמם. לכ"פ שהביאו, שהם עצמם הביאו את ספריהם וכו':

12 חזקת לידתם. חזקת לשון כבוד כמו שפירש"י בפרשת בהר אל אחוזת אבותיו ישוב פירוש אל חזקת אבותיו והוא לשון כבוד:

13 נמנה לבדו. כלומר שלא יהא מניינם מבן עשרים אלא מבן חדש ומעלה כיון שהם לגיון המלך, חשובים הם הקטנים שיצאו מכלל נפל כמו יוצאי צבא בישראל:

14 ד"א צפה. כי לפי טעם ראשון קשה למה כתיב אך דהא כל אכין מיעוטין הן, מש"ה פירש דבר אחר והמיעוט הוא מגזירת בן עשרים שימותו במדבר. וא"ת היה לו למינקט שלא טעו במרגלים שהרי מה שבמדבר מתו בשביל גזרת מרגלים היה. וי"ל דגם הלוים טעו במרגלים רק בעגל לא טעו לכך לא נענשו, שהרי אפילו ישראל לא נענשו אלא בשביל השני עבירות כמו שמוכיח רש"י בפרשת שלח לך הואיל וכתיב תשאו את עונותיכם ולא כתיב תשאו עוניכם, אלא ודאי שתי עבירות של עגל ושל מרגלים. והא דפירש"י לקמן בפרשת אלה הדברים שלא היו הלוים עמהם בשלוח מרגלים ואפילו בעצה לא היו עמהם כמו שאפרש לקמן בע"ה. וי"ל מתחלה לענין השלוח לא היו עמהם אפי' בעצה, אבל בחזרתם כשבאו המרגלים והוציאו דבת הארץ וישאו כל העדה את קולם ויבכו וגו', באותה בכיה היו גם שבט לוי שאמרו ולמה ה' מביא וגו' לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז וגו'. ובזה יתורץ ג"כ מה שמקשין העולם, ואף אם היו נמנים מבן עשרים שנה כיון שלא חטאו לא יהיו בכלל הגזירה, כי אין הערוד ממית אלא החטא ממית, אלא ודאי שחטאו במרגלים משום הכי לא נמנו. וק"ל:

15 שררה. וא"ת למה פירש כתרגומו שלא תאמר הפקד לשון מניין מאי מתורץ בזה שהרי אף על לשון מניין מפרש התרגום מני. וי"ל שכל מקום שמתרגמינן מני על לשון מינוי שררה הנו"ן של מני דגושה, וכאן נמי הנו"ן דגושה ש"מ שהוא לשון מינוי שררה. אבל כשהנו"ן של מני אינה דגושה היא לשון מניין. ועי"ל לכך פירש"י כתרגומו, לפי שמלת פקוד הוא גם כן לשון זכרון כמו וה' פקד את שרה, ופעמים שהוא לשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש, לכך פירש רש"י כתרגומו מני לאפוקי אותן ב' פירושים של זכרון או של חסרון, ואין לומר דלמא הוא לשון מנין לכך פירש רש"י כמו ויפקד פקידים:

16 כתרגומו יפרקון. פי' שמפרקין אברי המשכן ומפרידין אותן ממקום חבורן ומעמידין כל אחד לבדו. לא יורידו ממקום גבוה למקום נמוך כמובן מלשון ירידה:

17 כשבאים ליסע. ק"ל על מה דכתיב ובנסוע המשכן, וכי המשכן נוסע והלא מסיעין אותו האנשים ועוד קשה והא קודם הנסיעה היו מפרקין ובקרא משמע דבשעת נסיעה היו מפרקין. ועל זה פירש כשבאו ליסע, דהנסיעה קאי על האנשים וכו', ואמר ונושאין אותו וכו' שלא תאמר ההורדה לבדה חובת הלוים ולא המשא, ואע"פ שלא נזכר כאן בקרא משאם סמך על סוף הפרשה וכמו שפירש בפרשת נשא:

18 לעבודתם זו. והיא פריקה והקמה רצונו לתרץ והרי כבר הזהיר הכתוב כמה פעמים שכל הקרב לעבודת מזבח או הנכנס להיכל ימות, לכך פירש לעבודה זו שהיא פריקה והקמה, לא לקריבת המזבח:

19 בידי שמים. וא"ת מנ"ל לרש"י הכי, דהא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק וי"ל דרש"י בעצמו מפרש זה בסמוך במה דכתיב ולא יהיה קצף וגו' שזו היא מיתה בידי שמים, כמו שמצינו בקרח כי יצא הקצף ושם היתה מיתה בידי שמים וע' לעיל בפרשת אמור:

20 יהיה קצף. יש מקשים דהא כל התורה נאמרה כללות ומכלל הן אתה שומע לאו. וי"ל דרש"י בא לפרש שלא נטעה לומר דהא דכתיב ולא יהיה קצף דקאי אדסמיך ליה, וחנו בני ישראל וגו' והלוים יחנו וגו' לכן פירש אם תעשו ואם לא תעשו וכו' קאי אעבודת משכן פריקה וטעינה והקמתו כמו שמצינו גבי קרח. מצאתי:

21 כמו שמצינו. רש"י פירש זה משום פירושו דלעיל שפירש יומת בידי שמים, שאל תקשה מנ"ל לכן הביא מעשה קרח: